פרק א: המרכז הרוחני    🔗

ב“אמת מארץ ישראל” אנו קוראים: "לארץ ישראל או לאמריקא? השאלה הזאת שהולידה מזמנה ספרות־ויכוחית שלמה, חדלה כמעט להתעורר עוד בשנים האחרונות. כי הטובים שבשתי הכיתות, הוכרחו ברבות הימים להודות אלו לאלו במקצת. הדורשים בשבח ארץ־ישראל הודו למתנגדיהם, שאין ארץ־ישראל יכולה עתה לקבל כל המון בני־עמנו הנודדים מארץ־מולדתם, ביחוד סוחרים ואומנים, המבקשים מקור למחיתם תיכף, ואין בהם כוח להכין כל הדרוש לעבודת־האדמה ולחכות לפרי־עבודתם. והכת האחרת הוכרחה להודות גם היא, שאין אמריקא מסוגלת לקבץ אל תוכה במקום אחד המון רב מבני־ישראל ולהעמידם על הקרקע, בשביל ליסד שם מרכז עברי. התשובה האמיתית היא, אפוא, גם לאמריקא וגם לארץ־ישראל. הצד האיקונומי שבשאלת היהודים, צריך לבקש תשובתו באמריקא, שבעוד שהצד האידיאלי, הצורך לברוא לנו מרכז קבוע על ידי ישוב המון גדול מאחינו במקום אחד על יסוד עבודת אדמה – – ". לשנים נתפרסמו במאמר “תחית הרוח” כדברים אלה: “יסוד בית־מדרש אחד גדול בארץ־ישראל לחכמה או לאמנות, יסוד אקדמיא אחת ללשון ולספרות – זה על־כן, לפי דעתי, מפעל לאומי גדול ונשגב, המקרב אותנו אל מטרתנו יותר ממאה קולוניות של עובדי־אדמה. לפי שהקולוניות האלו, אינן, כאמור, אלא אבנים לבנין העתיד לבוא, אך כשהן לעצמן לא יוכלו להתחשב ככוח לאומי מרכזי הצר צורה חדשה לחיי העם כולו, בעוד שמוסד רוחני גדול בארץ ישראל אשר ייקבצו אליו המון חכמים ובעלי־כשרון מבני־עמנו לעבוד עבודתם ברוח־ישראל, בלי לחץ והשפעה יתירה מן החוץ – מוסד כזה מוכשר היה גם עתה לחדש רוח כל העם ולפתח חיים לאומיים בכל קנינינו”.

