פרק א: ציוני דרכו    🔗

קיצור־תולדותיו: לידתו של יהודה לייב לוין במינסק, להורים כשרים ותמימים, ישרי־מידות ונוחי־מזג, טובים ומיטיבים, מחנכים את ילדם לא בגערה, נזיפה ועונש, אלא דרך־שידולים ופיוס, ואפילו דרך־תחנונים. והילד – נוהג במשובה, תחילה מסרב לקבל עול תלמוד תורה, אחר כך – מתעצמה בו מידת־שקידה, לומד מפי מלמדים חריפים, ומהולל כעילוי. בן שלוש עשרה מחבר קונטרס־פילפולים “דגל מחנה יהודה”.

המיפנה – תחילתו במעשה־נער לתומו, אך כעין סמל בה: הוא קורע את קונטרס פילפוליו, על גבי הנייר החלק שנשתייר הוא כותב רוב דברי־מליצה. פתוחה הדרך לאהבת התנ“ך כפשוטו, ומכאן פסיעה אחת לסופרי־הדור, המבקשים להחיות את שפת התנ”ך – הרי אהרן מרדכי גינזבורג, והרי קלמן שולמן, והרי אברהם מאפו, והרי אד“ם הכהן. הוא, אד”ם הכהן, משפיע ביחוד על דרך מליצתו של הנער; מליצה המבקשת נושאים לעצמה ומוצאתם בשירי־אהבה. שירים אלה לא ילדי־רגש וחויה הם, אלא כמעשי־חיקוי, תשלום למטבע המקובל, רוב דברנות בהם ומידה גדולה של שכלתנות, שלא נפטר ממנה גם בהמשך־דרכו.

ודאי, שנפשו היתה, בימים ההם, שדה־מערכה. הוא, האברך, – בן ט“ו, היה כבר חתן ועד־מהרה נשא אשה – הבקי המופלג, הדבק במצוות, הלבוש בגדי־יראים, רואה עצמו עולה בשביל, המפליג והולך לדרך המרחיקה, בהכרח, מתחום־המסורת. ומה שלא הספיקה לעשות אהבת־המליצה והדקדוק וכתביהם של סופרי־הדור – השלימו ידידים משכילים – ביחוד הגביר והמשכיל ר' דוד לוריא. נפש־האברך עשויה כעירוב רגשות סותרים, כדברי־עצמו: “נשארתי חרד ומשמים ולבי מקפץ בי מענג ומפחד ופתאום הרגשתי, כי נמכרתי לעקר – ותגאש ותרעש נפשי”. ולא קלה היא העקירה מתחום־בית ומסילת־דורות – עצם מראה־המשכיל שבעיר היושב בביתו בגילוי־ראש עשוי להרעיש את הנפש: “חשכו עיני וימת לבי בקרבי”. אין הוא שומע בדברי הידידים החדשים, המותחים דין קשה על המקובל והמקודש, אלא את החידוד וההלצה, ואילו הדין עצמו מעורער בעיניו. אך לא יצאו ימים מרובים והוא דבק לא בלבד בקליפת־הדברים, אלא גם בתוכם וכל טירחתו לעמוד על נפשו שלא תילכד, אינה מועלת. עתה הוא דבק בסוג אחר של ספרים, לא דברי שירה וסיפור, אלא דברי חכמה, עיון וביקורת – הרי “מאור עניים”, “קנאת האמת”, “בחינת הקבלה”, “מורה נבוכי הזמן” וחוברות “החלוץ” של יה”ש – ובנין האמונה והמסורת מתפורר והולך, מתפורר מתוך עינויי־נפש גדולים. יש נסיונות למצוא דרך־תשובה הוא הולך לצדיקי החסידים, לר' אברהם מסלונים, לגיסו הצדיק מקוברין, ונסיונות־שוא הם.

נמצא אפיטרופוס גביר, המוציא את הסופר הצעיר מצרתו. עבר לקיוב, תחילה פרנסתו על שיעורים, אחר כך על פקידות. אפיטרופוס זה נלווה לו רוב ימי־ חייו, והיחס אליו קו של טרגיות מבריחו – לא אפשרות של שנאה ממצה, לא אפשרות של אהבה ממצה, אלא פסיחת־תמיד, והיד שכותבת את דברי־הביזוי לגביר ככלל, בוחנת את דברי ההלל לגביר שלו כפרט. ביחוד נבלט אותו ניגוד, כשההכרה הסוציאלית המפותחה, שסימניה נבלטים עוד בשיריו הראשונים, מתגבשה, בהשפעת סופרים וספרים, בהשפעת הרוח של התעוררות מרדנית, שעברה על טובי־האינטליגנציה ברוסיה, והעלתה התלהבות ומסירות עצומה בחוגי־המשכילים מישראל לפלגותיהם.

