ביום סתיו בהיר, סתיו דרומי מלא רוך של פרידה, נפרדה אודיסה היהודית מעל משוררה הנערץ. ליום אחד זה הוסחה הדעת מכל המאורעות – אפילו מבלהות המלחמה. מוֹדעת האבל הגדולה על מות משוררו הלאומי של עם ישראל, שנתפרסמה בשם היהדות האודיסאית כולה, משכה מאז הבוקר אוכלוסים רבים אל דירת המשורר שבשדה־קוליק הרחב. כל מי שנכנס וראה מה שעשתה במשורר האומלל יד המחלה הממושכה, יצא מן הבית מזוּעזע עד היסוד בו. אבל עם ערב, כשהיינו מהלכים אחר מיטתו על אדמת הערבה החמה והשוקטת שבדרך לבית־העלמין, כעין שקט ירד על המלווים כולם. היה הרגש ששקיעת המשורר נתלכדה עם בוקר חייו הרחוק, שנצנץ גם הוא על פני הערבה הרחבה הזאת, ושרגבי עפרה החמים ימתקו להולך כתום סבלות חייו. וּבשובנו עם דמדומי ערב העירה, היה רצון לשוב וּלזמר את חרוזיו הענוגים, שהיו שקוּיים עצב נעורינו המשכים:
הִנָּשְׂאִי נָא נַפְשִׁי לַמֶּרְחָב הַכָּחֹל
בִּמְּקוֹם שָׁם עַרְבַת־הַזָּהָב מִשְׁתַּטַּחַת,
רְחָבָה כְּעִצְבוֹן לְבָבִי הַגָּדוֹל,
כְּצָרַת נִשְׁמְתִּי הַכּוֹאֶבֶת.
כמה פעמים הייתי שומע שיר זה יוצא מפי ביאליק, שהיה מתרגש ביותר בזמרו אותו! כולנו אהבנו את השיר הזה, אבל לביאליק היה זכר נעוּרים, מעין שיר־מולדת. הוא נשאר כל ימי חייו נאמן למשוררו, כשם שנשאר נאמן למנדלי וּלאחד־העם. לא שכח מה שהעניק לו פרוג, בימים שעמד עוד בעירום אביבו וּבקש משען לנפשו וּלשירתו. הוא בכלל לא שכח את ‘מאשרי נעוריו’, – אלה שהיו כטל לנפשו בראשית דרכו.
באותו יום סתיו, כשהלכו אחרי מיטתו בני דורו וּבני גילו משנות השמונים – אנשים כאוּסישקין, כרבניצקי, כביאליק, עוד היה מורגש, מה שהיה פרוג לדור הראשון שבא אחר ההשכלה. היה מורגש משוררם של הבילויים, של חבת־ציון המוקדמת. שנות השמונים היו חסרות משורר עברי אמיץ, שבכחו לתת ניב לאותו יגון רענן ראשון, וּלאותה ביאת־אושר ראשונה, שהקיפה דור הולך ודור בא. השירה העברית לא נתנה אלא זמר לבבי אחד – את ‘משאת נפשי’ של מאנה. שירי ציון האחרים היו ברובם ריטוריקה רשמית גרוּעה, מין סורוגט תפל, שמשהו ממנו נגרר אחרינו ימים רבים. את הבמה, שנתרוקנה אז ממשוררי ההשכלה הגדולים, תפס כל שנות השמונים, – וּבדין תפס! – שמעון פרוג. בשיריו פרח היגון וּפרחה התקוה – לב התקופה פּעם מתוכם בתרועה וּבדמעות יחד. כל־כך נוער ורחמים, רנה וּתפלה עלה מהם, שלא היה מקום לשאול, מה ישן וּמה חדש כאן בביטוי. הניב היה צנוע כדשא האביבי, וכמוהוּ מנומר, שש בצבעיו התמימים, – כמוהו שקוי טל של רגש, שהציף את כל הלבבות.
