שפה רַ' חֲנִינָא וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בָּאוּ לִפְנֵי אַנְטִיפּוּתָא שֶׁל קֵיסָרִין, רָאָה אוֹתָם וְעָמַד מִפְּנֵיהֶם. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי הַיְּהוּדִים הַלָּלוּ אַתָּה עוֹמֵד? אָמַר לָהֶם: פְּנֵיהֶם שֶׁל מַלְאָכִים רָאִיתִי (ירושלמי ברכות ה, א).
אַנְטִיפּוּתָא – פרוקונסול (נציב רומי בקיסריה).
עָמַד מִפְּנֵיהֶם – קם לכבודם.
*
שפו רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי עָלָה לְרוֹמִי, וְכֵיוָן שֶׁבָּא לְעַכּוֹ יָצָא רַ' חֲנִינָא לִקְרָאתוֹ, מְצָאוֹ צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. אָמַר לוֹ: דּוֹמֶה אַתָּה לִזְקֵנְךָ – “וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ” (בראשית לב, לב) (בר"ר עח, ה).
בָּא לְעַכּוֹ – כששב מרומא.
זְקֵנְךָ – יעקב, שגם הוא צלע (סמוך לפגישתו עם עשיו, המסמל בספרות חז"ל את רומי).
*
שפז רַ' חִיָּא הַגָּדוֹל הָלַךְ לְדָרוֹם וְנִתְאָרַח אֵצֶל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. הֵבִיאוּ לְפָנָיו עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה תַּבְשִׁילִין. אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת מָה אַתֶּם עוֹשִׂים? אָמַר לוֹ: אָנוּ כּוֹפְלִים אוֹתָם. לְאַחַר יָמִים בָּא רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִטְבֶרְיָא וְנִתְאָרַח אֵצֶל רַ' חִיָּא הַגָּדוֹל. נָתַן רַ' חִיָּא לְתַלְמִידָיו שֶׁל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דַּרְכְּמוֹנִים וְאָמַר לָהֶם: לְכוּ וַעֲשׂוּ לְרַבְּכֶם כְּמִנְהָגוֹ (איכ"ר ג, ו).
לְדָרוֹם – אל העיר לוד, שבה ישב ר' יהושע (ויום חול היה).
כּוֹפְלִים אוֹתָם – מכפילים את מספר המנות.
דַּרְכְּמוֹנִים – מין מטבעות (הנזכרים כבר בספר נחמיה ז, עט־ס).
כְּמִנְהָגוֹ – כפי שהוא רגיל (לסעוד).
*
שפח רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הָיָה לָמוּד לִשְׁמֹעַ פָּרָשָׁה מִבֶּן בְּנוֹ בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת. פַּעַם אַחַת שָׁכַח וְנִכְנַס לִרְחֹץ בְּמֶרְחֲצָאוֹת שֶׁל טְבֶרְיָא, וְנִסְמַךְ עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל רַ' חִיָּא בַּר בָּא. נִזְכַּר שֶׁלֹּא שָׁמַע פָּרָשָׁתוֹ מִבֶּן בְּנוֹ. חָזַר וְיָצָא לוֹ. מָה הָיָה? רַ' דְּרוֹסַאי אָמַר: כָּךְ הָיָה. רַ' אֱלִיעֶזֶר בֵּי רַ' יוֹסֵי אָמַר: מֻפְשַׁט כֵּלָיו הָיָה. אָמַר לוֹ רַ' חִיָּא בַּר בָּא: וְלֹא כֵן לִמַּדְתַּנִי, רַבִּי: אִם הִתְחִילוּ אֵין מַפְסִיקִין? אָמַר לוֹ: חִיָּא בְּנִי, קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ? שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ פָּרָשָׁה מִבֶּן בְּנוֹ כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹמְעָהּ מֵהַר סִינַי! וּמָה טַעַם? – “וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב” (דברים ד, ט־י) (ירושלמי שבת א, ב).
לָמוּד – רגיל.
פָּרָשָׁה – קטע מן התורה.
נִסְמַךְ – נשען.
בַּר בָּא – בן אבא (בארמית).
מָה הָיָה? – כיצד היה הדבר? (כלומר, האם כבר התחיל ברחצה או לא?)
כָּךְ הָיָה – כפי שמסופר, מיד כשנכנס נזכר ויצא.
