– בני, את הניגון של הרבי הזקן הן יודע אתה יפה. אספר לך את אשר שמעתי בימי חרפי מפי זקני החסידים בבית הרבי על סגולתו המיוחדת של הניגון הזה.
יש ואדם רוצה להיזכר באיזה ניגון, שלכאורה היה ידוע לו כראוי, והניגון כאילו מתעלם ממנו ואין הוא יכול להעלותו בזכרונו על אף כל מאמציו. ויש ואיזה ניגון מטריד בן־אדם ואינו חדל לזמזם לו במוחו גם בשעה שאין הוא נדרש לו כלל ואין הוא מהנה אותו כל עיקר. בשני המקרים הללו מעיד הדבר כי הניגון הזה, עם כל ערכו כשלעצמו, איננו משורש נשמתו של האיש המנגן. הוא לחוד והניגון לחוד.
אבל יש והניגון נענה לו לבן־אדם בכל שעה שהוא קורא לו, והוא מהנה אותו בכל פעם שהוא בא – אות הוא כי הניגון שלו הוא, ושורש נשמתו לקוח מאותו המקור, שממנו נובע שרשו של הניגון המבוקש.
(“כוכבי־בוקר”)
אותו יום שבת היה. בביתו של ז. שזר נזדמנה חברה מעין חרוד שהפכה בנושאים הרבה ובזכרונות, עד שעמדה ותמהה:“שירי־ילדים לרחל, אימתי יופיעו מחדש”? ניכרת היתה דבקותה של אותה חברה בשירים אלה, לפי שדיקלמה אותם בעל־פה אחד לאחד, והיה שזר מבקש לחזור על כל אחד פעם ופעמיים ושלוש ולא ישבע. נפלא הדבר, העיר לבסוף, בנטלו את ספר שיריה של רחל, העומד במזרח ארון ספריו, וכמגלה סוד כמוס עמו כל הימים מצא כי מוטיב נפשי אחד מתנגן מכל שיר, תהיית־נפש אדם, צומח וחי, שהכל שואפים לחרוג מסוגר ולפרוץ למרחבים: “כבשת הרש”, “לערטל פצעי הנפש” או “גן נעול”, “בגני נטעתיך”. בכל שיר נודדת הנשמה הכלואה המבקשת לה פורקן למרחבים. בין כה וכה, הוסיף שזר פרקי זכרונות, על מאוייה של רחל לאלמוניות, להיות נעלמת. מכאן “רחל” ולא תוסיף. מכאן ספר שירי הילדים שלה בהעלם שמה, מכאן ארשת העלבון בפניה משעיטרוה בנזר “המשוררת”.
– לאחר שהופיע קובץ ראשון משירי רחל, הוסיף שזר, באנו שלושתנו: ברל, בילינסון ואני אצל רחל כדי להגיש לה את הספר שדבר הופעתו נעלם ממנה עד אותה שעה. ברל הושיט לה את השי וברכה: “שלום המשוררת”. דומה היה שרחל נפגעה, ולאחר שהייה קלה הוסיף ברל: “דעי רחל, יבוא יום, כשאת שלושתנו כאן לא יקראו וישכחונו, עוד יהיו שיריך נישאים בפי רבים”… ניכר היה שגם רחל נדהמה למשפט נמרץ זה שחרץ ברל. שתקה. לרגע קמה דממה בחדר והיה מי ששאל: “ומי קורא בימינו ספרי ברל, בילינסון ושאר אבות התנועה”… ואת הלב כסס הצער.
ז. שזר איש העליה השניה הביא מן “החדר”, והישיבה את הלמדנות, הלהט, את האהבה הגדולה, הטהורה, לערכי היהדות, למולדת ולחזון. ז. שזר הוא ממבטאי רוחו של הדור ההוא על כיסופיו הטמירים, על ניגונו המתרונן בחביונים; יהדות בהוויה פועלית, יוצרת, גואלת, נאבקת על תורת משה, שעץ חיים ודעת היא למחזיקים בה. מורשת הנישאת לא רק בין כתלי בית המדרש, אלא פורצת אל מרחבים, בשמירה בפרדס, בהליכה אחר המחרשה. ניגון ואדם – כישות אחת; מיזוג מופלא של איש חב“ד וסוציאליסט, של מיסטיקה ומציאות, נגלה ונסתר. עיסוקו של ז. שזר בהיסטוריה העברית, מממשיכי השרשרת של גרץ ודובנוב, שיפר ווישניצר, ואליו בשרשו שזורה – שירה. מן החוקרים המובהקים בתנועה השבתאית וכל התנועות המיסטיות אשר אור הגאולה מלווה אותם, והוא פועל במחיצתם של היסטוריונים נודעי־שם ונמצא במרכז מחוללי ההיסטוריה היהודית־הפועלית. מכאן עומד שזר ונושא דבר לפני המוני פועלים ומכאן יקהיל כמה מידידיו ויצא עמם לביקור בבית כנסת, יתערב בין המוני חסידים שריח תורה עולה מהם, להתבשם, מהעממיות והחן היהודי. בליל ט' באב יימצא במחיצתם של חרדים, לפנים היה מבקר ליד הכותל המערבי, כיום בבית כנסת או יאזין לדבריו של אחד מגיד, בחצר במאה שערים. בליל שמחת־תורה יבוא לבתי כנסיות לחסות בצל חסידים, ישתלב עמם בניגון ובריקוד, כולו אומר דבקות. על המגיד ממינסק כותב ב”כוכבי בוקר" ומתארו בשעת הספדו לצדיק אחד שנתבקש לישיבה של מעלה. ואומר אותו מגיד:… והנה גדול ישראל בא אלינו מעלמא דקשוט ובידינו אין כל, לא תורה ולא מעשים טובים, ורוחות הרעות משתלטות והסופה סופת השמד, והנשמה הגדולה מחפשת אחיזה כל שהיא להגן על ישראל. בואו ונכבדנו בדמעות, “אני אתן את האש ואתם תנו את המים” ונשיב את נפשו. ומיד קפץ ממקומו, קרע את דלתות ארון הקודש, הפיל את ראשו לתוך ספרי התורה וצוח בקול מר. “ריבונו של עולם, עד מתי תסתיר פניך ממנו, אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד”. וכל העם אשר בבית הכנסת, כקטן כגדול, כעזרת נשים וכעזרת גברים – געה בבכי. והיה הבית לחרדת אלהים".
