לחג־יובלו

בתקופה קשה בחיינו וּבספרותנו אנו חוגגים עתה את חג־יובלו של בּריינין, בשעת דלדול האומה ודלדול מיטב כוחותיה, בשעה שאנו זורעים מעט, וקוצרים עוד פחות מזה, בשעה שרוב האומה נחתך כמו בקרדום כבד, והפּזוּר וּבזבוּז־הרוּח הגיעו למרוֹם קצם. גם בעל־היובל עצמו, איש־האמונה, שהיה כל־ימיו סמל ההתעוררות וּמעין לא־חרב של התלהבות, – כמה הוא רחוק עתה ממרכז העבודה והיצירה, כמה הרבּה לבזבז את אוצרות נעוּריו, את אש־האלהים אשר נשא בקרבו! זה ימים רבים הננו רואים אותו נאבק עם עצמו, נלחם עם גורלו. אם בו האשם, שבתקופת בגרוּתו לא ידע לשמור על כוחותיו, לרכזם ביד חזקה – לשמרם בעד אותן העבודות הגדולות, שאליהן הכין את־עצמו בסתר אהלו, או החיים עצמוּ ממנו, והוא היה אנוּס לפוֹרר את־עצמו ולשבור בנטפים בודדים את צמאון היצירה, – אך בשאון הימים וּבטרדות הימים ירד הרבה לטמיון, זוֹרה הרבה לרוּח, וּבהמונה של הארץ החדשה נבלע מעט מעט קולו הקורא, קול מבשרה הראשון של ספרותנו הצעירה. אני אומר זה בגלוי וּבפשטות. למה נכחד את זה, ואם גם ביום חג? בריינין בעצמו יודע, שאין אנו מתכוונים בזה למעט את דמוּתוֹ. אהה! מן ההבטחות הרבות, שהחיים הבטיחו לנו ושאנו מבטיחים להם, אינו מתקיים אלא מה שנוציא בחזקה משיני הגורל. בימי הנוער, בהגיע אלינו בראשונה קול ה' הקורא אלינו, אנו פורשים את הכנפים הרחבות, ואולם עד־מהרה הן נתקלות באויר הריק אשר מסביב, וּמן הרב, השמור לנו, יש אשר נשמח להציל גם את המעט. ביום יובלו של בריינין אנו זוכרים את מה שהיה לנו, מה שהיה לספרותנו.

בשנות השמונים של התקופה שעברה החל. אלה היו שנות הדמדומים, ימי התקווֹת. באַויר נישא ריחוֹ המתוק של ערב־חג. סגנון חדש נולד, קל ורך ונוח, שהעלה הד געגועים וּמשאות־נפש, כקול פלגי האביב בערבי אדר. כנוֹדדים קלי־סבל באו סופרי־התקופה החדשים. המעבר מגורדון, זה האַטלס של עניינו הכבד, אל יגונו האביבי של מאַנה, וּמסבכי המליצה של סמולנסקין אל כרי־הדשא הבהירים של פרישמאן וּבוּקי בן־יגלי, היה כה נעים, שכל הלבבות נפתחו לקראת השירה הענוגה החדשה. הכל נמלטו מן הקפאון, מגני־החורף של ההשכלה. הכל היה עוד מטושטש, עוטה ערפלי בוקר. לא רק השירה, כי־אם גם הפּרוֹזה עטתה מעטה לירי. רגשות צעירים יצרוּ ספרות נוער. רק הבקורת לא נענתה לרוחות המנשבות החדשות, וּפניה עוד היו קודרים וזועפים כתמול שלשום.

אותה שעה בא בריינין. הוא כבר לא היה יחיד. קדם לו במקצת פרישמאן. אפּשטיין, קנטור, טביוב היו מבני־לויתו. אך הוא נבדל מכולם. הוא היה איש־הבטחון. הבהיר, הנלהב, המאמין. הוא בא בלי מרה־שחורה, בלי טענות, בלי מרירוּת. אני לא קראתי את ‘גסיסת הסופר’ בזמנה, ועכשו, כמובן, אין בה מן החידוּש. ואולם ניתן גם עתה לשער, מה רב היה הרושם שעשה הציור הלירי הזה אז על הקורא העברי. אותו קורא, שהיה רגיל למצוא בדברי־בקורת התחכמות ופלפוּל וחריפוּת, שהמבקר היה בעיניו איש־הזעם עם הרצוּעה ביד, השמח על כשלון הסופר כעל שלל רב, – שאינו מבקש בעצם אלא לגלות את המוּם ואת הפגם ואת כל סימן של רפיון, – קורא זה ראה פתאום לפניו חזיון חדש: אַפּוֹתיאוֹזה של הסופר. זה היה יחס חדש. המבקר נתגלה כידיד, כתומך, כמשורר. זה היה כל־כך זר בימים ההם, שגם בעיני גורדון, שהדפיס את ‘גסיסת הסופר’ ב’המליץ', היתה זרה יצירת־נוער זו של בריינין, המלאה כולה אהבה והערצה ורחמים כאחד. בציור רפה זה כבר צללה הנימה החדשה – הכרת הטרגיוּת של הסופר העברי. בריינין המבקר בא בלי טענות, בלי דקדוקי קטנות. הוא לא בא לתבוע את מה שאין בסופר, כי־אם לגלות את מה שיש בו. וזה היה העיקר. כל־עוד הבקורת אינה יודעת לתבוע מן הסופר מה שהוא יכול לתת, שהוא מחוייב לתת, עדיין לא יצאה מכלל ברבריוּת.