מֻפְשַׁט כֵּלָיו – כבר פשט בגדיו והחל ברחצה.
אִם הִתְחִילוּ – לרחוץ במרחץ.
קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ? – האם אתה רואה עניין זה כדבר שאפשר לזלזל בו?
וּמָה טַעַם – מה הראיה לכך (מן המקרא)?
“וְהוֹדַעְתָּם” וגו' – והפסוק נדרש כאילו הוא משווה בין העמידה בסיני (חורב) ובין לימוד רתוה עם בני בנים.
*
שפט רַב יוֹסֵף בְּנוֹ שֶׁל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חָלָה וּפָרְחָה רוּחוֹ. כְּשֶׁחָזְרָה רוּחוֹ אָמַר לוֹ אָבִיו: מָה רָאִיתָ? אָמַר לוֹ: עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי, עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה. אָמַר לוֹ: בְּנִי, עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ. וְאָנוּ הֵיאָךְ רְאִיתָנוּ? אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ כָּאן, כָּךְ אָנוּ שָׁם. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ; וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: הֲרוּגֵי מַלְכוּת – אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד בִּמְחִצָּתָם. וּמִי הֵם? הֲרוּגֵי לֹד (פסחים נ ע"א).
פָּרְחָה רוּחוֹ – איבד את הכרתו וכאילו שהה זמן מה בעולם הבא.
עוֹלָם הָפוּךְ וגו' – בני המעמד החשוב בעולם הזה הם במעמד נמוך בעולם הבא, ולהפך.
עוֹלָם בָּרוּר – עולם נכון וצודק.
אָנוּ – תלמידי החכמים.
לְכָאן – לעולם הבא.
תַּלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ – תורתו וידיעותיו עמו.
הֲרוּגֵי מַלְכוּת – מי שהוצאו להורג על קידוש השם בידי הרומאים.
בִּמְחִצָתָם – לידם, בתחומם (בגלל קדושתם הרבה).
הֲרוּגֵי לֹד – לא נתברר למי הכוונה.
*
שצ בֶּן בְּנוֹ שֶׁל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הָיָה לוֹ בֶּלַע, הָלַךְ וְהֵבִיא אֶחָד מִבְּנֵי פַּנְדֵּירָא הַלָּלוּ לְהוֹצִיא בִּלְעוֹ. לָחַשׁ עָלָיו וְנָשַׁם. כְּשֶׁיָּצָא אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מָה לָחַשְׁתָּ עָלָיו? אָמַר לוֹ: פָּסוּק פְּלוֹנִי. אָמַר לוֹ: נוֹחַ הָיָה לוֹ שֶׁיָּמוּת וְלֹא יִשְׁמַע פָּסוּק זֶה. וְהָיָה לוֹ כָּךְ – “כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט” (קהלת י, ה) (ירושלמי שבת יד, ד; שם עבודה זרה ב, ב; קה"ר לפסוק).
בֶּלַע – גוש שנתקע בגרון והקשה את הנשימה.
מִבְּנֵי פַּנְדֵּירָא – יהודים־נוצרים, מתלמידי ישוע (הקרוי בלשון גנאי בשם “בן פנדירא”, משום הטענה שהוא בן חייל רומי בשם זה שפיתה את אמו).
פָּסוּק פְּלוֹנִי – פסוק כלשהו (ואין לעשות שימוש בפסוקי מקרא כנוסחאות קסם ורפואה, ובוודאי לא בידי יהודי־נוצרי).
נוֹחַ הָיָה לוֹ – מוטב היה.
הָיָה לוֹ כָּךְ – והנכד אכן מת.
“כִּשְׁגָגָה” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי גם דברים שנאמרו בידי אדם חשוב שלא במתכוון (בשגגה) עשויים להתגשם.
*
שצא רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הָיָה לוֹ מִין בִּשְׁכוּנָתוֹ שֶׁהָיָה מְקַנְטְרוֹ בְּמִקְרָאוֹת. יוֹם אֶחָד נָטַל תַּרְנְגוֹל וְהֶעֱמִידוֹ בֵּין כַּרְעֵי הַמִּטָּה וְהִסְתַּכֵּל בּוֹ. אָמַר, כְּשֶׁתַּגִּיעַ אוֹתָהּ שָׁעָה אֲקַלְּלֶנּוּ. כְּשֶׁהִגִּיעָה אוֹתָהּ שָׁעָה נִתְנַמְנֵם, אָמַר: מַשְׁמָע, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לַעֲשׂוֹת כָּךְ – “טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו” (תהלים קמה, ט) כָּתוּב, וְנֶאֱמַר: “גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב” (משלי יז, כו) (ברכות ז ע"א).
