בחדר האוכל הגדול בבן שמן היה תמיד פסנתר. ניגנו בו בקבלת שבת ובמנחה המוסיקלית בשבת, ושימש גם לליווי המקהלות בניצוחו של חנן שהפליא לעשות בידו האחת. ואחר־כך היה מתכסה הפסנתר במעפורת כמעט לבנה ונדחף הצידה.
מוזר היה ערב אחד לשמוע מחדר האוכל הריק והחשוך קולות פסנתר שנשמעו שונים לגמרי. לאחר ארוחת הערב, פרט ללילי שבת, ליל הריקודים הגדול עד אור הבוקר, היה האולם הגדול והארוך של חדר האוכל נסגר ומחכה חשֵׁך לאור הבוקר הראשון, לעת צאת החולבים למשמרת אחרונה והפלחים לראשונה. ואילו כעת, בשעת לילה מוקדמת, היו מתגלגלים משם צלילי פסנתר אחרים, סולמות צלילים נרדפים מנוגנים בעוצמה, בלתי שייכים למקום הזה, לא לקזוארינות האפורות אפלות שמתחת אחת מהן נעצרתי, ולא לדקלים הגבוהים והמרשרשים יבשות, ולא לחצר כולה על דשאיה הריקים ולא לשום כפר הנוער. הם היו שייכים למוסיקה. למוסיקה של מוסיקה. למקומות אחרים, לבתים אחרים ולאולמות אחרים, כאילו נחת כאן לפתע עוף פלא בלתי שייך כלל למקום.
קשה היה להינתק וללכת הלאה מפני שהשירים שרו בסולמות האלה העולים יורדים משהו שכעת התברר שהיה חסר מכאן או נדיר, קול שכפר קטן ומסוגר אינו מפונק בו, ושמשהו גם בבן אדם, מסתבר, נשאר חסר בלעדיו. מישהו באולם הריק והחשוך היה מחמם כנראה את אצבעותיו שגם הן אולי היו מרוחקות מפסנתר כבר זמן מה. והכול היה נראה כמקשיב מופתע לצלילים האלה, של פסנתר כבוי שהנה יצא פתאום והואר. אולי לא היה זה בדיוק הפסנתר למוסיקה כזאת, אולי כבר שימש יותר מדי לעניינים ציבוריים, אולי גם מעולם לא ניגן לבדו בלילה, אבל כעת נעצר כל הלילה להקשיב, אני מכל מקום.
לא היה איש לשאול מי זה שם על הפסנתר הישן, בכפר הולכים לישון מוקדם או מקשיבים לרדיו ונרדמים לקולו המרגיע. ברור היה שזה מישהו שלא מכאן, או אחד שפרץ מאלמוניותו, חדר פנימה וכעת פורק את אילמותו, או אולי הגיע אדם חדש, אלא שכל אלה לא הטרידו מאד, מפני שבאמת משהו חדש וגדול היה הולך וקורה כעת, יפה כל־כך, כאילו בא מעולם שכמעט ונשכח והנה הוא כאן ומוצא אותך מחכה לו.
התקרבתי קצת לאכסדרה שלפני הבניין והצצתי פנימה, הפסנתר עמד כתמיד בפינה הרחוקה על־יד החלונות שמעבר מזה, מואר במנורה עם אהיל שכנראה הובאה לכאן, ובצל העמוק שאור המנורה לא ביטל אפשר היה להבחין באיזו דמות אפלה גחונה, מזדקפת ומתכופפת בינה ובין מדף הקלידים הלא נראה, אבל אי אפשר היה לזהות מי, ורק ברור היה שזה פסנתרן אמיתי שבא לכאן וחיכה כנראה ללילה ולכולם שיילכו לחדרים ושיהיה שקט ושהיתה לו רשות ושיוכל כעת, בלי להפריע ובלי להיות מופרע, לשבת לו אל הפסנתר וסוף־סוף לנגן.
