ויום אחד ובלי אתראה דרך שער הברזל הגדול הפתוח כולו ולא דרך הפשפש שהיו נכנסים בו כשהשער היה סגור בא לתוך החצר הפנימית בשצף רעש מפצח אופנוע שחור וגדול, וכשדמם ירד מעל האוכף בחורצ’יק אחד חמוד ולעניין, ומן המושב האחורי המוגבה שלח כעת רגל מהססת אחת והקיף את המושב וחיפש את הקרקע וירד גם ברגלו השנייה בזהירות ובלי מיומנות מי מכולם מי אם לא לוי סקונדה. כן, הוא קנה אופנוע, הנה זה האופנוע השחור, קרן שמש או סאנבים, והבחורצ’יק לאחר שהשעין את האופנוע על רגלו נוטה משהו באלכסון, אינו אלא הוא המוכר ועוד רגע הכול גם היה מתוכנן לכך והוא יעלה ויישב באוטובוס של נתנצ’יק ויחזור העירה, והאופנוע הגדול הזה יישאר כאן כולו של לוי סקונדה, והוא עצמו לוי סקונדה כולו כמו שהיה תמיד עם המשקפיים והשיער הסמיך והקצר ובחיוך של מי שהצליח בהפתעה שהפתיע גם אישר ואמר אז לכל המשתאים סביבו, קניתי אופנוע.

הצרה היתה, וזה התגלה מיד למחרת, שלוי סקונדה לא ידע לנהוג באופנוע, לא התניע ולא הסיע ולא לנהוג ולא לא-ליפול ובכלל לא, ואולי מוטב היה אילו קנה לו חמור ממוצע והיה רוכב עליו לעיר לוד לקנות שם אצל עלי או אצל מחמוד ירקות טריים כאשר אהב ופירות טריים וגם יבשים וכבושים, ובקבוק שמן זית אמיתי ולעשות לעצמו ארוחת מחמדים כולה כלבבו. אלא שלוי סקונדה חמד לו אופנוע, ובניגוד לרבים שרק חומדים ורק נאנחים ולא כלום, קם הוא המורה להיסטוריה וחמד ועשה ויש לו אופנוע ורק בלי לדעת לרכוב בו, וכאן אני נכנס, מכל בן שמן המעטירה בחוכמה, במשק ובחינוך הומאניסטי, הביט לוי סקונדה סביבו ומצא אותי, למה, בגלל נחרצותו שאם חומד אדם דבר לא לוי סקונדה יחמיצנו, אבל לא המכונאים המפורסמים ולא הטכנאים ולא הספורטאים כמו דז’אבה שאין כמוהו, ולא מבינים בצבא וברובים ובסליק, עד שראו האנגלים וחשפו את מה שסילקו ואפילו אל מתחת לכיסאו של רופא השיניים הגיעו, מכל המופלאים והדייקנים והמאומנים בחר לוי סקונדה בי. ואני בלי להסס ומבלי להתוודות שמעולם לא נהגתי אופנוע קפצתי על הצעתו בהסכמה כזו שהוא עמד והסיר משקפיו וניגב אותם מתון מתון וגם אמר ידעתי שאתה האיש.

לא שלא היה לי מושג באופנוע ובאופנועים ובהערצתם, אלא שרק לא ניתן לי לממש את המושגים הלכה למעשה. לאחי היה אופנוע ועוד אופנוע ועוד אחד בכל פעם גדול יותר ומשוכלל יותר ומהיר יותר ולבסוף גם היה לו הסאנבים הזה קרן השמש ואני ראיתי איך הוא נוהג בו, ורק לא ראיתי איך ביום הנורא ההוא הפך אותו האופנוע והוא נהתהפך וכיבה את השמש ואת קרני השמש ולא חזר עוד אלינו, ואמא השביעה אותי שלנצח לא לרכוב עוד על אופנוע, אבל זה היה אחר כך, ואילו קודם לכן ראיתי איך הוא עושה את האופנוע לחי נושא אותו. ואפילו בסתר, אבל נתפש מיד, נסיתי להתניע ולרכוב אלמלא איך שהוא הכול נגמר מהר במפולת ובכווייה וכמה שלא כדאי לספר בדברים שהיו בין האח הגדול הקנאי והאח הקטן השלומיאל שנתפש, ובין כך ובין כך ראיתי מה עושה הקלאטש ומה עושה הגיר ומה עושה הידית של הגאז ואיפה פותחים ואיפה סוגרים ובדמיוני הייתי מושלם ורק העולם לא ידע, עד שבא כעת לוי סקונדה והביא לי אופנוע.