גידולי שירה ראשונים שבכל תקופה, תוספת כח להם תמיד וחן אביבי – משום שזמן גידולם קצר. בשנות השמונים של המאה שעברה נשאה השירה הזאת על גליה הרוננים חדוות אין קץ. הבחור בן המושבה החרסונית, שלא הביא עמו אלא ידיעות של בית־ספר עממי, וּבדרך נס נמצא לו אחר־כך פקיד רוסי, שלמד אותו פרק בהלכות המשקל השירי – נתפרסם עד מהרה, נקרא לפטרבורג הבירה והצליח ונשא חן בכל אשר פנה. שפע של כח ושמחה הביא עמו כפרי זה – שפע של כשרון ושמחת יצירה. הוא כתב שירים ליריים, אלגיות, הימנונות, בלדות. לקח מוטיבים מן התנ"ך, מן האגדה, משירי העם וּמספורי העם. בכל היצירה המגוּונת הזאת הורגשה שיבת הדור אל עצמו, – הורגשה התרפקות על ערכי היצירה העממית, שההשכלה נהגה קצת זלזול בהם. ואם כי אמן גדול של הבלדה פרוג לא היה, ושיריו הספוריים לקו במליצה וּבאריכות, – הנה לדור ההוא שלא הבחין הרבה בשירה, הפכו גם חסרונותיו למעלות. שירים אלה הסבירו, הטעימו, יצקו חמימוּת לתוך נפש הדור, שהיתה צמאה לתנחומים.
המשורר הלך וגדל. איש לא הטיל ספק בכשרונו. הבקורת הרוסית הראתה לו פנים שוחקות וראתה בו אחד ממשוררי התקופה החשובים – קל וחומר הבקורת העברית. אפילו הארי שבחבורה, יל"ג בכבודו וּבעצמו, נתבטל בפניו וכתב לו על ספר שיריו את החרוזים הלבביים:
הֵא לְךָ קוֹמֶץ עָלִים! הֲפָךְ בָּם, כִּי בָם שַׂמְתִּי
אֶת כָּל חֲלוֹמוֹתַי בִּימֵי חֶלְדִּי חָלַמְתִּי,
וּבְעֵת גַּם חֶלְדִּי זֶה לַחֲלוֹם עָבָר יֶהִי,
הֵן אַתָּה לְחוֹלֵם בִּמְקוֹמִי אָז תֶּהִי.
רוּחַ שִׁיר אֲדֹנָי פַּעֵם תְּפַעֶמְךָ
וּבְלִבְּךָ תּוּקַד אֵשׁ אַהֲבַת עַמְּךָ,
וּשְׂפָתוֹ בִּשְׂפָתְךָ אִם אָמְנָם אֵינֶנָּה,
כָּל בְּנוֹת שִׁירְךָ לְשִׁבְרֵנוּ תְהִימֶנָּה!
לכל משורר יש שעה גדולה בחייו, שרוח יצירתו מכוונת כולה וּמקבילה כולה אל רוח התקופה, – שהוא מביע אז את כל מה שמתרקם בחביון חייה. תקופה כזו היתה לפרוג בשנות יצירתו הראשונות. לחרוזו לא היה מעצור. הוא כתב בקלות מפתיעה. פרישמן, שהיה בימים ההם עובד ב“היום” הפטרבורגי, אהב לספק על פרוג הצעיר שהיה בן גילו. כשהיו מזדמנים יחד, הוא, פרוג וד"ר קנטור, היתה כל המערכת מזועזעת מצחוק, מבדיחות, מחדוה של נוער; ותוך כדי התלוצצות היה כל אחד מכין מה שהוטל עליו: אחד את המאמר הראשי, שני – את הפיליטון, שלישי – את השיר. פרוג התחיל כותב אז פיליטונים בחרוזים לעתונות הרוסית. כתב שירים ופיליטונים גם באידית. נדמה היה כי חרות יצירה זו לא תעכר לנצח. אכן תוך כדי צהלה זו, היתה פתאום נחה על פרוג רוח של עצב עמוק, וּבמעמד נפש זה היה מסוגל לכל הוללות, וּבלבד להטביע את יגונו. פעם – ספר פרישמן – בא אל חדרי בלילה, וּבלי להוציא אף מלה מפיו כבש את פניו במיטה והתחיל בוכה בכי נואש כזה, שלא ידעתי מה לעשות… המעבר הזה משמחה ליגון היה בלתי־מובן, אבל העיד על הבדידות הגדולה, שהקיפה את המשורר בבירה הצפונית הקרה.
