תקטז רַב אָרֹךְ בְּדוֹרוֹ הָיָה וְרַב יְהוּדָה מַגִּיעַ לִכְתֵפוֹ (נידה כד ע"ב).

אָרֹךְ – גבה קומה.

רַב יְהוּדָה – ראו להלן, קטעים תקסז ואילך.

*

תקיז יָפְיוֹ שֶׁל רַב מֵעֵין יָפְיוֹ שֶׁל רַ' אַבָּהוּ. יָפְיוֹ שֶׁל רַ' אַבָּהוּ מֵעֵין יָפְיוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ (בבא מציעא פד ע"א).

מֵעֵין יָפְיוֹ – ראו קטע תסה.

*

תקיח כְּשֶׁעָלָה אִיסִי בַּר הִנִּי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פָּגַע בּוֹ רַ' יוֹחָנָן, אָמַר לוֹ: מִי רֹאשׁ יְשִׁיבָה בְּבָבֶל? אָמַר לוֹ: אַבָּא אֲרִיכָא. אָמַר לוֹ: אַבָּא אֲרִיכָא אַתָּה קוֹרֵא לוֹ?! זָכוּרְנִי, כְּשֶׁהָיִיתִי יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי שְׁבַע עֶשְׂרֵה שׁוּרוֹת אֲחוֹרֵי רַב וְיָצְאוּ נִיצוֹצוֹת שֶׁל אֵשׁ מִפִּיו שֶׁל רַב לְפִיו שֶׁל רַבִּי וּמִפִּיו שֶׁל רַבִּי לְפִיו שֶׁל רַב, וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מָה הֵם אוֹמְרִים – וְאַתָּה אַבָּא אֲרִיכָא קוֹרֵא לוֹ?! (חולין קלז ע"ב).

כְּשֶׁעָלָה – מבבל.

פָּגַע – פגש.

אַבָּא אֲרִיכָא – כינויו של רב בשל גובהו (ראו קטע תקטז), והוא נשמע ככינוי של זלזול.

לִפְנֵי רַבִּי – בישיבתו של רבי יהודה הנשיא.

שְׁבַע עֶשְׂרֵה שׁוּרוֹת – של תלמידים, שהיו יושבים לפי סדר חוכמתם (ורומז כך לגדולתו של רב).

נִיצוֹצוֹת שֶׁל אֵשׁ – דימוי לעוצמת הדיון וחריפותו.

יוֹדֵעַ – מבין.

*

תקיט כְּשֶׁעָלָה רַב חִיָּא בַּר יוֹסֵף מָצָא אֶת רַ' יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים וְאוֹמְרִים: דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִם. אָמַר לָהֶם: הָאֱלֹהִים, הוֹרָה בָּהּ רַב “מִן כַּף הַמּוֹחַ וְעַד הַיָּרֵךְ”. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִי הוּא רַב וּמִי הוּא רַב, שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתוֹ? אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: וְאֵין אַתָּה זָכוּר אוֹתוֹ תַּלְמִיד שֶׁשִּׁמֵּשׁ אֶת רַבִּי וְרַ' חִיָּא הַגָּדוֹל. וְהָאֱלֹהִים, כָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁשִּׁמֵּשׁ אוֹתוֹ תַּלְמִיד בִּישִׁיבָה אֲנִי שִׁמַּשְׁתִּי בַּעֲמִידָה. וּמִי גָּבַר? הוּא גָּבַר בַּכֹּל. מִיָּד פָּתַח רֵישׁ לָקִישׁ וְאָמַר: בְּרַם זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לְטוֹב, שֶׁאָמְרוּ שְׁמוּעָה מִפִּיו (חולין נד ע"א).

כְּשֶׁעָלָה – מבבל לארץ ישראל.

דְּרוּסָה וגו’ – עוף או בהמה שנפגעו בידי חיה (אך טרם מתו), ויש לבדוק את אזור המעיים כדי לברר אם הם נחשבים כטרפה האסורה באכילה, או שמא אפשר עוד לשחוט אותם כהלכה.

הָאֱלוֹהִים – לשון שבועה.

מִן כַּף וגו’ – לדעת רב יש לבדוק את הדרוסה לאורך כל הגוף.

יוֹדֵעַ – מכיר.

שִׁמֵּשׁ – למד תורה (מפי רבי יהודה הנשיא ור' חיא).

בִּישִׁיבָה וגו’ – רב היה לומד כשהוא יושב, עדות למעמדו וגדולתו, ואילו ר' יוחנן למד רק בעמידה.

וּמִי גָּבַר – כוחו של מי גדול יותר, של רב או של ר' יוחנן?

בַּכֹּל – בתורה ובחסידות.

אוֹתוֹ הָאִישׁ – רב.

שְׁמוּעָה – דבר הלכה.

*

תקכ רַב פָּסַק סִדְרוֹ לִפְנֵי רַבִּי. נִכְנַס וּבָא רַ' חִיָּא – חָזַר לְרֹאשׁ; נִכְנַס בַּר קַפָּרָא – חָזַר לְרֹאשׁ; בָּא רַ' שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי – חָזַר לְרֹאשׁ; בָּא רַ' חֲנִינָא בַּר חַמָּא, אָמַר רַב: כָּל כָּךְ אֶהְיֶה חוֹזֵר וְהוֹלֵךְ? לֹא חָזַר. הִקְפִּיד רַ' חֲנִינָא. הָלַךְ רַב אַחֲרָיו שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר עַרְבֵי יְמֵי הַכִּפּוּרִים – וְלֹא נִתְפַּיֵּס (יומא פז ע"א).

פָּסַק סִדְרוֹ – הסביר קטע מן המקרא (ואולי פרשת השבוע).

רַבִּי – יהודה הנשיא.

חָזַר לְרֹאשׁ – החל שוב בהסבר מראשית הקטע.

בְּרַבִּי – בן רבי.

כָּל כָּךְ וגו’ – כמה פעמים יהיה עלי לחזור אל ראשית הדברים?

הִקְפִּיד – נפגע וכעס.

הָלַךְ רַב אַחֲרָיו – לבקש את סליחתו.

*

תקכא רַב בֶּן אָחִיו שֶׁל רַ' חִיָּא וּבֶן אֲחוֹתוֹ הָיָה, כְּשֶׁעָלָה לְשָׁם אָמַר לוֹ רַ' חִיָּא: אַיְבוּ קַיָּם? אָמַר לוֹ: אִמָּא קַיָּמֶת. אָמַר לוֹ: אִמָּא קַיֶּמֶת? אָמַר לוֹ: אַיְבוּ קַיָּם? אָמַר לוֹ רַ' חִיָּא לְשַׁמָּשׁוֹ: חֲלֹץ לִי מִנְעָלַי וְהוֹלֵךְ כֵּלַי אַחֲרַי לְבֵית הַמֶּרְחָץ (פסחים ד ע"א).

