שלום עליכם האמיתי הוסתר במשך יובל שנים מן הקורא העברי. חתנו ברקוביץ' טבע נוסח והמשפחה שמרה עליו, כפי הנראה, כעל שלום עליכם האמיתי. נסתייעו בכך בדבריו של שלום עליכם עצמו, שאת מניעיהם לא נדע לעולם. אין ספק ש“כתבי שלום עליכם”, בניסוחיו של ברקוביץ‘, השפיעו השפעה ניכרת על קהל קוראים עברי. עד היום הזה ספרים אלה הם מן הספרים המעטים, המתארים את חיי הגולה במזרח אירופה, שקוראים עבריים צעירים אוהבים לקרוא בהם, על כל פנים יותר מאשר בכתבי מנדלי מוכר ספרים. אבל נוסח זה אינו דומה כלל במהותו האמנותית לשלום עליכם האמיתי. אלה סיפורים סנטימנטאליים ומלודרמטיים, נטולי הגרוטסקה, הצחוק הפרוע, וההשתוללות הלשונית של אומן הלשון הגאוני שלום עליכם. כאילו לקחו את שקספיר וספרו את עלילות מחזותיו, בהמעטת הרצח שבהם, ללא הלשון הפיגוראטיבית המעמידה את גדולתו. אין זו שאלה של “מעמד הלשון”, אין זו שאלה של התיישנות הלשון העברית, אלא שאלה של קונספציה שגרמה לשינויים במקור המשנים את מהותו האומנותית ואת אופי עולמו. שלום עליכם כתב כדי שיהודים יצחקו, “לצחוק בריא, הרופאים ציוו לצחוק”, אפילו בצוואתו ביקש האומן שבימי זכרון יקראו את סיפוריו ויצחקו. אם תשאלו חסידי לשון יידיש לשם מה כדאי ללמוד לשון זו, התשובה הראשונה שתוגש לכם היא: כדי לקרוא את שלום עליכם במקור. קחו למשל את טֶבְיֶה החלבן. ברקוביץ’ הפך אותו לטוביה מקראי (יותר נכון: בתר־מקראי), גרוע מזה: הוא עשה אותו “חולב”, הראיתם פעם יהודי שחולב פרות במו ידיו? ליצן זה שיבש פסוקים לתאבון. ברקוביץ' הפך אותו למלומד, המסתובב עם קונקורדאנציה ומביא מראי מקומות לציטטין שלו. אבל בפיו של טֶבְיֶה נתערבבו ציטטין מן התפילה ומן המקורות ומפתגמי הגויים, והקונטקסט פתר אותם והגזים אותם וגילגל אותם והפך אותם בלי שום יחס לתוכנם המילולי, מתוך אהבת הקונוטאציות בלבד. קשה להניח שטֶבְיֶה לא ידע את האידיום היידי “ברחל בתך הקטנה”. אבל ביידיש אהבו לשחק ולשבש אידיומים כאלה. ואכן, טָבְיֶה אומר “ברחל בתך הנאקעטע”, כלומר: “ברחל בתך הערומה”. ברור שהוא מנצל כאן משחק של לשון נופל על לשון. לשומע היידיש אין צורך להשלים את הפסוק: ראשיתו מעידה על סופו. על כן יכול טֶבְיֶה למזג באידיום זה אידיום אחר: ‘לומר את האמת הערומה’, או ‘האמת במערומיה’. האפקט הקומי אין בו כדי להחשיד את טֶבְיֶה ברמזים פורנוגרפיים, חלילה. המחבר עומד כאן מעל לגבורו ולועג למוצרי לשונו. ברקוביץ' הסתיר עובדה זו, ותרגם: “ברחל בתך הקטנה”. בכך חוסל שלום עליכם האמיתי.

את שלום עליכם אי אפשר לתרגם. ראוי הוא שלום עליכם שילמדו בשבילו יידיש (עם קצת רוסית, עם קצת גמרא, עם קצת לשון־קודש, עם ניגון ואינטונאציות, עם ריח של עיירות במזרח אירופה ובכלל). אבל מה עושים אלה שאין להם פנאי ללמוד יידיש? ולא תרגום המתובל בפסוקי ארמית, שיחשבו שלשון דיבור היא, שהרי מי מבין היום ארמית? אלא תירגום שיקרא אותו יוסי בנאי וייהנו בני־ישראל בלשון עמך, היא העברית המדוברת והמתנגנת והמתקללת בימים אלה ממש ברחבי ישראל, וגם על נהרות ההאדסון והתמזה.

הז’סטה, הז’סטה והדברנות המקוטעת אין סופית בתיקוני־ברכה ובתיקוני־קללה ובתיקוני הקול המדבר, הם הם נשמת הפרוזה של שלום עליכם. אין לשון כזאת בעולם. המודל שיצר לנו שלום עליכם לדיבור של יידיש עממית אין לו אח ודוגמא בדיבורי העולם, וספק אם נדע אי־פעם אם היה כדיוקו וכגודשו בפי דוברי היידיש עצמם. אמנים גדולים רבים הציגו לקורא לא את האירועים עצמם אלא תהודה לאירועים: ג’ויס מסר את הדברים שבחלל ובזמן לא בשעת התרחשותם בעיקר אלא בזרם התודעה של גיבוריו; דוסטויבסקי העמיד בחזית הסצנה שיחות אין סופיות, מונולוגים מתייסרים ומשתלהבים, מלאי שיקולים פסיכולוגיים ואידאולוגיים, הקשורים באירוע שיבוא או באירוע שהיה. זהו המימזיס האמיתי. מציאות לתאר כדיוקה ועל כל פרטיה אי אפשר, אבל לשון אפשר למסור כדיוקה ובשלמותה.

שלום עליכם תפס את הדבר המהותי ביותר, המיוחד ביותר שבלשון יידיש ובעולמם של דובריה: הדיבור. ‘טֶביֶה החלבן’ והמונולוגים המובאים להלן הם מונולוגים בצורתם החיצונית בלבד. זהו מונולוג בסיטואציה דיאלוגית, תוך התנצלויות, סטיות, ניחושים על עמדת השומע, דרכי עקלקלות ודרכי ריכוך למיניהם. יתר על כן, ב’טביה החלבן' לפנינו דיאלוג בתוך דיאלוג בתוך דיאלוג. אין טביה מספר בדרך כלל על אירועים אלא על איך הגיבו דוברים על אירועים אלה. והדיבור לעולם אינו קולע ישר למטרה אלא הרבה מעבר לה או הרבה לפניה: אם בשורה טובה היא יבוא קודם ניחוש על בשורה רעה והתפרצויות וצעקות וטענות בכיוון זה, עד שהטעות מתבררת, ולהפך. ואין זה דיבור ישיר, ואין אלה תשובות לשאלות. הפתגם שואל: למה משיב יהודי בשאלה על שאלה? והתשובה היא: למה לא? אבל גם זה תיאור פשטני מדי. אין אדם משיב בשאלה, אלא בסטיות, ובמשלים, ובציטטות, ובסיפורים הצידה, ובמֶטָה־לשון מתמדת, התוהה על עצם השימוש במלים ובביטויים אלה או אחרים. ואין אדם מזכיר דברים חיוביים מבלי להוסיף להם דברי ברכה, ואין אדם מזכיר שליליים מבלי לומר: להבדיל, חלילה וכדומה. ובעזרת סייגים כאלה אפשר להשוות כל דבר לכל דבר. ואין אדם אומר דבר חיובי בלי להמעיט, בלי לומר “חתיכה” או “משהו”, מפני העין הרעה. כך נמצא הטקסט של שלום עליכם מנומר ומרוסק בפסיקים עד אין סוף, המסמנים את הסייגים והמילויים והמילות האֶמוטיביות הריקות. כל אלה מסמנים לקורא את האינטונאציות, את הז’סטות, את המשא ומתן, את מצב ההתגוננות שבדיבור, וגם את הדמות הלבבית והמגוחכת כאחד. שהרי: מה החידוש בצרות של יהודים, בעוני רב, בצורך לחתן בנות – כמובן שאלה מוצגים בספריו של שלום עליכם כסיטואציות טיפוסיות של ההוויה היהודית – החידוש הוא באופן התגובה העשיר, המגוון ומלא ההמצאות. כך הוסט הדגש מן המלודרמה המצויה ומן הגורל הסטראוטיפי – אל הדובר החי דברים אלה ומגיב עליהם בלשונו. מה שלא ניתן בקונקרטיות ובייחוד של סיטואציות החיים ניתן במהימנותה ובמליאותה של סיטואציה הדיבור. לכן ראו קוראיו של שלום עליכם את גדולתו ב’טביה החלבן‘, ב’מנחם מנדל’, במונולוגים וב’מוטל בן פייסי החזן'.

אי אפשר לתרגם. ומי שחושב שאני משקר שיקרא לי אגוז מפוצח (מה זה? אבל איך תתרגמו את זה? “אם אני משקר אני קוגללאגר”? מי שהתרגל לקוגללאגר, אומר אני, שיתרגל גם לאגוז מפוצח!) התרגום כאן מילולי. לפי התיזה המפורסמת של ספיר וורף משקף מבנה הלשון את תפיסת העולם של דובריה. התרגום המילולי ממש מציג את מושגי העולם כפי שראו אותו דוברי יידיש. בל יטענו כנגדי שהרבה אידיומים נשתתקו: הטקסט שובר שוב ושוב את האוטומאטיות שבהם. הציוריות שבאידיום תובן מאליה, והחזרה עליו תחזק את האפקטיביות שלו בטקסט. אין אלטרנאטיבות בעברית ללשון דימויית וז’סטיקולטיבית זו, ומי שמנסה למצוא פסוקים מן המקורות כתחליפים אינו מפעיל את דמיונו של הקורא בכיוון הנכון. אינני יודע אם אמרו ביידיש, כדי לתאר “תוהו ובוהו”, מהומה והפיכה ותערבובת וסוף העולם: “שמיים וארץ ושעועית בתרמיל” – יהודייה של שלום עליכם אומרת כך, ואין סיבה שלא נוכל להבין זאת גם בעברית.

אז מתרגמים מה שאפשר. ומי שיכול יותר טוב, אז בבקשה, כמו שאומר מאיאקובסקי, קח את העט וחרוז חרוזים בעצמך.

שלושה מונולוגים

מאת

שלום עליכם

---

צימֶס של חג

מאת

שלום עליכם

מונולוג של יהודיה מווילנא

– הם אומרים, העכשָוויים זאת אומרת, פרצופים חצופים, יְלָלָה עליהם, שרק אז יהיו אנשים מאושרים, כשיעשו תערבּוֹבת, מִיש־מַאש, שלי־שלך שלך־שלי… ואני אומרת לך, שאם אי־פעם יהיה כך, אז יקראו לזה תוהו־ובוהו – שמיים וארץ ושעועית־בתרמיל. תשמע מעשה, שקרה לי לפני שנה בזמן הזה, ביום הראשון של סוכות. אני יושבת, כפי שאתה בטח יודע, בסמטת גיטקֶה־של־טוֹיבֶּה,¹ בחצר של גוּטקֶה־של־נֶחֶה. זאת אומרת, החצר היא של גוטקה־של־נחה כמו שאתה דודי. החצר היא “חצר אֶקְסוִידוֹרית”; יש בה חלק, בעזרת השם, לחמישה אחים ועוד לשתי אחיות. אז האחים מתו, והאחיות גם־כן מתו, וכולם השאירו אחריהם ילדים, ודווקא בשפע, ולא יכולים להתחלק; לא למכור, לא לפזר, אלא אם חלילה לשׂרוף, אז חבל על הרחוב, חצי עיר יכולה ללכת באש. אז מחזיקים בדירה כמו אני בצרותי: לא גג, לא מדרגות, לא תנור – מזבלת תרנגולות, לכל השנים השחורות, ולֵך תחזיק שם "מִטה עם חוּפּה', ושלֵם שׂכר כזה, שלושה רוּבּלים פחות חצי לחודש ועוד כמה קופי־קות לתוספת. אלא מה? שזה כבר עם הסקה. שאויביך לא ינשמו ולא ינשפו יותר משמסיקים שם, מלבד שבת וחג: מן האנשים עצמם, הם אומרים, די חם… חם ועוד איך! עוד יותר מדי חם! בבקשה, תְחַשֵׁב־נא, בלי־עין־הרע, בעצמך, כמה שכנים על דירה אחת: שְׁמֶרְל הזגג – הא לך לא אחד,² – פִּינִי־מאיר הקצב – לא שניים: נפתלי־בֶּר המלמד השְׁמַרגוני³ – לא שלושה, משה’קה האלמן – לא ארבעה. אילו היה אלמן היה עוד חצי צרה; אבל הוא אלמן כמו שאתה גוברנאטור.⁴ קוראים לו אלמן, כי פעם, לא עלינו ולא על זמננו, הוא היה אלמן. היום הוא, ברוך השם, כבר לא אלמן. אלוהים בירך אותו בארורה אחת, הלוואי שתחזיק בו ולא תרף, רבונו־של־עולם…

ועוד שכחתי להביא בחשבון את ר' יוֹשֶׁה הסופר־סת“ם עם כלתו. למה אני אומרת כלתו, ולא בנו? כי הבן הלך למלחמה ופינה את מקומו לזוג המאושר, שקוראים להם “הבּוּנִימוֹבִיצִ’ים”.⁵ אתה יודע למה, כי הוא פיסח והיא עיוורת, אז הם גורפים ממון. יש אומרים שיש להם קאפיטאל יפה, קאפיטאל יפה ועוד איך – שני אנשים ושניהם מרוויחים! את ר' לייבֶּה הבעל־מַגִיהַ מן הדפוס אני כבר לא סופרת, כי הוא כל השבוע לא בבית, מלבד שבת; הוא אדם עסוק, יש לו אולי עשר פרנסות: חוץ ממה שהוא עובד בדפוס, הוא גם מתווך־של־ספרים, הולך־אל־מניינים, שליח־של־חֶבְרוֹת, אוֹמֵר־של־תהילים, מכֶּה־של־מַלְקות, תוקע־בשופר, ואם מזדמן, חס־ושלום, אסון, איזה נוטה־למות או מה, אז הוא מרכיב “יַעֲנֶךָ” – ועוד וכדומה פרנסות כאלה לרוב. אבל אל תפחד, היהודיה שלו גם־כן לא יושבת בטֵלה: קולעת הבדלות, מוכרת פולים, ועם כל זה – השדים יודעים אותו – בכל־זאת נשאר קבצן! אז איפה אני מחזיקה בחשבון? בטח עברתי את המניין, ואולי עוד עם תוספת. אז הכל היה טוב ויפה, אילו כולם התפללו באותו בית־כנסת. אז הצרה היא שאחד בווילֵייקֶה ואחר בחַנְדְרִיקֶוֶה.⁶ מילא, שהזגג מתפלל בבית־כנסת הזגגים, הקצב בבית־כנסת האיטליזים, המלמד אצל הלוּבאוויצ’ים – את זה עוד אפשר להבין: “כל עורב למינהו”, פירושו: כל אדם במקצוע שלו. אבל אתה, אלמן, מה אתה נדחק דווקא לבית־הכנסת הישן,⁷ אל החזן סירוטה?⁸ מה אתה, מומחה כזה לנגינה? היית צריך לשמוע אותו, כשמגיע בשבת לשיר זמירות – יללה עליו! קול של תרנגול שחוט, ועוד מתאווז לו כאווז. הוא כל־כך סותם את הראש עם ה”ברוך שאכלנו'' שלו, שכל היום־ראשון מְשַׁאַכְלֵן לי באוזניים; שמא אתה יודע, מה הוא “שֶׁאָכַל” שם אצל הארורה שלו, חוץ מקללות וחרמות? ובכל־זאת, דַבֵּר אִתָהּ, אז היא עוד צודקת: בעל, היא אומרת, זה כמו גלות – מילא לשׂאת נושאים אותו, אבל כבר מוּרגלים. מה אתה אומר על הראש שלה?…

אז לי נדמה, שהייתי צריכה לבוא בטענות אל מי שאינני ראויה להזכיר את שמו, כי שלי הוא באמת, איך אומרים, כִּבשׂה כְּשֵׁרה, לא שׂם אצבע במים קרים, יושב “יומם ולילה” בבית־המדרש “על התורה ועל העבודה”, ואני שוכבת באדמה, כמו שאתה יודע, ואופה כעכים.⁹ אלא מה? שיהיה לי כסא בגן־עדן. אז אני באמת עובדת בנאמנות, כמו חמור, רק תדאגי לו שיהיה שבת וחג כיד־המלך! למה שבת וחג? כי כל השבוע הוא אוכל על חשבונה של דבורה־אסתר. מה שהוא אוכל ואיך שהוא אוכל – כל־כך רחוק לא אכניס את ידי. אני רק יודעת, שכשבא שבת וחג מוכנים בשבילו החלות, עם הדגים, עם חתיכת הבשר, עם הכל־בכל־מכל. וכשבא חג – מוכרח להיות צִימֶס:¹⁰ לפסח צימס־שזיפים ולסוכות צימס־של־גזר.

