תסה יָפְיוֹ שֶׁל רַ' אַבָּהוּ מֵעֵין יָפְיוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ (בבא מציעא פד ע"א).
יַעֲקֹב אָבִינוּ – והוא, על פי התלמוד (שם), דמה במקצת לאדם הראשון, היפה בכל יצורי תבל.
*
תסו “וּנְשׂוּא פָנִים” (ישעיה ג, ג) – זֶה שֶׁנּוֹשְׂאִין פָּנִים לְדוֹרוֹ בַּעֲבוּרוֹ לְמַעְלָה, כְּגוֹן רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא; לְמַטָּה, כְּגוֹן רַ' אַבָּהוּ בְּבֵית הַקֵּיסָר (חגיגה יד ע"א).
נוֹשְׂאִין פָּנִים – מכבדים, מוותרים.
לְמַעְלָה – בשמים.
רַ' חֲנִינָא – ראו לעיל, קטעים נו ואילך.
לְמַטָּה – בארץ.
בֵּית הַקֵּיסָר – בחוגי המלכות הרומית (שר' אבהו היה אהוד עליהם).
*
תסז רַ' אַבָּהוּ כְּשֶׁהָיָה בָּא מִן הַיְּשִׁיבָה לְבֵית הַקֵּיסָר, הָיוּ יוֹצְאוֹת הַמַּטְרוֹנִיּוֹת שֶׁל בֵּית הַקֵּיסָר לִקְרָאתוֹ וּפוֹתְחוֹת לוֹ כָּךְ:
גְּדוֹל עַמּוֹ,
דַּבַּר אֻמָּתוֹ,
נֵר הַמָּאוֹר –
בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ לְשָׁלוֹם! (כתובות יז ע“א; סנהדרין יד ע”א).
בֵּית הַקֵּיסָר – ראו בקטע הקודם.
מַטְרוֹנִיּוֹת – נשים מכובדות.
פּוֹתְחוֹת – את דבריהן.
דַּבַּר – מנהיג.
*
תסח אָמַר רַ' אַבָּהוּ: מִתְּחִלָּה הָיִיתִי אוֹמֵר: עַנְוְתָן אֲנִי, כֵּיוָן שֶׁרָאִיתִי אֶת רַ' אַבָּא דְמִן עַכּוֹ, שֶׁהוּא אָמַר טַעַם אֶחָד וּמְתֻרְגְּמָנוֹ אָמַר טַעַם אַחֵר וְלֹא הִקְפִּיד – אָמַרְתִּי: לֹא עַנְוְתָן אֲנִי.
וְעַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַ' אַבָּהוּ מַהִי? פַּעַם אַחַת אָמְרָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל מְתֻרְגְּמָנוֹ לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל רַ' אַבָּהוּ: שֶׁלִּי אֵינוֹ צָרִיךְ לְשֶׁלָּךְ, וְאֵינוֹ כּוֹפֵף וְזוֹקֵף עַצְמוֹ עָלָיו אֶלָּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד בִּלְבַד. הָלְכָה וְסִפְּרָה לְרַ' אַבָּהוּ. אָמַר לָהּ: וּמָה אִכְפַּת לָךְ? מִפִּי וּמִפִּיו שֵׁם שָׁמַיִם מִתְגַּדֵּל.
וְשׁוּב: רַ' אַבָּהוּ נִמְנוּ חֲכָמִים עָלָיו לְהוֹשִׁיבוֹ בְּרֹאשׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת רַ' אַבָּא דְמִן עַכּוֹ שֶׁבַּעֲלֵי חוֹבוֹתָיו מְרֻבִּין, אָמַר לָהֶם: יֵשׁ לָכֶם גָּדוֹל מִמֶּנִּי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כָּךְ הֵשִׁיב לָהֶם: לֹא אֵשֵׁב עַד שֶׁאַצִּיל אֶת רַ' אַבָּא – וְלֹא בָּא עַד שֶׁהִצִּילוֹ (סוטה מ ע"א).
עַנְוְתָן – אדם צנוע המוחל על כבודו.
אָמַר טַעַם וגו' – הסביר עניין כלשהו בדרך אחת, אך מי שאמור לחזור על דבריו בקול רם כדי שישמע העם (הוא המתורגמן) הסביר אותו בדרך שונה.
הִקְפִּיד – כעס או נעלב.
שֶׁלִּי… לְשֶׁלָּךְ – בעלי (המתורגמן) אינו צריך באמת לתורתו של בעלך (ר' אבהו).
כּוֹפֵף וְזוֹקֵף – מתכופף כדי להקשיב לדברי ר' אבהו הנאמרים בלחש ולאחר מכן מזדקף ואומר אותם בקול רם.
דֶּרֶךְ כָּבוֹד – מפני כבודו של ר' אבהו (אך לא משום שאינו יודע מה לומר לציבור).
מִפִּי וּמִפִּיו וגו' – בין שאני אומר את הדברים ובין שהמתורגמן, על ידי לימוד התורה מתגדל שם הקב"ה בעולם.
לְהוֹשִׁיבוֹ בְּרֹאשׁ – למנותו לראש ישיבה.
גָּדוֹל מִמֶּנִּי – בתורה.
עַד שֶׁהִצִּילוֹ – מחובותיו הכספיים.
*
תסט רַ' אַבָּהוּ כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לְדָרוֹם הָיָה עוֹשֶׂה כְּרַ' חֲנִינָא, וּכְשֶׁהָיָה יוֹרֵד לִטְבֶרְיָא הָיָה עוֹשֶׂה כְּרַ' יוֹחָנָן, שֶׁלֹּא חָלַק עַל אָדָם בִּמְקוֹמוֹ (ירושלמי ברכות ח, א).
