תצב רַ' זֵירָא הָיָה מִתְחַבֵּא מִלְּסָמְכוֹ, שֶׁאָמַר רַ' אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם הֱוֵי קַבָּל וְקַיָּם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע זוֹ שֶׁאָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אֵין אָדָם עוֹלֶה לִגְדֻלָּה אֶלָּא אִם כֵּן מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו, הִמְצִיא אֶת עַצְמוֹ.
כְּשֶׁסָּמְכוּ אֶת רַ' זֵירָא פָּתְחוּ לוֹ כָּךְ:
לֹא כָּחָל וְלֹא שָׂרָק וְלֹא פִּרְכּוּס – וְיַעֲלַת חֵן (סנהדרין יד ע"א).
מִתְחַבֵּא מִלְּסָמְכוֹ – מתחמק מרבותיו כדי שלא יסמכוהו לרבנות.
הֱוֵי קַבָּל וְקַיָּם – בארמית: היֵה אפל ומתקיים, כלומר שב באפילה (שלא תיראה בין הגדולים) וכך תאריך ימים, שהרבנות מקצרת חייו של אדם.
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע וגו' – אך לאחר ששמע שמינוי לרבנות מלמד על אדם שנסלחו לו כל חטאיו.
הִמְצִיא אֶת עַצְמוֹ – הופיע בגלוי.
פָּתְחוּ – בשירה.
לֹא כָּחָל וגו' – שיר שבח שהיו שרים לפני הכלה: אין היא מתייפה (בצבע כחול או אדום) ומתקשטת, ובכל זאת היא מלאת יופי.
כך ר' זירא הצנוע שהכול מכירים בגדולתו.
*
תצג “רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ” (משלי כ, ו) – זֶה שְׁאַר כָּל אָדָם, “וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא” (שם) – זֶה רַ' זְעֵירָא, שֶׁאָמַר רַ' זְעֵירָא: אֵין אָנוּ צְרִיכִים לַחֲשֹׁשׁ לִשְׁמוּעוֹתָיו שֶׁל רַב שֵׁשֶׁת, שֶׁהוּא אָדָם מְאוֹר עֵינַיִם.
אָמַר רַ' זְעֵירָא לְרַ' יַסָּא: מַכִּיר רַבִּי אֶת בַּר פְּדָיָה, שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שְׁמוּעוֹת בִּשְׁמוֹ? אָמַר לוֹ: רַ' יוֹחָנָן אֲמָרָן מִשְּׁמוֹ.
אָמַר רַ' זְעֵירָא לְרַ' בָּא בַּר זַבְדִּי: מַכִּיר רַבִּי אֶת רַב, שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שְׁמוּעוֹת בִּשְׁמוֹ? אָמַר לוֹ: רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אֲמָרָן מִשְּׁמוֹ (ירושלמי שבת א, ב).
“רָב אָדָם” וגו' – הפסוק נדרש כאומר כי מרבית בני האדם מוכנים למסור דברי הלכה (“שמועות”) בשם חכמים שלא מפיהם שמעו את הדברים (והם אנשי חסדם), ואילו ר' זירא (הוא “איש אמונים”) העביר מסורות רק של אנשים שמפיהם שמע אותן.
לַחֲשֹׁשׁ – לשים לב. מְאוֹר עֵינַיִם – עיוור, ולכן לא ראה מפי מי שמע מה ששמע.
רַבִּי – לשון כבוד: אתה. רַ' יוֹחָנָן – ועליו ראוי לסמוך (וכן ר' אדא בהמשך).
*
תצד אָמְרוּ לוֹ לְרַ' זֵירָא: מְחֻדָּדוֹת שְׁמוּעוֹתֶיךָ. אָמַר לָהֶם: שֶׁל יוֹם הֵן (עירובין סה ע"א).
מְחֻדָּדוֹת שְׁמוּעוֹתֶיךָ – ההלכות שאתה מלמד הן חדות וחריפות.
שֶׁל יוֹם הֵן – למדתי אותן בשעות היום (כשמחשבתו של אדם בהירה וערנית).