מִין – כופר (כנראה יהודי־נוצרי).
מְקַנְטְרוֹ בְּמִקְרָאוֹת – מכעיס אותו בוויכוחים תוך ציטוט פסוקי מקרא ופרשנותם לשיטתו.
נָטַל – לקח (ר' יהושע).
כַּרְעֵי – רגלי.
אוֹתָהּ שָׁעָה – היא השעה שבה הקב"ה זועם, ואפשר לגלות אותה על פי שינוי בצבע כרבולתו של תרנגול, ובשעה זו מתקיימות כל הקללות.
אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ – אין זה ראוי.
“גַּם עֲנוֹשׁ” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי אין זה טוב כאשר צדיק מבקש להעניש אחרים.
*
שצב עֻלָּא בֶּן קוֹשָׁב נִתְבַּע לַמַּלְכוּת. בָּרַח וְהָלַךְ לוֹ לְלֹד אֵצֶל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. בָּאוּ וְהִקִּיפוּ אֶת הַמְּדִינָה וְאָמְרוּ לָהֶם: אִם אֵין אַתֶּם מוֹסְרִים אוֹתוֹ לָנוּ – אָנוּ מַחֲרִיבִים אֶת הַמְּדִינָה. נִטְפַּל לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וּפִיְּסוֹ וְאָמַר לוֹ: מוּטָב שֶׁיֵּהָרֵג אוֹתוֹ הָאִישׁ וְלֹא יֵהָרֵג הַצִּבּוּר עַל יָדוֹ. נִתְפַּיֵּס לוֹ, וּמְסָרוֹ לָהֶם.
הָיָה אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, לָמוּד לְהִגָּלוֹת אֵלָיו; כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה כָּךְ לֹא נִגְלָה אֵלָיו. צָם רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שְׁלשִׁים יוֹם וְנִגְלָה אֵלָיו, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה בָּטַל מָר? אָמַר לוֹ: וְכִי חָבֵר אֲנִי לְמָסוֹרוֹת? אָמַר לוֹ: וְלֹא מִשְׁנָה עָשִׂיתִי? אָמַר לוֹ: וְזוֹ מִשְׁנַת חֲסִידִים? יֵעָשֶׂה הַדָּבָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים וְלֹא עַל יָדֶיךָ (ירושלמי תרומות, ח, ד; בר"ר צד, ט).
נִתְבַּע לַמַּלְכוּת – מלכות רומי ביקשה לתפוס אותו (בשל סיבה שלא הוסברה).
הַמְּדִינָה – העיר.
נִטְפַּל וגו' – התקרב אליו ושיכנע אותו (להסגיר את עצמו).
אוֹתוֹ הָאִישׁ – אתה.
עַל יָדוֹ – בגללו.
לָמוּד – רגיל.
בָּטַל מָר – הפסיק אדוני (לבוא).
מָסוֹרוֹת – מלשינים, המוסרים למלכות.
מִשְׁנָה עָשִׂיתִי – פעלתי על פי מסורת מימי התנאים, והתוספתא (תרומות ז, כ) אכן קובעת, כי אם האויב דורש להסגיר אדם מסוים, ואם לא כן – ייהרגו כל תושבי העיר, יש למלא את הדרישה.
מִשְׁנַת חֲסִידִים – הנחיה שחסידים נוהגים על פיה.
*
שצג רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הָיָה עוֹמֵד עִם אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, אָמַר לוֹ: אֵין אַתָּה מַרְאֶה לִי, אֵלּוּ אַבְנֵי כַּדְכֹּד כֵּיצַד הֵן? אָמַר לוֹ: הֵן. וְהֶרְאָה לוֹ עַל יְדֵי נֵס.