לְדָרוֹם – לדרומה של ארץ ישראל, מקומו של ר' חנינא.
הָיָה עוֹשֶׂה – נוהג כדרכו של ר' חנינא (בעניין הקשור בברכת ההבדלה).
טְבֶרְיָא – מקומו של ר' יוחנן.
*
תע רַ' אַבָּהוּ הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְאֵשׁ מְלַהֶטֶת סְבִיבוֹתָיו, אָמַר: שֶׁמָּא אֵינִי חוֹרֵז בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִקָּנָן, שֶׁאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: יֵשׁ שֶׁיּוֹדֵעַ לַחֲרֹז וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְדֹּחַ, וְיֵשׁ שֶׁיּוֹדֵעַ לִקְדֹּחַ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַחֲרֹז, אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי הֶחָרוֹז וַאֲנִי הָיִיתִי הַקָּדוֹחַ (שהש"ר א, ב).
וְאֵשׁ מְלַהֶטֶת – דבר שנתפס כאיום בעונש משמים.
חוֹרֵז – מקשר בין פסוק לפסוק ובין עניין לעניין.
שֶׁאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ – ראו לעיל, קטע תכז.
*
תעא רַ' אַבָּהוּ וְרַ' חִיָּא נִזְדַּמְּנוּ לְמָקוֹם אֶחָד, רַ' אַבָּהוּ דָּרַשׁ בְּאַגָּדָה וְרַ' חִיָּא דָּרַשׁ בַּהֲלָכָה. הִנִּיחוּ הַכֹּל אֶת רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וּבָאוּ אֵצֶל רַ' אַבָּהוּ. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא. אָמַר לוֹ רַ' אַבָּהוּ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, אֶחָד מוֹכֵר אֲבָנִים טוֹבוֹת וְאֶחָד מוֹכֵר מִינֵי סִדְקִית. עַל מִי קוֹפְצִין? לֹא עַל זֶה שֶׁמּוֹכֵר מִינֵי סִדְקִית?
כָּל יוֹם הָיָה רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא מְלַוֶּה אֶת רַ' אַבָּהוּ עַד אַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ, מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל בֵּית קֵיסָר. בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם לִוָּה רַ' אַבָּהוּ אֶת רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא עַד אַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ – וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִתְיַשְּׁבָה עָלָיו דַּעְתּוֹ (סוטה מ ע"א).
מקום – בית כנסת.
הִנִּיחוּ הַכֹּל וגו' – עזבו הציבור את הדרשה האחת ובאו לאחרת, בשל חביבות האגדה.
חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ – נפגע והצטער.
מִינֵי סִדְקִית – חפצים קטנים, כגון מחטים, שמחירם נמוך אך הכול זקוקים להם.
עַל מִי קוֹפְצִין? – אל מי ממהרים כולם לבוא?
אַכְסַנְיָא – המקום שבו התארח ולן.
בֵּית קֵיסָר – ראו קטע תסו.
לֹא נִתְיַשְּׁבָה עָלָיו דַּעְתּוֹ – לא נרגע, לא נחה דעתו.
*
תעב רַ' אַבָּהוּ הָלַךְ לְקֵיסָרִין וּבָא מִשָּׁם לִטְבֶרְיָא וּפָנָיו מְאִירוֹת. רָאוּהוּ תַּלְמִידָיו שֶׁל רַ' יוֹחָנָן. עָלוּ וְאָמְרוּ לְרַ' יוֹחָנָן: רַ' אַבָּהוּ מָצָא מַטְמוֹן. אָמַר לָהֶם: לָמָּה? אָמְרוּ לוֹ: פָּנָיו מְאִירוֹת. אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא תּוֹרָה חֲדָשָׁה שָׁמַע?! עָלָה רַ' אַבָּהוּ אֶל רַ' יוֹחָנָן; אָמַר לוֹ: מָה תּוֹרָה חֲדָשָׁה שָׁמַעְתָּ? אָמַר לוֹ: תּוֹסֶפְתָּא יְשָׁנָה. קָרָא עָלָיו רַ' יוֹחָנָן: “חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו” (קהלת ח, א) (ירושלמי שבת ח, א; קה"ר לפסוק).
טְבֶרְיָא – מקום מושבו של ר' יוחנן.
עָלָה – בא לבקר.
תּוֹסֶפְתָּא יְשָׁנָה – מסורת עתיקה מתקופת התנאים שלא נכללה במשנה של רבי יהודה הנשיא.
קָרָא עָלָיו – ציטט (פסוק) בקשר אליו.
*
תעג רַ' אַבָּהוּ הָיָה יוֹשֵׁב בְּעֶרֶב שַׁבָּת עַל תַּכְתַּק שֶׁל שֵׁן וְנוֹפֵחַ בְּאֵשׁ.
בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיוּ עוֹשִׂין לוֹ עֵגֶל מְשֻׁלָּשׁ וְהָיָה אוֹכֵל מִמֶּנּוּ כֻּלְיָא. כְּשֶׁגָּדַל אֲבִימִי בְּנוֹ, אָמַר לוֹ: לָמָּה לְךָ לְהַפְסִיד כָּל כָּךְ? נַנִּיחַ כֻּלְיָא מֵעֶרֶב שַׁבָּת. הִנִּיחוּהָ. בָּא אֲרִי וְאָכַל אֶת הָעֵגֶל (שבת קיט ע“א־ע”ב).