בֶּן אָחִיו… וּבֶן אֲחוֹתוֹ – אייבוּ, אביו של רב, היה אחיו של ר' חיא מן האב, ואמא, אמו של רב, היתה אחותו של ר' חיא מן האם.

לְשָׁם – מבבל לארץ ישראל (ללמוד תורה).

קַיָּם – עדיין בחיים.

אִמָּא קַיָּמֶת? – ראוי שתשאל אם אמא עדיין בחיים (ובכך רמז שאייבו כבר נפטר).

חֲלֹץ לִי מִנְעָלַי – סימן לאבלות (על מות אחיו ואחותו).

וְהוֹלֵךְ כֵּלַי וגו’ – הבא את בגדי לבית המרחץ, כאות לסיום האבלות (ועשה כך כדי ללמד כי מי שנודע לו על פטירת קרוב לאחר יותר מחודש ימים, חייב לתת רק ביטוי קצר לאבלותו).

*

תקכב כְּשֶׁיָּרַד רַבָּה בַּר חַנָּה לְבָבֶל אָמַר לוֹ רַ' חִיָּא לְרַבִּי: בֶּן אָחִי יוֹרֵד לְבָבֶל, יוֹרֶה? – יוֹרֶה. יָדִין? – יָדִין. – יַתִּיר בְּכוֹרוֹת? – יַתִּיר. כְּשֶׁיָּרַד רַב לְבָבֶל אָמַר לוֹ רַ' חִיָּא לְרַבִּי: בֶּן אֲחוֹתִי יוֹרֵד לְבָבֶל, יוֹרֶה? – יוֹרֶה. יָדִין? – יָדִין. – יַתִּיר בְּכוֹרוֹת? – אַל יַתִּיר. – מָה טַעַם? – מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּמוּמִים. – וַהֲרֵי אָמַר רַב: שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֳדָשִׁים גָּדַלְתִּי אֵצֶל רוֹעֵי בְּהֵמָה לֵידַע אֵיזֶה מוּם קָבוּעַ וְאֵיזֶה מוּם עוֹבֵר? – אֶלָּא לַחֲלוֹק לוֹ כָּבוֹד לְרַבָּה בַּר חַנָּה (סנהדרין ה ע"א).

רַבִּי – יהודה הנשיא (המעניק סמיכה לרבנים).

יוֹרֶה – בענייני הלכה.

יָדִין – בענייני ממונות.

יַתִּיר בְּכוֹרוֹת – בכור בהמה (שיש לתת אותו לכוהן) מותר לאכילה למי שאינו כוהן אם נתגלה בו מום, ורק מי שבקי ויודע להבחין בין מום קבוע למום חולף יכול להתיר בכורות לאכילת זרים.

גָּדַלְתִּי – שהיתי בחברתם.

לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד – רבי העניק לרבה בר חנה זכויות מיוחדות כדי שבני בבל ינהגו בו בכבוד, אך רב אינו זקוק לכך, כי ינהגו בו כבוד ממילא, בזכות תורתו.

*

תקכג רַב סְמָכוֹ רַבִּי לְהַתִּיר נְדָרִים וְלִרְאוֹת כְּתָמִים. כְּשֶׁמֵּת רַבִּי בִּקֵּשׁ מִבְּנוֹ מוּמֵי בְכוֹרוֹת. אָמַר לוֹ: אֵינִי מוֹסִיף לְךָ עַל מָה שֶׁנָּתַן לְךָ אַבָּא (ירושלמי חגיגה א, ח).

לְהַתִּיר נְדָרִים – לשבת בראש בית דין המתיר לאנשים נדרים שנדרו.

לְרְאוֹת כְּתָמִים – כתמי דם של אישה כדי לברר אם היא נידה.

בִּקֵּשׁ וגו’ – רב ביקש מבנו של רבי שיסמיך אותו גם להתיר בכורות (ראו בקטע הקודם).

*

תקכד שְׁמוּאֵל וְקַרְנָא הָיוּ יוֹשְׁבִים עַל שְׂפַת נְהַר הַמֶּלֶךְ. רָאָה אֶת הַמַּיִם שֶׁהֵם עוֹלִים וַעֲכוּרִים הֵם. אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל לְקַרְנָא: אָדָם גָּדוֹל בָּא מִן הַמַּעֲרָב וְחוֹשֵׁשׁ בְּמֵעָיו, וְעָלוּ הַמַּיִם לְהַקְבִּיל פָּנָיו – לֵךְ תְּהֵה עַל קַנְקַנּוֹ. הָלַךְ וּמָצָא אֶת רַב, אָמַר: מִנַּיִן שֶׁאֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּין אֶלָּא עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה? אָמַר לוֹ: שֶׁנֶּאֱמַר: “לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ” (שמות יג, ט) – מִן הַמֻּתָּר בְּפִיךָ. מִנַּיִן לְדָם שֶׁהוּא אָדֹם? – שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם” (מלכים ב ג, כב). אָמַר לוֹ: מָה שִׁמְךָ? – קַרְנָא. אָמַר לוֹ: יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּצֵא לְךָ קֶרֶן בְּעֵינֶיךָ. לְסוֹף הִכְנִיסוֹ שְׁמוּאֵל לְבֵיתוֹ, הֶאֱכִילוֹ לֶחֶם שְׂעוֹרִים וְדָגִים קְטַנִּים, וְהִשְׁקָהוּ שֵׁכָר, וְלֹא הֶרְאָה לוֹ אֶת בֵּית הַכִּסֵּא, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּלְשֵׁל. קִלֵּל רַב וְאָמַר: מִי שֶׁמְּצַעֲרֵנִי לֹא יַעַמְדוּ לוֹ בָּנִים, וְכֵן הָיָה (שבת קח ע"א).

קַרְנָא – כך שמו.

נְהַר הַמֶּלֶךְ – תעלת מים בבבל, בין הפרת לחידקל.

עֲכוּרִים – לא צלולים.

מַעֲרָב – ארץ ישראל.

חוֹשֵׁשׁ – סובל כאב.

עָלוּ הַמַּיִם וגו’ – כדי לקבל את פני האורח (וצבעם מעיד על כאבו).

תְּהֵה עַל קַנְקַנּוֹ – רחרח את הקנקן כדי לגלות את טיב היין שבו, כלומר: בדוק אם אכן חכם הוא.

תְּפִלִּין – הכוללים בתוכם פרשות מן המקרא.

בְּהֵמָה טְהוֹרָה – המותרת באכילה.

“לְמַעַן תִּהְיֶה” וגו’ – הפסוק עוסק בתפילין ונדרש כמלמד כי יש לכתוב דברי תורה רק על עור בהמה המותרת לאכילה.