עתה כבושה ההתענינות לא לספרי־מליצה ולא לחכמת־ישראל, אלא לספריהם של פיסרב, אשר “הפכו משורש כל דעותי הקדומות”; של בילינסקי, דוברוליובוב, ועיקר העיון בחכמת הכלכלה, הסוציולוגיה, קריאה בסמית, במארכס, לימוד דארווין, ספנסר, ביכנר, וביחוד נערץ עליו צ’רנישבסקי. מתוך העיון והחקר בא לו גיבוש הדעות, ביחוד בענין משטר הרכוש והעבודה, והמסקנה – הצטרפות לתנועה הסוציאליסטית. כידוע, היה מן החבורה הקטנה של הסוציאליסטים הראשונים בישראל, מן הסוציאליסטים העברים, עזר בידי א.ש. ליברמן, כתב ב“האמת” שלו. היה בולט ביותר בחוג־המשוררים, שנתרכזו בחבורה זו ומסביבה, ועלה עליהם גם בכוח־שירה, גם בפאתוס, גם בהיקף. שנאת־הדיכוי והשעבוד ניזונה לא בלבד ממערכת הדעות שקנה לעצמו, אלא גם מרגש־החמלה הגדולה, שהיה טבוע בו, וגם מדרך־חייו, דרך אדם עמל, שידע כל ימיו רוב דחקות וצער וראה בעיניו את מוראות־השיעבוד. עיקר־דעתו ורגשו, בתקופה זו, הביע בפואימה “כשרון המעשה”.

אהבת־עמו, שהיתה נטועה בו מאז, ולא התכחש לה גם בשעה הקצרה שלו, שנשא לבו לקוסמופוליטיות סוציאליסטית, אהבת־עמו שנראתה לו לא כענין של ברירה אלא ממש כעובדה ביולוגית, הנתונה מראש, – העלתה אותו, עם גורלם המר של יהודי־רומניה, עם גזירות הממשלה על יהודי־רוסיה, ביחוד עם איגוד האנטישמיים בגרמניה, עם הפרעות הגדולות (“סערות תימן”), ועם אכזבה קשה מדרך “נארודנייה ווליה” (עידוד הפרעות) – לדרך תחית־ישראל כאומה בתחום מדינה עצמאית. הפחד מפני רוח־הריאקציה, העלולה להתחולל בארץ־ישראל, מוליכו תחילה למחשבת מדינת יהודים באמריקה, אך חושו הנבון ודיבוקו בעם ותולדותיו מחזירו לדרך ההיסטורית (תרגום “טאנקרד” לדישראלי). והוא נדבק בצנועת חובבי־ציון ומסייע לה ברוחו (רוב שיריו בתקופה זו) ובפעלו (למשל, העזרה במפעל לכבוד מאה שנה למונטיפיורי, ייסוד אגודות). עיקר התלבטותו, בתקופה זו, נתבטא בהרחבה בפואימה שלו “דניאל בגוב האריות”.

סיום־חייו לא נפטר מצלה של טראגיות. סערת־החיים, המרצדה בחפזה, עברה עליו, – הדור החדש על לבטיו העלה מבַטאים חדשים, נשתנו בתכלית התכנים והצורות בחיים ובשירה, והוא נשאר מאחוריהם ושירתו לא יכלה להם. בודד בעיר קטנה, טומשפול, התעורר, ברוב לעג וכעס, על הדור החדש, שלא הבין הגיגו ורחשו (ובו דווקא היתה טרגיקה זו, בו שכתב בהקדמה לספר שיריו הראשון דברים אלה לקורא: “אם מן הישנים אתה, הלא כשיקוץ שומם יהיה ספרי בעיניך, תביט וּפניך ירעמו, וטרם תדע שורש דבר, תשלח אצבע, תמשוך כתפותיך ותניח את הספר מיד, ואם בניך ייהנו בו, כמו ימצאו בו חפץ, לא תלעג בשאט נפש ובלזות שפתיים תקרא לזה צעצועי ילדים”), אך כנראה לא האמין, שעמידתו מאוששה ביותר ובעצב ראה את עצמו “נשכח כמת מלב – כמת בעוד רוחי חי”. בבדידות זו עברו עליו ימי המלחמה, המהפכה, הפרעות. בבדידות הלך לעולמו.