תַּכְתַּק שֶׁל שֵׁן – כיסא עשוי שנהב.
נוֹפֵחַ בְּאֵשׁ – מלבה את האש (לכבוד שבת).
עוֹשִׂין – מכינים.
מְשֻׁלָּשׁ – בן שלוש שנים.
כֻּלְיָא – אחת הכליות (לסעודת מוצאי שבת).
לְהַפְסִיד – את שאר בשר העגל שלא נאכל.
נַנִּיחַ – נשאיר בצד (ממה שמכינים לסעודת ליל שבת).
אֶת הָעֵגֶל – שיועד למוצאי שבת.
*
תעד רַ' אַבָּהוּ הָיָה יוֹרֵד לִרְחֹץ בְּאוֹתָן הַמֶּרְחֲצָאוֹת שֶׁל טְבֶרְיָא, וְהָיָה נִסְמָךְ עַל שְׁנֵי עֲבָדִים, שָׁמְטוּ וְזָקְפוּ, שָׁמְטוּ וְזָקְפוּ. אָמְרוּ לוֹ: כָּל כָּךְ לָמָּה? אָמַר לָהֶם: שָׁמַרְתִּי כּוֹחִי לְעֵת זִקְנָתִי (ירושלמי ביצה א, ו).
נִסְמָךְ – נשען.
שָׁמְטוּ וְזָקְפוּ וגו' – בשל משקלו הרב היו מועדים וקמים על רגליהם שוב ושוב.
לָמָּה – אתה מכביד על העבדים.
שָׁמַרְתִּי וגו' – אני שומר על כוחותי לימי הזקנה.
*
תעה אָמַר רַ' יְהוּדָה: מִי שֶׁאוֹכֵל שְׁלוֹשָׁה שִׁקְלֵי חִלְתִּית עַל לֵב רֵיקָן נִפְשָׁט עוֹרוֹ. אָמַר רַ' אַבָּהוּ: בִּי הָיָה מַעֲשֶׂה וְאָכַלְתִּי שֶׁקֶל אֶחָד שֶׁל חִלְתִּית, וְאִלְמָלֵא יָשַׁבְתִּי בְּמַיִם נִפְשַׁט עוֹרִי, וְקִיַּמְתִּי בְּעַצְמִי: “הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ” (קהלת ז, יב) (חולין נט ע"א).
שְׁלוֹשָׁה שִׁקְלֵי חִלְתִּית – כמות גדולה של צמח חריף.
לֵב רֵיקָן – קודם שאכל מאכל אחר.
בִּי הָיָה – לי אירע.
קִיַּמְתִּי בְּעַצְמִי – הוכחתי בהתנהגותי את האמת הגנוזה בפסוק.
*
תעו אָמַר רַ' אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: מֻתָּר אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ יְוָנִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תַּכְשִׁיט לָהּ. שָׁמַע שִׁמְעוֹן בַּר בָּא וְאָמַר: בִּשְׁבִיל שֶׁרַ' אַבָּהוּ מְבַקֵּשׁ לְלַמֵּד בִּתּוֹ, תּוֹלֶה לוֹ בְּרַ' יוֹחָנָן! שָׁמַע רַ' אַבָּהוּ וְאָמַר: יָבוֹא עָלַי, אִם לֹא שְׁמַעְתִּיהָ מֵרַ' יוֹחָנָן! (ירושלמי שבת ו, א).
בִּתּוֹ – שאינה מחויבת בלימוד תורה.
תַּכְשִׁיט – מעלה, דבר המוסיף לה חן.
בָּא – אבא.
תּוֹלֶה וגו' – מייחס את דעתו לר' יוחנן.
יָבוֹא עָלַי – לשון שבועה (מר יהיה גורלי אם איני דובר אמת).
*
תעז רַ' אַבָּהוּ הָיָה בְּקֵיסָרִין, שָׁלַח אֶת רַ' חֲנִינָא בְּנוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה בִּטְבֶרְיָא. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: בִּנְךָ גּוֹמֵל חֶסֶד. שָׁלַח וְכָתַב לוֹ: “הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּקֵיסָרִין שְׁלַחְתִּיךָ לִטְבֶרְיָא?” וּכְבָר נִמְנוּ וְגָמְרוּ בַּעֲלִיַּת בֵּית אֲרִים בְּלֹד: הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה (ירושלמי פסחים ג, ז; שם חגיגה א, ז).
גּוֹמֵל חֶסֶד – עוסק בחסד של אמת, בכריית קברים (במקום ללמוד תורה).
הֲמִבְּלִי אֵין – האם משום שאין.
נִמְנוּ וְגָמְרוּ – החליטו (לאחר דיון והצבעה).
עֲלִיַּת בֵּית אֲרִים – עליית גג בביתה של משפחה, שבה נפגשו חכמים.
הַתַּלְמוּד – הלימוד.
