כשמטה חטיבת גבעתי עוד היה בסיבוב בילו ביקשו ממני ערב אחד לא זוכר עוד למה דווקא ממני ולמה היה הדבר חשוב כל־כך עד שאפילו ציינו במפורש שסומכים עלי, ואת זה לא אומרים כל יום לכל אחד ובוודאי לא לי שלא הייתי אף אחד מגיבורי הארץ, לקחת איזה אופנוע מכאן ולהסיעו לתל־נוף, ממש לא רחוק מכאן פחות מעשרה קילומטר והדרך כידוע ישרה בלי בעיות עד הסיבוב ממול מע’אר ושמאלה ועוד קצת נסיעה וכבר אתה בשדה התעופה.
למה לא. דמדומי הערב התחלפו כבר ללילה צעיר ולחשכה לחה למדי, והיציאה מן המחנה לכביש באורות הדלים שהצליחו לחמוק מן ההאפלה שעל כל הפתחים ומתנדנד על מהמורות הכניסה בדרך העפר וכבר זה הכביש מתחתינו והדרך ישרה ואין בה לא איש ולא תנועה ולא כלום, ואז התברר שהחושך עמוק הרבה יותר ממה שהיה צפוי וגרוע מזה, שהפנס של האופנוע שבור.
מה עושים. רואים אפס. בקושי כמה צעדים לפניך. לחזור ולהודיע שבלי אור לא נוסעים, לחזור ולבקש שיתקנו או ימצאו עצה, להשעין את האופנוע על רגלו ולחכות שמישהו יעבור, ל“הכניס לניוטרל” ולהדוף את הגוש הכבד הזה בהליכת דידוי מתקשה בצדו, בסך הכול פחות מעשרה קילומטר, לשבת באוכף ולהדוף בשתי הרגליים מצדיו כבמשוטי סירה או לרכב ולנסוע במהירות אפס, ולהיזהר שלא להתגלגל לתעלה שמעבר לכביש. ממש חושך. כל כך הרבה כוכבים. אלא שאינם מאירים. ואיזו צינה לחה.
אפשר אולי להכניס נר לבית הפנס, או להאיר בפנס כיס, או לגהור ולשכב על ההגה ולחדד מבט ממרחק של כלום. עוד לא היו אז פסים לבנים או צהובים לסמן את שולי הכביש, והתעלה היתה פעורה ממש בשוליו ואין קל מהיכנס פתאום למִדרונה ובן רגע להתהפך ולחטוף כוויה או לשכב והפגר על ראשך עם נֶזֶל סמיך של שמן חם. ובקצרה, נפלא מכל צד.
נוסע על כן במהירות אפס, ממשש בסוליות הנעליים את מציאות הכביש ומנסה לשער בסוליית ימין אם אלה כבר עשבים או צרורות חצץ ועפר ואם אין זה כבר המורד המפחיד. חושך אמיתי. ורק המון כוכבים כל־כך הרבה מעולם לא נראו, ואם נאמר שזו הקסיופיה או זו הדובה וזה כוכב הצפון מאחור משמע שבאמת נוסעים דרומה. וגם זה משהו. למה כל־כך חושך, האדמה חושך ברזלי והשמים חושך מלא כוכבים רחוקים כדי כך שאורם לא מאיר כאן כלום.
אשא עיני אל הכוכבים מאין יבוא עזרי. או אל ההרים. תמיד למעלה. אבל כאן התעלה מלמטה וכל רגע היא ניגשת, ומעבר לתעלה זָכור איזה שדה בור למרגלות גבעת ברנר, ואחר כך ברושים וביניהם בתים ישנים או בתי אריזה, ואולי גרים שם, ואולי איזה ערבי קופץ פתאום עם סכין שלופה רק תמול שלשום גרשו את כולם מבתיהם, מעַקִיר וממעָ’אר ומקטְרָה משאחמֶה ומבָּשית ועדיין אולי מסתובבים לחפש כאן דברים שלהם או שעדין נחבאים ולא ברחו, והנה לפניהם טרף ואין בידיו כלום מלבד אופנוע עיוור ולא שום נשק לא רובה ולא אקדח אפילו לא מקל. נחמד מאד.
