כבר שעה ארוכה הם עולים ויורדים בכביש שמתחת לפיקוסים הענקיים, הולכים עד הגשר הקטן חצי הדרך למושב וחוזרים עד השער הגדול של החצר הפנימית כדי להיפרד, הם שניהם לכאן והוא לכאן, אבל העניין עוד לא הוכרע ומצריך עוד ירידה אחת או שתיים ועוד עלייה אחת או שתיים בין הפיקוסים לאט לאט אבל בוויכוח נרגש עד לגשר ועמידה שם כל פעם ופעם למצוא את טיעון המחץ המסכם, וחוזרים עד לשער הברזל הגדול הסגור עם דלת הפשפש הקטנה והסגורה בו תמיד בלילה, וחוזרים חלילה.
אוריאל לא חדל להוכיח מחדש את רעיון הפירמידה של בורוכוב, ואיך על בסיס רחב של עובדים יצרניים ופרולטריון נאור יילך ויקטן מספר המנהלים העומדים על גבם וכל מיני הבירוקרטים הטפילים ואיך בעוד שלעמדות שלמעלה יש קופצים רבים הרי לעובדים למטה, בבסיס הפירמידה, צריך שכנוע וחינוך כדי שיבחרו בדרך היצרנית הלא גלותית וכי העבודה מחכה דווקא למשכילים ולא רק לפרימיטיבים, בעלי ידיים גדולות ושכל קטן, בלי לרמוז איך הוא עצמו אוריאל כשיוצא לקצור תלתן צריכים כולנו לברוח מפני חרמשו המתנפנף ברוב כוח ורצון טוב לכל רוחות השמים לפעמים פוגע בתלתן ומפריח בעוז שלושה עלעלים לגובה מדהים, לפעמים ננעץ באדמה וחושב להישבר ולרוב צריך רק להיזהר ולברוח מאיבחת סכין חרמשו המושחז והאוכל בעיוורון מלא עזוז ציוני, כל הקרב יינזק ושומר נפשו ירחק.
גם לישראל, נער רציני וכבד גוף ששערו עשיר תלתלים שחורים ומכווצים, היו הסברים רציניים, הוא יודע את כל המספרים ומנתח את כלכלת הארץ כבקי בדבר, והכול לדעתו תלוי במודרניזציה של המשק, כך הוא אומר, בחור עולה לכיתה ט' ולא כאוריאל בעל שתי הידיים השמאליות הוא בעל שתי ידיים ימניות, טוב בכדור עף וטוב ברפת וטוב בלימודים ולהיות עם פרודוקטיבי נחשב בעיניו לא כמלים מן הקונגרס הציוני או מוועידת ההסתדרות, אלא כתוכנית מעשית ברורה שאם חבריו לגרעין ולהכשרה ילכו בה, מובטח לנו ניסיון מעניין שלא רק שלא יהיה ניסיון שלא ייכשל, כדברי בובר, כמדומה, אלא שתהיה לנו אז התחלה חדשה ורצינית למשק בריא של חברה בריאה. כך הוא אומר בכובד ראש, כשעולים ואחר כך יורדים בכביש שמתחת לפיקוסים הגדולים בין הגשר והשער.
מי שהולך ביניהם בתווך, ומנסה לשכנע את שניהם ללכת ללימודים מפני שלאחר כיתה חית יש אפשרות גם לבחור במסלול עיוני ולא רק בעבודה חקלאית מעשית, הוא דווקא המדריך, אף כי דבריו נשמעים בהשתוממות כהסתה לבגידה נוראה. הכול כאן בבן שמן עשוי לשם ההגנה ההכשרה והקיבוץ, ומי שהולך ללמוד מה הוא אם לא פורש מן הציבור, מועל בערכי היסוד, גם ממשיך את היהודי הגלותי, וגם פורץ פרצה מסוכנת ב“נהיה כולנו חלוצים וחלוצות”, וב“אל יבנה הגלילה”, וב“מדן עד אל עריש נסול לנו כביש”, מה, נזעק אוריאל, עוד עורכי דין, עוד דוקטורים, עוד סוחרים, בחזרה אל העולם הישן, המנוון, הפרזיטי? ואם תיקח, מרצה ישראל ברצינות, את עקומת העובדים הפרודוקטיביים לעומת עקומת העובדים הציבוריים, תגיע לשיתוק כלכלי, ולמשק מתנוון, ומה אפשר להשיב להם?
