היה לנו מורה לטבע, אביזוהר היה שמו. הוא לא נראה כמו איש החברה להגנת הטבע ולא כמו איש שמורות הטבע וגם לא כאיש המכון לערכי הטבע. הוא נראה כמו דוד שמח, היה לו שפם מצהיב ומגבעת מצהיבה מרוב ימים והיה לו חיוך מן הלב, וטוב לבו גם זרח משתי ידיו המוכנות ללחוץ ידיים ואפילו לחבק בעוז, אילו היו ידיו פנויות, אלא שתמיד היו מלאות, פעם בצרור עשבים ופעם בכל מיני צנצנות ופעם גם נראה ובשתי ידיו הוא מטלטל בקבוק גדול הולך ומטלטל ומשכשך בכל עוז וגם אומר כל הזמן וממלמל, שלא ייקרש שלא ייקרש, מפני שבהשכמת הבוקר רץ אל הקצב ומילא בקבוק בדם טרי ושם בו איזה חומר והלך וטילטל אותו בכל עוז סגולה שלא ייקרש, עד שהגיע אל הכיתה שם למעלה ופתח את הפקק וכולנו סביבו, והציץ ונפלה רוחו, אוי אוי אוי, אמר, נקרש, נקרש.

כי המורה אביזוהר לא לימד רק צמחים אלא גם כימיה וביולוגיה כללית, ועל קיר הסמינר בבית הכרם, זה הפונה צפונה מתחת לחלון המעבדה היה צבוע קיר האבן בכל מיני חומים וירוקים וסתם נאלחים, שפכים נוזלים וזוחלים ונקרשים וגם מפעפעים לעד, שלא הטבע צייר אותם ביאוש אלא מורנו אביזוהר ברוצו בכל כוחו בסכנת נפשות ובהקרבה עצמית להטיל את כל הניסוי שערך לפנינו, שלב אחר שלב, בהבטחה שהבטיח כי עוד רגע ויתברר לנו סוד גדול מסודות הטבע הגדול, שנייה לפני שהכול יתפוצץ בזעף עלינו ועל ראשינו ועל אף כל השתדלותו טובת הלב וחסרת הישע, רץ כמו שהוא מבחנות הניסיון וכל החומצות והבסיסים והעשנים הרותחים ישר אל החלון הצפוני ההוא, מול בית הכרם המנמנמת שאננה בין אורניה, והופ, והחוצה, ומה שיהיה יהיה, והוא השיב את רוחו ונפנף בכובעו ואמר, אוי אוי אוי והיה העצוב שבאדם.

אבל הוא לא אמר נואש. הוא היה אדם מאמין מעל כל כישלון ארעי, וזה לא היה הניסוי האחרון בכימיה ולא הפיצוח האחרון של סודות הטבע ויעידו הנזילות החלודות וכל העכירויות שצבעו את קיר הסמינר הצפוני מתחת לחלון המעבדה. הוא היה מתאושש מהר וחוזר להיות זורח אמונה וטוב לב וכבר מתכנן את המופת הבא עלינו לטובה. גם לא ברור אם כל הסיפורים שסיפרו עליו היו כולם אמת, אבל חזרו וסיפרו עליו ובשבועה את כל סיפורי הפרופסור המפוזר, כגון מעשה שהלך ברחוב ושאל את מי שבא לקראתו, סליחה, ראית מנין באתי, מכאן או מכאן? אהה, ענה אז, אם כך, כבר אכלתי צהריים. וכגון מעשה שבא לקראתו בחור חמד אחד והוא שאל אותו בהרבה חיבה, סליחה, מנין אני מכיר אותך, אבא, צווח הבחור הנדהם, או כגון מעשה שהלך ברחוב ורגלו זו על המדרכה ורגלו זו בכביש והיה תמיה מה זה הוא צולע פתאום? אין הוכחה שכל אלה באמת אירעו לו למורנו אביזוהר אבל גם אין הוכחה שלא.