האופנוע מפכפך בשקט, אופנוע שקט וטוב, אפשר לשמוע את השקט מכל העברים וקול טרטורו הקל נשאר רק סביבו, ריחות של שדה שביום הוא אבק ובלילה הוא לחות שריח השדה דבק בה. משמאל אין גבול לשמים השחורים והם יורדים עד הארץ מימין הם נחתכים בגלי הגבעות, שמתבטלות לגמרי לעומת הגובה האינסופי של השמים והכוכבים האלה, כל־כך הרבה. כבר יש כמה ברושים משמאל סימן שאלה הבתים ההם הנטושים או מי יודע מה, עד לפני שבועיים שלושה לא היה איש מעז לעבור כאן במשוריין. הופ, עצור! התעלה!
מזל. לעצור רגע. לבדוק. סביב סביב. להתכופף, לצפות קדימה, מה ממתין שם? שקט יותר ממה שאפשר, שקט שאפשר למשש, ולבד, ובעצם לבד לבד, לא זוכר עוד לילה חשוך כזה. כאילו ריח מדורה שכבתה אולי עוד בימי האנשים שגרו כאן, הכול נשתנה פתאום. מחשבות כאילו מחכות כעת לחשוב. הרבה בבית אחת, כל־כך נשתנה פתאום. ושוב וברגליים משפשפות את הכביש זזים לאט לאט הלאה יותר לאמצע ורק שלא לתעלה השנייה. ויש פתאום דמות אחת עומדת בצד וממתינה, מי זה? מי שם? עמוד הטלפון. וזזים לאט.
חושך זה לא אין אור. בורא העולם עשה את העולם לא מבטון ולא מלבנים ולא מברזלים הוא עשה אותו רק מתהום, מרוח, ממים, ומחושך וזה הכול. ואחרי החושך עשה את האור וראה כי טוב. חושך על פני תהום, וחושך על פני תעלות, ואיש על אופנוע וכביש שחור בחושך השחור ונוסעים באמצע בפכפוך עמוס. מעולם לא היית מול חושך ורק מביט בו ורק מתפלא איך זה החושך שאתה רואה חושך שהוא רק חושך וגם המון כוכבים למעלה וגם את מיתאר גב הגבעות מימין. מה זה בעצם חושך. הוא מסביבך סובב סביב, לא שלא רואים לגמרי גם לא צעדים אחדים הלאה, אלא שנמצאים בתוך משהו שאיננו שחור אלא הוא חושך. אתה נוגע באוויר באצבעותיך ונוגע בו בחושך הוא אמיתי הוא ישנו ולא שהדברים הם אותו דבר אלא שרק בלי אור, ואם יעשו אור ימשיכו להיות מה שהם, לא, הדברים אינם בחושך וגם לא בחושך, אלא הם חושך, הם עצמם חושך, חושך לגמרי כל העולם סביב נגמר ואין לו המשך אלא חושך חושך ורק למעלה הכוכבים.
הקסיופיה, הדובה הגדולה והקטנה, כולם שם מאחור וכוכב הציר, והרבה גדולים ובהירים מאז נוצצים כמו פנסים והרבה קטנים מהבהבים להם, ואולי ההוא כוכב לכת, נוגה או צדק או מישהו, ובעצם כל־כך לבד, אתה פה, לבד בחושך ולא יודע כלום. תמיד רק עוברים דרך החושך, יוצאים מאור ונכנסים לאור, וכאן אין שום אור ולא אורות, אף אור. הכפרים שהיו לא מזמן אינם ואין עוד בהם אור. איש לא קם אשה לא קמה ילד לא בוכה. אין תרנגולים גם לא חמורים, רק ריק סביב ורק חושך.
מתי יש לך זמן או הזדמנות להימצא בחושך ולראות אותו מקרוב. לראות את מהות החושך ואיך הוא באמת. שלום לךָ החושך, מה נשמע. אני פה בחושך שלך, מוקף סביב. על האופנוע הזה. ואתה החושך הגדול. לא דבר שנוגעים בו ולא דבר שמריחים אותו וגם הלחות לא שלך, ובוודאי לא הכוכבים, בלעדיהם היה נורא, אנחנו רק אתה ואני. לא שלא רואים בכלל, אלא רואים משהו ורואים שחושך. אילו היה לי גפרור, הייתי עושה בך חור. סימן שאתה משהו שלם. והשקט, מפני שבחושך לא עושים דברים. והריחות מפני שהלחות עושה. והעיוורון מפני שהעיניים לא רואות. וכל זה לא אתה. אתה רק חושך ואני רק בתוכך, מתפלסף בחושך. הו, זהירות!
