ליובל השבעים
אלכּסנדר זיסקינד רבּינוביץ – וּמאליה קמה לנגד עיני אותה פּנה בתל־אביב, שהוּא שרוּי בתוכה, ואתה יחד – זכרונות וּמראות חביבים. רואה אני בית נמוך מרוּעף אדום, אשר מלפניו משתּטח מגרש צהוב גדול, כּלו שרוי בזהר חמה, ומאחוריו צומחים אילנות ענפים־מצלים. בבקר בבקר, כשהייתי משכּים למלאכתי, הייתי רואה אותה בעד חלון חדרי מהלך במשעול שאננות, ופניו, פני־השׂיבה ההדוּרים, מוורידים באודם־קדים. שוּם איש לא השפיע עלי שקט כּזה, לא הלך עלי בהירוּת כזו, כדמוּת הזקן, שהיה צועד במשעול הטלוּל עם שמש־הבּקר. הוּא היה מסמל לי תמיד את הנוף התּל־אביבי כפי שנקבע בלבּי מן הימים הראשונים, בהיות עוד הארץ לפני כּוּלה שׁקוּיה דממת־שׁמש. וגם עתה, שצללי מאורעות עולים לפעמים לעכּור עלי את הוֹד המוֹלדת, הוא אחד המעטים, שזכרוֹנוֹ מאיר מרחוֹק, מעוֹרר געגועים וּמאיץ לשוּב למהר וּלשוּב.
הוּא מיוּחד בינינוּ בפרצוּפוֹ האנוּשי. אחד המעטים, שהסופר לא היה חוצץ בינו ובין האדם מעולם. רק לו עלה להפקיע את עצמו לגמרי מן השעבּוּד לדברים שבכּתב: הסופר, כל פגם האדם שידיו מלוּכלכות בדיוֹ, נבלע בוֹ מאליו, לא נתן מעולם את קולו להכתים את ניב־הנפש. מוּכתר באותה הענוה הפּשוּטה, שאינה מוּטעמה ואינה מכריזה על עצמה, היתה לו הספרוּת רק צורך הבּעה אנוֹשית – רק כעין הוספה לחסד האדם, שהיה שופע ממנוּ.
הוּא סופר עממי לפי־טבעוֹ, מוֹרה ורוֹאה, מחנך ומעורר שכל אלה נובעים אצלוֹ יחד רק מתוך צורך נפשי אחד – מתוך השתּתּפות במוּעקת האדם, מתוך רצון להקל, לנחם, וּמעט גם לשעשע. סוֹפר טנדציוֹזי הוּא זה, שהרעיוֹן המפשט מגבּיל בו את הראיה, צורר לחרות הראיה. לרבּינוביץ אין רעיונות משׁעבדים. הוא אינו נלחם על רעיון כשהוּא לעצמו. כּל רעיון הוא אליל, כשהוּא נפרד מן האדם הממשי. וא. ז. רבּינוביץ לא היה עוֹבד־אלילים מעולם.
אין זאת אומרת, שאין לו יחס קבוּע לחיים, נטיה מכרעת ואהבה מכרעת. אנחנוּ זוכרים אותו כמעט מראשית ימי בוֹאוֹ. האדם העמל, השאיפה לחיי עמלים – נטע בלבוֹ יחד עם הרוֹמנטיקה של המוֹלדת. אבל אישיוּתו ההוּמנית ידעה לזכּך את הכּל. וּכשם שהיה כל ימיו סוֹפר בלי הטעמת ספריוּתו, בלי אותה המחיצה המוּקמה כמעט בהכרח בין סוֹפר וסביבתו, כך היה גם סוֹציאליסט בלי מפלגתיוּת, בלי איבה, בלי אותה השתעבדוּת לדוגמה, שגם בני־החוֹרין ביוֹתר אינם יכוֹלים להפקיע את־עצמם ממנה. הוא נשמע תמיד רק לקוֹל־לבבו, והקוֹל הזה לא הטעהו מעולם.