אלא שכל אלה אינם לא מעלים ולא מורידים, מורנו לטבע אביזוהר התגלה במלוא יפעתו בטיולים למדבר יהודה ולים המלח, ובסיורים החטופים בכל עונות השנה לראות אם פרחה הגפן הנצו הרימונים, ומה עם החלמוניות שבעמק, הללו שאסור שהעולם יידע עליהן ושלא יפגעו בהן, ומה עם נץ החלב שקוראים לו גם עירית, עירית גדולה, ליתר דיוק. ולשון הפר, הזיפנית, ליסאן אל תור בערבית ואנכוזה בלטינית, מי היה יודע עליהם דבר וחציו ומי היה אכפת לו מכל חייהם אלמלא מורנו אביזוהר בסלעים שמעבר לבית הכרם ומעבר לבית־וגן לאחר גשם או באובך חמסין, היו כל אברכי הסמינר ועלמותיו מדלגים מסלע נוצץ לסלע חלקלק בקושי לא מועדים והוא היה רץ כאייל לפניהם בלבוש הדוד הטוב, הכובע המרופט על ראשו, כנפי מעילו מתבדרים, שפמו זורח מעל פיו המצעק קריאות צהלה לכאן לכאן הנה הנה, זהו, צעק מורנו, זה מן השפתניים, הגבעול הרבוע ההסתעפות הנגרית והפרח השפתני, אינכם מכירים את המרווה הזאת את זו ה־סאלוויה האמיתית, והריח הו הריח מוללו בעלים האלה מוללו והריחו הו הריחו איזה ריח ותשימו בתה שלכם ותברכו שהחיינו, צעק מורנו מעל כל הסלעים ההם שאנחנו היינו מתקרטעים עליהם שלא לאבד שיווי משקל ולתוך הבוץ, והוא רץ כנביא לפנינו, רץ ושר, רץ ויודע רץ ומראה לנו שמה שנראה כסתם סלעים חשופים וחלקלקים חסרי שום משמעות אידיאולוגית, כשבימים ההם לא היינו זזים פסיעה אם לא היתה זו אידיאולוגיה גדולה מרקסיסטית ציונית ממש, באמת אינם אלא אפס קצה ראשית העולם והם באמת היופי והעוצמה והנעורים והלבלוב של, כן, שכחתי איך זה נגמר אבל מאד מאד, כן.

ואילו בפרוס חגי האביב בין פורים לפסח היינו יוצאים למדבר יהודה ללכת אל סוף העולם, ובראש רץ מורנו בבגדי האזרח האפור שלו, בשפמו המצהיב, במגבעת הישנה וידיו פרושות לצדדים, וכשכולנו כבר היינו כושלים בחמסינים הראשונים ההם ובתלאובות האבנים והמורדות והצמא והמשא שעל הגב, היה הוא כבר בראש ההר השני וצועק לבוא לראות מה מצא כאן מעבר לסלע, לא להאמין, כן, בואו, הנה זה, בואו, צעק, פתילת המידבר הגדולה, שיח אחר זקוף ועקום ופורח להלל, הפתילה, הפתילה, צעק וכאילו צעק התפילה התפילה, ונפנף בכובעו לסימני קריאה ולעידוד, ואנחנו לא היה בנו כוח להאמין שנוכל לצעוד עוד צעד נוסף, ורק החאג' עבדאללה שבלעדיו לא היה טיול ולא היינו מגיעים לשום מקום וכל כלבי הבדואים הרעבים היו טורפים אותנו מזמן והגמל שעליו כל התרמילים הכבדים ופחי המים, והוא בצעדיו הקצובים לא מהר ולא לאט ויכול לעבור את כל הארץ ואת כל סיני ואת כל מדבריות ערב בלי לנוח ובלי להפסיק וחיוכו אחד תמיד וזקנו החד שלוח תמיד לפניו ובצדודיתו מתחת לכפייה והעאגל היו יוצאים לחאג' עבדאללה חודים מתחת חודים, חוד גביניו הסומרים, חוד חוטמו השופרי, חוד המקטרת שבפיו וחוד זקנקנו החד, ורק לא ברור אם קצה חוטמו השופרי או קצה מקטרתו הקדימו משהו את חוד קצה זקנקנו, הוא היה המאסף ואיש לא יכול היה להישאר ולהיזנב מאחוריו גם אם קרס תחתיו והודיע בצוואת שכיב מרע שכאן תהא קבורתו – מורנו הצועק לבוא לראות והחאג' עבדאללה המחמר אחרינו מאחור עשו את הבלתי אפשרי ובאנו כולנו עד האחרון ובמעגל לראות את הפלא, את פתילת המידבר הגדולה, הנדירה, לראות אותה פעם ולכל החיים.

אבל מי מכם שמע מימיו על הזלזלת? לא זלזול ולא זלילה אלא הזלזלת? שרועה כולה על הסלעים וכשיכולה גם נתפשת ונאחזת באיזה גזע עץ חולם, או בגדר אבן מאלה שבירושלים אינן חסרות ושאותן פורץ הגדר ישכנו הנחש, כידוע, ואילו הזלזלת, אחת ממשפחת הנוריתיים היא אינה חוששת ועולה ומכסה כל גדר וכל גזע עקום ומתלבשת עליו ונכרכת סביבו ועליו בכל תמימות עליה דמויי הלב המחודד, עם כל פרחיה הצהבהבים שראשם רכון למטה מפני הגשם חלילה, ואלמלא עצר והצביע מורנו וצעק הו הו הזלזלת, לא הינו מבחינים בה מעולם כי היא והסלע בשר אחד ומי שם לב לשום סלעים או עוצר לשם לבושם הירוק הנסרח עליהם, אבל מורנו אביזוהר עצר, ופרש ידיו כאליהו הנביא וכזוהר הרקיע היו עיניו התכולות, כשצעק ישר מלבו, הו הו, וכולנו עצרנו, והוא הוסיף וקרא מעל ההר הו הו הזלזלת, ואנחנו עצרנו נשימה, הו הו הזלזלת, קרא מורנו אביזוהר וידיו פרושות מאופק אל אופק ופניו אל בית המקדש בירושלים, הו הו הזלזלת, לעולם לא נפסח עוד על שום זלזלת, וימים רבים בכל מיני הזדדמנויות נהיה עוצרים מן היום ההוא והלאה ואומרים בנרגשות ובהתכוונות גדולה, הו הו הזלזלת, ובתום ובאמונה ובחדווה של מגלי סוד העולם, ככה: הו הו הזלזלת.

