קוי הערכה ליום הולדתו הששים

בימים נטולי־יופי אלה, ימים של מלחמה קשה עם ההזיה הישראלית ששבשה והטילה את צלליה על חיינו, הגיע לשנות זקנה יוסף קלוזנר, אחד מראשי המדברים וראשי העושים לקדמת ספרותנו יותר מארבעים שנה. לאסוננו הגדול נמצא גם הוא בין אותם הסופרים העברים המתקדמים, שנתנו עד עתה את ידם, לוא גם למחצה או לשליש, לתנועה רבת־הרס זו, שהכניסה לתוך חיינו בלבול ופראוּת ושקר לאין גבול, שכשהם לעצמם (אילו גם נלחמו לרעיון של בנין ולא לצללי־תוהו!) המשיכו כבר חוט של כיעוּר על הרעיונות הקדושים לנו ביותר. במצב כזה וּבנטיה כזו לביטול, הקשורה בנו מאז וּמעולם לגבי אנשים ‘שהקדיחו את תבשילם’, עלולים אנו לשכוח את מה שהיה לספרותנו האיש קלוזנר בבוקר תקופתנו, ואין ספק כי גם הרחיק מעצמו לא מעטים מחבריו, הרואים במנוד־ראש את פרפוריו בסבך הניגודים, שהוא מתאמץ ליישבם וּמסתבך בהם יותר ויותר. ברם, ‘אין עבירה מכבה תורה’, ועם כל רגשי הצער והמבוכה המתעוררים בנו בראותנו את האיש, שנלחם כל ימיו לתרבות עברית אנושית, שכל צרות־מוח לאומית היתה שנואה עליו, והוא נענה עתה לאלה הנתמכים במלחמתם על האידיאולוגיה של הריאקציה העולמית, זו שקמה עלינו לכלותנו בכל ארץ וּמדינה – איננו רשאים למנוע את ברכתנו והערכתנו מסופר רב־פעלים ורב־זכויות, שאתו הלכנו ימים רבים ושחלק לו בכבושי התרבות הגדולים של התקופה. ידענו מאז את נטייתו של קלוזנר לפסיבדו־הירואיקה זו, המביימת חזיונות רומנטיים לפי דוגמאות מן העבר שבלי התום הקדמוני (שרק הוא ממשיך עליהם יופי טרגי) אינם אלא משחק מסוּכן לנוער, שחובתנו לחנכו קודם כל לאותה התמדה של מעשים וּלאותה מדה של סבלנות וּמשמעת של בנין, שרק הן מסמלות לאומיות בריאה. אבל עם כל זה לא ציירנו לעצמנו מעולם, שהוא, רחב־הידיעות וההשגות, יתן ידו לריאקציה היהודית של זמננו, שתצויין בתולדות האומה כאחד הגילויים האיומים ביותר במלחמתה הנצחית של התבונה והצלילוּת עם ההזיה היהודית הטפוסית שבדורות הירידה. ולא נעלים עד כמה קשה לנו בתוך אטמוספירה זו להעריך את מפעלו הרב של קלוזנר. אבל מפעל זה יקר לנו יותר מדי מכדי שיכסו עליו רגשי מרירות, ויהיו גם הצודקים ביותר. חובתנו היא לספרות העברית, שלה נתן את כל חייו, שבה שיקע את מיטב כוחותיו, לציין בתודה, ולוּא גם לפי שעה רק בראשי־קוים, מה שעשה לתקנתה וּלביצוּרה.

עם כל מה שהעניק קלוזנר לספרות העברית, כסופר וּכחוקר, היה בראש וראשונה גורם מחנך – מי שאסף כדי לפזר, להורות, לעשות אזנים לתורה. התרבות יקרה לו לא לשם גילויי עצמו והתפתחות עצמו, כי אם קודם כל לשם הפצתה ברבים. הוא נמנה עם סופרי הדור, שנלחמו בעיקר לערכי התרבות, כשהם לעצמם. מנדלי, אחד־העם, ביאליק – כולם באו לחנך, להכשיר, לטעת. אבל לשם כך ראו צורך קודם כל בזיקוק הערכין, באיזה צמצום ששכלול עמו. ודאי שכולם לא נתכוונו אלא לתרבות עברית, אבל חתור חתרו להכשרת התרבות, לתקנתה; לא חתרו אלא לתרבות שנצרפה מסיגיה. סתם תרבות עברית לא הניחה את דעתם. הם לא האמינו אלא בכוחה של תרבות גמורה, במאור שבה, – בגניוס העברי, ששוחרר מן הפסולת. לא קדשו שום ערכין לאומיים כל עוד לא ראו בהם ערכי תרבות מוחלטים. האמן האמינו, כי רק השלמות מחנכת; כי הלבוש הלאומי אף הוא אינו אלא תנאי קודם לשלמות, לאמת, למלאות ההבעה – ליושר ההבעה.

