מאמר ראשון 🔗
יצחק ליבוש פרץ נולד בל“ג בעומר, שנת תרי”א (1851), בעיר זאמושץ (פלך־לובלין). עיר זו מפורסמת היא בקורותיה של ספרותנו החדשה. כשם שהיו “חכמי ווילנה” בדור ההשׂכלה חטיבה מיוחדת בפני־עצמה, בעלת קלסתר־פנים מיוחד, כך היו אף “חכמי זאמושץ”. עוד מן המאה השמונה־עשרה ידוע לנו תלמודי גדול, שהיתה לו ידיעה מרובה, בערך אל זמנו, גם בחכמות חיצוניות: ר' ישראל מזאמושץ, שהיה רבו של משה מנדלסון. וגם לסינג היה מכירו ומכבדו. באמצע המאה שעברה נודעו לשם “חכמי זאמושץ” אלה: יעקב אייכנבוים, ד“ר אטינגר (אחד מעשׂרת הראשונים, שהתחילו לכתוב בז’ארגון לא “תחינות” וספרי־מוסר בלבד), יעקב רייפמאן, אלכסנדר צדרבּוים (ארז) ועוד. תכונה אחת משותפת יש לכל החכמים הללו: הם חובבי חכמה ושירה, אבל אינם נלחמים בעד ה”השׂכלה בת השמים" עם ה“חשוּכּים ומורדי־האור”. את החקירה כשהיא לעצמה הם מחבבים, אבל ה“השׂכלה” במובנם של סופרי “השחר” היא בעיניהם כאין קלות־דעת. דבר זה מתבאר על ידי רוח־הסובלנות, ששלט בעיר זאמושץ מאז ומעולם. המפלגות השונות, שהיו בה כבכל עיר ישׂראלית בפּוֹלין, לא היו שׂונאות זו לזו ביותר, ומעולם לא נרדפו בה “המשכילים”, כמו שהיה הדבר נוהג בשאר הערים הקטנות. מסבּה זו לא היו אנשים כאייכנבוים ורייפמאן לוחמים אמיתיים שיצאו בגלוי נגד הבלי־המסורת ונגד האמונות התפלות של היהדות האדוקה. אפילו צדרבּוים, שב“המליץ” שלו נתרכזו כל החופשים־בדעות בשנות השישים והשבעים, היה הוא עצמו משמר בענייני הדת. ולעומת זה היו כל “חכמי זאמושץ” חקרנים גדולים, מתעמקים בספרותנו העתיקה ותולים בכל קוץ וקוץ שבה תלי־תלים של השערות.
י“ל פרץ, שאמנם לא נעשה “סבלן” כמותם, ירש מהם במידה ידועה את ה”חקרנוּת" שלהם. הוא לא נרדף מעולם על־ידי בני־עירו בשביל שכתב “דברי־מליצה”, ועל כן אין ספוריו מלאים “משׂכילים נרדפים” מן המין הרגיל בספוריהם של שאר מספּרינו הישנים עם החדשים. “בחורי הישיבה” שבספּוריו אינם “משׂכילים” במובנו של “עיט צבוע”, אלא “חקרנים” גמורים. לא ה“הוויות” של אביי ורבא הן עיקר בעיניהם, אלא השאלות העולמיות שב“מורה נבוכים” וב“עיקרים”. אפשר זוהי גם סיבּת הדבר, שפרץ עסק אפילו בספּוריו מחיי ישראל בשאלות אנושיות־כלליות יותר מכל מספר עברי אחר. ואולם לדבר זה יש סיבּה יותר עמוקה, שהיא מוטבעת באותו זמן, שבו התחילה התפתחותו של פרץ ובו נתרקם הסוֹפר שבו.
כי פרץ, יותר מכל סופר עברי אחר, תלוי בין שני מגניטים, עומד באמצע בין שתי תקופות: תקופת ההשׂכלה ותקופת־הציונות. את עבודתו הספרותית התחיל בשנת תרל“ו, השנה שבה יצאו “חטאות נעורים”!.. טוֹבי הסופרים העבריים, וגוֹרדוֹן וליליינבּלום בראשם, עדיין היו אז עסוקם ב”רבי ופסי" וב“קוצו של יוד” שלו. תנועת ההשׂכלה חגגה אז נצחון אחר נצחון. האדוקים עם “נוגה הירח” ו“הלבנון” שלהם נשתתקו לגמרי או הוסיפו להילחם בלא־כוח, באפס־תקווה לנצחון קרוב או רחוק. הכול דימו כי בא הקץ להאדיקות הישנה, ורבים היו נוטים לשׂים קץ גם ליהדות הישנה, כלומר, “לשפוך את הילד עם מי־האמבטי”… רק מועטים הרגישו, כי רוח חדשה מנצנצת בעולמו של ישראל ועתידה היא לשנות את כל הערכים של תקופת ההשׂכלה.
ורוח זו לא איחרה להיגלות. אותה כבר בישׂר סמולנסקין בשנות תרל“ב–תרל”ה; ובשנת תרל“ו התלקחה המלחמה על השקפותיו של מנדלסון ביחסן אל הרעיון הלאומי בכל עצם־תקפה. ובאותו זמן עצמו התחיל זורם עוד זרם חזק אחד בספרות העברית. “מתקני עולם נראו בה וירחון אחד יסדו להם בשם “האמת”, וירחון שני כבשו להם בשם “אספת חכמים”, ב”השחר” עצמו הלך ונדפס השיר הסוציאלי הארוך “כשרון המעשה” של יהל"ל. מי יודע, אם לא ניצוץ מנשמתם של הסופרים הללו עבר אל מחבר הספּורים הסוציאליסטיים הראשונים בעברית וז’ארגון, שהתחיל כותב בעצם הזמן ההוא? מי יודע דרך־הרוח?…
בשנת תרל“ו התחיל פּרץ את עבודתו הספרותית בספר “ספורים בשיר ושירים שונים”, שחבּר יחד עם חותנו הראשון, המתימטיקאי ליכטנפלד (“שני בעלי אסופּות”). אחר־כך נשתתק – ודומיתו ארכה כעשר שנים. רק באמצע שנות־השמונים הוא חוזר ועולה על במת הספרות. ב”האסיף" של סוֹקוֹלוב וב“כנסת ישׂראל” של שפ"ר אנו מוצאים את ספוריו ושיריו, המצטיינים בתוכנם המקורי. בשאלות אנושיות־כלליות נוגע פרץ בספוריו העבריים. כיהודי לאומי וציוני הוא מופיע לעינינו באחדים משיריו, אך למלחמתו באדיקות, באמונות התפלות, קשה למצוא זכר בכל אלה. הסובלנות הזאמוֹשצית עדיין לא הסירה מעליו את חותמה.
אבל בן “דור־ההשׂכלה” היה פרץ, ובשנות־התשעים נתעורר בקרב ה“משׂכיל” של שנות־השבעים. ה“שטריימיל” שלו הרעיש את עולמנו. הבטלנים שלנו משתי המחנות הבינו את הדברים כפשוטם: אלה מצד־ימין דימו למצוא בציור המגמתי הפקרות ופריצות, ואלה מצד־שמאל הריעו תרועת־נצחון על שנמצא בדור־הלאומיות אדם מסוגל להילחם ברבנים מלחמת־תגרה, כגוֹרדוֹן בשעתו. שכולם כאחד היו טועים – דבר זה יבין כל מי שאינו מתייחס אל המשורר כאל פובליציסטן או חוקר. אלה ששׂמחו על ה“שטריימיל” היו יכולים להתעצב על “הרב מיארטשוֹב” ו“הרבנית מסקוּל”, שאין בהם מלחמת־תגרה או איזו מלחמה אחרת, אלא להפך, יש בהם הכרת מידותיהם הטובות של ה“שטריימלים” מן הדור הישן. וכאילו כדי להגיש כוס־תנחומים לאלה שהתאבלו על ה“שטריימיל”, נדפס מיד אחר ה“שטריימיל” בעל המגמה השׂמאלית ציור מגמתי אחר בשם “ונוּס ושולמית”, שהוא הימנון נלהב לרוח־ישראל.
כבר המלצתי פעם על פרץ את החרוזים הידועים של “פויסט”; שתי נפשות שוכנות, הוי, בחזי, ואחת רוצה להיפרד מן השניה“. ראוי לשׂים לב, כי פרץ כשנלחם במסורות המיושנות שלנו, לא יצא נגדן מעולם בכלי־זינם של ליליינבּלום, גוֹרדוֹן וברודס. לא בסעיפים מחמירים מסוימים מן ה”שולחן ערוך" היה נלחם, מזוין בהלכות מקילות אחדות מן התלמוד, כמו שעשה ראובן אשר ברודס, אלא התקומם לרוחו של הישן בכלל, נשען על תביעותיה של הרוח החדשה, האנושית והכללית, שהיא מתנגדת לו מעיקרה.
ואף־על־פי כן ניכר ממלחמתו ברבנים ובאמונות התפלות לא רק היהודי הלאומי, הרוצה לשחרר את רוח־עמו מכבליו הכבדים, אלא גם ה“משׂכיל” משנות־השבעים, הנלחם בגוסס, המפיל ארצה את הנופל־מאליו ודורך ברגליו על צווארו של המנוצח. כשאנו קוראים את כתביו המגמתיים של פרץ, שהם מכוונים כלפי הדור הישן ההולך־למות, יכולים אנו אך למשוך בכתפינו; במי נלחם סופר זה ועל מה הוא מבזבז את כוחותיו? כלום אינו רואה, שהדור החדש אפילו בערים היותר־קטנות שוב אינו משגיח ב“שטריימיל”, וכשמרשות ה“אפּוֹלטות” לנער יהודי להיכּנס לאיזה בית־ספר כללי, הוא ואבותיו שוכחים את הפקודה החמורה של כל ה“שטריימלים” מימות משה ועד עתה, שאסור לכתוב בשבת? ואם נמצאו כמה וכמה רבבות מבני הדור הישן, הנשמעים ל“שטריימיל” – כלום על אלה, שהחיים לא פעלו עליהם, תפעל הספרות? ואם תפעל עליהם הספרות והם יעזבו את ה“שטריימיל”, כלום תרוויח האומה הישראלית, או אפילו האנוֹשות כולה, אם עוד כמה וכמה רבבות של ישראלים ייעשו האנוֹשות כולה, אם עוד כמה וכמה רבבות של ישראלים ייעשׂו אנשים מישראל בלבד? את כל השאלות האלה לא שאל פרץ את עצמו, כמו שלא שאלו אותן גם גוֹרדוֹן וחבריו. בן שנת־השבעים הוא פרץ בנידון זה, למרות מה שהוא נותן למגמותיו ותביעותיו פנים חדשות הרבה יותר ונאות ביותר.