אז קרה מעשה שכזה: לפני שנה בסוכות התייקרו מחירי הגזר. השדים יודעים אותם, לא הביאו לשוק, כנראה. כל בדל־גזר בסלע. אבל מה, זה תירוץ? אצל הבעל שלי הצימס יקר מכל דבר. הוא ימחל לך על הדגים עם הבשר עם הכל־בכל־מכל, ובלבד שיהיה לו צימס. אולי נדמה לך, אני יודעת, שזה רק אמור כך, כי הרי הצימס בא כבר אחרי הכל, אז הוא יכול להיות ותרן… בקיצור, הבאתי סל עם גזר, הכנתי, שמתי בתנור ובישלתי. מה אגיד לך? טעם גן־עדן! לא לחינם אצל העשירים זהו מאכל של ימי השבוע: העשירים לא טיפשים. הם אוהבים באמצע השבוע מה שאנחנו אוהבים בשבת… בישלתי, שמתי בתנור, הזזתי לפינה שלי – לכל שכנה יש פינה שלה בתנור, – והלכתי לרגע אל אחותי לראות מה נשמע. יש לי אחות בֵיילְקֶה, אז היא, לא עליכם, משותקת ברגליה כבר עשר שנים, ובכל־זאת היא חיה משתי ידיה: מורטת נוצות, ובקייץ היא סורגת גרבי ילדים וכובעים מעוטרים. לשֶבת היא יושבת ברחוב היהודי, בחצר של לֵייבֶּה־לֵייזֶר, גם כן חצר אֶקסווידורית, עם עוד כמה מאות משפחות. נו, אז מגיע לי על כך, אני שואלת אותך, שקפצתי לחצי שעה אל אחותי פעם בחג? ואגב־כך באמת הבאתי לה חלה עם חתיכת דג, שגם היא תדע להגיד משהו על חג. מִשֶׁל אחרים, חלילה, אינני מביאה לה, עמל של עצמי, דין־וחשבון לבעל אני גם־כן לא צריכה למסור, אז את מי אני צריכה לשמוע?

אלא מה, שלא מתראים כל השבוע, מלבד שבת וחג, אז קצת התארכנו בדיבורים. אז באו לקרוא לי הביתה, שאלך מהר, כי הוא כבר חזר מבית־הכנסת, הבעל שלי, יללה שלא תבוא עלי, הוא כבר יכול להיות כעוס כהוגן, רוצה לאכול, המסכן. אז אני הרי רצתי, לא חיה ולא מתה, וכבר מצאתי בסוכה את הזוג הששי יושב לסעודה, כי לכולנו יש חתיכת סוכה אחת, ולא כולם יכולים לאכול בבת־אחת. ברוך השם, להגיד הוא לא אמר לי שום דבר. הוא לא מן הבעלים שאומרים. הוא אדם שקט. אבל קצת ברוגז, אני רואה, זה כן. אני כבר מכירה אותו לפי המבט: אם הוא מציץ בספר, סימן שהוא ברוגז. זאת אומרת, בספר הוא מציץ תמיד, אבל להציץ אינו דומה לְלהציץ: ההיא הצצה אחרת, וזו שוב הצצה אחרת. וקצת הוא באמת סגי־נהור על עין אחת, אז זה נראה לגמרי לא חגיגי. אז אני מן־הסתם מתחילה להצטדק: זה, ההוא, אחות, לא מתראים כל השבוע – בּוֹץ! ¹¹ שלי ברוגז, מציץ בספר. הבאתי לו את הספל, נטל ידיים, הגשתי דגים. הריח מחיה־נפשות. מעט הפתיתים, חתיכת הבשר – טוב ויפה בסך־הכל. הגענו לצימס, אז אני אומרת לו, בכל־זאת בעל שיושב ולומד: “יש אצלי, אני אומרת, צימס, אתה שומע, הקיסר יכול לטעום אותו, בחיי! צימס אמיתי, צימס־של־חג, ודווקא, אני אומרת, מגֶזֶר!”… שָׁמַע צימס, אז שלי הניח את הספר, נעשה אדם חדש לגמרי. ואני מפליגה לי אל התנור. אני רק מעיפה מבט – לא יללה עלי, הסיר נקי כמו זהב, וצימס – אף לא לקיקה אחת, אין צימס! צימס־צימס, איפה הצימס שלי? אני רצה אל פלוני, רצה אל אלמוני: “לא ראית את הצימס שלי?” איזה צימס? איש לא שמע על שום צימס! מזל קרה, ששכנה אחת ריחמה עלי, והִפְליטה, שהיא יודעת איפה הצימס שלי. זה כבר, אומרת היא, עליו־השלום, לא צימס. כבר מזמן, אומרת היא, אכלו אותו. אבל מי אכל אותו – אינה יכולה לומר. היא פוחדת, היא לא רוצה להתעסק עם סגי־נהורית, זאת אומרת עם עיוורת. ופה, אני מעיפה מבט על שלי – רוצח! תקע את החוטם בספר – והס!…

אז אני הרי רצה אל הזוג המאושר, שקוראים להם “הבונימוביצ’ים”: “מה פירוש, יללה עליכם, מה היה לכם, אני אומרת, נגד הצימס שלי?” אומרת היא: “איזה צימס?” אומרת אני: “צימס־הגזר של חג!” אומרת היא: “בריאות עליך, מה את מדברת? לי היה קֶקֶרֶה!” אז זה כבר באמת נצלה לי בלב: מה שפרחחית מסוגלת! מה פירוש, הרי אני יודעת שלא היה לה גזר אחד לרפואה, אז היא אומרת לי, שהיה לה קֶקֶרֶה, צימס עוד יותר טוב משלי, זאת אומרת! “אז לך”, אני אומרת, “היה קֶקֶרֶה?” אומרת היא: “קֶקֶרֶה!” אז אני אומרת לה עוד פעם: “קֶקֶרֶה?” אז היא אומרת לי עוד פעם: “קֶקֶרֶה!” אז אני אומרת לה שוב פעם: “קֶקֶרֶה?” אז היא אומרת לי שוב פעם: “קֶקֶרֶה!”… נו, פה כבר פגע לי ממש בעצם! מילא, אילו הכחישה לי, שלא היא שסידרה לי את הצימס, הייתי אולי חושבת: מי יודע, אולי לא היא, אולי מישהי אחרת? אבל להגיד שהיה לה קֶקֶרֶה!…

מה אספר לך הלאה? היה לא יפה, מאוד לא יפה… ומי אשם, אם לקחו אנשים ודחסו אותם כולם ביחד, כמו, להבדיל, תרנגולים בכלוב, ולך עשה משהו! וְדַבֵּר אִתם, עם העכשוויים זאת אומרת, פרצופים חצופים, שרוצים לעשות סדרים חדשים בחצר בתי־הכנסת, לסדר שיהיה מיש־מאש, תערבובת, כולם־על־כולם, – טוענים הם, שאנשים חכמים אומרים, שככה טוב… ואני אומרת לך עוד פעם: זה תוהו־ובוהו – שמיים וארץ ושעועית־בתרמיל, ושיהיה לך חג שמח!

1904

---

הסיר

מאת

שלום עליכם

– רבי! אני רוצה לשאול אותך שאלה רוצה אני. אני לא יודעת אם אתה מכיר אותי, או שאתה לא מכיר אותי. אני יֶנְטֶה אני, ינטה התרנגולנית. אני סוחרת בביצים סוחרת אני, בעופות, באווזים ובברווזים. יש לי הקונות הקבועות שלי יש לי, שניים־שלושה בתים, אז הם מחזיקים אותי, שיתן להם אלוהים בריאות וכל טוב: כי אילו עוד הייתי צריכה לשלם אחוזים, לא היתה החלה מספיקה ל“המוציא”. אז אני חוטפת מטבע שלוש־אגורות חוטפת אני, פעם פה, פעם שם, פה לוקחים, שם נותנים, שם נותנים, פה לוקחים – מסתובבים, מה־אפשר־לומר! בוודאי, מה יש לך לחשוב, אילו בעלי עליו־השלום היה חי לי עכשיו – טֶה־טֶה־טֶה!… אם כי, אם רוצים לגלגל את השיחה לאחור, דבש לא ליקקתי בימיו, כי מרוויח, שימחל לי, הרי הוא לא היה, רק ישב ולמד, ישב ולמד, ולעמול עמלתי אני, ולעמול אני רגילה עוד מילדות, עוד אצל אמי עליה־השלום, בתיה היה שמה, בתיה משחילת־הנרות, היא היתה משחילה־נרות, היתה קונה חֵלב אצל הקצבים ומושכת נרות, צמות של חֵלב, אז עוד לא ידעו על גז ועל מנורות עם זגוגיות, שמתפצלות כל פעם, רק בשבוע שעבר התפוצצה לי זגוגית, וגם לפני שבועיים זגוגית.

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: מת צעיר… כשמשה־בנציון שלי עליו־השלום נפטר, הוא היה בסך הכל בן עשרים ושש שנים. הה? עוד פעם: כיצד עשרים ושש? בן תשע־עשרה היה בחתונה, כשמונה שנים חלפו מאז שמת, ביחד תשע־עשרה ושמונה – יוצא משהו כמו עשרים ושלוש. אז למה יצא אצלי עשרים ושש? כי שכחתי את שבע השנים שהוא חלה. זאת אומרת, לחלות הוא חלה הרבה יותר, מתמיד היה חולני; זאת אומרת ככה הוא אפילו היה בריא, רק השיעול, השיעול הרג אותו! הוא היה, לא עליכם, תמיד משתעל, זאת אומרת לא תמיד, אבל כאשר השיעול בא הוא היה הולך ומשתעל, וכשהלך והשתעל, אז הוא השתעל והשתעל והשתעל… הרופאים אמרו שזה אצלו ספאזמה כזאת, זאת אומרת, מין דבר כזה, שכשרוצים להשתעל משתעלים, וכשלא רוצים להשתעל לא משתעלים. חרוּז־שְׁמָרוּז, עֲשֶׂה לי קרוּסֶלָה! שככה ידעו עזים לקפוץ בגנים זרים, כמו שהם יודעים, הרופאים זאת אומרת, מי שחיתל אותם!… הנה קח לך את הילד של ר' אהרן השוחט, יוֹקל שמו, כאבה לו שן כאבה לו, אז עשו לו הכל, השבעות ודקירות, וראו שלא מועיל. אז הוא הולך, יוֹקל זאת אומרת, ושם לו שוּם לתוך האוזן, – אומרים ששום הוא רפואה לכאב־שיניים – אז הוא טיפס על הקירות הישרים, יוֹקל זאת אומרת, ועל השוּם לא גילה דבר. בא הרופא וממשש לו בַדופק. מה אתה ממשש לו בַדופק, גולם מטופש?… בוודאי, אילו לא הובילו אותו, את יוֹקל זאת אומרת, ליֶהוּפֶּץ, אז הוא כבר היום היה מגיע מי יודע לאן? לשם, לאיפה שאחותו, פֶּרל המסכנה, שהלכה בגלל עין טובה, לא עליך, בצירי־הלידה…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: אלמנה… נשארתי אלמנה, לא עלינו, עוד צעירה לגמרי זאת אומרת, עם תינוק על הידיים ועם חצי בית ב“קבצניווקֶס”, השני אחרי הדירה של לייזר הנגר, אם אתה יודע: לא רחוק מבית־המרחץ. אז הרי תשאל: מה פתאום רק חצי בית? כי החצי השני אינו שלי; הוא שייך לגיסי הוא שייך, עזריאל שמו, אתה מכיר אותו, בעצמו הוא ווסלוקוטאי, מוֶסֶלוֹקוּט, עיירה כזאת, ולסחור הוא סוחר בדגים, ומרוויח, בלי־עין־הרע, יפה מאוד, תלוי מה מצב הנהר: אם בחוץ שקט, נידוגים הדגים, ואם נידוגים הדגים אז הדגים זולים; ואם בחוץ רוח, לא נידוגים הדגים, והדגים יקרים. אבל יותר טוב שנידוגים ושזול… כך הוא אומר, עזריאל זאת אומרת. אז אני שואלת אותו: “מה ההגיון?” אז הוא אומר: “ההגיון הגיון פשוט: אם בחוץ שקט, נידוגים הדגים, ואם נידוגים הדגים הדגים זולים; אם בחוץ רוח לא נידוגים הדגים, והדגים יקרים. אבל יותר טוב, שנידוגים ושזול”… אז אני אומרת: “כן, אבל מה ההגיון?” אז הוא אומר: “ההגיון הוא הגיון פשוט: אם בחוץ שקט, נידוגים הדגים, ואם נידוגים הדגים, אז הדגים זולים…” "טפו שיהיה לך! – אני אומרת לו. – לכי דברי עם אדם גס־רוח''…

– כן, אז כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: דירה פרטית… בוודאי שעדיפה פינה אחת משלך, מאשר להתגלגל בשכנוּת עם מישהו. איך אתה אומר: “שלי הוא לא של זולתי!” אז יש לי, זאת אומרת, חצי בית משלי, חתיכת נחלה, שלא נחטא בדברים. אבל אני מבקשת ממך, בשביל מה צריכה אלמנה, מה־אפשר־כבר־לומר, עם תינוק אחד ויחיד, מחצית שלמה של בית? יש איפה לשים את הראש – דיינו! ובפרט, שצריכים לכסות את הגג, כבר כמה שנים הגונות שהבית עומד לא מכוסה הוא עומד, אז הוא מנדנד לי על הנשמה, הגיס המתוק שלי, עזריאל זאת אומרת, שיכסו אותו!… “הגיע הזמן, הוא אומר, שיכסו אותו!” “נו, אני אומרת, אם כך, למה לא מכסים אותו?” אז הוא אומר: “הבה נכסה”… אז אני אומרת: "הבה נכסה''… נכסה־נכסה, נכסה־נכסה – ובזה זה נשאר. כי בשביל לכסות צריכים קש, על רעפים כבר לא מדברים, איפה יש לי לרעפים? אז אני משכירה שני חדרים אני משכירה. בחדרון אחד יושב אצלי חיים־חנא החירש, אדם זקן, כבר עובר־בטל. הילדים משלמים לי בשבילו חמישה זהובים לשבוע שכר־דירה, ולאכול הוא אוכל אצלם, יום מעֵבר ליום, זאת אומרת, יום הוא אוכל ויום הוא צם, וביום שהוא אוכל הוא אוכל קדחת. כך הוא אומר, חיים־חנא החירש. ואולי זה שקר אולי? זקנים אוהבים לרטון; כמה שנותנים להם מעט להם, איפה שמושיבים אותם רע להם, ואיפה שמשכיבים אותם קשה…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה שאתה אומר: שכנים. שום יהודי טוב שלא ידע עליהם! מילא ההוא, החירש, הוא חירש, לפחות שכן שקט, איך אתה אומר: לא שומעים אותו ולא רואים אותו… אבל השנה־הטובה דחפה אותי, שאשכיר את החדר השני לדיירת, גנֶסי שמה. היא מחזיקה מכולת של קמח היא מחזיקה. מסְפָּר טוב זאת!… בתחילה, אילו ראית, היא היתה רכה כמו דובשנית, קוּצֶנִיוּ־מוּצֶנִיוּ, נשמה־ניוּ, לבב־ניוּ, היא לי את זה, והיא לי את ההוא… כי מה היא צריכה, מה־אפשר־כבר־לומר? פיסונת תנור לשים את הסיר, קצה של ספסל להמליח את חתיכת הבשר פעם בשבוע, ושוליים של שולחן לגלגל דף של אטריות פעם ביובל… “והילדים”, אני אומרת, “איפה תשימי את הילדים שלך איפה? יש לך הרי, גנסי, שיהיו בריאים, ילדים קטנים יש לך הרי!”… “א – אני יודעת, היא אומרת, מה שאת מדברת, ינטה־שתחיי! את יודעת איזה ילדים אלה? יהלומים, לא ילדים! בקיץ־שיחיה הם מתגלגלים בחוץ כל היום, ובחורף מטפסים על התנור כמו כבשים רכות, ולא שומעים אף פּיפּס. חסרון אחד רק, שהם צריכים, בלי־עין־הרע, הרבה, אוהבים ללעוס, נקרנים, בלי עין הרע”… נו־נו! עוד איך קניתי לי אסון, על ראשֵי כל שונאי! מילא הילדים – אחד אחד, פרצופים רחוצים, שאלוהים לא יענישני על הדברים, חתיכת לחם לא יאכלו! יום ולילה אצלם מהומה! צועקים וצווחים, הורגים ומרביצים – גהינום! מה אני אומרת גהינום? הגהינום, אני אומרת לך, הוא זהב!… אבל רגע, רגע, אל תחשוב שגמרת. זה עוד היה חצי צרה, כי ילד אפשר להרגיע: בעיטה, סטירה, צביטה – בכל־זאת ילד! אז אלוהים נתן לה בעל, עויזר שמו; אתה בטח מכיר אותו, הוא עוזר־לשמש בבית־המדרש התחתון, יהודי כשר, המסכן, ואפילו נדמה, לא טיפש כל־כך גדול, אז אתה היית צריך לשמוע איך היא קוברת אותו, גנסי זאת אומרת: עויזר, לשם! עויזר, לפה! עויזר, זה! עויזר, ההוא! עויזר־עויזר! עויזר־עויזר!… והוא – או שהוא אומר לו פתגם (הוא גם אומר־פתגמים לכל הצרות), או שהוא מוריד את הכובע על העיניים והולך… הכל רק, אומרת אני לך, הצלחה ודי!…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: שכנים רעים… רע לרע אינו דומה! שהרבונו־של־עולם לא יחשוב לי זאת ללשון־הרע: אינני צריכה, מה שייך, לדבר עליה רעות. מה יש לי נגדה? היא יהודיה, שאוהבת לתת פרוסת לחם לעני, אבל השנה־הטובה תדע אותה: כשבאה עליה המאנקוליה – שיצילנו אלוהים! בושה לספר: למישהו אחר בוודאי לא הייתי מספרת על כך, אבל אצלך, אני יודעת, זה יישאר בסוד… ששש… היא סוטרת לו מדי פעם… לַבעל, זאת אומרת… כשאיש אינו רואה… “אַי, אני אומרת לה, גנסי, גנסי! איך את לא מפחדת מאלוהים? מאלוהים איך את לא מפחדת?”… אומרת היא: "זה לא עסק של הסבתא שלך''… אומרת אני: "כפרה טהורה ויפה''… אומרת היא: “שיהיה לכפרה מי שמציץ בסיר של הזולת”… אומרת אני: “שייצאו העיניים למי שלא ראה טוב מזה”… אומרת היא: “שיכנס לבטן למי שמקשיב”… מה אתה אומר על נבחנית כזאת?…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי־זה, שאתה אומר: אני אוהבת נקיון… למה שאכחיש? אני באמת אוהבת, שיהיה נקי בכל פינה. מה מגיע לי על כך? אז אולי היא לא יכולה לסבול, גנסי זאת אומרת, למה שאצלי נקי, אצלי יפה, אצלי טהור, אצלי מלא־אור. ואצלה? היית צריך לראות – תמיד חושך, תמיד קדרוּת, מרוח וסרוח ובוץ עד הצוואר, סיר השופכין מלא כמו עַיִן – טפו!… בא השחר – השמיים נפתחים! האם ילדים אלה? שדים ולא ילדים: בדיוק כמו דויד’ל שלי, להבדיל באלף הבדלות! שהרי דויד’ל שלי שיהיה בריא כל היום בחדר הוא, וכשבא לילה הוא ניגש לעבודה: או שהוא מתפלל או שהוא לומד, או שהוא מציץ בספר מציץ הוא. והילדים שלה – שאלוהים לא יעניש על הדברים! או שזה אוכל, או שזה בוכה, או שזה מכה ראש בקיר… אתה מבין? אז אני אשמה שאלוהים בירך אותה בכנופיה כזאת של סאווּלים וגוֹנצים, ולי הוא נתן מתנה כזאת, חתיכת זהב, יהלום, שלא יתקלקל לי, ריבונו־של־עולם, כי הוא עולה לי במספיק דמעות הוא עולה לי! אל תראה, שאני יהודיה! גבר במקומי בוודאי לא היה עומד בזה! שלא יהיה לך הדבר לחרפה. יש גברים כאלה, שהם פי אלף גרועים מנשים גרועים הם; כשמשהו לוחץ עליהם, הם לא יודעים איפה הם בעולם… למה לך הרבה הוכחות? הנה קח למשל את יוסי של משה־אברהם: כל זמן שפרומה־נֶחֶה עוד חיה לו, הוא החזיק מעמד, וכשהיא, לא עלינו, מתה, אז הוא ריפה את ידיו ורגליו, את גופו ואת חייו… “ר' יוסי, אומרת אני לו, אלוהים אתך! מילא, אם אשה מתה, מה אפשר לעשות? זה עניין מאלוהים!” “ה' לקח ה' נתן”, איך זה כתוב שם אצלכם בספרים הקדושים? לך אין צורך לספר, אתה מן־הסתם יודע יותר טוב…