מִנַּיִן לְדָם וגו’ – מניין שרק דם אדום נחשב (לעניין טומאה וטהרה) כדם של ממש?

שֶׁתֵּצֵא לְךָ קֶרֶן – כעונש על שהעמיד את רב לבחינה.

כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּלְשֵׁל – שמואל היה רופא והתכוון להקל בדרך זו על מחלת המעיים של רב (אלא שרב לא הבין את כוונתו).

לֹא יַעַמְדוּ – לא יתקיימו.

*

תקכה כְּשֶׁבָּא רַב לְבָבֶל, נִזְדַּמְּנוּ רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַב אַסִּי לְבֵית שְׁבוּעַ הַבֵּן (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְבֵית יֵשׁוּעַ הַבֵּן), רַב לֹא נִכְנַס לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, שְׁמוּאֵל לֹא נִכְנַס לִפְנֵי רַב אַסִּי, וְרַב אַסִּי לֹא נִכְנַס לִפְנֵי רַב. אָמְרוּ: מִי יַמְתִּין? יַמְתִּין שְׁמוּאֵל וְיָבֹאוּ לְפָנָיו רַב וְרַב אַסִּי.

– וְיַמְתִּין רַב אוֹ רַב אַסִּי? רַב – דָּבָר בָּעוֹלָם הוּא שֶׁעָשָׂה לוֹ לִשְׁמוּאֵל, מִשּׁוּם אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁקִּלְלוֹ, הִשִּׂיאוֹ רַב עַל עַצְמוֹ (בבא קמא פ ע“א–ע”ב).

שְׁבוּעַ הַבֵּן – ברית מילה (הנעשית לאחר שבעה ימים מן הלידה).

יֵשׁוּעַ הַבֶּן – פדיון הבן (וישועה היא פורקן ופדיון).

רַב לֹא נִכְנַס – מפני שחלק כבוד לשמואל (והמתין לו שייכנס ראשון).

רַב אַסִּי – שהיה מבוגר משמואל.

יַמְתִּין – ייכנס אחרון (לבדו, כסימן של כבוד).

וְיַמְתִּין רַב וגו’ – ומדוע לא יהיה רב (או רב אסי) האחרון להיכנס?

דָּבָר בָּעוֹלָם – משהו שהחליט עליו מעצמו, לא משום שכך הוא הדין.

מַעֲשֶׂה שֶׁקִּלְּלוֹ – ראו בקטע הקודם.

הִשִּׂיאוֹ רַב עַל עַצְמוֹ – קיבל רב על עצמו לכבד את שמואל (אף שזה היה צעיר ממנו).

*

תקכו רַב כְּשֶׁיָּרַד לְשָׁם אָמַר: אֲנִי הוּא בֶּן עַזַּאי שֶׁבְּכָאן (ירושלמי, פאה ו, ג).

כְּשֶׁיָּרַד לְשָׁם – מארץ ישראל לבבל.

בֶּן עַזַּאי – תנא שהיה מפורסם בחוכמתו ובחריפותו.

שֶׁבְּכָאן – בבבל.

*

תקכז “וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט” (יחזקאל יא, טז) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: זֶה בֵּית רַבֵּנוּ שֶׁבְּבָבֶל (מגילה כט ע"א).

“וָאֱהִי לָהֶם” וגו’ – הפסוק מדבר על ישראל שבגולה.

בֵּית רַבֵּנוּ – בית מדרשו של רב.

*

תקכח כְּשֶׁנִּפְטְרוּ הַתַּלְמִידִים מִבֵּית רַב נִשְׁתַּיְרוּ אֶלֶף וּמָאתַיִם (כתובות קו ע"א).

כְּשֶׁנִּפְטְרוּ הַתַּלְמִידִים – כשנפרדו מבית המדרש של רב וחזרו אל בתיהם, לחוג שם את החגים.

נִשְׁתַּיְרוּ וגו’ – נותרו (בביתו דרך קבע) תלמידים רבים אחרים.

*

תקכט רַב נִזְדַּמֵּן לִמְקוֹמוֹ שֶׁל רַ' שֵׁילָא. לֹא הָיָה מְתֻרְגְּמָן לַעֲמֹד עַל רַ' שֵׁילָא, עָמַד רַב עָלָיו וּפֵרַשׁ, מַהִי “קְרִיאַת הַגֶּבֶר”? – “קְרָא גַּבְרָא”. אָמַר לוֹ רַב שֵׁילָא: וַיֹּאמַר מָר: “קְרָא תַּרְנְגֹלָא”. אָמַר לוֹ: האַבּוּב לַאֲצִילִים הוּא כְּלִי זֶמֶר, אַךְ הָאוֹרְגִים אֵינָם מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ. כְּשֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד עַל רַ' חִיָּא וּמְפָרֵשׁ מַהִי “קְרִיאַת הַגֶּבֶר” – “קְרָא גַּבְרָא”, לֹא אָמַר לִי כְּלוּם, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי: אֱמֹר: “קְרָא תַּרְנְגֹלָא”?! אָמַר לוֹ: מָר הוּא רַב? יָנוּחַ מָר. אָמַר לוֹ: הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין: נִשְׂכַּרְתָּ לוֹ – נַפֵּץ אֶת צַמְרוֹ); יֵשׁ אוֹמְרִין: כָּךְ אָמַר לוֹ: מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין (יומא כ ע"ב).

מְתֻרְגְּמָן – אדם שעמד ליד הדורש בציבור וחזר בקול רם על דבריו ולעיתים אף תירגמם לשפת העם, לארמית.

מַהִי “קְרִיאַת הַגֶּבֶר” – למה הכוונה בדברי המשנה (יומא א, ח) על עבודת המקדש הנעשית בשעת “קריאת הגבר”?

“קְרָא גַּבְרָא” – והוא תרגום ארמי של הביטוי העברי.

מָר – אדוני.

“קְרָא תַּרְנְגֹלָא” – כדי שיהיה ברור שבקריאת התרנגול המדובר ולא בבן אדם.

הָאַבּוּב וגו’ – פתגם שמשמעו: מה שגורם הנאה לאצילים אינו נשמע באוזני ההדיוטות, וכוונתו לתרגום שהיה טוב בעיני ר' חיא אך אינו נראה לרב שילא הנחות ממנו.

יָנוּחַ מָר – יפסיק אדוני לשמש כמתורגמן (שאין רב שילא רואה עצמו ראוי לכך).

הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין וגו’ – פתגם עממי (במקורו ארמי): מי שקיבל על עצמו לעבוד אצל אדם אחר, חייב לעשות כל מלאכה, אף אם אינה לפי כבודו.

מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וגו’ – גנאי הוא לדרשה אם יבוא כעת מתורגמן הפחות במעמדו מרב.

*

תקל מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁטָּבַע בַּאֲגַם שֶׁל סַמְקִי. הִשִּׂיא רַב שֵׁילָא אֶת אִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ רַב לִשְׁמוּאֵל: בּוֹא וּנְנַדֵּהוּ. אָמַר לוֹ: נִשְׁלַח לוֹ תְּחִלָּה. שָׁלְחוּ לוֹ: מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? שָׁלַח לָהֶם: אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. – וְהָאֲגַמִּים שֶׁל סַמְקִי, מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף אוֹ מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף? שָׁלַח לָהֶם: מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף הוּא. – וּמָר מִפְּנֵי מָה עָשָׂה כָּךְ? – טָעִיתִי, סָבוּר הָיִיתִי, כֵּיוָן שֶׁהֵם מְכֻנָּסִים וְעוֹמְדִים, דּוֹמִים כְּמַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף.

קָרָא שְׁמוּאֵל עַל רַב: “לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן” (משלי יב, כא). קָרָא רַב עַל שְׁמוּאֵל: “וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ” (משלי יא, יד) (יבמות קכא ע"א).

סַמְקִי – שם מקום בבבל.

הִשִׂיא וגו’ – התיר לאשתו של אותו אדם להינשא בשנית, כדין אלמנה, אף שלא נמצאה גופת האיש.

נְנַדֵּהוּ – נחרים אותו, על שפעל בניגוד להלכה (כמוסבר להלן).

נִשְׁלַח לוֹ – שליחים שיבררו עמו את העניין.

מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף וגו’ – אדם שנעלם במקווה מים שאין רואים את כל קצותיו (וייתכן שהגלים סחפוהו למקום מרוחק ושם יצא מן המים).

מָר – אדוני.

מִפְּנֵי מָה עָשָׂה כָּךְ – והתיר את האישה להינשא בשנית.

הֵם מְכֻנָּסִים וְעוֹמְדִים – המים מוקפים אדמה ואף אינם זורמים.

קָרָא – ציטט בקשר אליו פסוק.

“לֹא יְאֻנֶּה” וגו’ – שלא נכשל רב בנידוי תלמיד חכם לשווא (שהרי רב שילא שוגג היה ולא מזיד).

“וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ” – שבזכות עצתו של שמואל ניצלו מפעולה נחפזת.

*

תקלא בֶּן צְבִי אֶחָד בָּא לְבֵית רֹאשׁ הַגּוֹלָה, שֶׁהָיוּ רַגְלָיו הָאַחֲרוֹנוֹת פְּסוּקוֹת. בְּדָקוֹ רַב בְּצֹמֶת הַגִּידִין וְהִכְשִׁירוֹ. אָמַר לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ אֻמְצָה. אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל: וְאֵין אַבָּא חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם נִקּוּר? אָמַר לוֹ: מָה תַּקָּנָתוֹ? אָמַר לוֹ: יוֹשִׁיבֵהוּ בְתַנּוּר וְהוּא יִבְדֹּק אֶת עַצְמוֹ. הוֹשִׁיבוֹ וְנָפַל חֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת.

קָרָא שְׁמוּאֵל עַל רַב: “לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן” (משלי יב, כא); קָרָא רַב עַל שְׁמוּאֵל: “וְכָל רָז לָא אָנֵס לָךְ” (דניאל ד, ו) (חולין נט ע"א).

בֶּן צְבִי וגו’ – צבי צעיר שרגליו האחוריות קטועות הובא לאכילה לביתו של מנהיג יהודי בבל.

בְּדָקוֹ וגו’ – רב בדק את הגידים שבשוק הצבי, כדי לברר את כשרותו.

אֻמְצָה – בשר שנצלה קלות על גחלים.

אַבָּא – הוא רב.

חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם נִקּוּר – שמא ננשך הצבי בידי נחש (ולכן נפגעו רגליו) ואין לאוכלו מחשש הרעלה.

מָה תַּקָּנָתוֹ – כיצד אפשר לבדוק אותו?

יוֹשִׁיבֵהוּ וגו’ – ישימו את הצבי בתנור ומאליו יתברר הדבר.

וְנָפַל וגו’ – בהשפעת ארס הנחש.

קָרָא – ציטט בקשר אליו פסוק.

“וְכָל רָז” וגו’ – בארמית: אין סוד שיגבר עליך.

*

תקלב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא יָרַד לִנְצִיבִין, מָצָא אֶת רַ' שִׂמְלַאי הַדְּרוֹמִי יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ: רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ הִתִּירוּ בְּשֶׁמֶן. שְׁמוּאֵל אָכַל, רַב לֹא קִבֵּל עָלָיו לֶאֱכֹל. אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל: אֱכֹל, שֶׁאִם לֹא כֵּן אֲנִי כּוֹתֵב עָלֶיךָ זָקֵן מַמְרֵא. אָמַר לוֹ: בְּעוֹד שֶׁהָיִיתִי שָׁם יָדַעְתִּי מִי עִרְעֵר עַל כָּךְ – שִׂמְלַאי הַדְּרוֹמִי. אָמַר לוֹ: בְּשֵׁם עַצְמוֹ אָמַר? לֹא בְּשֵׁם רַ' יוּדָן נְשִׂיאָה? הִטְרִיחַ עָלָיו וְאָכַל (ירושלמי עבודה זרה ב, ח).

נְצִיבִין – עיר בבבל.

הִתִּירוּ בְּשֶׁמֶן – התירו לאכול שמן של נוכרים דבר שנאסר עד אותם ימים.

שְׁמוּאֵל: אֱכֹל – וקיבל על עצמו את ההיתר.

כּוֹתֵב עָלֶיךָ וגו’ – מכריז עליך שאתה אדם המסרב לקבל את סמכות הסנהדרין (ראו דברים יז, יא–יג).

שֶׁהָיִיתִי שָׁם – בארץ ישראל.

מִי עִרְעֵר וגו’ – מי היה החכם שהתנגד לאיסור אכילת השמן.

שִׂמְלַאי הַדְּרוֹמִי – ואיני מקבל את דעתו.

יוּדָן נְשִׂיאָה – העומד בראש הסנהדרין.

הִטְרִיחַ עָלָיו – כפה עליו.