כן, טרח, זה כבר בתעלה, חצי הפוך הכול נשען רק על הרגל שלי הזאת, ולנטרל מהר את המנוע, ולא להתהפך פה בקוצים, ימח שמו. הנה, בתעלה. מזל שלא עמוקה. ליישר, להתיישר, הכול על הרגל הזאת. מצחיק נורא, לפני שאפשר היה לומר מילה, איך יוצאים מכאן, איפה הכביש, חור מחורבן, מה כעת? הרגל הזאת, לא כוויה אבל כהוגן. עם כל העסק עליה. תביטו עלי. צריך באלכסון למצוא איך לעלות. ממשש ברגל השנייה את השיפוע. הרגל הראשונה לא כל־כך. זה כבד הדבר הזה מזל שלא התהפך עלי. מנסים, בזהירות ועולים, ושוב זה כביש. ימח שמו וכל העולם ולמה נסעתי.
חושך והרגלים ממששות את האספלט והעיניים חודרות לתוכו לתוך החושך ולא רואות כלום. אבל כעת פתאום מתברר כי יש לפניך כל מה שיש בין האדמה והשמים, קומה ענקית של חלל עולם, הגבה גבוה מעל הקרש השטוח של האדמה השכובה שטוחה, ועולה הגבה גבוה למעלה כל החלל הזה עד הכוכבים. זה לא משהו שרואים, זה משהו שישנו, משהו חסר חומריות, דבר לא אטום, דבר חסר משקל, לא נוגעים בו, אלא בלחות של האוויר, בוודאי לא רואים אלא מטרים ספורים, ואת גבות הגבעות מול השמים שתמיד הם בהירים יותר ועם הכוכבים. עומד כאן משהו שהוא יֶשנו, ישנו מלא, גבוה וענקי, מקיף הכול כבתוך שמלה, כולו הוא הדבר עצמו, – כולו מלא עצמו, למהדרין, לא נימוֹש ולא ניחוֹש, כי איננו חומר, אבל הוא ישנו, והוא ישנוּת, ונוסעים בתוכו לאט, בהיכרות הולכת ומכירה יותר, בנעליים משפשפות את מוצקות הכביש, בזהירות וגם ברגל כואבת אחת, וכל הזמן הוא כאן המשהו האדיר הזה, ישנו לא מתרחק ולא מתקרב, כמו היות בתוך מצולת ים, אלא ששם כל הזמן מים, וכאן כל הזמן החושך, שעד הכוכבים.
חושך אטום, גושי אבל חסר חומר, כמו צעיף שחור או אד שחור. אבל גם הצעיף הדק נראה עבה מדי וגם האד המרחף ממשי מדי. כזה מין דבר שלם, דבר שלם כולו, כמו רק מעט דברים שיכולים להשיג את המדרגה הזאת ולהיות אחד שלם ואחד הכול. ופתאום תראה, וזה נראה כל־כך יפה. כל־כך מיוחד וחגיגי. פתאום הכול ככה, או מין רוממות, שבעצם, אולי אפילו, לא תאמין, אולי אפילו נראה כמו אושר? אם תבין מה הכוונה בתוך הפשוט המלא הזה. וכאילו באמת מתחיל להיות מובן משהו שלא היה ידוע עד כה, פתאום ואחד מוצא עצמו בשייכות לא ידועה מוקף כולו והוא ממש בתוך הבפנים בפנים, כמו אולי באיזו פעם אחת רחוקה מאד, זכורה ולא זכורה, אבל גם כמו פעם ראשונה, פתאום והוא בסוד העניינים הענקיים ביותר, החשובים מכל, אין קץ סביב סביב.
או כאילו יש שם למעלה מסננת אדירים גדולה כזו, שמעבר לה בשמי השמים הרחוקים ההם, שמעל השמים האלה הקרובים, מתלקחת שם אש גדולה ועצומה, ולבנה מרוב אש, ורק דרך נקבי המסננת רואים את הלהבה ההיא, כהרבה נקודות אור קטנות אין ספור, מטפטפות אלינו בהמון טיפות מסוננות מן האש העצומה ההיא שבשמי השמים, דרך כל רום קומת העולם הגבוהה.