סולמות עלה ורדת, כאילו מנסים למדוד עד היכן אפשר לנסוק, ובכל פעם שלב אחד יותר גבוה, בששון של אצבעות רצות שמצאו את עצמן, בביטחון מתגבר ובמיומנות מתחדשת, ואחר־כך התמסר לבאסים, ונתן להם לבדם להיות נמשכים ארוכים ארוכים ולהשאיר זמן להדים שלהם עד שיתפוגגו, ואחר כך חזר שוב לסולמות הרצים, שאף־על־פי שלא היו מנגינה היו מוסיקה. והיה בהם משהו מרומם, נאצל, מציל מן השגרה, מזכיר שיש עוד דברים בעולם. סולמות מהירים מלמטה למעלה, ובעיקר היתה בהם היפתחות, כן, היפתחות לרווחה, כאילו אחרי תקופה של היסגרות היתה להם פתאום היפתחות. מי יודע.
ערב אחר ערב הייתי אורב לצלילי הפסנתר, בלכתי במורד השביל ולעתים גם הייתי נעצר להמתין, לא כל ערב ניגן הפסנתר לא כל ערב בא הפסנתרן הלא ידוע, אבל ערב אחד בתוך אותה אפלה של חצר גדולה שהתרוקנה לבסוף ורק הדקלים המרשרשים נשארו מאוושים להם, וכל השאר היה צל ואורות מחדרים רחוקים ומן הפנס שמעל השעון הגדול שימים רבים כבר לא הלך. וכשהתקרבתי שמעתי שאלה כבר אינם סולמות אלא מנגנים כעת איזו יצירה שלמה לא מוכרת לי, שהיתה נפתחת במין הדרת צלילים נעים קדימה ונמשכים יפה כשנפסקה פתאום וחזרו לנגנה מחדש, כאילו נפלה איזו שגיאה וצריך לשוב ולנגן מהתחלה.
אחר־כך היתה הפסקה. וזמן מה לא ניגנו. אולי תפוסי שרעפים. אולי ירדה עייפות אף כי הכל נשמע רענן ורחוץ כזה להפליא. ואחר כך שב הפסנתר לנגן. וכנראה לא מאותו המקום שניגן קודם. וכאילו דפדפו כמה דפים קדימה, וכעת ניגן לאט, ובמנגינה שתופסת אותך כאילו חיכית לה, כאילו ידעת שיש כזו והנה באה. אינני ידען גדול, אבל זו היתה שירה מתמשכת, שהלכה וטיפטפה וכאילו היתה מפכה, משהו צלול ותופס קשב, ושוב חזרה להתחלה, ורק שתוסיף ותנגן כך עוד ועוד. לא יודע מה זה ורק יודע שיפה, שזה היפה.
התקרבתי לאכסדרה להציץ פנימה. חושך סביב, ומנורת האהיל יצרה חרוט של אור שירד וכיסה באור רק את המנגן את כתפיו ואת מה שלפניו, והשאיר את כל מה שמחוץ לו בחשכה גמורה. אלא שבתוך תנועות הנגינה היה רגע שגם הראש נכנס לאור, וזה היה פתאום ראש עתיר שיער שהיה קלוע בשפע מכונס, וזו היתה בבת אחת אשה זקופה אחת שרק כתפיה וראשה טבלו ויצאו מן האור ורק ידיה הלבנות היו שלוחות לפניה ופורטות בתנועות גדולות בתוך הלא נראה, מי זו? בלב השקט והלילה ומעגל האור המצומצם היו תנועותיה כשל מכהנת בקודש.
לא קשה היה לתפוס את המנגינה. היא חזרה שוב ושוב, היא היתה עדינה אבל היתה בה עוצמה, וזה היה פרק אטי אבל לא בכייני, עצוב אבל לא מתייפח וגם לא מתייפייף, אולי עושה שיהיה יפה. קשה לאמור דבר במוסיקה, ביחוד למי שאינו יודע במוסיקה יותר מדי. בטהובן, היתה השערה אחת, אולי שוברט, מוצרט, זה מוצרט? על פני כל החצר נשפכה כעת המוסיקה מעבר לדלתות הנעולות ומעבר לאפלה הלא בלתי מאיימת, וגם מעבר לגבעות הרחוקות הבלתי נראות שמהן היו לפעמים גם יורים כמה יריות בודדות, כדי שלא נשכח איפה אנחנו חיים, אבל כעת, אל תוך החושך פיכו צלילי הפסנתר השר, וזה היה גם ניגוד וגם מעבר לכל מה שיש כאן.
