א    🔗

בין ערי ארצנו העתיקות יש ערך היסטורי רב לעיר עכו הקרובה לחיפה. העיר הזאת, שלדעת רבים לא נכנסה כלל לתוך גבולות ארץ־ישראל, היא קרובה כל־כך לארץ־ישראל וקשורה בה בכמה נימים היסטוריים. עכו נזכרת ברשימות המצריות העתיקות, עוד לפני כבוש הארץ על־ידי היהודים. ברשימה אחת קדומה שנמצאה בחרבות קרנק במצרים, ושנרשמה על ידי טטמות השלישי (פרעה) מלך מצרים בימי יעקב, נזכרת העיר הזאת בשם: עעכ. וכך היא נקראת גם בלוחות תל־אמרנא. ברשימות האשורים היא נקראת בשם ע־ככו. בספרות התנ"ך נזכרת העיר עכו פעם אחת בלבד, בספר שופטים (א, לא) – המספר, שאף כי נפלה העיר בחלקו של אשר נשאר הכנעני לשבת בה. מאז לא נזכרה עכו בתולדות הישוב העברי בארץ־ישראל בכל ימי הבית הראשון. בימי הבית השני כבר נזכרת העיר הזאת לעתים קרובות, ביחוד בדברי ימי החשמונאים, ועל הרוב בשמה החדש: בטלמיוס – על שם התלמיים המצריים שמשלו בה. אחרי החורבן, בראשית ממשלת אדרינוס, כשהרשה ליהודי הגולה לעלות לארץ־ישראל ולבנות את בית־המקדש, היתה עכו למרכז העליה והאחים פפוס ולוליאנוס “הושיבו טרפיזין (שלחנות להחליף מטבעות) מעכו ועד אנטוכיא והיו מספיקים (כסף וזהב) לעולי גולה” (בראשית רבה סד, י). בספרות התלמודית והמדרשית נזכרה עכו רבות פעמים, ובין החכמים שישבו בקביעות בעכו ידוע ביחוד: ר' אבא דמן עכו (סוטה מ, א).

כשעלו נוסעי הצלב לא"י היתה עיקר מטרתם העיר הקדושה ירושלים אבל כשנפגשו במציאות למדו מתוך הנסיון שכדי להתקיים בפנים הארץ נחוץ להם להתבצר בערי הספר שמתוכם יוכלו לעמוד בקשרים עם מדינות חוץ, על מנת לקבל מהם עזרה בכוח אדם, מזון ונשק. ובאמת החזיקו הנוצרים מעמד בערי הספר יותר מאשר בפנים הארץ.

הרבה השתדלו נוסעים הצלב הראשונים לרכוש לעצמם את ערי הספר, ביחוד הקדישו כחות מרובים לרכישת העיר עכו.

העיר הזאת העומדת על שפת ים התיכון, על יד הר הכרמל, צפונית לחיפה, היתה מפורסמת במבצרה העתיק ובחופה הטבעי הידוע בשם “מפרץ עכו”.

כל זמן שהנוצרים נלחמו על עכו רק מצד היבשה, לא עלה בידם לכבוש את מבצרה, ורק במאה התשיעית לאלף החמישי (בשנת תתס"ד) כשבאו אניות מלחמה מגינואה וצרו על עכו גם מצד הים, עלה ביד בלדוין הראשון להכריח את הסולדזוקים להכנע ולמסור את העיר לנוצרים, שנשארה בידיהם זמן ארוך, למרות המלחמות וחלופי עמים וממשלות בפנים הארץ. בחצי המאה האחרונה כבש הגבור המצרי צלח אלדין את עכו מידי הנוצרים, אבל נשארה בידו ארבע שנים בלבד ובשנת תתקנ“א חזרה שוב לרשות הנוצרים, שהחזיקו בה במשך מאה שנים רצופות עד שנכבשה ונחרבה ע”י השולטן מאלך אל שרף בשנת נ"א לאלף השישי.

במשך הזמן שהעיר עכו היתה בידי הנוצרים, התפתחה הרבה. חופה נעשה לחוף הראשי של הארץ, מבצרה – למבצר הראשי של נוסעי הצלב, והעיר – למרכז מסחרי חשוב.