ב    🔗

ראשוני שיריו, שקצתם פירסם קודם (ב“הכוכבים”), כינס בספר “שפתי רננות” (נדפס בתרל"ב בז’יטומיר, שבה הכיר את ח.ז. סלונימסקי, צווייפל, מנדלי). בספר – שירי־הקדשה (אם לקיסר אלכסנדר השני, אם למיטיביו הברודסקים, אם לידידיו כדוד לוריא, אם לפטירת סופרים כשד"ל ומאפו) וגם פואימות – פיטומי־מלים על אהבה וכוחה, וכדומה. וראוי לציין, כי ענין המעמדות בחברה נבלט כבר כאן הבלטה ראויה. גדול כוחה של האהבה, עד שהיא עוקרת את ניגודי המעמדות, ובן־אציל אוהב שפחה, והוא מבקש לשנות אורח־חייו (“ואנער כפי מנֵדה ומוהר / ובזיעת אפים / אמצא לי טרף / לו בחלאה ובפרך מבלי הרף”). אך גדול כוחה של המציאות המעמדית (“תפלצתם וגאונם יחס וכסף / קיר ברזל שמו בינינו הפרידו”), שאין אותה אהבה מתקיימת אלא מעשה טרגידיה (שניהם שולחים יד בנפשם). וראוי לציין, כי גם תיאור־הטבע שלו מתגוון כאן מראיית האדם העמל (“יד הערב מחתה זיעת אפיים / מלחי הבריאה, מחום יום עמלה / וכתונת פסים עטפו השמים”). ובכלל, ניכר רישומו של העמל ועייפות־העמל (“בוקר וערב / בעבודה ערב / ובבוא הליל / אפס החיל / כמטיל עופרת / בנפש קודרת / עלי משכבי / אשלך בעצבי”). עולה גם תאוות־הדעת (לעלות לגרמי השמים,“להמש גושיהם לשקול על כפיים”), הצמא להבנת האחדות והריבוי, סוד הליכוד של “יש ואין, כוח וחומר” (אגב, שם ספרו הנודע של ביכנר), גילוי מסכי־האפלה ומציאתם לפתחי־עולם. ולא בלבד תאוות הדעת מפעפעתו, אלא גם תאוות השליטה בעולמות וסודם.

יותר בגרות אתה מוצא בקבוצת השירים שלו, שפירסם ב“השחר” של סמולנסקין. יש בהם ביקורת של דרכי־החברה בישראל, הוקעת מומיה. כן מוקיע שיר אחד (“מה יאמרו הבריות”), שנעימתו נעימת סאטירה, את השיעבוד לדעת הקהל, המוליד צביעות וחנופה, ושאר מידות של גנאי, ומטיל קלקולים בחיים. (“עמי – כה תאכל, כה תלבש, כה תנהג חייך / כה תזעק, תתאונן וכה תוסיף לחיות / לא תיטיב לנפשך פן – מה יאמרו הבריות”), ושיר אחר (“יש בנו כשרון”), שנעימתו, נעימת־כאב והתמרמרות, מגלה נגעי־בית־ישראל, משום שחייו וקיומו תלויים באויר והוא בונה לעצמו מגדלי־תוהו (ריבוי ספרים – בהלכה, בפילפולים), משום שהוא דוחס טובי־בניו בכלא־בית־הישיבה, משום שהוא מפקיר כוחה ולשדה של הקהילה לאוכלי־חנם (צדיקים, פרושים, נזירי־ישיבה). הביקורת אין מקורה ביסוד־השנאה או ביסוד־הכעס, אלא מיסוד־ההבנה (הבלי הפלפולים כשדה פורקן לעודף־הכשרון, שאין לו תחום פעולה) והרחמים (“קהילה אומללה מבלי דעת”). ואין היא מצטמצמת על מחזיקי־הנושנות, אלא מתפשטה גם על הצד־שכנגד (המשכילים, שגאותם מרחיקתם מעל מחצבתם – עמם, גורלו וספרותו). לעינינו עוברת (“אשמרה לפי מחסום”) שורה גדולה של טיפוסים, על מומיהם הגלויים והנסתרים, – אם החסיד העובד את רבו (מתפרק זהבו לעגל), אם ירא־השמים שאין תוכו כברו (עוטה יראה כשלמה ועושק דלים), אם בני־ישיבה מהבילים, רבנים מתפלפלים, ואם בדמות הצד־שכנגד המקולקל גם הוא, אלה המשכילים בין עוסקים בפלפולים מחודשים (“איוולת רבנים בתמונת נבונים”), ובין מתנכרים לעמם ולשפתו, ועל כולם הנעימה הסוציאלית, תמונת העושק, שקוויה חריפים (“ראיתי עשיר עריץ, אכזר בן־שחץ / שותה דם עבדיו, הם לו סיר רחץ – – המעט לך כי בידי זרים תעשה עושר / כי שכרם עוד תעשוק לחיות אין כוח”). הנעימה הזאת מתגברה ביותר בשירו “עבד עבדים”, תיאור קודר וחד של חיי־שיעבוד, הנמשכים לאורך כל ימי־החיים, והמתואר לכל דרגותיו: התינוק הנחבש בחתולים, בני ־סביבתו המטילים עליו אימתו, שליטת־האמה, האומנת, בור־“החדר”, מכות־המלמדים, חופת־חתנים, שיעבוד לאשה ולבנים, עבודת־שכיר, הורים שליטים, אמונה שלטת על מלאכיה ושדיה, גזירות־מאכלות ומלבושים, איסורי הבטה והליכה, וביחוד הדיקטטורה על הדברים המסורים ללב, ההשתלטות על הפני־והפנים, שהיא הקשה בקיפוחים, בין נעשה בידי רבנים ובין בידי צנזורים (“רידקטורים־אינקויזיטורים”), וכדומה. כאן גם ראשית־ניתוח של חיי־החברה ומשטרה וראיית־שורשה של הקלקלה בחלוקה המעמדית (“היחידים הבטלים יתעדנו, ישמינו, והרבים העמלים למו יכינו”). יש הכרה, כי נכסי־העולם דיים לכלכל בשפע את כל אוכלוסיו, אולם “אצילים רודים עניים משועבדים / ובתוכם גם אני – עבד עבדים”. אך פתרון אין.