*

תקלג שְׁמוּאֵל וְאוֹתָם שֶׁל בֵּית שֵׁילָא הָיוּ שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם הַנָּשִׂיא בְּכָל יוֹם, וְהָיוּ אוֹתָם שֶׁל בֵּית שֵׁילָא נִכְנָסִים תְּחִלָּה וְיוֹשְׁבִים תְּחִלָּה. חָלְקוּ כָּבוֹד לִשְׁמוּאֵל וְהוֹשִׁיבוּהוּ תְּחִלָּה. נִכְנַס רַב לְשָׁם. חָלַק לוֹ שְׁמוּאֵל כָּבוֹד וְהוֹשִׁיבוֹ תְחִלָּה. אָמְרוּ אוֹתָם שֶׁל בֵּית שֵׁילָא: שְׁנִיִּים אָנוּ. וְקִבֵּל עָלָיו שְׁמוּאֵל לֵישֵׁב שְׁלִישִׁי (ירושלמי תענית ד, ב).

אוֹתָם שֶׁל בֵּית שֵׁילָא – אנשי בית המדרש של רב שילא.

שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם הַנָּשִׂיא – מבקרים בבית ראש הגולה (ראש יהודי בבל) כדי לכבדו.

נִכְנָסִים תְּחִלָּה – ראשונים (אות לכבוד המגיע להם).

נִכְנַס רַב לְשָׁם – לאחר שחזר מארץ ישראל לבבל.

שְׁנִיִּים אָנוּ – צריכים אנו להיכנס שניים (וכוונתם: ויתרנו לשמואל אך לא לרב).

קִבֵּל עָלָיו – הסכים.

*

תקלד כֹּתֶל רָעוּעַ הָיָה בִּנְהַרְדְּעָא, וְלֹא הָיוּ רַב וּשְׁמוּאֵל עוֹבְרִין תַּחְתָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד בִּמְקוֹמוֹ שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְלֹא נָפַל. פַּעַם אַחַת נִזְדַּמֵּן רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְשָׁם, אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל לְרַב: נָבוֹא מָר וְנַקִּיף. אָמַר לוֹ: עַכְשָׁו אֵין צֹרֶךְ, שֶׁיֵּשׁ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה עִמָּנוּ, שֶׁזְּכוּתוֹ מְרֻבָּה וְאֵינִי מִתְיָרֵא (תענית כ ע"ב).

רָעוּעַ – עומד להתמוטט.

נְהַרְדְּעָא – מרכז יהודי חשוב בבבל.

נָבוֹא מָר וְנַקִיף – נלך, אדוני, סביב לכותל.

זְכוּתוֹ מְרֻבָּה – ובזכותו לא ייפול עלינו הכותל.

*

תקלה רַב, מִנָּהוּ רֹאשׁ הַגּוֹלָה אַגְרוֹנִימוֹס, וְהָיָה מַלְקֶה עַל הַמִּדּוֹת וְלֹא עַל הַשְּׁעָרִים. חֲבָשׁוֹ רֹאשׁ הַגּוֹלָה. נִכְנַס רַב קַרְנָא אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ רַב: אַגְרוֹנִימוֹס שֶׁאָמְרוּ – לְמִדּוֹת וְלֹא לִשְׁעָרִים. – וַהֲרֵי שָׁנִיתָ: אַגְרוֹנִימוֹס לְמִדּוֹת וְלִשְׁעָרִים! אָמַר לוֹ: צֵא אֱמֹר לָהֶם: אַגְרוֹנִימוֹס שֶׁאָמְרוּ – לְמִדּוֹת וְלֹא לִשְׁעָרִים. יָצָא וְאָמַר לָהֶם: אָדָם שֶׁשָּׁנָה כֶּבֶשׁ שֶׁל כַּפְנִיּוֹת חוֹבְשִׁין אוֹתוֹ! (ירושלמי בבא בתרא ה, ה).

רֹאשׁ הַגּוֹלָה – ראש יהודי בבל.

אַגְרוֹנִימוֹס – המפקח על המידות ועל המחירים (השערים) בשוק.

הָיָה מַלְקֶה וגו’ – העניש את מי שרימה במידות אך לא את מי שהפקיע מחירים.

חֲבָשׁוֹ – כלא אותו במאסר, משום שלא מילא את תפקידו.

נִכְנַס… אֶצְלוֹ – ביקר את רב בבית הכלא.

אַגְרוֹנִימוֹס שֶׁאָמְרוּ וגו’ – תפקיד האגרונימוס לעסוק אך ורק במידות.

וַהֲרֵי שָׁנִיתָ – והרי אתה, רב, בעצמך לימדת אחרת.

יָצָא – רב קרנא (והצדיק את מאסרו של רב, אשר שינה את פסיקתו הקודמת מטעמים אישיים).

אָדָם שֶׁשָּׁנָה וגו’ – מי שמשנתו חסרת ערך ומשולה לתמרים מעוכות שטרם הבשילו (“כבש של כפניות”) ראוי להיאסר.

*

תקלו אָדָם אֶחָד הָיָה בַּעַל דִּינוֹ עָשִׁיר. בָּא וּבִקֵּשׁ לִדּוֹן עִמּוֹ לִפְנֵי רַב. שָׁלַח רַב אַחֲרָיו. אָמַר הֶעָשִׁיר: עִם זֶה אָבוֹא לִדּוֹן? הֲרֵי אִם יָבֹאוּ כָּל גְּמַלֵּי עֲרָב אֵינָם יְכוֹלִים לִטְעֹן מַפְתְּחוֹת שֶׁל אוֹצְרוֹתַי. שָׁמַע רַב וְאָמַר: מָה הוּא מִתְגָּאֶה בְּשֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ? מִיָּד יָצְאָה גְּזֵרָה שֶׁיִּכָּנֵס הוּא וּנְכָסָיו לְטִמְיוֹן. בָּא אֵצֶל רַב, אָמַר לוֹ: הִתְפַּלֵּל עָלַי שֶׁיַּחֲזִירוּנִי. הִתְפַּלֵּל עָלָיו וְהֶחֱזִירוּהוּ (ירושלמי נדרים ט, ד).

בַּעַל דִינוֹ – מי שביקש אותו אדם לתבוע למשפט (לפני רב).

שָׁלַח… אַחֲרָיו – זימן אותו לדין.

עִם זֶה – עם אותו אדם.

לִטְעֹן – לשאת.

אוֹצְרוֹתַי – הבתים שבהם רכושי.

בְּשֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ – במה שאינו שייך לו.

יָצְאָה גְּזֵרָה וגו’ – המלכות ציוותה שאותו אדם יישלח לעבודות כפייה ורכושו יוחרם לטובת אוצר המלוכה.