*
תעח רַ' אַבָּהוּ אֵרְעוֹ אֹנֶס, שֶׁמֵּת לוֹ תִּינוֹק, נִכְנְסוּ אֶצְלוֹ רַ' יוֹנָה וְרַ' יוֹסֵי לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנִים. מֵאֵימָתוֹ עֲלֵיהֶם לֹא אָמְרוּ לוֹ דְּבַר תּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: יְכַבְּדוּנִי רַבּוֹתַי לוֹמַר דְּבַר תּוֹרָה. אָמְרוּ לוֹ: יְכַבְּדֵנוּ רַבֵּנוּ. אָמַר לָהֶם: מָה אִם רָשׁוּת שֶׁלְּמַטָּן, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כָּזָב וְשֶׁקֶר וּגְנִיבוּת דַּעַת וּמַשּׂוֹא פָּנִים וּמִקַּח שֹׁחַד, וְהַיּוֹם עוֹדֶנּוּ וּמָחָר אֵינֶנּוּ – נֶאֱמַר בָּהּ: הַקְּרוֹבִים בָּאִים וְשׁוֹאֲלִים שְׁלוֹם הַדַּיָּנִים וְהָעֵדִים לוֹמַר: שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם, שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם; רָשׁוּת שֶׁלְּמַעְלָן, שֶׁאֵין בָּהּ לֹא כָּזָב וְלֹא שֶׁקֶר וְלֹא גְּנִיבוּת דַּעַת וְלֹא מַשּׂוֹא פָּנִים וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד, וְהוּא חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁחַיָּבִים אָנוּ לְקַבֵּל עָלֵינוּ מִדַּת הַדִּין; וְאוֹמֵר: “וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ” (דברים יג, יח) (ירושלמי סנהדרין ו, י).
אֹנֶס – אסון.
לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנִים – לנחמו באבלו.
מֵאֵימָתוֹ – בגלל יראת הכבוד שחשו כלפיו.
דְּבַר תּוֹרָה – בעניין ניחום אבלים.
יְכַבְּדֵנוּ רַבֵּנוּ – ויאמר לנו (לאורחים) דבר תורה.
רָשׁוּת שֶׁלְמַטָּן – שלטון של בשר ודם.
מַשּׂוֹא פָּנִים וּמִקַּח שֹׁחַד – פרוטקציה ולקיחת שוחד.
הַקְּרוֹבִים וגו' – לאחר שמוציא בית דין אדם להורג, באים קרוביו ומראים שאינם כועסים על הדיינים והעדים, כיוון שדינם דין אמת היה (סנהדרין ו, ו).
אֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם – איננו נוטרים לכם טינה.
רָשׁוּת שֶׁלְּמַעְלָן – בית דין של מעלה, הקב"ה.
וְאוֹמֵר וגו' – וסיים ר' אבהו דבריו בפסוק שיש בו דברי נחמה.
*
תעט רַ' אַבָּהוּ רָאָה: פַּנְטְקָקָה יִתְפַּלֵּל וְיֵרְדוּ גְּשָׁמִים. יָרְדוּ גְּשָׁמִים. שָׁלַח רַ' אַבָּהוּ וֶהֱבִיאוֹ. אָמַר לוֹ: מָה אֻמָּנוּתְךָ? אָמַר לוֹ: חָמֵשׁ עֲבֵרוֹת עוֹשֶׂה אוֹתוֹ הָאִישׁ בְּכָל יוֹם: מַשְׂכִּיר זוֹנוֹת, מְקַשֵּׁט תֵּאַטְרוֹן, מַכְנִיס כְּלֵיהֶן לְמֶרְחָץ, מְטַפֵּחַ וּמְרַקֵּד לִפְנֵיהֶן וּמַקִּישׁ בְּצִלְצְלִים לִפְנֵיהֶן. אָמַר לוֹ: וּמָה מַעֲשֶׂה טוֹב עָשִׂיתָ? אָמַר לוֹ: פַּעַם אַחַת הָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ מְקַשֵּׁט תֵּאַטְרוֹן, בָּאָה אִשָּׁה אַחַת וְעָמְדָה לָהּ מֵאֲחוֹרֵי הָעַמּוּד וּבָכְתָה, וְאָמַרְתִּי לָהּ: מָה לָךְ? וְאָמְרָה לִי: בַּעֲלָהּ שֶׁל אוֹתָהּ הָאִשָּׁה חָבוּשׁ, וּבִקַּשְׁתִּי לִרְאוֹת מָה אֶעֱשֶׂה וְאֶפְדֶּנּוּ. מָכַרְתִּי מִטָּתִי וּמַצָּעִי וְנָתַתִּי לָהּ אֶת דְּמֵיהֶם, וְאָמַרְתִּי לָהּ: הֵילָךְ, פְּדִי בַּעֲלֵךְ וְלֹא תֶּחֶטְאִי. אָמַר לוֹ: כְּדַאי אַתָּה לְהִתְפַּלֵּל וּלְהֵעָנוֹת (ירושלמי תענית א, ד).
רָאָה – בחלום.
פַּנְטְקָקָה – שם אדם (שאפשר לדורשו על פי היוונית: רשע גמור).
וְיֵרְדוּ גְּשָׁמִים – ובעת עצירת גשמים היה הדבר.
אותו הָאִישׁ – אני.
מַשְׂכִּיר – שוכר.
כְּלֵיהֶן – בגדיהן (של הזונות).
מְטַפֵּחַ – מוחא כפיים.
בַּעֲלָהּ וגו' – בעלה כלוא ואין לי דרך אחרת לאסוף כסף כדי לפדות אותו, אלא על ידי זנות.
דְּמֵיהֶם – מחירם.
הֵילָךְ – הרי לך.
כְּדַאי – ראוי.
לְהֵעָנוֹת – לזכות למענה משמים (בירידת הגשמים).