מפּוֹלטבה, מוֹלדת קוֹרוֹלנקוֹ ידידו ומורו, מעיר הגנים הפּוֹרים וזמרת אוּקרינה, הביא אתוֹ את הנוֹחוּת הנפשית, האנושית. הכּל נתמזג בו מאליו, השלים בו מאליו. לא היתה בוֹ מעוֹלם מעצבנותוֹ של סופר־הכּרך, מהתלבטוּתו, מהתגדרותו במלאכתו. חן של כּפריוּת מתוּח עליו ועל מיטב דבריו. הוא אינו מתחכּם לעולם, אינו מתכּוון להבהיק, להפליא, לכסות על משהו או לגלות חדשות ונצוּרות. בציוּריו הקטנים, ברשימותיו, הערותיו, תרגומיו, אפילוּ במכתביו אל המערכות, – בכל גלוּיי־הנפש הפּשוּטים והתמימים האלה יש תמיד רק כּונה אחת: להשמיע את המלה הנחוּצה, הבּלתּי־אמצעית, לשׁתּף את־עצמוֹ אל החיים, להמעיט את מבוּכת החיים.
הוא אינו בז לשוּם דבר, אינו מבדיל בין רעיונות גדולים לקטנים, בין מעשים גדולים לקטנים. כחסידים מוּבהקים הוא יודע לקדש את החיים בדבקוּת הפּנימית, בהתעלוּת הרגעים הבודדים, – בזה שאינו מסיח את דעתו מן העיקר, שאינו שוכח לעולם את העיקר.
אין בו מבּטחוֹנוֹ של הכּשרון הספרוּתי, המתיז ניצוצות מבריקים. אבל יש לו בטחוֹן אחר, שנוֹתן לו להעלוֹת על הכּתב דברי־לב כאלה שאנו מדכּאים אותם בקרבנו תמיד לבלתּי הראוֹת תמימים ביוֹתר. והוּא, שסגנונו מחוּסר עוֹז הביטוּי וּפארוֹ, נותן לנו לפעמים דברים כאלה, שאנוּ מאמינים לגלוֹתם מתוֹך ספרים עתּיקים.
אמנוּת במובנה המקוּבל אל־נא נבקש אצלוֹ. נבקש משהוּ אחר – את ניב־האדם הקוֹלח לפעמים כּוידויּ, כתפלת עם. רק מי שהוא משוּחרר לגמרי מכּל שעבּוד של אמנוּת, כמוֹהוּ, משיג דרגה של אמנוּת לא־אמנוּתית זו. רק בנפול המחיצה האחרוֹנה שבּינינוּ וּבין מהוּת הדברים, נתרומם ליצירה כזו. כך נוצרה התפילה. ואליה מתרומם לפעמים א. ז. רבּינוֹביץ.
מה־טוֹב שבפנה חביבה זוּ שבתל־אביב הוּא עדיין מהלך לוֹ שאננוּת בפניו המוּפנים כלפי שמש־הבּקר! מה־יקר כאן זכרוֹ, זכר האדם החביב, אשר בערוֹב יוֹמוֹ חייו יזרמו עוד חמים ומלאים בצל המוֹלדת!
ברלין־גרונאוולד.
(קטעי זכרונות) 🔗
[א] 🔗
לפני עשרים וחמש שנה בערך. מערכת עתון עברי בורשה. אני יושב בקרן־זוית וכותב מכתבים לסופרי ישראל, מוכיח אותם על עצלוּתם ומזמין בשם העורך, היושב גם הוא בקרן־זוית ומעשן בלי הרף וכותב ומוחק (בעיקר, מוחק) – חומר ספרותי לחגים הממשמשים ובאים (בימים ההם מן הנמנע היה להוציא גליון לפסח או לשבועות, ואפילו לפוּרים ולחנוכה, שלא יהיה בו משהו ‘מעין המאורע’) – ושנינו, גם אני גם העורך, משתעממים. העורך היה מן האנשים, שנקל להעבירם באש ובמים מלהכריחם לכתוב שתי שורות למי שהוא, ומכיון שהייתי עוד טירון לספרות ולא צלחתי למלאכה אחרת, הוטלה חליפת־המכתבים עלי. היה משעמם עד מות לשמוע תמיד את קובלנותיהם של החברים על שכר־הסופרים, שאינו מספיק ושאינו נשלח בזמנו, ועל טעויות־הדפוס המרובות שנפלו בדבריהם (שתי הקובלנות הנצחיות של סופר עברי!), אבל היו מעטים שהיו מקבלים הכל באהבה ולא היה באים בטענות מעולם, ועליהם הייתי נח. אלה קנו את לבבי, ואליהם הייתי מוסיף משהו משלי בסוף המכתבים ונכנס אתם במו"מ של ידידוּת.