המוֹמנט היחידי, שגם בריינין חטא כנגד הבקורת האמיתית, בהתעלמו מאישיותו של הסופר, שרק היא עשויה לשמש נקודת־מוצא לכל בקורת, היתה השתערותו הידועה על גורדון. פרקי־הבקורת האלה, שהתעללו בגוית האריה המת, היו, כשהם לעצמם, לא רק חטא, כי־אם אַקט של חוסר־תרבות. ואולם זאת היתה אחת מאותן העברות, השקולות כנגד כמה וכמה מצווֹת. זאת היתה ההתנערות הראשונה, התפּרצוּת הנוער ועזוּת הנוער. זה היה מפעל ריבוֹלוּציוֹני ברוּח – אוֹת הזמן. מתוך תרוּעת־המלחמה שב־י־הבקורת האלה עלתה תביעת־התקופה האכזרית לפנות את המקום לשירה החדשה, להכשיר לה את הלבבות. הבקורת, כיצירה, פעמים אינה יודעת רחמים. חובתה היא גם לעקור, ואולם רק לשם הפראה, רק לשם היצירה החדשה. גורדון היה ארז קשה יותר מדי, למען שייעקר כולו ביד הרוחות החדשות; אך לזמן־מה נתקלש צלו הכבד. מחיוּכה החם של הליריקה הצעירה הוּקל העולם, הוקלו הלבבות, וענק־ההשכלה נסוג אחור, נצטמצם עד כלוֹת ימי האביב.

פרקי־הקטגוריה האלה, שעוד רב התום בהם כל־כך, עד שהם מעלים, בהקראם עתה, גם צחוק קל על שפתינו, היו מפעל הגבורים הראשון בבקורת העברית הצעירה. הם סימנו בחרט אדום את גבולות התקופה. עד־כאן נלחמו כנגד הבטלנוּת, כגד הזיוּף והמליצה; עכשו לא נלחמוּ אלא בעד השירה. לא בשם השיטה ולא בשם הרעיון, כי־אם בשם השירה עצמה. עד־כאן היתה שולטת הספרות, היצירה מדעת, פרי הרצון וּפרי הנטיה; מכאן ואילך מתחילה ממלכת השירה, היצירה משפע פנימי, הברכה הסמויה מן העין. על־זה הכריז בריינין בסגנון מלא פתוֹס, בקול מלא אמונה ונוער, הוא היה לא רק המודיע על ערכי־השירה החדשים, – הוא קרא להם, הוא עורר את הצמאון אליהם. דבריו עודדו, העירו עוז, דפקו על הלב כרעמי־קיץ, כהכרזת־השחרור. מאז לא היה צורך עוד ללמד זכות על החדש, לפתוח לפניו את השערים. לאחר בשורת בריינין בא כמבואי עיר מבוקעה. רק זקני התקופה עוד רעמו פנים מעט, אך הנצחון היה מכריע, ואיש לא יכול עוד להסב את גלגל שירתנו אחורנית.

את בריינין זה אנו זוכרים עתה ביום יובלו ברגשות־תודה. הוא היה ידידנו תמיד, ידידה של ספרותנו הצעירה. הוא חי עליה, היה חרד לה, היה שמח על נצחונה, היה המסייע לנצחונה. הבקורת היתה לו תמיד אמצעי לגדל, לטפח, לעורר את הכוחות השפונים. הוא לא עשה אותה פלסתר, לא הכניס בה פניות, לא הטיל בה את הזוהמה של קטני־הנפש ולא את הארס של מרי הנפש; כי־אם עמד תמיד בין הקורא וּבין הסוֹפר, וּככל אשר עצר כח, לימד, חינך, הרס את המחיצה שבין הקהל המפגר וּבין התרבות העברית החדשה.

את זה אנו זוכרים עתה – את בריינין הצעיר, זה שהרים את נס התקוה, זה ששמו היה מאיר לנו אז, לפני ימים רבים, מבין השמות המטשטשים, הזרים, כאַמת־מים מבהיקה. הוא היה אז בין המעטים, בין הסוככים, המנחמים, בין אלה שהיו כציוּנים עליזים על דרכנו. השם בריינין היה מעלה צלצול נעים, צלצול מלא בטחון. באמירת ה’הן' שלו היה מן המרגיע והמעורר כאחד. בסגנונו היה זרם דק, שקוף עד־היסוד. צלוּל היה קוֹלוֹ, וּצלוּלים היו הרגשות, אשר פּעמו את שורותיו הנאות. התקוה היתה מצהילה את כל אשר כתב. מכתביו על הקונגרסים נפלו כטל על לב צעיר וזקן; הד גאולים עלה מתוכם. וּרשמיו, זכרונותיו, ציוריו – על הכל היה שרוי אור. לב הסופר היה סופג כספוג את צלילי החיים החדשים. הוא היה שכוּר החיים האלה, שכור התרבות החדשה. הרנסנס של האנושיות והרנסנס של עמו נתלכדו בלבו הצעיר, הדורש טוב, המלא חסד.