*
תצה אָמַר רַ' זֵירָא: בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת הַחֲכָמִים שֶׁהֵם רָצִים לְפֶרֶק בְּשַׁבָּת אָמַרְתִּי: מְחַלְּלִין הַחֲכָמִים אֶת הַשַּׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי זוֹ שֶׁל רַ' תַּנְחוּם אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָה וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג” (הושע יא, י) – אַף אֲנִי הָיִיתִי רָץ (ברכות ו ע"ב).
לְפֶרֶק – לדרשה בציבור.
מְחַלְּלִין – כי אסור לרוץ בשבת.
זוֹ שֶׁל – דבריו של.
“אַחֲרֵי ה'” וגו' – והפסוק נדרש כריצה לשמיעת הדרשה, שעוצמתה כשאגת האריה.
*
תצו רַ' זְעֵירָא וְרַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא וְרַ' לֵוִי הָיוּ יוֹשְׁבִים, וְהָיָה רַ' זְעֵירָא מְקַנְתֵּר אוֹתָם שֶׁל הָאַגָּדָה וְקָרָא לָהֶם סִפְרֵי קְסָמִים. אָמַר לוֹ רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: לָמָּה אַתָּה מְקַנְתְּרָם? שְׁאַל וְהֵם מְשִׁיבִים לְךָ. אָמַר לָהֶם: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר” (תהלים עו, יא)? אָמְרוּ לוֹ: “כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ” – בָּעוֹלָם הַזֶּה, “שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר” – לָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לָהֶם: אוֹ נֹאמַר: “כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ” – בָּעוֹלָם הַבָּא, “שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר” – בָּעוֹלָם הַזֶּה? אָמַר רַ' לֵוִי: כְּשֶׁתְּעוֹרֵר חֲמָתְךָ עַל הָרְשָׁעִים, צַדִּיקִים רוֹאִים מָה אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם וְהֵם מוֹדִין לְשִׁמְךָ. אָמַר רַ' זְעֵירָא: הֲפֹךְ וְהַפֵּךְ בּוֹ – וְלֹא נִשְׁמַע מִמֶּנּוּ כְּלוּם. יִרְמְיָה בְּנִי, צֹר צֹר הֲלָכָה, שֶׁהִיא טוֹבָה מִכֻּלָּם (ירושלמי מעשרות ג, ד).
מְקַנְתֵּר וגו' – מזלזל באנשים העוסקים בדברי אגדה, ומגדיר את ספריהם כספרים חסרי חשיבות.
אָמְרוּ לוֹ וגו' – ודרשו את הפסוק כך: חייב אדם להודות על החמה, על הרעה הפוגעת בו בעולם הזה, כי כך נמנעת ממנו הפורענות לעולם הבא.
אוֹ נֹאמַר וגו' – והרי אפשר לדרוש גם להפך: האדם מודה על העונש שבעולם הבא ומצדיק עליו את הדין, אך בעולם הזה הקב"ה מעכב את העונש.
אָמַר רַ' לֵוִי – ולפי דרשתו הפסוק עוסק ברשעים ובצדיקים בעולם הזה (ולא בשני העולמות).
הֲפֹךְ וְהַפֵּךְ בּוֹ – אפשר לדרוש את הפסוק בכל כיוון, ובסופו של דבר אי אפשר ללמוד ממנו כלום.
צֹר צֹר – שמור היטב על ההלכה ועסוק בה תמיד, שהיא עדיפה על הכול (כולל האגדה).
*
תצז אָמַר רַ' יִרְמְיָה לְרַ' זֵירָא: יָבוֹא מָר וְיִשְׁנֶה. אָמַר לוֹ: חַלָּשׁ לִבִּי וְאֵינִי יָכוֹל. – יֹאמַר מָר דְּבַר אַגָּדָה (תענית ז ע"א).
יָבוֹא מָר וגו' – בוא אדוני ולמדנו דבר משנה.
דְּבַר אַגָּדָה – המצריך מאמץ פחות.
*
תצח רַ' זֵירָא כְּשֶׁתָּשַׁשׁ מִלִּמּוּדוֹ הָיָה הוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל רַב יְהוּדָה בַּר אַמִּי, אָמַר: כְּשֶׁיִּהְיוּ הַחֲכָמִים יוֹצְאִים וְנִכְנָסִים אֶעֱמֹד מִפְּנֵיהֶם וַאֲקַבֵּל עֲלֵיהֶם שָׂכָר (עירובין כח ע"ב).