האמנם הרגיש כבר אז את הקללה הגדולה הרובצת על כל יהודי הכותב בלשון נכר – מה שהרגיש היינה וּמה שהרגיש ווסרמן: את חוסר האויר, את ההתנכרות ההכרחית, את עכירת המעין בעודנו פתוח כולו? לכאורה, הרי היתה שירת פרוג מכוונת כולה לעמו, אבל הוא חי בעולם זר לו, כתב בלשון שלא היתה לשונו האחת והיחידה, ואי־יכולת זו של קרבה גמורה, של התמזגות גמורה עם העם, עם נשמת העם: כל זה הכביד על לבו מיום ליום יותר, וּבעוד כוחו עמו, נבא לו לבו בסתר, כי לא יחזיק מעמד ימים רבים; כי כל אותו השפע הרב של כשרון, של נשמה – יום אחד יתנדף כולו, ורק בני גילו וּבני דורו יזכרו את ימי פריחתו הגדולה, הימים שבא עם נפשו המלאה אל אחיו לבנות אתם וּלנחמם, ולא היה אז לב שלא נענה לקול כנורו.
למביני דבר היה אמנם ברור מיד, כי שירה זו, היונקת כולה מלב מלא רגש, אינה מבוצרת ביצירה של בטוי שלם, של תרבות שלמה – שהתלבלבות מהירה זו היא אביבית כולה, שירת־בשורה שלא נוצרה אלא לשעתה. אכן שירה זו היתה מלאה כולה חן של נוער וצמאון למרחב. הדור לא הוכשר לשירה אחרת, לא חפץ בשירה אחרת. הוא חפץ להאמין, לבכות, לקווֹת, – לשמוע את קול לבבו. אלהים ברך את השדות, את העמקים אשר ראה המשורר בילדותו, וצבע ירוק זה נתמזג עם צבעי המולדת הרחוקה, שקול שביה הראשונים הגיע מרחוק. הדור מחזיק טובה לכל מי שיודע לכוון את קולו אל לבו, אל מדת קליטתו. שירה כזו אינה שבה לאחור חנם, ואפילו היא עוברת – עוד קולה עולה מתוך שירת הבאים אחריה.
אושר זה של ההכרה להיות נשמע, הוא שחיזק את פרוג הצעיר. הוא, שבא מן הדרום, הביא עמו ריח האדמה הטובה, אדמת־חריש ברוּכה, – הביא משהו של יהודי ש’מחוץ לתחום'. הוא בא לספר על פלאי שדה אלה, על מרחב זה שגידל אותו – לספר ולשמוח; וּבעוד שירוֹ בפיו באו ימי הדמים של שנת 1881, הוא התבייש לספר, התבייש לשמוח, אור הדשא הירוק הועם בבת־אחת, וּמלבו התפרצה הזעקה הגדולה:
מַדּוּעַ הֲפַכְתֶּם לִמְאֵרָה שִׁירָתִי?
אכן הוא היה יותר מדי ישר־קוֹמה, יותר מדי בריא־דם מכדי להכנע, ושירי ציון אשר שר לדורו, מלאו עוד ימים רבים לשד ירוק של צמיחה ראשונה. אפילוּ בשירי העצב הליריים, היה משהו מזה, שנצטרף ברננתו הערבית אל הליריקה העברית הצעירה שצמחה אחר כך. מי שחפץ להכיר השפעה זוּ של שירתנו, יקרא את שירי ביאליק הראשוניים – מ’הרהורי לילה' עד ‘אל האגדה’ – בכולם יכיר עקבות ניגונו של פרוג, אם גם הקול כאן אחר, כמובן, וההתנגנות אחרת. ואמנם אך נשמעו פעמי ביאליק, כאילו נחבא קולו של פרוג. הוא מרגיש, כי עם בואו של ביאליק שכינת ישראל חזרה לאכסניה שלה. ביצירת העברית ראה אות התחיה וּפלא התחיה של עם ישראל, וּפיו מלא רחשי הודיה וּברכה לאלה שבאו לרשת את מקומו:
וּבְרוּכִים עַד הָעוֹלָם יִהְיוּ נָא,
אֲשֶׁר בִּימֵי עַבְדוּת וּדְאָבָה
לִתְחִיָּה הֵקִימוּ אֶת שְׂפָתֵנוּ,
שְׂפַת קָדְשֵׁנוּ בַּהֲדַר נִיבָהּ!