אסור שלעבודה בזבל יילכו רק המתקשים בלימודים, חובה עלינו שזו תהיה גאווה להיות אדם נאור ומזבל שדה, אומר אוריאל, ומתכוון אולי למה שראינו רק לפני שבוע איך הלך לבנות את קוביית הזבל שעושים כדי שתעמוד בצד הרפת עד שיעבירו אותה לשדה, ושמה שיצא ממסירותו הציונית מעמדית בקלשון ובזבל היה חורבן זרוק לכל עבר כמין דייסה מסריחה, ושצריך היה לגייס גיוס חירום את כל עובדי הרפת כדי לשקם את תל החורבות, או אולי התכוון להובלת הזבל של החצר בעגלה הקטנה הרתומה לפרדה הוותיקה שיודעת בעל פה את כל סיבוביה ושקוראים לה על כן יודית הפרדה, ולא תואר לה ולא הדר, ואיך הצליח אוריאל להכניסה ישר לתוך הברוש ואת כל שקיות האשפה לפרוש מצחינות ושפוכות על פני כל החצר, נכון, תמך בו גם ישראל, עגלה של זבל איננה רק עסקו של מי שגורש מן הכיתה, אמר והתכוון כנראה לרגעים היפים ההם שחבל שלא צולמו כשהוא יושב איתן על קרש העגלונים בעגלת הזבל הרטוב הכבד מנטל עופרת ומנטף עכרורית מצחינה, המושכות של שתי הפרדות החדשות הענקיות, מקפריסין כמדומה ואולי מסוריה, בידו זו וגם השוט, ובידו זו, ועל זה גאוותו וזה המוניטין שלו, אותה פרוסת לחם גמלונית מרוחה שכבת ריבה מתנוססת לגובה והוא גם נוגס גם מחנך את הפרדות ומזכיר להן בקצה השוט, ואנשים עוברים מקבלים ממנו נחת בסיסית וגם הוא מקבל נחת בסיסית מעצמו, והנה ככה צריך? להיראות היהודי החדש הצעיר הבונה חברה צודקת לעם מתחדש, נהרת זוהר על פניו הרציניות כהות, כשל נהג המירוצים המנצח. כשל נושא הדפנה בסוף התחרויות – איש ונבו לו על ארץ רבה.
אותו מדריך, לא אמרנו כבר, דל בשר אחד, עם רעמה כזו על ראשו וכפיסי רגליים שעירות יוצאות לו בסנדלים בלים משרוולי מכנסיים קצרים וריקים, רגליים וזרועות שעירות יוצאות לו משרוולי חולצה עקומה כזאת רק חציה בפנים, והוא מסביר כלומר מנפנף ידיו וזרועיו בטחנות רוח, איפה הם טועים, ממרומי הבדל עשר השנים שביניהם, אתם מדברים על העם היהודי ואני מדבר עליכם, שאתם צריכים ללמוד, שיש לכם כישרונות, שאם לא תלמדו אתם תהיו אומללים והאנשים סביבכם יהיו אומללים, ושצריך להשתחרר מדעת הקהל, אמר להם בנפנופין, ומי שלא עושה את מה שהוא נועד לעשות מועל בעצמו, מועל בחברה מועל בעם ובאלהים גם. שהקפיץ את שני הנערים כשומעים דברי מינות מפי מחנך הדור, הכול כפוף לשליחות, צעק כמעט אוריאל, אם כל אחד יחליט בעצמו למה הוא נועד לאן נגיע, אמר רציני גם ישראל, ואדם צריך לממש את היכולת שלו, צעק המדריך. לימודים אינם בגידה, וכישרון רוחני גדול כשמבזבזים על הזבל, זה לא יכופר, הוכיח להם. מבזבזים, מה פתאום, נותנים מרצון, אשרי הגפרור, רק עץ ידי נטעו, רק שביל כבשו רגלי, חופי ירדן שוקטים, חברה, אמר כעת ישראל, מורכבת מכולם, כמו תזמורת סימפונית, וכל אחד כפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו, אמר, ויש שעות היסטוריות שבהן הקולקטיב מחליט, אמר אוריאל, שבשיעורים היה מתקן בענווה למורה להיסטוריה תאריכים מקומות ושמות ספרים, וגם יש מצבים סוציואקונומיים, אמר ישראל, שבהם חישובי הפרט נדחים, באותה רצינות שבה היה מלמד את המורה למתימטיקה איך להיחלץ מבעיה שנסתבך בה על הלוח, אתם כל הזמן רק חברה חברה, ואני אומר לכם, אדם אדם, אמר המדריך, אדם הוא הדבר, מתחילים באדם, בשביל האדם ולמען האדם באה החברה והכול, ולא האדם בא בשביל החברה והכול, וזה היה כמובן יותר מדי.
עולים ויורדים בכביש שמתחת לפיקוסים הגדולים, שלושה זוגות סנדלים, שלושה ראשים פרועים, שתי ידיים ימניות ואחת שתי שמאליות, מנפנפים בהרבה שכנוע והתרגשות, ואיש לא ישכנע ואיש לא ישתכנע, בענפים שלמעלה היתה רטינה וכנראה שהרגיזו את העורבים הישנים, במקום אחד על יד הגשר אפשר היה להבחין פתאום בזוג נמלט שלא כל כך רצה שיבחינו בו, מנסים לשער מי אלה, אבל זה נמוך מן הוויכוח. וגם מבריחים מחשבה שאילו במקום כל ההוכחות והשכנועים היו גם הם, או רק זה או רק זה, מתעלמים להם בחושך כל אחד עם איזו חמודה אחת ורק לא רוצים להיתפש, היה הכול יפה פי כמה, וגם נעשה כבר מאוחר, וצדקתו של כל אחד מהם רק נתחרדה רק נתקשתה, וגם המדריך כבר מספר מעשיות כעת, על כאלה שבמקום ללמוד לנגן כשהיו קטנים הלכו והסתובבו להם ורק מאוחר בחיים ובקשיי קשיים התחילו לנגן ומשהו בהם רק אז התחיל נפתח וסוף סוף היה פורח, אלא שאוריאל עדיין רק דוחה, יש רגעים בהיסטוריה, הוא אומר, שהיחיד חייב, וגם ישראל רק דוחה, יש מצבים בחברה שהפרימאט, הוא אומר, ושהחברה רשאית, וחוזר חלילה.