עצום, הקורא, רגע עיניך, וראה את זלמן שר עומד על הבמה, בועידה פועלית, בקונגרסים ציוניים, בימי מסה ועצרת עם. לעתים, אפוף האולם חשכה או עלטה. רק סילון של אור מגיה את האיש הפוסע על הבמה לכאן ולכאן והוא כולו הלמות־נאום. פעם יעלה הקול ופעם ירד, קצב המחשבה וקצב השאגה לווים זה מזה. בידו האחת יליט עיניו כמקריאת “שמע” ובידו השניה כדורכת בקשת וקולו ככרוז מבשר־מבשר ואומר, כשהדברים נחצבים מן הזעקה ומן הכאב, היגון והשכול.
גדולה ושגב בדברים. אך אי שם במסתרים כוסס הצער העמוק לגורל הנואם: “כי סוף־סוף מהו הנאום? לא שיר שאפשר לקרוא אותו מתוך הכתב, ולתתו לאחרים לקרוא ולשוב אליו כעבור זמן רב; אפילו לא תפקיד בתיאטרון, שהמשחק קובע לו מסמרים וקושר אותו בסייגים. לא כן הנאום שהוא כחלום יעוף, צפורת כרמים, חייו – שלוש רבעי שעה, כילית את דבריך ואיננו”. אף יש גם צער שבתוך צער. גורל נואם שהנאום כל חיותו. ישבנו באולם בערב של האחד במאי וז. שזר לא היה בין הנואמים. כך גזר הרופא: “השנה מלאו שבע שמיטות, העיר, מאז נהגתי לנאום בכל אחד במאי. השנה לא דיברתי”…
ז. שזר כשר החינוך והתרבות, נראה כטיפוס המובהק של “שר הרוח” הישראלי, ועדיין מהדהדים דבריו בכנסת “כאיש בשורה אני היום”, והביא החלטת הממשלה לחינוך חובה חינם להמוני בית ישראל במולדתם. מאז חברותו בהנהלת הסוכנות, חרדה אחת מלווה אותו, חרדה לעברית, ליהדות. עם פנס ביד יצא מפקידה לפקידה לפקוד את נדחי ישראל. ימנה אחד לאחד את דוברי העברית, המקדשים את העברית במרחקים ובפינות שעין איש לא תשורן. כבפעמון־אזעקה צלצלו דברי שזר בקונגרס לעשות למען העברית, להציל המוני בית ישראל מכבשני הטמיעה. תמיד תמצא את ז. שזר בחברותא, בשבתו בבית ובלכתו בדרך, מעין “לכה־דודי”… “הצוותא” היא אולי המלה החביבה עליו ביותר. יש ולעתים יטלפן לחבר ולידיד ויזמינו לביקור. יאמר האיש: “עמי אורחים”. ישיב שזר: “מה פירוש, טול אורחיך ובואו כולכם אלי”, כאומר: אדרבה ואדרבה. ו“ליד האח” מפכים מעיינות השיחה בזכותם, מרעיפים ברכה, נשאים בכנפי ההשראה. אי־האמן שיעלה בניב ובמכחול חדוותה של שעה זו של שיחת־חכמים שנושאים שונים משתזרים בה מן הצבור ומן הזכרונות, מן החסידים ומתנועת הפועלים, מגדולי עם ופשוטי־עם.
באוצר הניבים בלב המונים, המוני פועלים, “עמך”, קהל חסידים וכל בית ישראל, השתזר ניב שצליל ערב־ערב מתנגן ועולה הימנו – זלמן – לשון אהבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.