הנעימה הסוציאלית, שנתחסנה והלכה בשיריו, עוררה ידידיו ואויביו, את הראשונים (מהם גם מ.ל. לילינבלום) להתרות בו, שיניח דרכו; את האחרונים שהתגוללו עליו, והוא משיב להם בשיר (“עצוֹר במלין מי יוכל”). הוא מבין, עד מה נוחה דרכו של הפיליסטר (בלשונו: “איש־הבינים”); הוא מבין את הרעה, שגורם לעצמו המוכיח, אך מה יעשה ותכונה מוטבעת היא בו לגלות תועבות, לחשוף מגרעות “ויהי מה – לא אחפוץ לדעת”. ולא זו בלבד, שלא נשמע למתרה ולמאיים אלא גלל את הענין הסוציאלי בפואימה הגדולה שלו “כשרון המעשה”. בירור־הבעייה ניתן באופן, שהוא נוטל לו לגיבורו – המדבר בגוף ראשון – ומגלגלו שלושה גילגולים. תחילה הוא נראה לנו בדמות אמן, כלומר פועל, הנתון לעבודת־פרך, אך לחמו מובטח, גופו בריא, שנתו מתוקה, תאבונו טוב ואינו מפחד מפני קפוח־עבודתו, כי יותר משהוא תלוי במעבידו, הלה תלוי בו, לפי שעבודתו נדרשת (קפיטליזם בראשיתו). אולם קלקלה היא בו – הבערות, העבודה המפרכת (שתים־עשרה שעות ביום), אינה מניחה לו שהות ללימוד, לעיון. אמנם, העבודה היא “המקשרת / כל חלקי חיינו להיות בחוברת / ומתק העבודה הן תחיש הגויה”, אלא במה דברים אמורים, כשאין מידתה נפרזת. שאם לא כן, מתעוררה בו בעובד שנאת־העבודה, שכרוכה בה שנאת־החיים. כאן, בנקודת השנאה לעבודה ולחיים, נוטלהמשורר לגיבורו ומלהיט בו את אהבת־הלימודים ומושיבו על ספסל־בתי־הספר. כוונת התלמיד להיות רופא, אך לא כדרך שאר רופאים, הרואים באומנותם פרנסה ומקור־ריווח ומעבר למעמד־המנצלים (“רוכלים ברפואה”), אלא למתן־עזרה לנדכאים וסובלים. עומד לפנינו הרופא, המואס בחיי מותרות, אינו נוסע ברכב וסוסים, אינו הולך בדרך החכמים הצוברים הון, מגיש רפואה לחולים עניים, אך יתר־על־מה שאין הוא בא על שכרו ומעמדו מתערער, מתחוור לו, כי בכל מסירותו, לא יוכל לעקור את המחלות, לפי שאין הן אלא פרי העוני והמצוקה, ואין נלחמים ברע בהסרת־הסימפטום שלו אלא בעקירת־שורשו. וכאן, בנקודה זו, כשהוא עומד לפנינו, עזוב ורעב ונואש, נוטל לו המשורר ומלהיט בו חמדת־רכוש. תחילה אותה חמדה מתחפשת כבקשת אמצעי מעט, אך עד־מהרה נעשה האמצאי תכלית לעצמה. הנה אנו רואים את הרופא בעיר אחרת, כונס זהב, בונה בית, קונה רכב וסוסים. אמת, הוא עוזר, אך לא זו בלבד שעזרתו היא כטיפה מן הים, אלא שחפצו הסובייקטיבי הוא בניגוד לתפקידו האובייקטיבי, כלומר: הרופא שבו, המבקש להקטין את הרעה והאסון, הוא בניגוד לעשיר שבו המגדיל ממילא את הרעה והאסון. והתפקיד האובייקטיבי הזה מתגבר והולך: בתי־חרושת, מיכרות, מסילות־ברזל. וככל שהתפקיד האובייקטיבי מתעצם, הוא משנה את עולם־המחשבה וההרגשה הסובייקטיבי. מי שהיה אתמול מרחם ומחונן, הוא עתה מקשיח לבו ולועג לתוכחה, רכושו מגביר בו את הרגשת העילאות, כשם שהוא מגביר את הרגשת־הפחיתות שבמשועבדיו. ואלה, המשועבדים לו, אינם מצטמצמים על פועליו ועובדיו – מערכתם רחבה הרבה, ובה תמצא את החכמים והסופרים המחניפים לו, הממציאים, המאמצים כוחם להעניק לו מכונות חדשות, הפקידים המשרתים, האמנים הטורחים לגרום לו תענוגות ולהצהילו בשעשועים, הרופאים הדואגים לבריאותו, החוק המטה את משפטי־משועבדיו, לטובתו טורחים הרב המהפך בפילפוליו דינים מפורשים, הצדיק הגוזר גזירותיו, וכופתים לו את עסקי הקהילה והמכס והטקסות. וכאן בדרגה השלישית דרגת הקפיטליזם המובהק – הוא עוקר את האפשרות של מעט הטוב, שהיה צפון לאמן. עם תגבורת התעשיה והתענפותה, גדלה התחרות המבטילה ידים הרבה, והפועל המובטל מוכר עצמו בהכרח במחיר זול יותר, ולא את עצמו בלבד אלא את אשתו ואת בתו המופקרת לזנות, כי השפילתם מצוקת־רעבונם. בתמונה האיומה הזאת – היחידה בחריפות־צבעים כזאת בספרותנו – של עוצם־השיעבוד למסילותיו ולשביליו, לא יחסר גם גילוי מהות הפילנטרופיה, של העשיר, שאינם אלא כסות עינים להערים על העניים ולקנות פירסום בפירור מועט מרוב השפע שנגזל מהם.