– כן, כלפי מה היגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: בן־יחיד… הוא אצלי אחד ויחיד, איך אתה אומר: עין אחת בראש, דויד’ל שמו. אתה לא מכיר אותו? הוא נקרא על שם חותני דויד־הֶרש הוא נקרא. אתה היית צריך לראות אותו – לגמרי האבא, שיהיה לו לשנים ארוכות, לגמרי משה־בנציון, אפילו הגובה אותו גובה, והפנים – כמו אצלו, עליו־השלום: צהוב, מיובש, מצומק, עור ועצמות, וחלש, חלש, מעוּנה, המסכן, מן החדר, מן הגמרא… “אבל די לך, אומרת אני לו, די לך, בן יקיר, תנוח קצת, תראה איזה פרצוף יש לך, קח משהו לפה, אומרת אני, תאכל משהו, תשתה משהו, קח כוסית של ציקוריה קח!”… “ציקוריה, אומר הוא, טוב שתשתי בעצמך, אמא: את עובדת, אומר הוא, מעל לכוחותיך. עדיף לוּ הייתי עוזר לך, אומר הוא, לשאת את הסל מן השוק”… “איזו השוואה! – אומרת אני, – מה אתה מדבר מה? אתה יודע מה שאתה מדבר? מה פירוש, אתה תשא סלים? שלא יחיו לראות את זה האויבים שלי, יש לי די אויבים! אתה צריך, אני אומרת, ללמוד, לשבת וללמוד!”… וכל אותה שעה אני מסתכלת עליו, על דויד’ל שלי זאת אומרת, – לגמרי הוא, עליו־השלום, אפילו עם השיעול, אוי חושך ושממה יבואו עלי! כל שיעול שהוא משתעל קורע לי חתיכת לב! כי עד שזכיתי לראות אותו קצת בן־אדם, יפה־יפה יצאו לי העיניים מהחורים! שבסך־הכל, אתה צריך לדעת, אף־אחד לא האמין שהתינוק ישאר בחיים ישאר, כי איפה שיש מכה, צרה, מחלה – הכל היה אצלו: אם אתה רוצה אדמת – אדמת, אבעבועות – אבעבועות, ודיפטריה, ושקארלאטינה, ושקדים, וכאבי־שיניים, ומה לא?… הלילות, שישבתי ערה בגללו, שאלוהים לא יחשֵב לי אותם; כנראה שהדמעות שלי, ובאמת קצת זכות־אבות, התערבו, ובקושי־בקושי הגעתי עד לבר־מצווה שלו! אז אתה חושב, שזה סוף? אז תשמע דבר ישן־נושן: לא הוא צריך ללכת פעם בלילה, בחורף זה היה, מן החדר ולפגוש במישהו לבוש כולו לבן וּמַכֶּה בשתי הידיים?… כמובן שהילד, מסכן, נבהל למוות ונפל מתעלף בשלג, והביאו אותו הביתה מת הביאו, בקושי־בקושי חזר להכרה: וכשחזר להכרה, רק אז הוא נשכב, כְּאֵב שיכנס באמא שלו, ושכב בתוך אש־להבה לא הרבה לא מעט, ששה שבועות!… איך אני עברתי את חתיכת הזמן ההיא – זה באמת נס מן השמיים! מה עשיתי ומה לא עשיתי אז? נדרתי נדרים, מכרתי אותו ושוב פדיתי אותו בחזרה, הדבקתי לו עוד שם (חיים־דויד־הֶרש), ודמעות – דמעות, מי מדבר על דמעות? “אלוהים, טענתי אל הריבונו־של־עולם, אתה רוצה להענישני? תעניש אותי במה שתרצה, אבל את הילד שלי שלא תקח ממני שלא!”… וכשאלוהים נתן לי את המתנה, הוא הבריא, פונה הוא אלי: “את יודעת, אמא? אני יכול למסור לך דרישת־שלום מאבא. אבא בא לבקר אותי”… שמעתי מלים אלה, כמעט ופרחה לי הנשמה, והלב־הולם: טְיוֹך־טיוֹך־טיוֹך!… “שהוא יטרח, אומרת אני. סימן הוא שאתה, אם־ירצה־השם, תחיה הרבה ותהיה בריא”… כך אני אומרת לו, והלב – טְיוֹך־טיוֹך־טיוֹך!… רק מאוחר יותר, זמן רב אחרי זה, נודע לי שמי שהיה לבוש בלבן ומחה כפיים, אתה יודע מי זה היה? נו, נראה אותך, תנחש, רבי, הרי אתה חכם! – ר' ליפא זה היה, ליפא שואב־המים! אותו יום, אתה מבין, הוא קנה לו פרווה חדשה, פרווה לבנה, ומכיוון שהכפור בער כהוגן הוא רצה להתחמם קצת, אז הוא הכה כף בכף – הצרות שלי על ראשו! שמעת טירוף כזה, שיהודי יתלבש דווקא בפרווה לבנה לפתע פתאום?…

כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה שאתה אומר: בריאות… בריאות – זה העיקר. כך אומר הדוקטור שלי ומצווה עלי שאשמור עליו מכל משמר שאשמור, שאבשל לו מרק־עוף, כל יום מרק־עוף, הוא אומר, ולוּ מרבע עוף, ואם אני יכולה, הוא אומר, לסַדֵר, לפטם אותו, הוא אומר, בחלב ובחמאה ובצֶ’קולד, אם אני יכולה, הוא אומר, לסַדֵר… משל יפה – אם אני יכולה לסדר? יש כאילו דבר אחד בעולם שבשביל דויד’ל שלי לא אסדר? יש איזה תירוץ? ואם היו אומרים לי לדוגמא למשל: לכי, ינטה, תחפרי אדמה, תקוששי עצים, תסחבי דלי מים, תלושי חימר, תגנבי מן הכנסייה, ובלבד שיהיה בשביל דויד’ל – אז אפילו באמצע חצות הלילה בכפור הגדול ביותר! הנה התחשק לו הקיץ איזה מיני חיבורים, מן הסתם ספרי־קודש, שאין לי אותם. ומכיוון שאני נכנסת לבתים הגדולים ביותר נכנסת אני, אז הוא ביקש אותי, שמא אוכל להשיג לו את החיבורים האלה, או את ספרי־הקודש, ורשם לי על נייר הוא רשם לי. אז אני באה ומראה את הנייר ומבקשת אצלם את החיבורים, או את הספרים, פעם ופעמיים ושלוש ופעמים. אז הם צוחקים לי: “לשם מה את צריכה, ינטה, חיבורים כאלה? את מפטמת בהם את העופות, את האווזים עם הברווזים?”… "תצחקו, תצחקו, אני חושבת לי, ובלבד שלדויד’ל יהיה איפה להציץ יהיה לו''… לילות שלמים, לילות שלמים הוא מציץ בחיבורים האלה, או בספרים, ומבקש אותי, שאביא לו עוד ועוד. אז אני אחסוך לו? אז אני מחזירה בשבילו את אלה ולוקחת עוד… אז בא דוקטור חכם אחד ושואל אותי, אם אוכל להשיג בשבילו כל יום מרק־עוף לפחות מרבע עוף? ומשלושת־רבעי עוף, אם צריך, אז אתחשב בנימוסים? מניין באו, אני שואלת אותך, דוקטורים כאלה לעולם? איפה הם גדלו? על איזה שמרים הצמיחו אותם ובאיזה תנור אפו אותם?…

כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: מרק־עוף… אז אני מספקת לו כל יום מרק־עוף מרבע עוף, ובערב, כשהוא חוזר מן הלימוד, הוא אוכל, ואני יושבת לי מולו עם סריגה ביד ונעשית רחבה יותר משאני ארוכה אני נעשית, מרוב תענוג זאת אומרת, ואני מבקשת מאלוהים שאלוהים יעזור לי, שמחר, אם־ירצה־השם, שוב אוכל להביא לו מרק־עוף מרבע עוף… “אמא, הוא אומר, למה אינך אוכלת אתי?” “תאכל לבריאות, אני אומרת, אני כבר אכלתי”… “מה אכלת?” הוא אומר. “מה שאכלתי, אומרת אני, אכלתי, העיקר שכבר אכלתי, תאכל לבריאות!” וכשהוא גומר ללמוד את החיבורים, או הספרים, רק אז אני מוציאה מן התנור כמה תפוחי־אדמה אפויים אני מוציאה, או שאני מגררת פרוסת לחם עם בצל מגררת אני, ועושה לי סעודה… ואני נשבעת לך בנאמנות, שכה אחיה לראות בו נחת עם כל טוב, שאני נהנית מן הבצל הזה יותר מכל צלי יפה, יותר מכל מרק־עוף טוב, כי אני נזכרת, שדויד’ל בלי עין־הרע, אכל מרק־עוף מרבע עוף ואם־ירצה־השם למחר שוב יש מרק־עוף מרבע עוף!… חסרון אחד רק – השיעול הזה שהוא משתעל מסכן כל הזמן: קַחי קַחי! קַחִי קַחי!… אני מבקשת את הדוקטור מבקשת אני, שיתן לו משהו נגד השיעול. אז הוא אומר: “בן כמה היה בעלי, משה־בנציון, עליו השלום, כשמת, וממה הוא מת?”… “מן המוות, אני אומרת, הוא מת, מן המוות. יצאו לו, אני אומרת, שנותיו, אז הוא מת… איזה מין משל הוא לענייננו?”… “אני צריך לדעת זאת, הוא אומר, בדקתי את בנך, יש לך בן נהדר, בן מוצלח”… “תודה רבה, אני אומרת, את זה אני יודעת בעצמי. אתה מוטב שתתן לי תרופה נגד השיעול שתתן לי, שיפסיק להשתעל שיפסיק לי”… “זה אי אפשר, הוא אומר, את צריכה רק, הוא אומר, לשים לב שילמד פחות”… “אלא מה, אני אומרת, שיעשה?” “שיאכל הרבה, הוא אומר, וילך לטייל כל יום, והעיקר – שלא ישב בלילה על הספרים. אם נועד לו, הוא אומר, להיות פעם דוקטור, אז הוא לא יפסיד כמה שנים מאוחר יותר”… "מה שבא לי בחלום, אני חושבת לעצמי, בלילה ההוא ובלילה הזה וכל השנה! משהו הוא לא מדבר לעניין, ממש כמו מטורף הוא מדבר! מה פירוש, דויד’ל שלי יהיה דוקטור לפתע־פתאום? למה שלא יהיה יותר טוב גוברנאטור למה?''… אז אני חוזרת הביתה ומספרת זאת לדויד’ל שלי אני מספרת, אז הוא נעשה אדום כאש ואומר לי: “את יודעת מה, אמא? אל תלכי עוד אל הדוקטור ואל תדברי אתו''… ''אני כבר לא רוצה, אני אומרת, לראות את פרצופו! וכי איני רואה שהוא חוּשם?”… שלדוקטור יהיה טבע משונה כזה, שיאהב להיכנס לדברים כאלה, רק לחקור את החולה: ממה הוא חי, ואיך הוא חי, ומניין הוא לוקח לחיים?… מה זה עסקך? נותנים לך חצי סלע? – קח ותרשום תרופות!…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר, שנמצאים כל הזמן בטאראראם… כמובן, שנמצאים בטאראראם וישנים בשילייה, כשיש לך סל עם ביצים, עם עופות, עם אווזים ועם ברווזים, וכל אשת־עשיר על ראשך, שכל אחת רוצה קודם, פוחדת שהאחרת בחרה את הביצים הטובות יותר ואת העופות היפים יותר. אז מתי נשאר לי זמן, תגיד בעצמך, לבשל מרקי־עוף כשאני כל הזמן לא בבית? אבל יהודי למדן, איך אתה אומר, מוצא לו עצה: השכם עם שחר, לפני שאני יוצאת לשוק, אני מדליקה אש בתנור אני מדליקה, אחר־כך אני קופצת לרגע וממליחה את רבע העוף אני ממליחה, והולכת לעבודה, וקופצת שוב לרגע ושופכת מים על הבשר שופכת אני, ושמה את הסיר שמה אני, ומבקשת אותה, את השכנה שלי, גנסי זאת אומרת, שתשים לב לסיר שתשים, זאת אומרת, שכשירתח הסיר שהיא תכסה אותו במכסה ותעטוף אותו באפר – עבודה רבה, מה יש לומר! כמה פעמים קורה שאני מבשלת בשבילה ארוחת־ערב שלמה? הרי יהודים אנחנו, אבוי לי, הרי יושבים בין אנשים, לא ביער יושבים!… ומאוחר יותר, בלילה, כשאני חוזרת הביתה מן העבודה, רק אז מפיחה אני אש מפיחה אני, ומחממת את הסיר, והוא אוכל מרק־עוף טרי הוא אוכל… אז היה, נדמה, צריך להיות טוב, הלא כן? אז אבל השכנה שלי, שלא יוגד ברבים, במחילה ממך… גדולה… אינני רוצה להגיד מה… אז היא מיישבת את דעתה הבוקר ונעמדת לבשל לילדיה ארוחה של חלב – כופתאות או בַּלַבֶּשְׁקֶס עם חלב. איזה מין מאכל זה בַּלַבֶּשקס עם חלב? ומה לפתע־פתאום באמצע יום־חול ערב־שבת? שאני כה אדע ארוחת־ערב רעה! יהודיה מוזרה הדיירת הזאת! אצלה או שהכל, או שלא־כלום. או שחולפים שלושה ימים והיא לא תבעיר אש בתנור, ופתאום בא לה – והיא מתחילה להרעיד קערת־שופכין שלמה, כלומר דייסה של דוחן או קרופּניק של גריסים, שצריכים ללבוש זוג משקפיים כדי לראות שם גרגר־דוחן אחד, או דווקא סיר עם תפוחי־אדמה־בדגים, שאת הבצל אפשר להריח למייל, ומן הפלפל, שהיא פלפלה שם, הם הולכים אחר־כך כולם יממה שלמה בפיות פעורים ומהקהקים! הו־אַ, הו־אַ!…