ב    🔗

לכך יש, כמדומה, ענין להעיר – כי דבר הפתרון הכפול – שאמריקה תפתור את שאלת־הכלכלה, ואילו ארץ ישראל את שאלת־הרוח – נמצא לא לאחר שנשתתקה אותה “ספרות ויכוחית שלימה”, אלא בראשיתה. יתר־על־כן – לא בלבד אותו פתרון כפול אלא גם ההצעה על המוסד הרוחני הגדול, אף היא עלתה לראשונה עם ראשית הויכוח ההוא, אם גם בלי הבסיס של ישוב בריא ועצמאי מבחינת־הכלכלה. והכוונה אינה לויכוחים עם ימי “סופות־תימן”, אלא כמה וכמה שנים לפניהם. הוא הויכוח, שראשי הנפשות הפועלות בו היו ר' צבי קאלישר, ר' יהודה אלקלעי, ר' ברוך נ’מטראני, אהרן יהודה ליב הורוביץ, מנחם פרחי, עקיבא חשמל, ואחרים. והרי דברים מפורשים של אהרן יהודה ליב הורוביץ (איל"ה) בויכוח הזה, בשנת תרל“ג, שראוי לעמוד לא בלבד על הצד השווה שבינם לבין שתי הפיסקאות הנזכרות, אלא גם בינם ולבין עיקרי הסברת־הדעות של אחד העם, לפי שנמצאים בהם רוב נימוקים, שאחד העם נעזר בהם, לפרקים מרובים, במאמריו. הנה איל”ה מטיח כלפי חסידי ההגירה לארץ ישראל: “כי מי לא ידע, כי אנשים כמוכם אשר האהבה הקדושה הפאטריאָטיסמוס לארץ אבותינו תוקד בקרבכם תמיד, אתם בחו”ל, ולבכם ונפשכם בא“י – – בעיניכם רדיפות היהודים ברומאניא הן הנה חבלי־משיח וזמן הגאולה עומד תחת כתלינו – – רגשי לבבכם הטהור, הרחב כפתחו של אולם, להכניס בו צרות כל ישראל. ובאמת קודש־קדשים הנה הרגשות נעלות כאלו, ולו חשבו שרי ישראל – – ויתר גדולי יהודה העשירים והחכמים שבכם, כאשר תחשבו אתם, בלתי ספק היה עם־ישראל מגיע למטרה הקדושה, היינו: לקבץ כל נדחי ישאל לארץ הקדושה – – אפס מי בער ולא יבין, כי רחוקים אנחנו בדורנו, דור־דעה, מהמטרה הנוכחית אשר תיארתם – – ובפה מלא הנני אומר, להשיב נדחי ישראל לארץ כנען בדרך הטבע, כחפץ הצדיקים רצ”ה קאלישר וחבריו, הוא דבר בלתי אפשר בדור הזה – העשירים־הרפורמר והעשירים־האורתודוכסים רחוקים הם מארץ־ישראל כרחוק מזרח ממערב – המה הורגלו לחיות חיי עונג ונחת כעשירי־אירופא עם כל תפנוקי אצילים ורוזנים, ועתה יעזבו הכל אחרי גוום וילכו לנוע על חורבות ציון וירושלים? – – הסוחרים והרוכלים – – חלק רב מהם יעלו לציון ברינה. אולם במה יוכלו למצוא מחית־נפשם בארץ ישראל? היוכלו אנשים, אשר מעולם לא למדו ידיהם מלאכה ואין להם שום ידיעה מעבודת־האדמה לחרוש ולזרוע ולקצור אלומותיהם? – – גם הבעלי־מלאכות לא טובה לפניהם עצתך ללכת לארץ־כנען, התחרה נא אתי – – אם תוכל למצוא מלאכה, אפילו לשתי מאות בעלי מלאכות כי יבואו שמה – – לא־כן ארץ אמעריקא! – – אולם חלילה לך מחשוב, כי לבי פנה מאהבת־ציון חלילה. – – עברתי ימים ונהרות, רק למען תדרוך רגלי על אדמת־קודש, בבואי יפו העירה נשקתי אדמתה ואבניה רחצתי בדמעות־עיני. רגשותי לארץ־אבותי, העתיקו ממני דמעות אין ספורות בכל דרכי מיפו לירושלים, אשר הלכתי ברגלי. מול פתח שער־יפו בירושלים קרעתי את בגדי ונתתי קולי בבכי רב, עמדתי משמים ורוח הדמיון העביר לפני כל קורות העיר, מיום היוסדה עד היום הזה, ועמה קורות היהודי הנצחי אשר מיוצא־חלציו הנני. אמנם, חזיון ר' יהודה הלוי לפני שערי־ירושלים הרעיד כל עצמותי ויעוררני – לא אשכח ירושלים, חיי רוחי ונפשי! ובדברי מירושלים וארץ הקדושה לבי ירחש לה דבר טוב להצלחת ארצנו ואומתנו. הן צדקת מאז, חכם יקר – – דבריך, לעשות ציון תלפיות תל, שהכל פונים אליו לתורה ולתעודה לחכמה ולהשכלה, כפי דברי חוזה יה בן־אמוץ – – אפס לא גוי רומניה, או רעבי בבל ופרס, או עניי רוסיה ופולניה יביאו החכמה בחוצנם וההשכלה על כתפיהם לארץ־ישראל, אך דרך אחרת להתכלית הזאת: הבה כל סופרי וחכמי ישראל נתעוררה להעיר ולעורר האהבה לארץ־אבותינו למען ירבה העם להביא כסף, להכין מיקדש גדול בירושלים. לא מיקדש להקריב בו קרבנות וזבחים, עולות ונסכים, רק מיקדש לחכמה ולהשכלה, אשר בו יכהנו פאר לא בני־אהרן – אך כוהני־החכמה, מורים מפורסמים והמיקדש הזה יהיה קדוש ללמד בו לבני־יהודה חכמות־הדת, הפילוסופיה והפילולוגיה וספרות העברית ושפת קודש תהיה השפה שתדובר בהמיקדש הזה – –"