מלבד הכח המושך הטבעי שיש לכל עיר גדולה רבת־אוכלוסין אפשר לשער, שלעכו היה בזמן ההוא כוח מושך מיוחד, לרגל בטחון החיים ששרר שם, כי לפי המצב הכללי אז בארץ היתה סביבת עכו הפינה היותר שקטה ובטוחה, ואולי גם היותר מסודרת, ולכן זרמו אליה אנשים שונים, וביניהם גם יהודים במספר הגון, הן מפנים הארץ והן מחוץ לארץ, כי תנועת העליה לא"י התגברה אז בין היהודים.

הגעגועים העתיקים והשאיפה התמידית של היהודים לא“י, קבלה השפעה והתעוררות חדשה על ידי התנועה הכבירה של נוסעי הצלב שהקיפה אז את רוב עמי אירופה. ההתלהבות של ההמון הנוצרי, עד כדי מסירות נפש על הארץ הקדושה, השפיעה כנראה גם על היהודים, שנתעורר בלבם רגש של קנאה באמרם: “אם עוברי רצונו כך – עושי רצונו על אחת כמה וכמה”! אמנם בזמן הראשון לא הביאה התעוררות זו כל תוצאות חשובות, כי יחד עם מסע־הצלב באו גם הצרות האיומות של גזירות תתנ”ו שדכאו את רוח היהודים בכל ארצות אירופה, חייהם היו תלויים להם מנגד ואי אפשר היה להם לחשוב על חיי עולם. נוסף לזה סכנת הדרכים והפחד לבא לארץ בזמן הפולמוס שבין ישמעאל ועשו, ליפול שם בידי אותם הרוצחים שרק זה עתה נצלו מידם בדרך נס, מנעו את היהודים מלעלות בהמון לא"י, ורק יחידי־סגולה מסרו נפשם ועלו לארץ; ומאלה כמעט שלא נשאר זכר, כי נהרגו בימי המהומות וסערות המלחמה.

אבל במרוצת השנים נשתתקה רתיחת הדם של נוסעי הצלב; הראשונים הלכו וכלו, והבאים אחריהם כבר היו יותר מתונים ויותר מסודרים. בשעה שהראשונים היו מוכנים רק למלחמה, השתדלו הבאים אחריהם להסתדר בארץ ברוח סבלנות, לפי ערך המושג הזה בזמן ההוא, ואז התחילו גם היהודים לעלות לא"י, וההתעוררות הראשונה הביאה פרי ברכה.

בין עולי הגולה בימים ההם אפשר להבחין בשני זרמים: אלה היהודים שבאו מארצות הישמעאלים בחרו גם בארץ לשבת במקומות שעמדו תחת ממשלה של בני ישמעאל, ואלה שבאו מארצות הנוצרים, ביחוד יהודי אשכנז וצרפת, בחרו לשבת במקומות שהיו תחת ממשלה נוצרית. כמובן אין כלל בלי יוצא מן הכלל, אבל על הרוב אנו רואים, שלמרות הצרות שכל יהודי סבל בארצו ובמקומו מן הגויים “שלו” – בבואו למקום חדש בחר לשבת דוקא בין אותם הגויים בני ארצו, כי בידעו את שפתם ובהכירו את מנהגיהם היה לו יותר נוח להסתדר ולהתקיים ביניהם, ולכן עיקר הישוב היהודי בעכו בתקופת נוסעי הצלב היה מבני אשכנז וצרפת, ועליהם נוספו גם בני ארצות אחרות שבאו לשם בשעת חרום ואי אפשר היה להם לנסוע הלאה.

הידיעה הראשונה על דבר ישוב יהודי בעכו בתקופת נוסעי הצלב, הננו פוגשים בשנת תתקכ“ה. באותה השנה ישבה בעכו משפחת המימונים במשך כמה חדשים, ואין ספק שכבר מצאה שם קהלה יהודית. לרגל גזירת השמד שהתגברה בפאס בזמן שהנציב הקנאי של האלמוחדין אבו־יעקב יוסף בא למלאות מקום אביו המתון עבד למומין אזנאתי¹, הוכרחה משפחת ר' מימון ושני בניו: הרמב”ם ואחיו ר' דוד ובני ביתם לעזוב את העיר פאס, וביום ד' באייר תתקכ“ה עלו לאניה, ואחרי טלטולי דרך וסכנות נפשות ירדו במוצאי שבת קודש ג בסיון לעכו, ורק שם בסביבה הנוצרית הרגישו עצמם בטוחים מגזירת השמד של הישמעאלים. פה נחו מהעמל והתלאה שמצאו אותם בהיותם במרוקו ובדרך, וביום ג' ד במרחשון תתקכ”ז עזבו את עכו והלכו לירושלים².