וכמי שכל ימיו לא ירד מאופנוע באתי בצהריים אחרי הלימודים כשהמורים מתחילים להיות בני אדם, ולוי סקונדה מרוצה מאד הולך לפני עם הבחור השחור ההוא האופנוע קרן שמש באותיות זהב, וסמל השמש שממעל, והתייצבתי ליד האופנוע, ופתחתי זקן ובקיא את ברז הגאז וכיווצתי בתוך ידי את דוושת האני לא זוכר מה, (ואולי הצ’וק הוא המשנק?) והרמתי רגל והרבצתי תנופה על ידית המתנע והדבר פתאום נענה כמרוח בשמן ופצח והתנער וטרטר וטִחטח ואמר דברים ברורים ואני כזקן ובקיא עליתי וישבתי באוכף ו“הכנסתי בראשון” ולא ייאמן וזה זז, ותוך כדי כך וכאתלט גמור ולא כמורה ממושקף להיסטוריה קיפץ גם לוי סקונדה אל המושב האחורי ונחת בדיוק נכון למקומו ושנינו כבר עושים מעגלים בחצר הפנימית כשאני לא מאמין לעצמי ולוי סקונדה רק מאמין בי והאופנוע בעין פוזלת מציץ לראות מי הם השניים הללו שעלו עליו בבעלות גמורה כשניכר בהם שזה ושהוא ושכוחו ושמעלת יכולתו לא בדיוק לפי מידותיהם, כמו שהסוס יודע מיד מי על גבו וגם יראה לו מהר מי בעל הבית, וגם מעגל הסקרנים שתמיד הם נמצאים ואינם הולכים לישון שנת הצהריים נדחקים בזהירות אל הקירות ואל הגומחות ואל פתחי הדלתות כדי לסקור בביטחון יחסי את הלא-יכול להיות שמתחולל כאן לפניהם במפורש ולא בהזייה, וכולם גם יודעים בבירור שהכול ייגמר רע.

וכך עברו ימים ויום אחר יום נוסעים קצת יותר רחוק והיינו בלוד בשוק אצל עלי ואצל מחמוד עם קפטניהם המפוספסים וכיפותיהם הצמריות ומחרוזות הענברים והכיסים העמוקים שיש בהם יותר כסף מזומן בשטרות חיים משיהיה לך כל ימי חייך, עמוסים כל טוב הארץ הטרי והמיובש והכבוש חזרנו בשלום מלאי גאווה לא מוצפנת, וכבר נסענו ליער הרצל וכבשנו שבילים שלא חלמו ולא ידעו על שום אופנוע מאז נבראה הארץ והקרן הקיימת. וכבר לוי סקונדה מקבל שיעורי נהיגה ראשונים תיאורטיים ומעשיים, וכבר נפל ונחבל לא נורא, וכבר למחרת הבהיל את תלמידיו בכל מיני תחבושות ובכל מיני מריחות יוד על פניו, וכבר התחיל לחשוב מתי ניסע ליפו לעשות “טסט” ולקבל “לייסנס” הוא הרישיון, ולא העלה על דעתו מה יקרה לו כשייסע שמה, בין רחוב סלמה ורחוב הרצל כשיצטרך להקיף איזו כיכר לעיני השוטר הבריטי הבוחן, והוא צלח ועלה נסע ישר ונעלם מעיני כל רואיו ולא נודע אנה, ועד שכל הצווארים שעקבו אחריו בדאגה כמעט נקעו ונואשו ממנו ורק כעבור שעה מיוסרת דאגות וטלפונים חזר והופיע לוי סקונדה במשקפיו ובשערו הסמיך הקצר והאופנוע מטרטר תחתיו לא בלי כתמי בוץ מרוחים שלא היו כשבאנו ועם איזה סיפור פתלתל איך שניהם הסתבכו איך זה כבה לנצח ואיך זה לא הצליח להחיותו, עד שחמל עליו ערבי ביפו ותמורת כך וכך התניע והרכיב אותו עד לסימטא הסמוכה וכאן התחלפו אלא שהשוטר הבוחן כבר שכח אותו ואת צורתו ולא הועיל לו כלום, ובצר לו פנה אל ה“מאכר” הוא המוציא והמביא ונתן לו חמש לי“מ או אולי כבר היו לנו לא”י בשבילו ועוד חמש מקופלות בתוך נייר הבחינה בשביל השוטר, וכעת הכול היה מוצלח וחבל שמלכתחילה לא הלך בעצת המבינים, ונואל לחשוב שמורה לא יאה לו ומן הכפר החינוכי בן שמן לא יאה לו לתת שוחד ויש על זה המון פסוקים מאיימים בתנ"ך וגם דפים נוראים בהיסטוריה.

