על משה לייב לילינבלום 🔗
זלמן אפשטין (הוא שלמה האלקושי), שהיה מקורב אצל משה לייב לילינבלום, עד שניתן לראותו כתלמידו, ביקש, במונוגרפיה שלו עליו (“משה לייב לילינבלום, שיטתו והלך מחשבותיו בשאלות הדת ובדבר תחית עם ישראל בארץ ישראל”, תל־אביב, תרצ"ה) להציע לפנינו את דרכו של לילינבלום בשני הסעיפים היסודיים של מחשבתו ופעולתו – בענין הדת ותיקוניה ובענין חיבת־ציון, דרכיה והגשמתה. ההנחה המוקדמת שבידו היא, שבני־דורנו לא יקראו שוב את הכרכים רבי הכמות של לילינבלום, ומן הראוי ליתן אותם, כאילו בשרטוטים מכיילים ומסכמים. וצריך להודות, כי לא בנקל יימצא עתה בקהל־הסופרים מי שיוכל לגשת למלאכה כזאת, במלוא התחמושת, כמחברנו. שהרי כאן נדרשת לא בלבד ידיעה מדוקדקת של כתבי לילינבלום, שהמחבר בא ליתן תמציתם, אלא גם ידיעת התקופה עצמה, חזיונותיה ורחשיה, ידיעה של חוויה ממש, וכתוספת חשובה לה בא גם זכר מגע־פנים־אל־פנים רב־ימים, מתוך פעולה משותפה במחיצה אחת. אך דוקא משום שחיבור כזה מידי מחבר כזה יכול היה להסתייע באפשרויות נוחות כאלה, לא ירצה הקורא להסתפק אלא במנה ראויה ולא יוכל שלא להצטער, אם האפשרויות הנוחות האלו יתקפחו. והן, אמנם, עלולות להתקפח – ולפי שהמחבר מרבה ליתן ממה שיכולים ליתן גם אחרים, שישתקעו בספרי לילינבלום, וממעט ליתן ממה שאינו בגדר־יכולתם של האחרים, שלא ידעו כמותו את התקופה, כלומר, את שמסביב לכתבים ולצדיהם, את שורשם, מצעם ואויר־גידולם ופרטי־חליפותיהם, ולא ראו כלל או לא ראו במידה כזאת את הליכות האיש בחיים ובפעולה.
ההרצאה מוליכה אותנו בדרך־התפתחותו של לילינבלום, מראשוני־מאמריו, שנפלו כפצצות בבית־ישראל, ובאו לדרוש לתיקונים בדת, ברוב־ביקורת ועירעור, על תפיסות מקובלות (התרת ביטול על תקנות וגזירות שנוספו, דרישה לבדיקת השולחן הערוך וביטול סעיפיו, שהם ילידי תנאים מסוימים בלבד, הבדלה קפדנית בין דין שהוא חובה לבין מידת חסידות, שהיא רשות וכדומה); אנו רואים גם את טעמי הדרישה לתיקונים מראש (כניגוד לתיקונים בדת של יהודי־אשכנז, שהיו לאחר מעשה), שכוונתם לקדם פני הרעה (ההמונים עתידים לפרוק את כל עולה של הדת, מוטב, איפוא, לפרוק תחילה את החומרות בהסכמת הרבנים ולהישמר מהתפרקות מוחלטת), אנו רואים את הלוחם הצעיר והעז במלחמתו ברבנים, שהשתערו עליו, אלה ברוב חרפות, ואלה ברוב חרמות. והרי השפעת הספרות הרוסית הפוזיטיביסטית, שמרחיקתו מעצם עניני הדת, והתפתחות המאורעות ביהדות הרוסית מביאתו לדרך אחר, שנעשה לו מעתה עיקר־חיים ועיקר־פעולה עד פטירתו, הלא היא חיבת־ציון ומלחמתו לה מראשית גילוייה הרפויים עד לקריאה הנלהבה והנרגשת שבאחרוני מאמריו. ההרצאה מוסרת לנו עיקרי־דעותיו ועמדותיו, וכן אנו שומעים – אם לשרטט את ההרצאה בכמה שירטוטים גסים – בענין ההעדפה של חפץ גאולה על תקות גאולה; ההעדפה של חשיבות העם, גם על חומרות אנשי־הדת וגם על חיי־החופש של מתנגדיה; העדפה של הצד המאחד את כל קצות־העם (הפעולה המעשית בבנין־הישוב) על הצדדים המפרדים (שאלת התרבות והשקפת־העולם); העדפה של צד ההבראה הלאומית שברעיון המשיחי על צד תיקון־העולם שבו; ההעדפה של צד ההבראה־הגשמית כמצוה מעשית על גאולת הרוח וכדומה. בהבלטה של שיטת העדפה זו, נאה ההדגשה של כפל־המסלול שבדרך־כתיבתו: העמידה הקיצונית במחקר, בתחום אמונות ודעות, העמידה המפשרת במעשה, פשרה שאין פירושה ויתור על עצמו, אלא הוצאת המומנט המפריד מתחום־המעשה. אנו רואים אותו בפולמסאותיו עם רבים וגדולים (כגון הרב ילינק, יל"ג, דובנוב, ואחרים), ובעניני הישוב (בעניני פקידות הנדיב, השמיטה, החיאת הלשון העברית, וביחוד עם מי שנחשב לו כצד־שכנגד, אחד־העם); התנגדותו החריפה למי שאינו מבין, כי מחסור־הלחם חשוב מיפיפיותו של יפת, או שהדיבורים על גאון לאומי פנימי הם שירים על לב רע וכדומה; עניני קפריסין ואוגנדה, והכל מתוך הטעמה גדולה של המעשה וחיבוב־המעשה, שהוא גדול מכל מדרש.