(“עברי אנכי” כ“ב אדר תרל”ג, גל. 12, עמ' ק“פ–קפ”א).

ג    🔗

ודאי, חילוק גדול יש בין איל“ה ובין אחד העם, ולא בלבד מבחינת הדור ושנותיו, אלא אף מבחינת שוני תוכניות חייהם, שהראשון הלך והוליך לאמריקה, והאחרון הוליך והלך לארץ־ישראל, הראשון נפטר כבן שמונים שנה בהאמבורג (1926), והאחרון נפטר בן שבעים שנה ושנה בתל־אביב (1927). עם־זאת יש נקודות־מגע בין עיקר־רעיונו של זה לבין עיקר־רעיונו של זה, אלא איל”ה ציפה צפיית־חטף למרכז רוחני, שהוא כמעט זהה עם אקדמיה, שמוריה ותלמידיה אנשים עברים, ואילו אחד העם דרש למרכז רוחני, שאקדמיה, כדמות אוניברסיטה, היא אך חלק של שאר מוסדי־החינוך, הנטועים בתוך ישובם, עיקרו כפריי, ושהוא, אמנם, מיעוט לגבי שאר העם בגלויות, אך רוב בארצו והשפעתו הרוחנית נשפעת על העם כולו לגלויותיו. הצד השווה הוא בנטישת דמות־המרכז, כפי שנראתה לראשוני דורשי־ציון, כמרכז־דת (חידוש בית המקדש וחידוש העבודה בו), לסוגיהם ואישיהם, והמרתו במרכז לאומי־רוחני, והדברים ידועים.

פרק ב: עולם הבא    🔗

בתפיסתו של אחד העם נקבעה הדעה, כי ענין האמונה בעולם הבא ובתחית־המתים לא בא אלא כדרך פיצוי לפרט, שנגדרה לו ביקעה רחבה ביותר, לאחר שנתמוטט החוסן הלאומי של הקיבוץ הישראלי. דעה זו עשאה נקודת־מרכז והארה לכמה ענינים גדולים והיא מבריחה כמה ממאמריו וראשיתה עוד ב“לא זה הדרך”; וכך עיקר ניסוחה: “אחרי שירדה האומה פלאים והצלחת הכלל התמוטטה כל כך – – בעת ההיא התחילו בני עמנו להתאונן ביותר על גורל האיש הצדיק האובד בצדקו – – מה עשו חכמי הדורות ההם? יצאו ודרשו, כי העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא”.

דעה זו יש לה משיגים גם מבחינת תולדות הדת בעמים, שאין תורת־ישראל יחידה לאמונה בעולם הבא, והיא אף דומה בהתפתחותה, והסבריה שונים. ובכלל המשיגים מ. י. ברדיצ’בסקי – ומרכז השגתו, שדעה כשל אחד העם, שכבר הקדימו בה משה הס, מתעלמת מכך, ששאלת היחיד להתמד־קיומו היא שאלה נחשבה למחשבה הדתית, והופעתה וקיומה אינה מעידה על דרגת ירידה אלא על דרגת עליה בהתפתחות, למן איש־השבט עד נושא העצמיות האישיית, וכבת־לויה להתפתחות היא העליה, שאחד העם עצמו הדגישה ביותר, למן “פוקד עוון אבות על בנים” עד התמיהה: “האבות אכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה”, והדגשת האחריות האישית.