אלא שלוי סקונדה היה איש רחב לב, ולא מנע את מורהו חונכו מתת לו מפעם לפעם את האופנוע לרשותו פעם לרחובות לבקור הורים, ופעם לבנימינה לביקור אהבה. ופעם סתם לדהור בטבע וגם כמה פעמים כדי לטוס ולהסיע מאחוריו לפי בקשתה את יהודית המורה לאנגלית שקראו לה גם ג’ודי, שראתה אותו יום אחד בטוסו כמלאך אלהים על האופנוע קרן השמש, ובנימוס וגם בידידות שאלה אותו כרעיון שבדרך כלל אם גם היא תוכל פעם לשבת מאחוריו ולטוס אתו, וממש לטוס כי לאט ובמתינות היא יודעת מאליה. בוודאי, התמלאתי גאווה וגודל לב, שהתורה וספר משלי לא היו מאושרים מהם וגם הזהירו מפניהם, ורק צריך היה להתאים זמנים עם לוי סקונדה ותוכניותיו ועם לוח שיעוריה באנגלית של יהודית ועם אחר צהריים פנוי שלי, שכמובן נמצא מהר ומה לא עושים כדי להיות ראוי לציפיותיה של המורה לאנגלית יהודית שקראו לה גם ג’ודי.

ונסענו פעם והיא אמרה בהרבה נימוס שהיה כביר, ונסענו עוד פעם ואז אמרה ביותר נימוס שהיא שמעה שאופנוע יכול גם לטוס הרבה יותר מהר, אם זה האופנוע הנכון ואם זה אופנוען גזעי, ואם גם אני לא שמעתי משהו מעין זה, שזה כבר היה יותר מדי ושלפיכך באחד מאחרי הצהריים הקרובים ביום צח ובהיר באתי והיא באה ולקחתי אותה, את יהודית המורה לאנגלית שקראו לה גם ג’ודי ושהתגרתה בי בנימוס והיא כולה אשה קטנה ועדינה ויפת עיניים, והיא באה ועלתה ורכבה על המושב האחורי המוגבה ואחזה במותני ואני הרעשתי את האופנוע כאקורד הפתיחה, ידוע אצל כל האופנוענים כשרוצים לומר הנה אני ומוכן לדרך, אמרתי והודעתי כטווס מצוי, וגם האופנוע נענה יפה וכבר היה רותח תחתי להתפרץ ולגמא ארץ, ומיד מהלך ראשון לשני ולשלישי מתחת לאותם הפיקוסים שעל הדרך למושב שמי בבן-שמן לא הכיר ולא ידע גם בלילה וגם בלילה בלילה, וכבר היינו סובבים לאורך חומת המושב שהיתה כולה קלון החומות מרוב שקימצו בה במלט ובברזל וכולה רופסת ניירית כקורי עכביש אבל יכולה להטעות את האויב כאילו היא חומת מבצר קשוחה אחת, ויצאנו אל הכביש הפתוח ההולך לבית נבאללה ושם במלוא הגאז פרצנו כפראי אדם וטסנו כמלאכי אדוני צבאות, אני אוחז איתן בידיות והיא אוחזת איתן במותני ושערה הפזור היה נסער כדגל מנושב לאחור או כזנב סוס ננשב ישר נסער חופשי ברוח ואז, כן, אז פתאום ושנינו פתחנו פתאום מפתיע ופצחנו בשירה, אלהים אדירים איזו שירה, שום דבר מוסכם ולא שום שיר מוכר, אלא שיר מטורף, היא מאחור במיטב קולה הנשי הגבוה ואני מלפנים בצהלת קול נעירה מזייף, האופנוע מתחתינו בקול אדיר מטחטח כמתלהלה, וכולנו צורחים מעבר למלוא כוחנו מעבר למלוא לבנו במלוא החופש