לעומת אלה קמו אנשים, – ואף הם עשו שליחות גדולה לתחיית האומה! – שקנאו לא ליסודות הצרופים שבתרבותם, כי אם להרכבתם המהירה בחיים. אלה לא היו אמנים־אסטניסים. לא הקפידו על טהרת התרבות, לא החמירו אלא לגבי התכלית, לגבי ההגשמה הבלתי אמצעית. הם לא הסתפקו ב’קב ונקי', כי אם חפצו בכל ‘עשרת הקבים’ בבת אחת. מה שמבדיל בין שני טפוסי המחנכים האלה היא הבחנתם בטיב החומר. אחד־העם וּבית מדרשו חרדו בעיקר לאיכות התנועה: חפצו באנשי־מופת, – שישמשו דוגמא כאנשים שלמים (וּממילא – גם כיהודים שלמים) לאלה שיבואו אחריהם. הם לא חפצו, שנהיה דומים אלא למתוקנים שבאומות העולם, דומים במדת הנדיבות, ולא באיגואיזמוס הלאומי הקיצוני, בחוסר־הסבלנות, בכל אותה הפראות המלווה תמיד את הפטריוטיות החולנית. אחד־העם נזדעזע לרעיון, שנקים כאן מדינה בלקנית חדשה עם כל קטנוּת השגותיה וּמריבותיה וּקשריה הפרמננטיים. היה מוכן לכל קרבן וּבלבד שנהיה נאמנים לתכלית הראשית: לחנך באוירה של מולדת עם תרבותי בריא, ולא צבור של פוליטיקנים מתנצחים, אשר יעשו אותנו למנוד־ראש בעמים. לעומת אלה, וּבשורה אחת עמהם, פעלו סופרים וּמנהיגים, שיראו את אנינוּת־הדעת הזאת, שחששו לזהירות יתירה זו, שחפצו בכבוש מהיר, ולוא גם במחיר האיכות. הטובים שבהם, כבן־יהודה, כאוסישקין, וגם קלוזנר, עשו בלי ספק שליחוּת פרללית לרעיון התחיה הלאומית. קוצר רוחם, הרגשתם הפטריוטית הערה, קנאתם למולדת ההגשמה – כל זה, אולי, היה נחוץ כדי להביא לידי התאמה את כוחות ההכשרה והפעולה. אחד־העם וּבית מדרשו, אצילי התנועה, היו מעוטי חום, מעוטי בטחון. הם חששו תמיד ליסודות. דרושים היו הנחשונים, אלה שיקדימו “נעשה לנשמע”. אלו ואלו חנכו את הדור, הכשירוהו לתפקידו הקשה. גם בשעת מלחמה אל נא נשכח את קלוזנר זה, שהטיל גל של בטחון ואמונה לא רק בספרותנו הצעירה, כי אם היה מאלה שהלהיבו עוד לפני ארבעים שנה לדבור העברי, שסללו את הדרך להתחדשות הלשון, שהתקוממו נגד כל קפאון, נגד כל פוריזמוס מדכא, – שבאו להרחיב, לחזק, להחיות את הלשון והספרות. היה מאלה, שלא הסתפקו במועט, שלא חפצו בתחליפין – שקנאו קנאת אמת וקנאת חיים ללשוננו, בחפצם לראותה כלי שלם וּמלא מזן אל זן, שיספק את כל צרכינו הגדולים בתרבות וּבחיים.