ואולם מי שאינו מכיר את פעולתה של הלאומיות על פּרץ אינו אלא טועה. יהודי בעל לב חם ורגש כמו פּרץ אי־אפשר שלא יהיה יהודי לאומי. אמנם, על־פי־רוב אנו מוצאים בכתביו של פּרץ יותר חבּה להמון הישׂראלי מאהבת קדשיה הרוחניים של האומה הישׂראלית בהתפתחותה הרוחנית וההיסטורית (מה שאנו מוצאים, למשל, בספּוריו של סמוֹלנסקין ובשיריו של ביאליק). אבל יש עמודים בציוריו ויש ציורים בכתביו שקשה למצוא דוגמתם בכל הספרות הלאומית שלנו.לא אדבר על ציורים נפלאים כמו “מנגינות הזמן”, “ארבעה דורות – ארבע מיתות” או “פוחת והולך” ושאר “ספורי יוחנן המלמד”, שכל שורה ושורה שבהם מלאה חבּה והערצה לכל קדשי־ישׂראל ולמידות הישׂראליות המצוינות. לא אדבר גם על הספר “חסידות” של פּרץ, שבו אנו רואים את פּרץ המשורר צולל במעמקיה של השירה שביהדות ומעלה בידו מרגליות פיוטיות, שלא ראתה עין כמותן עד היום. אבל כדאי להעיר על שני ציורים ממין זה, שלא נתפרסמו ביותר בקהל הקוראים העבריים.
הראשון הוא ציור קטן בשם “הנדחת”. בהשקפה ראשונה אין השם הולם את הספור כלל. תוכנו בקצרה הוא: בחורה יהודית, מגודלת בביתו של יהודי אדוק, בת לאם אדוקה וזהירה במצווֹת, בורחת בחג־השבועות, ב“זמן מתן־תורתנו”, מבית־אביה אל בית מכּריה הנוצריים ועוזבת את דתה ואת עמה. בחורה זו הרי לא “נדחת” היא; היא עצמה הדיחה עצמה מקהל־ישראל. אף־על־פי־כן חושב אותה המחבר לנדחת. והצדק עמו. מה יודעת אשה עבריה מעמה, מדתו ודברי־ימיו, מרדיפותיו ומסירות־נפשו על קידוש־השם, מן הקדושה והטהרה של גדולי־ישׂראל, מרוממות־הרוח שהראו אבותינו בימי־חירותם ובימי־גלותם, מן האידיאלים הנישׂאים של הנביאים, מן התקווֹת הלאומיות המזהירות והתקווֹת האנושיות הנצחיות, שיצר רוח־ישׂראל בכל הזמנים ובכל הארצות?… “הנדחת” מאשמת אותנו כולנו, את כל הגברים מישׂראל, בכעס ובמרירות. היא טוענת לפני אחיה, שנשאר ביהדותו: “מה ידעתי אני על מלחמת הדמים שלכם עם ההם (הנוצרים)? אתה ידעת על־כך. ב”חדר" למדת. ספרי שלי לא ספרו לי על כך ולא כלום… אצלכם בבית חייתי אני חיים זרים; חיים בדויים של אחרים, מתוך ספרים זרים… האם בגדתי במשהו, האם התכחשתי למשהו? אני רק החלפתי חלה צהובה עם זעפרן במאפה־מתוק אחר… מעשׂיות מן ה“צאינה וראינה” – בספרים, תחינות – ברוֹמאנים! את מעט הירק־של־שבועות המפוזר על הרצפה –בירק־דשא רענן בשׂדה וביער!… את החיים המעיקים, המחניקים – בשמש ופרחים החלפתי, בשׂמחה ובאהבה.. אבל בכם לא בגדתי; לא ידעתי ולא הכרתי אתכם; לא ידעתי את מכאוביכם, ואתם לא ספרתם לי עליהם אף מועט שבמועט… לא הבאתם אותי בסוד סבלכם… מפני מה לא ספּרתם לי על אהבתכם שלכם – על אהבתכם היונקת מדמכם? מפני מה לא דבּרתם על יפיכם שלכם, על היופי הנצחי המתבוסס וגם חי בדמכם? את היפה, את האהוב, את הנישׂא והמרוֹמם, את הנעלה מאוד – סגרתם ושמרתם בתוך עצמכם, בשבילכם הגברים בלבד… ממני, מאתנו (הנשים), שנמשכנו אל החיים בכל מאודנו ודמנו, בכל כוח־הנעורים, מאתנו דרשתם – מאפה־חמאה, חלה צהובה עם זעפרן! אותנו –הדחתם אתם!"
כאן כבר יש לא רק אהבה לישׂראל, אלא גם אהבה להיהדות; יתר על־כן: כאן יש אפּוֹתיאוֹזה לרוח־ישׂראל. בטורים המועטים הללו הראה פּרץ את הבנתו העמוקה, שהוא מבין את הרוממות המעוררת־כבוד ואת היופי הנורא־הוד שבצרות ההיסטוריות ובסבל־הירושה ההיסטורי של האומה הישׂראלית, ובקידוש־השם שלה, שהוא יחיד־במינו בהיסטוריה של כל העמים.
ובציור אחד קטן בשם “הנער החולה” הוכיח פרץ, כי למרות מה שהיה שקוע תמיד ביהדות של ההוֹוה, בצרותיו של ההמון היהודי, הוא מרגיש ומכיר גם את הצער העולמי וההיסטורי שלנו ולבו כואב לא רק על צרת־היהודים, אלא אף על צרת־היהדות.
“הנער החולה” נמצא בקרבתו של בית־הכנסת. והוא מספר על בית־כנסת זה לאמו:
"לאור היום מראהו נורא… עלוב, הטיח מקוּלף, הקירות מושחרים… השמשות שבורות, ומתוך רחמים מבקשים העכבישים לארוג את קוריהם ולכסות בהם את הפרצים… וממול– מעבר לנהר, על ההר, בתחילתו של הרחוב, עומד בית־התיפלה הגבוה, העוקצני, וצוחק…
לפנות ערב היה מראהו של בית־התפילה הגדול אחר לגמרי… זו הפעם הראשונה ראיתי אותו כזה…ערפל קליל, נעים, כחול־כהה, עטף אותו… החלונות ששמשותיהם שבורות לא היו עוורים… הם הביטו בכובד־ראש ובעמקות אל חלל־העולם… למעלה היו הכרכובים חיים וערים, כמעט נעו… כמה אריות מן החזית ביקשו לעקור עצמם מעל הכרכוב, מן הקיר… הנה הנה מתחילים הם לשאוג!"
בקוים יפים ודקים מוגשם כאן הרעיון המפורסם, שכנסת־ישראל מתחילה בעת־טובה להתבייש בעצמה ונראית כעלובה, קרועה־ובלויה, שחרחורת וקודרת; ורק למראית־עין, מרחמנות, מכסים הרבנים החשוכים בעלי “אשר יצר”, או הרבנים ה“נאורים” בעלי ה“תעודה”, את קירותיו של בית־ישׂראל, העומדים ליהרס, בקורי העכביש של “תרבותנו העתיקה עם כל פרטי־פרטיה”, או של ה“ליבּראַליות” האירופּית המדומה. ואולם בעת־רעה נופל התבלול מעיניו של ישׂראל, והוא רואה את מצבו הרוחני והגשמי כמו שהוא; ראשי־העם מתמלאים חיים ומתחילים להתנועע, והמעולים שבאומה רוצים להינתק מעל הגיטוֹ; הם דורשים, שיהיה עמם דומה לכל העמים החיים על־פני האדמה, שיהיה גם אולו נשמע בין הלאומים החיים. “הנער החולה” מוסיף לדבר: “הוי, אמא’לי, אילו אני הייתי עשיר!… מה שהייתי עושׂה? הייתי מחדש את בית־התפילה הגדול! אני רוצה, שיהיה גם הוא גבוה, שיהיה גם ראשו שלו מתנשׂא השמימה! והוא מוכרח להיות גבוה יותר, מפני שהוא עומד נמוך יותר! וגג של זהב שיהיה לו, וחלונות של כדכוד! שומעת את, אמא’לי, אני מהרהר לי כך: בלי בית־תפילה אפשר גם־כן, הרי אלהים נמצא בכל מקום… כל מקום שנופלת דמעה, רואה הוא! כל מקום שמישהו נישׂא אליו עינים, רואה הוא! כל מקום שנאנח לב עצוב, שומע הוא!… אך כשיש בית־תפילה, הוא צריך להיות גבוה, יפה ומזהיר ברוב כבוד. כך חשבתי גם אתמול. פתאום – שומע אני בכיה! בכיה חשאית נוגה… מתוּקה ונוּגה, וכל כך נלבבת… אַתּ, כשאַתּ מנגנת אַתּ מוציאה לפעמים מתוך הפסנתר בכיה כזאת… וחשבתי אמא’לי – למען האמת, רציתי לחשוב, ובכוונה לא פניתי להביט, שאוכל כל־כמה שאפשר יותר לחשוב, – שכך בוכה ומנהם הקול מתוך בית־התפילה… שבפנים שם יושבת, בערפל תכלכל קלילי עטופה, נשמתו של בית־התפילה המסכן, ובוכיה והומיה… והיא קובלת על־כך שהשמש מקפחת את חלקה… מפזרת אלומות־אלומות שלימות של קרני זהב על גגו של בית־התתילה, ולו, לבית־התפילה, היא מקמצת בקרן־אור… משליכה לו באמצעיתו של היום הבהיר־הנאה , כמו נדבה, כמה קרנים חיוורות… והיא מחלקת ועוברת מעליו, מתחמקת מיד כמבוישת!…”
פרץ כולו נתגלה לנו בדברים אלה, כולו כמות שהוא. באמת הוא חושב, שאפשר לישראל להתקיים בלא בית־כנסת, בלא התאחדות לאומית– בשאיפות אנושיות כלליות בלבד, אבל, כל עוד יש לאומים בעולם – הוא משתוקק שהאומה הישראלית תתקיים לא בתורת אומה שפלה, קודרת, רצוצה וסגופה. רמה ויפה היא צריכה להיות, ומזהרת בקדושה רוממה. ויותר שהיא שפלה עכשיו, יותר היא צריכה להיות רמה ונישׂאה לעתיד; “פום צערא אגרא”, עולה בלי־משׂים על זכרוננו. ועוד דבר אחד אנו זוכרים כשאנו קוראים את הדברים הללו; תפילה עתיקה, רטובה בדמעות וטבולה בדם: “אזכרה אלהים ואהמיה”, שואגת כנסת ישראל מנהמת־לבה, “בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר־האלהים מושפלת עד שאול־תחתיה”.. כל דבריו של “הנער החולה” הם פירוש נכון לתפילה קורעת־לב ושוברת־גוף זו.