– כן, אז כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה שאתה אומר: ביש מזל… אז מתיישבת בדעתה השכנה שלי ומבלבשת לה כופתאות בלבשקס מקמח כוסמת ושמה כד עם חלב היא שמה לתנור, כדי שירתח, ובין ילדיה נעשית שמחה, מהומה, אבא’לה! אף פעם לא ראו קצת חלב, כנראה. תאר לך, שלא יהיה יותר לאויבינו, כמה שם היה חלב! אולי שתי כפות, השאר מים. אבל אצל קבצנים כאלה, מה־אפשר־לומר, גם זה עניין!… בינתיים השנה־הטובה מביאה את השמש. מסתבר שעוזר הריח עוד בבית־המדרש, שבבית מתבשלת ארוחה של עשירים מתבשלת, אז הוא בא בטיסה עם פתגם בפה, כדרכו: “חג שמח!”… “חג שמח שומם, קודר שיהיה עליך, אומרת היא, מה זה מוקדם כל־כך?”… “חששתי, הוא אומר, שמא, חלילה, אאחר כאן לברך ברכו… מה זה מתבשל אצלך בתנור?”… "קדחת, אומרת היא, בשבילך במיוחד בסיר קטן''… “למה לא, אומר הוא, בסיר גדול, אז כבר היה מספיק לשנינו?”… “אה, שתיחנק אתה עם הפתגמים שלך!” – אומרת היא, כולה אש־להבה, ותופסת את אוחז־הסירים וחאפּ – חוטפת את הסיר. והסיר מתהפך, והחלב – פליוּך! על כל התנור!… זעקה, רעש, יללות! גנסי מקללת את הבעל בקללות מתות; המזל שלו, שהסתלק בעוד מועד והילדים מסכנים ירדו מעל־לתנור ופתחו בבכי עם צעקות, כאילו שחטו להם את אבא ואמא… “כפרה, אני אומרת, שיהיו הבלבשקס עם חלב שלך – מרק־העוף של דויד’ל שלי, אני חוששת, כן הלך לאיבוד, והסיר שלי חלילה נעשה טרפה!”… “תקח הרוח את מרק־העוף שלך עם הסיר גם יחד, אומרת גנסי, הבלבשקס עם חלב שלי אולי יקרים אצלי כמו כל הסירים שלך עם כל מרקי־העוף שלך, שאת מבשלת בשביל הקדיש שלך!”… “את יודעת מה, אומרת אני, שתהיו כולכם כפרה לצפורן הזעירה בזרת הקטנה של דויד’ל שלי!”… “את יודעת, אומרת היא, שיהיה דויד’ל כפרה לכולנו, הוא רק אחד!”… מה אתה אומר על פרחחית כזאת? האם לא היתה ראויה שיסטרו לה סטירות בפרצוף במגבת רטובה?…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: מחלב ובשר בתנור אחד דבר טוב לא יכול לצמוח… אז הסיר, זאת אומרת, נעמד להיפך, והחלב – אוּץ, על כל התנור. אז אני חוששת, שמא, חלילה, זה נגע במרק־העוף שלי, אז אני אבודה אני! אם כי אומנם, אם נגלגל את השיחה לאחור, איך מגיע החלב אל הסיר שלי, שהסיר שלי עמד עטוף באפר הרחק־הרחק בזווית? אבל שוב אותו מעשה, וכי אוכל לערוב לכך? מי יודע מה עלול לקרות! המזל החשוך שלי! שמא?… אני אגיד לך את האמת לאמיתה אגיד לך: מילא מרק־העוף כמו מרק־העוף; בוודאי שכואב לי הלב, מה יאכל המסכן דויד’ל? אבל מן־הסתם כבר אמציא משהו למענו מן־הסתם; אתמול הבאתי אווזים מן השוחט, עשיתי שומן למכירה, אז נשארו לי קצת פרפראות לשבת: ראשים, מעיים, זה, ההוא – אפשר כבר משהו לעשות מזה! אבל רע ומר – אין לי סיר אין לי. אני פוחדת, שמא תטריף לי את הסיר, אז אני נשארת בלי סיר, ובלי סיר אני כמו בלי יד אני, כי יש לי בסך־הכל סיר אחד. זאת אומרת, היה היו לי שלושה סירים של בשר, אז גנסי, שהיא לא תעמוד לך בשום מקום טוב, פעם שואלת ממני סיר, סיר חדש־ומבריק, והולכת ומחזירה לי סיר משופשף. אז אני אומרת לה: “איזה מין סיר הוא זה?”… אומרת היא: “זה הסיר שלך”… אומרת אני: “איך מגיע אלי סיר משופשף, כשלקחת ממני סיר שלם?”… אומרת היא: “שקט, אל תצעקי כל־כך, לא נעשים מאושרים ממך! ראשית כל, החזרתי לך סיר שלם: שנית, כשלקחתי ממך את הסיר הוא היה סיר משופשף; ושלישית, אף פעם לא לקחתי ממך שום סיר, יש לי סיר משלי, ומה נטפלת לחיי!”… למה שפרחחית מסוגלת!…

– כן, אז כלפי מה הגענו לדבר על כך? כלפי זה, שאתה אומר, שסירים במשק־בית אף פעם אין יותר מדי… אז אני, זאת אומרת, כמו שאתה רואה, נשארתי עם שני סירים שלמים וסיר אחד משופשף, זאת אומרת, שני סירים… אבל האם מותר לעני שיהיו לו שני סירים? אז צריך מן־הסתם לקרות, שאני באה פעם אחת מן השוק עם העופות אני באה, מתיר את עצמו עוף אחד ונבהל מפני החתול… אז תשאל איך מגיע לכאן חתול? הכל היא והקדישים שלה! אם תופסים באיזה מקום חתולה, הם מתעללים בה זמן רב כל־כך עד שגומרים אותה. “צער בעלי־חיים! – טוען להם דויד’ל שלי – דבר חי הוא!”… אבל לך דבר עם ציידי־כלבים כאלה, הולכי־בטל, פוחזים־וריקנים!… בקיצור, הם תלו משהו על קצה זנב החתול, אז הוא התחיל לקפץ, להציג הצגות, אז העוף נבהל, התרומם, ועף ישר על המדף העליון – וטראך! סיר הולך לאדמה! אתה חושב אולי – הסיר המשופשף? בוודאי, כמובן, אלא מה! אם להישבר יִשבר סיר שלם! זה כבר תמיד כך, מאז שהעולם עולם!… רציתי לדעת רציתי, למה זה ככה, למשל: שני אנשים הולכים, זה הולך וזה הולך: אחד הוא בן־יחיד, אחד־ויחידי, נרעד אצל אמו, והאחר… רבי־רבי! אלוהים אתך! מה זה קורה לך?… רבנית! רבנית! איפה נעלמת?… בואי הנה! אוצי מהר! הרב משהו לא לגמרי! נעשה לו רע… כנראה, הולך להתעלף!… מים! מים!…

1901

פקסימיליה של כתב־יד של שלום עליכם

---

זה שקר

מאת

שלום עליכם

דיאלוג בגאליציה

– אתה נוסע, נדמה לי, לקוֹלוֹמֵיאֶה?

– מניין אתה יודע, שלקולומֵיאֶה?

– שמעתי, דיברת עם הכרטיסן. אתה באמת קולומיאי, או שאתה רק נוסע לקולומיאה?

– באמת קולומיאי. מה יש?

– שום דבר. סתם ככה, אני שואל. משהו, עיר נאה קולומיאה?

– מה שייך עיר נאה? עיר כמו כל הערים בגאליציה. עיירה יפה, עיירה יפה מאוד!…

– אני מתכוון, יש אצלכם איזה אנשים נאים, עשירים?

– יש כל מיני: יש עשירים, יש קבצנים. כרגיל, יותר קבצנים מעשירים.

– אותו דבר כמו אצלנו. על עשיר אחד – בלי עין־רעה, אלף קבצנים. אצלכם בקולומיאה צריך להיות עשיר אחד פינקלשטיין?

– יש עשיר פינקלשטיין. מה יש? אתה מכיר אותו?

– להכיר אני לא מכיר אותו, אבל שמעתי. האם לא שמו ר' שַׁעְיֶה?

– ר' שעיֶה, מה יש?

– שום דבר. סתם ככה, אני שואל. הוא באמת גביר כזה, כמו שאומרים, ר' שעיה זה?

– אני יודע? את הכסף שלו לא ספרתי. מה אתה שואל כל כך? אתה צריך לדעת בשביל קרדיט?

– לא, סתם ככה. יש לו, אומרים, בת.

– יש לו שלוש בנות. אולי בדבר שידוך? כמה, אמרו לך, הוא נותן בנדוניה לבתו?

– לא עוסקים פה בנדוניה, אתה מבין אותי. מדברים על הבית מדברים: איזה מין בית אצל ר' שעיה פינקלשטיין? איזה מין נוהג, זאת אומרת?

– איזה מין בית? בית כמו כל הבתים. בית יהודי, בית נאה, חסידי, בית נאה מאוד! אומרים אפילו, שבדבר יהדות אצלו בזמן האחרון… אבל זה שקר!

– מה שקר?

– מה שלא יגידו, זה שקר, קולומיאה היא, אתה צריך לדעת, עיר שכולה שקרנים.

– אז דווקא מטעם זה טוב לדעת, מה אומרים, למשל, על הבית שלו?

– אומרים שזה כבר לא זה מה שהיה. למשל, פעם היו שומרים שמוּרה בפסח… הוא עצמו היה נוסע פעמיים בשנה אל הרבי. והיום… היום כבר לא זה…

– וזה הכל?

– אלא מה רצית? שישליכו זקן ופאות ויאכלו חזיר בפרהסיה?

– אתה אומר “אומרים”, אז חשבתי, מי יודע מה אומרים! הרי העיקר הוא, אם הבן־אדם עצמו הוא בן־אדם. זאת אומרת, אני מתכוון, אם הוא, ר' שעיה פינקלשטיין זה, אני מתכוון, משהו אדם נאה, הגון? לזה אני מתכוון.

– מה שייך אדם הגון? אדם ככל האנשים. אדם נאה, למה שאגיד? אדם נאה למדי! מדברים אפילו אצלנו, שהוא קצת… אבל זה שקר!

– מה שקר?

– כל מה שאומרים עליו, זה שקר; קולומיאה היא עיר כזאת, שאוהבים לדבר אחד על השני; אז אינני רוצה לחזור על מה שאומרים, כי זה כבר נקרא לשון־הרע.

– אם אתה יודע שזה שקר, אז זה הרי כבר לא לשון־הרע.

– אומרים, שהוא… קצת… סובבן.

– סובבן? כל יהודי הוא סובבן. יהודי מסובב, ואתה לא סובבן?

– סובבן לסובבן אינו דומה. עליו אומרים, אתה מבין… אבל זה שקר!

– מה, בעצם, אומרים עליו?

– הרי אני אומר לך, שזה שקר!

– אז אני רוצה לדעת את השקר, שאומרים.

– אומרים, שכבר פשט את הרגל שלוש פעמים, אבל זה שקר! אני רק יודע על פעם אחת.

– זה הכל? איפה ראית שסוחר לא יפשוט? סוחר הולך וסוחר כל־כך הרבה, עד שהוא מסתחרר. סוחר, אם הוא מת מבלי שפשט את הרגל, סימן שהוא מת לפני הזמן. מה? לא כך?

– הכל נקרא אצלך לפשוט? עליו אומרים שפשט בצורה מכוערת, הוריד את המכנסיים והושיט לעולם אצבע משולשת. אתה מבין?

– לא אדם טיפש, כנראה. נו, וחוץ מזה כלום?

– מה עוד רצית? שישחוט בני־אדם? שיעשה מעשה פלילי? מספרים אפילו אצלנו כן משהו סיפור מאוד לא יפה… אבל זה שקר!

– דהיינו, איזה סיפור?

– סיפור עם פריץ… לא דובים ולא יער!

– איזה סיפור עם פריץ?…

– משהו פריץ שם… קבלות… אני יודע מה קולומיאה מסוגלת להמציא? זה שקר! אני יודע שזה שקר!

– אם אתה יודע שזה שקר, הרי זה לא יזיק לו.

– אומרים, שהוא סחר עם פריץ, פריץ עשיר מאוד, שהוא היה אצל הפריץ איש חשוב, איש חשוב מאוד. בינתיים מת הפריץ, אז הוא הגיש עליו כמה קבלות; אז קמה זעקה בעיר: מניין הגיעו אליו קבלות, שהפריץ בעודו חי לא חתם על שום נייר?… קולומיאה, צריך אתה לדעת, היא עיר ששמה לב לדברים…

– נו?

– נו־נו! אז היתה עליו חבילה…

– זה הכל? לכל יהודי יש חבילה. ראית פעם יהודי בלי חבילה?

– אבל על זה, היו עליו, כך אומרים, שלוש חבילות.

– שלוש חבילות? דהיינו, עוד איזה חבילות, אומרים, היו עליו?

– עם טחנת־קמח, אומרים שהיה לו עסק… אבל זה כבר בלי־ספק שקר.

– היא נשרפה, מן־הסתם, ואמרו עליו, שזה הוא בעצמו קיים “בורא מאורי האש”, כי הטחנה כבר היתה ישנה, אז הוא ביטח אותה כהלכה, כדי שיוכל אחר כך להקים חדשה?

– איך אתה יודע, שכך היה המעשה?

– לדעת אינני יודע, אבל אני משער לי, שכך היה חייב להיות המעשה.

– כך, זאת אומרת, מדברים אצלנו בקולומיאה, אבל זהו שקר. אני יכול להישבע לך שזה שקר!

– לא איכפת לי שזו תהיה אמת. עוד איזו חבילה, אתה אומר הוא נשא עליו?

– אני אומר? העיר אומרת. אבל זה כבר סתם היטפלות, עלילה, עלילה טהורה.

– עלילה? מטבע מזוייף?

– גרוע מזה.

– מה כבר יכול להיות גרוע מזה?

– בושה לספר מה שקולומיאה מסוגלת להמציא! אנשים ריקים… הולכי בטל… ואולי זה היה דבר מתוּחבל, כדי שיוכלו למצוץ כסף? אתה לא יודע? עיירה קטנה, ולעשיר יש אויבים…

– בוודאי היה לו עסק עם משרתת?…

– מניין אתה יודע? כבר סיפרו לך?

– לספר לא סיפרו לי, אבל אני כבר מנחש. זה בטח עלה לו כמה קרייצרים טובים, העלילה הזאת?

– נאחל לשנינו, שנרוויח כל שבוע, אינני שונא לך, מה שזה עלה לו, אם כי הוא בזה חף מפשע. עיירה קטנה… יהודי עשיר… הולך לו טוב… לא מפרגנים לו… פשוט, לא מפרגנים לו!…

– יתכן. יש לו איזה ילדים נאים, הגונים? שלוש בנות, נדמה לי, אמרת?

– שלוש. שתיים נשואות ואחת בתולה. ילדים נאים, ילדים נאים מאוד… על המבוגרת אומרים אפילו ש… אבל זה שקר!

– דהיינו, מה אומרים עליה?

– הרי אמרתי לך שזה שקר.

– אני יודע שזה שקר. אבל אני רוצה לדעת את השקר.

– אם תרצה לשמוע את כל השקרים שהולכים אצלנו בקולומיאה, לא יספיקו לך שלושה ימים ושלושה לילות… על המבוגרת אומרים שהיא הולכת בשערותיה שלה. אז אני יכול להעיד לך, שזה שקר, כי היא לא כל־כך משכילה שהיא תלך בשערותיה שלה. ועל הבת השנייה סתם המציאו, שעוד בהיותה בחורה… אבל מה שקולומיאה מסוגלת להמציא! זה שקר!

– כדאי לשמוע, מה מסוגלים אצלכם בקולומיאה להמציא?

– הרי אמרתי לך, שקולומיאה היא עיר שכולה שקרנים, משמיצים, לשונות ארוכות. אתה לא יודע? בעיירה קטנה, אם בחורה מטיילת לבדה בלילה ברחוב בחושך עם בחור, מקימים מייד טאראראם: מה יש לבחורה לטייל בקולומיאה בלילה לבדה עם רוקח?

– זהו כל העניין?

– מה עוד רצית? שתברח אתו באמצע יום כיפור לצ’רנוביץ, כמו הסידור שסידרה, אומרים, הצעירה?

– איזה סידור סידרה הצעירה?

– לא כדאי, בחיי, לחזור על כל השטותים המתהלכים אצלנו בקולומיאה, אני שונא לחזור על סיפור שקר!…

– כבר סיפרת כל כך הרבה שקרים, אז ספר כבר את השקר הזה גם כן.

– אני לא מספר את השקרים שלי, ר' יהודי, אני מספר את של הזולת!… ובכלל אינני מבין מה אתה שואל כל כך על כל אחד לחוד, כמו תובע כללי? אתה, נדמה לי, יהודי, שאוהב רק למשש, לחקור, להוציא לזולת את דם־התמצית מעצמותיו, ובעצמך אתה פוחד להוציא מלה מן הפה… אל תבוא בטרוניה עלי, שאני אומר לך את האמת לאמיתה, יש לי רושם, שאתה יהודי רוסי, ולרוסים יש טבע מכוער: הם אוהבים להיכנס לך במגפיים אל־תוך הלב… הרוסים, מסתבר, אינם משמיצים קטנים… אגב, עוד מעט קולומיאה… הגיע הזמן לקחת את החבילות… א–א–נו תסלח לי!

1906

שני פרקים ראשונים

קטֹנתי

איגרת מאת טביה החלבן אל המחבר

לכבוד האדון הנכבד וכו‘, לידידי היקר והאהוב, ר’ שלום־עליכם, אלוהים יתן לך בריאות ופרנסה, לך, לאשתך ולילדיך, שיהיה לך הרבה נחת בכל אשר תפנה ותלך, אמן סלה!