*
תפ רַ' אַבָּהוּ וְרַ' יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ עָבְרוּ עַל כֶּרֶם דּוֹרוֹן, הוֹצִיא לָהֶם הָאָרִיס פַּרְסֵק אֶחָד, אָכְלוּ הֵם וַחֲמוֹרֵיהֶם וְהוֹתִירוּ, וְשִׁעֲרוּהוּ כְּאִלְפָּס זֶה שֶׁל כְּפַר חֲנַנְיָה, מַחֲזִיק סְאָה שֶׁל עֲדָשִׁים. לְאַחַר יָמִים עָבְרוּ שָׁם וְהוֹצִיא לָהֶם שְׁנַיִם שְׁלוֹשָׁה בְּתוֹךְ יָדוֹ. אָמְרוּ לוֹ: מֵאוֹתוֹ הָאִילָן אָנוּ מְבַקְּשִׁים. אָמַר לָהֶם: מִמֶּנּוּ הֵם. קָרְאוּ עָלָיו: “אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ” (תהלים קז, לד) (ירושלמי פאה ז, ג).
כֶּרֶם דּוֹרוֹן – שם מקום.
הָאָרִיס – אדם המעבד את הכרם תמורת חלק מן הפירות.
פַּרְסֵק – אפרסק.
וְשִׁעֲרוּהוּ וגו' – העריכו את גודלו כקערה גדולה, היכולה להכיל סאה (כשישה ליטרים) של עדשים.
יָמִים – שנים.
שְׁנַיִם שְׁלוֹשָׁה – אפרסקים (קטנים).
אוֹתוֹ הָאִילָן – ממנו אכלו בפעם הקודמת. קָרְאוּ עָלָיו וגו' – ציטטו בקשר לעניין זה את הפסוק האומר כי בשל רעתם של התושבים הפכה ארץ פורייה לאזור שומם (וראו עוד לעיל, קטע תנז).
*
תפא רַ' חִיָּא, רַ' יוֹסֵי וְרַ' אַמִּי דָּנוּ אֶת תָּמָר, הָלְכָה וְהִלְשִׁינָה עֲלֵיהֶם לְאַנְטִיפִיטָא שֶׁל קֵיסָרִין. שָׁלְחוּ וְכָתְבוּ לְרַ' אַבָּהוּ. שָׁלַח רַ' אַבָּהוּ וְכָתַב לָהֶם: כְּבָר פִּיַּסְנוּ לִשְׁלוֹשָׁה לִיטוֹרִין, לְטוֹב־יֶלֶד, טוֹב־לֶמֶד וְתַרְשִׁישׁ, אֲבָל תָּמָר־תַּמְרוּרִים בְּתַמְרוּרֶיהָ הִיא עוֹמֶדֶת, וּבִקַּשְׁנוּ לְמַתְּקָהּ – וְ“לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף” (ירמיה ו, כט) (ירושלמי מגילה ג, ב).
דָּנוּ אֶת תָּמָר – על פי חוקי התורה (ולא לפי דיני רומי).
אַנְטִיפִיטָא – פרוקונסול, הנציב הרומי בעיר.
רַ' אַבָּהוּ – שהיה מקורב לשלטונות.
פִּיַּסְנוּ לִשְׁלוֹשָׁה לִיטוֹרִין – שידלנו (בכסף) שלושה יועצים שיעזרו לנו.
טוֹב־יֶלֶד וגו' – תירגם לעברית (מטעמי סודיות) את שמותיהם הלועזיים של שלושת הליטורין: אַבְדּוֹקִיס, אַבְמַסִּיס וְתַלְסִיס.
תָּמָר וגו' – ממשיכה לעמוד במרייה, וביקשנו לפייס גם אותה (“למתקה”) אך לחינם טרחנו.
*
תפב רַ' אַבָּהוּ כְּשֶׁהָיָה מֵסִיחַ בִּלְשׁוֹן חָכְמָה אָמַר כָּךְ: הַתְרִיגוּ לְפֶחָמִים, הַרְקִיעוּ לִזְהָבִים וַעֲשׂוּ לִי שְׁנֵי מַגִּידֵי בַּעֲלָטָה.
אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים לְרַ' אַבָּהוּ: הַצְפִּינֵנוּ הֵיכָן רַ' אֶלְעַי צָפוּן. אָמַר לָהֶם: עָלַץ בְּנַעֲרָה אַהֲרוֹנִית, אַחֲרוֹנִית, עֵרָנִית וְהִנְעִירַתּוּ. יֵשׁ אוֹמְרִים: אִשָּׁה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מַסֶּכֶת.
אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים לְרַ' אֶלְעַי: הַצְפִּינֵנוּ הֵיכָן רַ' אַבָּהוּ צָפוּן. אָמַר לָהֶם: נִתְיַעֵץ בְּמַכְתִּיר וְהִנְגִּיב לִמְפִיבֹּשֶׁת (עירובין נג ע"ב)
מֵסִיחַ בִּלְשׁוֹן חָכְמָה – מדבר במליצות ובחידות.
הַתְרִיגוּ לְפֶחָמִים – הבעירו אש בפחמים עד שיאדימו כאתרוג.
הַרְקִיעוּ לִזְהָבִים – הבעירו את הגחלים הזהובות עד שתצא מהן אש כחולה כצבע הרקיע.
וַעֲשׂוּ לִי וגו' – והכינו לי למאכל תרנגולים (המודיעים בעוד לילה וחושך על בואו המתקרב של הבוקר).
הַצְפִּינֵנוּ וגו' – הראה לנו (מן השורש צפ"ה) היכן ר' אלעי מסתתר.
