א    🔗

ברבע הראשון של המאה הששית נוסדה בירושלים חברה סודית של חוגי המקובלים. המטרה העיקרית של חברה זו היתה הדאגה לחלקם בעולם הבא. המתארגנים היו מלאי בטחון ואמונה, שעל ידי דאגה והשתדלות משותפת בעולם הזה ובעולם הבא יהיו יותר בטוחים בחלקם. ובייחוד ינצלו על ידי כך מהחשש שעורר בלבם פירושו של האר“י ז”ל לתפלה “ושים חלקנו עמהם” (הפירוש נדפס בכמה מקומות בכתבי האר"י). וכדי לחזק ולאמץ את ההתקשרות ביניהם תקנו כמה תקנות של אהבה וידידות.

טובי הכוחות הצעירים בירושלים שבתקופה ההיא היו ממיסדי חבורה זו. וחלק מ“צעירי הצאן” נתפרסמו אחר כך כגדולי הדור.

החברה היתה סודית ביותר ותקנותיה היו גנוזות יותר ממאה שנה אחר ביטולה. ורק במחצית השניה של המאה השביעית נתפרסמו בדפוס “שטרי ההתקשרות”.

השטר הראשון שנכתב על ידי החיד“א¹ בשנת “את עמו” (= התקי"ז) היה גנוז בבית גנזיו של הרב חי רפאל ידידיה אבולעפיה², שהיה מראשי המקובלים בירושלים והלך לעולמו בשנת תרכ”ט. בנו ר' חיים, היה כנראה הראשון שהתיר לעצמו לפרסמו. העתקים של שטר זה הופץ בארצות שונות, ועד רוסיה ופולין הגיע.

ר' אברהם דאנון היה הראשון – לפי מיטב ידיעותינו – שקיבל שטר זה בשנת תרמ“ט. ר' רפאל אוחנא פירסם העתק אחד שמצא בבוכרה. הוא גם ראה אחד מן ההעתקים בטבריה. המקור נתגלגל לליסבונה אצל יצחק לוי, נשיא הקהילה, והוא העביר צילום ממנו לד”ר בן־ציון אריאל.

שני שטרי התקשרות אחרים, אחד משנת תקי“ד ואחד משנת תקי”ח, פירסם יצחק בדהב.

עם פרסומם התחילו חוקרים שונים לטפל בהם, אך רובם נכשלו באי הבנה, שטעו במטרת החברה, בלבלו שמות החברים וטעו בפתרון ראשי התיבות שבהם. בייחוד נפלו שיבושים גסים בשמות החברים החתומים על השטרות. חכמי הספרדים נוהגים לסלסל בחתימתם, והמעתיקים לא ידעו לקרוא את השמות כראוי. גורם חשוב לערבוביה השולטת בענין זה, היה, שלא עמדו על הסדר של שטרי ההתקשרות, איזה מהם מוקדם ואיזה מאוחר, החוקרים שמו את הדגש רק לחשבון הפרט של השנה ויצא להם הסדר: תקי“ד, תקי”ז, תקי"ח, אבל לא שמו לב, לא להשתלשלות העניינים של תוכן השטרות ולא לחתימות החברים.

אכן, היו שהרגישו בסתירה אחת, והיא חתימתו של ר' ישראל יעקב אלגזי. בשטר משנת תקי“ד, הנחשב אצל החוקרים לשטר הראשון, אנו מוצאים את רי”י אלגאזי כחותם ראשון, ורבים מהחוקרים ראו אותו כמארגן של החברה וראשה. ואילו בשטר משנת תקי“ז, הנחשב לשני, לא מצאו את ר' ישראל יעקב אלגאזי בין החותמים הראשונים אלא נצטרף כנראה אח”כ וחתם בהוספה מיוחדת.

ביותר באו החוקרים במבוכה, בנוגע לחתימתו של הנ“ל בשטר של שנת תקי”ז, כי הרי ידוע שאלגאזי נפטר בשנת תקי"ו, כמפורש במצבתו שנתפרסמה בלוח ארץ־ישראל ללונץ (שנה א, עמ' 124) ובעוד כמה ספרים.

