קריסטופר קולומבוס

את התחלת יום הלימודים בבן שמן סימנו שני רצפי צלצולים אדירים שהלכו והגיעו עד היער ודילגו בקלות והגיעו והתערבבו בפעמוני ירושלים, ואולי גם הלאה ולא נמוגו אלא מעל אובך מדבר יהודה או אולי אפילו בתכלכלות החלומית של הר נבו.

במקום פעמון הביאו פס ברזל ותלו בין שני ברושים ובזוג מקלות תיפוף שניתנו בידיים מאומנות תאבות נפנוף מהיר הונפקו הצלצלים במטח מתעוזז שרק ידיו הצעירות של בן שש עשרה במלוא אוניו יכלו להפיק במהירות ובכוח ובברד נוצץ כזה שאי אפשר היה להתעלם מהם בשום תירוץ לא שמעתי, אפילו אם שמת כר על ראשך, תאב שינה ומאריך תנומות רק מפני שאתה צעיר ושום קריאה ללימודים לא תגיע אל המעמקים המאושרים שלך הפטורים מכול.

שני רצפי צלצולים היו, הראשון סימן אתראה, לאסוף ספריך ומחברותיך ועצמותיך הישנות עם הדייסה שלגמת בחופזה ועודה משכשכת בדרכה בלתי בלועה – והשני הוא כבר סימן פתיחה, להיכנס לכיתות הלימודים ולהתחיל לבהות סביב לדעת מה נופל עליכם היום, ובין רצף לרצף כעשר דקות או רבע שעה, הכול לפי המצלצל וגבורתו הבוקר.

כאן מתחיל הספור, מעשה במורה צעיר וישנן גם הוא וממאן לשמוע שום צלצול שבעולם ויהיה זה גם שופרו של משיח. הצלצול הראשון הקפיצו ממיטתו אף כי ראשו ודעתו עוד לא התיישבו עליו ולא הקיצו, מהר התלבש וכותנתו רק חציה במכנסיו ונמשכות על דלות בשרו, ובסנדלים עייפות גישש ומצא את חדר האוכל ולעט את תיפלות הדייסה המבחילה עם הסוכר והקינמון, ועם שאריתו הדלוחה של תחליף הקפה התחיל להתאושש ועם תום הצלצול השני התחיל מושך רגליו הישנות בלאות אין קץ אל מדרגות בניין “החצר הפנימית” מעבר למבוא עם שעון הקיר הגדול והבלתי הולך, כה יתן לו אלוהים וכה יוסיף.

וכמו כל סיפור טוב גם כאן יש "ויום בהיר אחד, ויום בהיר אחד כמו שנאמר בסיפורים בעודו עולה אותו מורה ישנון באותן מדרגות ואלהים עוד לא נתן בו בינה ולא הוסיף לו ערנות, והנה לפניו, ממש על פתח כיתתו, מחוץ לכל הדוהרים והיחפים המתאספים ממיטותיהם ומדייסתם וספריהם נשמטים מידיהם, ילדים וילדות יפים ויפות, והאחרונות עוד משפרות משהו בלבושן ובשערן המסורק והראשונים כמו המורה שמוטים למחפיר ומשלומפרים לכלימה, אלא שממש על פתח הכיתה היתה שם עוד היאספות אחת שונה לגמרי.

כאלה עוד לא ראינו. אדונים וגבירות עירוניים לבושים הגונים והגונות, אחדים עם משקפיים וכולם עם תיקים וניירות עם שפע השתדלות וחריצות, ובתוך כל החברה הנכבדה בתווך עמדו נכבדים ומכובדים כמה מבוגרים, כך קראנו בבן שמן למי שאינו זב חוטם ומקנח באצבעות, ושלא אחטא לאמת ולא לזיכרון ימים רחוקים מאד כשהדברים כבר לא תמיד מאירים לגמרי, אם אספר שמלבד שהיו לבושים כאדונים חשובים והיו קירחים כאדונים חשובים ושבי שיער כאדונים חשובים ושניכר בהם שנתנו את כל ימיהם על התורה ועל הדעת, ומי לא יכול לזהות בהם מיד את הפרופסור ארנסט סימון, עם חיוכו ההומאני וראשו הסגלגל ועיניו החכמות, ואת הפרופסור אליעזר ריגר עם סברו הרציני ושערו הדק המסורק לאחור ומראהו כמנהל גדול של חברה גדולה, ואת הפרופסור דושקין (מה היה שמו הפרטי)¹ ומראהו כדוד אמריקאי עבה משקפי זהב טוב לב וקצר ראות, והם כולם בחיוכים חינוכיים מאד ורק מחפשים את המורה שאמורים היו לשמוע הבוקר את לקחו ואת שיעורו, כשיעור לדוגמא לסטודנטים מאוניברסיטת ירושלים, כפי שכתבו ואישרו להם זה ימים רבים לפני בואם, והכול פה מדויק ומתויק ושריר וקיים.