בכל זה, בכל הקנאוּת הזאת להרחבה, לעקירה מן הצמצום שבגיטו, להקלטת ערכי המערב לתוך התרבות העברית, היה הרבה מן הבטחון וּמן האמונה שבנוער. דבריו הראשונים של קלוזנר מלאים בודאי פגימות רבות מבחינת הטעם. ילדות היתה בו, והוא היה שכור מעצמו, מידיעותיו, מפעולותיו. כל זה פוגע לא מעט. אבל יש בדבריו הראשונים גם מן הרוח המשכימה, מן הבשורה לבאות. בכל מה שהוא כותב, שהוא עושה הוא רואה את עצמו כאחד משליחי הבאות באלה, שעלינו להתכונן לקראתן. כל הטוב שהוא רואה בארצות המערב, בתרבות המערב, משמש לו סמל ליהודה החדשה, המשוחררת, אשר עוד תשוב להיות גאון לאומים. מראשית צעדיו הוא נושא בקרבו את הרעיון להנחיל כל תרבות העולם לעמו, לראות את דורו מוכתר בכל נימוסי המערב הטובים.

עיניו היו תמיד נשואות אל הגדולות אשר תבאנה. הקו הנאה ביותר שבתכונתו, כמחנך וכמבקר, היתה מדת נדיבות זו לראות את החזיונות המנצנצים תמיד בגמר גידולן, במלא קומתם העתידה. על כן ראה את הלשון העברית עוד לפני ארבעים שנה כלשון חיה, ראה את הישוב, את האוניברסיטה לא בצמצום לידתם, כי אם במלא התפתחותם הבאה. ולא כאוטופיסט, המרחיק נבואתו, כי אם כאיש שידיו עסוקות בבנין, שאינו מבחין בין היום וּבין המחר, בין צמיחת הפרי וּבין גמר בישולו. מדה יקרה זו הנטועה באופיו הכשירתו הרבה לבקורת, ואם גם שגה לא מעט, הנה יש לזקוף לזכותו מה שידע לתמוך מראשית צעדיהם את רוב אנשי הכשרון הגדולים שבתקופה. מה שעשה לביצורה של שירת טשרניחובסקי ידוע לכל. אבל הוא עשה אזנים לרוב משורריה וּמספריה של התקופה, השכיל לקבוע את פרצופם של ביאליק, ברנר, שופמן, שמעונוביץ – אם להזכיר רק שמות מעטים. אמונתו צירפה את הכח לפועל, – לא הבדילה בין שניהם. בתקופה של התחלה, של התהווּת, אין ערוֹך לאנשים שניחנו בעין יפה זו, הרואה מעבר לנעשה, הרואה מעבר לכשלון, – אפילו מעבר לנצחון…

אמונה אף היא כשרון. אולי הגדול בכשרונות. וּכשהיא מצטרפת לכח עשיה שמעטים כמותו, כל לקוי וכל פגם פוחתים וּבטלים. וּמי יודע – אולי ב’חשבון הגמר' כמה מהם נהפכים גם לזכויות. לכל סופר סוד צירוּפוֹ ביצירה, והוא הקובע את יחסי־ההערכה. שדה פעולתו של יוסף קלוזנר רחב־ידים כל־כך ורב־תגובה כל־כך, שאין כל אפשרות לסקור את כולו בסקירה אחת. הוא כתב מאות מאמרי בקורת על גדולי השירה והמדע שבכל הזמנים, חיבר ספרי מחקר וּמדע לעשרות, ערך את ירחונה המרכזי של התקופה במשך עשרים וחמש שנים – לא הניח קטנה וּגדולה בעבודת התחיה של האומה שלא נתן להן מכחו וּמאהבתו. בכל זה הושקע מרץ לאין קץ, הושקע גם כשרון וידיעות רבות־היקף. פעולה רבת־גוונים ורבת־השפעה כזו אין למוֹד אותה במדת השלמוּת של המלאכה. בפעולתם של סופרים פּוֹרים במדה גדולה כזו יש משהו מן הטמפּוֹ המהיר של ‘עזרה ראשונה’. הם, העומדים תמיד בפרץ, נותנים לאניני המלאכה את האפשרות לעשות סייג, לבקש דרכים לעצמם, לגלות אמצעי־סגנון, ליעשות בתוקף שלימותם דוגמא לדור. קלוזנר בא קודם כל לספק את הצרכים הראשונים לתקופתנו. הוא לא נעדר אף יום אחד מן המערכה. על אם הדרך צופה תמיד. ארב תמיד לכשרון. וייזכר נא זאת: מעולם לא מנע את עזרתו ממנו. נהג תמיד דרך ארץ בכל מי שראה בו כח של יצירה. הוא עמד מוכן. תמיד היה מלא אותה התעוררות של חדוה לבנין תרבותנו, שכשהיא לעצמה היא כבר כח של יצירה והפראה.