אליעזר ריבלין (תולדות חכמי ירושלים, חלק ג, עמ' 54, הערה 3) העמיד סימן שאלה ליד שמו של יעקב אלגאזי ובמלואים (שם עמ' 40) הוא משער, שהחתום על שטר תקי“ז אינו אלגאזי הזקן אלא נכדו, בנו של מהרי”ט אלגאזי. השערה זו אינה מתקבלת, כי הרי ידוע שמהרי“ט אלגאזי נולד בשנת תפ”ז ובשנת תקי"ז היה בן שלשים, ואיך אפשר שבנו יחתום באותה שנה בתור חבר לחברה הנזכרת.

פתרון רדיקלי לשאלה זו מצא א' טשעריקאווער (עמ' 126–127), הוא מחליט בודאות, שאלגאזי חתם אחר מותו, בהיותו, “שוכן עפר”, והוא מוצא סמוכין לדעתו מהמליצות שבנוסח ההוספה שעליה חתם אלגאזי, שם נמצא: “בנפשו אותה” וכן “ובנפש חפיצה” וטשעריקאווער מפרש, שלא גופו של אלגאזי נצטרף לחברה, אלא נפשו ונשמתו; ועל המליצה “שמי נחת הוא”, שמקורה במלאכי ב, ה, הוא כותב (עמ' 137 הערה 7): “אין ארגינאל שטייט: שמי נחת הוא, פון נחת – נידעריק, אין דער טיף, א רמז, אז דאס שרייבט א שוכן עפר”. כפתור ופרח! פשוט וברור.

והנה החוקרים לא שמו לב, שגם בנוגע לחתימתו של החיד“א יש לשאול, איך אפשר שהחיד”א חתם בשנת תקי“ז בירושלים, הרי בתקופה זו היה בחו”ל, כידוע מספרו מעגל טוב, וביום ו' פ' פנחס כ בתמוז של אותה השנה ובאותו השבוע שנחתם שטר ההתקשרות בירושלים בא לאיזמיר (עיין מעגל טוב, הוצאת מקיצי נרדמים, עמ' 43). ואיך אפשר שחתם באותו יום בירושלים? ואיך כתב הוא, לפי עדות ד"ר אריאל, את כל שטר ההתקשרות?

אך הקורא את שלשת שטרי ההתקשרות בעיון יכיר, שסגנון השטר המיוחס לשנת תקי“ז כתוב בסגנון מתאים לחברה חדשה; לעומת זה בשטר משנת תקי”ד, הנחשב לשטר הראשון, כתוב מפורש: “ובאנו להוסיף על הקודש על התנאים שבינינו המפורשים בהסכמתינו הראשונה”.

מתוך כל זה עלינו להחליט, שהשטר המיוחס לשנת תקי“ז הוא הראשון (בנוגע להתאריך שבו נכתב נדון להלן), והשטר משנת תקי”ד הוא השני.

על פי הנחה זו מתברר יותר השתלשלות הענינים. מיסד האירגון היה ר' שלום שרעבי ולא ר' י“י אלגאזי, וכן חתום שרעבי הראשון בשטר הראשון. חברי החברה הראשונים היו ברובם צעירים ורק אח”כ נצטרפו עליהם גם זקנים וביניהם הזקן ר' ישראל יעקב אלגאזי וכשחדשו את ההתקשרות בשנת תקי“ד כבדו כמובן את הזקן רי”י אלגאזי בחתימה ראשונה, ובשטר השלישי משנת תקי"ח, שאלגאזי הזקן כבר לא היה בחיים, חתם שוב שרעבי הראשון.

והנה לפי הידוע לנו מסדר הנסיעות של החיד“א במעגל טוב, היה החיד”א בחו“ל מד' שבט תקי”ג עד ד' ניסן תקי“ח, ואם החיד”א חתם על שטר בפ' פנחס בירושלים, אי אפשר לאחר את זמנו של השטר מפ' פנחס דשנת תקי"ב.