*

תקלז מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רַב, אָמַר לוֹ: כּוּתִי וְעֶבֶד שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל מַהוּ? אָמַר לוֹ רַב: הַוָּלָד כָּשֵׁר. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי בִּתְּךָ. אָמַר לוֹ: לֹא אֶתֵּן לְךָ. אָמַר שִׁימִי בַּר חִיָּא לְרַב: הַבְּרִיוֹת אוֹמְרִין: גָּמָל בְּמָדַי רוֹקֵד עַל קַב – וַהֲרֵי קַב וַהֲרֵי גָּמָל וַהֲרֵי מָדַי, וְאֵינוֹ רוֹקֵד. אָמַר לוֹ: אִלּוּ הָיָה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן לֹא הָיִיתִי נוֹתֵן לוֹ בִּתִּי. אָמַר לוֹ: אִלּוּ הָיָה כִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִם מָר לֹא יִתֶּן לוֹ, אֲחֵרִים יִתְּנוּ לוֹ; זֶה, אִם מָר לֹא יִתֵּן לוֹ, אֲחֵרִים לֹא יִתְּנוּ לוֹ. לֹא הָלַךְ מִלְּפָנָיו. נָתַן בּוֹ עֵינָיו וּמֵת (יבמות מה ע"א).

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד – שהיה בן לאם יהודייה ואב גוי.

כּוּתִי וְעֶבֶד וגו’ – מה דינו של צאצא שנולד לאישה יהודייה ולגוי או לעבד נוכרי?

הַוָּלָד כָּשֵׁר – ומותר להינשא לו.

הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין וגו’ – טוענים שבמדי הרחוקה ישנו גמל היכול לרקוד על מידת נפח זעירה (“קב”), והנה לפנינו קב וגמל ואנו במדי והגמל אינו רוקד (משמע שהרוצה לשקר מרחיק את עדותו, והוא רמז למי שמורה הלכה אך אינו מקיימה בעצמו).

אִלּוּ – גם אם.

מָר – אדוני.

לֹא הָלַךְ – בן הכותי.

נָתַן בּוֹ עֵינָיו – הביט בו (רב) בזעף.

*

תקלח רַב הָיָה לוֹ דָּבָר עִם טַבָּח אֶחָד. לֹא בָּא לְפָנָיו. בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים אָמַר רַב: אֵלֵךְ אֲנִי לְפַיְּסוֹ. פָּגַע בּוֹ רַב הוּנָא, אָמַר: לְהֵיכָן הוֹלֵךְ מָר? אָמַר לוֹ: לְפַיֵּס אֶת פְּלוֹנִי. אָמַר רַב הוּנָא: הָלַךְ אַבָּא לַהֲרֹג נָפֶשׁ. הָלַךְ רַב וְעָמַד עַל הַטַּבָּח. הָיָה הַטַּבָּח יוֹשֵׁב וּמְבַקֵּעַ גֻּלְגֹּלֶת. הִגְבִּיהַ עֵינָיו וְרָאָהוּ. אָמַר לוֹ: אַבָּא אַתָּה, לֵךְ, אֵין לִי עֵסֶק עִמְּךָ! וְעַד שֶׁהוּא מְבַקֵּעַ אֶת הַגֻּלְגֹּלֶת נִשְׁמְטָה עֶצֶם וְהִכְּתָה בְּגַרְגַּרְתּוֹ וּמֵת (יומא פז ע"א).

דָּבָר – סכסוך וריב.

טַבָּח – קצב.

לֹא בָּא וגו’ – לא בא הטבח להתפייס עמו.

פָּגַע – פגש.

מָר – אדוני.

אַבָּא – הוא רב.

לַהֲרֹג נֶפֶשׁ – שסופו של הקצב למות משום שיסרב להתפייס עם רב.

הִגְבִּיהּ – הרים.

נִשְׁמְטָה – ניתזה (מן הגולגולת).

*

תקלט רַב הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְצַעַרְתּוֹ. כְּשֶׁאָמַר לָהּ: עֲשִׂי לִי עֲדָשִׁים – עָשְׂתָה לוֹ פּוֹלִים; פּוֹלִים – עָשְׂתָה לוֹ עֲדָשִׁים. כְּשֶׁהִגְדִּיל חִיָּא בְּנוֹ הָיָה מְהַפֵּךְ לָהּ. אָמַר רַב לִבְנוֹ: הוּטְבָה אִמְּךָ. אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא שֶׁהָפַכְתִּי לָהּ. אָמַר לוֹ: זוֹהִי שֶׁהַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין: הַיּוֹצֵא מִמְּךָ מְלַמֶּדְךָ חָכְמָה; אַף עַל פִּי כֵן לֹא תַּעֲשֶׂה כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: “לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר” (ירמיה ט, ד) (יבמות סג ע"א).

מְצַעַרְתּוֹ – מציקה לו.

עֲשִׂי – בשלי.

הָיָה מְהַפֵּךְ לָהּ – אומר לאמו את ההפך ממה שביקש אביו.

הוּטְבָה – חזרה למוטב, השתפרה.

הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין – פתגם עממי.

הַיּוֹצֵא מִמְּךָ – בנך.

“לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם” וגו’ – ומי שמתרגל לא לומר אמת יהפוך לו השקר לטבע שני.

*

תקמ אָמַר לוֹ רַב לְאַיְבוּ בְּנוֹ: יָגַעְתִּי בְּךָ בַּהֲלָכָה וְלֹא עָלְתָה בְּיָדִי, בּוֹא וַאֲלַמֶּדְךָ בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ: עַד שֶׁהַחוֹל עַל רַגְלֶיךָ מְכֹר מִכְרְךָ; כָּל דָּבָר מְכֹר וְתִתְחָרֵט, חוּץ מִן הַיַּיִן, מָכְרֵהוּ וְלֹא תִּתְחָרֵט; הַתֵּר כִּיסְךָ וּפְתַח שַׂקְּךָ; קַב מִן הָאָרֶץ וְלֹא כֹּר מִן הַגַּג; תְּמָרִים בַּחֲלוּזְךָ – רוּץ לְבֵית סוּדָנָא.

אָמַר לוֹ רַב לְחִיָּא בְּנוֹ: לֹא תִּשְׁתֶּה סַם, וְלֹא תִּקְפֹּץ עַל נֶגֶר, וְלֹא תַּעֲקֹר שֵׁן, וְלֹא תִתְגָּרֶה בְּנָחָשׁ, וְלֹא תִתְגָּרֶה בְּגוֹי.

אָמַר רַב לְרַב אַסִּי: לֹא תָּדוּר בְּעִיר שֶׁאֵין הַסּוּס צוֹנֵף בָּהּ וְאֵין הַכֶּלֶב נוֹבֵחַ בָּהּ; וְלֹא תָדוּר בְּעִיר שֶׁרֹאשָׁהּ רוֹפֵא.