ההפתעה היתה מוחלטת. המורה בצורתו הנ"ל, דייסתו על שפתיו, כותנתו משורבבת חציה וחציה דחוף בחופזה, וראשו ריק ורק שרידי חלומות מתנדפים ורק המהום חלומות מנוגים מתחת לבלוריתו המפורסמת לא למסרק. והאורחים המלומדים והמתלמדים שטרחו וקמו הבוקר בירושלים בחצי הלילה כדי להגיע ולדייק ולחזות בנפלאות החינוך בכפר ובדרכי ההוראה הפתוחה, או הניסויית, או ככל שתקראו לה. אלה עומדים ואלה עומדים וכולם בלתי מאמינים למראה עיניהם, לא אספסוף החניכים שרצף טיחטוח הצלצולים הזעיק אותם לכאן שלא בטובתם, ולא עדת תלמידי החכמים המנומסים שעשו את כל הדרך מירושלים.

מישהו היה צריך להשתלט על המצב, וזה היה מוטל כמובן על אותו מורה שהנימוס חייבו ללחוץ ידיים ולמלמל נימוסיות ולהציע במועל זרוע מנומסת להיכנס בדרך ארץ פנימה ובו בזמן לנזוף בשקט בצאן תלמידיו להיכנס ולשבת וגם לחטוף ולעשות מהר איזה סדר בחלל החדר המוזנח מאתמול. ולבסוף היתה הבמה ערוכה והאורחים הוצגו וגם הציגו עצמם והמורה העביר חמש אצבעות בתוך סבך שערו מעוך השינה וידע שעכשיו עליו לעשות משהו, מאד מצופה, כזה שלשמו ירדו המכובדים באשמורת בוקר לבן שמן בכל נפתולי הדרכים העקלקלות שבין ירושלים רמלה ולוד וכפר הנוער.

אלהים אדירים, מה עושים כעת? הלם בוא האורחים הניס קצת את ערפילי השינה, אבל קיפאון פניהם של התלמידים כבר הפך לאבן מיראה ומבושה, ומתאבות הדעת והקידמה של ההומאניסטים שנצטופפו סביב לחזות בפּואמה הפדגוגית שהובטחה להם בכתב. הכול היה כאן. כל השחקנים כל התפאורה ורק עוד המסך צריך לעלות והשחקן הראשי צריך להיכנס ולהשתחוות.

והאלהים הטוב שמע ושלח רמז. אנחנו כעת בספר קוהלת, הסביר המורה לאורחים, יוצא רגע מנדהמותו, וכל אלה שלפו מיד מתיקיהם ההגונים תנ"כים קטנים ושלמים בלי פגם, ועוד כמה זוגות משקפיים, והתלמידים גחנו אז לפשפש בנבכי שולחנות הלימוד איפה שכחו את הספרים, ומישהו נשלח בהול להביא עוד ספרים. ועוד שניים שלושה היו זוחלים בזריזות לאסוף ניירות ושיירים מן הרצפה, ושוב מסתרקים באצבעות ככל היכולת, והגיע הרגע. אין מה לעשות. הספרים ישנם, פתוחים כבר בפרק י'. דברי הקדמה שדופים אחדים כדי להסביר מה לבני החמש שש עשרה ולקוהלת ולהבל הבליו. ומה עוד? זהו. כעת מגיע הפסוק וקוראים בקול:

חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל וּפֹרַץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׂ

כמה טוב היה עכשיו, ממש במקום הזה, לבקש ממנו מן הפרופסור סימון הטוב והחכם והיודע, לפנות אליו אם יואיל לבוא ולאמור משהו, לפנות לו את הכיסא, לזוז עד הקיר ולהיכבש בו, כי הלא מי כמוהו ידען, בקיא, רוחב אופקים ויהודי למדן, והוא היה נעתר, הומאניסט שכמוהו, והיינו שומעים כעת דבר שלא נשכח עוד. או אולי הפרופסור ריגר, רחב אופקים ומשכיל ואיש האשכולות, או הפרופסור דושקין המומחה לחינוך וכמה היה יודע להפיק לחינוך מפסוק זה עם הגומץ ועם הגדר. אבל לא. כעת אתה.

טוב. מהר נפטרנו מן הגומץ, כמו גומה, מהר הזהרנו את חופרי הבורות לכסות בטרם יילכו, וגם מהר זכרנו את גדרות האבן בשדות הערבים בחדיתה ובבוּדרוס ובדניאל ובשילטא ובבית נבאללא שסביבם היינו משוטטים הרבה ועושים תיקי כפרים בפקודת ההגנה, ואילו רצינו גם היו לנו דברים לספר על נחשים, על צפעים ביחוד, וגם על עקרבים ומרבי רגליים, ויש לנו כאן חנן אחד מומחה לשרצים ועוד חנן אחד (שניהם היו פעם האנס), שהיה עורך ניסויים בלטאות, ובכל רבע שעה לפי שעונו היה מכניס פעם לכיס חולצתו זה ופעם לכיס זה מין פירורי מזון לטאות כדי למדוד משהו, שכבר איני זוכר מה בדיוק, והקיפאון בכיתה קצת רפה ופה ושם כבר התחילו מתעוררים מן ההלם, אפשר היה, אילו חפצנו, לדבר הרבה יותר על “הווי הארץ” ועל “מחיי הכפר” ועל חופרי הבורות ועל בוני הגדרות מאבני השדה, ומה הצורך בגדרות, וממתי פתאום הולכים בני אדם לפרוץ גדר בנויה, והדברים היו בוודאי מאירים ושמחים.

אפשר היה גם להתעכב ולבקש קל רגליים אחד לרוץ נא לספרייה ולהביא נא פרשנים וספרי קדמונים על הפרק ועל הפסוק, ולעיין ולראות ולהרחיב משמעויות, וגם על מי זה היה בכלל קוהלת, מתי היה ואם היה, וכל הדברים הטובים והמוכרים כל כך לסטודנטים מירושלים שידעו שממש כל זה גם הם היו עושים בשיעור לדוגמא שלהם, ומוריהם היו נהנים, ואולי כך גם רשמו בדפיהם הארוכים בחיפזון, וגם הפרופסורים איש ופנקסו בידו וקמטיו במצחו יושבים ורושמים לשם השיחה המסכמת, והכול היה נחמד למדי, הדייסה נשכחה, השינה ננערה, התלמידים צחקו והיה באמת נחמד.

אבל לא. מפני שבדיוק אז נכנסה רוח במורה ההוא. ולא קוהלת שחי אי אז לפני אלף או אלפיים אם לא יותר שנים רחוקות, ואולי היה אפילו מלך בירושלים, ומי יודע מי השפיע עליו ולמה באמת לא לקחו וגנזו אותו, לא, לא קוהלת ההוא עמד בשעה ההיא בכיתה הכפרית, אלא קוהלת חדש צעיר ועז פנים ודמיונו משתולל לפניו. פורץ גדר ישכנו נחש, אמר להם, איזה אמר, שאג עליהם, כי הלא אפשר ואפשר שלא לפרוץ והנחש לא יישוך אז, ואפשר להסתפק בגדר הקיימת. אפשר לחיות בסדר המקובל, ושום נחש לא יישוך. כי הנחש לא הגיע לגדר לכדי להשתזף, אלא הוא יושב בגדר כדי להפחיד את הפורצים שלא יפרצו. הו, זו היתה פתיחה. כעת מורה אחד דל למדי בסימניו החיצוניים אבל רוח סערה בתוכו הפנימי, הפך והיה לנביא, בלי שום היסוסים, ועמד כל גובהו הממוצע ונתנבא, לפני תלמידיו, וזה לא חוכמה, ולפני אורחיו החכמים, ולפני הנמצאים בחוץ שלא הפסידו מלה מקולו האדיר, לא בחצר הפנימית ולא בחצר החיצונית ולא בהרים והגבעות הרחק מכאן, הוא הלך וגדל לפניהם, קומתו נעשתה יחזקאלית, ותוכחתו ירמיהואית, ומליצתו ישעיהואית, והמפליא מכול שכולם ישבו לפניו המומים פעורי פה, בקושי נושמים.