ושנה זו, מתקבלת על הדעת מטעם נוסף, באותה שנה נתמנה ר' שלום שרעבי למשרת “הרב החסיד” בבית הכנסת של המקובלים בית אל, אחר פטירתו של המיסד ר' גדליה חיון. ומסתבר שסמוך להתמנותו של הרש“ש השתדל לרכז מסביבו חוג מתאים לרוחו. ותקנות החברה ונוסח ההתקשרות מתאימים לרוחו של הרש”ש.

בנוגע לתאריך הכתוב בשטר הראשון. אמנם בנוסח רפאל אוחנא כתוב מפורש “היא שנת התקי”ז ליצירה“, אבל אין זה אלא הוספת מעתיק, כי בצלום שפרסם ד”ר אריאל חסרים דברים אלה.

ונראה שהשתמשו כאן בכתיבת התאריך במנהג שנהגו אוהבי הגימטריות בתקופה ההיא, לתת פרט העולה בחמשה יותר מהשנה המכוונת, והחמשה הנוספים נחשבת בתור רמז לה' אלפים³.

והגימטריה “את עמו” שבשטר הראשון מרמזת איפוא לשנת תקי“ב ולא לשנת תקי”ז.

והרי רשימה מפורטת מהספרים שבהם נתפרסמו השטרות וכן מאמרים והערות עליהם.

רפאל אוחנא, “טובת מראה” ירושלים תרנ"ז, דף ל. שטר א.

יצחק בדהב, “ציון וירושלים”, שנה ראשונה, ירושלים תרנ"ח, עמ' יז–כב, שטרות ב–ג.

יצחק פערלאוו, “ארז בלבנון”, וילנא תרנ"ט, עמ' 50. שטר א.

ברוך דוד הכהן מצפת, “ברכת הארץ”, ירושלים תרס"ח, סי' שמג. שטרות ב–ג⁴.

יועץ קים קדיש, “שיח שרפי קודש”, פיטרקוב תרפ"ג. שטר א, בדף מיוחד בסוף הספר.

א' ז' רבינוביץ, הקומונה אצל המקובלים בירושלים, “ספר השנה של ארץ־ישראל”, תל־אביב תרפ"ג, עמ' 71–469. שטר א⁵.

“כתובים”, שבועון, שנה ב, גליון ד. שטר א⁶.

יצחק בדהב, “כי ביצחק” בחלק הנקרא “פרדס”, ירושלים תרפ"ח, עמ' ג–ח. שטרות ב–ג⁷.

מ. ד. גאון, “יהודי המזרח בארץ ישראל”, חלק א, ירושלים תרפ"ח, עמ' 139–141. שטר ג.

אליעזר ריבלין, “תולדות חכמי ירושלים”, חלק ג, ירושלים תרפ"ט, עמ' 47– 54. שטרות ב–ג, בצירוף כמה הערות.

“ברית השבעה עשר”⁸, “מזרח ומערב”, כרך שני, ירושלים תרפ"ט, עמ' 399–400. שטר א מעזבון אברהם דאנון.

ד“ר בן ציון אריאל, “שר שלום שרעבי”, ירושלים תר”ץ. שטר א.

הנ“ל בעתון Illustration Juive, קהירה 1930, גליון 7, עמ' 6. כנ”ל.

“שם הגדולים השלם”, הוצאת קרענגיל, פיטרקוב תר"ץ, חלק ב' עמ' 270. שטר א⁹.

א' טשעריקאווער, “דיע קאמונע פון ירושלימר מקובלים “אהבת שלום” אין מיטן דעם 18 טן יאהרהונדרט”, “היסטארישע שריפטן פון ייוו”א“, כרך ב, וילנא 1937, עמ' 115–139. שטר א בעברית ובתרגום אידיש והצלום של ד”ר אריאל, וקטעים משטרות ב–ג.

קונטרס ליקוטים של אגודת “תקנת נר”ן“, ירושלים תש”ד, עמ' יב.