ברכה ליוסף קלוזנר ליום הולדתו השבעים וחמש    🔗

איש ההיקף הגדול והעבודה העצומה עד ימי זקנה ושיבה, הוא מעורר התפּעלוּת גם באלה, שיש להם לא מעט לטעון כנגדו. תהיינה דעותיו הפּוליטיות מה שתהיינה – לא הן המעסיקות אותנו עתה בהעריכנוּ את מה שהעניק לנו, את רוב תורתו, את פּריונו המעורר השתוממות. כסופר מוּבהק, כעמל ללא־יגע, כאחד ממבשרי התחיה שנזקק לכל פּעוּלוֹתיה – הוא כולו איש הבניין וחלק לו בכל מה שנתקיים עתה בחיינו קיום אגדי. ואנו מחזיקים לו טובה על חיים פּוֹרים אלה – על כל מה שפּעל, שהכשיר, שראה: שהעז לראות.

הוא אחד מבניה של משפּחה קטנה זו, שהעמידה את המשמר הראשון, וששים שנות פּעוּלתו ויצירתו כוללות בעצם את תולדות הציונוּת הגדולה, זו שקיפּלה תחתה מקצועות לאין מספר, חייבה תפקידים לאין מספר. אין האפשרוּת בדברים מעטים אלה, שהם דברי ברכה יותר משהם דברי הערכה ממצים, אלא לעמוד על רגעים בודדים שבהם הפליא אותנו ביתרון כוחו, בשקדנותו, בכושר תפיסתו להיקף מרובה כל כך. במקום שהחיוּב הוא המכריע, רשאים אנו להבליט קודם כל וּבעיקר אותו; והרי אין זאת אלא פרשת־חג, סיכוּם־חג – משהו בעיקר אישי; אף אם אין אלה זכרונות במשמעות הרגילה כל עיקר.

*

צמיחתו של קלוזנר באדמת אודיסה, והוּרכב בו בלי ספק הרבה ממסורתה הטובה – ביחוּד, מן הזיקה הגדולה לבעיות תחיתה של האוּמה. ואף על פי כן, הוּא ביסוד תכוּנתו אחר. אפילו כתלמידוֹ של אחד־העם, שהפרה הרבה את מחשבתו בימי נעוּריו, אי אפשר לראותו אלא שוב בעיקר מאותה בחינה – שרעיון תקומתנו היה רעיון חייו היחידי, התמידי; שכל מה שעשה לא היה מכוּון אלא לצד זה. אבל – אודיסה היתה יותר מדי סטאַטית, יותר מדי ‘מסוּגננת’, כדי שיצטרף אליה צירוּף אורגני. יותר משעמד בתוכה, עמד בצדה, אם לא מחוּצה לה. אודיסה של מנדלי, של אחד־העם, אפילו של ביאליק, לא גרסה את מה שמחוּץ לדרך־הטבע, את האמוּנה ב’קפיצת־הדרך', בעוד שהוא שהיה דינאמי ביותר, לא הוּכשר להאמין בגאולה, הבאה ‘שעל־שעל’.

בזה נבדל מן החבורה שבאודיסה, שנראתה לו צוננת ביותר. ‘שמרנית’ ביותר. לפיכך היה רק הוא (חוּץ מביאליק), בין חכמי אודיסה – שסמך את ידו על טשרניחובסקי. עובדה זו בלבד מוכיחה, שהיה גמיש יותר מבני החבוּרה והוּכשר ביתר מהירוּת לקלוט את החדש, לחיות את החדש. את שירת טשרניחובסקי הערצתי מראשיתה גם בלא תמיכתו של קלוזנר; אבל מה שעשה לחיזוּקה כל ימי חייו השלים הרבה עמו גם אותי, שלמרות ידידותנו הקים אותי לא אחת כנגדו.