אין אות חיים מסביב, אולי יש ורק המנוע מחריש. לא תנים ולא תנשמת, לא כוֹס ולא אוֹח, וכלום לא אוֹהַה ממקום הכפרים שאך זה ניטשו, וכאן לא המידבר הגדול וגם לא ערבות הנגב. כאן ממש אמצע הארץ, בין תל־נוף לבילו, כל אחד מכיר, ורק הכול ריק פתאום ומרוקן, ומימין כשנוסעים דרומה וכוכב הצפון בעורף, רואים את חיתוך הגבעות אפלות לגמרי על אפורות השמים, מתרוממים להם למעלה חגיגיים כאלה כמו בשמלת נשף משיית שופעת, עם אבני חן מתנוצצות, אבל משמאל רק השטוח שטוח הזה, שכעת רק ידוע עליו יותר משנראה בעיניים, ושפעם היה אולי שפך נהר שׂוֹרק הקדמון שהתעכב כאן והשקיע תחתיו מפלסי טין עצומים וחלקים למשעי עד שממש עליהם עשו את מסלולי שדה התעופה, לאחר שהובישו מיליון שנה ושנה, וכעת הכול שם רק מרבץ אין מפריע של חושך סמיך ולח, ואין כלום, ושום דבר, ולא כלום.
אבל כעת פתאום קורה משהו. בבהלה עוצר ומשקיף לאחור. אין ספק. ולא תאמין. אורות מכונית מתקרבת מאחור ואורות שני פנסיה מרקדים, ועוד מעט הם לא יבחינו בפגר החשך הזוחל הזה ויעלו עליו במכה אחת, והוא קופץ ומנפנף ביד שאינה אוחזת באופנוע, מנפנף במרץ ומקווה שהללו לא יתבהלו מן הדמות המוזרה שנחלצה ונתממשה מן החושך ושאינה דומה לכלום מן הידוע באור, ושלא יפתחו עליו באש או סתם לא יבחינו בו וידרסו אותו ככלב כבישים מרוח. לא. הם מאיטים.
הם מתקרבים אליו. נעצרים. ומישהו משם, קול אחד עושה חור בחושך סביב הפנסים הזוהרים יותר מדי גם כשמאופלים, היי מי אתה? אומר הקול, והוא בהצטדקות, אני, אין לי אור, וההוא מן ההגה של הג’יפ וכמה אחרים מציצים מוזרים כאלה מכורבלי שמיכות, אתה, אז איך אתה נוסע, וההוא מן האופנוע, אני, בקושי, אתה רואה, וההוא מן הג’יפ, אתה, אז איך אתה רואה בלי אור, וההוא מן האופנוע, אני בקושי, אתה רואה, אתה, מצחיק אחד, אומר הנהג, איך אתה משוגע נוסע בחושך, קרה לך משהו? אני, רק קצת ירדתי לתעלה פעם אבל לא נורא, ואחר־כך מתברר שגם הם לתל־נוף, ואחר־כך מתברר שהנהג מיהו אם לא בדיוק שמואליק, ואחר־כך מחליטים להדליק סיגריות ויש פתאום ועידה קטנה של מתעכבים על הכביש באמצע הכול שהפנסים גם לאחר שטייחו אותם קצת בבוץ לשם ההאפלה ההכרחית עושים נפלאות לחושך ובתוכו, לא מבטלים את כולו אבל גוזרים את ממשלתו לכתם אחד, לפס כביש מואר, ומסביבו המון המון לא מואר וקשה־עורף בחשכתו, ונושמים צינה ומעלים עשן שהאור משחק בו, וזה עושה הכול מוזר מאד, כאילו היה משהו ונגמר מוקדם מדי, כאילו היית באיזה דבר וגמרו לך, וגם כאילו צריך להסביר משהו אבל לא ברור מה בדיוק.
ואז מחליטים שהג’יפ ייסע מאחור ויאיר לאופנוע מלפנים, ויוצאים לדרך, לאט כמובן, ונעשה קר, והלחות הופכת פשוט לקור, וההם מתכרבלים להם בשמיכות שלהם, והכביש בקלות מגיע לסיבוב, וגם סובבים בו בקלות שמאלה ובלי עניינים, ומשאירים מן הצדדים כל מיני דברים לא מוגדרים שחבל עליהם משום מה, ואולי הם רק האשלים העבותים שזכור שהיו ועמדו ממש כאן ומימות עולם על כיכר הגורן שלעולם לא תהיה עוד. עדיין חושך גמור, עדיין הכוכבים במצהלות אורותיהם הנוצצים בתוך איזו שתיקת גבהים ענקית, ועם כל זה, זה כל־כך שונה לרכוב ולנסוע עם אורות, אילו רק ידעתם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.