מי שראה עומק־זוועה כזה במשטר החברה והמעמדות, ודאי לא יפליאנו, בבואו (“כמרירי יום”) להתריע על המשורר, הבא להתנות הדר־השמש, שאינו זוכר “את המון העובדים על ארץ רבה – – כי שִׂכּים בעיניהם קרני היום הבא” – שהרי השמש ויפעתה אינם אלא אכזבה מרה לעמל, הם מפסיקים שנתו. ולא זו בלבד, אלא הטבע נתפס כשדה־מלחמה של משעבדים ומשועבדים – מה שירת־צפור ורשת מזורה לה; מה גווני פרחים – ורמיסת רגל או קמיטת רוח נועדת לה; מה סילסולי־חליל בפי רועה – והשרב אוכלו והתוגה טורפתו; מה הלל לאידיליה של חיי האכר – והחום מדכדכו והזיעה והגרב מתישים כוחו, ובכלל “איש איש בפאת מיטה קם עם צרור צרותיו / זה בהיכל תלפיות זה בבית־האסירים”. ולא תפליאני התרעה זו, ביחוד שראינו את המשורר תופס את ענין השיעבוד והקיפוח, לא בלבד כיסוד־החברה אלא כיסוד־נפש, כיסוד־עולם. ושמא, משום כך, אין התאמה ראויה בין כוחו בשאלה, בהוכחה, בזעקת־השבר ובין כוחו בתשובה, בפתרון, ברפואה. השכיל לראות את תאות השיעבוד כיסוד־נפשם עמוק, ועם כל חפץ אמונתו בכוחם של תנאים, לא יכול היה להתעלם מן התהום הזאת, והיא ניבטת בנו ברוב תוגה משיריו. אולי מפני כך הוא פונה בשעת־מרדו הסוערת, שהיא גם שעת־יאושו הקודר (“קצף אין אונים”) לאלהים, כלומר, למי שמצרף יסודות עולם ונפש (“ראה דמעת העשוקים, דמעת רזון זעומה / ראה מעשי ידיך הטובעים בים צרה / משוד־עניים, מאנקת־אביונים – קומה!”), והוא קורא לחזור על מהפכת סדום ועמורה, ואילו מדברי אלהים (“קול אלהים”) נשמעת ההתראה מפני האמונה במהפכנות מהירת־התמורה. לא רצח, לא הריסות, לא הסרת־הרע אלא חדשה באדם “לפני שחת לבנות הבינה / ובטרם בנה חומר נא הכינה”, רמיזה כי אהבת הרשע אינה פרי תנאים מסוימים בלבד, ועקירת התנאים היא עקירתה, אלא היא רע יסודי באדם, ולא תיעלם אלא בדעת־קדושים.