היה מין שקט בחדר. היתה הקשבה עד דק. התלמידים הקשיבו בכל גופם האורחים הקשיבו בכל כוחם. הם היו בזה. איש לא רשם כלום מפני שלא היו כעת בעניין רשימות, הם היו בעניין הגדר והפורץ. אבל זו רק ההתחלה. המחזה רק התחיל. כותב המחזה רק הולך ומתחמם כעת, הוא הכותב הוא המציג הוא התאורן והוא הפעלולן, והוא גדול באמצע החדר בין שולחנות התלמידים ה’לא נחשבים' ובין כסאות האורחים המקיפים סביב ולא נמצאים, הוא באמצע עשיית הדבר והדבר בעצמותיו.

דוגמאות? הו, הוצאת “אמנות” הוזכרה לטוב, נוסעים ומסעות, ממציאים והמצאות, מגלי עולם מרחיבי עולם, המעפילים לאוורסט והפולשים האמיצים החודרים לתוככי לבה של אפריקה והמקיפים בקליפות אגוז את מרחבי האוקינוסים, כולם הלא היו יכולים לשבת איש במקומו אלמלא עקץ אותם פתאום היצר לפרוץ גדרות ולהתגבר על פחד הנחש, ואיפה היינו כולנו אילו אמנם הפחיד אותם הנחש וגבר על היצר לפרוץ, הנה קולומבוס, שלום קולומבוס, המורה מושך כותנתו לדחקה פנימה, כי הוא קולומבוס כעת, מלחיו מורדים בו, לסובב את הספינה, את פינטה או את סנטה מריה, לחזור, הם זועקים, לחזור, הכול מפחיד וחסר סיכוי וגם נחש האוקינוס כבר פער פה כשאול, אלא שהקברניט עומד פה לפניהם, מי שמפחד לא מגלה ארץ, הוא מוכיח להם, ולא תהיה לנו אמריקה, הוא נוזף בהם ניצחות, או הנה ואסקו די גאמא, היי ואסקו, איך העניינים, או גלילי גליליאו, בוא בוא אל תבוש, ברוך אתה בבואך איש גדול, הנה גלילאו כאן בכיתה שלנו טעון לפני מעניו האינקוויזיטורים כי הארץ סובבת ולא השמש, פורץ גדר של נבערות והנחשים הולכים לשרוף אותו על המוקד, והנה המוקד והנה האיש והנה זה דברו אליהם, נאום העולה על המוקד, והעולם הס, ולמה דווקא הוא, הנה העולים משלנו על המוקד בשמע ישראל ולא נכנעים לשומרי החומה, או הנה שפינוזה שמנדים אותו שומרי החומות, והוא יפרוץ גדר ולא איכפת לו הנחשים, והנה רוזה לוקסמבורג הנפלאה המדברת אל הציפורים מכילאה, הנה היא פורצת את חומות המנצלים לפני הפועלים המנוצלים והנחשים הורגים אותה, הדוגמאות שואגות וזורמות, הופכות לדרמות קטנות בגלל קוטן הבמה, אבל מתפוצצות בפועל כאן באמצע העולם, הצדק שבדבריו כה כובש, שמצטרפים אליו לצדו והולכים אתו, הטפשות הקטנונית והפחדנות של כל שומרי הגדר עם הנחשים שלהם כה דוחה ועלובה, שסוטים מצדם ועוברים לצדו, וכעת עוד באה לכאן גם האשה מן “הנפש הקסומה” שדוחה את כל המוסכמות המגבילות את חירות האשה ואת זכויותיה על גופה והיא הולכת ללדת את ילדה מחוץ לנישואים, רק מאהבה בלבד, וכמעט כל קשת מעללי האדם החופשי כבר נפרשה, האדם ההוא שאינו מפחד משום נחש ורק הולך ובז לסכנה ופורץ את הגדר, ורגע, לא את כל הגדרות ולא תמיד, מפני שאז היה העולם הופך הפקר, וההפקר היה פורע בכל העולם והכול היה חוזר לתהו ובהו. הה, ריבון העולמים.