מַעֲשֶׂה בִּסְפִינָה אַחַת שֶׁפֵּרְשָׁה בַּיָּם הַגָּדוֹל, וְהָיְתָה כֻּלָּה נָכְרִים, וְהָיָה בָּהּ נַעַר אֶחָד עִבְרִי. אֲחָזָהּ נַחְשׁוֹל, וְהָיְתָה מִטָּרֶפֶת בַּיָּם. נִגְלָה אֵלִיָּהוּ אֶל אוֹתוֹ הַנַּעַר וְאָמַר לוֹ: אִם אַתָּה עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתִי אֲנִי מְמַלֵּט סְפִינָה זוֹ בִּזְכוּתְךָ. אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהַרְאֵה לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹתָן אַבְנֵי כַּדְכֹּד. אָמַר לוֹ: רַ' יְהוֹשֻׁעַ גְּדוֹל הַדּוֹר וְאֵין הוּא מַאֲמִין לִי. אָמַר לוֹ: עָנָו גָּדוֹל הוּא וּמַאֲמִין לְךָ; וּכְשֶׁתַּרְאֶה לוֹ אַל תַּרְאֶה לוֹ בִּפְנֵי אָדָם, אֶלָּא הוֹלִיכֵהוּ לִמְעָרָה רְחוֹקָה מִלֹּד שְׁלוֹשָׁה מִילִין וְתַרְאֵן לוֹ שָׁם. מִיָּד נַעֲשָׂה נֵס וְיָצָא מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם. הָלַךְ הַנַּעַר אֵצֶל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הַגְּדוֹלָה בְּלֹד. אָמַר לוֹ: רַבִּי, יֵשׁ לִי לוֹמַר לְךָ דָּבָר, בּוֹא אַחֲרַי. עָמַד רַ' יְהוֹשֻׁעַ וְהָלַךְ אַחֲרָיו.
(בּוֹא וּרְאֵה עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁהָלַךְ אַחֲרָיו שְׁלוֹשָׁה מִילִין וְלֹא אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ?)
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לַמְּעָרָה, אָמַר לוֹ: מָרִי, אֵלּוּ הֵן אַבְנֵי כַּדְכֹּד, וּכְשֶׁהֶרְאָן לוֹ מִיָּד הִבְהִיקָה כָּל לֹד מֵאוֹרָן, נִבְהַל מִפְּנֵיהֶן וְהִשְׁלִיכָן לָאָרֶץ וְנִגְנְזוּ (פדר“כ יח, ה; ילק”ש לישעיה תעח; פס"ר לב).
אַבְנֵי כַּדְכֹּד כֵּיצַד הֵן – כיצד נראות האבנים המופלאות שתיבנה מהן ירושלים לעתיד לבוא (ישעיה נד, יב), ובינתיים הן שקועות במעמקי הים. נֵס – עליו יסופר מיד.
פֵּרְשָׁה – הפליגה.
כֻּלָּהּ נָכְרִים – מלאה בגויים.
אֲחָזָהּ נַחְשׁוֹל – הכה בה גל אדיר.
מִטָּרֶפֶת – מיטלטלת בחוזקה וכמעט טובעת.
מְמַלֵּט – מציל.
עָנָו – צנוע.
שְׁלוֹשָׁה מִילִין – כשלושה ק"מ.
מָרִי – אדוני.
נִגְנְזוּ – נסתתרו מעין אדם.
*
שצד רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְצָאוֹ לְאֵלִיָּהוּ עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. אָמַר לוֹ: בָּא אֲנִי לָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: אִם יִרְצֶה הָאָדוֹן הַזֶּה. אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁנַיִם רָאִיתִי, וְקוֹל שְׁלוֹשָׁה שָׁמַעְתִּי. אָמַר לוֹ: אֵימָתַי יָבוֹא מָשִׁיחַ? אָמַר לוֹ: לֵךְ שְׁאַל אוֹתוֹ. – וְהֵיכָן הוּא יוֹשֵׁב? – עַל פֶּתַח הָעִיר. – וּמָה סִימָנוֹ? – יוֹשֵׁב בֵּין עֲנִיִּים סוֹבְלֵי חֳלָאִים, כֻּלָּם מַתִּירִים וְקוֹשְׁרִים בְּבַת אַחַת, וְהוּא מַתִּיר אַחַת וְקוֹשֵׁר אַחַת, אוֹמֵר: שֶׁמָּא אֶתְבַּקֵּשׁ וְלֹא אֶתְעַכֵּב.