ג    🔗

וראוי ענין זה שנעמוד עליו במעט פירוט, כי הוא אולי המפתח. נפתח בדרך ראייתו את הטבע – הוא רואה אותו, לא בלבד באפס־יחס לצרת־האדם אלא כשמח לאידו. “כוכב בוקר ישרור בחלון רקיע / שוועת עשוקים שמה לא תגיע / ישיש השמש לרוץ אורח־שמיו / עת קדקד שער מתהלך באשמיו / לא תנוט הארץ לא תט אף שעל / אם חמס מלווה כל רע ובליעל” (“דניאל איש חמודות”). או: “ואת השמש תאירי? / דמי־נקיים בחוצות מוגרים כמים / ואת עלומו תזרחי / לא תחפורי – – אם שפלו בני אדם, חַנוֹת שכחו / הגם צבא מרום במרום לאיד ישמחו” (“מוצאי גולה”). ראיית־הטבע היא כראיית הרגשות המוטבעים באדם: נבלט בהם ביותר רגש השיעבוד שאחד מגווניו החריפים הוא הסאדיזם. דוגמאות אחרות: “ובני אדם איש אחיו בולע – – על חלשים נקיים תקיפים יגברו – – כי לא רק לרעבם, דם ישפוכו / כי אם לשחוק־שעשועים, למצוא טרף / אנשים יתלכדו חזון דמים יערכו – – משק זירמת דמיו למו שעשוע / וראות יתענגו סגור־לבו קרוע” (“דניאל איש חמודות”). את הצד הזה הבליט ביותר בדמותו של המשעבד הטיפוסי בחברת־המעמדות שלנו, הנקרא בפיו גביר. “ובכלל, אינני מבין, מה הנאה יש למושל באדם להלעיב באיש משועבד לו, אשר לא יוכל לענות אותו, כי אכף עליו פיו” (“זכרון בספר”), “פחדי לו לעונג, חרדתי לו נעימה / שפרה עליו לראות כי בידו אני – – נעים לאיש השתרר, לראות לדעת, כי הוא השליט, לו זרוע עם גבורה / בידו חיי רבים, כל חפצו בם יעש” (“עבד עבדים”), וכן מודה הגביר: “אחד משכיל בחסדי ובלחמי יחי / ומאוד התאויתי להכותו לחי / תאוה זרה זאת בקרבי שמורה נצח” (“כשרון המעשה”), וכדומה. התאווה הזרה, השמורה נצח – היא אולי ההגדרה הממצה למה שנשקף לו משרשי־האדם, ומשנשקף לו, אפשר שהרגיש בעצמו, עד־מה אין לחפות על תהום זאת בתשובה־פורתא שבאידיאולוגיה שלו, שהתכונה הפוזיטיביסטית שבה לא היתה עלולה לראיית מעמקי־הנפש ואפלה, וראה את אפס־ההתאמה שבין השאלה הברורה, החותכת, ובין התשובה, שאינה נמלטת מן הגמגום.

[כ“ד כסלו תרצ”ו]

פרק ב: בין סב לנכדו    🔗

הרבי ר' משה מקוברין, שהיה תלמידו של ר' נוח מליכוביץ ורבו ר' אברהם מסלונים, היה אבי אמו של יהל"ל, והנכד מזכיר אותו, את פגישותיו עמו, ואת שיחותיו. דרך הלצה הוא גם מרמז, עד מה הוא שמח, שלא נתחנך בבית הרבי, כבקשת־אמו. מותר, כמדומה, לשער, שרישומו של הזקן היה גדול מכפי שרצה הנכד המשכיל להודות, וראוי להבליט אילו נקודות־מגע. קודם־כל ענין מידת הרחמים והחמלה, שהמשורר עצמו רואה אותם כיסוד גדול, מכריע, בנפשו (ראה דבריו: “אם ישנה בקרבי איזה מידה טובה, אם ישנה בקרבי יותר מכל, מידת הרחמים והסליחה, אם ישנם לי רגעים, שאני מרגיש בהם כלות־הנפש לנעלה ולנשגב – כל אלה נחלת אמי, אמי החסידה הישרה והכשרה”). זקנו – הענינים מובאים לפי הספר “אור ישרים” מדור “תורת משה” – היה בן־עניים ובילדותו היה רעב בליטא ובאו רעבים לכפרם, ואמו טחנה עצמה קמח בריחיים ואפתה לחם ובישלה לעניים. היו מהם עזי־פנים ויחרפו אותה, שאינה ממהרת במלאכתה, התחילה בוכה, אמר לה בנה: “אמי, אל תיראי מדבריהם, את עשי מלאכתך ואף אם יקללוך, את תעשי ואז תעשי המצוה כהלכתה”. מעשה וחלה במחלת שיעול, אמר שהוא משתעל “אשר שום בר־ישראל זאָל שוין מעהר נישט הוסטען”. [=ששום בר־ישראל לא ישתעל עוד]. בכפר סמוך, דיווין, היתה מגיפת־בהמות, יצא החוצה ונפל וקם ונפל וקם, ואמר: “רבונו של עולם, מיט מיין פאל זאל שוין אָפקומען דיווינער [=רבונו של עולם, בנפילתי שיתכפרו אנשי דיווין] שלא תפול עוד שום בהמה”. היה נופל על ציבור־הפיתקאות של חסידיו, וצועק: “תהיה ידך בי, ואלה הצאן מה עשו”. כשהודיעו לו על אשה חולה: “טוב לי שתתן לי עם פלעטנע [=מחבוט] בראשי, טרם ששמעתי מאתך דברים כאלה, הבוטים כמדקרות חרב ופלחו בכליותי ולבי”.