שאלתי ואמרו לי שזו אשה שאך זה מקרוב הגיעה עם משפחתה מגרמניה כנראה, ואִתה איש ושתי בנות, והם מנסים להיקלט כאן והאשה פסנתרנית ידועה שקיבלה רשות לנגן כשהפסנתר יהיה פנוי וכשלא תפריע לאיש. ויום אחד גם ראיתי אותה מקרוב יושבת לשולחן בחדר האוכל, גברת שאיננה דומה בכלום לאלה המצויות כאן, לא בבגדיה, פשוטים אבל זרים, ולא בראשה שהיה מעוטר בשיער גדוש מלבין משהו מכונס ואסוף בשפע על ראשה ועל עורפה, וישב שם גם בעלה איש גבוה ורזה מגולה ראש בחולצה פתוחה שחוסר העניבה בלט כמי שהחליט לרדת ולהיות כמו כולם. אמרו גם שיש להם כאן שתי בנות וסיפרו כמדומה גם על בן אחד. (שהתברר כעבור זמן כשני בנים ובת אחת…)
כל־כך שונים נראו כאן ואולי אפילו מוזרים, כמי שנקלעו למקום בטעות, או כמי שברחה לה הרכבת בתחנה הלא נכונה, ונשאר תקוע ערום וחסר כול, משהו ארעי, משהו המום ולא מבין ולא קולט היטב, ושאינו מעז להתאונן ושמשנן כנראה לעצמו כי זכות גדולה זכה כשקיבלו אותו, ושעם כל זה, כל מה שהוא מגלה כל הזמן שכאן לא מקומו ולא בשבילו, ולא ידוע לו מה הוא עושה עם עצמו, אולי כציפור שיר שנפלה למדבר. הכול לא רק חדש לו, לא רק לא רגיל, אלא תובע ממנו דברים שאין לו ושלא חלם שיצטרך יום אחד להיות מתרגל לדברים כאלה.
ראיתי אחר כך גם את הבנות, יפות כל־כך, ואחת מהן היתה יפהפיה להדהים, עיניים כחולות (כחולות? אבל לא, ירוקות כמובן, ירוקות) מתחת שיער שחור ואיזה נוכריות בלתי מושגת בכל היותה. וערב אחד ראיתי איך יצאו את השער והלכו בכביש כנראה בהחלטה להתערות יותר, הלכו מהודקים זה לזה, וגם כאילו נזהרים מפני איזה מארב נסתר, הולכים מתחת לאותם הפיקוסים הגדולים שעל הכביש, זרים בלבושם, בהליכתם המהודקת, בזהירות שנזהרו, אלוהים יודע מפני מה, ואולי מפני ההכרה שאכן הם כאן, לכודים על האי הזה וזהו.
בלילה שוב נעצרתי לשמוע מתחת חלונות חדר האוכל. לא העזתי להיכנס פנימה, שמא הפסנתרנית תתכווץ מפני, שמא דימתה לעצמה כעת שהיא לא כאן אלא בחדרה שלה אי־שם רחוק עם הפסנתר שלה, ואולי היא כאן רק לאחר שחיזקה ואימצה את לבה שלא להיכנע, ושהיא צריכה להיאחז בכל יכולתה במה שיש לה כאן ובפסנתר שהירשו לה לנגן בו, בתנאים אחדים. ולאחר כמה סולמות עלה ורדת, כשרוחה נתחזקה בה, כנראה, שבה לנגן את מה שלימים ידעתי שהוא הרומנסה מן הקונצ’רטו לפסנתר העשרים של מוצרט, ברה מינור. אולי גם אתם מכירים.
עצוב מכל היה האיש, אפור, רזה, מבולבל, מקדים שלום לכל אדם כחושש מפני כל אדם, לא יודע במה מכל מה שנשאר לו בגופו וברוחו יוכל עוד לעשות משהו של טעם. מחכה להתעורר כנראה מאיזה חלום ביעותים שנעשה למציאות, ושאולי בכל זאת יתעורר ממנו באותו רגע. קשה היה לראות איך היאוש היה מציץ לו מכולו ומכל בגדיו ומכל מה שהיה עליו. אולי עוד היה בהלם ואולי רק נפתל חסר כוח עם הכרת הסוף. איש אחד שהלך סבב אבוד בשבילי הכפר.