בזמן ההוא עמד – לפי השערה נכונה – בראש הקהלה שבעכו בתור דיין ר' יפת ב“ר אליהו, ידיד המימונים, שהרמב”ם התייחס אליו בחבה ובכבוד.

הרמב“ם לא מצא בארץ את המנוחה שחיפש ועל כן ירד מצרימה. כעבור כמה שנים³ נזדמן לר' יפת הדיין לשלוח “הרשאה” לרמב”ם, הוא השתמש בהזדמנות זו וכתב מכתב פרטי לרמב“ם, שלא הגיע לידינו, אבל מתוך תשובת הרמב”ם אליו אפשר לעמוד על תוכנו: ר' יפת התאונן על מצבו, והתלונן על זה שהרמב“ם לא כתב אליו מאז שנפרד ממנו ועזב את א”י. הרמב“ם ענה לו בכבוד: “לכבוד גדולת מר יפת החכם המבין הדיין המשכיל, בן כבוד גדולת מרנא ורבנא אליהו הדיין החסיד זצ”ל”, והוא מהפך את התלונה לשכנגדו, ומאשים את ר' יפת על שלא כתב אליו כל הזמן מאז שנפרד מארץ הצבי, וגם כשמת אביו ר' מימון ומארצות רחוקות קבל מכתבי תנחומין לא קבל מר' יפת כל מכתב. הרמב“ם מספר לו לר' יפת את אסונו הגדול בדבר טביעת האיש היותר אהוב לו (אחיו ר' דוד) ואבדן כל הונו, וכי היה חולה מזה שנה וגם בזה לא השתתף ר' יפת בצערו; ולכן היה ראוי שלא להשיבו, אבל “אהבתו ערוכה ושמורה”. ומזכיר לו הזמן שיחד הלכו “בבית ה' ברגש”, ויחד הלכו “במדברים וביערות אחרי השם”. והוא מביע שמחתו על הידיעות שקבל אודות ר' אליהו בנו של ר' יפת “שהוא עוסק בתורה ושהוא נבון לחש והולך בדרך טובה”⁴. על איזה מדברות ויערות מרמז הרמב”ם לא ידוע לנו, ויש משערים⁵ מזה שר' יפת הלך עם המימונים עד ירושלים, אך יותר נראה שגם ר' יפת היה מפליטי ארצות השמד, בעירו של הרמב“ם, ושם במקום מגורם הקודם התחבאו יחד “במדברים וביערות” עד שהצליחו לברוח משם. אם ר' יפת בא ביחד עם הרמב”ם לעכו ונתקבל שם לדיין, או שהקדים לבא לפני הרמב"ם – קשה לברר.

על צורת החיים של יהודי עכו בזמן ההוא, נותרה בידינו תעודה אחת, ממנה אנו למדים שהיו ביניהם אנשים שיצאו לכפרים לשם משא ומתן; ושעשו את מלאכתם של הגוים בעיר. אחד הרוכלים האלה נהרג באחד הכפרים, והיו חלוקי דעות בין חכמי עכו בנוגע לעיגון אשתו, ואז פנו בשאלה לרמב“ם⁶. יש לשער, שר' יפת הנזכר היה השואל מהרמב”ם.

