העוסק בפרשת תנועת־ההשכלה וספרותה בישראל, וביחוד בפרשת־מסעה ממערב אירופה למזרחה, יודע חשיבותו של מרכזה בטרנופול, שהיתה נקודת־זימון בין ההשכלה בגליציה ובין ההשכלה ברוסיה, כשם שהוא יודע חשיבותו של מרכז־מרכזה זה – הוא ר' יוסף פרל, שפעולתו נשתפעה לשתי המדינות, גם מהיות עירו תחילה ברשותה של רוסיה, ואחר־מכן ברשותה של אוסטריה. ושניים מוסדות נתקיימו בעירו עד אחריתה – בית־הספר, לרבות בית־התפילה שבו, ובית־העקד, שבו אסף ספרים וכתבי־יד ונסדרו, ביחוד בידי תלמידו הירש רייטמן, ונודעו כמקור חשוב לתולדות יהודי פולין בכלל ולתולדות ההשכלה והחסידות בפרט. אולם אוצר בלום זה, אף שנודע טיבו וטבעו ברבים, לא שיחק לו המזל – נפל, לאחר מותו של ר' מיכל פרל, לידי אפיטרופוסים­, שלא ידעו להעריכו ונהגו בו זלזול הרבה, ביחוד עם התמורה, שחלה גם בעיר גם בבית־הספר – בעיר, שגם בימי־פריחתה של ההשכלה בה לא היתה עיר־משכילים אלא עיר־חסידים, לא נמצאו שנתנו לבם ודעתם על האוצר ושימורו; בבית הספר, שמשנעלמו ממנו נאמני העבריה ונחלפו בסוג של דוגלים בטמיעה, שוב לא היה מי שיהא מסוגל לעשות את האוצר קנין חי ומחיה; בין כך ובין כך נתכסה אבק־שכחה. לימים באו גם ממונים נואלים, וראו בעין שלווה בהשחתת הגנזים וקילקולם, ולא זו בלבד שלא הרימו ידם להועיל, אלא אף הרימוה להזיק. אמנם, מעל דפי כתבי־העת נשמעו תלונות והאשמות וקולם חזר ונשמע כשני־דור, החל בקינתו של צאצא־העיר, המשורר שלום מילגרום, מעל עמודי “המגיד”, וכלה באורחים, מהם חוקרים וסופרים שנזדמנו לעיר, ואחרון־אחרון בדורנו, ח.נ. ביאליק, שראו פנינים מתגלגלות בעפר, ונוטר אין להם. לא מעט מגנזי־האוצר נתקפח מחמת משטר־הביטול והרשלנות, עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה, באו ימי־אנדרוֹלוֹמוּסיה של המלחמה והכיבוש והוסיפו והשחיתו, ומה שנתקיים עד ימי הנאצים ימ"ש, הוצא לשריפה, בכמה וכמה ארגזים, כאשר סיפר לי עד־ראייה, הוא המשורר היהודי־פולני יז’י סטאַניסלאב לץ.

שעל־כן אנו חייבים להחזיק טובה לכל אלה, שהתעוררו להציל ואף הצילו, כהישג ידם, חטיבות יקרות וחשובות, כגון זכרונותיו הנודעים של ר' בר בירקנטאל הקרוי בוֹלחובר, שטָרח בהם ד“ר אברהם יעקב ברור ופירסמם ד”ר מרדכי וישניצר, ובמיוחד ייזכרו לטוב האחרונים, שעסקו בהצלה זו כדרך המצילים מן הדליקה. האחד, ר' ישראל וויינלז, שזכותו היא, כי כמה וכמה כתבי־יד יקרים, בין איגרות בין חיבורים – וראש להם נוסח יידיש של “מגלה טמירין” – ניצלו ונוצלו ונעשו קנין־הרבים; הוא ביקש להוסיף ולפרסם, אך נרצח בידי הטמאים עם שאר קדושי־קהילת לבוב הי“ד. האחר, ד”ר שמחה כץ, יליד טרנופול, שנדד ממנה בנעוריו וישב באשכנז על התורה והחכמה, ובבואו לארצנו נתעוררה בו אהבה נקדמת לעיר־מולדתו ולאוצרותיה ונסע אליה וחקר ועיין והעלה תעודות נחשבות ופירסם אותן ועליהן, ובשובו לירושלים אמר לעשות בזה עבודה מקפת ונקפד פתיל חייו באבו, וחקירתו באמצע נפסקה.

