פרק א: ובשתים יכסה    🔗

ובשתים יכסה – היא מליצה הבאה להראות כיצד אפשר, כי שימושו של כּפל־לשונות לגבי אותו ענין עצמו, לשון עברי, ולשון לעז, לא פחות משהוא בא לגלות, הוא בא לכסות; והכוונה היא לכרוז, שיצא מלפני פרץ סמולנסקין בשתים לשונות אלו. כידוע, היה בעצם הופעתו בבירת הדונאוי, קהילת וינה, משום הבלטה גדולה, ממש סמלית, של הניגוד שבין הסופר העברי לבין סביבתו. מכאן קהילה גדולה, ממערב אירופה, בעצם: במרכזה, שרוחות ההתבוללות מנשבות בה לרווחה, ומכאן צרורי־העלים של “השחר”; מכאן קברניטים של קהילה אמידה ושׂבֵעה, שבניה מתרחקים והולכים ממחצבתם, ומכאן סופר עברי, פליט־מזרח עני, כרוֹז המחשבה הלאומית ותהית־העם. והנה מונחת לפנינו תעודה אחת, העשויה גם עתה, כתום חמשים שנה להרעיש את הנפש, כי בה כאילו נזדמנו מזרח ומערב למקום אחד, כאילו נתאחדו הניגודים מתוך הערצה משותפה ואחת של הסופר העברי. תעודה ידועה היא – קול קורא לעזור לאלמנת סמולנסקין וחמשת יתומיו שנשארו בחוסר כל – טופסה נדפס (בבית הדפוס של גיאורג ברג בוינא) בשתי לשונות: בעברית ובגרמנית. בעצם, אין כאן אלא כרוז עברי ותרגום גרמני מדויק, כמעט או בהרבה, לצדו, – ככל המשוער מתרגמו הוא זליגמן הלר, אך מנסחו היה אולי אהרן ילינק, אולם חתמו עליו אנשים כצדוק כהן, רבה הראשי של פאריס, נלהב ומלהיב לחיבת־ציון, וגם אהרן ילינק שלא נלהב לציון, וכן אלכסנדר צדרבוים, אך גם וילהלם לבית גוטמן, ויוסף האביר לבית ורטהיימר, שלא קראו, לא היו מסוגלים לקרוא כתבי הסופר הגדול – וכיוצא באלה. קריאה מדוקדקה קצת בכרוז הזה יש בה כדי להעמידנו על־כך, שאף־על־פי שאין כאן אלא מקרא ותירגומו לא נטרד הניגוד הרב שבין מזרח ומערב, שבין טמיעה ותחיה. הרינו נותנים כאן, זה ליד זה, מצד ימין, את הכרוז העברי במקורו ומצד שמאל את תירגומו הגרמני בתירגומינו העברי, מתוך הדגשה של כל המקומות, שהנוסח הגרמני מראה שינויים מלשון ללשון.

מתוך ההשוואה הזאת של מקרא ותירגום אנו למדים, כי במקום שהנוסח העברי מדבר על עם¹ ישראל ושפתו, מדבר הנוסח הגרמני על בני אמונה, יהדות ולשון הקודש (הכרוז העברי מדבר על העם בהדגשה, בפיסקה אחת, נזכרת אהבת העם שש פעמים, והתירגום ידע להתעלם מחזרה על צירוף בולט וברור זה, מתוך שתירגם אותו פעם אחת בלבד (במלים: אהבת־היהדות),כלומר כאילו בניגוד מפורט ומכוון לתפיסה הלאומית, שהנפטר היה כרוזה. וכן ראוי להתעורר גם על שינוי אחר: הנוסח העברי מעמיד את סמולנסקין כמי שידע למתוח את מידת הדין “על חכמי ישראל ופעלם בלי משא פנים”, ואילו הנוסח הגרמני מעלים את הפרט הזה (ובין החתומים היו חכמי ישראל כגון פרופ' יוסף דרנבורג, פרופ' מ. לצרוס, הרב מ. משה גידמן, פרופ' דוד קויפמן, פרופ' דוד צבי מילר), ואומר שהחמיר בביקורתו על “המפעלים הספרותיים של אחרים”. וכן יש להראות על המגמה של הנוסח הגרמני לטשטוש דרך גיוון אנושי כללי יותר: הכרוז העברי אומר “אהבת עמו תופיע מברק חיצי קסתו” ומסמיך לכאן את ענין הביקורת על חכמי־עמנו, ואילו הנוסח הגרמני אומר, שאהבת היהדות שלו “נעשית לו ברק המחריב כל שפל וגס”, כלומר מעביר את מלחמתו ברוח ההתבוללות לשטח כללי ואחר. ולא יפלא, איפוא, שהנוסח העברי פונה ל“נדיבי עמנו ולחכמי ישראל אשר ידעו להוקיר את מפעלו”, כלומר את פעולתו לעצמו, שפתו ותקותו כעם, ואילו תירגומו הגרמני פונה אל ההרגשה הפילנתרופית הכללית, “כל אחד אשר לב לו לאסון, היודע להוקיר את היפה והמעולה, את הרוח והאצילות המוסרית”. ולא קטן הוא ההבדל בין הקריאה שבנוסח הגרמני הפונה לבעלי הלב ומוקירי הרוח סתם: “עזב אותנו אדם גדול וטוב”.

