דיאלוג בגאליציה
– אתה נוסע, נדמה לי, לקוֹלוֹמֵיאֶה?
– מניין אתה יודע, שלקולומֵיאֶה?
– שמעתי, דיברת עם הכרטיסן. אתה באמת קולומיאי, או שאתה רק נוסע לקולומיאה?
– באמת קולומיאי. מה יש?
– שום דבר. סתם ככה, אני שואל. משהו, עיר נאה קולומיאה?
– מה שייך עיר נאה? עיר כמו כל הערים בגאליציה. עיירה יפה, עיירה יפה מאוד!…
– אני מתכוון, יש אצלכם איזה אנשים נאים, עשירים?
– יש כל מיני: יש עשירים, יש קבצנים. כרגיל, יותר קבצנים מעשירים.
– אותו דבר כמו אצלנו. על עשיר אחד – בלי עין־רעה, אלף קבצנים. אצלכם בקולומיאה צריך להיות עשיר אחד פינקלשטיין?
– יש עשיר פינקלשטיין. מה יש? אתה מכיר אותו?
– להכיר אני לא מכיר אותו, אבל שמעתי. האם לא שמו ר' שַׁעְיֶה?
– ר' שעיֶה, מה יש?
– שום דבר. סתם ככה, אני שואל. הוא באמת גביר כזה, כמו שאומרים, ר' שעיה זה?
– אני יודע? את הכסף שלו לא ספרתי. מה אתה שואל כל כך? אתה צריך לדעת בשביל קרדיט?
– לא, סתם ככה. יש לו, אומרים, בת.
– יש לו שלוש בנות. אולי בדבר שידוך? כמה, אמרו לך, הוא נותן בנדוניה לבתו?
– לא עוסקים פה בנדוניה, אתה מבין אותי. מדברים על הבית מדברים: איזה מין בית אצל ר' שעיה פינקלשטיין? איזה מין נוהג, זאת אומרת?
– איזה מין בית? בית כמו כל הבתים. בית יהודי, בית נאה, חסידי, בית נאה מאוד! אומרים אפילו, שבדבר יהדות אצלו בזמן האחרון… אבל זה שקר!
– מה שקר?
– מה שלא יגידו, זה שקר, קולומיאה היא, אתה צריך לדעת, עיר שכולה שקרנים.
– אז דווקא מטעם זה טוב לדעת, מה אומרים, למשל, על הבית שלו?
– אומרים שזה כבר לא זה מה שהיה. למשל, פעם היו שומרים שמוּרה בפסח… הוא עצמו היה נוסע פעמיים בשנה אל הרבי. והיום… היום כבר לא זה…
– וזה הכל?
– אלא מה רצית? שישליכו זקן ופאות ויאכלו חזיר בפרהסיה?
– אתה אומר “אומרים”, אז חשבתי, מי יודע מה אומרים! הרי העיקר הוא, אם הבן־אדם עצמו הוא בן־אדם. זאת אומרת, אני מתכוון, אם הוא, ר' שעיה פינקלשטיין זה, אני מתכוון, משהו אדם נאה, הגון? לזה אני מתכוון.
– מה שייך אדם הגון? אדם ככל האנשים. אדם נאה, למה שאגיד? אדם נאה למדי! מדברים אפילו אצלנו, שהוא קצת… אבל זה שקר!
– מה שקר?
– כל מה שאומרים עליו, זה שקר; קולומיאה היא עיר כזאת, שאוהבים לדבר אחד על השני; אז אינני רוצה לחזור על מה שאומרים, כי זה כבר נקרא לשון־הרע.
– אם אתה יודע שזה שקר, אז זה הרי כבר לא לשון־הרע.
– אומרים, שהוא… קצת… סובבן.
– סובבן? כל יהודי הוא סובבן. יהודי מסובב, ואתה לא סובבן?
– סובבן לסובבן אינו דומה. עליו אומרים, אתה מבין… אבל זה שקר!
– מה, בעצם, אומרים עליו?
– הרי אני אומר לך, שזה שקר!
– אז אני רוצה לדעת את השקר, שאומרים.
– אומרים, שכבר פשט את הרגל שלוש פעמים, אבל זה שקר! אני רק יודע על פעם אחת.
– זה הכל? איפה ראית שסוחר לא יפשוט? סוחר הולך וסוחר כל־כך הרבה, עד שהוא מסתחרר. סוחר, אם הוא מת מבלי שפשט את הרגל, סימן שהוא מת לפני הזמן. מה? לא כך?
– הכל נקרא אצלך לפשוט? עליו אומרים שפשט בצורה מכוערת, הוריד את המכנסיים והושיט לעולם אצבע משולשת. אתה מבין?
– לא אדם טיפש, כנראה. נו, וחוץ מזה כלום?
– מה עוד רצית? שישחוט בני־אדם? שיעשה מעשה פלילי? מספרים אפילו אצלנו כן משהו סיפור מאוד לא יפה… אבל זה שקר!
– דהיינו, איזה סיפור?
– סיפור עם פריץ… לא דובים ולא יער!
– איזה סיפור עם פריץ?…
– משהו פריץ שם… קבלות… אני יודע מה קולומיאה מסוגלת להמציא? זה שקר! אני יודע שזה שקר!
– אם אתה יודע שזה שקר, הרי זה לא יזיק לו.