ב    🔗

בצרור־כתבי־יד, שהעלה עמו ד“ר שמחה כץ זכרונו לברכה, מגנזי פרל והביאם לארצנו, נמצאו גם כמה עלים, שענינם שלושה מחזות־היתול קטנים, הכתובים על דרך לעיגה שנונה בנוסח הסאַטירה המשכילית, בת־טיפוחה של אסכולת יצחק ארטר לפי הענין ושל אסכולת פרל לפי הלשון. בדקנו שנינו באותו כתב־היד, וסופה של הבדיקה השערה אחת: אלה חיבורים של ר' יעקב שמואל ביק, שהיה, כנודע, אישיות בולטת בתקופה ההיא, מחשובי סיעת משכילי ברודי וחלוציה, ונתפרסם ביחוד בשל התמורה המכרעת שחלה בו, לצד שינוי השקפתו ויחסו לגבי שני יסודות גדולים, שהיו מטרות־התקפה ראשיות להשכלה ולמשכילים – הלא הן תנועת החסידות ולשון יידיש. בימיו נחשבה להם לחבריו תמורתו כבגידה; לימים נחשבה להם למעריכיו כתעייה; ודין שתהא נחשבת מה שהיתה באמת – בגרות מוקדמת. אין כאן המקום להאריך ונסתפק ברמיזה, כי הסברה המקובלת, כי רי”ש ביק חזר לחסידות ממש, צריכה בדיקה. סברה זו (שנשענה גם על תעודה ששייכותה לענין נתבטלה, מבלי שתתבטל מסקנתה) היא כמין גרירה אחרי דבריהם של בני דורו המשכילים, שלא יכלו להבין, לא־כל־שכן להשלים, לרוויזיה של היחס לשני היסודות השנואים האלה בתוך תנועתם, וממילא לא יכלו לראות את מי שהגיע לכלל רוויזיה כזאת אלא בתחום־יריבתה. ומוזר הדבר, כי ראייתם של בני דורו המשכילים מקיימת עצמה בגרעינה גם עתה, והרי מה שלא היה אפשר לדור ההוא, אפשר לנו, לדור רחוק ממנו – אנו יכולים ואף חייבים להבין בשלימות את התופעה הזאת, באופן שרי"ש ביק, שהגיע לתפיסה כוללת יותר, משהיתה מסוגלת לה ההשכלה, יהא חשוב לא כמי שחזר למעמד שלפני ההשכלה או על ידה אלא הפליג, מכחו של ניחוש ברור, למעמד שלאחריה.

ג    🔗

כתב־היד שלפנינו הוא מתקופתו של רי“ש ביק, שקדמה לרוויזיה שלו, כלומר מתקופתו האנטי־חסידית. והרי הסמוכין להשערתנו, כי חיבורו הוא: ראשית, עצם כתב היד – אמנם הילוכו ואופיו של הכתב, בחלקי כתב־היד, אינם אחדים, אבל לפי שניתוח תוכנם מחייב מחבר אחד, וכתב־היד בחלקו הגדול הוא בפירוש כתב־ידו של ביק, כפי שנתקיים בידינו בכמה אגרות וחתימות, מוצדקת ההנחה, כי הוא־הוא המחבר. שנית, הבדיקה של סגנון־הכתיבה מעלה, עם כל הצדדים השווים בחטיבות הסאטירה הנודעות של בני־חוג טרנופול וברודי, גם צד שונה ומיוחד, באופן שעלינו להביא במנין סופר מחוצה להם. הבדיקה, שנעשתה על ידינו, חלה ביחוד על לפין, ארטר ופרל, ולימים הוספתי עליה בדיקה של חיבורי־יידיש יצירי החוג ההוא – המחבר האנונימי של המחזה גינארטי וועלט (לימים ניסיתי לייחסו לאיציק ארטר), המחבר (והוא, כנראה, יוסף ויטלין) של הסיפור הרובינזוני “אלטער לעב”, והמסקנה כי מחבר אחר לפנינו. שלישית, כתב־היד שלפנינו נעזר, אמנם, בסממנים, נוסח־פרל ושכמותו, בפארודיסטיקה, וביחוד הוא נעזר בדרך הדיאלוג הכתוב באופן שמתוך הנוסח העברי נשמע בבירור המקור של יידיש, בין בסינטאכס בין באידיומאטיקה וכדומה; אך לפנינו לא בלבד שימוש עקיב ביותר, כמעט קיצון, בדרך הזאת, אלא יתר־על־כן – השימוש בארמית מעושה לא בלבד כלשון־מסתורין, כרוח ספר הזוהר, (כפי שהיה נהוג בכתיבה לצורכי סאטירה, ולימים גם לצרכי הומור), אלא בפירוש כאמצעי אידיומאטי, היא בחינה שלא מצינו כאופיה ושיעורה בחברי־החוג הנודעים. רביעית, העובדה המקויימת, כי רי”ש ביק שלח לו, אמנם, לפרל מחזות בגנות־החסידות, ולימים, והוא כבר בעצם הרוויזיה שלו ובתוכה, הגיעתו שמועה, כי המחזות האלה קרובים להתפרסם ברבים ופנה אל פרל, למנוע פירסומם, ונשמרה בידינו תשובתו של פרל, שכן ישראל וויינלז פירסמה, כלשונה, במבואו לנוסח־יידיש של מגלה טמירין (עמ' ל“ו–ל”ז) – המכתב כתוב ב־7 ביולי 1826, והוא פותח לאמור: “פיללייכט 2 יאהרע זינד פער־שטריכען דאס איך דיא סצענען פאן איהרער האנד געשריבען, ניכט אין דער האנד האטטע”, כלומר: חלפו שנתיים שלא אחזתי בידי את המחזות הכתובים בידך. בהמשך־המכתב אומר פרל השערתו, כי השמועה הכוזבת על שהמחזות האלו עתידים להתפרסם ברבים, אינה אלא בדייה של מישהו, שביקש להטיל אימה על ביק, כדי להחזירו מן החסידות שהפליג אליה – ועיין שם.