מתוך שינויי גירסה אלה אנו למדים בבירור, כי בעל הנוסח הגרמני מתעלם בשקידה מביטויים, שיש בהם משום ניגוד לרוח ההתבוללות – (“לכל העם כולו” מתורגם, כמובן, “זיינע גלויבענסגענאָססען”) וביקש מדעת או שלא מדעת, להטיל עוקצו בנפטר, וכאן עלינו לעורר את הדעת על מקום אחד שאין בו שינוי בלבד, אלא כמעט ניגוד. בנוסח העברי אמר כי הסופר הנפטר “הניף ידו על כל מתנכר וזר – – והעיר גם את האחרים לעשות כמעשהו”. וודאי שהכוונה היא למלחמתו ברוח־הטמיעה ונושאיה ולמאמציו לעורר גם סופרים עברים אחרים למלחמה זו. אך מה אנו קוראים בנוסח הגרמני? הוא מדבר על מלחמתו בכל כפירה (מומרות, אפאָסטאַטענטום) בכל לבושיה", אך תחת עידוד סופרים אחרים למלחמה במתנכרים וזרים יש פיסקה שאיננה כלל בנוסח העברי “היא [אהבתו ללשון הקודש] לא נתנה לו מנוח, עד אשר עודד גם עטים זרים, להביא את הטרגידיות היפות של שקספיר בלשון המקרא”. והכוונה היא, כמובן, לתרגומו שלל י.ע.ס., הוא סלקינסון (תרגום “איתיאל הכושי” יצא בתרל"ד עם פתח דבר מאת סמולנסקין), שהיה מומר. אפשר שהפיסקה זו (שהיא אולי כמין דרוש למלים שבנוסח העברי “את אחרים”) שאינה כלל בנוסח העברי וכמעט בניגוד לו – באה כאילו להלעיג בעקיפין על התפיסה המעדיפה את ערכי־הלאום כשפה על ערכי־הדת, כמין רמיזה על הפרדוכסליות, הצפויה לתפיסה לאומית. אפשר שמגמה כזאת, אם מדעת או שלא מדעת, גרמה לו לאותו כותב לשַנוֹת, בנקודה זו, את הנוסח העברי בעיקרו. נמצא שבשעה שהנוסח העברי מדבר על מלחמתו בהתבוללות ועל גיוס כוחות אחרים למלחמה זו, בא הנוסח הגרמני ומרמז על הפסול שבגיוס הזה.

לכאורה ניתן כאן מקרא ותרגומו, ובאמת שני עולמות הם. לכאורה איחד כאן קבר של גדול, שונים ורחוקים, באמת ביקשה כאן מידת הרחמים להניח טלאי על הניגודים, ואף על פי שאחזה דרך הערמה, לא הצליחה לחפות על הניגודים.