עָלַץ וגו' – הוא שמח הלילה בנערה מבית אהרן (ממשפחת כוהנים), שהיא אחרונה לו (לאחר שאשתו הראשונה נפטרה), והיא מלאת חיים והחזיקה אותו באהבתה עֵר כל הלילה, וכעת הוא ישן.
יֵשׁ אוֹמְרִים וגו' – יש מפרשים את דברי ר' אבהו על אישה בשר ודם, ויש מפרשים אותם על מסכת מן התלמוד (העוסקת בענייני כהונה, והיא האחרונה שהחל ללמוד והלימוד בה הותיר אותו ער כל הלילה).
מַכְתִּיר – הנשיא (המעניק לחכמים את כתר הרבנות כשהוא מסמיך אותם).
הִנְגִּיב לִמְפִיבֹּשֶׁת – ירד אל הנגב לפגוש בחכמים שחוכמתם כמפיבושת נכד שאול, שהיה מפורסם בחוכמתו.
*
תפג אָמַר לוֹ מִין אֶחָד לְרַ' אַבָּהוּ: אֱלוֹהֵיכֶם גַּחְכָן הוּא, שֶׁאָמַר לוֹ לִיחֶזְקֵאל: “שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי” (יחזקאל ד, ד), וְנֶאֱמַר: “וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי” (שם שם, ו). בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא תַּלְמִיד אֶחָד, אָמַר לוֹ: מָה טַעֲמָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית? אָמַר לָהֶם: עַכְשָׁו אֹמַר לָכֶם דָּבָר הַשּׁוֹוֶה לִשְׁנֵיכֶם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: זִרְעוּ שֵׁשׁ וְהַשְׁמִיטוּ שֶׁבַע, כְּדֵי שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁהָאָרֶץ שֶׁלִּי הִיא; וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵּן, אֶלָּא חָטְאוּ – וְגָלוּ. מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁסָּרְחָה עָלָיו מְדִינָה, אִם אַכְזָרִי הוּא – הוֹרֵג אֶת כֻּלָּם, אִם רַחֲמָן הוּא – הוֹרֵג אֶת חֶצְיָם, אִם רַחֲמָן מָלֵא רַחֲמִים הוּא – מְיַסֵּר אֶת הַגְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶם בְּיִסּוּרִים. אַף כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַסֵּר אֶת יְחֶזְקֵאל כְּדֵי לְמָרֵק עֲווֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל (סנהדרין לט ע"א).
מִין – כופר.
גַּחְכָן – בדחן ועושה מעשי ליצנות (שציווה את יחזקאל לעשות דברים מתמיהים).
טַעֲמָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית – הסיבה למצוות שנת שמיטה.
הַשּׁוֹוֶה לִשְׁנֵיכֶם – שישמש תשובה לשניכם.
סָרְחָה – חטאה.
מְדִינָה – עיר.
מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם – כך מקובל בעולמנו.
לְמָרֵק – לטהר ולכפר (ויחזקאל סובל בעוון העם).
*
תפד אָמַר לוֹ מִין לְרַ' אַבָּהוּ: אֱלוֹהֵיכֶם כּוֹהֵן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה” (שמות כה, ב). כְּשֶׁקָּבַר לְמשֶׁה בַּמֶּה טָבַל? שֶׁמָּא תֹּאמַר בְּמַיִם – וַהֲלֹא נֶאֱמַר: “מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם” (ישעיה מ, יב)? אָמַר לוֹ: בָּאֵשׁ טָבַל, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא” (שם סו, טו). – וְכִי טְבִילָה בָּאֵשׁ עוֹלָה? – אָמַר לוֹ: אַדְרַבָּא, עִקַּר טְבִילָה בָּאֵשׁ הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: “כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם” (במדבר לא, כג) (סנהדרין לט ע"א).
מִין – כופר.
“לִי תְּרוּמָה” – דורש את הפסוק המדבר במתן תרומות לכוהן כמדבר על הקב"ה.
כְּשֶׁקָּבַר לְמֹשֶׁה – כאמור בדברים לד, ו.
בַּמֶּה טָבַל – כדי להיטהר, לאחר שנגע בגופת מת.
“מִי מָדַד” וגו' – והרי מן הפסוק נלמד שכל מֵי העולם אינם מספיקים למלא את ידו של הקב"ה.
עוֹלָה – נחשבת.
עִקַּר טְבִילָה – הטבילה המועילה ביותר.
*
תפה אָמַר לוֹ מִין שֶׁשְּׁמוֹ שָׂשׂוֹן לְרַ' אַבָּהוּ: עֲתִידִים אַתֶּם שֶׁתִּשְׁאֲבוּ לִי מַיִם בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן” (ישעיה יב, ג). אָמַר לוֹ: אִלּוּ נֶאֱמַר: “לְשָׂשׂוֹן” – כִּדְבָרֶיךָ; עַכְשָׁו שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּשָׂשׂוֹן” – עוֹרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ יֵעָשֶׂה נֹאד וְנִשְׁאַב בּוֹ מַיִם (סוכה מח ע"ב).
מין – כופר.
אוֹתוֹ הָאִישׁ – אתה (המין).
נֹאד – כלי עור ששומרים בו נוזלים.
*
תפו שָׁאֲלוּ הַמִּינִים אֶת רַ' אַבָּהוּ: אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מוֹצְאִים מִיתָה לַחֲנוֹךְ. אָמַר לָהֶם: לָמָּה? אָמְרוּ לוֹ: נֶאֱמַר כָּאן לְקִיחָה, “כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים” (בראשית ה, כד), וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: “כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ” (מלכים ב ב, ג). אָמַר לָהֶם: אִם לִלְקִיחָה אַתֶּם דּוֹרְשִׁים, נֶאֱמַר כָּאן לְקִיחָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: “הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ” (יחזקאל כד, טז) (בר"ר כה, א).