*
ואולם אף לאחר כל אלה אין מן הצורך לחזור מן הדעה, כי פּרץ הוא יותר עממי מלאומי, שהוא אוהב את ההמון היהודי, כפי שנתייחד מכל העמים בצרותיו המיוחדות ובמנהגיו הדתיים המיוחדים, יותר משהוא אוהב את האומה הישׂראלית, כפי שנתייחדה מכל שאר האומות ביצירותיה הרוחניות המיוחדות ובמושׂגיה הדתיים המוסריים המיוחדים. לא רק סנונית אחת אינה מביאה את הקיץ בכנפיה; אפילו שתים־שלוש סנוניות אינן יכולות לעשות דבר זה. ה“טוֹן היסודי” של המספּר הוא העיקר כשדנים על רעיונותיו ומגמותיו הברורים: וה“טוֹן היסודי” של פּרץ אינו הלאום העברי, אלא ההמון העברי. ואולם רציתי להראות, כי למרות נטייתוֹ העיקרית של פּרץ לגנות את תרבותנו העתיקה ברוחם של ה“משׂכילים” משנות־השבעים, הוא מלא, אולי בעל־כרחו ושלא־מדעתו, מרוח־הלאומיות של שנות השמונים והתשעים. וכשאנו דנים על מספּר אמיתי, שהוא גם משורר אמיתי, כלומר, אדם שרגשותיו מושלים בו, יכולים אנו לחשוב את הדברים הנזרקים מעטו, את הרעיונות שהביא רק לעתים רחוקות ורק כלאחר־יד, להוכחות חשובות על מה שצפון במעמקי לבו ובסתר נפשו – יותר מן הדברים והרעיונות שהביע מדעת ובהכרה ברורה.
מאמר שני 🔗
משורר אמיתי – אחת היא, אם כותב הוא שירה בחרוזים או בפרוזה – זקוק לשלושה דברים: להסתכלות, לרגש ולדמיון. ואת שלשת הקניינים האלה: את טוהר־ההסתכלות, את עוז־הרגש ואת מעוף־הדמיון, אנו מוצאים אם גם לא במידה אחת, בספוריו וציוריו של י. ל. פרץ.
כי פּרץ מסתכל בחיים העוברים לפניו ורואה גם את זעזועיהם הדקים מן הדקים – דבר זה יודע כל מי שקרא אפילו רק חלק קטן מספּוריו. בשעה שהוא מתאר את רחוב־היהודים אנו רואים רחוב זה כולו כמות שהוא, עם כל חייו הפעוטים והמעופשים, עם כל שאיפותיו ועניניו הקטנים, עם כל תעתועיו והבליו. עם כל מלחמותיו המרות וצרותיו המדכאות. פּרץ הוא אחד מטובי הסופרים הלוחמים. הוא נלחם בסדרים הישנים ובחיים של המבואות האפלים, מפני שהם גלויים וידועים לפניו כמות שהם, בלא כחל ושרק. הוא נלחם בהם, הוא רוצה לקעקע את הבּיצה המרופש. ואולם, הודות להסתכלותו העמוקה, הוא רואה תמיד לא רק את הצללים, אלא גם את האור. למרות התמרמרותו על החרדים, יודע הוא גם את מידותיהם הטובות, את לבם החם והמתלהט באמונה נובעת מרגש עמוק, את חיי־משפחתם הטהורים ואת רוחניותם המרובה, שהיא מתגלית באהבתם העזה לתורה־לשמה. הודות להסתכלותו העמוקה הוא רואה גם את המרגליות היקרות, שהן מתגללות בגלי־האשפה. הוא חודר ללבו של אדם מישׂראל פנימה, מבעד לחיצוניותו המנוולת. והוא מבקש את האדם גם באותן הבריות הנידחות והעלובות, שנעזבו גם מאלוהים גם מאנשים. בחור מנוּול ונבזה בעיני כול, בלא כשרונות ובלא תורה, נעשה הגבור של ספּורו “יוסי, בחור־הישיבה”, והמספר מבזבז עליו שפעת חמלה אנושית טהורה, שמקורה באהבה לכל הנברא בצלם. פרץ מרגיש ביחס לבריה היותר עלובה שבישׂראל מה שמספרינו הקודמים היו מרגישים רק ביחס אל גבוריהם הנעלים והמחוננים בכל המעלות. פּרץ גילה במנוּול זה נפש מרגשת וחומדת, נפש מקווה ושוקקת לאושר, שנתן הטבע לכל בן־תמותה חלק בו. יחיאל ה“מקובל” הקטן (בספור “הציץ ונפגע”), טפּש זה המסגף את עצמו ולובש סחבות והיה יכול להיות למספרים העבריים בשנות־השבעים רק חומר יפה לחידודים והיתולים, נעשה תחת עטו של פּרץ נפש טראגית במלוא־מובנה של מלה זו, נפש נלחמת ביצרה, מתקוממת לסערות־התאווֹת ולהרהורים הרעים, מתגוששת בהם ימים רבים ונופלת שדודה בלא חטא, כשהדמיון השוגה בהזיות ובמדוחי־פלאות תוקף את כוח־הרצון, שאין השׂכל עוזר לו ותומך בו…
בחשק מיוחד עוסק פּרץ בתיאור מצבם הנפשי של אומללים מכל המינים, שאין שום אדם יכול לדעת את הנעשׂה בקרבם פנימה. ציורו “האילמת” מגלה לפנינו הרגשות כמוסות ושאיפות נסתרות ויסורים פנימיים, שהמרגשת אותן והשואפת אליהן והמעונה על־ידיהם אינה יכולה לבטאם באומר ודברים. המספר נותן לנו לחדור אל הלב הפשוט והיודע רק לאהוב ולסבול, הוא חושׂף לפנינו את כל מצפוניו, ולבנו שלנו זב דם למראה הכאב שלא הוקל והמאוויים שלא נתמלאו. כאן כבר יש לא הסתכלות עמוקה בלבד; כאן לפנינו גם רגש עצום – לב חם, היכול להעמיד עצמו במצבם הנורא של אחרים, יהיו מי שיהיו, לחדור אל תוך נפשם המדוכאה, שהיא משונה כל־כך מנפשו של המספר, ולחשׂוף שם את כל סתרי־רחשיה ואת כל עינוּייה הכמוסים והחבויים מעיני־כול. הודות לרגש עצום זה נעשה פרץ מה שאינו מטבעו: מתאר את נפש־ההמון, מתנה את תלאותיו של העם הפשוט עם כל לחצו ודחקו, עם כל מצוקותיו המרובות ושׂמחותיו המועטות…
כי פּרץ הוא מטבעו אריסטוקראט, ככל צייר אמיתי. הוא מספר אסתיטיקן ביותר מכדי לירד אל ההמון ולכתוב על־פי רוחו. אפילו ספוריו בלשון אידיש אינם מובנים ברובם הגדול לההמון הפשוט, שבשבילו נועדו ובלשונו נכתבו. הסופר שכתב את “במעון־קיץ”, את “מנגינות הזמן”, את “המחשבה והכינוֹר” ואת “העוגב” הוא צייר אמיתי, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הסתכלות וציור אסתיטי מושלם. ואולם הרגש החזק, המפעם את פּרץ, הטה את כשרונו לצד אחר. ענוּתו של ההמון לקחה את כל לבו. הוא הסתכל בחיים המרים והמעציבים של בני־עמנו בערים הקטנות – וממשורר הפך למקונן. הוא עוזב פעם בפעם את הציור האסתיטי ומצייר ציורים אחרים, אחרים לגמרי; ציורים מחרידי־לב ומדכאי־רוח, ממשורר־צייר, ממשורר אריסטוקראט, הפך למשורר־ההמון, למתאר היסורים. הוא שר לנו את שירת הרעב, הוא שר לנו על עוני, לחץ, בערות, על חוסר־עבודה וחוסר־לחם, על הגבלות חיצוניות ופסיעה על ראשי־העם, על “אזיקי־הבשר גם כבלי־הנפש”, רגש זה הטריד אותו כמה וכמה פעמים מעבודתו בספרות הפיוטית, שבה יכירנו מקומו ביחוד. הוא נעשׂה גם פובליציסטן ומבקר, ובמקצועות אלה, שלא תמיד הצליח בהם, כבר היה העיקר בעיניו לא היצירה הספרותית, אלא תועלת־ההמון.