ומה עוד? לא זכור בדיוק מה עוד. ורק השחקן הגדול היה מתהלך על במתו באמצע, ושומעיו לא יודעים את נפשם, לא הקטנים ולא הגדולים ולא גדולי הגדולים. ובמקום לעוט עליו בסופו של שיעור ולהתנפל עליו אם זה שיעור אם זה לימוד ואיפה הדעת ואיפה הביבליוגרפיה ואיזה משחק אילתור דרשני במקום לימוד רציני ואיפה שיעורי הבית ומה הלקח, ככל השאר, ככל שהם מלמדים לעשות כל הימים ותלמידיהם רושמים מפיהם, ובמקום לצעוק עליו אתה הנוכל אתה הקשקשן אתה הבודה בדיות, לא עשו כלום מכל אלה, אלא הלכו אתו, נעו אתו ממלמלים בפיהם מה שהוא מדבר רתת, הו, איך עפו זרועותיו בין התקרה לרצפה, איך נפרשו ידיו לצדדים מקיר אל קיר, איך ירד קולו ושחה לעפר כשהיתה סכנה, ואיך עלה והתנשא לשאגות תרועה כשהבוז לסכנה קרע אותה לגזרים, ואיך קטנים וגדולים בחדר הצטרפו כל הזמן לצד הצודק ואיך הדפו כולם יחד את צד הרשעים, ואיך עד היער יער הרצל על ארבעת שלוחותיו הגיעו הגערות שכנגד קטני הנפש ומרוב פחד הנחש הפסידו את הקידמה, ואיך היתה הסכמה שבלב וכולם הסכימו בהסכמה כללית כשהגיע המורה אל דמות החלוץ, הו דמות החלוץ, הו דמות החלוץ, הו החלוץ הפורץ, הו החלוץ, אלא שכאן התברר פתאום שהשעה עברה ושמישהו כבר פתח את הדלת ובחיוך מתנצל אמר שנגמר, ולא כעת אלא שכבר מזמן, ושמאחורי החלונות ומעבר לדלת כבר הוצבר ציבור לא קטן של שומעים את הקולות ונפוגים מן הלקחים בלי לדעת אם היו אלה שוועות הצילו או קריאות עורו אחים, פתאום נגמר השיעור ואיש עדיין לא זז, ממש לא יכול להמיש רגליו, יושבים בעיניים קרועות לרווחה מחכים למשהו שיקרה ושיעשה שיהיה הגמור נגמר, או שיירד המסך.

לפני זמן מה, בפגישה בלתי צפויה, תפש בי אדם אחד, לא צעיר, לא מוכר, והוסיף והניח שתי ידיו על כתפיי, אינך זוכר אותי? תבע במפגיע, בתביעה לא בלתי רגילה ובאכזבה לא בלתי מוכרת, מנין שאלתי, וכבר יודע שבוודאי מבן שמן, הם היו בני חמש עשרה לפני כחמישים שנה ולך תכיר את השמן הקירח שידיו הלא צעירות על כתפיי, מה זה מנין, תמה האיש, מן השיעור שלך, השיעור? כן, על הגדר ועל הנחש ועל הפורץ גדר, לא זוכר? איך אפשר? אהה, גמגמתי, זה היה כל מזמן, מזמן? כאילו אתמול, צעק האיש, אינך זוכר? זה הולך ככה. חופר גומץ בו יפול פורץ גדר ישכנו נחש.

ואני שמעתי פתאום את מטח רצף צלצולי הפעמון הקורא ההוא.