הָלַךְ אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי וּמוֹרִי. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, בֶּן לֵוִי. אָמַר לוֹ: לְאֵימָתַי יָבוֹא מָר? אָמַר לוֹ: הַיּוֹם.
בָּא רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אֵצֶל אֵלִיָּהוּ, אָמַר לוֹ: מָה אָמַר לְךָ? אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, בֶּן לֵוִי. אָמַר לוֹ: הִבְטִיחַ אוֹתְךָ וְאֶת אָבִיךָ לָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לוֹ: שִׁקֵּר לִי, שֶׁאָמַר לִי: הַיּוֹם אֲנִי בָּא – וְלֹא בָּא. אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר לְךָ: “הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ” (תהלים צה, ז) (סנהדרין צח ע"א).
מְצָאוֹ – פגש בו.
הַמְּעָרָה – מערת הקבורה.
בָּא אֲנִי – האם אזכה להגיע.
הָאָדוֹן הַזֶּה – הקב"ה, המאזין לשיחה.
שְׁנַיִם וגו' – אני רואה את אליהו ואת עצמי אך חש גם בנוכחות הקב"ה.
הָעִיר – רומא.
וּמָה סִימָנוֹ – כיצד אזהה אותו?
סוֹבְלֵי חֲלָאִים – סובלים ממחלות ומפצעים, מצורעים.
כֻּלָּם מַתִּירִים וגו' – כשהם באים לרחוץ, הם מסירים את כל תחבושותיהם בבת אחת ואחר כך קושרים אותן, אך המשיח מתיר וקושר תחבושת אחת בכל פעם.
שֶׁמָּא אֶתְבַּקֵּשׁ – אולי יקראו לי (להתגלות).
מָר – אדוני. הִבְטִיחַ אוֹתְךָ וְאֶת אָבִיךָ – משום שקרא לו בשמו ובשם אביו כשבירכו לשלום.
שִׁקֵּר לִי וגו' – איך אוכל להאמין להבטחתו, והרי אמר שיבוא ולא בא.
“הַיּוֹם” וגו' – והמשיח רמז לפסוק המלא, המציב את השמיעה בקול ה' כתנאי להגעתו “היום”.
*
שצה רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דָּבַק בְּבַעֲלֵי רַאֲתָן וְעָסַק בַּתּוֹרָה, אָמַר: “אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן” (משלי ה, יט) – אִם חֵן מַעֲלָה עַל לוֹמְדֶיהָ, לֹא תָּגֵן עָלָיו? כְּשֶׁהִגִּיעָה שְׁעַת פְּטִירָתוֹ אָמְרוּ לוֹ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת: לֵךְ וַעֲשֵׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. הָלַךְ וְנִרְאָה לוֹ, אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי מְקוֹמִי. אָמַר לוֹ: לֶחָי. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי סַכִּינְךָ, שֶׁמָּא תְּבַעֲתֵנִי בַּדֶּרֶךְ. נָתַן לוֹ. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם, הִגְבִּיהוֹ וְהֶרְאָהוּ. קָפַץ וְנָפַל לַצַּד הַהוּא. תְּפָסוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת בִּכְנַף בִּגְדּוֹ, אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בִּשְׁבוּעָה, שֶׁלֹּא אֵצֵא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם נִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ – יַחֲזֹר, וְאִם לֹא – לֹא יַחֲזֹר. אָמַר לוֹ: הַחֲזֵר לִי סַכִּינִי. לֹא הֶחֱזִיר לוֹ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: תֵּן לוֹ, שֶׁהִיא צְרִיכָה לַבְּרִיּוֹת.
הָיָה אֵלִיָּהוּ מַכְרִיז לְפָנָיו: פַּנּוּ מָקוֹם לְבֶן לֵוִי! פַּנּוּ מָקוֹם לְבֶן לֵוִי! הָלַךְ וּמְצָאוֹ לְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר תַּכְתַּקֵּי פַּז, אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא בֶּן לֵוִי? אָמַר לוֹ: הֵן.
– נִרְאֲתָה קֶשֶׁת בְּיָמֶיךָ? אָמַר לוֹ: הֵן.
– אִם כֵּן, אֵין אַתָּה בֶּן לֵוִי.
(וְלֹא הִיא, שֶׁלֹּא הָיָה דָּבָר, אֶלָּא אָמַר: לֹא אַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי) (כתובות עז ע"ב).