קטֹנתי! – חייב אני לומר לך בלשון, שיעקב אבינו אמר בפרשת “וישלח” כאשר יצא נגד עשׂיו, להבדיל… אבל אם זה אולי לא כל־כך מקובל עליך, מבקש אני ממך, אדוני שלום־עליכם, שלא תבוא אלי בטרוניה, חי־וקיים פשוט אני, אתה בלי ספק יודע יותר ממני – מה יש פה לדבר? בכפר, מה־אפשר־כבר־לומר, אדם נעשה גס, למי יש פנאי להציץ בספר, או ללמוד פרשה של חומש עם רש"י, או מה? קצת מזל נתמזל, שהקיץ בא, מתכנסים עשירי יֶהוּפֶּץ בקייטנות של בויבֶּריק, אפשר לפגוש לפעמים באדם יפה־נפש, ולשמוע מלה טובה. אתה יכול להאמין לי, כשאני נזכר בימים ההם, כאשר ישבת על־ידי ביער, הקשבת לסיפורים הטפשיים שלי, זה היה שווה לי כאילו הרווחתי מי יודע כמה! אינני יודע במה מצאתי חן בעיניך, שתתעסק עם אדם קטן כמוני, אפילו איגרות שתכתוב לו. ולא־כל־שכן להציג את שמי בספר, לעשות ממני שלוש־סעודות שלם, כאילו הייתי פה מי יודע מי, – אז בוודאי שמותר לי לומר: קטֹנתי!… אומנם נכון, ידיד טוב אני לך, שיעזור לי אלוהים בחלק המאה ממה שאני מאחל לך! אתה, נדמה לי, ראית יפה, איך שירתתי אותך עוד בשנים הטובות, כאשר עוד ישבת בקייטנה הגדולה, – אתה זוכר? – קניתי לך בהמה בעד חמישים, והיא היתה מציאה־של־גנב בחמישים־וחמש. אלא מה, שביום השלישי נתפגרה? אז אני לא אשם, והא ראייה: למה הבהמה השנייה שנתתי לך גם־כן התפגרה?… אתה בעצמך יודע יפה כמה שהדבר החליא אותי; הסתובבתי ממש בלי ראש! אני יודע? נדמה שבחרתי מן היפה ומן המובחר ביותר, שאלוהים כה יעזור לי וגם לך, אם־ירצה־השם, לשנה החדשה, שיהיה, איך אתה אומר, חדש ימינו כקדם… ולי שאלוהים יעזור בפרנסתי, שאהיה בריא, אני והסוס שלי, להבדיל, ובהמותי שתיחלבנה הרבה, כדי שאוכל לשרת אותך גם להבא בגבינה ובחמאה על הצד היותר טוב, אותך ואת כל עשירי יהופץ, שיתן להם אלוהים הצלחה ופרנסה וכל טוב בהרבה נחת. ולך, על הטירחה שאתה טורח למעני, ועל הכבוד שאתה גורם לי בספר שלך, אומר אני עוד פעם: קטֹנתי! על מה מגיע לי כובע כזה, שעולם מלא אנשים ישמע לפתע, שמן העֵבר ההוא של בויבריק, לא רחוק מאַנַאטֶוְקֶה, נמצא יהודי שקוראים לו טֶבְיֶה החלבן? אבל יש להניח שאתה יודע מה שאתה עושה, אינני צריך ללמדך שׂכל, ואיך לכתוב אתה כבר יודע בעצמך, והלאה, בנוגע לשאר הדברים, אני כבר סומך על האופי היפה שלך, שתעשה שם ביהופץ למעני הכל, שתצא לי מן הספר איזו טובה קטנה לפרנסתי. אני באמת, שכֹּה אחיה, זקוק עכשיו מאוד: אני מהרהר, אם־ירצה־השם, שבקרוב אתחיל לחשוב על לחתֵן אחת הבנות; ואם אלוהים יתן, איך אתה אומר, בחיי, אז אולי אפילו שתיים בבת אחת… בינתיים תהיה לי בריא ומאושר תמיד, כפי שמאחל לך מכל לב ממני ידידך הטוב טביה.

כן, עיקר שכחתי! כשהספר יהיה מוכן, ותרצה לשלוח לי איזה כסף, אז שתשלח במחילה לאנאטווקה, על שמו של השוחט. יש לי שם פעמיים בשנה יאָרציַיַט, יום־השנה זאת אומרת: פעם אחת בסתיו, לפני חג ה“פוקרוֹוֶה” של הגויים, ובפעם השנייה בסביבות השנה החדשה" שלהם, – שאז אני, זאת אומרת, יהודי־מן־העיר. והלאה, סתם ככה איגרות יכול אתה לשלוח אלי ישר לבויבריק, על שמי, ובזה הלשון: פֶּרֶדַט הוֹסְפּוֹדִינוּ טֶוֶליוּ מוֹלוֹצְ’נֵהוֹ יֶוְרֵיִי, למסור למען האדון טֶבֶל היהודי החלבי.

הזכייה הגדולה

סיפור מופלא, איך טֶביה החלבן, יהודי עני, מטופל בילדים, לפתע פתאום ראה אושר בשל מקרה משונה ומוזר, שכדאי שיתארוהו בספר. – מסופר על־ידי טביה עצמו ונמסר מלה במלה.

– כשנועדה לאדם הזכיה הגדולה, שומע אתה, אדוני שלום־עליכם, אז היא באה ישר אל־תוך הבית, איך אתה אומר: “למנצח על הגתית”, כשהוֹלֵךְ לְךְ – זֶה רָץ; אין פה שום עניין של שכל ושל זריזות. ושמא חלילה להיפך, אז יכול אתה להתפוצץ מרוב דיבור וזה יעזור לך כמו השלג דאשתקד, איך אתה אומר: “אין חכמה ואין עצה נגד סוס מזופת”. אדם עובד בפרך, נקרע לגזרים, אין מה לעשות אלא אם תשכב, על כל שונאי ציון, ותמות! פתאום, לא יודעים ממה ומנַיִן, מסייסים לך סוסים מכל הצדדים, כמו שכתוב בפסוק: “רֶוח והצלה יעמוד ליהודים”; לפרש לך אינני צריך, אבל הפשט הוא, שיהודי, “כל זמן שהנשמה בקרבי” – אם וריד אחד עוד הולם בו, אסור לו לאבד את הביטחון. אכן ראיתי זאת מעצמי, איך העליון הנהיג אותי ואת פרנסתי הנוכחית. שהרי איך מגיע אני למכור מכל הדברים דווקא גבינה וחמאה לפתע־פתאום, כשהסבתא של הסבתא שלי אף פעם לא סחרה בדברי חלב? באמת, כדאי שתשמע את כל הסיפור מן ההתחלה עד הסוף, אשב לי לרגע כאן לצדך על הדשא, שילעס לו הסוס בינתיים משהו, איך אתה אומר: “נשמת כל חי” – גם הוא ברייה אצל אלוהים.

בקיצור, זה היה בערך בסביבות שבועות, זאת אומרת, שלא אגיד לך שקר, שבוע או שבועיים לפני שבועות; ואולי, הה? כמה שבועות אחרי שבועות. אל תשכח, זה כבר לאט־לאט, שאגיד לך במדוייק, עברה שנה וחצי־שבוע, זאת אומרת בדיוק תשע שנים או עשר, ואולי עוד עם זנב. אני אז הייתי, כמו שאתה רואה אותי כאן, לגמרי לא זה שעכשיו, זאת אומרת באמת אותו טֶבְיֶה עצמו, אבל בכל־זאת לא אותו עצמו, איך אתה אומר: אותה יֶנְטֶה אשה, רק אחרת לבושה. דהיינו מה? הייתי, לא עליכם, קבצן עם שבעה שובלים. אם כי, אם רוצים לגלגל את השיחה לאחור, אני עוד עכשיו די רחוק מלהיות עשיר. מה שעוד חסר לי עד ברוצקי – יכולים שנינו לאחל לעצמנו שנרוויח הקיץ עד אחרי סוכות; אבל לעומת אז, היום אני, זאת אומרת, יהודי עשיר, עם סוס־ועגלה משלו, עם, בלי עין־הרע, זוג בהמות חולבות, ועוד אחת שהִנֵּה־הִנֵּה תמליט. יש, בל נחטא, גבינה וחמאה ושמנת טריה כל יום, מעמלנו של עצמנו, כי כולנו עובדים, איש לא יושב בטל. אשתי, שתחיה, חולבת את הבהמות, הילדים מביאים כדים, מקציפים חמאה, ואני עצמי, כמו שאתה רואה אותי כאן, נוסע לי כל יום עם שחר לשוק, עובר את כל הקייטנות של בּוֹיבֶּרִיק, אתה מתראה לך עם פלוני, עם אלמוני, כל בעלי־הבתים הגדולים של יֶהוּפֶּץ, משוחח קצת עם בן־אדם, אז אתה מרגיש, שגם אתה משהו חתיכת בן־אדם בעולם, איך אתה אומר, ולא חייט צולע; ולא כל שכן בשבת – אז אני הרי לגמרי מלך, מציץ בספר יהודי, פרשה של חומש, קצת תרגום, תהלים, פרק, זה, ההוא, לוֹקְש, בוֹידם – אתה מסתכל עלי, אדוני שלום־עליכם, וחושב בלבך תוך כדי כך בוודאי: “אֶ, הטֶבְיֶה הזה הוא הרי באמת בכל־זאת משהו יהודי שֶׁ אֲשֶׁר!”…

בקיצור, אז מה התחלתי לספר לך? כן, אז אני, זאת אומרת, הייתי אז, בעזרת אלוהים, בעוני מר, גוועתי, לא על שום יהודי, עם אשה וילדים שלוש פעמים ביום ברעב, חוץ מארוחת־ערב. עבדתי בפרך כמו חמור, סחבתי קורות מן היער עד לתחנת־הרכבת עגלה מלאה, שלא יהיה לך לחרפה, בעד שני זהובים ליום, וזה – לא כל יום, וְלֵך תקיים בזה, בלי עין־הרע, בית מלא נקרנים, שיהיו בריאים, עִם, להבדיל, סוס, שיושב על מזונותיך, שאינו רוצה לדעת מה רש“י אומר, צריך ללעוס כל יום, בלי שום תירוץ. מה עושה אלוהים? שהרי הוא, איך אתה אומר, זן ומפרנס לכל – מנהיג את עולמו הקטן בחכמה, בשכל; רואה הוא, איך אני מתענה פה כך על חתיכת הלחם, אומר הוא לי: “אתה בוודאי חושב, טביה, שזהו זה, שכבר אחרי ככלות הכל – סוף העולם, השמיים נפלו עליך? פֶה, אתה טיפש גדול! הנה תראה, כיצד, אם רק אלוהים ירצה, יסתובב המזל לרגע “משמאל – אחו־רה פנה!” ואור נהיה בכל הזוויות; יוצא, כמו שאנחנו אומרים ב”ונתנה תוקף”: “מי ירום ומי ישפל” – מי שנוסע ומי שהולך ברגל. העיקר הוא – בטחון, יהודי צריך לקוות, רק לקוות. אלא מה? שבינתיים אתה משחיר מצרות? אז בשביל זה הרי אנחנו משהו חתיכת יהודים בעולם, איך אתה אומר, אתה בחרתנו – לא בחינם מקנא בנו העולם… כלפי מה אני מדבר על זה? אני מדבר כלפי איך שאלוהים נהג בי, באמת רק נסים ונפלאות, מותר לך לשמוע.

ויהי היום, פעם אחת לעת בוא הלילה, נוסע אני לי כך בלב־הקיץ ביער, כבר בחזרה הביתה, בלי הקורות; הראש באדמה, על הלב שממה וחשכה; הסוס, מסכן, בקושי מתבלבל ברגליו, אם תאיץ ואם תרביץ. “תזחל, אני אומר, ביש־מזל, ישר לתוך האדמה יחד אתי, שתדע גם אתה מה פירוש תענית ביום־קיץ ארוך, כשאתה שוכן אצל טביה בתורת סוס!” שקט סביב־סביב, כל צליפה בשוט מהדהדת ביער; השמש שוקעת, היום גוסס; צללי העצים מתמשכים ארוכים כמו הגלות היהודית; מתחיל להחשיך וקודר מאוד בלב. כל מיני מחשבות והרהורים זוחלים לתוך הראש, כל־מיני דמויות של אנשים, שכבר מתו מזמן, באות לקראתי; ופה אני נזכר בבית – אוי ואבוי לי! בבית חושך, קדרות; הילדים, שיהיו בריאים, ערומים ויחפים, מצפים, המסכנים, לאבא, הביש־מזל הזה, שמא יביא הביתה כיכר של לחם טרי, ואולי לחמניה; והיא, הזקנה שלי, כרגיל יהודיה, רוטנת: “ילדים הייתי צריכה ללדת לו, ועוד שבעה ולא פחות, מה לעשות אם לא לקחת, אלוהים שלא יעניש אותי על הדברים, ולזרוק אותם חיים לתוך הנהר!” טוב לשמוע דיבורים כאלה? הרי איני אלא בן־אדם, איך אתה אומר: בשר ודגים, את הקיבה לא תסתום במלים; חוטפים חתיכת דג־מלוח אז מתחשק תה, ולתה צריכים סוכר, וסוכר, אתה אומר, אצל ברוֹצקי. “על פרוסת הלחם, אומרת אשתי שתחיה, המעיים, אין־דבר, ימחלו, אבל בלי כוס התה, אומרת היא, אני בבוקר מתה לגמרי; התינוק, אומרת היא, כל הלילה מוצץ ממני את הדֶבק!” ובינתיים הרי אני בכל־זאת איזה יהודי בעולם, באמת תפילת מנחה, איך אתה אומר, היא לא עֵז, לא תברח, אבל להתפלל צריכים. תאר לך, איזו תפילה יפה כבר יכולה להיות, שבדיוק כשעומדים שמונה־עשרה, מתפרע, מעשה־שטן, הסוס כמו מטורף; אז צריכים לרוץ אחרי העגלה, לתפוס את המושכות ולשיר “אלוהי אברהם אלוהי יצחק אלוהי יעקב” – יפה עמדתי שמונה־עשרה! ופה, כאילו להכעיס, מתחשק דווקא להתפלל בטעם, בלב, אולי יקַל על הנשמה…

בקיצור, רץ אני לי ככה אחרי העגלה ואומר שמונה־עשרה בקול רם, בניגון, כמו, להבדיל, ליד העמוד בבית־הכנסת: “מכלכל חיים בחסד” – הוא אשר מספק מזון לכל ברואיו, “ומקיים אמונתו לישני עפר” – אפילו מי ששוכב באדמה ואופה כעכים. אוי, חושב אני לי, שוכבים אנחנו באדמה! אוי, נקרעים לגזרים! לא כמו ההם, למשל, עשירי יהופץ אני מתכוון, שיושבים כל הקיץ בבויבריק בקייטנות, אוכלים ושותים ורוחצים בכל טוב. אוי, ריבונו־של־עולם, למה זה מגיע לי? אני, נדמה לי, יהודי כמו כל היהודים. גֶוואלד, אלוהי’ניוּ, “ראה נא בענינו” – תראה, אני אומר, תסתכל איך שאנו עובדים בפרך, ותגן על העניים מפני העוולות, כי מי, מי ישים אליהם לב אם לא אתה? “רפאנו ונרפא” – שלח לנו את הרפואה, מכה כבר יש לנו בעצמנו… “ברך עלינו” תברך אותנו בשנה טובה, שיהיה יבול טוב לכל מיני התבואות, חיטה ושיפון ושעורה; אם כי אפילו, אם נגלגל את השיחה בחזרה, מה יצא לי, לביש־המזל, מזה? לדוגמא למשל, מה יֵצא לסוסי, להבדיל, אם שבולת־שועל יקרה או לא?… אבל, פֶה, לא מקשים קושיות לאלוהים, ובפרט יהודי בוודאי שהוא צריך לקבל כל דבר ברצון ולומר גם זו לטובה, מן הסתם ציווה אלוהים כך. “ולמלשינים” – שר אני הלאה – והמלשינים וה"סטיקרַאטים'', האומרים שאין אלוהים בעולם, יהיה להם פרצוף יפה כשיבואו לשם; הם יצטרכו לחלות את כל זה עם אחוזים, כי הוא “שובר אויבים” – הוא משלם יפה־יפה, אתו אי־אפשר לשחק, אתו יש ללכת בטוב, להתחנן אצלו, לזעוק אליו: “אב רחמן” – אב לבבי, מלא־רחמים! “שמע קולנו” – תקשיב לקולותינו, “חוס ורחם עלינו” – תרחם על אשתי וילדי, כי הם רעבים! “רצה” – שתשעה, אני אומר, אל עמך ישראל האהוב, כמו פעם, בבית־המקדש, עוד כשהכהנים והלויים… פתאום – סטופּ! הסוס נעצר. אני חוטף מהר את שיירי השמונה־עשרה, מרים את עיני ומביט – ישר מן היער באות לקראתי שתי נפשות משונות ומוזרות, מחופשות בלבושים לא רגילים. “גזלנים!” – חלפה מחשבה בראשי, ומייד עצרתי בעדי: “פֶה, טביה, אתה טיפש! מה־פירוש, אתה נוסע ביער כבר כל כך הרבה שנים, ביום ובלילה, מה פתאום עלה בראשך היום משהו גזלנים?” – וִיוֹ! מאיץ אני בסוסי ונאזר עוז ונותן לו כמה צליפות מאחור, כאילו לא אלי התכוונו.

– ר' יהודי! תקשיב רגע, ר' קרוב! – פונה אלי אחת משתי הנפשות בקול של נקבה ומרמזת לי בצעיף. – בוא הנה, עצור לרגע, חכה דקה אחת, אל תברח, שום דבר, חלילה, לא יעשו לך!

“אהה, מן הסטרא אחרא!” – חושב אני לי, ובו במקום אומר אני לעצמי: “בהמה בצורת סוס! מה פתאום משהו באמצע הדברים רוחות עם שדים?” ועוצר את הסוס. אני מתחיל להתבונן היטב בשתי הנפשות: נקבות; אחת מבוגרת יותר, עם מטפחת של משי על הראש, והשנייה צעירה יותר, עם פאה נכרית; שתיהן סמוקות כאש ומזיעות כהוגן.

– ערב טוב, תראו מי שבא! – פונה אני אליהן בקול רם, כאילו במצב־רוח טוב. – מה חשקכן? אם התכוונתן לקנות משהו, אז אצלי לא תמצאו כלום, מלבד כאב־בטן, על ראש כל אויבי, או עוגמת־לב כל השבוע, או קצת כאב־ראש, מיחושים יבשים, יסורים רטובים, צרות פריכות?…

– שקט, שקט! – מחזירות הן לי. – תראו איך שהוא התיר את הרסן! יהודי, אם נגעת בו במלה אינך בטוח בחייך! איננו צריכות, הן אומרות, לקנות שום דבר, רצינו רק לשאול אותך, אולי אתה יודע, היכן כאן הדרך לבויבריק?

– לבויבריק? – מחזיר אני ופורץ בצחוק כאילו. – אצלי יש לזה, אומר אני, פרצוף כזה, כאילו, למשל, הייתן שואלות אותי אם אני יודע שקוראים לי טביה.