כי פּרץ למרות כל אירוֹפּיוּתו, הוא גם משורר יהודי במלוא־מובנן של מלים אלו, כל משורר, שאין בת־שירתו מצטמצמת בתיאורה של החיצוניות היפה, של הטבע הנחמד והכוח האנושי העצום בלבד; כל משורר, שהעיקר בעיניו לא הפלאסטיקה החיצונית, אלא נפשו של האדם צרותיה ושמחותיה; כל משורר, שאין די לו בהסתכלות מדויקת ובהבנה עמוקה בלבד, אלא נפשו סוערת למראה עיניו ורוחו מתפעלת ומתרגזת, מתפעלת מן הטוב ומתרגזת על הרע – בכל משורר כזה יש תכונה יהודית. כי את ההתעמקות בנפשו של האדם פנימה, ואת השתפכותה של הנפש המדוכאה או העולצת, שהובעו באופן נעלה כל־כך ב“ספר־תהלים”, בספר של השתפכות־הנפש לעולם כולו – את שתי אלה לקחה הנצרות מן היהדות יולדתה. ההתעמקות וההשתפכות הנפשיות הללו נובעות מרגש סובּייקטיבי, שהוא מוטבע בעם־ישׂראל מתחילת־ברייתו; ואולם סוּבּייקטיבי, שהוא מוטבע בעם־ישׂראל מתחילת־ברייתו; ואולם סוּבּייקטיביות זו, כשהיא נעשׂית הרגשה נאצלת הודות לההכרה המוסרית המובעת בפתגם “מה ששנוא לך אל תעשה לחברך” (שהרי את הרגשותיהם של אחרים אנו יודעים רק על־פי הרגשותינו שלנו), הביאה לידי תורת־המוסר הנעלה של היהדות, שדאגה לכל העניים והנדכאים, ועל־ידי הנצרות נעשתה נחלתם של עמי־אירופה כולם.
מנקודת־מבט זו יש לראות את פּרץ כמשורר עברי במלוא־המובן. בהרגשתו הסוּבּייקטיבית הגדולה הוא משתתף בצרתו של ההמון, בצרתם של העניים בחומר וברוח, בצרתם של העניים בחומר וברוח, בצרתם של הנידחים והאובדים ובעלי־המומים; ומצד זה הוא משורר־העלובים, כיאות לבנו של עם אומלל, שתורתו מבוססת בעיקרה על הרגש ועל הרחמים.
ואולם עוד מעלה אחת יתרה יש לרגש החזק, שהוא מבצבץ ועולה מכל כתביו של י. ל. פּרץ. רק בני־אדם שאינם יכולים להבדיל בין החיצוניות ובין התוך, בין הטפל ובין העיקר, יכולים להחליט כי סמולנסקין לא היה מספר בעל־כשרון גדול. בכל אחד מספוריו יש עמודים הרבה, שהם מבליטים כשרון בּלטריסטי שיש רק למספרים מן המדרגה הראשונה. ואף־על־פי כן אין אנו יכולים לקרוא כיום אף אחד מספּורי עד תומו (מלבד, אולי, את “קבורת־חמור” ואת “נקם־ברית” וספורים קטנים אחדים משלו) בלא שנזדיין בסבלנות יתירה ובהשקפה מדעית־היסטורית. סיבּת קלקלתם של ספּוריו הן התפלספותו ומגמותיו. גם בשעה שהוא רוצה לצייר איזה דבר כמו שהוא, מרחפים לפניו ברוח רעיונות ומגמות שונים, שעל־פיהם אנוס הוא לתאר את מראה־עיניו באופן שיתאֵם את הציור אל המגמה; וכן מתקלקלות טבעיותם ואמיתותם המציאותיות של רוב ציוריו. ופעמים שהוא אף מכריח את כשרונו לצייר ציורים, שנבראו אך ורק כדי לתת תוקף ועוז לדעותיו המכוּונות מראש; וכמובן, אין למצוא בציורים כמו אלה אף זכר לאמת ציורית, המתרקמת תחת השפעתם של הרשמים הנקלטים מעולם־המציאות.
ומעלה זו, שלא רק סמוֹלנסקין חסר אותה, אלא חסרים אותה כל מספרינו הישנים ורוב מספרינו החדשים, מצויה אצל פּרץ. לשוא תבקשו בכתביו דעות קבועות ומתאימות זו לזו כהסתכלות־בעולם שלימה ומסוימת. הספור “מנגינות הזמן” הוא הימנון לאומי נעלה לכבוד רעיון־התחיה על־יסוד עבודת־האדמה בארץ־אבות; השיר “לעלמה עבריה והיא מתנכרה” הוא סאטירה שנונה על כל המתבוללים הטפשיים והשטחיים. ואולם עם זה כתב פרץ מאמרים ופיליטונים הרבה נגד הרעיון הציוני. ולא לפלא הדבר: גם את ה“בעד” גם את ה“נגד” כתב תחת השפעת־הרגע, הודות להתרשמותו המהירה והעמוקה של משורר אמיתי, של בעל לב חם ומתלהט, הן אמנם, המספרים הגדולים, יוצרי הרומאנים הגדולים, הכוללים ומקיפים חיי־אדם שלימים עלי אדמות עם כל מלחמותיהם הפנימיות ועם כל התנגשויותיהם בחברה ובסביבה, מספרים כאלה הם בעלי דעות קבועות, וברומאנים כאלה יש תמיד שאיפה אחת מסוימת, שהיא מברחת את כל חלקיהם מן הקצה אל הקצה. ואולם פרץ אינו נחשב עם סוג־מספרים זה, רומאן ארוך ושלם ומסוים מכל צד לא כתב מעולם, ולעומת זה, הודות לחוסר השקפה שלימה ומסוימת על העולם אין כבלים על ידיו ונחושתים על רגליו. וכך נהפך לצייר הזה החסרון ליתרון. הוא אינו מחויב לצבוע את הדברים כהוויתם צביעה פילוסופית מיוחדת אינו אנוס להסתכל בחיים מבעד למשקפים צבועים בצבע מיוחד וקבוע. אין מיטה סדומית של מפלגה מיוחדת להרגשותיו ולציוריו: “את אשר יראה עין לעין, אותה יתאר על לוח בשׂרד”, בלא שישׂים לב, אם מתאימים הדברים לשיטתה של מפלגה זו או למגמותיה של דעה אחרת. ולפיכך כל ציוריו חפשיים הם ומלאים חיים, והם מקיפים את חיי־המציאות מצדדים שונים.
הוא אוהב את ההשׂכלה ומגנה את היהדות של הגיטוֹ; ואף־על־פי כן, כשהוא רואה את “פרי ההשׂכלה” בדמותו של ה“תכשיט” בן “הרב מטעם”, הוא שופך עליה את כל מררתו בציור נחמד כמו “תמונות מעולם־התהו” אין סופר מסופרינו רחוק יותר ממנו מלשורר לישׂראל “מה יפית” ומלחזק בקרבו את הכרת “אתה בחרתנו”; ואולם כשהוא רואה את צוררינו מחוץ ואת סבּוֹת־שׂנאתם, שהן נלעגות כל־כך מצד אחד ומעציבות כל כך מצד שני – הוא זורק בהם את טפּת־המרה, שהיא תלויה בראש־עטו, בתמונה אמיתית כמו “יורשי־פרעה”, אף־על־פי שהוא יודע, שהשׂונאים אינם נזקקים ללשון של תמונתו; הצחוק המהול בדמעות מתפרץ בעל־כרחו ואין הוא שליט ברוחו לכלוא את הרגש, אין דבר, שאין בו צדדים שונים, טובים ורעים, מעציבים ונלעגים; וציוריו של פרץ תלויים לא בדעותיו, אלא בהתרשמות השעתית מן הצד הטוב או הצד הרע שבעצמים, מן הנשׂגב או מן הנלעג שבהם. המספר והמשורר אינם חקרנים ומורים של חוקי מוסר – ביחוד אלה הכותבים לא רומאנים שלמים, אלא “נוֹבילוֹת” קצרות. ולפיכך אל נא נשאל לאמונותיהם ודעותיהם; דיינוּ , אם ברגע־כתיבתם הם כותבים דברים יוצאים מן הלב, כלומר, אם אינם מתארים הרגשות מזויפות; דיינו, אם ציוריהם נכתבים לא מתוך פניה צדדית, אלא מתוך הרושם החזק, שקבּלו בשעת־הכתיבה מחיי־המציאות. שהרי כשהם מתארים רושם זה, הם פותחים לנו פתח לראות צד חדש בחיי־המציאות, שלא היינו מתבוננים אליו בלעדיהם; וכך הם מרחיבים את דעתנו, מפתחים את הרגשותינו ומרחיבים את חוש־היופי שבנו, שרק תאור־דברים־כהוויתם יכול להשׂביעו ולרוממו. כל ציור יפה באמת ונאמן להטבע כבר מכיל בקרבו מאליו גם איזה רעיון מקורי, שהרי מציור מצוי ביותר, שאין בו שום רעיון אסתיטי או פסיכוֹלוגי, אין אנו יכולים להתפעל, ועל־כן אי־אפשר לנו לקרוא לו בשם “יפה” במלוא־המובן של מלה זו.