כְשֶׁתָּשַׁשׁ – כשנחלש כוחו (מרוב לימוד).
פִּתְחוֹ – פתח בית המדרש.
אֶעֱמֹד מִפְּנֵיהֶם – אקום לכבודם.
שָׂכָר – על כיבוד חכמים.
*
תצט רַ' זֵירָא כְּשֶׁתָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ מִתַּלְמוּדוֹ הָלַךְ וְיָשַׁב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל בֵּית רַ' נָתַן בַּר טוֹבִי, אָמַר: כְּשֶׁיַּעַבְרוּ הַחֲכָמִים אֶעֱמֹד מִפְּנֵיהֶם וַאֲקַבֵּל שָׂכָר. יָצָא וּבָא רַ' נָתַן בַּר טוֹבִי. אָמַר לוֹ: מִי אָמַר הֲלָכָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמַר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן. אָמַר לוֹ: רַ' יוֹחָנָן אֲמָרוֹ? אָמַר לוֹ: הֵן. שָׁנָה מִפִּיו אַרְבָּעִים פְּעָמִים. אָמַר לוֹ: יְחִידָה הִיא לְךָ, אוֹ חֲדָשָׁה הִיא לְךָ? אָמַר לוֹ: חֲדָשָׁה הִיא לִי, מִשּׁוּם שֶׁהָיְתָה מְסֻפֶּקֶת לִי בְּרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי (ברכות כח ע"א).
כְּשֶׁתָּשַׁשׁ וגו' – ראו בקטע הקודם.
שָׁנָה מִפִּיו וגו' – שינן יחד עמו את ההלכה ארבעים פעם.
יְחִידָה הִיא לְךָ וגו' – האם זו ההלכה היחידה ששמעת בשם ר' יוחנן, או שמא היא חדשה לך?
הָיְתָה מְסֻפֶּקֶת וגו' – עד כה שיערתי שמסורת זו נאמרה מפי ר' יהושע בן לוי.
*
תק רַ' זֵירָא הָיָה מִשְׁתַּמֵּט מֵרַב יְהוּדָה, שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר רַב יְהוּדָה: כָּל הָעוֹלֶה מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם” (ירמיה כז, כב). אָמַר: אֵלֵךְ וְאֶשְׁמַע מִפִּיו דָּבָר וְאָבוֹא וְאֶעֱלֶה.
הָלַךְ וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְאוֹמֵר לוֹ לְשַׁמָּשׁוֹ: הָבִיאוּ לִי נֶתֶר, הָבִיאוּ לִי מַסְרֵק, פִּתְחוּ אֶת פִּיכֶם וְהוֹצִיאוּ הֶבֶל, וּשְׁתוּ מִן הַמַּיִם שֶׁל בֵּית הַמֶּרְחָץ. אָמַר: אִלְמָלֵא בָּאתִי אֶלָּא לִשְׁמֹעַ דָּבָר זֶה דַּיִּי (שבת מא ע"א).
מִשְׁתַּמֵּט מֵרַב יְהוּדָה – מתחמק מפגישה איתו (בשל התנגדותו של רב יהודה לעלייה לארץ).
עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה – חוטא בכך שאינו מקיים מצוות עשה (של הישארות בגולה).
אֵלֵךְ וגו' – ואפרד ממנו לאחר שאלמד ממנו דבר הלכה.
נֶתֶר – סבון.
פִּתְחוּ וגו' – כדי להכניס לגוף את הבל המרחץ ולסלק את הבל הזיעה.
אִלְמָלֵא – לוּ.
דַּיִּי – שלמדתי כי מותר לדבר בעברית, לשון הקודש, בבית המרחץ.
*
תקא הָרוֹאֶה שְׂעוֹרִים בַּחֲלוֹם סָרוּ עֲווֹנוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר” (ישעיה ו, ז). אָמַר רַ' זֵירָא: אֲנִי לֹא עָלִיתִי מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁרָאִיתִי שְׂעוֹרִים בַּחֲלוֹם (ברכות נז ע"א).
סָרוּ עֲווֹנוֹתָיו – תיבת “שעורין” נדרשת כשתי מילים: סר עוון.