בין המעטים האלה היה, כמובן, א. ז. רבינוביץ, זה שרושם ‘בת־העשיר’ שלו עוד לא פג מלבי ושהייתי מכיר בו מרחוק, עוד טרם ראיתיו פא"פ, כי הוא איש כלבבי – אדם בלי טענות. לא אכחד, סוג זה של אנשים היה תמיד קרוב ביותר ללבי.
ופעם, ביום קיץ, כשהחום והשעמום גברו במערכת עד מאד, העורך היה יושב ומעשן בחימה שפוּכה ומקלל בדיאלקט הפולני שלו את כתבי־היד המקולקלים קללות נמרצות, וגם אני הייתי מוכן לשלוח באש את המון המכתבים הנערמים על שוּלחני, שכולם היו ממתינים עוד לתשובה, – והנה נכנס אל המערכת איש יהודי, שפניו מאירות וזקנו אוֹמר אבהות ועיניו שוחקות ורועפות נועם וטוב־לבב. אני מסתכל בו רגע. כן, זה הוא – אני מכיר בו מיד, על־פי תמונתו בין סופרי ‘השלח’ של אחד־העם: זהו א. ז. רבינוביץ.
הוא היה אז בן חמשים. בא זה עתה מפּולטבה לפני עלותו לארץ־ישראל. כולו אומר יום־טוב, כולו רענן בגוף ובנפש. היתה מורגשת רחבות זו של בן־אוּקראינה, של מי שגדל על אותם המים הרחבים והערבות הדשוּאות הגדולות, הטובעים באדם חותם מיוחד – של הומור, של ויתוּר מרצון, מעושר.
עם כניסתו נעשה מיד נוח.
איני יודע, במה זכיתי אני, הצעיר שבמערכת, שישב דוקא אל שולחני הקטן והיה משוחח עמי ארוכות, מספר לי מתוך קורת רוח על נסיעתו לארץ־ישראל, ומתוך בדיחות הדעת – על המו"מ שלו עם ‘תושיה’, כשהוא נמלך בי ושואל עצה מפי. אבל נעשינו מיד קרובים. פרצופו נקבע בלבי, ולאחר שנים, בערבי החורף שבפיאסיצ’נו, שנשארתי בה לחרוף בהרגישי, שימי ישיבתי בורשה לא יארכו עוד, – באותם ערבי־השלג כשהייתי עומד על־יד התנור המוסק, משתעשע בהרהורים על ארץ־ישראל, – נעשה שוב נוח בזכרי, ששם יושב הוא, היהודי הטוב מפולטבה – האדם הקרוב לכולנו.
[ב] 🔗
בכל חבורה, קטנה או גדולה, מאיזה סוג שתהיה, יש תמיד אחד, הזורע אור על כל בני החבורה. בזכותו היא מתקיימת. וכל חבורה, שאין עמה אחד זה, על כרחה היא מתפרדת ובטלה.
אז"ר היה בימים ההם, כששחקה לי השעה וזכיתי סוף־סוף לעלות לארץ־ישראל – אותו האיש. ברנר, ויבדלו לחיים, ר' בנימין, שמעוֹנוֹביץ, עגנון, וילקנסקי, דבורה בארון ועוד ועוד – את כולם היה מאחד האיש בבדיקות דעתו, בזיו נפשו, בשקט קולו. הוא היה מחוץ לכל סבך, מחוץ לכל אויר של טינא, של חשד – לכל מה שמטיל לפעמים צל חולף גם על קרובים בלב ובדעה. הוא היה מחוץ לעיגול הרע. כולנו בטחנו בו. ידענו: הוא דורש טוב לכולנו. איש לא חשב על זה, כמובן; אבל היתה הכרה, שאחד מן החבורה, זה שיושב בקצה רחוב אחד־העם (אז היה זה קצה הרחוב) ועושה בפנת ביתו את מלאכתו, מגן על אחדותה.