וכאלה הם ציוריו של פרץ. הם יפים בעבּוּדם ומלאים רגש בלתי־אמצעי. ומתוך כך הם פועלים על כל קורא: הוא מרגיש שלא על־פי “שאבּלוֹנה” ידועה נכתבו ספורים אלה; שאין בהם העלאת־גרה וטלאים קרועים מספרים שונים ומאוחים במהירות, באופן שעוד התפר ניכר. ספוריו של פּרץ פועלים רובם ככולם בחידושם האמיתי. הם חדשים לא רק מפני שניכּרת בהם הרגשה חדשה, מיוחדת רק למספּר זה בלבד, אלא גם הודות למעוף־הדמיון, שחונן בו פּרץ יותר מרוב מספרינו. כדי לכתוב ציור מעין “ליל־זוועה” אין די עוד בהסתכלות ובהרגשה בלבד: נדרשת לכך ההתרוממות הפנימית על כנפי־הדמיון מעל לנפשנו הפרטית, ממעל למצבנו הנפשי הרגיל, כדי לחדור אל נפשו של אדם הנמצא במצב, שלא הרגשנוהו ולא נמצאנו בו מעולם. הבעל,שמתה עליו אשתו האהובה מנפשו, אינו גועה בבכי: אם ים של דמעות ישפוך – כלום יהא בו די לגודל־השבר? – הוא מתאבן, הרגשותיו כאילו קפואות, ועל־כן הוא שוכח לאחר יומים כל מה שאירע לו. אסונו הוא נורא כל־כך, בלתי אפשרי כל־כך, עד שמוחו אינו תופס אותו כלל וזכרונו אינו קולטו. כלום אין זה חלום? הלא רק דמיון־שוא הוא! מי יכול היה להמית את מלאכו הטוב? מי יעֵז לגזול מזרועותיו את כל חמדת־חייו, את מבחר־סגולותיו, את חיי־רוחו ונשמת־נשמתו? על משכבו בלילות הוא מבקש את שאהבה נפשו; והוא משתומם, שלא ימצאנה. לפעמים חולפת במוחו מחשבה בלתי־ברורה, שאסון נורא קרהו ולאסון זה יש יחס קרוב אל מרים חמדתו. אילו רשמים כהים ממחלתה מתעוררים בקרבו, אבל – הוא מזדעזע, הוא שב לפקפק, שב לפשפש בזיכרונותיו, שהם בהירים מאד מצד אחד ומטושטשים עד שלא להכיר מצד שני, והוא שׂבע־נדודים כל אותו הלילה הנורא, ליל זועה וחרדה מאין כמותו… וערכו של מחקר פסיכוֹלוֹגי נפלא זה מתעלה ביותר, מפני שהבעל הסובל אינו איזה “אינטליגנט”, שאין לו עבודה אחרת מלבד רגשנות ונקרנות פנימית. האדון פינקלמאן הוא “לוויתן” בעולם־המסחר, בעל־אגרופים בעסקיו, אדם שלכאורה אין לו דבר עם הרגשות סבוכות ודקות ועם דמיונות מוזרים ומבהילים, ואולם בתגרן זה נלחמות שתי נשמות שונות:
נשמה אחת, תגרנית וקבצנית, ירש מאביו, ונשמה שניה, רכה ועשירת־דמיון, היא לו מורשת מאמו. ומרים מטפחת את הנשמה השניה שבקרבו, על חשבונה של הראשונה. ואותה הנשמה השניה היא היא החולמת־בהקיץ ב“ליל זועה” זה, היא היא הסובלת, היא היא שאינה יכולה, הודות לכח־דמיונה העז, להאמין באסונה, במיתתה של מרים, מטפחתה ומעדנתה…
המספר קלע הפעם אל עובדה היסטורית, שבודאי לא עלתה גם על דעתו. כשהמית הורדוס את מרים החשמונאית אשתו לא האמין בעצמו במיתתה, שהוא עצמו גזר עליה. כפעם בפעם היה בא אל הכוך, ששם עמד ארונה של אשתו המתה, והיה מדבר אליה כאילו היא עוד בחיים, כאילו לא אירע כלום… והורדוס זה הלא אף הוא היה בעל שתי נשמות: מצד אחד – אכזרי ועריץ נורא, ומצד שני – מושל גדול־נפש ורחב־לב, אוהב יופי והוד ובונה בניינים מפוארים, אוהב את אשתו יותר מנפשו וממית אותה מרוב אהבתו, חושב מחשבות גדולות על עמו וממלכתו וסובל סבל נורא, מפני שהוא שׂנוא לכול וחושד בכול – “הורדוס הגדול” למרות כל מגרעותיו… פּרץ עמד איפוא בכוח יצירתו הפיוטית על אמת פסיכולוגית גדולה. שההיסטוריה מאשרת אותה.
*
ונפלא הוא גם הציור “שמעיה הגבור”. יהודי תמים ורך זה שלא נגע מעולם בזבוב שעל הקיר, עושׂה “מעשׂה נורא”: קורע את ה“ספּוֹדיק” מעל ראשו של רב־העיר, שלא נהג כבוד ב“שולחן־ערוך של הרב”. “מעשׂה נורא” זה עשׂה, אמנם, רק לשם־שמים; אף־על־פי כן מה נורא מצב־רוחו לאחר מעשׂה; הוא פגע בכבוד־התורה, הוא חילל את הקדשים, הוא נועז לבזות את הרב הדומה למלאך ה' צבאות – כלום יש מצרי־שאול ואש־תופת יותר נוראים מן הנוחם ומוסר־הלב, שצריכים לתקוף גבור־חלש זה? לשוא הוא מנחם את עצמו, ש“לא לכבודו ולא לכבוד בית־אבא” עשׂה מה שעשׂה; לשוא הוא משלה את נפשו, שהרב מחל לו (וזה אות שאינו בטוח עוד בצדקת־מעשׂהו) – שוב אינו בטוח אפילו בחיי־ילדיו, והוא שׂמח כשהוא רואה בעד החלון, שהם בריאים ושלימים. הוא מתחזק, מנסה להלהיב את עצמו בהכרתה של החובה שמילא, של המצווה שעשׂה; הוא מבקש את הילדים, שישירו “היום תאַמצנוּ”, כדי לשׂמח את “האם העצובה”, לא אותו, לילה… לשוא! – מכשול־עווֹנו לפניו, ומכשול־לבו הולך וגדול מרגע לרגע. והוא מת עוד בלילה ההוא.
*
בכל הציורים שדברתי עליהם מתאחדים הרגש החזק עם הדמיון העז. אך יש בציוריו של פּרץ גם ספּורים, שבהם מתקשרים בדמיון עז זה רעיונות פיוטיים עמוקים – זו פילוסופית־הלב הנעלה, שמשורר אמיתי ועמוק אי־אפשר לו בלעדיה. ציורים כאלה הם, למשל, “המחשבה והכינור” ו“חלום”. קשה לדבר על תוכנם של שני אלה: צריך להרגישם, להימלא מהם. מלבד מחזות־הטבע הנפלאים שבהם (ביחוד בראשון), אנו מוצאים כמעט בכל אחת משורותיהם איזה רעיון מבריק ופועל בקסמו הפתאומי. הסתכלות עמוקה בסדרים החברתיים של זמננו, יחד עם רגש חזק ומתמרמר על כל מיני שערוריות ומעשׂי־תעתועים גדולים וקטנים, התלכדו כאן בדמיון חזק המרקיע לשחקים, היכול להתרומם במעופו למקומם של הנסתרות, שלא תשורם עין מסתכלת בלבד.
ועוד תכונה אחת מציינת ביחוד את ספּוריו של פּרץ. על־ידי התבוננותו הדקה הוא מגלה עד מהרה את הניגודים שבין שני מצבים, שלכאורה אין שום יחס וקשר ביניהם. ההפך הגמור שבין מצב־הטבע ומצב־האדם בעתים שונות, או הניגוד העצום שבין מצבם הנפשי של שני בני־אדם בעת ובעונה אחת, מושכים אליהם את התבוננותו, ודמיונו המהיר יוצר מצבים כאלה פעם בפעם. קדושה וטומאה, צניעות ופריצות, רוחניות עליונה וחומרנות גסה, רואה פּרץ בכל העולם הגדול ובכל עולמנו הקטן, עולם־היהודים. והוא מתאר כל מה שהוא רואה ומרגיש. ומי יודע, אם אין הפכים וניגודים כאלה נלחמים גם בנפשו של המספר: הצייר האריסטוקראט נלחם בו במשורר־ההמון, והמספר־המסתכל – במשורר הטס על כנפי־הדמיון. אבל הוא יוצא מן המלחמה כמנצח: הוא מאחד בספוריו את הציור האסתיטי עם הרגש הפסיכולוגי, את המציאות עם הדמיון, את ההסתכלות עם היצירה. ואולי זהו סוד־פעולתם של ציוריו הקטנים בכמותם. הם נראים לנו תמיד כחדשים, מרהיבים עינינו ביוֹפים ומעוררים את רגשותינו ברעיונותיהם המבריקים, שאין בהם שום התפלספות יבשה. על־כן ניתרגמו הרבה מן הספורים הללו כמעט לכל לשונות־אירופה, ואפילו לערבית. שהרי גם בספרות אירופית עשירה היה פּרץ תופס מקום הגון. ובספרות היפה שלנו, שמספרים בעלי־כשרון כי"ל פרץ הם חזון לא־נפרץ בתוכה, הוא תופס בצדק אחד מן המקומות הראשונים.
מאמר שלישי 🔗
י. ל. פרץ היה סופר פורה מאד. הוא פירסם בעברית ובאידיש ספורים ושירים למאות. אבל כל הספּורים והשירים האלה הם רובם ככולם מעטי־כמות; ציורים קטנים, מחזות קצרים, רשימות מקוטעות, תמונות מרפרפות ושירים בני עשׂרים או שלושים חרוזים. יש גם שתים־שלוש פואמות ומחזות לא־גדולים אחדים, שנים־שלושה ספּורים בני גליון שלם – אבל לא יותר. ספר לא כתב פרץ מעולם. רומאן שלם, אפילו רק כמו “קבורת־חמור” או “מסעות בנימין השלישי”, ופואמות גדולות כמו “במצולות־ים” או “ברוך ממאגנצה” – לא כתב פרץ מעולם. אילו היה מספר כזה חי בימי ה“רומאנים העבים” בימים שעדיין היו כותבים ספרים בישׂראל, בוודאי שלא היה חשוב ביותר בעיניו של הקהל העברי; מי שלא כתב ספר מדעי או בּלסטריסטי, לא היה חשוב בימים ההם. ואולם עיקר פעולתו הספרותית של פרץ חלה בסוף המאה הי“ט ובתחילת המאה העשׂרים; ובשנים הללו כבר ירדה ה”ספרות העבה" מגדולתה, גם בספרותנו וגם בספרויות הלועזיות, וה“ספרות הקלה” כבשה את מקומה; במקום ספרי־מדע התחילו לכתוב מאמרי־מדע, ועל מקומם של הרומאנים הגדולים באו הספּורים הקטנים והרשימות הקצרות והתמונות המקוטעות.
ולא מקרה הוא זה!