ד    🔗

המחזות הקטנים שלפנינו הם מצע של עיון גם לחוקר ההשכלה והחסידות, גם לחוקר הספרות והלשון. ויש כאן יתד להסבר הדיאלקטיקה המיוחדת בדרכה של ספרות ההשכלה: איך הפארודיה גורמת לו למחברה שיזקיק עצמו, לצורכו, לרובדי־לשון מאוחרים, שלא נחשבו ביותר, לא כל שכן לגלגולי־יידיש שנבחלה ביותר; איך יסודות שנדחקו דרך הדלת חודרים דרך החלון – והוא ענין נרחב לענות בו. אך אל נשכח את הדרך הפשוטה ממנה, דרך ההסבר הגיניטי – הוא השביל הגלוי המולך מן המורה, ר' מנדל לפין, לתלמידו ר' יעקב שמואל ביק, שירש ממורו זיקה ליידיש והכרת צורכה והשעינם על משענות של אידיאולוגיה ברורה, ולימים פסע פסיעה נוספת וגדולה, שלא היתה בגדר אפשרותו של המורה, הלא היא הפסיעה לצד הכרת ערכה של החסידות; וכן השביל המוליך ממנו, מר' יעקב שמואל ביק, לחברו ר' מרדכי סוחוסטאבר, זה קו־החיבור החשאי של מורשת לשונו של ר' מנדל לפין והולכתה לממשיכיה־מעשיריה במהדורה קמאה ומעורבת של ר' אליעזר הכהן צווייפל, ובמהדורה בתראה ומסולתת של מנדלי מוכר־ספרים; וביותר השביל המוליך מר' יעקב שמואל ביק לחתנו, ר' אייזיק עוזר רוטנברג, שסייע, כאחד עם חברו, ר' ישעיהו מאיר פינקלשטיין, להוציא את תירגום לפין למורה נבוכים להרמב“ם – הוא אייזיק עוזר רוטנברג, שהיה לימים פטרונה של שירת־העם ומשוררה, בנימין זאב אהרנקראנץ (וולוולי זבארז’ר); הוא ישעיהו מאיר פינקלשטיין, שהיה לימים מחבר קומדיות מצוינות ביידיש, והשפעתו ניכרת בשאֵר משפחתו, בן גיסו אברהם יעקב (אלפרד) לנדא, שהיה לימים החוקר בה”א הידיעה של לשון יידיש ודקדוקה.

כתב־היד של המחזות שלפנינו נשאר ברשותי, אחרי פטירת ד“ר שמחה כץ, ולאחר שהעתיקו, מלה במלה ואות באות, ידידי ר' יוסף פאלק, מסרתיו לידי ד”ר אברהם שרון לאוספו הנודע, אוסף האוטוגרפים והפורטרטים שליד הספריה הלאומית בירושלים, ונצטרף לקבוצת כתבי־יד אחרים וגם הם מחוג משכילי־טרנופול, ועיקרם כתבי־פלסתר של קבוצת משכילים שמרנים כנגד ר' שלמה יהודה לייב רפפורט, בימי רבנותו שם.

דברי אלה הם המבוא לכתב־היד של רי“ש ביק, שפרסמתיו ואך הוספתי לו מילון קטן, באסופה “מזכרת לוי”, המוקדשת לזכר הרב ד”ר לוי פרוינד, תלמיד חכם מופלג, שהיה רבו של היכל הנאורים בלבוב, וכהונתו פרושה בין ימי כהונתו של קודמו, הרב ד“ר שמואל וולף גוטמן ובין ימי כהונתו של שבא, אחרי פטירתו, תחתיו, אחרון רבני הנאוֹרים בקהילה ההיא, הרב ד”ר יחזקאל לוין, השם ינקום דמו.

[תשי"ד]