– ככה? קוראים לך טביה! ערב טוב לך, אדון טביה! איננו מבינות מה פה – מחזירות הן – הצחוק? אנחנו זרות, מיהופץ אנחנו, וגרות פה בבויבריק בקייטנה, אז יצאנו, הן אומרות, לרגע קט לטייל, ומסתובבות ככה ביער הזה, לאט־לאט מאז השכם־בבוקר, תועות ותועות ובשום אופן איננו מצליחות לעלות על הדרך הנכונה; בינתיים, אומרות הן, שמענו מישהו שר ביער, אז בהתחלה חשבנו, מי יודע, אולי זה חלילה, גזלן? אבל אחר־כך, אומרות הן, כשראינו מקרוב שאתה, תודה לאל, יהודי, נעשה לנו קצת קל יותר על הנשמה. עכשיו אתה מבין כבר?

– חה־חה־חה, גזלן יפה! – אומר אני. – שמעתן פעם, אומר אני, מעשה בגזלן יהודי, שהתנפל על עובר־אורח וביקש ממנו קומץ טאבאק להרחה? אם תרצו, אומר אני, אוכל לספר לכן את הסיפור.

– את הסיפור – אומרות הן – תשאיר לפעם אחרת; מוטב שתראה לנו את הדרך לבויבריק.

– לבויבריק? – אומר אני. – מה פירוש. הרי זוהי הדרך הנכונה לבויבריק! אפילו, אומר אני, שלא תרצו, מוכרחות אתן להגיע בדרך המלך הזאת ישר לבויבריק.

– אז מה אתה שותק! – אומרות הן לי.

– אז מה, אומר אני, שאצעק?

– אם כך, אומרות הן לי, יכול אתה לדעת, זה עוד רחוק מפה לבויבריק?

– לבויבריק, אומר אני, לא רחוק, ורסטאות אחדות; זאת אומרת, אומר אני, חמש־שש ורסטאות, או שבע, ואולי אפילו כל השמונה.

– שמונה ורסטאות?! – צעקו שתי הנשים בקול־אחד, פכרו ידיהן וכמעט ופרצו בבכי. – הייתכן, מה אתה מדבר! אתה יודע מה שאתה מדבר? מלה קטנה להוציא מן הפה – שמונה ורסטאות?!

– נו, אז מה, אומר אני, שאעשה? אילו זה היה תלוי בי, הייתי מקצר קצת; אדם צריך, אומר אני, לנסות כל דבר בעולם. בדרכים קורה, שצריכים, אומר אני, להיגרר בבוץ במעלה ההר, ועוד ערב־שבת בנוסף על כך, הגשם מצליף בפנים, הידיים נוקשות, הלב מתעלף, והנה – טראך! ציר מתבקע…

– אתה מדבר משהו לגמרי כמו מטורף, – אומרות הן לי, – אתה בכלל לא שפוי בדעתך, בחיי. מה אתה מספר פזמונות, מעשיות של בבא מאלף־לילה־ולילה? אין לנו כבר כוח להתבלבל ברגליים; כל היום, מלבד כוס קפה ולחמניה־בחמאה, לא היה לנו כלום בפה, אז אתה בא ומספר את המעשיות שלך!

– אם כך, – אומר אני – זה דבר אחר; איך אומרים, ריקוד לא הולך לפני האוכל. את הטעם של רעב אני מבין לא רע, אתן לא צריכות לספר לי. יכול מאוד להיות, אומר אני, שלא חזיתי בקפה עם לחמניה־בחמאה כבר שנה לפחות… וכמו שאני מדבר, מצטיירות לעינַי כוס חמה של קפה־בחלב עם לחמניה־בחמאה טריה, ועוד דברים טובים… “ביש־גדא אחד, חושב אני לי, לא גידלו אותך אלא רק על קפה עם לחמניה־בחמאה? ובשביל פרוסת לחם עם דג־מלוח אתה חולה?” וההוא, היצר־הרע, שלא־יזכר, להכעיס: דווקא קפה, להכעיס: לחמניה־בחמאה! אני מריח את ריח הקפה, אני חש את טעם הלחמניה־בחמאה – טריה, טעימה, מחיה־נפשות!

– אתה יודע מה, אדון טביה? – פונות אלי שתי הנשים. – שמא יהיה הגיון בסברה, שכמו שאנחנו עומדות כאן, שנעלה אליך לעגלה, ואתה בעצמך תטרח ותוביל אותנו, במחילה, הביתה, לבויבריק? מה תגיד על זה?

– משל הוא, אומר אני, כחרס הנשבר; אני נוסע מבויבריק, ואתן צריכות אל בויבריק! איך יעבור החתול את המים?

– נו, אז מה? – מחזירות הן, – אינך יודע מה עושים? יהודי למדן ימצא עצה: יסובב את העגלה ויסע בחזרה. אל תחשוש, אדון טביה, אומרות הן, היה בטוח, אם־ירצה־השם, כשאלוהים יביאנו הביתה בשלום, מאחלות אנו לעצמנו שנחלה כל מה שאתה תפסיד עלינו.

“משהו מדברות אתי לשון־תרגום! – חושב אני לי. – לשון סתרים, כלל לא כרגיל!” – ועולים על דעתי: מתים, מכשפות, לצים, מחלות נסחבות. – "שוטה בן נקרן! – חושב אני לי. – מה אתה עומד כמו מקל! קפוץ על העגלה, תראה לסוסך את השוט, ותעשה “ויברח!” אבל, מעשה־שטן, נפלט לי בלי משים מן הפה:

– תטפסו לעגלה!

שלי שמעו, ודווקא לא נתנו שאתחנן הרבה – וקדימה לעגלה; אני אחריהן על דוכן־העגלון, מסובב את היצולים, מצליף בסוס: אחת, שתיים, שלוש, צעד! – מי, מה, איפה? יום־של־אתמול! לא רוצה לזוז מן המקום, אלא אם תחתוך אותו לשניים. "נו, חושב אני לי, עכשיו אני כבר מבין איזה מיני נקבות אלה… השנה־הטובה נשאה אותי לעצור באמצע הדרך, לגלגל שיחה עם נשים!… אתה מבין, מצד אחד היער, השקט והדמדומים, לקראת לילה, ופה – שתי נפשות, כביכול נקבות… “כוח הדם” עבד אצלי די חזק על כל המיתרים. אני נזכר במעשה בבעל־עגלה, שפעם אחת נסע ביער לבדו וראה על דרך־המלך מונח שק של שבולת־שועל. בעל־העגלה שלי ראה שק עם שבולת־שועל, אז הוא לא התעצל, ירד מן העגלה, תפס את השק עם שבולת־השועל על השכם, קרע לו את הבריאוּת, בקושי העלה את השק על העגלה! – הלך לעולמו, קדימה צְעד. הוא נוסע ככה כדי ורסטאה ומסתובב לראות את שק שבולת־השועל – לא שק ולא שבולת, אלא עֵז רובצת אצלו בעגלה, עֵז עם זָקָן: הוא רוצה לגעת בה בידו, מושיטה היא לו לשון כאורך של ארשין, מוציאה צחוק פראי־ומשונה ונעלמת…

– למה אתה עוד לא נוסע? – פונות אלי הנשים.

– למה אני לא נוסע? הרי עיניכן רואות, אומר אני, למה: הסוס אינו רוצה להתפלל, אין לו מצב־רוח.

– תצליף בו בשוט, מחזירות הן, הרי יש לך שוט.

– תודה לכן, אומר אני, על העצה, טוב שהזכרתן לי. החסרון הוא, אומר אני, שהבחור שֶלי אינו נבהל מפני דברים כאלה; הוא כבר רגיל לשוט כמו שאני רגיל לדלוּת, – אומר אני להן כאילו בפתגם, וגופי נזרק בקדחת בת־תשע־השנים.

בקיצור, מה אאריך לך – הוצאתי את כל לבי המר על הסוס המסכן; כל־כך, לרוחב, ולאורך, עד שאלוהים עזר, זזנו מן המקום, “ויסעו מרפידים” – ויצאנו ביער ישר לדרכנו. תוך כדי נסיעה, חולף בראשי הרהור חדש לגמרי: "אוי, טביה, סוס בן סוס שכמותך! “החילות לנפול” – היית קבצן, ותשאר קבצן. מה פירוש, אלוהים שלח לך פגישה שכזאת, שמזדמנת פעם במאה שנים, איך זה לא התנית מלכתחילה, שתדע מה־יקר – מה תקבל עבור זה? אילו דיברנו הן על־פי יושר והן על־פי מצפון, הן על־פי אנושיות והן על־פי דין ועל־פי חוק, ואפילו על־פי אני יודע מה, לא עוול הוא אילו הרוויח אדם בזה משהו, ולמה לא ללקק אפילו איזו עצם, אם כבר כן הזדמן כך? עצור את הסוס, בהמה שכמותך, תגיד להן ככה וככה, ברחל בתך הקטִינה: “אם יהיה לי אצלכן כך וכך, מה טוב, אם לא, נבקשכן, במחילה, לרדת מן העגלה!” אבל אני חושב לי בחזרה: "אתה באמת בהמה, טביה! אינך יודע, שאת עור הדוב אסור למכור ביער, כמו שאומר הגוי: שֶׁצֶ’ה נֶה פּוֹימַוְ אַ וְזֶ’ה סְקוּבֶה, עוד לא צד וכבר פושט את העור''…

– למה שלא תסע קצת יותר מהר? – אומרות הנשים ודוחקות בי מאחור.

– מה כל־כך, אומר אני, אין לכן זמן? מחפזון, אומר אני, שום דבר טוב עוד לא יצא, – אומר אני ומעיף מבט מן הצד על הברנשים שלי; נדמה, נשים, כרגיל, נשים: אחת עם מטפחת משי, השנייה עם פאה־נוכרית; יושבות ומסתכלות זו בזו ומתלחשות.

– קצת עוד רחוק? – שואלות הן.

– יותר קרוב, אומר אני, מאשר מכאן – זה בוודאי לא; הנה עוד מעט, אומר אני, יהיה לנו מורד־הר ועליית־הר; אחר־כך, אומר אני שוב הולך מורד־הר ועליית־הר, ורק אחר־כך, אומר אני, תהיה לנו עליית־ההר הגדולה, ומשם הדרך כבר הולכת ישרה, ישר עד בויבריק…

– איזה ביש־גדא! – קוראת אחת אל השניה.

– מחלה מתמשכת! – אומרת השניה.

– שארית הצרות! – אומרת שוב ההיא.

– נדמה לי, משוגע! – אומרת השניה.

“בוודאי – חושב אני לי – משוגע אני, שאני נותן שיובילו אותי בחוטם!”

– איפה, תגידו־נא לדוגמא למשל, נשים חביבות שלי, תצוונה שאשליך אתכן? – פונה אני אליהן.

– מה פירוש, אומרות הן, להשליך? איזה מין משליכוּת היא זאת?

– רק אומרים ככה, אומר אני, לשון־בעלי־עגלה; בלשוננו פירושו: לאן תצוו שאוביל אתכן כאשר נגיע, אומר אני, לבויבריק, אם־ירצה־השם, בעזרת בורא עליון, בריאים ושלמים, אם אלוהים יתן לנו חיים במתנה? איך אומרים: מוטב פעמיים לשאול מאשר פעם אחת לתעות.

– אָה? לזה אתה מתכוון? תביא אותנו, אומרות הן, במחילה, אל הקייטנה הירוקה, שליד הנהר, מן הצד השני של היער. יודע אתה איפה זה?

– למה שלא אדע? – אומר אני. – אני בבויבריק כמו אצלי בבית. שיהיו לי אלפִים, אומר אני, כמספר הקורות שהובלתי לשם. הנה רק לפני שנה בקייץ, אומר אני, הורדתי בקייטנה הירוקה שני מעוקבים עצים בבת־אחת: ישב שם גביר גדול מיהופץ, מיליוֹנשצ’יק, שיש לו בוודאי מאה אלף שקלים, ואולי רי''ש אלפים!

– הוא גם היום יושב שם. – קוראות אלי שתי הנשים גם יחד ומסתכלות זו בזו מתלחשות וצוחקות.

– שקט, אומר אני, אם יסורי ההריון באמת כל־כך גדולים, הרי אפשר לתאר שיש לכן אתו איזושהי שייכות, – אז אולי היתה, אומר אני, סברה טובה, שתטריחו עצמכן שם, תגידו איזו מלה למעני, חתיכת טובה בשבילי, פרנסה, משרה, אני יודע מה? אני מכיר, אומר אני, איש צעיר אחד, ישראל שמו, לא רחוק מן העיירה שלנו, היה כלום ואפס; אז הוא הגיע לשם, לא ידוע איך ומניין – בקיצור, היום הוא שם אני־אַראֶה־לך מושלם, מרוויח אולי עשרים שקלים לשבוע, או אולי ארבעים, אני יודע? – לאנשים יש מזל! או, למשל, מה חסר, אומר אני, לגיסו של השוחט שלנו? מה היה יוצא ממנו אלמלא קם והלך ליהופץ? אמנם, בשנים הראשונות הוא השחיר שם כהוגן, כמעט וגווע ברעב. אבל לעומת זאת עכשיו, בלי להזיק לו, הלוואי שייאמר עלי; הוא כבר שולח כסף הביתה. יש לו כבר חשק להוציא לשם את אשתו וילדיו, אלא מה שלא נותנים לו שם לשבת. אלא מה, שנשאלת השאלה: איך יושב הוא? אז הוא באמת מתייסר… שקט, אומר אני, אם תחיו, תחיו לראות הכל; הא לכן, אומר אני, הנהר, והנה הקייטנה הגדולה, – אומר אני ומתגלגל פנימה בהרחבה, ביִרְגְזוּן, ישר עם היצול לתוך הגזוזטרה. רק ראו אותנו, קמו שם ששון ושמחה, צווחות וצעקות: "אוי, הסבתא! האמא! הדודה!… נמצאה האבדה! מזל טוב!… גֶוואלד, זְעקה עליכן: איפה הייתן?… כל היום בלי ראשים… שלחנו סוסי־דואר לכל הדרכים… חשבנו, מי יודע מה, אולי זאבים, גזלנים, חס־ושלום! מה הסיפור?''…

– “הסיפור הוא סיפור יפה: תעינו ביער, נתעינו הרחק־הרחק, אולי עשר ורסטאות, פתאום יהודי… איזה יהודי?… יהודי ביש־גדא עם סוס ועגלה… בצרות צרורות שכנענו אותו”… “כל החלומות הרעים והשוממים… ללכת לבד בלי שומר?… איזה סיפור, איזה סיפור, יש לברך ברכת הגומל”…

בקיצור, הוציאו מנורות אל הגזוזטרה, ערכו את השולחן והחלו להביא מיחמים רותחים, עם קערות תה, עם סוכר, עם ריבה, עם חביתות טובות, עם עוגיות־חמאה טריות, ריחניות, ואחר־כך כל־מיני מזונות, מאכלים יקרים, מרקי־עוף שמנים, עם צלי, עם בשר־אווזים הרבה, עם יינות טובים ושיכר־של־פירות. אני רק עמדתי מרחוק והתבוננתי, איך, בלי עין־הרע, אוכלים ושותים אצל עשירי יהופץ, שום עין רעה שלא תזיק להם. “משכוֹן לְמַשְׁכֵּן, חושב אני לי, ועשיר להיות!” לי נדמה, אני יודע? מה שפה נופל על הארץ היה מספיק לילדַי לכל השבוע, עד שבת. גוואלד, אלוהי’ניוּ חביבי־יקירי, הרי אתה משהו אל ארך אפים, אל גדול ואל טוב, עם חסד ועם יושר, איך זה, שאתה נותן לאחד הכל, לשני לא־כלום? לאחד לחמניות־בחמאה, לשני מכת־בכורות? אבל אני חושב לי בחזרה: אֶט, אתה טיפש גדול, טביה, בחיי, מה שייך, אתה רוצה להגיד לו דעה, איך לנהל את העולם? כנראה שאם הוא מצווה כך, צריך להיות כך; סימן יש לך, שאילו היה צריך להיות אחרת, הרי היה אחרת. אלא מה? למה שבאמת לא יהיה אחרת? אז התירוץ הוא: “עבדים הינו” – בשביל זה הרי אנחנו איזה חתיכות יהודים בעולם. יהודי צריך לחיות עם אמונה ועם בטחון; הוא צריך להאמין, ראשית, שיש אלוהים בעולם, ולקוות ממנו, החי לעד, שמן־הסתם, אם־ירצה־השם, ישתפר…

– שקט, לאן נעלם היהודי? – שומע אני מישהו אומר. – כבר נסע הביש־גדא?

– חס ושלום! – עונה אני מרחוק. – מה פירוש, אני אסע מפה סתם ככה, בלי להיפרד לשלום? שלום עליכם, אומר אני, ערב טוב לכם. ברוכים היושבים, תאכלו לבריאות, ושיבושָׂם לכם!

– בוא נא הנה, אומרים הם לי, מה אתה עומד שם בחושך? תן ואסתכל בך לפחות, אראה את מראה פניך. אולי תקח קצת יי"ש?

– קצת יו''ש? אוֹך, אומר אני, מי זה מסרב קצת יי“ש? איך כתוב שם בפסוק: איזה “לחיים” ואיזה “לַמָוֶת” אומר רש”י: אלוהים הוא אלוהים ויי“ש הוא יי”ש. לחיים! – אומר אני ומרביץ כוסית. – שאלוהים יתן, אומר אני, שתמיד תהיו עשירים ותשבעו הרבה נחת: יהודים, אומר אני, שתמיד יהיו יהודים; שאלוהים יתן להם, אומר אני, בריאות וכוח, שיוכלו לעמוד בכל הצרות.

– מה שמכם? – פונה אלי הגביר בכבודו ובעצמו, יהודי נאה בכיפה. – מניין בא יהודי, איפה יושב יהודי, מה פרנסתו? האם נשוי אתה? יש לך איזה ילדים, וכמה ילדים?