אשתו, הפסנתרנית, לא נראתה במשך היום, אבל בשעה תשע, כשהכול כבר היה ריק וכבוי ושומם, הדליקה את המנורה הקטנה שמעל הפסנתר, תקנה את התווים על כנם, כיוונה את כיסאה, אספה את ידיה אל חיקה וישבה דומם רגעים ארוכים שקועה אל עצמה. אני כבר העזתי והייתי בפנים מן הצד, ברשותה, נחבא אל הצללים, מכונס כשבלול, נזכר משום מה בסיפור טריסטאן של תומס מאן, איך פסנתרנית אחת חולת שחפת ניגנה להפצרת המעריץ האלמוני את כל טריסטאן שהוא ביקש ממנה, עד שהתעלו שניהם בנגינתה לשמי השמים, היא מתה והוא נעלם.
מי ששמע ומכיר את הרומנסה מן הקונצ’רטו לפסנתר ההוא, יודע את המנגינה החוזרת כמה פעמים, עד לרגע שפתאום הכול הופך לסערה מתפרצת בפראות כמעט, ואחר־כך שוב חוזרת המנגינה ההיא, והיא חזרה וניגנה שוב את אותו פיכוי צלול שהיה בו עצב מאופק אבל עצב לא מתחנן, יותר מבקש קשב דק מאשר חמלה, יותר מופנם אל עצמו ופחות תובעני אל העולם, בשום אמירה אחת אי־אפשר לדלות את כל מה שיש בה, וצריך לחזור עליה עוד ועוד מפני שזו אמת, מפני שאין הרבה יותר מעבר לה, מפני שבשום פעם אחת לא יכולים לקלוט את כל היפה הזה, ומפני שהעולם אבד ונגמר מעבר למעגל היפה הזה ומנגנים כדי שלא להיחשף שוב אל כל מה שמאיים מעבר לו. רצינית וכפופה ישבה המנגנת הגדולה לבושה צללים גדולים, שערה הגדוש מכונס לה אבל משהו נשמט לה מן הפקעת הסגורה והיא בידיה הלבנות לפניה ובתנועות ברבוריות גדולות כאלה היתה עושה שיהיה הדבר, היא לא בוכה אבל השומע החבוי לא מעז לנשום.
הקונצ’רטו נוגן כמובן בלי תזמורת, ומעולם אי־אפשר היה לשער כמה פעמים תצטרך לחזור ולנגן מחדש ולתקן קטעים שלשומע הצפון נשמעו ככליל השלמות, ועברו כמה שהים עד שזכה לשמוע באולם הקונצרטים את כל הקונצ’רטו במלואו ובתקליטים חזור ושמוע, אבל מעולם לא היו כה שלמים הצלילים וכה מלאי יופי כמו שנשמעו אז מפינת חדר האוכל הריק החשך, ויצאו ממנו החוצה מרעידי חושך, לא שייכים למקום הזה דווקא, לא למשפחה שנפלה מבוהלת למקום לא לה. לא לחצר הריקה עם הדקלים המרשרשים ולא לשעון הגדול שפסק מלכת.
אינני יודע מה היה אחר כך, לאן פנו ומה עשו, איפה הבנות היפות ומה הבן ההוא, או הבנים ההם, שלאחד מהם, מכל מקום היתה לו כמדומה בלורית גלית גבוהה נוטה הצדה, ואם שפר עליהם מזלם. אני זוכר איש צעיר אחד נעצר במורד השביל, נתפס בידי צלילים שכמותם עוד לא ידע, ואיך לא יכול היה ללכת הלאה, ואיך על ראשי אצבעותיו התקרב לעבר הפסנתר הבלתי נראה, ועמד שם חבוי והולך ונרחץ מאיזה אפור תמידי והולך ותופס שיש בעולם עולם גדול יותר מן הגבולות המוכרים לו תמיד, והוא כמעט שהתפתה לחשוב שזה שפה הוא הכול, עד שכמעט ונכנע. אשה אחת בלתי ידועה בודדה בחדר האוכל הריק בפסנתר הישן שלחה בו צלילים זורמים והוא ידע וגם אמר לעצמו, וכמדומה במלים האלה: אלוהים, כמה יפה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.