 

ב    🔗

קרוב לאותו זמן (בערך תתקכ"ה–ל') ביקר הנוסע הידוע ר' בנימין מטודילה את ארץ־ישראל. הוא בא גם לעכו, שם מצא קהילה יהודית בת מאתים נפש, שבין העומדים בראשה הוא מונה גם את ר' יפת: “עכו אשר היתה לגבול אשר והיא תחלת ארץ ישראל והיא יושבת על הים הגדול, ושם נחל גדול שקוראים פורטי לכל התועים ההולכים לירושלים בספינות, ויורד לפניה נהר הנקרא נחל קדומים ושם כמו מאתים יהודים ובראשם ר' יצחק (נ"א: ר' צדוק), ר' יפת ר' יונה”⁷. קהלה של מאתים יהודים היתה בלא ספק קהלה חשובה לפי מצב הישוב היהודי בא“י בזמן ההוא. לפי עדות ר' בנימין עצמו היו אז בירושלים רק מאתים יהודים⁸ וכן מעיד הנוסע ר' פתחיה, שגם הוא היה בא”י קרוב לזמן ההוא (בערך תתקל“ה–מ”ה): “בארץ ישראל יש קהלות, אלא דאין בהם אלא כמאה או כמאתים או כג' מאות”⁹. בנוגע לעכו מציין ר' פתחיה בקצרה: “בעכו יש יהודים”¹⁰ – מבלי לנקוב במספרם. כן הוא מזכיר מה שאמרו לו היהודים שבעכו"¹¹.

בשנת תתקמ“ז כבש צלח אלדין את עכו ואחרי ארבע שנות מלחמה חזרה לרשות הנוצרים, בשנת תתקנ”א. המלחמות הללו מנעו בעד התפתחות עכו בכלל, והישוב היהודי בפרט. ומהזמן ההוא אין לנו כל ידיעות על עכו עד זמנו של ר' יהודה אלחריזי.

ר“י אלחריזי עלה לא”י בשנת תתקע“א¹², דרך מצרים, ובדרכו נפגש עם האחים ר' יוסף ור' מאיר בני ר' ברוך¹³ חברי השיירה של שלוש מאות רבנים מצרפת שעלו לא”י בשנת תתקע"א¹⁴. אחרי שתר מקומות שונים בארץ, בא גם לעכו. העיר והסביבה השאירו רושם חזק בנפש אלחריזי הפיוטית, וכשהוא מדבר “בשבח כל מדינה”, הוא שם בפי עכו את הדברים הבאים: "אנכי האבן הראשה, וארצי ארץ קדושה, כי אני חבצלת השרון, וסביבותי הכרמל והלבנון, ותבור וחרמון, ותשא משלה ותאמר:

אני עכו אני הוד כל מדינה,

כלילת חן ואין קץ לתכונה.

והכרמל סביבי עם לבנון,

ושם נגלה כבוד שוכן מעונה

וארצי מימות עולם קדושה,

ואנכי שכנה לשכינה"¹⁵.

אבל מיהודי עכו לא שבע אלחריזי נחת: “ולא ראיתי כהם מהיותי ועד כה, כי כולם ריקים עמי ארץ, אין בהם גודר גדר ועומד בפרץ”¹⁶. משפט קשה זה הוא קצת חשוד, ויש לשער שחסידי אשכנז וצרפת שהיו בעכו לא נהגו כבוד במשורר הספרדי, ולכן יצא משם באי שביעת רצון. בכל אופן הכנוי “עמי ארץ” לחכמי עכו אינו מתאים, ואולי לא בא אלא לשם החרוז עם “ועומד בפרץ”.

בין רבני צרפת שעלו בתקופה ההיא לא“י היה גם ר' שמשון בר' אברהם הידוע בשם הר”ש משאנץ, אחד מבעלי התוספות ומפרש המשנה. גרץ¹⁷ מונהו בין חברי השיירה של שלוש מאות רבני צרפת שעלו בשנת תתקע“א ורק בדרך נתפרדה החבורה – חלק הלכו דרך מצרים והתראו שם עם ר' אברהם בן הרמב”ם ואילו הר“ש וסיעתו הלכו לעכו. את הסיבה לפירוד זה תולה גרץ בהתנגדות הר”ש לרמב“ם, ולכן לא חפץ להפגש עם ר' אברהם בנו. אחרים משערים, כי הר”ש חשש לאיסור ישיבה במצרים¹⁸. אולי יש בשתי סיבות אלה כדי להסביר את דילוגו של הר“ש על מצרים, אך אין בכוחו לתרץ את השאלה: מדוע נפרד הר”ש מכל השיירה שהלכה לירושלים ורק הוא הלך לעכו. אולם באמת אין שום יסוד לדברי גרץ, שהר"ש היה בין חברי השיירה¹⁹, ויותר נראה שנסע לבדו, לפני השיירה או לאחריה, ויצא בכוונה תחלה על מנת להתיישב בעכו ישיבת קבע. ואמנם נשאר בה כל ימי חייו, וגם בנו²⁰ ובן בנו²¹ אחריו.