מהו הכח, שהיה קושר אדם מסובך וכואב כברנר באיש כא. ז. רבינוביץ, שאלהים עשה הכל ישר לפניו, אם לא אותה פשטות, אותו נקיון שבדעת? זוכר אני את הרגעים שהייתי רואה אותם יחד. בצל קורת ביתו של הזקן, היה ברנר כמי שמתנער מאבק־דרכים – כאחד שנמלט ונח מעצמו שעה קלה.
ומעניין – בו דבקו ביותר אלה, שהרוחות הקשות מלפפות אותם תמיד. אלה כאילו בקשו בקרבתו מחסה. והוא, שלא היה מעולם איש הפולמוס, ידע לעודד, לנחם, לחזק את ידיהם של אלה שאלהים מנע מהם את השקט, – אלה שגורלם העמידם ‘אל מול פני המלחמה’.
זהו כחו של אדם. אנשים קנאי־מחשבה כוחם להורות, להתוות דרך. כאלה מתאכזרים. כוחם בהתאכזרות זו. אנשים כאז"ר הם אחרים. כאלה אינם דנים לחובה. אינם יודעים להתאכזר. מדת החסד תמיד בידם. כלום זה פוגם? תחת זה הרי הם הם, שאינם מעלימים עין לעולם מן האדם. אלה שאלהים חונן אותם בראיה נפלאה זו, בכשרון לחשוף ולמצוא תמיד באדם את הטוב הנסתר.
וכלום אין זה הגדול שבכשרונות?
[ג] 🔗
זוכר אני, ביום לפני צאתי את הארץ בפעם האחרונה ראיתיו עומד בקרן רחובות גרוּזנברג ונחלת־בנימין ונגשתי אליו לקחת ממנו ברכה. הוא נתן בי את עיניו שכהו וברכני בהצביעו אלי בצחוקו החביב ובדברו ממושכות, כדרכו, הזהירני:
– אבל ראה, אל תתמהמה שם הרבה!…
אזהרה זו מאהבה דלקה אחרי שעה ארוכה, אך הרהרתי:
כל זמן שאתה ושכמותך עודכם לנו כאן, מיותרת כל אזהרה: קשה יהיה להתמהמה – – –
יאריך נא אלהים את ימיו!
כשרון־החיים : לחג השמונים של א. ז. רבינוביץ' 🔗
התפעלותנו מבן השמונים, שהרבה מן הרוך בה, מן החרדה המשפּחתית, היא בלי ספק התפּעלוּת מכח החיים. בבקורנו האחרון בביתו, שמחנו לראותו שוב כאשר הרגלנו לראותו זה שנים רבות – כולו צלוח, בדוּח, וּבעיניו השוחקות ניצנוּץ ערמוּמי־קוּנדסי; כמו לפני עשרים־שלושים שנה – נקי, מסודר, שוקט על שמונים שנות חייו, כאילו לא היו אלא ימים אחדים. וּבשבתנו כנגדו, מסתכלים אל טוהר שיבתו, מקשיבים לספוריו וּלזכרונותיו טלולי־ההומור, לא ידענו מה כחה של הויה רעננה זו – תום־נפש או טוב־לב או חכמת־חיים. אפשר, שהם כלוּלים כאן כולם יחד. אפשר גם, שהם קשוּרים כולם זה בזה; מתנים זה את זה. סבורים, שתום הוא אי־ידיעה; שחכמה פוגמת בטוב; והאמת היא, שכל הויה שלמה מצטרפת מפקחות ותום – שאין לעבור את שורות הימים הארוכות בלי להערים להם מעט, בלי להתמם מעט, בלי לעשות את עצמנו לפרקים בלתי רואים… סבורים, שהחיטוט הוא סימן לחכמה יתירה. אבל יש מי שמדלג על תהומותיו בלי להרים קול, בלי לעורר את פריצי החיות, דוקא מתוך ההכרה העמוקה שרק בערמוּמית זו אפשר לפייסם במקצת.