רבים טועים לחשוב, שההבדל בין רומאן ובין ספור (נובילה) הוא רק בכמות: כלומר, כל יצירה פיוטית, שאינה מכילה יותר משנים־שלושה גליונות, נקראת בשם “ספור”; וכל יצירה פיוטית שמגעת בכמותה עד חמישה גליונות ויותר, יש לה הזכות להיקרא בשם “רומאן”. אבל באמת אין הדבר כך, תעודתו של הספור היא לתפוס רגע קל בחייהם של בני־אדם, או מקרה פרטי ובודד שקרה להם, ולהבליט את הקווים המפליאים והיוצאים מן הכלל שבאותו רגע או באותו מקרה. האדם, שבחייו היה אותו רגע או קרה אותו מקרה, על־פי רוב אינו משתנה בפנימיות־נפשו על־ידי האפּיזודה המתוארת, וכהוויתו בתחילת־הספּור כך הוא בסופו. ואפילו אם על־ידי המקרה הבודד, שהוא מתואר בספּור, בא שינוי עיקרי ברוחו של אדם, אין זה שינוי טבעי ומובן כראוי, מפני שבספּור אין אנו רואים את השתלשלות המודרגת, שהביאה לאט־לאט ומעט־מעט לידי השתנות זו. לא כן הרומאן. בו צריכה להצטייר תקופה שלימה בחיים של איזה אדם או חברה שלימה. הרומאן צריך להקיף מכל צד את הטפּוסים המתוארים, באופן שיוּבלט בו אופיים העצמי לכל מלוא־עומקו, עד שנכיר בבירור את יחסם אל החברה שהם חיים בה, אל הזמן שהם פועלים בו, ואל שאר הטפוסים שהם באים עמהם במגע קרוב. הסתכלות־בעולם שלימה צריכה להתרקם ברומאן אמיתי, הסתכלות־בעולם שהיא קניינו העצמי של הטיפוס הראשי, ה“גבּור” האמיתי של הרומאן. והרגעים והמקרים בחייו של “גבּור” זה אינם חולפים כצל, בלא להשאיר רושם ניכּר בנפש: הם מביאים שינוי עיקרי, הנראה לעינינו מראשו ועד סופו – בחייו בשאיפותיו, ובהלך־רוחו של ה“גבּור”; באופן שבסוף הרומאן הוא נהפך לאיש אחר, שונה ממה שהיה בתחילתו. עולם מלא צריך הרומאניסטן לברוא או להחריב, ותקופה שלימה צריך הוא לתאר: בעוד שהמספר, הנובליסטן, מסתפק במה שהוא בונה או סותר חלק קטן מן העולם הזה או מתאר רגע אחד מן התקופה ההיא.
לפיכך אין כל תימה בדבר, שבימינו אלה, שנתדלדלו האידיאלים הגדולים ונתמעטו הלבבות, שההשקפות הרחבות הולכות ונעשות צרות יותר ויותר מיום ליום והמוחות הגדולים, שהיו מקיפים בשכלם הכולל עולם מלא, כמעט תמו ואינם – שבימינו אלה נתמעטו הרומאנים הגדולים, שהיו מקיפים תקופת־חיים ארוכה ומלאת־חליפות של אדם מובדל בתכונתו המסוימת, המתנהג על־פי הסתכלות־בעולם, שאינה נעה ונדה כנוד הקנה במים. כל אחד מבני־דורנו קרוע בפנימיות־נפשו לשבעים קרעים, שאינם מתאחים. בסיבּת צרכינו המרובים, שאי־אפשר לספקם מחמת התביעות התכופות והגדולות שחיי־החברה תובעים מאתנו, אין בנפשנו שלום ומנוחה אף רגע, תמיד מלחמה פּנימית, תמיד הלב נתון בין שני מגניטים – בין תשוקות שונות וחובות שונים. על־ידי כך הולכים עצבינו ונעשים גרויים יותר ויותר, ובכל רגע הלך־רוחנו שונה ממה שהיה ברגע הקודם. חליפות לרוחנו בלי־הרף – חליפות להרגשותינו, חליפות לשאיפותינו וחליפות להשקפותינו. כלום יש כאן מקום לרומאן אמיתי, כולל ומקיף, מתאר הסתכלות־בעולם שלימה, טפּוסים מסוימים ותקופה שחותם קבוע טבוע על פניה?
לעומת זה נותנת תקופתנו הנוכחית, ככל תקופת־מעבר, חומר מרובה למספר ספּורים קטנים. אותן החליפות התכופות, שיש לרוחו של האדם החדש, ההולך ומתהווה מן האדם הישן, אותם הקרעים שבנפש, אותם הצללים והאורות המשמשים בערבוביה, אותה ההתרגשות הבלתי־נורמאלית של אנשים גרויי־עצבים, כל אלה מספקים די חומר לרשימות וציורים קטנים ונאים. לתפוס את הלך־הרוח של הרגע, את “בין־השמשות” של הנפש, את ההתנגשות וההיאבקות הבלתי־פוסקות שבין הרגשות ישנות ובין הרגשות חדשות, את השפעתם הרגעית של הרשמים המתחלפים שעולמנו התרבותי עשיר בהם כל־כך – זוהי חובתו של מספר בעל־כשרון אמתי. וכל החליפות, השינויים והמלחמות הפנימיות הללו, יכולים להתגשם רק בספורים קטנים, ברשימות מקוטעות ובציורים מרפרפים. אין גבורים בימינו, – כל־כמה שאנו מתגעגעים עליהם; אין טפוסים מסוימים – כל כמה שאנו מתעצבים על כך. אבל גם האדם היותר־פשוט יכול להיעשות גבּור של רגע, טפּוס של ספּור בן עמודים מועטים.
ודבר זה הכיר י. ל. פרץ. כשרונו המצוין הביא אותו לידי הכרה זו. יצירות פיוטיות קטנות ונאות נתן לנו הרבה, ואף יצירה פיוטית אחת גדולה לא יצר. כל התמורות המרובות והשונות, שנעשו בחייו של האדם הפרטי מישׂראל במשך השנים האחרונות, מתוארות בציוריו הקטנים, אף אם אך בקוים כלליים ושרטוטים בודדים. כי פּרץ לא הקדיש את עטו לאיזה רעיון פיוטי מיוחד או למפלגה עממית מיוחדת. אין מפלגה עברית שלא תיאר, ואין דרכי־חיים של היהודי הישן או החדש, שלא עסק בהן. למן חייהם של ה“חשוכים” ביותר עד חייהם של הנאורים“, העומדם “מעבר לטוב ורע”, למן אוהליהם של העניים מישׂראל היותר־מדוכדכים ועד היכלי־הבּנקאים האדירים שלנו; למן ה”מעשׂיות" היותר־דמיוניות וה“אגדות” היותר־תמימות ועד הרעיונות הפיוטיים היותר־דקים ונשׂגבים; למן חלומותיו של ילד חולה עד שגעונותיו של “דרוויש” ערבי – את כל אלה תמצא בספּוריו הקטנים של פּרץ. כי התרשמותו של משורר זה מכל מה שראה ושמע גדולה היא ומרובה; ומאחר שאין לו נטיה מיוחדת אל צד אחד של החיים או של המחשבה, על־כן הוא סופר פורה כל־כך, עשיר כל־כך בדמיונות וחזיונות; על־כן ציוריו רעננים, רבגוניים, מלאים הסתכלות עמוקה והתרגשות מרובה כאחת. הם נכתבו תחת השפעת־הרגע ולא נשתעבדו לשום מגמה, לשום אידיאל יחידי, לשום הסתכלות־בעולם; הם פּריה של התרשמות בלתי־אמצעית, שההגיון הקר לא עוד הקפיא אותה בקרתו. כאן הכול חי, הכל נושׂא עליו את חותם המציאות הרבגונית, כפי שהיא משתקפת בנפשו של המשורר. לא מנקודה אחת מסתכל פּרץ בחיים ובעולם, אלא מנקודות מרובות ושונות. לא מגמה אחת עיקרית לו, אלא מגמות מרובות ושונות. כל העולם, הכללי והעברי כאחד, שהוא חומר להסתכלותו, הוא גם חומר לציוריו. ובכל מה שיצא מתחת עטו, בספוריו, בשיריו, במאמריו, ואפילו בעלוניו, ניכּרת עינו החדה ומורגש לבו החם והמתרגש, שהכול גלוי לפניהם והכול משפיע עליהם.