בזמן הר“ש היו עוד חכמים שונים בעכו, אך שמותיהם אינם ידועים לנו, והיו ביניהם כאלה שהשתתפו במלחמה בעד הרמב”ם וכנגדו. בין מתנגדי הרמב“ם היו כאלה שהשתדלו בכל מיני אמצעים להכניס גם את הר”ש למחלוקת הזאת. מצד אחד הודיעו לר“א בן הרמב”ם שהר“ש ותלמידיו חולקים על הרמב”ם, ומאידך הוציאו קול, שר' אברהם החרים את הר"ש על זה. ר' אברהם עצמו בספרו מלחמות ה', מכחיש את השמועות הללו בכל תוקף.

בראש חבורת המעריצים עמד הרופא ר' יצחק ב“ר שם טוב²². מכל מה שקרה לספרי הרמב”ם בצרפת לא היה לבנו ר' אברהם במצרים ידיעות ברורות, ורק בסוף חודש שבט שנת תתקצ“ה הודיע לו כל זה ר' יצחק ב”ר שם טוב מעכו, במגלת ספר ובה “חתימת אנשים נכבדים ובעלי השכל והבינה, דבריהם מעידים עליהם כי חכמים נבונים הם, בעלי יראה, בעלי אמונה מתוקנה”. ר' אברהם לא חפץ להזכיר את שמותיהם “שמא יגיעו להם הפסד או יבואו לידי סכנה ע”י המלשינים“²³, חכמי עכו אלה עוררוהו לכתוב את ספרו מלחמות ה‘, ושלחו לר’ שלמה ב”ר אשר.

שנת פטירתו של הר“ש אינה ידועה לנו, אבל מתוך סגנון דבריו של ר' אברהם, בספרו מלחמות ה', על הר”ש כעל איש שנפטר זה לא כבר²⁴, אפשר לקבוע שמת בערך בשנת תתקצ“ה²⁵. בתור סמך אפשר להוסיף מה שנמצא ב”זכר צדיק" לר' יוסף בן צדיק, שהר“ש נפטר בשנת תתקל”ה²⁶ וזה בלי ספק טעות ונכון להגיה: תתקצ"ה.

באותו הזמן התחילו, כפי הנראה, בני עכו לקבור את מתיהם, ביחוד את החכמים שביניהם, בבית הקברות שבשיפולי הכרמל על הדרך שבין עכו לחיפה, רחוק מעכו ארבעה מילין²⁷, בבית הקברות זה נקברו בזמן קצר הרבה חכמים מפורסמים, שהכתירו את עכו בשם טוב. הרבה נוסעים באו לעכו, כדי להשתטח על קברי הצדיקים ולרשום את שמותיהם, אך המצב הטופוגרפי של בית קברות זה גרם שהיו נוסעים שחשבו כי בית הקברות זה שייך לעיר חיפה, דבר זה גרם לסתירות שאנו מוצאים בין רושמי רשימות קברי א"י, בנוגע לחכמים מפורסמים, שברשימה אחת רשום שנקברו בעכו וברשימה שניה – שנקברו בחיפה או סתם בהר הכרמל, וכולם כיונו באמת לבית קברות אחד²⁸.

 

ג    🔗

באותו הזמן (בסוף האלף החמישי) או קרוב לזה, בא לעכו ר' שם טוב ב“ר יצחק מטורטושה²⁹. ר' שם טוב נולד בשנת תתקס”ו ולעכו בא לרגל מסחרו בהיותו בן שלשים (בערך תתקצ"ו). שם התוודע אל אחד החכמים והלה, שהרגיש בו כי לגדולות נוצר, העירו להקדיש עצמו לתורה ולחכמה. ר' שם טוב שמע לעצתו ונסע לברצלונא. שם עשה “תורתו קבע ועסקו עראי”. ר' שם טוב נתפרסם בחכמת הרפואה, שלמדה בקתדרא בעיר מרשיליא. בשנת כ"א לאלף הששי תרגם ספרים ערביים בחכמה זו.