אָמַר רַב לְרַב כָּהֲנָא: הֲפֹךְ בִּנְבֵלָה וְלֹא תַּהֲפֹךְ בִּדְבָרִים. פְּשֹׁט נְבֵלָה בַּשּׁוּק וְטֹל שָׂכָר וְלֹא תֹּאמַר: כּוֹהֵן אֲנִי, אָדָם גָּדוֹל אֲנִי, וְשָׂנוּא עָלַי הַדָּבָר. וּכְשֶׁאַתָּה עוֹלֶה לַגַּג סְעוּדָתְךָ עִמְּךָ. מֵאָה דְלוּעִים בָּעִיר בְּזוּז – תַּחַת כְּנָפֶיךָ יִהְיוּ (פסחים קיג ע"א).

הֲלָכָה – ללמדך הלכה.

עָלְתָה בְּיָדִי – הצלחתי.

דֶרֶךְ אֶרֶץ – אורח חיים נכון.

עַד שֶׁהַחוֹל וכו’ – בעוד חול הדרך על רגלך מכור את מכרך בשוק, כלומר הזדרז ומכור שמא לא תמצא קונים לאחר מכן.

וְתִתְחָרֵט – תוכל להתחרט על המכירה ולנסות לבטלה.

חוּץ מִן הַיַּיִן – שמא החמיץ בינתיים.

הַתֵּר כִּיסְךָ וכו’ – את ארנקך לקבל את כספו של הקונה, ורק לאחר מכן פתח את שקך כדי לתת לו את מה שקנה.

קַב מִן הָאָרֶץ וכו’ – מוטב מעט סחורה (“קב”) קרובה מכמות גדולה (“כור”) הנמצאת במרחק.

חֲלוּזְךָ – תיקך.

בֵּית סוּדָנָא – המקום שבו מפיקים מהתמרים משקה (לפני שיתקלקלו).

לֹא תִּשְׁתֶּה סַם – אל תתרגל לשתות סמי רפואה (שלא תתמכר להם).

לֹא תִּקְפֹּץ וכו’ – אל תדלג מעל שלולית מים (כי הקפיצה גורמת לפגיעה בראייה).

לֹא תָּדוּר וכו’ – כי הכלב והשומרים הרכובים על הסוס מגינים על העיר.

צוֹנֵף – משמיע קול צהלה.

רוֹפֵא – העסוק בענייני רפואה ואינו פנוי לעסוק בצורכי הציבור.

הֲפֹךְ בִּנְבֵלָה וכו’ – מוטב לעסוק בגופת חיה מתה מאשר לדבר דברים בטלים.

פְּשֹׁט נְבֵלָה וכו’ – עבוד בעבודה בזויה ובלבד שתתפרנס ממעשה ידיך.

כְּשֶׁאַתָּה עוֹלֶה וכו’ – גם כשאתה הולך למקום קרוב (כגון גג ביתך) דאג שיהיה לך מזון (שמא תרעב).

מֵאָה דְלוּעִים וכו’ – גם כשמחירם של ירקות הוא זול ביותר, דאג שיהיה לך הרבה מהם (שמא יתייקרו ולא תשיגם).

*

תקמא רַב לְאַחַר תְּפִלָּתוֹ אָמַר כָּךְ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתִּתֵּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִּים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה, חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת, חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת חֵטְא, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה, חַיִּים שֶׁל עשֶׁר וְכָבוֹד, חַיִּים שְׁתְּהֵא בָּנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁתְּמַלֵּא לָנוּ אֶת כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה. (ברכות טז ע"ב).

לְאַחַר תְּפִלָּתוֹ – לאחר שסיים לומר את תפילת העמידה (היא תפילת שמונה עשרה).

אֲרוּכִים – בריאים.

חִלּוּץ עֲצָמוֹת – חיזוק הגוף (ראו ישעיה נח, יא).

יִרְאַת חֶטְא – חשש מפני החטא.

*

תקמב אַרְטְבַן שָׁלַח לְרַבֵּנוּ מַרְגָּלִית יְקָרָה. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי דָּבָר טוֹב כְּמוֹתָהּ. שָׁלַח לוֹ מְזוּזָה. שָׁלַח וְאָמַר לוֹ: אֲנִי שָׁלַחְתִּי לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ שׁוּמָה, וְאַתָּה שׁוֹלֵחַ לִי דָּבָר הַשָּׁוֶה פוֹלָר אֶחָד. אָמַר לוֹ: חֲפָצַי וַחֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָּהּ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאַתָּה שָׁלַחְתָּ לִי דָּבָר שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לִשְׁמֹר אוֹתוֹ, וַאֲנִי שָׁלַחְתִּי לְךָ דָּבָר שֶׁאַתָּה יָשֵׁן וְהוּא שׁוֹמֵר אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֲמַר: “בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ” (משלי ו, כב) (ירושלמי פאה א, א; בר"ר לה, טז).

אַרְטְבַן – מלך פרס.

רַבֵּנוּ – הוא רב (ויש קושרים את הסיפור לרבי יהודה הנשיא).

אֵין לוֹ שׁוּמָה – אי אפשר להעריך את שוויו בשל ערכו הרב.

פוֹלָר – מטבע קטן בערכו.

חֲפָצִי וַחֲפָצֶיךָ וגו’ – ערכו של רכושנו המשותף אינו מגיע לערכה של המזוזה.

“בְּהִתְהַלֶּכְךָ” וגו’ – הפסוק מדבר בתורה, וכאן הוא נדרש על המזוזה הכוללת פסוקים מן התורה.

*

קמג אַרְטְבַן שִׁמֵּשׁ אֶת רַב, כְּשֶׁמֵּת אַרְטְבַן אָמַר: נִתְפָּרְדָה חֲבִילָה (עבודה זרה י ע“ב–יא ע”א).

אַרְטְבַן – ראו בקטע הקודם.

שִׁמֵּשׁ – שירת.

נִתְפָּרְדָה וגו’ – דימוי לקשרי ידידות נאמנים שהגיעו לסופם.

*

תקמד כְּשֶׁמֵּת רַב הָלְכוּ תַּלְמִידָיו אַחֲרָיו. כְּשֶׁחָזְרוּ אָמְרוּ: נֵלֵךְ וְנֹאכַל לֶחֶם עַל נְהַר דַּנְק. לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ יָשְׁבוּ וְשָׁאֲלוּ שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַזִּמּוּן, וְלֹא הָיְתָה בְּיָדָם. עָמַד רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה וְהֶחֱזִיר הַקֶּרַע לַאֲחוֹרָיו וְקָרַע קְרִיעָה שְׁנִיָּה וְאָמַר: נִפְטַר רַב (ברכות מב ע“ב–מג ע”א).

הָלְכוּ… אַחֲרָיו – אל המקום שבו נקבר.

דַּנְק – שם נהר (כנראה סמוך לסורא שבבבל).

שָׁאֲלוּ וגו’ – נתעוררה להם שאלה הלכתית בעניין הקשור להזמנה לאמירת ברכת המזון.