ב    🔗

הנכד רואה כאבי־נגעים ברעת־האדם את התחרות, והנה נמצא גם קו כזה אצל אביו זקנו. אמר ליהודי: “אבטיחך כי גם לך יהיה שפע ופרנסה בריווח, רק באופן כשתראה ששכנך החנווני, כשיהיה לו פדיון הרבה, תתן תודה להקדוש־ברוך־הוא, אבטיחך שיהיה לך גם כן פרנסה בריוח, הגם כי קשה להגיד זאת בלבב שלם, אך מקודם תרגיל עצמך לומר בפיך, ואחר זה תהיה גם בלבך – – – וזהו בפיך ובלבבך לעשותו”. או מה שאמר לכפרי, החושש שהיהודי שבא לכפרו יקפח פרנסתו: “רבים מכאובים לרשע, פירוש מה שיהודים מתרבים, זאת מכאובים רק לרשע, אבל הבוטח ברוב חסדו יסובבנו מה שיהודים רבים סובבים אותו, כחסד ייחשב לו, ששוכן בתוך בני ישראל”.

הנכד מבדיל בין תוכו לבין ברו של אדם ואומר: “ראיתי איש מתפלל ערב ובוקר / עטה יראה כשלמה / לגודלו אין חקר, / אולם ידעתי מעשהו בסתר / עושה דל אביון בזרוע” וזקנו דורש: “והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים, האיש אשר בו הנגע בפנימיות, אז מתלבש בלבוש פרומקייט ובאמת הנגע בתוכו”; או על משה רבנו “ישב על כסא הרבנות און האט גיפראוועט דעם עולם גאנץ ברייט, אבל – – בפנימיות לבבו היה עניו מכל אדם – – יותר מאנשים וואס זיי זענין גיווען איינגעבויגען מיט’ן פנים צום דרערד, [שהיו כפופים ופניהם כלפי הקרקע] ומכנים עצמם שהם ענווים”.

הנכד – לבו לעמלים, וזקנו – אנשים התפללו בביתו ורב אחד שאל, מי המה, “כי היה סובר, כי רבנים או דיינים הם ויאמרו אליו זה חייט, זה סטאָלער זה מוליער”, או מעשה שישב “בין בעלי־עגלות והתנכר ולא ידעו לא הרבי (האחר שמקום זה) ולא החסידים, מי הוא, לא בבואו ולא בצאתו”.

ג    🔗

יש גם שיווי־גורל – הנכד המשכיל בין חסידים, נעשה זר לסביבתו, הנדה לו וזועמת לו, והוא מתענה; וזקֵנו החסיד בין מתנגדים – משפחתו רודפתו, קרוביו נוגשים בו, מרעיבים אותו, מענים אותו, “והיה לו ייסורים גדולים מהתנגדותם עליו, ולא היה לו מה לאכול, אשר היה איזה ימים בלא אכילה”. ואולי היה גם שיווי ספקות – הנכד מספר: “וכמה שאימצתי את לבי להסיח דעתי מכל המחשבות הזרות, כן יותר ויותר הבהילוני הרהורים רעים עד כי נפגעתי ונתקלתי בהמאמר יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צידוקי – אשר הטיל מהומה ומבוכה בנפשי, כאשר סיפרתי בספר אלחנן” (“זכרון בספר”) וזקנו אומר בפשיטות: “יוחנן שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צידוקי, פירוש שהרגיש בעצמו שהוא צדיק”.

ד    🔗

כמובן, כאן ההבדל, שבין זקנו שאמר: “ולגדולתו אין חקר אין ללכת בחקירות בעבודת ד' רק יאמין בהשי”ת באמונה פשוטה", ובין נכדו, אשר, לאחר חיבוטים הרבה, קורא: “אלהי לי הבו, ששון ישעי השיבו ואמונתי השיבו. עז מבטחון / הא לכם חנם כל דעת קניתי – – אך השיבו נדחי / את אלהי אבי, כאשר דימיתי / כי ישוב ואשוב תמים להיות עמו / ונפשי לאדוני כגמול על אמו” (“דומיה נפשי”).