בראשית האלף הששי התפתחה עכו למרכז רוחני הגון. מרכז זה הלך והתפתח, וביחוד משנת ב' ואילך, אחרי שעלו המונגולים על ירושלים. הללו בכל מקום שעברו הביאו חורבן והרס, אבל עיקר ההרס היה בדרום הארץ וביחוד בירושלים והסביבה³⁰. אז ברחו רבים לצפון הארץ והעיר עכו שימשה להם “עיר מקלט”. הנוסעים שבאו בזמן ההוא לא"י הוכרחו להשאר בעכו, כי אי אפשר היה להם לנסוע הלאה, וכמו שהעיד אחד מבני הדור ר' אברהם אבולעפיה³¹ (שבא לא"י בשנת כ' בערך): “ולא יכלתי לעבור מעכו ואילך, מפני התגר שגבר בין ישמעאל ועשו”.

דברים ברורים על המצב בעכו בראשית האלף הששי, מספר לנו ר' יצחק חילו, שעלה לא“י בשנת צג לאלף הששי, וכתב ספרו “שבילי דירושלם” בראשית המאה השנייה ואלה דבריו: “בבית הקברות שלה אשר לרגלי הר הכרמל משתטחים כל אלה העולים לארה”ק, כי שם קבורים רבים מחכמי ישראל מכל הארצות אשר מתו בעכו, זאת העיר האחרונה היתה לפני מאה שנה³² עיר מקלט לחכמים רבים, כמו ר' יחיאל מפריז, ר' משה גירונדי, ר' מנחם האשכנזי³³… עוד היום יושבים בעיר זו חכמים רבים מחו”ל ורבנים חסידים מצרפת ואשכנז"³⁴.

תלמיד הרמב“ן, בעל “תוצאות ארץ ישראל”³⁵, מוסר לנו רשימה של חכמים שחיו ומתו בעכו. הוא כותב: “מעכו לחיפה [ארבעה פרסאות והדרך על שפת הים עד שמגיעים לחיפה]³⁶, שם בית הקברות בתחתית הר הכרמל, שם קבורת הרב הגדול רבנו שמשון ב”ר אברהם בעל התוספות זצק”ל, ושם קבור רבנו יוסף מבורגוניי³⁷ זצק“ל והרב רבנו… בן רבנו יחיאל מפריש – המכונה שיר דילשוש³⁸ זצק”ל, והרב ר' יוסף משיינוש, והרב ר' יעקב מזיגורא זצק“ל, והרב ר' יעקב הקטן בן רבנו שמשון בעל התוספות זצ”ל, ומורי הרב ר' משה ב“ר נחמן מגירונדא זצק”ל, וכמה גדולים לא ידענו שמותם“³⁹. דברי בעל ה”תוצאות" הנ"ל שימשו מקור למחברי ספרי מסעות מאוחרים. בעל “אלה המסעות”, שחלקו הראשון, המטפל בארץ ישראל, הנהו רק קיצור מתוצאות ארץ ישראל⁴⁰, הביא בקצרה גם את דבריו על בתי־הקברות שבעכו והשמיט את שמות הנקברים שם. הוא כותב: “סמוך לעכו כתחום שבת יש שם הר ושם הקברות לישראל, יש אומרים, כי שם קבר דבורה הנביאה”. ובנוגע לבית הקברות השני הוא כותב: “מעכו לחיפה… ושם בית הקברות לתחתית הר הכרמל שם קבורת כמה גדולי חסידים שבאו מעבר לים”.

רבים מן החכמים הנזכרים ברשימות אלו אינם ידועים לנו ממקורות אחרים, אבל מתוך שנזכרו יחד עם חכמים מפורסמים, כהרמב“ן ור”י מפריז, ניתן להבין שאף הם היו מפורסמים בזמנם, וכולם יחד ודאי יצרו סביבם מרכז רוחני חשוב.