וְלֹא הָיְתָה – תשובה.

הֶחֱזִיר הַקֶּרַע וגו’ – סובב את בגדו לאחור, כך שהקרע שקרע על בשורת מותו של רב היה על גבו (ויוכל לקרוע קרע חדש).

*

תקמה אָמְרוּ לוֹ לִשְׁמוּאֵל: נִפְטַר רַב. קָרַע עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר בְּגָדִים, אָמַר: הָלַךְ הָאִישׁ שֶׁהָיִיתִי מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ (מועד קטן כד ע"א).

קָרַע – לאות אבל.

מִתְיָרֵא – פוחד (מן הקושיות שהקשה).

*

תקמו כְּשֶׁמֵּת רַב, גָּזַר רַב יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא שֶׁלֹּא יָבִיאוּ הֲדַסִּים וְכַפּוֹת תְּמָרִים לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה בְּטַבְלָא (שבת קי ע"א).

גָּזַר – כאות אבל.

בֵּית הַמִּשְׁתֶּה – שמחת חתונה.

בְּטַבְלָא – יחד עם תוף מעוטר בפעמונים.

*

תקמז קִבְרוֹ שֶׁל רַב הָיוּ נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ עָפָר לְקַדַּחַת בַּת יוֹם (סנהדין מז ע"ב).

נוֹטְלִין – לוקחים (לשם רפואה).

קַדַּחַת בַּת יוֹם – ביום הראשון להתפרצות הקדחת.

*

תקמח שֵׁילָא בַּר אֲבִינָא עָשָׂה מַעֲשֶׂה כְּרַב. בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַב, אָמַר רַב לְרַב אַסִּי: לֵךְ אֱמֹר לוֹ שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ, וְאִם לֹא יִשְׁמַע לְךָ – גָּרְרֵהוּ. כְּסָבוּר רַב אַסִּי “נַדֵּהוּ” אָמַר לוֹ. וּכְשֶׁמֵּת רַב בָּא רַב אַסִּי וְאָמַר לְשֵׁילָא: חֲזֹר בָּךְ, שֶׁחָזַר בּוֹ רַב. אָמַר לוֹ: אִלּוּ חָזַר בּוֹ רַב הָיָה אוֹמֵר לִי. לֹא שָׁמַע לוֹ. נִדָּהוּ. אָמַר לוֹ: וְאֵינְךָ מִתְיָרֵא שֶׁמָּא תִכָּוֶה בְּגַחַלְתִּי? אָמַר לוֹ: אֲנִי אִיסִי בֶּן יְהוּדָה, הוּא אִיסִי בֶּן גּוּר אַרְיֵה, הוּא אִיסִי בֶּן גַּמְלִיאֵל, הוּא אִיסִי בֶּן מַהֲלַלְאֵל – מַכְתֶּשֶׁת שֶׁל נְחשֶׁת שֶׁאֵין הָרָקָב שׁוֹלֵט בָּהּ. אָמַר לוֹ שֵׁילָא: וַאֲנִי שֵׁילָא בֶּן אֲבִינָא, עֱלִי שֶׁל בַּרְזֶל, שֶׁשּׁוֹבֵר מַכְתֶּשֶׁת שֶׁל בַּרְזֶל. חָלָה רַב אַסִּי, אֲחָזַתּוּ חַמָּה וַחֲלָצַתּוּ צִנָּה, אֲחָזַתּוּ צִנָּה וַחֲלָצַתּוּ חַמָּה, וּמֵת רַב אַסִּי. הָלַךְ שֵׁילָא וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: הַתְקִינִי לִי תַּכְרִיכִין, שֶׁמָּא יֵלֵךְ וְיֹאמַר עָלַי דְּבָרִים לִפְנֵי רַב. הִתְקִינָה לּוֹ תַּכְרִיכִין וּמֵת שֵׁילָא. רָאוּ שֶׁהָיָה הַהֲדַס פּוֹרֵחַ מִמִּטָּה זוֹ לְמִטָּה זוֹ. אָמְרוּ: מַשְׁמָע, עָשׂוּ חֲכָמִים שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם (נידה לו ע“ב–לז ע”א).

עָשָׂה מַעֲשֶׂה כְּרַב – הורה הלכה בעניין כלשהו לפי פסיקתו של רב.

שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ – כיוון שגם רב חזר בו מפסיקתו.

גָּרְרֵהוּ – משוך אותו אחריך בדברים ובראיות (במקור הארמי: “גַרייה”).

כְּסָבוּר וגו’ – טעה רב אסי לחשוב שאמר לו לנדות אותו (בארמית: “גַדייה”).

תִּכָּוֶה בְּגַחַלְתִּי – דימוי שפירושו: תיענש בגלל יחסך אלי.

אֲנִי אִיסִי וגו’ – ומזכיר שמותיו של חכם אחר הדומים לשמו שלו (פסחים קיג ע"ב), כאומר כי שמו מגן עליו ואינו חושש.

מַכְתֶּשֶׁת – בארמית: “אָסיתא” (והוא מדרש על השם אסי).

רָקָב – חלודה.

עֶלִי – שבו כותשים במכתשת.

אֲחָזַתּוּ וגו’ – חום הקדחת וצמרמורת מקור פגעו בו לסירוגין.

הֲדַס פּוֹרֵחַ – נוהגים היו להניח הדס על מיטת המת, וראו את ההדס מתעופף מארון הקבורה של רב אסי לזה של שילא, שכן שניהם הובאו לקבורה באותה העת.

*

תקמט בְּסוּרָא הָיָה דֶּבֶר, בִּשְׁכוּנָתוֹ שֶׁל רַב לֹא הָיָה דֶּבֶר. כִּסְבוּרִים הָיוּ מִשּׁוּם זְכוּתוֹ שֶׁל רַב שֶׁהִיא מְרֻבָּה. נִרְאָה לָהֶם בַּחֲלוֹם: רַב שֶׁזְּכוּתוֹ יְתֵרָה, קַלָּה הִיא זוֹ לוֹ, אֶלָּא מִשּׁוּם אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁמַּשְׁאִיל מַעְדֵּר וְאֵת לִקְבוּרָה (תענית כא ע"ב).

סוּרָא – עירו של רב שבבבל.

כִּסְבוּרִים הָיוּ וגו’ – חשבו ששכונתו של רב ניצלה מן המגפה בגלל זכויותיו הרבות.

רַב שֶׁזְכוּתוֹ וגו’ – מעלתו של רב גדולה מכדי שדבר פעוט כגון זה ייחשב לזכותו.

מִשּׁוּם אוֹתוֹ הָאִישׁ – השכונה ניצלה בזכות אדם אחר, שהיה משאיל חינם כלי חפירה לשם קבורת המתים.