ואולם זהו גם ה“צד החלש” שבכשרונו של פּרץ. סופר, שהתרשמותו מכל מקרה ומכל רגע גדולה ביותר, לעולם אינו יכול לבוא לידי סינתיזה עליונה. הוא אינו יכול להקיף עולם מלא ולמצוא את היחס והקשר שבין בריותיו המרובות והשונות. סופר כפּרץ לא היה מסוגל לכתוב רומאן גדול, אף אם היה חי ב“תקופת־הרוֹמאנים”. הוא לא ידע לקבץ את הניצוצות המפוזרים, את הרגעים והמקרים הבודדים, ולקשרם קשר פנימי אמיץ וקיים. אין לו פנאי לחשוב על קשר זה שהרי בזמן שעדיין הוא עסוק בהסתכלות אחת – כבר בא רושם חדש ומחה את ההסתכלות הישנה. רושם רודף רושם – ופּרץ כותב ציור אחר ציור, רשימה אחר רשימה. קוים ורשמים בודדים הרבה, שעל־ידיהם יצטיירו “פני הדור” שלנו, אפשר למצוא בספוריו במדה מרובה. ואולם ציור שלם אחד, ארוך ומקיף מחיי דורנו, לא נתן פרץ ולא היה יכול לתת. כי “נקודת־הכובד” אין לכשרונו, ואי־אפשר להגביל בדיוק, באיזה מקצוע של ציור כוחו גדול ביותר ומהי נטיתו העיקרית בכתביו. ואף־על־פי שעורר פּרץ בקרב בני־הנעורים שלנו הרבה מחשבות חדשות, הרבה הרגשות ודמיונות, שלא שיערו מקודם, לא היה יכול להיעשׂות מורה־דרך־החיים להדור החדש. כי להורות דרך־החיים יכולים רק אותם הרומאניסטים, שהבליטו בציור שלם אחד שאיפה רחבה ואידיאל מסוים, שהיו מרפרפים באוויר בזמנם, והגשימו בתוכו רעיון פיוטי רחב, שבכוחו לתת תוכן חדש לחיינו ומעוף חדש לכנפי־דמיוננו…
ה“בונד”, בצרוף האידישיסטים מכל המינים, חשבו את פּרץ לנושא דגלם. כשאני לעצמי, קשה לי לחשוב את פּרץ לבן מפלגה זו או אחרת. פּרץ לא היה באופן רשמי לא חובב־ציון ולא ציוני, ואף־על־פי כן, תחת השפעת־הרגע, כתב את “מנגינות הזמן”, שקשה למצוא בספרותנו היפה יצירה פיוטית ציונית דוגמתה. על־פי רוב חושבים את פּרץ ל“דימוֹקראט”, למשורר־ההמון; ואף־על־פי כן אין מספּר יהודי, שציוריו רחוקים מהבנתו של ההמון, כמו פרץ. טולסטוי מבאר בספרו “על האמנות”, מהי האמנות שההמון מבין אותה כראוי: ספּורים ואגדות פשוטים, שהם מסופרים בתמימות, בלא כחל ושרק ציוריים, בלא כל אותם אמצעים של מלאכת־מחשבת, שפעולתם מרובה על הקוראים המשכילים. ההמון אינו מבין את הציוריות הדקה, את הרמזים וחצאי־הדבורים, שהצרפתים קוראים להם “חצי אור” ושהמשוררים החדשים יודעים להשתמש בהם כדי לפעול על קוראיהם. פשיטות ובהירות אוהב ההמון – ופרץ אוהב, להיפך, את הקיצור ואת הרמיזה, ולפעמים עטופים ציוריו ורעיונותיו ערפל עבה. רק לעתים רחוקות הוא מביע את רעיונותיו עד תומם. על־פי רוב הוא רק מרמז עליהם ומשאיר לקוראים להבין את השאר מדעתם. אפילו לקורא משׂכיל ורגיל בסיגנון האירופי קשה להבין, למשל, את האגדה “המחשבה והכּינור”, וההמון הפשוט לא יבינה לעולם. אין אני חושב את כל אלה למגרעות בכשרונו של פרץ. דרך כזו מוכרחת היא למשורר, שהסתכלותו והתרגשותו פתאומיות הן, חולפות כחץ במוחו ובעוד רגע תיעלמנה לנצח. ואולם רוצה אני להוציא מלבם של הטועים, שחושבים כי צייר “חצי אור” כזה יכול להיות סופר המוני. אמנם, פּרץ טיפּל יותר בחייו של ההמון המדוכא שלנו. אבל דבר זה בא לא בסיבּת ה“דמוקראטיות” שלו, אלא מפני שלבו היה חם ומתפעל על נקלה; ומאחר שגם גדל ונתחנך בתוך העוני, הרעב והלחץ של רחוב־היהודים, הוא מתאר את עניותו ושפלות־מצבו של המוננו בחבּה יתירה, ואי־אפשר לו כמו לכל אדם בעל רגש, שלא לעמוד לימינם של העשוקים, שלא להתעורר על עושקיהם. הן אמנם, את רוב ספּוריו כתב בלשון־ההמון שלנו; ואולם מי שאינו מבין עברית, לא יבין גם את ספּוריו האידישאיים של פֹּרץ. יותר מדי יש בספּוריו פתגמים וביטויים עבריים. יותר מדי מתאר הוא בהם מלמדים ו“כלי־קודש”. יותר מדי הם מלאים רמזים על מה שנמצא כתוב בספרותנו העתיקה. אני חושב את פּרץ לסופר עברי לא רק מפני שבשעה שיצא על במת הספרות לראשונה יצא כסופר עברי, אלא גם מפני שהוא קרוב ברוח לספרותנו העתיקה והחדשה. כל משורר ומספר, שאפילו ביצירותיו האֶפּיות יש חלק גדול של ליריקה, הוא משורר עברי גמור. מנקודת־מבט זו אני חושב את פּרץ למשורר עברי, ולא רק מפני שכתב גם עברית והקדיש את כל כשרונו המצוין לעם־ישׂראל.
לדעתי, אין פּרץ משורר אֶפּי אמיתי, למרות מה שכתב ספּורים למאות וגם פואמות ומחזות. האוֹבּייקטיביות הציורית, מה שמכנים בשם “השלווה האֶפּית” חסרה ביצירותיו לגמרי. קחו, למשל, ספּור קטן של מנדלי מוכר־ספרים והשוו אותו לאחד מספוריו הקטנים של פּרץ. מנדלי אינו נחפז, אינו שוחק ואינו בוכה בשעה שהוא מתאר (רק בהערותיו העצמיות הוא מביע את הרגשותיו הפרטיות). אנו מרגישים, שהוא עצמו עומד למעלה מן הדברים המתוארים ומשקיף עליהם השקפה אוֹבּייקטיבית. הוא אינו מוצא צורך להטעים את התמונה המשונה שהוא מתאר: התמונה מדברת בעד עצמה. לאט־לאט, בהדרגה מרובה, הוא עובר מציור לציור ומטיפוס לטיפּוּס, ואנו רואים מעצמנו את המעבר מזה אל זה, את הקשר הטבעי והמוכרח שביניהם. ופיכך היה מנדלי מוכשר לכתוב ספורים יותר ארוכים, המקיפים צדדים הרבה בחיינו. לא כן פּרץ. תמיד הוא נחפז. תמיד הוא רותח ומתרגש. שלווה אפית אין בשום סיפּור מספּוּריו. רק לעתים רחוקות מאוד הוא נראה לנו כעומד מן הצד, על־פי רוב מרגישים אנו את התרגשותו, את החלק הסובּייקטיבי שהוא עצמו נוטל בצרתם או בשׂמחתם של טיפּוּסיו. הוא אוהב להטעים את כל רעיונותיו הפיוטיים; ואפילו בשעה שהוא מכסה אותם בערפל, אף־על־פי כן הוא חושב לנחוץ להראות באצבע, כי “סוד יש כאן”. אפילו בדבר חיצוני אחד מתגלית תכונתו זו: הוא אוהב להרבות בנקודות של רמז גם בספּוריו, גם בשיריו, גם בעלוניו, וקשה למצוא בכתביו אפילו עמוד אחד, שלא יהא מלא נקודות של רמיזה. ניכּר, שלבו החם עובד בשעת כתיבתו יותר מכשרון־ההסתכלות שבו. משום־כך אנו מרגישים בספריו של פּרץ חמימות הלב ואהבה עמוקה בכל שורה ושורה. אבל מאותה סיבּה עצמה אי־אפשר לו לעבד את ספוריו כראוי ולפתח את רעיונו הפיוטי עד תומו, והוא גם מפריז לעתים קרובות על מידת הצבעים הבהירים והכּהים גם יחד.
אך חסרון זה – חוסר שלווה אֶפִּית – נעשׂה לו יתרון כשהוא בא לתאר את מצבו של ההמון היהודי. קשה למצוא בספרותנו סופר, שהרגיש בצרתו של המוננו יותר מפּרץ; ומבחינה זו הוא באמת “משורר־ההמון”. טיפּוּסיו של מנדלי אינם קובלים ואינם מוחים ואינם מתמרמרים; הדחקות חנקה בקרבם כל רגש אנושי. הם אפילו אינם מרגישים שהמצב יכול להשתנות, שיכול היה ויכול הוא להיות אחר. גם רוב טיפּוּסיו של פּרץ הם ממין זה: בריות עלובות, שאינן יודעות למחות ולקבול. ואולם המספר עצמו אינו יכול להסתיר את רגשותיו כמנדלי. התמרמרותו בוקעת ועולה מכל ציור וציור, על־ידי מה שהוא מציג זה לעומת זה את האנשים משפל־המדרגה שבנו לעומת “היהודים היפים”, פרנסינו, יחסנינו וגבירינו. כל שיעבוד, כל תקיפות ופסיעה על ראשי־העם, מעוררים את מחאתו, וכל הכנעה יתירה, כל זחילה־על ־גחון וכריעה־על־ברכים מביאות אותו לידי התמרמרות גלויה או כבושה. בפה מלא אפשר לומר, כי פרץ מצוין בין המספרים העבריים במה שהוא עומד לפנינו תמיד בקומה זקופה, כבן־חורין אמיתי, בן־חורין בשאיפותיו, בהרגשותיו ובמחשבותיו. אמנם, כל גל חדש של התרגשות וכל השאיפות הנישׂאות באויר עושים רושם חזק על לבו הרגש, שאינו יכול לעמוד בפניהם; אבל הוא אינו מרכין את ראשו בפני שום כפיה ואונס הבאים מן החוץ ובפני שום משפט קדום, שנשתרש ברחוב־היהודים או ברחוב־הגויים. בהתנפלותו על המוסכם המקובל עובר הוא, אולי, לפעמים את הגבול; אבל כוונתו רצויה תמיד: רצונו לטהר את הבּיצה המרופשת, שזה כבר נתכסתה בירוֹקה קרוּשה, והאדים המזיקים העולים ממנה משחיתים גם את העצים הרעננים, שהם גדלים בסביבותיה…
וכשם שרגשותיו ודעותיו חופשיות הן, כן חופשי גם דמיונו העשיר. אף בזה הוא עולה על רוב מספרי ישׂראל בזמננו. עניוּת־דמיונם של משוררינו ומספרינו הרי כבר היתה למשל בפי־כול. או “מעשׂה בגזלנים” ובנחשים ועקרבים, או –“ריאליסמוס” יבש, שאין בו אפילו לחלוחית של שירה. “בעל־דמיון” נעשה לנו בימים האחרונים כמעט שם של־גנאי והפנטאסיה הלא היא באמת חלק עצמי ועיקרי מכשרונו של משורר אמיתי. שירה בלא חלומות־קסם, בלא מעוף־הדמיון, זהו גן נהדר בפרחיו הנחמדים, שלא יואר לעולם באור־השמש. השירה האמיתית היא לא חיקוי פשוט של החיים, אלא יצירה חדשה, יצירת מה שצריך להיות על יסוד מה שיש, ויצירה כזו של עולמות חדשים, טהורים מחלאת־הארץ ומזהירים בנגוהות־הקסם של היופי הנצחי – זהו אך מעשׂה דמיונו העשיר של המשורר, המתרומם מעל לחיים המוגבלים בחוגה של המציאות, וממרום־מעופו, ממעל לעבים, הוא רואה שמים יותר בהירים ושמש יותר גדולה ויותר מזהרת…
ומעוף־דמיון כזה יש לפּרץ. החלק הרביעי מכל ספוריו ושיריו הם חלומות רבי־קסם ורבי־נוֹגה. לפעמים לוּטים חלומות אלה ערפל עבה, שהרי החלום בא תמיד מסוכסך, ברוב עניין והבלים הרבה, והדמיון אינו דואג לבהירות. על־כן אוהב פּרץ אותם החיים ואותן השיטות, שיש בהם דמיונות וחלומות הרבה. על־כן אנו רואים אותו לעתים קרובות מספר ספּורי־נפלאות מעולמם של המקובלים והדרווישים, משוטט “בעולם־האמת” ומרחף מסביב לכיסא הכבוד (“מעולם הנשמות”, “המקובלים”, “שיחת־מתים”, “חלום”, “המחשבה והכינור”, “שלוש קריאות” ועוד).
