שלום עליכם האמיתי הוסתר במשך יובל שנים מן הקורא העברי. חתנו ברקוביץ' טבע נוסח והמשפחה שמרה עליו, כפי הנראה, כעל שלום עליכם האמיתי. נסתייעו בכך בדבריו של שלום עליכם עצמו, שאת מניעיהם לא נדע לעולם. אין ספק ש“כתבי שלום עליכם”, בניסוחיו של ברקוביץ‘, השפיעו השפעה ניכרת על קהל קוראים עברי. עד היום הזה ספרים אלה הם מן הספרים המעטים, המתארים את חיי הגולה במזרח אירופה, שקוראים עבריים צעירים אוהבים לקרוא בהם, על כל פנים יותר מאשר בכתבי מנדלי מוכר ספרים. אבל נוסח זה אינו דומה כלל במהותו האמנותית לשלום עליכם האמיתי. אלה סיפורים סנטימנטאליים ומלודרמטיים, נטולי הגרוטסקה, הצחוק הפרוע, וההשתוללות הלשונית של אומן הלשון הגאוני שלום עליכם. כאילו לקחו את שקספיר וספרו את עלילות מחזותיו, בהמעטת הרצח שבהם, ללא הלשון הפיגוראטיבית המעמידה את גדולתו. אין זו שאלה של “מעמד הלשון”, אין זו שאלה של התיישנות הלשון העברית, אלא שאלה של קונספציה שגרמה לשינויים במקור המשנים את מהותו האומנותית ואת אופי עולמו. שלום עליכם כתב כדי שיהודים יצחקו, “לצחוק בריא, הרופאים ציוו לצחוק”, אפילו בצוואתו ביקש האומן שבימי זכרון יקראו את סיפוריו ויצחקו. אם תשאלו חסידי לשון יידיש לשם מה כדאי ללמוד לשון זו, התשובה הראשונה שתוגש לכם היא: כדי לקרוא את שלום עליכם במקור. קחו למשל את טֶבְיֶה החלבן. ברקוביץ’ הפך אותו לטוביה מקראי (יותר נכון: בתר־מקראי), גרוע מזה: הוא עשה אותו “חולב”, הראיתם פעם יהודי שחולב פרות במו ידיו? ליצן זה שיבש פסוקים לתאבון. ברקוביץ' הפך אותו למלומד, המסתובב עם קונקורדאנציה ומביא מראי מקומות לציטטין שלו. אבל בפיו של טֶבְיֶה נתערבבו ציטטין מן התפילה ומן המקורות ומפתגמי הגויים, והקונטקסט פתר אותם והגזים אותם וגילגל אותם והפך אותם בלי שום יחס לתוכנם המילולי, מתוך אהבת הקונוטאציות בלבד. קשה להניח שטֶבְיֶה לא ידע את האידיום היידי “ברחל בתך הקטנה”. אבל ביידיש אהבו לשחק ולשבש אידיומים כאלה. ואכן, טָבְיֶה אומר “ברחל בתך הנאקעטע”, כלומר: “ברחל בתך הערומה”. ברור שהוא מנצל כאן משחק של לשון נופל על לשון. לשומע היידיש אין צורך להשלים את הפסוק: ראשיתו מעידה על סופו. על כן יכול טֶבְיֶה למזג באידיום זה אידיום אחר: ‘לומר את האמת הערומה’, או ‘האמת במערומיה’. האפקט הקומי אין בו כדי להחשיד את טֶבְיֶה ברמזים פורנוגרפיים, חלילה. המחבר עומד כאן מעל לגבורו ולועג למוצרי לשונו. ברקוביץ' הסתיר עובדה זו, ותרגם: “ברחל בתך הקטנה”. בכך חוסל שלום עליכם האמיתי.

את שלום עליכם אי אפשר לתרגם. ראוי הוא שלום עליכם שילמדו בשבילו יידיש (עם קצת רוסית, עם קצת גמרא, עם קצת לשון־קודש, עם ניגון ואינטונאציות, עם ריח של עיירות במזרח אירופה ובכלל). אבל מה עושים אלה שאין להם פנאי ללמוד יידיש? ולא תרגום המתובל בפסוקי ארמית, שיחשבו שלשון דיבור היא, שהרי מי מבין היום ארמית? אלא תירגום שיקרא אותו יוסי בנאי וייהנו בני־ישראל בלשון עמך, היא העברית המדוברת והמתנגנת והמתקללת בימים אלה ממש ברחבי ישראל, וגם על נהרות ההאדסון והתמזה.

הז’סטה, הז’סטה והדברנות המקוטעת אין סופית בתיקוני־ברכה ובתיקוני־קללה ובתיקוני הקול המדבר, הם הם נשמת הפרוזה של שלום עליכם. אין לשון כזאת בעולם. המודל שיצר לנו שלום עליכם לדיבור של יידיש עממית אין לו אח ודוגמא בדיבורי העולם, וספק אם נדע אי־פעם אם היה כדיוקו וכגודשו בפי דוברי היידיש עצמם. אמנים גדולים רבים הציגו לקורא לא את האירועים עצמם אלא תהודה לאירועים: ג’ויס מסר את הדברים שבחלל ובזמן לא בשעת התרחשותם בעיקר אלא בזרם התודעה של גיבוריו; דוסטויבסקי העמיד בחזית הסצנה שיחות אין סופיות, מונולוגים מתייסרים ומשתלהבים, מלאי שיקולים פסיכולוגיים ואידאולוגיים, הקשורים באירוע שיבוא או באירוע שהיה. זהו המימזיס האמיתי. מציאות לתאר כדיוקה ועל כל פרטיה אי אפשר, אבל לשון אפשר למסור כדיוקה ובשלמותה.