מִינִים – כופרים (כנראה יהודים־נוצרים).
אֵין אָנוּ וגו' – לא מסופר בתורה על מיתתו של חנוך (והיא ראיה לתורה הנוצרית שראתה את משיחהּ כמעין חנוך שני).
כָּאן – במסופר על חנוך.
לְהַלָּן – במסופר על אליהו (שעלה השמימה בסערה).
“מַחְמַד עֵינֶיךָ” – היא אשתו של יחזקאל, שבוודאי מתה.
*
תפז אָמַר לוֹ מִין לְרַ' אַבָּהוּ: אֵימָתַי יָבוֹא מָשִׁיחַ? אָמַר לוֹ: כְּשֶׁיְּכַסֶּה הַחשֶׁךְ אֶת בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ. אָמַר לוֹ: אַתָּה מְקַלְּלֵנִי? אָמַר לוֹ: כָּתוּב בַּמִּקְרָא: “כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה” (ישעיה ס, ב) (סנהדרין צט ע"א).
מִין – כופר (אולי יהודי־נוצרי).
בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ – המינים.
*
תפח רַ' אַבָּהוּ הָיָה מִשְׁתַּבֵּחַ לִפְנֵי הַמִּינִים בְּרַ' סָפְרָא שֶׁאָדָם גָּדוֹל הוּא. הֵנִיחוּ לוֹ מֶכֶס שֶׁל שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים. פַּעַם אַחַת מְצָאוּהוּ, אָמְרוּ לוֹ: “רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם” (עמוס ג, ב) – מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵמָה מְכַלָּהּ בְּאוֹהֲבוֹ? שָׁתַק וְלֹא אָמַר לָהֶם כְּלוּם. הֵטִילוּ סוּדָר בְּצַוָּארוֹ וְהָיוּ מְצַעֲרִין אוֹתוֹ. בָּא רַ' אַבָּהוּ וּמְצָאָם. אָמַר לָהֶם רַ' אַבָּהוּ: לָמָּה אַתֶּם מְצַעֲרִין אוֹתוֹ? אָמְרוּ לוֹ: וְלֹא אָמַרְתָּ לָנוּ שֶׁאָדָם גָּדוֹל הוּא? וְלֹא יָדַע לוֹמַר לָנוּ פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל אוֹתוֹ פָּסוּק! אָמַר לָהֶם: לֹא אָמַרְתִּי לָכֶם אֶלָּא בְּמִשְׁנָה, אֲבָל בְּמִקְרָא כְּלוּם אָמַרְתִּי לָכֶם? אָמְרוּ לוֹ: בַּמֶּה נִשְׁתַּנֵּיתֶם אַתֶּם, שֶׁיּוֹדְעִים? אָמַר לָהֶם: אָנוּ, בִּשְׁבִיל שֶׁאָנוּ מְצוּיִים אֶצְלְכֶם, מְטִילִים עַל עַצְמֵנוּ וּמְעַיְּנִים, הֵם אֵינָם מְעַיְּנִים. אָמְרוּ לוֹ: אֱמֹר לָנוּ אַתָּה. אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁנּוֹשֶׁה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, אֶחָד אוֹהֲבוֹ וְאֶחָד שׂוֹנְאוֹ; אוֹהֲבוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, שׂוֹנְאוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ בְּבַת אַחַת (עבודה זרה ד ע"א).
מִשְׁתַּבֵּחַ וגו' – משבח את רב ספרא, חכם בבלי, באוזני כופרים (כנראה יהודים־נוצרים).
הֵנִיחוּ וגו' – ויתרו לו על תשלום מסים.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ וגו' – האם אדם כועס מוציא את כעסו על אהובו? מכאן שאין ישראל אהובים על הקב"ה.
הֵטִילוּ סוּדָר וגו' – כרכו פיסת בד סביב צווארו והציקו לו.
לֹא אָמַרְתִּי וגו' – גדולתו של רב ספרא היא במשנה, לא בפירושי פסוקים בתנ"ך.
בַּמֶּה נִשְׁתַּנֵּיתֶם וגו' – מדוע אתם, בני ארץ ישראל, שונים מן החכמים הבבלים ויודעים לפרש פסוקים?
מְצוּיִים אֶצְלְכֶם ־ חיים בחברת המינים (הנוהגים לחפש ביסוס לדעותיהם בפסוקי מקרא).
מְטִילִים וגו' – מקבלים על עצמנו לעיין בפסוקים (ולהתכונן להתווכח על פירושיהם).
לְאָדָם שֶׁנּוֹשֶׁה – משל לאדם שתובע חוב משני אנשים.
מְעַט מְעַט ־ לא בפעם אחת, אלא במידה קטנה בכל פעם (וזה לדבריו פירוש המילה “אפקוד”).
*
תפט רַ' אַבָּהוּ הֵטִיל לוֹ יַעֲקֹב הַמִּין סַם עַל שׁוֹקוֹ, וְאִלְמָלֵא רַ' אַמִּי וְרַ' אַסִּי שֶׁלִּחֲכוּ אֶת שׁוֹקוֹ הָיָה מְקַפֵּחַ שׁוֹקוֹ, שֶׁהָיוּ הַמִּינִים מְקַיְּמִים בּוֹ בְּעַצְמָם “תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים” (שופטים טז, ל) (עבודה זרה כח ע"א).