ולפיכך אוהב הוא כל־כך את החסידות עם דמיונותיה הנהדרים, עם ספּורי־נפלאותיה, עם סודותיה. הוא אוהב בחסידות את התנגדותה לתורת־המוח היבשה את אהבתה לשירה, לזמרה, לריקודים, ל“שׂמחה של מצווה” (“משנת חסידים”, “בין שני הרים”, “גלגולו של ניגוּן”, “שהשׂמחה במעונו”). הוא אוהב אותה מפני שהיא מתקרבת אל הטבע ואל ששׂון־החיים יותר מתורת־המתנגדים.
כי פּרץ, כמשורר אמיתי, הוא פאנתיאיסטן; לא במובן הפילוסופי, אלא במובן הפיוּטי. הוא מבין שׂיחות חיות ועופות (מה שלא מצאנו אצל שום מספּר עברי, חוץ ממנדלי), והסתכלותו במחזות־הטבע חדה ועמוקה היא מאוד. אמנם, הוא רואה גם בטבע, גם בחיות ובעופות רק את תכונת־האדם, יותר נכון, רק את המחשבות הסוּבּייקטיביות, שהן סוערות בקרב נפשו פנימה; אך דמיונו העשיר מחייה את הטבע כולו, השוואותיו והשאלותיו, הלקוחות מעולמם של הטבע ובעלי־החיים, מפליאות אותנו תמיד במקוריותן וחידושן. ביחוד אוהב הוא את הרעננות שבטבע, את הפרחים שעוד ילין עליהם טל־בוקר, ואת הדשא הירקרק, שעוד לא דרכה עליו רגל־בהמה. גם מטפוסי־הנשים, שהם עולים בידו כמעט תמיד יותר מטפוסי־הגברים, הוא בוחר לתאר על־פי רוב עלמות־פרחים, שעוד לא יבש טל־הילדות מעל מצחן הזך (“במעון־קיץ”, “מה היא נשמה?” “מנגינות הזמן” ועוד). וכך הוא אוהב לתאר את נפש־הילדים, שהרי רעננה גם היא ועדיין לא דבקה בה חלאת־החיים; אלא שלפעמים יש בספריו מחיי־הילדים שיחות והרגשות, שיש להן מקום רק אצל הגדולים, שהרי רוחו הסוּבּייקטיבית של פּרץ מורגשת בכּול.
דבר זה אנו רואים גם באגדות, שפּרץ אוהב כל־כך לספר: ארמונות־קסם, חזיונות־פלאים, מגדלים פורחים באוויר, כרובים ושׂרפים ורוחות טובות ורעות לפנינו – ומתוך כל הרקמה האגדתית הנפלאה מנצנצת פתאום איזה אידיאה אלגורית. בולט איזה רעיון סוּבּייקטיבי, רעיון ריאלי, שקשה היה לקווֹת, שיהא נמצא בתוך רגמת־פלאים זו.
וכאן אנו מכירים את תכונתו הכפולה של פּרץ. הוא רוֹמאנטיקן גמור, ככל משורר אמיתי. משוררים ריאליסטים גמורים אין בעולם. אפילו זולה כתב את “החלום” – רומאן, שהוא מלא דמיונות יותר ממחזות ריאליים. ואולם אותו הכשרון הריאלי, הנכּר בספּריו של פּרץ מחיי הדלים, אינו עוזב אותו אפילו בציוריו היותר־דמיוניים. אף בו שוכנות שתי נשמות, האחת ריאלית ומסתכלת בלבד, והשניה מתרגשת ועשירת־דמיון, כמו ב“גבּור” של ספורו המצוין “ליל־זועה”.
והודות לנשמתו הכפולה יכול היה פרץ לפעול על הקורא פעולה חזקה על־ידי אמצעי ציורי בדוק ומנוסה – על־ידי קונטראסטים. הוא מכיר בנקל את ההפכים והניגודים שבין שני מצבים, שיש בהם נקודת־מגע ידועה, והוא מבליט את ההפכים והניגודים הללו בספּוריו. הנה, למשל הציור: “במעון־קיץ”. מריבות המחותנים בדבר השלשת הנדוניה וערב־הקיץ הנחמד בתוך הטבע הנהדר בשלוותו; האגם השקט והנם לאור־הלבנה, הנראית כחולמת, והשירה הפרוצה והמלאה תאווה סוערת, היוצאת מפיו של הספן הגס יחד עם צחוק פרוע, כלום יש לך הפכים גדולים מאלה? וכך הוא הדבר ב“מנגינות הזמן”. חיי־הפרט של הזוג, שהם מלאים אהבה ורוך, נעימות ואושר, מוצגים לפנינו לעומת חיי־הכלל, שהם מלאים לחץ, רעב, בוז, שפלות, רקבון וסכלות, ולבנו מתחמץ, והרושם, שעושׂה עלינו הספּור הקטן הוא אדיר ונמרץ.
בציור המצוין “זוג מספר” מתוארים חי־אושר של זוג צעיר – יוסיל המלמד ואשתו טריינה – ואושר זה מפליאנו ביותר, לאחר שהראה לנו המספר ברוב־כשרון ובפרטות יתירה את העוני הנורא והדחקות האיומה ואת תוצאותיה – החיים הפרועים ורוע־הלב, שהם שולטים "בחדר־המרתף, המלא מיטות. ניגודים כאלה יש גם בציורים “פטירת המנגן”, שבו מצווה מנגן גוסס לבני־המקהלה שהוא היה הראש שלה, “לנגן לו את הווידוי”, לנגן לו ניגון עליז, בשעה שהוא הולך ומתקרב אל “מחולת־המות”… או בציור “נעילה”, שבו מתפללים שני קרובים, שהם אוהבים זה את זה, תפילות סותרות זו את זו, ואף־על־פי כן הם רוצים, שהתפילות של שניהם תתקבלנה… ולמרום־קצו מגיע תיאור ההפכים והניגודים בספּור “הצטדקות־הנאשם”. אב אדוק, שהרג את בתו היחידה על שאהבה איש־צבא נכרי ורצתה להמיר את דתה – מצטדק בכך שבאמת היו לו שתי בנות, האחת ההפך מרעותה: האחת – יונה תמה, שהכיר אותה מאז ומעולם ואהב כנפשו, והשניה – שד משחת, התגנבה אל ביתו בסתר, והוא הרג רק את השניה… על־ידי ניגודים והפכים כאלה מרגיש הקורא את עצמו מקולע בין הרגשות מתנגדות ומחזות משתנים. ועל־כן מתגברת בו עבודת הדמיון והמוח כאחד: הציורים נחרתים יותר בלבו של הקורא מפני שהם מפליאים אותו ביותר, והרעיון שהוא מובע בציורים אלה מובלט ביותר, מפני שאנו רואים אותו משני צדדים מנוגדים.
אמרתי, פרץ לא יכול היה להיעשות מורה־דרך להדור הצעיר, כמו שהיה טורגנייב, למשל, על־ידי הרומאנים שלו “האבות והבנים” ו“קרקע בתולה”. אף־על־פי כן הרבה למדו צעירינו מכתביו של פּרץ. הם למדו לראות את מקום־התורפה" שברעיונות החדשים, העבריים והאירוֹפיים גם יחד. וספורינו הצעירים יכלו ללמוד ממנו עוד דבר אחד: את סיגנונו הספּוּרי. מעולם לא כתב פּרץ על־פי השבלונה הנהוגה. מעולם לא “הרחיב את הדבּוּר” על רעיונות שמחירם פרוטה, אף לא העלה גירה דברים שכבר נאמרו ונשנו. כשניגש לתאר איזה מחזה ממחזות־החיים, השתדל תמיד למצוא בו צד חדש, שלא ראו אותו שאר המספרים עד עתה גבּוריו הם גבורי־יומיום, ואף־על־פי כן מצא בנפשם מה שלא נראה לעין־זולתו. ואת הרעיון היותר־יפה ואת התאור היותר־דק הוא נותן לפנינו ברשימה בת שלושה או ארבעה עמודים. בשנים־שלושה קווים מוצגת לפנינו תמונה שלימה, בשתים–שלוש שיחות מתואר טיפּוּס שלם. כל זה היו מספרינו הצעירים יכולים ללמוד מפּרץ, כי המספּרים העבריים, אפילו הטובים שבהם, אוהבים לא לתאר בתמונות בולטות ובשׂיחות חיות, אלא לספּר בלשונם ברוב־דברים את תכונותיהם של הטיפּוסים המתוארים ואת הרגשותיהם ומחשבותיהם; באופן שאנו רואים את המספּר עצמו יותר משאנו רואים את הגבּור המתואר על־ידו.
פּרץ לא היה ציוני בהכרה ברורה (שלא־מדעת נזרקה מעטו הרשימה הציונית “מנגינות הזמן” וכיוצא בה). ואולם על־ידי ציוריו מחייו של ההמון היהודי המדוכא, שבהם השתדל לעורר את ההמון לדאוג לעצמו, ואותנו – לדאוג להמון, על־ידי התנגדותו לכל הרקבון שבחיינו ובספרותנו, על־ידי הטפתו לתחייתו של הרגש העברי והאנושי בקרבנו, לאהבת־הטבע ולהרגשת השירה העמוקה שבאגדותינו העממיות, וביחוד על־ידי מה שהורה אותנו להתרומם מעל להחיים היבשים על כנפי הדמיון הנלהב והשירה הרעננה – על־ידי כל אלה קנה לו מקום חשוב בין עובדי עבודת־התחייה. הוא הטיף טל תחייה על עצמות־ישׂראל היבשות ותמיד שאף לעורר את האומה כולה מתרדמתה, “להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים”.
[מתוך הספר “יוצרים ובונים”]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.