עַד שֶׁרָאִיתִי וגו' – הדר בארץ ישראל סולחים לו על כל עוונותיו, ור' זעירא לא רצה לנצל את עלייתו ארצה לשם כך ועל כן המתין בבבל עד שיראה שעורים בחלום.
*
תקב רַ' זֵירָא כְּשֶׁעָלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא מָצָא מַעְבָּרָה לַעֲבֹר, אָחַז בַּמֶּצֶר וְעָבַר. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ מִין: עַם פּוֹחֵז, שֶׁהִקְדַּמְתֶּם אֶת פִּיכֶם לְאָזְנֵיכֶם, עֲדַיִן בְּפַחֲזוּתְכֶם אַתֶּם עוֹמְדִים! אָמַר לוֹ: מָקוֹם שֶׁמּשֶׁה וְאַהֲרֹן לֹא זָכוּ לוֹ, אֲנִי, מִי יֹאמַר שֶׁאֶזְכֶּה לוֹ? (כתובות קיב ע"א).
כְּשֶׁעָלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – והגיע לנהר (הירדן).
מַעְבָּרָה – סירה המעבירה אנשים מצדו האחד של הנהר לצדו השני.
מֶצֶר – חבל המתוח לרוחב הנהר (וסירת המעבורת קשורה אליו).
מִין – כופר.
פּוֹחֵז – פזיז, הפועל ללא שיקול דעת.
הִקְדַּמְתֶּם וגו' – ואמרתם בסיני “נעשה” לפני “נשמע” (שמות כד, ז).
מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן – שמתו במדבר סיני ובעבר הירדן.
מִי יֹאמַר וגו' – אם אתעכב, מניין שאזכה לעבור?
*
תקג רַ' זֵירָא עָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן בְּמַלְבּוּשָׁיו (ירושלמי שביעית ד, ז).
בְּמַלְבּוּשָׁיו – ומרוב להיטות להיכנס לארץ (ראו בקטע הקודם) לא פשט אותם כשעבר במים.
*
תקד כְּשֶׁעָלָה רַ' זֵירָא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָשַׁב מֵאָה תַּעֲנִיּוֹת שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִמֶּנּוּ תַּלְמוּדָהּ שֶׁל בָּבֶל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִידֶנּוּ; וְיָשַׁב מֵאָה תַּעֲנִיּוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁלֹּא יָמוּת רַ' אֶלְעָזָר בְּיָמָיו וְיִפְּלוּ עָלָיו צָרְכֵי הַצִּבּוּר; וְיָשַׁב מֵאָה אֲחֵרוֹת, שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ אֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנּוֹם. כָּל שְׁלוֹשִׁים יוֹם הָיָה בּוֹדֵק עַצְמֹו: הִסִּיק תַּנּוּר וְעָלָה וְיָשַׁב בְּתוֹכוֹ וְהָאֵשׁ לֹא שָׁלְטָה בּוֹ. פַּעַם אַחַת נָתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים אֶת עֵינֵיהֶם וְנִתְחָרְכוּ שׁוֹקָיו וְקָרְאוּ לוֹ: “קְטִינָא חֲרוּךְ שׁוֹקַיִם” (בבא מציעא פה ע"א).
כְּשֶׁעָלָה רַ' זֵירָא – ראו בקטע הקודם.
תַּלְמוּדָהּ שֶׁל בָּבֶל – דרך הלימוד בבבל, שהיתה סבוכה ומורכבת יותר מזו של ארץ ישראל.
רַ' אֶלְעָזָר – בן פדת (ראו קטעים תנא ואילך), שהיה עוסק בצורכיהם של הרבים.
בּוֹדֵק עַצְמוֹ – לראות אם אכן אין האש פוגעת בו.
נָתְנוּ בּוֹ עֵינֵיהֶם – הביטו עליו בקנאה.
נִתְחָרְכוּ – נכוו.
קְטִינָא – גוץ (ואולי מכאן מקור שמו בארמית: זעירא – זעיר, קטן).