הגדול, היא המורה לאנגלית יהודית שקוראים לה ג’ודי, ואני המורה לכול ששכח את הכול, שנינו צורחים בכל כוחנו, והאופנוע לא יכול היה להחריש אלא את הקולות החיצוניים אבל לא את ההתרוננות הפנימית שהיתה לה לפי דרכה ולי לפי דרכי, התרוננות פתוחה לגמרי, בלי גבולות ובלי מעצורים ובלי התנהגות ובלי דרך ארץ, פרועים וצורחים בשמחת צריחה פרועה, מורה א' מחזיק בידיות נותן את כל הגאז וצועק טירופים ומורה ב' מאחוריו מחזיקה במותנו, שערה עף לאחור וצורחת טירופים, והאופנוע של מורה ג' נשאר מאחור מחוק מלב, דוהר ומטחטח טירופים, הכל היה כל כך טירופים שמה יכול היה להיות יפה מזה בעולם וחופשי מזה בעולם לולא בית נבאללה כלל איננה רחוקה ולולא הלאה ממנה כבר יש קצת כל מיני מסוכנים ועוצרים שם, ויהודית שקוראים לה ג’ודי היתה מלקטת את כל שערה שברח ואוספת אותו יחד למקומו בידיה שמתברר שהן ידיים קטנות של מורה קטנה לאנגלית, ולא ניכר בה כלום שהיא שצרחה, ואני הייתי די נכלם מכל ההתפרעות המשונה הזאת, והאופנוע שקיבל כל דין באותה רטינה כלבית במוכנות של עבד מוכן לרוץ כשיגידו לו ויתירו את הרסן, וסובבנו מהורהרים לאחור, ומיד שולחה המכונה לרוץ והפכה מיד לחיית טרף נוהמת נוראות ורצה בריצת טירופים והיא ג’ודי, כבר פרצה בשיר הלא צפוי ממנה ומשום מורה לאנגלית ששמה יהודית צורחת בכל כוחה וצווחת בכל קולה ושרה טירופים, ושערה היה נושב לאחור כאילו עד לסוף העולם, ואני בשיר שלי לא מתואם ולא מכוון לכלום ורק מצוויח צווחת הכול מותר וצרחת הכול אפשר והכל יכול לצאת ומותר לומר הכול ואין גבול ואין מעצור אלא רק סוף סוף לשיר כבן אדם, כן, וגם האופנוע וכולנו היינו מין יחד מוזר עשוי משלושה שהם חופש אחד ושחרור אחד ושלושה שהם שום חוק ושום גבול, כל אחד ממה שלבו שלו היה מלא ובטנו שלו היתה מלאה וכליותיו שלו היו מלאות ורק לא ניתן להם עד כה פה לומר, כל אחד צועק ושר משלו ומכיווצו שלו וממלואו הדחוק שלו, לולא שזה כבר פתאום המושב עם חומת הכזב שלו, וכבר הפנייה אל מתחת לפיקוסים ההם, שכולם מתהלכים תחתיהם בזוגות בשעות ומשונות, וכבר זה השער הגדול שער הברזל ופתאום כבר סוף ויהודית המורה לאנגלית שקוראים לה גם ג’ודי מתירה ידיה מחיבוק מותני ויורדת לה, אוספת את שערה לצרור אחד, מתקינה משהו בלבושיה שהרוח היתה בהם חזק, וכבר היא באה ואומרת תודה רבה, בנימוס וגם בהרכנת ראש של מחונכת יפה, וכבר היא סובבת לה ונכנסת לה בפשפש שבשער הברזל ואיננה וכאילו לא היו דברים מעולם ואין עוד ופתאום לא היה עוד אלא רק צער עמוק ופתאום רק עצב כזה שאיש לא ציפה שיהיה, אבל היה, וכבד כבד.