אך לא בלבד הרצאת הדעות ניתנת כאן אלא גם פרקי ביקורת, שאינה, אמנם, דרך הגבה על כלל הדעות כחטיבה אחידה, אלא כמין הערות שולים, המפליגות לויכוח, עד שניעור רושם, כאילו המחבר נתן לנו ויכוח מאוחר עם לילינבלום. כך, למשל, אנו שומעים דברי־ויכוח נרגשים בענין מהות־התפילה, או שהוא מביא את דברי הרמב“ם ומפליג בארוכה בשבחם, להבליט גודל תפיסתו של הנשר הגדול וקוטן תפיסתו של מל”ל באיזה ענין. חובה היא לומר, שדרך זה, ביחוד הנעימה שלו, יש בו גם כדי לקלקל את השורה (ראה, למשל, הויכוח בענין הסיכויים, שהיו צפויים מהתגיירות העם הרוסי, ושם מובאים כראיה דברי רינאן לפי מחקר של א.ש. הרשברג וספרו של צבי כשדאי, שנתפרסמו לפני שנים לא רבות). כך אנו רואים לפנינו הרצאה לתומה, המבקשת, בדרך־תיאור עניני, להציע לפנינו את השתלשלות הדעות של מל"ל, כשביקורת הדעות אינה כחובת־ביקורת על הופעה מוגמרת, כאוירה המקיפה, או מחדירה, את ההרצאה, אלא כמין הפסקה בה; כלומר, הביקורת אינה ממוזגת בהרצאה, אלא כאילו מצורפת לה.
גם אישיותו ואופיו של מל“ל נבלטים מתוך ההרצאה הזאת. אנו רואים את האיש בתפיסתו המעשית הבהירה, את עמידתו השקטה, המתונה, הרצינית, את כשרון מעשיותו וסדרנותו; כוח־שכלו להתהלך עם הקצוות; חריפות־פשטותו; דרכו בויכוחים (למשל, אותות־כבוד לרבנים, אך לא אותות הכנעה), בביקורתו העיונית של כמה מחומרות הדת והשמירה־למעשה על כל איסור קל וביחוד נאה ההגדרה – בשם אחד העם – על “הצועד בכבדות על קרקע החיים וממשש הכל בידים”; ונאה גם התמונה, שהמחבר מתאר את דרכו של מל”ל במלחמתו באחד העם, והיא תמונת האדם, המפרק את אבני הבנין ההדור של חברו, אחת אחת, וכדומה. ואתה למד על אפיו ותכונתו של מל“ל, לא בלבד לפי הציונים החיוביים, אלא גם לפי הציונים השליליים שבספר, אם גם בציונים אלה נבלטת, כמובן, לפעמים רבות, נטייתו הסוביקטיבית של המחבר. במערכת הציונים האלה אנו שומעים, למשל, כי מל”ל לא ידע להסתגל למחשבה פילוסופית; שכוחו לא היה רב ביצירה מקורית; שהיקף־השכלתו היה דל ומיצער (ראה כדוגמה את המישפט: “בעל הגיון, דורש האמת הנאחזת ביד, היה חסר גם השגה פילוסופית וגם השגה פיוטית במידה הדרושה, בשביל לתפוס כראוי את הרעיון המשיחי”, או – שהוא, בניגוד לאחד העם, “מחליף את דינר הזהב באסימונים”), וכדומה. אולם אף שראינו את המחבר מחמיר בדינו, גם לחיוב וגם לשלילה, כדי לצאת חובת־אמת, עוד הניח ריוח בין הערכתו ובין ההתרוממות להבנת אישיות שלימה, שתכונותיה מובנות ומוצדקות מתוכה, ולפי שהיא עומדת, כחטיבה מוגמרת, שוב אינה מניחה מקום לברירה של דין הניין לי ויתהון לא הניין לי.
בספר פזורים גם כמה פרטים, המענינים מבחינה ביוגרפית. לכאן שייכים ענין הפגישה בין מל“ל ור' אברהם קרוכמל, שישבו שניהם ימים אחדים בכפיפה אחת, ומל”ל לא היה לו במה למלאות את זמנו הפנוי; ענין הדרישה שלו שיתנו לו נושא בשביל מאמר; ענין ההשפעה של מאפו; תשובתו בענין אחד העם שהיתה, “כדרכו, בכבדות ובגמגום מעט: זו היא הצרה, כי כל מה שאני מוסיף לקרוא אותו, כן אני מוסיף לבלתי דעת, מה לבסוף הוא רוצה”, וכדומה, וחבל שהמחבר לא הרבה בפרטים כאלה.
בענין חילוקי הדעות שבין אחד העם ולילינבלום, בהערכת פעולת הנדיב אומר המחבר: “אך למרות זה לא צדק אחד העם בהתעכבו יותר מדי על המומנטים הבודדים, ולא מצא בקרבו את הסבלנות הדרושה להתרומם מעל להיקף של עבודת הנדיב, אשר אז ההערכה תתקבל לגמרי אחרת, היא ההערכה שכולנו נותנים עכשיו אחרי 30 שנה מן הימים ההם”. המשפט הזה מלמדנו, עד מה יודע המחבר, גודל החשיבות של ההתרוממות מעל ההיקף והעדפתה על העמידה היתירה על מומנטים בודדים, ועל כן ודאי לא יבוא בטרוניה על הקורא, שגם הוא ינהג חשיבות במקומות שבספר שיש בהם מן ההתרוממות הזאת ויעדיפם על המקומות הדנים במידה יתירה על מומנטים בודדים.
[י“ב אדר תרצ”ה]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.