נפגשנו בפעם הראשונה באודיסה. כשנודע לי שבא מהיידלברג, חשקה נפשי לראותו. לא יכולנו בימים ההם שלא לראותו כפטרון לשירה הצעירה, אף שלא פגע מעולם ביל"ג והיה, כביאליק וטשרניחובסקי, אחד ממעריציו וּממסביריו המצויינים. אבל באודיסה נראה בודד. דווקא בוורשה, בקרבת פרץ, שבבתי שניהם היתה מזדמנת החבורה ‘הירוקה’, היה באוירה שלו. התלהבותו של פרץ רב־התנועה היתה קרובה לנפשו יותר מן המונומנטליוּת של מנדלי.

*

בבגרותו הראשונה הכרתיו עם קריאת המסה על שד“ל. אותה שעה נתגלה לי בסגולתו היקרה ביותר: בדבקותו באישיות מוסרית, בעל עצמיוּת חריפה. שד”ל, השוֹנה כל כך ממנו, בחדצדדיוּתוֹ, באיבה לתרבות הגוֹיית, נערץ עליו, משום שאי־אהבה זו לערכים זרים, לכל מה ש’אין בו לא פּרי כי אם פּרחים' – היא שהעמיקה בו לא רק את אהבת־ישראל, כי אם את הכרת הגניוּס הישראלי: את תורת ישראל, השקוּיה רחמי אדם. את שד“ל העריץ גם כאחד הראשונים בתקוּפה החדשה, שהקדימו לקרוא אותנו לשוב אל עצמנו. מחקריו על יהוּדה הלוי, כמחקריו בכלל, היו פעולות ציוניות מוקדמות; ואף התנגדותו לרמב”ם, לשפינוֹזה אין לראות אלא כקנאה גדולה לעצמיוּתה, למקוֹריוּתה של רוח האומה.

מסה זו על שד“ל הבליטה במידה רבה גם את עצמיוּתה של כותבה, אף שתבע כל ימיו הרחבת התחוּמין ולא גרס מעולם את הצמצוּם לא בערכין רוחניים ולא במדיניים. שד”ל היה לו הסמל של יהודי שלם, שעל ערכי עמו גאותו – שאינו מתבטל בפני תרבוּת זרה; ולכן הוּכשר להכיר את כל המאור שבתרבוּת שלו.

*

כוח ההסברה וכושר הבניין שבמסה זו – היכולת לרכז את החומר המפוּזר וּלמצוֹת את העיקר כמשנה אחת, כחטיבה אחת, נתגלוּ במדה מצויינת זו כסגולות־יסוד של כשרונו הספרותי, שעמדו לו במחקריו ההיסטוריים – הן בתולדות הספרות והן בתפיסתה של ההיסטוריה עצמה. רק בשנים האחרונות הפליאני בשתי מונוגרפיות שבחלק הרביעי של ספרו ‘היסטוריה של הספרות העברית החדשה’ – על ליליינבלום ועל יל"ג. שני מחקרים למופת, שמחברם רשאי להתגאות בהם. מי שיקרא את החיבור על ליליינבלוּם, ישתאה על יכלתו של המחבר לגשת גם כמבקר, גם כהיסטוריון (ואף היא אחת מסגולותיו החשובות) וּלהראות את כל גלגוליו של בעל ‘חטאות נעוּרים’ כאישיות אחידה – מחמרת עם עצמה ועם אחרים; כ’מתנגד' בעל התלהבות מוּסרית, מתמדת, ונאמנה לעצמה עד הסוף; כאדם לוחם לאמתו ולוחם לעמו, שלא ראה בטובה כל חייו וידו, שתיקנה את מהדורת כתביו שיצאה כבר אחרי פטירתו, לא רפתה גם כשידע שימיו ספורים. זה הפּרצוף החמוּר והמלבב כל כך – תואר כאן מתוך הבנה נפשית וּמתוך ידיעה שלמה, ביד סופר־אמן, ואיני יודע ספר, שיקרב אותנו יותר אל ‘הליטאי הפרוזאי’ הזה, שהסתיר המון שירה בלבבו הנאמן.