וזה לא היה מעשה של בדיחות הדעת, מורנו אביזוהר כשיצא אל הסלעים שמעבר לבית הכרם ומעבר ל“סלע הפיל” הידוע בעיקר לאוהבים שלא סובלים מבטי זרים, ומתחת לשכונת יפה נוף שהיו בה כבר שני בתים וחצי אם לא שלושה ורבע, מפני שתמיד היה שם בית אחד באמצע הבנייה וכאילו שכחוהו בוניו, שם בחוץ בפתוח ההוא על ראשי ההרים היה מורנו כדג שחזר למים, הוא היה מאושר, הוא היה בהתלהבות גדולה, הוא היה כילד שהנה ניתן לו הדבר היפה, עיניו היו מתמלאות זוהר מרוב יופי ומהתפעלות כזו כלפני צאת הנשמה, וכך יום אחר יום חורף ירושלמי בית הכרמי, שרק האוהבים בלילות הקזאורינות ידעו מהו חורף לילי בית הכרמי, יום חורף שמשי אחד כזה, לאחר גשמים וסגריר ורוחות וקור, במדרון המערבי של הר בית הכרם, ופניך לעבר עין כרם, יצאנו עם מורנו אביזוהר כמות שהוא בבגדיו של תמיד ובמגבעתו ההיא והשמש עלתה וההרים היו נוצצים והירוק היה שר והאופק צלול, שם נעצר פתאום האיש ופרש שתי ידיו ואסף נשימה ובקול של אמת אמר ישר מלבו בתוך השקט האינסופי – ברוך אתה הטבע – כך ובמלים האלה ובשקט הגדול אמר מורנו ועיניו היו מלאות דמעות, ואולי גם שלנו, עם כל המרקסיזם המתווכח בעצמותינו עם הציונות.

עדיין צוערים היינו והרבה עוד לא השכלנו, ולא שמענו עוד על שום שפינוזה שהוא, ולא ידענו שאמר פעם ואיש כנראה לא שכח מאז, כי אלהים הוא הטבע, או מעין זה, ויעברו שנים עד שהפסוק יהיה משונן כהלכתו “אלהים או הטבע” ואפילו כדי לעשות רושם על הבנות deus sive natura, ושמי שנפשו מתלבטת בין אלהים ובין הטבע, ברגע ההוא ביום המצוחצח ההוא מאחורי בית הכרם ניבטים מראש ההר ורואים שקוף עד הים, גבר הטבע על אלהים, או אולי, הטבע היה אלהים או אלהים היה הטבע, יותר מדי שמש חורף מצוחצחת היתה אז ומלוא רוחב ריחות טבע, ועלומים צעירים ומלאים מיצי טבע מתרוננים היו בדמיהם מכדי הכרע בדבר והכול נשאר פתוח.

ומי יודע, אולי היה מורנו חסיד שחיפש קדושה ונואש ורק נשארה לו מאז ההתפעלות הענקית של חסיד, שלא תמיד מצאה את הגזע או את הגדר להתכרך עליהם ולהגיע לכלל התעלות, כדרך שיודעת הזלזלת בכל פרחיה התמימים, וכעת, ירושלים, ההרים, הפרחים, חריפות האוויר המבושם, ריגשו לאיש הטוב את ברכת הקדושה, ובירך ברכת “ברוך אתה הטבע”, הנה הוא עומד לו שם נרגש ובידיים פרושות לצדדים ובאמונת אומן תמימה ובעיניים זוהרות עם השפם הצהוב מתחת למגבעת הנושנה ואין זו שום הצגה אלא רגע של התפעמות אמת – ברוך אתה הטבע – קרא מורנו אביזוהר עד שגם הלגלגנים שבנו והם אינם מעטים ולא טומנים לעגם בחיכם עמדו נבוכים, לפחות רגע אחד שלם. ורק אחר כך כשהיינו חוזרים התחילו כל מיני חיוכים, ולא ידענו מה בדיוק למסור לדורות הבאים, אם את הברוך אתה הטבע, או אולי דווקא את אותה הקריאה ישר מן הלב, הו הו הזלזלת, שאין לה תחליף ומי יודע אם תישמע עוד אי פעם בכל הדורות הבאים, הו הו הזלזלת, ונסו נא רגע גם אתם ותווכחו, קומו עמדו במקום שאתם שם, קומו עמדו ופרשו ידיים לצדדים ונסו וקראו בקול רם ובכל לב ככה: הו הו הזלזלת – ותראו מה יקרה.