הֵטִיל לוֹ וגו' – יעקב הכופר מרח על רגלו של ר' אבהו רעל, כדי להמיתו (כיוון שהיה מנצח את המינים בוויכוחים).
לִחֲכוּ – מיהרו לנגב את הרעל.
מְקַפֵּחַ – מאבד (על ידי קטיעה).
שֶׁהָיוּ הַמִּינִים וגו' – המינים היו מוכנים להיענש (על פגיעה בר' אבהו, שהיה קרוב למלכות) ובלבד שיפגעו בו, כאילו עשו בו כמעשה שמשון, שהרג את עצמו עם אויביו.
*
תצ שִׁמְעוֹן בַּר וָא הָיָה בָּקִי בְּמַרְגָּלִיּוֹת, וְלֹא הָיָה לוֹ כִּכַּר לֶחֶם לֶאֱכֹל. קָרָא עָלָיו רַ' יוֹחָנָן: “וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם” (קהלת ט, יא). אָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מַעֲשָׂיו שֶׁל אַבְרָהָם יַכִּיר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו שֶׁל זֶה.
וּכְשֶׁהָיָה שִׁמְעוֹן בַּר וָא בְּדַמֶּשֶׂק שָׁלַח לוֹ רַ' אַבָּהוּ אִגֶּרֶת וְנָתַן מִן שֵׂיבָתוֹ בְּתוֹכָה: בִּשְׁבִיל הַשֵּׂיבוֹת הָאֵלֶּה עֲמֹד וְלֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ, רַ' יוֹחָנָן! אַבָּהוּ שֶׁל גֻּלְתָּיוֹת נִתְמַנָּה, שִׁמְעוֹן שֶׁל מַעְפָּרִיּוֹת לֹא נִתְמַנָּה (ירושלמי ביכורים ג, ג).
בַּר וָא – הידוע גם בשם: בר אבא.
בָּקִי בְּמַרְגָּלִיּוֹת – מומחה בהערכת אבני חן.
קָרָא עָלָיו – ציטט (פסוק) בקשר אליו.
כָּל מִי וגו' – מי שאינו מבין את עוצמת מעשיו של אברהם בהכנסת אורחים, יוכל ללמוד עליהם מאבותיו של שמעון, שהיו צדיקים ומכניסי אורחים.
בְּדַמֶּשֶׂק – שאליה ירד כדי לחפש פרנסה.
מִן שֵׂיבָתוֹ – משער ראשו הלבן.
בִּשְׁבִיל הַשֵּׂיבות וגו' – דברי ר' אבהו: לכבוד זקנתי חזור לארץ (וקבל עליך משרת רבנות).
מִי יְגַלֶּה וגו' – דברי ר' אבהו: הלוואי ויכול היה ר' יוחנן, שכבר נפטר, לשוב ולהסביר את העובדה שר' אבהו, שהיה עשיר ובעל טליתות מפוארות (“גולתיות”), נסמך לרבנות וזוכה לשכר אף שאינו זקוק לו, ואילו שמעון בר וא, שיש לו רק בגדי עוני (“מעפריות”) וזקוק לפרנסה, לא נתמנה לרבנות.
*
תצא כְּשֶׁמֵּת רַ' אַבָּהוּ בָּכוּ עַמּוּדֵי קֵיסָרִי. אָמְרוּ הַכּוּתִים: אֵין הֵם אֶלָּא מְרִיעִים. אָמְרוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל: יוֹדְעִים הָרְחוֹקִים כַּמָּה שֶׁהַקְּרוֹבִים מְרִיעִים?
בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ שֶׁל רַ' אַבָּהוּ עָבְרוּ לְפָנָיו שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר נְהָרוֹת שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן. אָמַר לָהֶם: כָּל אֵלּוּ לְמִי? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁלְּךָ. אָמַר לָהֶם: וְכָל אֵלּוּ שֶׁל אַבָּהוּ? “וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי, אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת ה'” (ישעיה מט, ד). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְאֶה לָהֶם לַצַּדִּיקִים מַתַּן שְׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנַפְשָׁם שְׂבֵעָה וְהֵם יְשֵׁנִים לָהֶם. לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְצָר כָּל מִינֵי סְעוּדָה בְּמַפָּה, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ הָאוֹרְחִים רָאוּ אוֹתָם וְנַפְשָׁם שְׂבֵעָה וְיָשְׁנוּ לָהֶם (ירושלמי, עבודה זרה ג, א).
בָּכוּ עַמּוּדֵי קֵיסָרִי – מרוב צער.
הַכּוּתִים – השומרונים, כופרים (שהיה ר' אבהו מנצח אותם בוויכוחים).
מְרִיעִים – שמחים (על מותו).
יוֹדְעִים וגו' – כיצד זה יכולים אנשים המצויים במרחק לדעת על מה משמיעים העמודים את קולם?
אֲפַרְסְמוֹן – בושם ריחני ומשובח, סמל לשכר בעולם הבא.
“וַאֲנִי אָמַרְתִּי” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי ר' אבהו סבר במהלך חייו שאין לו שכר על מעשיו הטובים, אך לא כן הוא.
מַתַּן שְׂכָרָם – לעולם הבא.
לְמֶלֶךְ – משל למלך. צָר – צייר (על המפה את צורת המאכלים המזומנים לאורחים).
יָשְׁנוּ לָהֶם – נחו בשלווה (בהמתנה לסעודה המובטחת).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.