[כ“ד כסלו תרצ”ו]

פרק ג: סיפור ורקעו    🔗

יהל"ל חיבר, בשנת תרמ“ט, סיפור ושמו: “זה לעומת זה”, ועיכבו, כשלושים שנים, תחת ידו, עד ששלחו למערכת “העם” במוסקווה. ותוך שני מכתביו למערכת ההיא (נדפסו ב“דבר”, כ“ד כסלו תרצ”ו) אנו למדים על המשא־ומתן בענין פירסום־הסיפור, שסופו היתה אמירת לאוו. הסיפור עצמו, בהעתקת ידידו של המשורר, גדליה גיטלביץ, נשלח, אחרי פטירתו של יהל”ל, לארץ־ישראל, ונשמר בידי א.ז. בן־ישי, והוא שפירסמו ראשונה ברבים (תחילה ב“דבר”, ואחר־כך ב“הדואר”).

הסיפור מתאר, בקוים חותכים, ובציור בולט של שני גוונים שחור־ולבן, את הניגודים של מעמדות־מעלה ומעמדות־מטה, שבין העשיר והעני. התיאור הוא דרך גדישת־צבעים ובהפרדה עקיבה של האור והצל – כל האור לדרי־מטה, כל הצל לדרי־מעלה. מאחורי הסיפור הזה, שתיאורו ריאליסטי חמור, נראה רקע אבטוביוגרפי, וביחוד לא נטעה, כמדומה, אם נראה בדמות־פשחור, קוים שהמחבר ראה אותם בממש בחייו. דומה, כי מאחורי התיאורים של חיי בית־העשיר יש יותר מן החויה הריאלית, ואילו בתיאור חיי בית העני יש כאילו משום השלמת־ניגוד פרוגרמטית, קו וקו־לסתור, קו וקו־לסתור.

ב    🔗

וראוי להעיר, כי בסיפור יש הרבה סיטואציות, תמונות, דיבורים, המצויים בשאר כתבי־המשורר. משלים מעטים: השווה עמידתם של כלי־הקודש והפקידים בפני פשחור עם דברי העשיר (“כשרון המעשה”): “הלא גם עת לפני יתיצבו / ובפנים ובמראה אלי יתודעו / כמו יראו תחת, לפצות פה לא ירהיבו / ולשוחח כי ארשה דבריהם מתקו / חלקו מחמאות ועלי יתרפקו”. או השווה את המונולוג של פשחור, המדמה עצמו לאלוהים עם דברי העשיר בפואימה: “זר זהב לי מסביב למזבח / וקטורת / תמיד לפני לריח ניחוח / אלה יבחנו לי / במשמרתם יעבודו / הם כליל על מזבחי קטורה ישימו / – – וכל העם – – נופלים על פניהם ואומרים: ברוך שם כבודי”. ואגב, ראוי לציין, כי עוד בתרל"ב כותב המשורר בענין התרפסות החכמים והסופרים לגביר: “אם עשיר הנך, אשר חננך ד' הון ונכסים – – כל היום הקשבת רב קשב מהללים אשר ירוממוך, חנפנים על דל שפתם ואזניך תשמענה מאחריך, כי חכם אתה, יועץ פלא, – – חכמים ונבונים יתוּכּוּ לרגליך ולגדולתך אין חקר, בתוך קהל ועדה – –” (“שפתי רננות”). ובאחרונה נעיר על מקומות, שהם שווים בנוסח בין הסיפור ובין אחד השירים. למשל בסיפור כתוב: “מי יערוך עגמת נפשו, אם השר הגדול המבקש עזרתו וכריע כאח יתהלך עמו, עת יתמכנו פשחור במשאות והיה לו למושעות להבחר ליועץ, לראש – והשר הגדול הזה – – לא קרא אותו אל המשתה – – מי ימוד שברו, עת הצוענית אשר עליה פיזר הונו ואונו, ביכרה על פניו את פלוני הנסיך”. ואילו באחד־השירים אנו קוראים ממש כדברים אלו: “ולרוזן הצליחה עגבים בעשותו, / תבחר רק בו הצוענית המזמרת / על פני אצילי ישראל תבכר אותו / לכלי יזעק לבו מקנאה בוערת / ולכל עדת ישורון יהפוך לרועץ / ויצא חושב רעתו בהיותו ליועץ” (“אני תפילה”. ב“כנסת ישראל” לשפ“ר, תרמ”ז).

[כ“ד כסלו תרצ”ו]