*
תקה רַ' זְעֵירָא כְּשֶׁעָלָה לְכָאן הָלַךְ וְהִקִּיז דָּם. הָלַךְ וּבִקֵּשׁ לִקַּח לִיטְרָא שֶׁל בָּשָׂר מִן הַטַּבָּח. אָמַר: לִיטְרָא זוֹ בְּכַמָּה? אָמַר לוֹ: בַּחֲמִשִּׁים מָעִין וּרְצוּעָה אַחַת. אָמַר לוֹ: הֵילָךְ שִׁשִּׁים – וְלֹא קִבֵּל עָלָיו. – הֵילָךְ שִׁבְעִים – וְלֹא קִבֵּל עָלָיו. – הֵילָךְ שְׁמֹונִים, הֵילָךְ תִּשְׁעִים, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְמֵאָה – וְלֹא קִבֵּל עָלָיו. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה כְּמִנְהָגְךָ. בָּעֶרֶב יָרַד לְבֵית הַוַּעַד, אָמַר לָהֶם לַחֲכָמִים: מָה רַע הַמִּנְהָג כָּאן, שֶׁאֵין אָדָם אוֹכֵל לִיטְרָא שֶׁל בָּשָׂר עַד שֶׁמַּכִּין אוֹתוֹ אַחַת בִּרְצוּעָה. אָמְרוּ לוֹ: וּמִי הוּא זֶה? אָמַר לָהֶם: טַבָּח פְּלוֹנִי. שָׁלְחוּ וּבִקְּשׁוּ לַהֲבִיאוֹ. וּמָצְאוּ אֲרוֹנוֹ יוֹצֵא. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, כָּל כָּךְ! אָמַר לָהֶם: יָבוֹא עָלַי, שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי, סָבוּר הָיִיתִי: כָּךְ הוּא הַמִּנְהָג (ירושלמי ברכות ב, ח).
לְכָאן – לארץ ישראל.
הִקִּיז דָּם – לשם רפואה (ולאחר מכן נהגו לאכול בשר כדי להשלים את הדם החסר).
לִקַּח לִיטְרָא – לקנות כמות (קטנה) של בשר.
טַבָּח – קצב.
בַּחֲמִשִּׁים וגו' – חמישים מטבעות והצלפה אחת בשוט (והתכוון הקצב לבזותו).
הֵילָךְ שִׁשִּׁים – הא לך שישים מטבעות, ואל תצליף בי.
לֹא קִבֵּל עָלָיו – לא הסכים.
בֵּית הַוַּעַד – מקום מושב החכמים.
בִּקְּשׁוּ לַהֲבִיאוֹ – לדין.
אֲרוֹנוֹ יוֹצֵא – לקבורה.
כָּל כָּךְ – כה גדול העונש שאתה מעניש את מי שמבזה אותך?
יָבוֹא עָלַי – לשון שבועה.
לא כָּעַסְתִּי – ולא אני גרמתי למותו, אלא כך נגזר בשמים.
*
תקו רַ' זְעֵירָא הָיָה מִצְטַעֵר וְאָמַר: הַלְוַאי הָיוּ לִי אַבָּא וְאִמָּא שֶׁאֲכַבְּדֵם וְאִירַשׁ גַּן עֵדֶן. לְאַחַר שֶׁשָּׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּכִבּוּד אִמּוֹ שֶׁל רַ' טַרְפוֹן וּבְכִבּוּד אִמּוֹ שֶׁל רַ' יִשְׁמָעֵאל, אָמַר: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁאֵין לִי לֹא אָב וְלֹא אֵם, לֹא כְּרַ' טַרְפוֹן הָיִיתִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת וְלֹא כְּרַ' יִשְׁמָעֵאל הָיִיתִי מְקַבֵּל עָלַי (ירושלמי פאה א, א).
רַ' זְעֵירָא – שהיה יתום.
אִירַשׁ גַּן עֵדֶן – כשכר על כיבוד הורים.
דִּבְרֵי חֲכָמִים וגו' – סיפורים על שני חכמים שכיבדו את הוריהם בצורה מופלאה (ראו להלן, חלק חמישי, פרק ב, קטע רעז).
הַמָּקוֹם – הקב"ה.
מְקַבֵּל עָלַי – מסכים.