– ילדים – אומר אני. – בל נחטא. אם כל ילד, אומר אני, שווה, כמו שגולדה שלי רוצה לשכנע אותי, מיליון, אז אני עשיר מן הגביר הגדול ביותר ביהופץ. החסרון, אומר אני, שעוני אינו עושר ועוֹקֶם אינו יוֹשֶׁר, כמו שכתוב בפסוק: המבדיל בין קודש לחול – למי שיש מצלצלים הוא יכול. כסף יש באמת לברוצקים ובנות יש לי. וכשיש, אתה אומר, בנות כחוק, אין חשק לצחוק. אבל אין דבר, אלוהים הוא אב. הוא משיג את שלו, כלומר, הוא יושב למעלה ואנחנו מתענים למטה. עובדים בפרך, סוחבים קורות, וכי יש ברירה? כמו שאומרת הגמרא: “במקום שאין איש” – גם דג־מלוח הוא פיש. כל האסון הוא רק – האוכל. כמו שסבתי, עליה השלום, היתה אומרת: "אילו הלוע היה שוכב באדמה, היה הראש הולך בזהב''… אל תבואו בטרוניה, אומר אני, אין ישר מסולם עקום ואין עקום ממלה ישרה, ובפרט, אומר אני, כשמברכים שהכל נהיה בדברו על קיבה ריקה.

– שיתנו ליהודי משהו לאכול! – קורא הגביר, ועל השולחן מופיעים מכל־מאמינים־שהוא: דגים, ובשר, וצלי, ורבעי עוף, וקורקבנים עם כבד בלי סוף.

– תאכל משהו? – פונים הם אלי – לֵך, טול את הידיים.

– את החולֶה שואלים, לבריא נותנים; אלא מה, אומר אני, תודה. קצת יי"ש, אומר אני, בבקשה, אבל ללכת להתיישב פה ולעשות סעודה שלמה, בשעה ששם, בבית, אשתי וילדי, שיהיו בריאים… אם רצונך הטוב יהיה…

בקיצור, כנראה שניחשו את כוונותי, והתחילו לארוז לי בעגלה כל אחד משהו אחר: זה לחמניה, זה דג, זה צלי, זה רבע עוף, זה תה עם סוכר, זה סיר עם שומן, זה צנצנת ריבה.

– זה, אומרים הם, תביא הביתה מתנה לאשתך וילדיך. ועכשיו תגיד, כמה תצווה שנשלם לך עבור הטרחה שטרחת למעננו?

– משל הוא, אומר אני, מה שייך. אני אצווה שימדדו לי? כמה שרצונך הטוב יהיה, אומר אני, ככה תשלם לי. נסתדר, איך הוא אומר, זהוב פחות, זהוב יותר. “המצורע כבר לא יצטרע”…

– לא, אומרים הם, אנו רוצים לשמוע ישר ממך, אדון טביה! אַל תפחד, לא יערפו, חלילה, את ראשך.

"מה עושים פה? – חושב אני לי. – רע ומר: אם אגיד שקל, הרי זו עבירה, שמא יכולתי לקבל שניים. אם אגיד שניים, אז אני חושש, שמא יראוני כמשוגע: על מה מגיעים פה שני שקלים?''

– שלישייה!!!… נפלט מפי, ובקהל פרץ צחוק כזה, שכמעט וקברתי את עצמי באדמה.

– אל תבואו בטרוניה, אומר אני, שמא קפצה מפי מלה: סוס, אומר אני, על ארבע רגליים גם־כן נכשל, ובפרט אדם עם לשון אחת… על זה פרץ צחוק עוד יותר גדול; פשוט החזיקו בצלעותיהם מרוב צחוק.

– מספיק כבר לצחוק – קורא הגביר ומוציא מכיס־החזה שלו ארנק גדול והולך ומושך מתוך הארנק – כמה אתה חושב, למשל? נו, נראה אותך, תנחש! – עשיריה, אדומה כמו אש, שכה אהיה בריא אתך ביחד! – ואומר כך: “זה יש לך ממני, ואתם, ילדים, תנו מכיסכם כמה שאתם מבינים”.

בקיצור, מה אתה צריך – החלו לעוף על השולחן חמישיות ושלישיות ויחידים – רגליים וידיים רעדו לי; חשבתי, הִנֵה אני מתעלף.

– נו, מה אתה עומד? – אומר לי הגביר. – אסוף את מעט השקלים מן השולחן וסע בשלום אל אשתך וילדיך.

– שאלוהים יתן לכם, אומר אני, כפל־כפליים, שיהיה לכם פי עשר, פי מאה, שיהיה לכם כל טוב, עם הרבה נחת! – ואוגר את הכסף בשתי ידי – מי סָפַר? מה סָפַר? – ודוחף לכל הכיסים.

– לילה טוב, אומר אני, תמיד טוב, ותהיו בריאים, ושיהיה לכם, אומר אני, הרבה נחת, לכם ולילדיכם ולילדי ילדיכם ולכל המשפחה, – אומר אני ופונה ללכת אל העגלה. פונָה אלי אשת הגביר, זו שבמטפחת המשי:

– עצור נא רגע, אדון טביה, ממני תקבל מתנה מיוחדת; אם ירצה־השם מחר תבוא בעגלתך: יש לי, אומרת היא, בהמה שופעת, היתה פעם פרה נהדרת, היתה נותנת עשרים וארבע כוסות חלב; היום בשל עין־רעה הפסיקה להיחלב, זאת אומרת, להיחלב היא נחלבת, אבל חלב אינה נותנת…

– שתחיי הרבה, אומר אני, שלא יהיו לך כל יסורים, אצלי פרתך גם תיחלב, וגם תתן חלב; הזקנה שלי היא, בלי עין־הרע, בעלת־בית כזאת, שמכלום היא עושה איטריות, מאצבעות היא מבשלת מרק עם קמח, בנסים היא עושה שבת ובמרפקים היא משכיבה ילדים… אל תבואו בטרוניה, אומר אני, שמא קפצה מפי מלה מיותרת. לילה טוב ותמיד טוב ותהיו בריאים, – אומר אני ופונה ללכת. אני יוצא לחצר אל העגלה – אוי ואבוי, אסון, צרה, מגפה! אני מסתכל לכל עבר, והילד איננו – אין סוס!

“נו, טביה, חושב אני לי, עובדים עליך!”… ועולה בדעתי סיפור יפה, שקראתי פעם באיזה ספר, איך החֶברֶה" עלו בניכר על יהודי ישר, חסיד, שידלוהו והביאוהו אליהם, לארמון שמחוץ לעיר, נתנו לו לאכול ולשתות, ואחר־כך לפתע־פתאום נעלמו, עזבוהו לבדו עם נקבה; הנקבה מייד הפכה לחיה־רעה, החיה־רעה התגלגלה בחתול, והחתול – לפּיפֶּרנוֹטֶר, לשפיפון עלי־אורח… “ראה נא, טביה, אומר אני אל עצמי, האם לא מובילים אותך לבית המרחץ פה?”

– מה אתה מתברבר שם ומה אתה רוטן תחת האף? – שואלים אותי.

– מה אני מתברבר? – עונה אני. – אוי ואבוי לי, אומר אני, שאני חי בעולם: יש לי נזק: הסוס שלי…

– הסוס שלך. מחזירים הם לי, באורווה. אנא תטריח את עצמך לשם, לאורווה.

אני נכנס לאורווה ומסתכל: כן, כשם שאני יהודי! הבחור שלי עומד לו יפה למדי בין סוסי העשירים, מעמיק חקר בלעיסה, טוחן את שבולת־השועל בטעם, על מה שהעולם עומד.

– שמע נא, אומר אני לו, חכם שלי, כבר זמן ללכת הביתה; בבת־אחת להתנפל על אוכל, אומר אני, אסור; נגיסה מיותרת אחת, אומרים, יכולה להזיק…

שלום עליכם באיטליה (1911)

בקיצור, בקושי שיכנעתי אותו, רתמתיו במחילה לעגלה ופניתי הביתה עליז ושמח, שרתי “מלך עליון” לגמרי בגילופין. גם סוסי היה לא אותו סוס שקודם; עור חדש צמח עליו; כבר לא חיכה לשוט, רץ כמו מזמור, באתי הביתה כבר די מאוחר בלילה, הערתי את אשתי בשמחה ובעליצות.

– חג שמח, אומר אני לה, מזל־טוב לך, גולדה!

– מזל־טוב שומם וחשוך עליך, אומרת היא, מה אתה חגיגי כל־כך, נותן־הלחם היקר שלי? זה אתה נוסע מחתונה, או מברית־מילה, טוֹוה־הזהב שלי?

– גם חתונה, אומר אני, גם ברית־מילה! חכי, אשתי, הנה עוד מעט תראי אוצר, אומר אני; אך קודם כל תעירי את הילדים, שגם הם, מסכנים, יהנו, אומר אני, ממאכלי יהופץ…

– האם אתה מטומטם, או שאתה מטורף, או שחסר לך בורג, או שיצאת מדעתך? משהו אתה מדבר כמו משוגע, שונאי־ציון! – אומרת לי אשתי ומקללת, קוראת לי את כל התוכחה, כרגיל יהודיה.

– יהודיה, אומר אני, נשארת יהודיה; לא בחינם אומר שלמה המלך, שבין אלף נשים לא מצא אחת לעניין. מזל, בחיי, שפסקה היום האופנה שיהיו לאדם הרבה נשים, – אומר אני ויוצא לי אל עגלתי ומביא משם את כל הדברים הטובים שארזו לי, ושם את כל זה על השולחן. החבריא שלי רק ראו לחמניות, הריחו בשר, ומיד התנפלו כולם על השולחן כמו הזאבים הרעבים, מסכנים: נעשתה אצלם חטיפה כזאת, הידיים רעדו, השיניים טחנו; היה, כמו שכתוב בפסוק: “ויאכלו!” – אומר רש"י: הרביצו כמו הארבֶּה. דמעות עמדו בעיניים…

– נו, תגיד כבר, – אומרת לי הפלונית שלי, – אצל מי הייתה ארוחת־עניים, או סתם סעודה, ומה אתה גאה כל־כך?

– יש זמן, אומר אני, גולדה, תדעי הכל. תפחי־נא, אומר אני, אש במיחם, ואחר־כך נשב כולנו מסביב לשולחן, אומר אני, נשתה כוסות תה, כמו שצריך להיות. בן־אדם, אומר אני, חי רק פעם אחת בעולם, לא פעמיים, ובפרט, אומר אני, שיש לנו כבר עכשיו משלנו בהמה של עשרים־וארבע כוסות ליום; מחר, אם־ירצה־השם, אביא אותה הנה. נו, נראה אותך, גולדה, – אומר אני לה ומוציא בבת־אחת את כל חבילת השטרות. – נו, נראה אותך, תהיי זריזה ותנחשי כמה כסף יש לנו פה?

אני מסתכל על אשתי – היא לא בן־אדם, מתה כמו הקיר, לא יכולה להוציא מלה מן הפה.

– אלוהים אתך, גולדה מחמל־נפשי, אומר אני, מה נבהלת כל כך? אולי את פוחדת, אומר אני, שמא גנבתי או גזלתי את זה? פֶה, אומר אני, את יכולה להתבייש! את אשתו של טביה זמן רב כל־כך ומסוגלת לחשוב עלי דבר שכזה? טפשונת, אומר אני, זה כסף כשר, הרווחתי ביושר, בשכל שלי ובעמל שלי; אני, אומר אני, הצלתי שתי נפשות מסכנה גדולה, אומר אני, אלמלא אני, אלוהים יודע, מה היה קורה להן!…

בקיצור, סיפרתי לה את כל הסיפור, מאלף עד תיו, איך אלוהים הנהיג אותי פה סביב סביב: ונגשנו שנינו לספור את הכסף עוד פעם ועוד פעם – היה שם בדיוק פעמיים ח"י ואחד מיותר, הֵא לך בסך־הכל, זאת אומרת, שלושים ושבעה שקלים!… שלי פרצה בבכי.

– מה את בוכה, אומר אני, יהודיה טפשה?

– איך לא אבכה, אומרת היא, שהבכי בוכה את עצמו? כשהלב מלא, אומרת היא, עוברות העיניים על גדותיהן. שאלוהים, באמת, אומרת היא, כה יעזור לי, איך שהלב לחש לי, שתחזור עם בשורה טובה. אני כבר לא זוכרת, אומרת היא, את הזמן, שהסבתא צייטל, שתהיה מובדלת הרחק, באה אלי בחלום. אני שוכבת וישנה, פתאום בא לי בחלום כלי־חליבה, מלא כמו עין; הסבתא צייטל עליה־השלום, נושאת את כלי־החליבה מתחת לסינר, שלא יתנו חלילה עין טובה, והילדים צועקים: אמא, לַפֶּה!…

– רק אַל תחטפי את האיטריות לפני שבת, אומר אני, נשמה שלי; שיהיה לסבתא צייטל גן־עדן מלא־אור, אומר אני, עדיין אינני יודע אם יהיה לנו משהו ממנה; אבל אם אלוהים, אומר אני, יכול היה לחולל נס כזה, שתהיה לנו בהמה, אז הוא בוודאי ידאג לכך שהבהמה תהיה בהמה… מוטב שתתני לי עצה, גולדה מחמל־נפשי, מה עושים עם הכסף?

– אדרבה, מחזירה היא לי, מה אתה חושב לעשות, טביה, עם כל כך הרבה כסף, בלי עין־הרע?

אדרבה ואדרבה, אומר אני, מה, חושבת את, יכולים אנו לעשות, בלי עין־הרע, עם קאפיטאל כזה? – ושנינו התחלנו לחשוב לשָם, לפֹּה, זה, ההוא, שברנו לנו את הראש, מנינו כל מסחר שיש אי־שם בעולם, בלילה ההוא סחרנו והסתחררנו בכל מה שתרצה: קנינו זוג סוסים ומכרנום מייד עם רווחים; פתחנו חנות לסידקית בבויבריק, מכרנו את כל הסחורה ומייד קנינו חנות בדים: קנינו חתיכת יער, תפסנו דמי־וויתור כמה שקלים והסתלקנו: ניסינו לקנות את מס־הבשר של אַנאטֶוְוקֶה, לקחת את ה“פרויקט”, עשינו קצת הלוואה, מסרנו את הכסף בריבית…

– משוגעים כל אויבי! – אומרת אשתי. – אתה רוצה להתיר את מעט הפרוטות ולהישאר עם השוט?

– אלא מה, אומר אני, לסחור בלחם ואחר־כך לפשוט את הרגל יותר טוב? מעט, אומר אני, מתדלדל העולם היום בשל חטה? לכי, אני אומר, תשמעי מה שמתרחש באודיסה!

– מה אני צריכה, היא אומרת, את אודיסה? אבות־אבותינו אף פעם לא היו שם וילדַי לא יהיו שם, כל זמן שאני חיה והרגליים נושאות אותי.

– אז מה את רוצה? – אומר אני.

– מה אני רוצה? – אומרת היא. – אני רוצה שלא תהיה גולם ולא תדבר שטויות.

– בטח, אומר אני, עכשיו את חכמה, איך אומרים: כשבאות המאות באות הדעות, ואם מישהו אולי עשיר, אז הוא בוודאי חכם… תמיד ככה!

בקיצור, כמה פעמים הסתכסכנו ומייד לאחר־מכן התפייסנו, הסכמנו על התוכנית שאל הבהמה החברברה נקנה עוד בהמה חולבת, שנותנת חלב…

אז אתם בוודאי תקשו קושיא: מה פתאום בהמה, למה לא סוס? אז אענה לכם: מה פתאום סוס, למה לא בהמה? שהרי בויבריק היא מקום חביב, ששם מתכנסים בקייץ כל עשירי יהופץ הבאים לקייטנות, ומכיוון שאנשי יהופץ הם כולם אנשים יפי־נפש מאוד, שחונכו שיביאו להם הכל מן המוכן, ישר אל תוך הפה: עצים, בשר, ביצים, עופות, בצלים, ופלפל, ופטרוזיליה, – אז למה שלא ימָצא אחד כזה, שיקבל על עצמו להביא להם תמיד הביתה גבינה וחמאה ושמנת וכדומה? לפי שאנשי יהופץ מחזיקים מאוד מן האכילה והשקל אצלם, איך אתה אומר, ממזר, הרי שאפשר לעשות כסף טוב וגם להרוויח רווח עבה. העיקר, ובלבד שהסחורה תהיה סחורה; וסחורה כזאת כמו שלי לא תשיגו אפילו ביהופץ. שיהיו לי כך ברכות יחד אתכם, כמספר הפעמים שאנשים חשובים, נוצרים, מתחננים אצלי שאביא להם סחורה טרייה: “הגיעתנו השמועה, אומרים הם, טֶבֶל, שאדם ישר אתה, אם כי יהודי, פדחת”… אתה חושב שמיהודים אפשר לשמוע קומפלימנט כזה? כמה זמן שיחלוּ אויבַי! מלה לא תשמע מן היהודונים שלנו. הם יודעים רק להציץ בסיר של הזולת. ראו אצל טביה בהמה מיותרת, כרכרה חדשה, – אז התחילו לשבור להם את הראש: מניין וממה? האם לא סוחר אותו טביה בסיגנציות מזוייפות? או שמא אינו מבשל כוהל בחשאי, בשתיקה?… “חה־חה־חה! תשברו לכם, אחים חביבים, חושב אני לי, את הראש לבריאות!” אינני יודע אם תאמין לי – אתה כמעט הראשון שסיפרתי לו את כל ההיסטוריה, כיצד ומה ומתי… אבל נדמה לי, שקצת הארכתי בדיבור. אל תבוא בטרוניה עלי, צריכים לפנות, איך אתה אומר, אל העסק, או כמו שכתוב בפסוק: כל עורב למינהו – כל אדם לעיסוקיו. אתה לספרים שלך, אני לסירים ולכדים שלי… דבר אחד אבקש ממך, אדוני: שלפחות לא תכתוב אותי בספר; ואם תכתוב אותי, שלפחות לא תציג את שמי האמיתי… תהיה לי בריא, ושיהיה התמיד שלך טוב.