שלום עליכם תפס את הדבר המהותי ביותר, המיוחד ביותר שבלשון יידיש ובעולמם של דובריה: הדיבור. ‘טֶביֶה החלבן’ והמונולוגים המובאים להלן הם מונולוגים בצורתם החיצונית בלבד. זהו מונולוג בסיטואציה דיאלוגית, תוך התנצלויות, סטיות, ניחושים על עמדת השומע, דרכי עקלקלות ודרכי ריכוך למיניהם. יתר על כן, ב’טביה החלבן' לפנינו דיאלוג בתוך דיאלוג בתוך דיאלוג. אין טביה מספר בדרך כלל על אירועים אלא על איך הגיבו דוברים על אירועים אלה. והדיבור לעולם אינו קולע ישר למטרה אלא הרבה מעבר לה או הרבה לפניה: אם בשורה טובה היא יבוא קודם ניחוש על בשורה רעה והתפרצויות וצעקות וטענות בכיוון זה, עד שהטעות מתבררת, ולהפך. ואין זה דיבור ישיר, ואין אלה תשובות לשאלות. הפתגם שואל: למה משיב יהודי בשאלה על שאלה? והתשובה היא: למה לא? אבל גם זה תיאור פשטני מדי. אין אדם משיב בשאלה, אלא בסטיות, ובמשלים, ובציטטות, ובסיפורים הצידה, ובמֶטָה־לשון מתמדת, התוהה על עצם השימוש במלים ובביטויים אלה או אחרים. ואין אדם מזכיר דברים חיוביים מבלי להוסיף להם דברי ברכה, ואין אדם מזכיר שליליים מבלי לומר: להבדיל, חלילה וכדומה. ובעזרת סייגים כאלה אפשר להשוות כל דבר לכל דבר. ואין אדם אומר דבר חיובי בלי להמעיט, בלי לומר “חתיכה” או “משהו”, מפני העין הרעה. כך נמצא הטקסט של שלום עליכם מנומר ומרוסק בפסיקים עד אין סוף, המסמנים את הסייגים והמילויים והמילות האֶמוטיביות הריקות. כל אלה מסמנים לקורא את האינטונאציות, את הז’סטות, את המשא ומתן, את מצב ההתגוננות שבדיבור, וגם את הדמות הלבבית והמגוחכת כאחד. שהרי: מה החידוש בצרות של יהודים, בעוני רב, בצורך לחתן בנות – כמובן שאלה מוצגים בספריו של שלום עליכם כסיטואציות טיפוסיות של ההוויה היהודית – החידוש הוא באופן התגובה העשיר, המגוון ומלא ההמצאות. כך הוסט הדגש מן המלודרמה המצויה ומן הגורל הסטראוטיפי – אל הדובר החי דברים אלה ומגיב עליהם בלשונו. מה שלא ניתן בקונקרטיות ובייחוד של סיטואציות החיים ניתן במהימנותה ובמליאותה של סיטואציה הדיבור. לכן ראו קוראיו של שלום עליכם את גדולתו ב’טביה החלבן‘, ב’מנחם מנדל’, במונולוגים וב’מוטל בן פייסי החזן'.

אי אפשר לתרגם. ומי שחושב שאני משקר שיקרא לי אגוז מפוצח (מה זה? אבל איך תתרגמו את זה? “אם אני משקר אני קוגללאגר”? מי שהתרגל לקוגללאגר, אומר אני, שיתרגל גם לאגוז מפוצח!) התרגום כאן מילולי. לפי התיזה המפורסמת של ספיר וורף משקף מבנה הלשון את תפיסת העולם של דובריה. התרגום המילולי ממש מציג את מושגי העולם כפי שראו אותו דוברי יידיש. בל יטענו כנגדי שהרבה אידיומים נשתתקו: הטקסט שובר שוב ושוב את האוטומאטיות שבהם. הציוריות שבאידיום תובן מאליה, והחזרה עליו תחזק את האפקטיביות שלו בטקסט. אין אלטרנאטיבות בעברית ללשון דימויית וז’סטיקולטיבית זו, ומי שמנסה למצוא פסוקים מן המקורות כתחליפים אינו מפעיל את דמיונו של הקורא בכיוון הנכון. אינני יודע אם אמרו ביידיש, כדי לתאר “תוהו ובוהו”, מהומה והפיכה ותערבובת וסוף העולם: “שמיים וארץ ושעועית בתרמיל” – יהודייה של שלום עליכם אומרת כך, ואין סיבה שלא נוכל להבין זאת גם בעברית.

אז מתרגמים מה שאפשר. ומי שיכול יותר טוב, אז בבקשה, כמו שאומר מאיאקובסקי, קח את העט וחרוז חרוזים בעצמך.