דָּבַק בְּבַעֲלֵי רַאֲתָן – ישב בצמידות אל חולים במחלת עור מידבקת והרסנית.
“אַיֶלֶת אֲהָבִים” וגו' – והפסוק נדרש כעוסק בתורה, המוסיפה חן לכל הלומדים אותה ובוודאי גם תגן עליהם מפני מחלות קשות.
עֲשֵׂה לוֹ רְצוֹנוֹ – מלא את בקשתו (האחרונה).
מְקוֹמִי – המוכן לי בגן עדן.
לֶחָי – טוב, יהי כדבריך.
תְּבַעֲתֵנִי – תפחיד אותי (על ידי ראיית הסכין, שהיא הכלי שבעזרתו נוטל מלאך המוות את הנשמה).
הִגְבִּיהוֹ – מעבר לגדר המקיפה את גן העדן.
אִם נִשְׁאַל וגו' – אם אי פעם בחייו נשבע ר' יהושע ואחר חיפש דרך להשתחרר משבועתו (“נשאל על שבועתו”), אזי גם הפעם יהיה עליו לשוב לעולם החיים, אך התברר שמעולם לא אירע לו כך.
בַּת קוֹל – קול שנשמע מן השמים.
צְרִיכָה לַבְּרִיּוֹת – בני האדם זקוקים לה (ואי אפשר לעולם בלי המוות).
מַכְרִיז – עם הכניסה לגן עדן.
תַּכְתַּקֵי פַּז – כיסאות של זהב.
נִרְאֲתָה קֶשֶׁת בְּיָמֶיךָ? – הקשת היא אות ברית לכך שלא יחרֵב העולם, ובדורו של צדיק גמור אין בה צורך, כיוון שהעולם מתקיים בזכותו.
אֵין אַתָּה בֶּן לֵוִי – שכן בן לוי היה צדיק גמור.
וְלֹא הִיא וגו' – באמת לא כך היה (והקשת אכן לא נראתה), אך ר' יהושע הצנוע לא רצה לייחס עובדה זו לעצמו.
*
שצו רַ' חֲנִינָא בַּר פַּפָּא שׁוֹשְׁבִינוֹ הָיָה. כְּשֶׁהִגִּיעָה שְׁעַת פְּטִירָתוֹ, אָמְרוּ לוֹ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת: לֵךְ וַעֲשֵׂה רְצוֹנוֹ. הָלַךְ אֶצְלוֹ וְנִרְאָה לוֹ, אָמַר לוֹ רַ' חֲנִינָא: הַנַּח לִי שְׁלוֹשִׁים יוֹם עַד שֶׁאֶחֱזֹר עַל תַּלְמוּדִי, שֶׁאָמְרוּ: אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ. הִנִּיחוֹ. לְאַחַר שְׁלוֹשִׁים יוֹם הָלַךְ וְנִרְאָה לוֹ, אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי מְקוֹמִי. אָמַר לוֹ: לֶחָי. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי סַכִּינְךָ, שֶׁמָּא תְּבַעֲתֵנִי בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ: כַּחֲבֵרְךָ אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לִי? אָמַר לוֹ: הָבֵא סֵפֶר תּוֹרָה וּרְאֵה, כְּלוּם יֵשׁ דָּבָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ וְלֹא קִיַּמְתִּי? אָמְרוּ לוֹ: כְּלוּם דָּבַקְתָּ בְּבַעֲלֵי רַאֲתָן וְעָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה?
וְאַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁנִּפְטַר הִפְסִיק עַמּוּד אֵשׁ בֵּינוֹ וּבֵין הָעוֹלָם, וּמְקֻבָּלִים אָנוּ, שֶׁאֵין עַמּוּד אֵשׁ מַפְסִיק אוֹ לְאֶחָד בְּדוֹר אוֹ לִשְׁנַיִם בְּדוֹר.
קָרַב אֶצְלוֹ רַ' אֲלֶכְּסַנְדְּרֵי, אָמַר: עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד חֲכָמִים – לֹא הִשְׁגִּיחַ, עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אָבִיךָ – לֹא הִשְׁגִּיחַ, עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד עַצְמְךָ – נִסְתַּלֵּק.
אָמַר אַבַּיֵּי: לְהוֹצִיא מִמִּי שֶׁלֹּא קִיֵּם.