[כ“ח שבט תרצ”ה]

פרק ב: בין פרץ לפטר    🔗

ז. שניאור בפרקו “פרץ סמולנסקין בשקלוב”, (נדפס תחילה בקובץ “תיו שין גימל”) מסַפר, כי בנו בכורו של רפ"ס “שנשא אשה נכריה ונשא איזו מישרה עירונית אצל הנוכרים”, הודח, עם שלטונו של היטלר באוסטריה, ממישרתו והטיל עצמו בנהר הדנובה וטבע. “כשמשוהו – הכירו בגוף המשוי אנשי קהילה וינה, על פי שתי אותיות רקומות: פ.ס. כלומר פטר סמולנסקין. כך נקרא הבן הבכור של אביר סופרי ישראל וזה סופו”.

פיסקה זו הובאה גם כהערה למאמרו של שמעון קושניר, שבו סיפר זכרונות על י.ח. ברנר בפתח תקוה והזכיר התרגשותו של י.ח. ברנר לזכר גורלם של בני פרץ סמולנסקין (“יוסף חיים ברנר, מבחר דברי זכרונות”, ערוך בידי מרדכי קושניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד תש"ד). אך דומני, כי הסיפור על האותיות הרקומות צריך בדיקה – ספק, אם בנו של רפ"ס שמו היה פטר, והטעם פשוט: פטר סמולנסקין – כך קרא לעצמו אביר־סופרי־ישראל בעצמו. כך היתה האדריסה שלו, כך היתה הפירמה שלו המתנוססת בראש המכתבים, הכתובים על הבלאנק שלו. מנהג־הדור של שם ישראל באהליך ושם־לועז בצאתך, היה מנהגו.

ב    🔗

הערתי בינתיים: ענין פטר כחילופו של פרץ פירנס כמה מיני חידוד שנקלטו באסופותיהם – וכן מביא א.א. דרוינוב, בס' הבדיחה והחידוד סי' 2491 מעשה בפרץ סמולנסקין ששמע גינויו של א.ב. גוטלובר על שקרא עצמו: פטר, השיב סמולנסקין כי אם הוא, דווקא מרוב חיבה לגוטלובר, קרא שמו כן, כי בתורה הוא סמוך לשמו שלו (פטר – חמור), וכעין זה ענה ר' צבי פרץ חיות, שקרא עצמו, בימי נעוריו, בשם פאול (וכן נקרא גם שארו, ר' פרץ בהרב) והתגרה בו מישהו וכינה אותו פטר, ואמר שאינו שם עברי, השיב לו: טעות היא לך, הוא מוזכר במקרא, ואפילו ליד שמך, שנאמר: פטר חמור, (ד"ר מ. רוזנפלד בספרו על הרב חיות, עמ' 17, לפי שטימע 1929 גל' 105, עמ' 6),

ג    🔗

בנו של פרץ סמולנסקין שהתאבד, שמו היה אלברט (וככל הנכון נקרא בשם אבי־אביו, ששמו היה אברהם), ופרטי התאבדותו סופרו בשעתם בעתונות, ושמעתי, כי פליכס סמולנסקין (שהיה בנו של אחי פרץ, הלא הוא ר' יהודה לייב סמולנסקין, שהיה שליח ציבור, ביחוד בקהילות מהרין), ושהיה עם עולי וינה, שעלו לארצנו, ידע רוב פרטים, ונזדמנתי עמו (ובדיוקנו היה דומה להפתיע לצילומי־דודו), אך דבריו היו מעטים. וזאת לזכור, כי ר' יהודה לייב סמולנסקין, היה סופר עברי גם הוא, ובמות אחיו אף ניסה לקיים את “השחר” ולא ארכו ימי נסיונו. הוא גם טרח לכתוב תולדות אחיו, והיא תעודה חשובה – הוא כתב אותה ביזמתו של ר' מרדכי בן הלל הכהן, ששמרה, והיא היתה לעיני ראובן בריינין בכתבו את המונוגרפיה שלו על סמולנסקין, ונדפסה כולה במוסף “דבר”, שהיה מוקדש לזכרו (כ“א שבט תרצ”ה).

מה שפליכס זכר היו דברי חידוד של אביו, ששיקפו גורלם של שני אחים, וכן הבאתי לימים חידודיו (“קערת צימוקים”, סי' 279) בגנות הנישואים: תשא אשה – תחיה חיי כלב, ותמות מות מלכים, לא תשא אשה – תחיה חיי מלכים ותמות מות כלבים – הברירה בידך.

[כ“ז אלול תש”ד]