הוא בא בשם התרבות המערבית. זה היה לו קנה־המדה הנאמן. הוא היה לומד וּמלמד, היה קולט את הערכים הזרים תמיד על־מנת להעבירם לנו, למזגם – לנטוע את כל נטיעה נאה, שגילה בנכר, בכרם עמו. לא תמיד היה סיפּק בידו לעכל את כל זה, לא תמיד היו הכוחות מספיקים להעביר את השלל הרב. אך תלמיד נאמן היה תמיד. למד מטן, למד מברנדס, והתאמץ לבנות את הבקורת העברית על יסודי המדע. הוא היה הראשון אשר יצר את מקצוע הביאוגרפיה, אשר הקים את בנינה על יסודות מתודיים. ספרו על מאפו היה רכוש לספרותנו. הביאוגרפיה של הרצל, לכשתצא כולה, תהיה ברכה לקוראיה. אפילו ספרו על סמולנסקין, שיש בו איזה פגם נסתר, הריהו רכוש.

אולי הוא ביאוגרף יותר משהוא מבקר. כאן גילה יכולת של עבודה, של שיטה. אל אָשיות היוצר ורקמת התפתחותה הגלויה והנסתרה הוא חודר באלפי שבילים; את הסביבה, את האטמוספירה הרוחנית של התקופה הוא לומד לדעת מתוך רמזים ורמזי־רמזים. במקצוע זה הוא משקיע אהבה, כח של סבלנות וּמסירוּת רבה. מה רב היה הרכוש, שהיה מעניק לספרותנו, אלמלי היה עוסק במקצוע זה כל הימים ולא בקטעי־המאמרים שבעתונות, האוכלים את הסופר מגו ועד־נפש, כרוחות־מדבר יבשות!

כשאנו סוקרים את מפעל בריינין סקירה כללית, אנו באים תיכף לידי מסקנה, שאין לנו ענין רק עם מבקר טיפוסי, שמלאכתו בכך. הוא יותר ממבקר ואם גם פחות ממנו. הוא איננו מאלה, שהספרות הקימת בלבד משמשת בסיס ליצירתם, להשקפותיהם. הוא היה תועה מזמן לזמן גם בעצמו בגני השירה.

לא מעניני הפעם לעמוד על ערך יצירותיו הפיוטיות, אך אין ספק, שרק צמאונו הפנימי ליצירה, להתחדשות, רק כליון נפשו העצום לשירה החדשה, לחיים חדשים, היו מטילים רעננות רבה כל־כך בדבריו הראשונים, ברעיונותיו שהיו תמיד כעין הכרזות שהשמיע הד כתרועות שופר. רק האש הזאת, שהיתה בוערת בנפשו ההוֹמה, השוקקה להפראה עצמית, נתנה בפיו את הדבור הלוהט, את העוז לדרוֹש, להינבא, לבשר. הוא היה מאותם המבקרים, אשר יזיזו אותנו ממקומנו בכח־רוחם, ברצונם, מאלה שיקדימו לבוא, לסוֹל את הדרך לבאים אחריהם. בבואו היה בין המעטים. אך ידוע ידע, כי עוד מעט יבואו רבים אחריו, ועל כן ליווה את דבריו תמיד הד פעמי־הנצחון.

כאלה יוולדו תמיד על סף תקופה חדשה. כל אשר ירוּקם עוד בלב היחידים בחרדה, ייחשף לעיניהם באורות־שמש. הם השליחים, נושאי האבוקות בעוד הערפל יכסה ארץ. הם בונים את היכל־זמנם ונבנים ממנו כאחד. קולות הבוקר הם, המחרידים אותנו מרבצנו, המקימים אותנו על רגלינו. הם אינם משוּעבדים עוד לשום כת, אינם נשבעים בעצם לשום שיטה. דגלם – רצונם, רעבונם ליצירה וּלמכמני ההויה.

אם מילא בריינין את כל ההבטחות ואם לא – את שליחותו עשה. איש מאתנו לא ישכח את אשר היה לנו בנעוּרינו, אשר העניק לנו, את אשר העניק לספרותנו בעודה באיבּה. הקף רצונו היה תמיד גדול. בכל אשר עשה, היה עוז של תנועת־חיים, היתה ראשית תכנית של עבודת־חיים גדולה. הרבה פיזר בדרך והרבה אבד מאליו; אך זה שכל־כך יפה היה אביבו, ראוי הוא שיזכה לימי אסיף מבורכים.