 

ב    🔗

ה“אגדה” בדבר “קומונה” בחוגי המקובלים בירושלים

בימינו נוצרה אגדה שהחברה של חוגי המקובלים נוסדה על יסוד של שתוף הרכוש (קומונה בלע"ז) והאגדה מתגלגלת מספר לספר ועוברת מפה לאזן בחוגי אוהדי הקומונה.

והיות שלאגדה זו אין כל יסוד, ונוצרה על יסוד טעות מעתיק של אחת התעודות, ואני הייתי “עד ראיה” של יצירה זו, אני מוצא לי לחובה לרשום הדבר לזכרון:

בכל כתבי ההתקשרות אין זכר לא ל“קומונה”, ולא לקופה משותפת, ולהפך, נזכר שם שיפריש כל אחד לצדקה “מממונו” ושיעזרו אחד להשני מהבא לידו וכדומה.

והנה בין המליצות השונות ע“ד האהבה בין החברים אנו מוצאים: “שכולנו הח”מ שנים עשר איש כמספר שבטי י־ה נהיה כולנו אוהבים זה לזה בדבר אהבה רבה אהבת נפש ואהבת הגוף והכל לעשות נחת רוח ליוצרנו בדביקו ברוחא חדא אך בחלקות לענין הגש”ם בלבד, ואולם איש את רעהו נפשו קשורה בנפשו".

בצילום כתב־היד שהיה בידי הד“ר בן ציון אריאל, היה קמט המפריע את הקריאה במקום המלה “הגש”ם”, וד“ר אריאל לא ידע לקרא תיבה זו, פעם קרא “הנז” ופעם קרא “הנ”ל” – מילים שאין להם כל מובן במקום זה, וברור שצ“ל “הגש”ם” והכונה “גשמיות”¹⁰, זה מתאים להמשך הענין, וכן הוא בכתב ההתקשרות משנת תקי"ח.

והנה אחד המעתיקים שלפניו כבר היתה המלה “הגש”ם" מטושטשת קצת העתיק במקומה “הנשים” ויצא הנוסח: “אך בחלקות לענין הנשים בלבד”. ממנו נתפשט נוסח זה לכמה דפוסים.

נוסח כזה הגיע לידי הסופר הישיש אז“ר, וקרא בהתפלאות: אם היו מחולקים לענין הנשים בלבד, הרי זה “קומונה”. וראוי לפרסם הדבר. ופרסם את מאמרו “הקומונה אצל המקובלים בירושלים”. אז”ר הראה לי את המאמר לפני ההדפסה והערותי לו, שהנוסח “הנשים” הוא טעות וכי צ“ל “הגש”ם” והמצאתי לו את מחברתו של בדהב, ששם נדפס הכתב משנת תקי"ח. הזקן החביב תיקן הנוסח, אבל על מאמרו הבנוי על טעות לא וויתר ופרסמו. וכך נוצרה האגדה.

המנוח רבי אליעזר ריבלין ז“ל ב”תולדות חכמי ירושלים“¹¹, כותב בהשפעת אז”ר: “התאחדות חברים מושבעים לאהבת חברים עם שתוף הרכוש”.

א. טשעריקאווער, במאמרו הנ“ל, מטיל ספק אם היה ביניהם גם שתוף הרכוש. הוא גם הרגיש בהבדל שבין הנוסח ה”גש“ם” ונוסח “הנשים”. בכל זאת לא נמנע מלקבוע את השם “קומונה” בשם המאמר. בגוף המאמר הוא משתדל להדגיש כוון סוציאלי במטרת החברה. ועל יסוד המליצה: “למרס דם אהבת החברים שלא יקרוש” הוא בא לידי החלטה אבסורדית, שהיה ביניהם “ברית דם” ממש.

מתוך הפרסום שיש לאגדה חדשה זו בחוגים ידועים, יש לשער, שכבר טפלו בענין זה בעוד ספרים ומאמרים. אך לידי הגיעו רק המאמרים שהזכרתי.

בכל אופן אין לאגדה הנזכרת שום יסוד, ועורבא פרח.