שמונים שנות הויה ללא פּגם הן, כשהן לעצמן, כשרון חיים רב. אין לעשות זאת בלי חכמה מיוחדת, בלי איזה “טקט” מיוחד, רבותי! אנחנו הרי כולנו מומחים לקלקל, לבזבז את חיינו, ואנו עושים זאת על הרוב מתוך חכמה מסוּפּקת. אבל אריכות ימים היא, אולי, הגדולה שבחכמות. מימי עולם נחשבה לזכות, לחסד. מימי עולם אנו מתעכבים על יד, תמהים ושואלים לסוד כחה – אולי נדע גם אנו לשמור על ימינו מכליון.
אולי זהו פשר החגיגה הגדולה, שמעוררת בנו כל זקנה מבורכת: היא שבה ונוטעת בנו בטחון בחיים. היא נעשית לנו דוגמה, ואנחנו שבים וּמאמינים, שכל חדלון אינו אלא משגה – מעין ‘הלכה, ואין מורין בה’, שספינת־חיינו מתנפצת אל הסלע רק בשעה שאנו מסיחים דעת מן ההגה.
אלמלא עמדה עריסתו בשנות הששים, ימים של פוזיטיביות וּמלחמה עם כל גלוי רומנטי בשירה וּבחיים, היה אולי, כותב בעיקר מעשיות־עם יהודיות – מאותן המעשיות שהוא נותן לנו בשנים האחרונות מזמן לזמן, שאין בהן כל צירופי־סגנון מיוחדים, ודוקא משום כך הן נקבעות בלב כחטיבה טבעית שלמה. אבל בכל מה שיספר לנו יש מאותה אמונה בתיקון החיים; יש מאותה חמימות לבבית, שאור לה כאגדה. ואם העיקר בכל יצירה אינו אלא האחדות שבריתמוּס, תמה אני, אם רבים בינינו השיגוה כמוהו. דוקא משום שאין כאן לעולם אימוצי־סיגנון, שהכל צומח כאן ללא אונס, הוּשג משהו, שהוא יקר מכל צירופי־בטוי מתמיהים: חן של מתנת־טבע גמוּרה, של יצירה העומדת על גבוּל של דברים שבעל־פה. לפי דוגמאותיה הטובות ביותר של זו אנו באים שוב לידי מסקנה, שלא העושר המשוקע, כי אם היושר שבבטוי היא נשמת כל יצירה – שרק היא מקנה זכות בעלות אפילו על דברים לקוחים ממקורות אחרים. כאן נעוץ הקנה של כל מקוריוּת אמתית. לדוגמא יכולים לשמש לקוטי אז"ר – דברים שתורגמו לכאורה, ואף על פי כן אתה טועם בהם טעם של מקור. צבע הנפש הוא, שאינו נמחק לעולם. לא מה שמצוּי מאציל על הדברים זיו יקרות, כי אם מה שאין בהם: הסיגים החסרים. מתכת אצילית אינה תמיד מתכת יקרה, אבל תמיד מתכת נקיה.
הדיקציה הנקיה של האמן היא פרי התאבקות, פרי נצחון על התוהו. גם בהבעתה העצורה ביותר היא אינה יכולה שלא להכריז על כבוּשיה. הדיקציה של איש־הטבע נוצרת מאליה. אין בה כלוּם מן הבליטה. אבל אם תמצית נקיה של אמנוּת מעוררת הערצה, – תמצית נקיה של טבע מקרבת, משתפת, מצוה אמוּנה.
שמונים שנות חיים. שנות עמל. חוט לבן ארוך ללא סבך, ללא היתק. שמונים שנה חי ועבד, למד ולימד, קנה חכמה וקנה נסיון, דרש לאדם ודרש לאלהים, וּבכל אשר הלך וּבכל אשר עשה לא בקש אלא שנהיה מעט טובים יותר, מעט מכוערים פחות – לא לעלות על האדם, כי אם להגיע אליו, על כן יכול לשמור שלימוּת נפשו בעברו מדור לדור וּמתקופה לתקופה, – יכול לאַחד בקרבו מה שלא ניתן לכאורה להתאַחד. מבחוּץ יש כאן הבדל צבע, אבל מבפנים הכל מתמזג מאליו. הנפש היונקת ממקור הנגינה אינה מבחנת בצבעים. יש מי שניתן לו שלא להבחין בקליפות, וגם זה הוּא מתן של חסד, שלא הכל זוכים לו.
כ“ט שבט, תרצ”ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.