– אומרים, שהוא סחר עם פריץ, פריץ עשיר מאוד, שהוא היה אצל הפריץ איש חשוב, איש חשוב מאוד. בינתיים מת הפריץ, אז הוא הגיש עליו כמה קבלות; אז קמה זעקה בעיר: מניין הגיעו אליו קבלות, שהפריץ בעודו חי לא חתם על שום נייר?… קולומיאה, צריך אתה לדעת, היא עיר ששמה לב לדברים…
– נו?
– נו־נו! אז היתה עליו חבילה…
– זה הכל? לכל יהודי יש חבילה. ראית פעם יהודי בלי חבילה?
– אבל על זה, היו עליו, כך אומרים, שלוש חבילות.
– שלוש חבילות? דהיינו, עוד איזה חבילות, אומרים, היו עליו?
– עם טחנת־קמח, אומרים שהיה לו עסק… אבל זה כבר בלי־ספק שקר.
– היא נשרפה, מן־הסתם, ואמרו עליו, שזה הוא בעצמו קיים “בורא מאורי האש”, כי הטחנה כבר היתה ישנה, אז הוא ביטח אותה כהלכה, כדי שיוכל אחר כך להקים חדשה?
– איך אתה יודע, שכך היה המעשה?
– לדעת אינני יודע, אבל אני משער לי, שכך היה חייב להיות המעשה.
– כך, זאת אומרת, מדברים אצלנו בקולומיאה, אבל זהו שקר. אני יכול להישבע לך שזה שקר!
– לא איכפת לי שזו תהיה אמת. עוד איזו חבילה, אתה אומר הוא נשא עליו?
– אני אומר? העיר אומרת. אבל זה כבר סתם היטפלות, עלילה, עלילה טהורה.
– עלילה? מטבע מזוייף?
– גרוע מזה.
– מה כבר יכול להיות גרוע מזה?
– בושה לספר מה שקולומיאה מסוגלת להמציא! אנשים ריקים… הולכי בטל… ואולי זה היה דבר מתוּחבל, כדי שיוכלו למצוץ כסף? אתה לא יודע? עיירה קטנה, ולעשיר יש אויבים…
– בוודאי היה לו עסק עם משרתת?…
– מניין אתה יודע? כבר סיפרו לך?
– לספר לא סיפרו לי, אבל אני כבר מנחש. זה בטח עלה לו כמה קרייצרים טובים, העלילה הזאת?
– נאחל לשנינו, שנרוויח כל שבוע, אינני שונא לך, מה שזה עלה לו, אם כי הוא בזה חף מפשע. עיירה קטנה… יהודי עשיר… הולך לו טוב… לא מפרגנים לו… פשוט, לא מפרגנים לו!…
– יתכן. יש לו איזה ילדים נאים, הגונים? שלוש בנות, נדמה לי, אמרת?
– שלוש. שתיים נשואות ואחת בתולה. ילדים נאים, ילדים נאים מאוד… על המבוגרת אומרים אפילו ש… אבל זה שקר!
– דהיינו, מה אומרים עליה?
– הרי אמרתי לך שזה שקר.
– אני יודע שזה שקר. אבל אני רוצה לדעת את השקר.
– אם תרצה לשמוע את כל השקרים שהולכים אצלנו בקולומיאה, לא יספיקו לך שלושה ימים ושלושה לילות… על המבוגרת אומרים שהיא הולכת בשערותיה שלה. אז אני יכול להעיד לך, שזה שקר, כי היא לא כל־כך משכילה שהיא תלך בשערותיה שלה. ועל הבת השנייה סתם המציאו, שעוד בהיותה בחורה… אבל מה שקולומיאה מסוגלת להמציא! זה שקר!
– כדאי לשמוע, מה מסוגלים אצלכם בקולומיאה להמציא?
– הרי אמרתי לך, שקולומיאה היא עיר שכולה שקרנים, משמיצים, לשונות ארוכות. אתה לא יודע? בעיירה קטנה, אם בחורה מטיילת לבדה בלילה ברחוב בחושך עם בחור, מקימים מייד טאראראם: מה יש לבחורה לטייל בקולומיאה בלילה לבדה עם רוקח?
– זהו כל העניין?
– מה עוד רצית? שתברח אתו באמצע יום כיפור לצ’רנוביץ, כמו הסידור שסידרה, אומרים, הצעירה?
– איזה סידור סידרה הצעירה?
– לא כדאי, בחיי, לחזור על כל השטותים המתהלכים אצלנו בקולומיאה, אני שונא לחזור על סיפור שקר!…
– כבר סיפרת כל כך הרבה שקרים, אז ספר כבר את השקר הזה גם כן.
– אני לא מספר את השקרים שלי, ר' יהודי, אני מספר את של הזולת!… ובכלל אינני מבין מה אתה שואל כל כך על כל אחד לחוד, כמו תובע כללי? אתה, נדמה לי, יהודי, שאוהב רק למשש, לחקור, להוציא לזולת את דם־התמצית מעצמותיו, ובעצמך אתה פוחד להוציא מלה מן הפה… אל תבוא בטרוניה עלי, שאני אומר לך את האמת לאמיתה, יש לי רושם, שאתה יהודי רוסי, ולרוסים יש טבע מכוער: הם אוהבים להיכנס לך במגפיים אל־תוך הלב… הרוסים, מסתבר, אינם משמיצים קטנים… אגב, עוד מעט קולומיאה… הגיע הזמן לקחת את החבילות… א–א–נו תסלח לי!
1906
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.