אָמַר לוֹ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא: לְהוֹצִיא מִמָּר שֶׁאֵין לוֹ מַעֲקֶה לְגַגּוֹ.
(וְלֹא הִיא: הָיָה וְהָיָה לוֹ, וְאוֹתָהּ שָׁעָה הִפִּילַתּוּ הָרוּחַ) (כתובות עז ע"ב).
שׁוֹשְׁבִינוֹ – חברו ורעו של ר' יהושע בן לוי (וראו סיפור דומה בקטע הקודם).
הַנַּח לִי וגו' – תן לי (לחיות) עוד חודש כדי לעבור עוד פעם אחת על כל מה שלמדתי.
לְכָאן – לעולם הבא.
תַּלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ – תורתו וידיעותיו עמו.
כַּחֲבֵרְךָ – ראו בקטע הקודם.
דָּבַקְתָּ בְּבַעֲלֵי רַאֲתָן – כדרכו של ר' יהושע (כמסופר בקטע הקודם).
הִפְסִיק – הפריד, חצץ (לסמל את גדולתו, שאיש אינו יכול לעמוד לידו [אך גם לא לטפל בקבורתו]).
מְקֻבָּלִים אָנוּ – מסורת יש בידינו.
אוֹ לְאֶחָד וגו' – רק בודדים בדור זוכים לכבוד זה.
עֲשֵׂה וגו' – סלק (את עמוד האש) כדי שיוכלו חכמים לטפל בקבורתך ולא ייפגע כבודם על ידי הרחקתם ממנו.
לֹא הִשְׁגִּיחַ – התעלם.
כְּבוֹד אָבִיךָ – שלא יאמרו שאתה מכובד מאביך.
כְּבוֹד עַצְמְךָ – כדי שיקברו אותך ויספידו אותך לפי כבודך.
נִסְתַּלֵּק – עמוד האש.
לְהוֹצִיא וגו' – עמוד האש בא כדי לחצוץ בין ר' חנינא ובין כל מי שלא קיים את התורה במלואה.
לְהוֹצִיא מִמָּר וגו' – ואם כן הוא, אזי גם אביי (המכונה בלשון כבוד “מר”, אדון), לא יעמוד במחיצתו של ר' חנינא, כיוון שלא קיים מצוות בניית מעקה על גגו.
וְלֹא הִיא וגו' – לא כך היה המצב, ובאמת היה לאביי מעקה, אלא שבאותו זמן העיפה אותו הרוח.
*
שצז זַבְדִּי בֶּן לֵוִי וְרַ' יוֹסֵי בֶּן פֶּטְרַס וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרוּ שְׁלוֹשָׁה פְּסוּקִים בִּשְׁעַת פְּטִירָתָם. אֶחָד מֵהֶם אָמַר: “עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא” (תהלים לב, ו); וְאֶחָד אָמַר: “וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ” (שם ה, יב); וְאֶחָד אָמַר: “מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ” (שם לא, כ).
זַבְדִּי בֶּן לֵוִי הָיָה מִתְאַוֶּה לִרְאוֹת פָּנָיו שֶׁל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. נִרְאָה לוֹ בַּחֲלוֹמוֹ. הֶרְאָהוּ בְּנֵי אָדָם פְּנֵיהֶם זְקוּפוֹת וּבְנֵי אָדָם פְּנֵיהֶם נְמוֹכוֹת. אָמַר לוֹ: אֵלּוּ מָה הֵם? אָמַר לוֹ: אֵלּוּ שֶׁפְּנֵיהֶם זְקוּפוֹת תַּלְמוּדָם בְּיָדָם; אֵלּוּ שֶׁפְּנֵיהֶם נְמוֹכוֹת אֵין תַּלְמוּדָם בְּיָדָם (בר“ר סב, ב; קה”ר ט, י).
שְׁלוֹשָׁה פְּסוּקִים – ומשלושת הפסוקים עולה תפילתם של צדיקים וביטחונם בטוב המזומן להם לאחר חייהם.
“צָפַנְתָּ” – שמרת במסתור.
מִתְאַוֶּה לִרְאוֹת וגו' – לאחר מותו. נְמוֹכוֹת – מושפלות.
תַּלְמוּדָם בְּיָדָם – הגיעו לעולם הבא כאשר תורתם וידיעותיהם עמם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.