באיזה דרך הגיע הרמב“ן לא”י קשה לברר, גרץ⁴¹ כתב כדבר פשוט “וישב באניה ויבא עד עכו” אבל אין לזה שום מקור. מתוך דברי הרמב“ן במכתבו הידוע: “ארך המסע מהשתרע, הייתי נזיר אחים. במדבר מלון אורחים” נראה יותר שבא דרך מצרים ועבר את המדבר⁴². לירושלים הגיע הרמב”ן ביום ט' באלול שנת כ“ז, והשתדל בכל כחו לחדש את הישוב בירושלים אחרי שנחרב על־ידי המונגולים. כעבור זמן נסע לעכו, שם דרש את דרשתו הידועה בראש השנה⁴³ ושם בא בדברים עם “זקני הארץ” שמצא בידם את “שקל הקדש⁴⁴, ושם נפטר ונקבר בבית הקברות של עכו הנזכר, וגם בן בנו היה בעכו בשנת נ”א בזמן שנחרבה ע”י מאלך אלשרף⁴⁵.

 

ד    🔗

רוב יהודי עכו היו מבני אשכנז וצרפת, והחכמים שביניהם עסקו בקבלה והתנגדו לפילוסופיה בכלל ולספרי הרמב“ם בפרט, אבל במשך הזמן נוספו עליהם בני ארצות שונות, שכיבדו והעריצו את הרמב”ם וספריו. חלוקי הדעות בין התושבים הביאו כפי הנראה כמה פעמים לידי מריבות וקטטות בעכו. בחצי המאה הראשונה לאלף הששי פרצה מריבה בעכו אודות ספרי הרמב"ם, והמחלוקת הזאת הקיפה כמעט את כל העולם היהודי שבארצות שונות.

ממעריצי הרמב“ם, שהיו בתקופה זו בעכו ולקחו חלק בריב, לא נשאר לנו אף שם אחד; לעומת זה ידוע לנו החכם הצרפתי ר' שלמה ב”ר שמואל פטיט (הקטן), שעמד בראש מתנגדי הרמב"ם.

ר' שלמה פטיט הרביץ תורה בעכו, ובין תלמידיו היו חכמים מפורסמים, כמו המקובלים הידועים: ר' יצחק ב“ר טודרוס, ור' יצחק ב”ר שמואל דמן עכו, שלמדו תחלה מפי הרמב“ן. ר' שלמה פטיט מסר לתלמידיו עניינים שונים בקבלה⁴⁶, ובשיחותיו לפני התלמידים השתדל להשניא עליהם את הפילוסופיה ולבזות בעיניהם את ראש הפילוסופים אריסטו⁴⁷. אף התחיל לערער ולחפות דברים על ספרי הרמב”ם וביחוד על “מורה נבוכים”. דבריו נודעו ברבים ונמסרו לראש הגולה בדמשק, הנשיא ר' ישי בן חזקיהו בן ישי, אבל הוא לא חפץ להעניש בלא אזהרה, והסתפק בזה שכתב “אזהרה” נגד “כל מי שיוסיף להוציא דיבה על מורה הנבוכים והמערער עליו”. כתבי הנשיא הגיעו לחו“ל, שם נמצאו חכמים שהסכימו לדעתו ועוד הוסיפו “להחרים ולנדות על כל מי שידבר תועה על הגאון רבינו משה הנזכר ז”ל או על שום ספר מספריו”, המכתבים הללו לא הועילו להשקיט את הריב, אלא הגדילו את המחלוקת, והר“ש פטיט נאלץ כדי להגן על עצמו לצאת לחו”ל ולאסוף חתימות מאלה הרבנים המחזיקים בדעתו. הוא עבר דרך ארצות שונות, ביחוד התעכב באשכנז ובאיטליה, שם אסף מכתבים והסכמות לא רק ממתנגדי הרמב“ם אלא גם ממכבדיו, שבראשונה חתמו ואשרו את אזהרת הנשיא מדמשק, ואולם בהשפעתו האישית של הר”ש פטיט חזרו מדעתם וחתמו על גזירה “למנוע קריאת מורה נבוכים ולגונזו גניזת עולמים”. הרב פטיט שב מדרכו כמנצח “וכיון שחזר לארץ הצבי התחיל להרבות המחלוקת”, והריב פרץ בכל תקפו. הנגיד ר' דוד נכד הרמב“ם התערב בדבר ובא לשם זה לעכו. אז נתעורר שוב ראש הגולה שבדמשק, ר' ישי הנזכר, ו”בחדש תמוז המ“ו ליצירה”⁴⁸ החרים את כל המדברים תועה על הרמב“ם, והטיל חוב על כל מי שיש בידו כתבים נגד הרמב”ם למוסרם תוך שלשה ימים לר' דוד נכד הרמב“ם או לבאי כחו. על חרם זה חתמו עוד שנים עשר חכמים, כפי הנראה מבית דינו של הנשיא⁴⁹. אחרי פרסום החרם נאספו רבני צפת ומקצת חכמי עכו על קבר הרמב”ם וחזקו את חרם הנשיא, הם הודיעו על כך בכתבם הנספח לחרם בחתימת ארבעה חכמים⁵⁰. בכל זאת נמשכה המחלוקת, והתפשטה גם לארצות רחוקות, עד שהגיעה לאזני ר' דוד ב“ר דניאל ראש הגולה דמדינת אתור⁵¹ אף הוא, בצירוף שנים עשר חכמים הסרים למשמעתו, החרים בחודש אייר שנה אתקצ”ט לשטרות (ה“א מ”ח ליצירה) את ר' שלמה ואת כל המדברים תועה על הרמב“ם⁵². כעבור חמשה חדשים (בחדש תשרי את“ר לשטרות, ה”א מ"ט) התעורר גם ראש הישיבה ר' שמואל הכהן ב”ר דניאל ושלח כתב לחכמי עכו ולר' דוד ב"ר אברהם⁵³.