לונדון (הבורסה של אוֹדֶסה)

מנחם־מנדל מאַדֶסָה אל אשתו שֵינֶה־שֵיינדְל בכַּסְרִילֶווקֶה

לזוגתי היקרה הצנועה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתחי'.

ראשית באתי להודיעך, שאני ברוך־השם בקו־החיים והשלום. השם־יתברך שיעזור, שנשמע תמיד זה מזה רק דברים טובים ובשורות טובות, ישועות ונחמות – אמן.

והשנית שתדעי לך, שאינני מסוגל לתאר לך כלל את העיר אַדֶסה, כמה גדולה גדולה ויפה היא, ואת האנשים שכאן, ואת האופי הטוב שלהם, ואת עסקי־הפז שאפשר לעשות פה. תארי לך בעצמך, אני יוצא לי כך, עם מקל־הטיול שלי לגְרֶצְק, כך נקרא פֹה באַדֶסה הרחוב שבו יהודים סוחרים, ומייד יש לי עשרים אלף עסקים: אני רוצה חיטה – אז חיטה, סוּבּין – אז סוּבּין, צמר – אז צמר, קמח, מלח, נוצות, צִמוּקים, שׂקים, דג־מלוח – בקיצור, כל מה שפֶּה יכול לבטא מוֹצֵא אתה פה באַדֶסה. תחילה אפילו רחרחתי־וגיששתי שניים־שלושה עִיסקונים טובים, אבל עדיין לא היה לי הדבר קרוב אל הלב. אז הסתובבתי לי והלכתי והסתובבתי כל־כך הרבה בגְרֶצק, עד שבכל־זאת קרבתי־ודבקתי במשהו של ממש, דהיינו: אני סוחר ב“לונדון” ומרוויח בזה דווקא לא־רע־לגמרי! לפעמים חוטפים כף־הא, לפעמים חמשים, ולפעמים, אם הולך לך טוב, אפילו מאה שלמה. בקיצור, ה“לונדון” הוא עסק כזה, שאפשר להתעשר בן־לילה. הנה, לא־מזמן, בא הנה ברנש אחד, איזה שָׁמָש, אני יודע, וחטף תוך־כדי־שמע־ישראל אחד שלושים אלף, חטף שלושים אלף והיום הוא שומע אותם כמו את החתול, אני אומר לך, זוגתי היקרה, הזהב מתגלגל פֹה ממש ברחובות! ברוך השם, אינני מתחרט כלל שירדתי לכאן לאַדֶסה. אז הרי תשאלי: מה פתאום אני מגיע לאַדֶסה, שבכלל נסעתי לקֶשְׁנֶוו? מסתבר, שנועד לי מן־השמיים, שארוויח כמה שקלים שמֵנים! הִנֵּה, תשמעי בעצמך, איך אלוהים מוביל את האדם.

כאשר הגעתי לקֶשֶׁנֶוו לדוֹד מנשה לקבל את הנדוניה, שואל אותי הדוד מנשה: בשביל מה אני צריך את הנדוניה? אומר אני: כנראה שאני צריך; אילו לא הייתי צריך, לא הייתי בא. אומר הוא שכסף במזומנים אין לו עכשיו, הוא יכול, אומר הוא, לתת לי הוראה אל ברוצקי ביְהוּפֶּץ. אומר אני: שיהיה יְהוּפֶּץ, ובלבד שיהיה כסף. אומר הוא: הוא איננו יודע, אם ביהוּפֶּץ יש עכשיו כסף. הוא יכול, אומר הוא, לתת לי הוראה לבַכְרַך בווארשוֹ. אומר אני: שיהיה לווארשוֹ, ובלבד שיהיה כסף. אומר הוא: בשביל מה אתה צריך את ווארשוֹ? ווארשוֹ רחוקה. אם אני רוצה, יכול הוא לתת לי, אומר הוא, הוראה לבָּארְבַּאש באַדֶסה. אומר אני: שיהיה אַדֶסה, ובלבד שיהיה כסף. אומר הוא לי עוד פעם: בשביל־מה אתה כל־כך צריך כסף? אומר אני לו: כנראה שאני צריך; אילו לא הייתי צריך, לא הייתי בא. קיצורו־של־דבר, הוא מסתובב ומתפתל לפֹה ולשם, אבל זה עזר לו כמו שעוזרות למת כוסות־רוח; אני, כשאני אומר כסף אז כסף! הולך הוא, ומוציא שני שטרות של ת“ק שקלים לזמן של סך־הכל חמשה חודשים, ובשביל שי”ן שקלים הוא נותן לי הוראה אֶל בַּארְבְּאַש באַדֶסָה, ואת השאר הוא נותן לי במזומנים, – כדי שיהיה לי, הוא אומר, להוצאות הדרך. ומכיוון שאין לי זמן, אני מקצר במקום הזה. אם ירצה השם, במכתב הבא אכתוב לך על הכל בפירוט ובאריכות. תהיי בריאה ותדרשי בשלום החותן והחותנת והילדים שיחיו, לכל אחד בנפרד בחיבה רבה

ממני בעלך מנחם־מֶנְדֶל.

עיקר שכחתי. כאשר באתי עם ההוראה אל בארבאש, אומרים לי שם, שההוראה היא בכלל לא הוראה. אלא מה היא? שער־של־סוכה! שקודם יגיע, אומרים הם, מן הדוד מנשה שלך קרון החיטה, ושקודם ימכּרו את החיטה כולה, אז יתנו לך כסף. סיפור יפה, אבל קצר! אז אני מייד הרבצתי לקֶשֶׁנוו גלויית־דואר, וכתבתי לו, שאם לא ישלח תיכף־ומייד את החיטה, ארביץ לו טלגראמה. בקיצור, כותבים לפֹה, כותבים לשָם – התהלכתי כּולי ביסורים. ורק אתמול הגיעה אלי מקֶשֶנוו מאה במזומנים, וגם שטר־קטן לעוד רי“ש שקלים, עכשיו אַת כבר מבינה, למה לא כתבתי לך כל הזמן? אני חשבתי, ששי”ן השקלים הלכו לעזאזל. מכאן אפשר ללמוד, שאסור לו לאדם לחשוב תמיד על הרע־ביותר. יש אלוהים בעולם, והוא משיג את שלו. את כל מעט המזומנים פוררתי יפה לתוך ה“לונדון”, רכשתי לי צרור של סחורה, “הוֹסים'' ו''בֶּסִים”, ותודה להשם יתברך – אומרים, שיש כבר ריווח!

הנ"ל

שיינה־שיינדל מכסרילווקה אל בעלה מנחם־מנדל באודסה

לכבוד בעלי היקר הנגיד המפורסם החכם המופלג מוהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית באה אני להודיעך, שכולנו, תודה לאל, בריאים ושלמים, שיתן אלוהים שנשמע ממך אותו דבר, ובעתיד שלא יהיה רע מזה.

שנית כותבת אני אליך, ששוב תפסה אותי העווית הישנה, שכה תתפוס את הדוד שלך מנשה, שמחק לך מחיקה יפה כזאת בחמש־עשרה מאות הקְרֶפְּלַך של הנדוניה, שנה שכזאת, מזל שכזה! איך אומרת אמא שלי, שתחיה: "על־ידי חתוּל שלחו משלוח־מנות''… שטרות הייתי לוקחת ממנו! חוֹלי הייתי לוקחת ממנו! קדחת לחמישה חודשים! אתה שומע, הלוואי והייתי משקרת, אבל אני פוחדת, שאת יתרת השקלים לא תראה כמו שאינך רואה את אוזניך, שהובלת אותן לקצה־העולם, לאַדֶסה. המזל שלך שאמא לא יודעת דבר על שטרות: חושך היה מתרחש פה, חושך מצרים! וזה, מנדל, שאתה כותב, שאתה מרוויח, תודה לאל, כסף, זה דבר מכובד מאוד אצל כולנו. אלא מה? שיהיו לך שמונים שנים שחורות, על כל אויביי, כשאתה כבר כן כותב, תכתוב לפחות כמו בן־אדם! למה שלא תכתוב ותפרט בדיוק, איזו מין סחורה היא זאת, שאתה סוחר בה? כמה זה עולה למטר? או שמא מוכרים את זה במשקל? שאלו אותי בחרם, אם אני יודעת מה זה, ובמה אוכלים את זה! משהו אני לא מבינה, אתה אומר שקנית סחורה והנה יש כבר רווח. איזו מין סחורה היא זאת, שצומחת אצלך בזריזות כזאת? “שאמפּיניוֹנים, אומרת אמא, גם־כן צריכים גשם!”… ואם יש רווח, למה אתה לא מוכר? לְמה אתה מחכה? להתייקרות? ולמה אתה לא כותב איפה אתה גר ואיפה אתה אוכל? משהו כאילו הייתי לך זרה, לא אשה עד מאה־ועשרים שנה, אלא איזו אהבהבת, להבדיל, איך אומרת אמך, שתחיה: “כשהפרה יוצאת לעֵדר, היא שוכחת להגיד שלום”. לי נדמה, שאילו רצית לשמוע בקולי, היית משתדל להסתחר שם מה שאפשר יותר מהר ולבוא הביתה עם קצת המזומנים, אז תמצא לך עסקים יותר יפים מן המה־שמו שם… שכה אדע מקדחת כמו שאני יודעת איך קוראים לזה! ותהיה בריא, כמו שמאחלת לך מעומק הלב אשתך הנאמנה באמת שיינה־שיינדל.

מנחם־מנדל מאודסה אל אשתו שיינה־שיינדל בכּסרילווקה

לזוגתי היקרה הצנועה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתחי'.

ראשית, באתי להודיעך, שאני ברוך־השם בקו החיים והשלום. השם־יתברך שיעזור, שתמיד נשמע זה מזה רק דברים טובים ובשורות טובות, ישועות ונחמות – אמן.

והשנית, שתדעי לך, שבכלל אינני מתפלא על שאינך מבינה את השׂכל של “לונדון”, שהרי אם יהודים סוחרים, יהודים בעלי זקנים, אינם יודעים מי חיתל אותם, לא־כל־שכן יהודיה! על־כן אסביר לך, שתביני את העסק לאשורו. הנה דעי לך, שה“לונדון” עצמו הוא חומר עדין. להימכר זה נמכר במלה, ולראות לא רואים אותו. כל רגע זה משתנה: הנה זה יקר, הנה זה זול, הנה זה “הוֹס”, הנה זה “בֶּס”, כלומר, השקל שם בברלין או שהוא עולה, או שהוא נופל, הכל תלוי בברלין; איך שברלין פוסקת, ככה זה. השערים רצים למעלה ולמטה כמו משוגעים, טלגראמות עפות הלוך וחזור, ויהודים מתרוצצים כמו ביריד, עושים עסקים ונעשים מאושרים, וגם אני בתוכם. מהומה, בהלה, אפשר להשתגע. הנה, למשל, עשיתי אתמול “סטאלאז'”, עלה לי חמישים, אז היום בבוקר, בדיוק בשעה שתים־עשרה, הוא אזל כולו. אבל את בוודאי לא יודעת מה פירוש “לעשות סטאלאז'” – אז צריכים להסביר לך. למשל, נותנים למישהו חמישים ליום וההוא “מעמיד שער”, אז את יכולה לעשות לי מן ה“סטאלאז'” “שני צדדים”, כלומר: שני “בֶּסים”, או שני “הוֹסים”, או, להיפך, להיעצר ולמכור לו לאיש “זכות־סומא” עד אחרי “הנעילה” (“נעילה” אצלנו באַדסה פירושה לפנות־ערב, כמו אצלכם בין מנחה למעריב"). אז אם השער “מפגר”, יצאה כפרה על כל החמישים – פירושו לעשות “סטאלאז'”. אבל שלא תתייסרי כלל, זוגתי היקרה! להפסיד חמישים הוא פה מן הדברים הקלים. השם־יתברך יעזור, ו“יילך לצד ימין”, ואז אני, אם ירצה השם, ארוויח כסף, והרבה! ומה שאת אומרת בנוגע לשטרות של הדוד מנשה, יש לך טעות גדולה. השנה הטובה עוד לא לקחה אותו, הוא עדיין “בטוח” נאה! אילו רק רציתי להוריד “הנחונת”, יכולתי להפוך אותם לסוכּר, אבל אינני רוצה. לו הייתי צריך כסף, יש לי מספיק. אני יכול למכור כמה הוסים", או כמה “בסים”. אבל אין לי חשק לזה, עדיף לי יותר שאקנה עוד “סטאלאז'”. מה שיותר “סטאלאז’ים” יותר טוב. אם אתה הולך לישון עם “סטאלאז'”, השינה אחרת לגמרי! ומכיוון שאין לי פנאי, אעשה זאת בקיצור, אם ירצה השם, באגרת הבאה, אכתוב לך על הכל באריכות. ולפי־שעה שאלוהים יתן בריאות והצלחה.

ממני בעלך מנחם־מנדל.

עיקר שכחתי. מה שאַת שואלת אותי, איפה אני גר ומה אני אוכל, כותב אני לך, זוגתי היקרה, שאינני יודע בעצמי באיזה עולם אני נמצא. העיר אַדסה ענקית עד־אין־שיעור, והכל עולה פה ביוקר, והבתים גבוהים פה עד השמיים, צריכים לטפס על מדרגות של ברזל חצי שעה, עד שבאים הביתה, ממש מתחת לשמיים, ואשנב שמה קטן, כמו בבית־סוהר. אני קם לתחיה כשמפציע היום ואני יכול לקפוץ מבית־הסוהר לשם, לגרֶצק, ואכן שם אני אוכל בעמידה, זאת אומרת, חוטפים מה שאלוהים נותן, כי למי יש פנאי להתיישב לאכול, כשכל רגע אדם צריך לברר מה השערים בברלין? לעומת זאת הפירות הם בזיל הזול. ענבים אוכלים פה לא כמו אצלכם בכסרילווקה בראש השנה ל“שהחיינו”, – פה אוכלים ענבים כל יום, ובאמצע הרחוב, בכלל לא מתביישים. הנ"ל.

שיינה־שיינדל מכסרילווקה אל בעלה מנחם־מנדל באודסה

לכבוד בעלי היקר הנגיד המפורסם החכם המופלג מוהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית, באה אני להודיעך, שכולנו, ברוך־השם, בריאים ושלמים, שיתן אלוהים שנשמע ממך אותו דבר, ובעתיד שלא יהיה רע מזה.

שנית, כותבת אני אליך, שהסתכלתי עליך באמת רק כמו על משוגע! שכה אדע, שלא ייאמר הדבר על כל השבוע, מן העיר אַדסה, כשם שאני אפילו מתחילה משהו לדעת, מה שאתה מפטפט שם במכתב על “הֶס” ו“בּוֹס'' ו”דיליז’אנס", השנה השחורה יודעת אתכם שמה! חמישים’ים עפים אצלך כמו כופתאות, משהו שם אצלך כסף־שְׁמֶסף, הפקר־בצל! כמובן שאפשר ללכת בזהב בפרנסות שכאלה! אינני מבינה, אפילו שתוריד לי את הראש, איזו מין סחורה היא זאת, שלא רואים אותה? חתול בשק!?… אתה שומע, מנדל? זה לא מוצא חן בעיני. אצל אבא שלי לא התנסיתי בפרנסות אוויר שכאלה, שישמור אותי אלוהים גם הלאה. איך אומרת אמא, שתחיה: “מאוויר תופסים הצטננות”… אתה כותב: “כשהולכים לישון עם דיליז’אנס, השינה לגמרי אחרת”… מי זה הולך לישון עם דיליז’אנס? משהו דיבורים מוזרים, לשון תורכית! ומה שאתה כותב לי, שאתה יכול להפוך את השטרות של הדוד מנשה לסוכר, אז אם אני לא אאמין בזה, גם־כן לא אהיה אפיקורסית, כמו שאמא אומרת: "אל תאמין עד שלא תספור''… אתה יודע מה, מנדל? שמע לי, לאשה, תירק יריקה יפה על כל האַדֶסה, ומוּטב שתבוא הביתה, לכסרילווקה. חמש־עשרה מאות שקלים יש לך. דירה נותן לנו אבא, שיחיה, חנויות ניתנות בשׂכירות, אז מה עוד חסר לך? בשביל מה אני צריכה לשכב אצל הזולת בפֶּה, ושאויבים ימלמלו, שאתה הפלגת לאַדסה ואותי השלכת, שלא תחיה לראות זאת! בינתיים עוד יכולה האדסה שלך להיות כפּרה לכסרילווקה שלנו, עם כל החומות הגבוהות שלך עם מדרגות הברזל, שצריכים לזחול ולטפס בהם כמשוגעים! באמת שכדאי בשביל דבר כזה לקלקל את הקיבה, – מה יש? שענבים זולים! מה, מוכרחים לזלול ענבים, שזיפים מרים בשבילך? אצלנו עכשיו יבול שזיפים כזה, דלי שלם בזהוב אחד! אבל הרבה אכפת לך מה שמתרחש אצלנו בבית. אתה לא שואל אפילו על הילדים, מה הם עושים. כבר בכלל שכחת שאתה אבא לשלושה תינוקות, שיהיו בריאים, איך אומרת אמא: “מרחיק עיניו, מרחיק לִבּוֹ”… מכה כזאת שתתיישב עליך, כשם שהיא צודקת! בינתיים תשאר בריא ומאושר מאוד, כפי שמאחלת לך

אשתך הנאמנה באמת שיינה־שיינדל.