*
תקז בִּשְׁכוּנָתוֹ שֶׁל רַ' זֵירָא הָיוּ בִּרְיוֹנִים הַלָּלוּ, וְהָיָה רַ' זֵירָא מְקָרְבָם כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. הִקְפִּידוּ הַחֲכָמִים. כְּשֶׁמֵּת רַ' זֵירָא אָמְרוּ הַבִּרְיוֹנִים: עַד עַכְשָׁו הָיָה קְטִינָא חֲרוּךְ שׁוֹקַיִם מְבַקֵּשׁ עָלֵינוּ רַחֲמִים, עַכְשָׁו מִי יְבַקֵּשׁ עָלֵינוּ רַחֲמִים? הִרְהֲרוּ בְּלִבָּם וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה (סנהדרין לז ע"א).
בִּרְיוֹנִים – רשעים ובעלי זרוע.
הִקְפִּידוּ – לא ראו זאת בעין יפה.
קְטִינָא וגו' – ראו לעיל, קטע תקד.
מְבַקֵּשׁ עָלֵינוּ רַחֲמִים – מתפלל למעננו.
*
תקח רַ' זֵירָא כְּשֶׁהָיָה לוֹ דָּבָר עִם אָדָם, הָיָה עוֹבֵר וְשָׁב לְפָנָיו וּמַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא וְיוֹצִיא מִלִּבּוֹ (יומא פז ע"א).
דָּבָר – מריבה.
מַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ – מאפשר שיראוהו.
כְּדֵי וגו' – כדי שהאדם שרב עמו יוכל לפגוש בו, לפרוק את כעסו ולהתפייס עמו.
*
תקט רַ' חַגַּי הָיָה סוֹמֵךְ אֶת רַ' זְעֵירָא. עָבַר אֶחָד טָעוּן חֲבִילָה שֶׁל קֵיסָמִין. אָמַר לוֹ רַ' זְעֵירָא: הָבֵא לִי קֵיסָם לַחֲצֹץ אֶת שִׁנַּי. חָזַר וְאָמַר לוֹ: לֹא תָּבִיא לִי כְּלוּם, שֶׁאִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בָּא וְעוֹשֶׂה כֵּן תִּכְלֶה כָּל הַחֲבִילָה שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ; וְלֹא רַ' זְעֵירָא כָּשֵׁר כָּל כָּךְ, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁצִּוָּנוּ בּוֹרְאֵנוּ אָנוּ עוֹשִׂין. (ירושלמי דמאי ג, ב).
סוֹמֵךְ – תומך (בשעת הליכתו).
טָעוּן וגו' – נושא חבילה של שבבי עץ דקים.
קֵיסֶם לַחֲצֹץ אֶת שִׁנַּי – להוציא בעזרתו שיירי מזון שבין השיניים.
תִּכְלֶה וגו' – יאזלו כל הקיסמים.
וְלֹא רַ' זְעֵירָא וגו' – דברי ר' זירא על עצמו: צו הקב"ה (לכבד את רכוש הזולת) הוא שמניע את התנהגותי ולאו דווקא צדקתי שלי.
*
תקי הֵעִיד רַ' יְהוּדָה בֶּן אֶלְיָקִים מִשּׁוּם הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם: כָּל הַסּוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה אֵינוֹ נִזּוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. אָמַר רַ' זְעֵירָא: וַהֲרֵי אֲנִי סָמַכְתִּי וְנִזַּקְתִּי, שֶׁנִּתְפַּסְתִּי בְּאַנְגַּרְיָא לְהוֹלִיךְ הֲדַס לְפָלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ? אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, גְּדוֹלָה הִיא, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁנּוֹתְנִין שָׂכָר לְהַכִּיר אֶת הַפָּלָטִין וְלִרְאוֹת פְּנֵי מֶלֶךְ (ירושלמי ברכות א, א; ברכות ט ע"ב).
הֵעִיד וגו' – על מסורת ששמע מפי קבוצת חכמים בירושלים.
הַסּוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה – אינו מפסיק בין קריאת שמע של שחרית (המסתיימת בברכה העוסקת בגאולה) ובין תפילת שמונה עשרה הנאמרת לאחריה.
אַנְגַּרְיָא – עבודת כפייה מטעם המלכות הרומית.
פָּלָטִין – ארמון.
גְּדוֹלָה הִיא – טובה, מכובדת.
נוֹתְנִין שָׂכָר – משלמים כסף.