אוּלי עוד ביתר הצלחה העביר לפנינו – פּרשת חייו ויצירתו של יל“ג – לא רק של המשורר והמספּר, כי אם גם של הפּוּבליציסטן, של הלוחם לעצמו והלוחם לדורו. זאת הדמוּת המרכזית של ההשכלה, שכוּלה עצמיוּת, כוּלה בליטה. עוד יותר מאשר במחקר על ליליינבלוּם השתלט כאן על החומר המרובה והמפוּזר (הפּובליציסטיקה, שטרם כוּנסה), והציג לפנינו אישיוּת כבירה וּמוּצקה זו בצבעה היסודי וּבבני צבעיה, בהכניסוֹ אותנו אל עולמו של אדם צלוּל, רב־כוח ורב־מכאובים זה. ביל”ג המשורר עסקתי בעצמי הרבה, ואף־על־פי־כן – בלעתי בצמאון את ־י החיבור הזה, שהשלים את הדמוּת הרבה. ביד סדרנית, אדריכלית, הוּקם בניין זה, והוא עד עתה ה־ המצויין ביותר בספר ההיסטוריה של הספרוּת העברית החדשה, שכפי שנודע לי יצאו עוד שני חלקים בקרוב.

לא הבאתי דוגמאות מן המסות על ספרותנו הצעירה, שהן ידועות לכל קורא. הוא הראשון שהודיע את טיבם של ביאליק וטשרניחובסקי, שהיה בן־לויתם כל ימיו וקבע את קוי־היסוד של יצירתם. ידוּעה מלחמתו הקנאית לטשרניחובסקי, שלא רק באודיסה, כי אם גם בוורשה, המודרנית יותר, יצאו עוררים עליו; ואפילו אדם כפרישמן (על פרץ היה מקובל מאד) פגע בו קשה (בלי לקרוא בשמו) באחד ממכתביו על הספרות.

לדור גדל־כשרונות היה המבקר, ואף אם לא נקבל כיום את כל דעותיו, הנה הרבה האיר, הלהיב, הנחיל לתקופה רבת־תסיסה זו, שעמד בלב יצירתה וחי את חייה.

*

אחד מספריו שהערכתיו ביותר היה מחקרו על ישו הנוצרי. עצם העובדה שהיה פרי עבודה של שנים רבות, מוכיחה שלא היה זה דבר שבמקרה, כי אם חקירה מתוכננת, קשוּרה במרכזי החזיונות של היהדוּת, שהעסיקו אותו, כמשיחיוּת, כמעט מן היום שעמד על דעתו. מתוך קנאוּת ליהדוּת עמל להראות את כל הופעת ישו כפרי התפּתחות של היהדוּת המקורית, שרק פאוּלוּס הפסיק את צמיחתה. הספר גם מבחינה ספרותית בעל איכוּת בולטת. כאן חקירה מוּארת, מוּסברת, שהקורא נמשך אחריה, קולט אותה קליטה טבעית, בלתי מאונסת אף במשהו. ואל נא נהיה מקלים ביכלות זו של הרצאה צלוּלה, בעלת קצב משלה, שהיא אמנות מיוחדת במינה ואין היסטוריון אמיתי שלא חונן בה.

*

את אמנות ההרצאה הזאת, שאני מעריך אותה ביותר, אף שהיא נראית לפעמים רהוטה ביותר, גליתי ביחוד במסותיו ההיסטוריות, שנאספו בספרו ‘כשאוּמה נלחמת על חירוּתה’. לידי התפעלות ממש באתי מן המאמר ‘צלם בהיכל’, שפּשטות הסיפור ביחד עם הניתוח ההיסטורי החריף עושים את המסה הזאת דבר לדוגמה. ודאי שנסתייע הרבה במקורות של פילון ויוספוס ועוד, אבל עשה מהם צירופים מאירי־עינים. הוּבלט ־ בהיסטוריה על כל דמויותיו – על כל משמעותו האיוּמה לזמננו. על פי יצירה קטנה זו בלבד ניתן להוציא משפּט על קלוזנר ההיסטוריון.

הסגוּלה המופלאה לטפל במשך חיים ארוּכים בהמון עניינים, שבסופם הם עולים לעניין אחד, עושה את האיש לדמוּת ריניסנסית, ואנו מברכים אותו ביכולת העבודה הפינומנלית שנתברך בה עד עתה, שתהא מפארת את חייו עוד ימים רבים.