בינתים החלו מנשבות רוחות אחרות בספרות הרוסית. בסוף המאה קמוּ גם ברוסיה משוררים סימבוליסטים, או סימבוליסטיים למחצה. שירת היחיד נעשתה עיקר, וּפרוג לא ידע שירה אחרת חוץ משירת עמו הנרדף. גם בנידון זה היה דומה לביאליק. חייו הפרטיים נדחו כליל מפני חיי הכלל. יותר נכון: חיי העם היו חייו. חיים אחרים לא היו לא. בשירת רוסיה הצעירה נראה מיותר. עם כל כשרונו הגדול לא נצטרף למניין החדש. הוא עמד מחוץ להתפתחות של הסגנון המעוּדן המודרני, של הצורה המטופחת. שירתו היתה שירת הלב הכואב וקולו – קול שקוי דמעות רותחות. מי נתן דעתו אז בספרות הרוסית על שירה כזו! – פרוג ראה עצמו נשכח ועזוּב. על יסורי נפש אלה נוספה עוד מחלה כרונית קשה, אשר כרסמה מעט־מעט את חייו. תקופת העליה עברה זה כבר. משוררים מסוגו של פרוג כוחם יפה לתקופה מסויימת. אבל הוא לא ידע שירה אחרת – הוא המשיך את שירת נעוריו בעוד שהנעורים היו רחוקים מאחריו.
בימים ההם, בראשית ימי המלחמה, נזדמנתי עמו ראשונה באודיסה, בבית רבניצקי. למרות המחלה לא נסה עוד לחלוחית עלומיו. פניו היו עדינים, הלבוש אלגנטי. טפוס בלונדי היה, בהיר עינים – אדם בעל חן. חותמו של ילד שעשועים היה טבוע בכל חזותו, אם כי החיים לא פנקו אותו עוד בימיו האחרונים. כן, פה ושם נתנה כבר השלכת בו את אותותיה. אכן, איש לא יכול גם לשער, ששקיעת חייו קרובה כל כך.
בימיו האחרונים של פרוג, קרה דבר, שיש בו משום סמל לכל יוצר עברי, שמזלו גרם לו להיות כל ימיו שבוי בתרבות נכריה. המשורר, שכתב את רוב שיריו (חוץ מאילו חרוזים ארעיים), ברוסית וּמיעוּטם באידית, התחיל כותב עברית. הוא היה כבר חולה אנוּש וימיו היו ספוּרים, איך הגיע לידי כתיבה עברית זו, בשעה ‘שכבתה האח ודעך אשה’? חידת נפש היא, – חידת הנשמה היהודית. סמוּך לשקיעה, בהבהב הפתילה האחרונה, אמר המשורר האומלל לדבוק בלשון עמו הנצחית, לשפוך את נפשו בה ברגעיו האחרונים. לא היה סיפק בידו, כמובן, אלא לכתוב שירים קטנים אחדים. אבל עצם העובדה שהמשורר הגוֹוע נאחז עם השקיעה בלשון העברית והקדיש את שיר הפרידה האחרון לאמו – מרעישים את הלב ואין לקרוא בלי דמעות תפילה אחרונה זו שהתפלל המשורר בשפכו את נפשו בחיק אמו:
כָּל הַשֵּׁמוֹת הַחֲבִיבִים
שָׁכַחְתִּי. אֶחָד עִמִּי
חַי בִּלְבָבִי, זַךְ וּבָהִיר,
הַשֵּׁם הַטָּהוֹר: אִמִּי.
אִמִּי, אִמִּי! – תֵּבְךְּ לִבָּתִי
וְתֶהֱמֶה כַיּוֹנָה.
שִׁמְרִי, נִצְרִי הַשַּׁלְהֶבֶת
הָאַחַת – הָאַחֲרוֹנָה!
בחרוזים המעטים, הפשוטים האלה, אולי נתגלמה כל מהותו של פרוג, נתגלמה רוחו בעצם תוּמה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.