*
תקיא רַ' זְעֵירָא נָפַל בַּשָּׂדֶה. בָּאוּ וּבִקְּשׁוּ לְזָקְפוֹ, מְצָאוּהוּ כְּשֶׁהוּא מְעֻלָּף, אָמְרוּ לוֹ: מַהוּ כָּךְ? אָמַר לָהֶם: כֻּלָּנוּ נָבוֹא לְכָאן, עַל שֵׁם “וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ” (קהלת ז, ב) (ירושלמי ברכות ג, א).
בַּשָּׂדֶה – של קברות.
לְזָקְפוֹ – להעמידו על רגליו.
מַהוּ כָּךְ? – מדוע התעלפת?
אָמַר וגו' – המחשבה על כך שסוף כל בני האדם למות היא שהביאה לעלפונו. עַל שֵׁם וגו' – כאמור בדברי קהלת, התובע מן החיים לזכור את סופם.
*
תקיב רַ' זֵירָא כְּשֶׁהָיוּ מְשַׁגְּרִים לוֹ מִבֵּית הַנָּשִׂיא מַתָּנוֹת לֹא הָיָה נוֹטֵל. כְּשֶׁהָיוּ מַזְמִינִים אוֹתוֹ – הָלַךְ, אָמַר: מִתְכַּבְּדִים הֵם בִּי (מגילה כח ע"א).
מְשַׁגְּרִים – שולחים.
נוֹטֵל – לוקח (כי “שונא מתנות יחיה” [משלי טו, כז]).
מַזְמִינִים אוֹתוֹ – לסעודה.
מִתְכַּבְּדִים הֵם בִּי – כבודם גדל כשרואים אותי בין אורחיהם.
*
תקיג שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַ' זֵירָא: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי, וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִּי, וְלֹא הִרְהַרְתִּי בִּמְבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפוֹת, וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִלִּין, וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שְׁנַת קֶבַע וְלֹא שְׁנַת עֲרַאי, וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרַי, וְלֹא קָרָאתִי לַחֲבֵרִי בַּחֲנִיכָתוֹ (מגילה כח ע"א).
בַּמֶּה – בזכות מה.
הִקְפַּדְתִּי – כעסתי.
בִּפְנֵי מִי – לפני, בראש.
הִרְהַרְתִּי – בדברי תורה.
מְבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפוֹת – מקומות מלוכלכים או טמאים.
אַרְבַּע אַמּוֹת – כשני מטרים.
שְׁנַת עֲרַאי – נמנום.
לא שַׂשְׂתִּי וגו' – לא שמחתי כאשר נכשל אחד מחברי.
חֲנִיכָתוֹ – כינויו או שמו הפרטי.
*
תקיד רַ' זֵירָא חָלָה. נִכְנַס אֶצְלוֹ רַ' אַבָּהוּ. קִבֵּל עָלָיו: אִם יִתְרַפֵּא קְטִינָא חֲרוּךְ שׁוֹקַיִם אֶעֱשֶׂה יוֹם טוֹב לַחֲכָמִים. נִתְרַפֵּא וְעָשָׂה סְעוּדָה לְכָל הַחֲכָמִים (ברכות מו ע"א).
נִכְנַס – לבקרו.
קִבֵּל עָלָיו – נדר (ר' אבהו).
קְטִינָא וגו' – כינויו של ר' זירא (ראו קטע תקד).
יוֹם טוֹב – משתה ושמחה.
*
תקטו כְּשֶׁמֵּת רַ' זֵירָא פָּתַח עָלָיו אוֹתוֹ סַפְדָן:
אֶרֶץ שִׁנְעָר הָרָה וְיָלְדָה,
אֶרֶץ צְבִי גִּדְּלָה שַׁעֲשׁוּעֶיהָ.
אוֹי נָא לָהּ – אָמְרָה רַקַּת –
כִּי אָבְדָה כְּלִי חֶמְדָּתָהּ (מועד קטן כה ע"ב).
פָּתַח – את דברי ההספד.
שִׁנְעָר – בבל (שבה נולד ר' זירא).
אֶרֶץ צְבִי וגו' – ארץ ישראל (שאליה עלה) העלתה את ילד שעשועיה, ר' זירא, לגדולה.
רַקַּת – טבריה או ציפורי, יישובים שבהם פעל ר' זירא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.