מתגנב חשד שכל אחד בקלות יכול היה לאמור הכול במקום השני והלה במקום השלישי וכולם יודעים הכול וכל אחד, ושבעצם נגמרו כל החיצים מכל האשפות. והאחרון אם זכור נכון היה חץ שנון על התגליות הגדולות שלא נתגלו אלא אם היה המגלה צעיר בן פחות מעשרים, מעשה במתמטיקאים ובמשוררים ובמוסיקאים, באנרגיה תמימה ועצומה ופורצת לה, ודוגמאות למכביר ואם מישהו החסיר אחת השני או השלישי בא ומשלים. בלי להזכיר כי רק לפני שנתיים הגיעו לכאן בלי כלום ובלי עברית, המומי הפרידה האחרונה, הם הופרדו לחיים והמלווים אותם לרכבת הופרדו אחר כך לרכבת אחרת והפכו לעשן, ומה עוד? מי שיכנע? מי נשתכנע? מה פתאום. אבל עם כל זה בתוך כדי כך ומעבר לכל הטענות והשכנועים המחטיאים קרה משהו, וכאילו נעשה משהו בין השלושה האלה, שכמוהו לא קרה עוד מעולם ביניהם ולא ידעו כמוהו, ושחבל שייגמר. נורא חבל. אולי איזה דיבור שונה, אולי איזו קירבה חדשה, משהו, שימים רבים אחר כך לא יישכח, מעבר לכל צחצוחי הטענות הגדולות.
העורבים שאומרים עליהם שהם חכמים ושהזקנים שבהם גם רואים את הנולד, מה הם יודעים? אנא, מתוך צמרות העצים שלכם הביטו על השניים האלה, כעת בני חמש עשרה, וכל אחד מהם כולו רק מסירות ורק הקרבה ורק הגשמה, מה יבוא עליהם? אבל מה כבר יכולים עורבים לאמור אם לא בדיוק כמו שאר כל היודעים למרחוק והידעונים למיניהם, ומה הם אומרים תמיד אם לא או יהיה טוב או חלילה לא יהיה טוב, אף כי לא במפורש רע, כי את זה האחרון לא נעים לאמור, ועוטפים בכל מיני חצאי אמיתות ורמזים מתחמקים, אלא שאם הם אומרים בסדר הזה, שקודם יהיה רע ואחריו טוב, זה נשמע טוב, ואילו אם חלילה הם אומרים בסדר ההפוך שקודם טוב ואחריו רע, זה כבר נשמע לא טוב. ואילו מה שהם אומרים כעת ברטינות הלא מרוצות שלהם בעומק הפיקוסים, מוטרדים משנתם וחורקים זעופים, באמת נשמע לא טוב, לא כל כך מכל מקום, וכאילו אמרו בסדר המתחיל בטוב ונגמר בלא כל כך, ובאמת כל מי שיודע היום מה באמת היה אחר כך, לאחר שגדלו וזה הלך לקיבוץ זה וזה הלך לקיבוץ זה, ולאחר כמה שנים ארוכות לאחר שנשאו נשים והיו להם ילדים, ובתירוץ כאילו רק לשם הכשרתם כמורים שישרתו את הקהילה, זה בשובו יהיה מורה להיסטוריה וזה בחזרו יהיה מורה למתמטיקה ולכלכלה, הגיעו שני אנשים מבוגרים וכבר קצת מקריחים, זה בהיר וזה שחור, לאוניברסיטה ולפתע זה נפתח והתחיל לפרוח לתפארת פה, וזה נפתח והתחיל לפרוח לתפארת שם, ובלי הרבה חוכמות ובלי הרבה שהיות מיד ידעו כולם ולפני זה הם עצמם, למה נולד אדם ומה עליו לעשות בחייו, ופתאום גבהו השמים והארץ נתרחבה והזמן לא הספיק אפילו לתחילת כל הנפלא שחיכה בפינה, אמיתי ואינסופי, כאילו. רק כאילו, כי זה בפתאום אחד, וזה בפתאום אחר, וזה וזה ממש באמצע, בעוד הם יותר מבטיחים מממלאי ההבטחה, פתאום זה נגמר וזה נגמר פתאום, ופתאום והם היו אינם. וזהו זה. כי מה האדם, כאילו איננו יודעים. כאילו איננו זוכרים מתהילים את מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. ומאיוב את מה אנוש כי תגדלהו וכי תשית לבך אליו, וכל השאר. וככה זה וזה מה שהיה, ועד כאן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.