הרושם שעשו המכתבים והחרמות של מעריצי הרמב“ם על מתנגדיו בעכו – לא ידוע, אך כפי הנראה נמשכה מלחמת הדעות עד שקול תרועת המלחמה של צבאות השולטן מאלך אלשרף השקיט אותה. ביום יח בסיון ה”א נ"א (18 מאי 1291) נכבשה עכו לפני חיל השולטן, והם החריבו את העיר כולה, והרגו את תושביה באכזריות רצח. גם מהיהודים נהרגו רבים והרבה נשבו, ורק חלק ניצל⁵⁴.

חכם אחד היה בדור ההוא שזכה להקרא על שם עכו אחרי שעזבה ויצא לחו“ל, הוא: ר' יצחק בר' שמואל דמן עכו, הנזכר לפעמים גם בר”ת: היד“ע⁵⁵ (ה’רב י’צחק ד’מן ע’כו). אין אנו יודעים מתי בא לעכו, אבל ברור הדבר שהוא היה שם בזמנו של ר' שלמה פטיט וישב לפניו כתלמיד⁵⁶, והיה בעכו גם בזמן חורבנה וניצל ויצא לחו”ל⁵⁷. לפי מקור אחד היה “תלמיד חבר ובעל סודו של הרמב”ן“⁵⁸, אבל יש לפקפק בידיעה זו כיון שאחרי זה אנו מוצאים אותו בתור תלמיד הר”ש פטיט. הוא חבר ספרים הרבה⁵⁹, בתוכם: א) “מאירת עינים” פירוש על סודות הרמב“ן בפירושו לתורה. הספר עודנו בכתב־יד, ורק לקוטים ממנו פירסם החכם יעללינק בסוף ספר “דרשות הרמב”ן” שהוציא לאור. ב) ספר בעניני מוסר המובא ב“ראשית חכמה”⁶⁰. ג) ספר “דברי הימים”, המוזכר ביוחסין⁶¹. ד) ספר בקבלה, המוזכר שם⁶². שלושת הספרים האחרונים אבדו ואינם. הוא חיבר גם פירוש לספר יצירה, השווה קרית ספר, כרך י, עמ' 261. כן יש להזכיר את יצחק קאץ ממיוחסי ברצלונה ששהה בעכו שנים אחדות ובשנת מ' (1280) נעלם מן העיר בלי להחזיר הפקדונות. והתערב בדבר מלך ספרד ואחר כמה שנים ישב שוב בברצלונה בין המנהיגים והדיינים. עיין: בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, חלק א, עמ' 142.

עם כבוש עכו בטלה ממשלת נוסעי הצלב בא“י, וגם הישוב היהודי נפסק שם. אולם בראשית המאה השנייה מספר לנו ר' יצחק חילו, כי “עוד היום יושבים בעיר זו (עכו) חכמים רבים מחו”ל ורבנים חסידים מצרפת ואשכנז… שם עושים מסחר גדול ותושביה רבים ועשירים”⁶³.