וראוי היה להתחקות על שורשי־הדעה הזו והשתלשלותה, ולבדוק מי הפליג לה, ונאחז בה, אם כי לא עשאה מרכז גדול כזה. ומן הנכון, בבירור כזה, שלא לשכוח, כי דעה זו מצאה ניסוחה הבהיר בשיחה לפי תומה בסיפורו של קארל אמיל פראנצוז “משה’קו מפאַרמה”, וכן לשונו: “בקיצור מי שהוא איש־צבא, אין הוא שוב יהודי. הוא מקפח את הסיכוי לתענוגות עולם הבא. ואילו עולם הבא הוא התנחום היחידי של העם העני, העגום הזה, הוא ארץ האושר, אשר בו היהודי שוב אינו ניתן ללעג ומאוס, אלא מתהלך בגאוה לפני אלהים. לפנים, כשהעם הזה ישב, בשפע־חסנו הגא, על נחלתו, לא ידע רעיון־השארות הנפש. לא הוצרך לו, כי די היה לו באדמה. אך משנעשה פאַריאַס ואהסוור בעמים, נקבעה בו המחשבה הזו והחזיק בה כנחמה האחת, עד שאין לך כיום מי שידבק כיהודי באמונה הזאת”.

פרק ג: הנביא    🔗

בסממני־ההרצאה, אם בעל־פה ואם־בכתב, אתה מוצא דרך מיוחד של הגדרת־העצם או הענין, שהוא נושא ההרצאה או מנושאיו. המרצה עושה את ההגדרה שאלות שאלות, כל שאלה מתכוונת לתכונה מסוימת, וכל תשובה לה או שהיא שוללת את התכונה הזאת בעיקרו של העצם, או מעמידתה כטפל לו. צרור כזה של שאלות ותשובות־שלילה הוא מן האמצעים הטובים, לתגבורת־ ההתענינות בנושא והבלטתו. (ובדומה לו, בשקלא וטריא של דרוש או פלפול, דרך “אם תאמר”, – “זאָל איך זאָגן”). והנה מצינו שימוש ניכר בדרך זה, הנתפס כאמצעי ריטורי, המכוון יפה־יפה לתכליתו, במאמרו הנודע של אחד העם: “משה”. והרי עיקר־הרכבו של אותו צרור שאלות ותשובות: "ומסתכל אני בדמות דיוקנו של משה ומוסיף לשאול: איש מלחמה הוא זה? לא! שהרי אין בכל הציור שום רמז לגבורת־הזרוע – – רק במלחמת עמלק אנו רואים אותו על שדה המערכה, אבל – – – או איש מדיני הוא? לא! שהרי כשהוצרך לעמוד לפני פרעה – – ובכן – “מחוקק הוא”? גם זה לא! שהרי כל מחוקק נותן תורתו לבני־דורו – – אבל – – אלא מה הוא משה? זאת ידעה המסורת והודיעה לנו בדברים מפורשים: “לא קם עוד נביא בישראל כמשה”. ובדברו על תכונות הנביא ואמר “ויפה אמר אחד החוקרים האנגליים (קארלייל):כל אדם יכול להגיע למעלת־הנביא בבקשת־האמת – – –”

ב    🔗

ויש ענין להעיר, כי ארבע שנים לפני שנדפס אותו מאמר, נאחז כדרך־הגדרה זה לגבי האיש שסבר, שכל אדם יכול להגיע למעלת הנביא, הלא הוא קרלייל. לתרגום הגרמני של “גיבורים ועבודת גיבורים” (הוצאת רקלאם) הקדים א. פפאנקוכה מבוא, שדרך בנינו כך: “יותר מאשר בכל סופר אחר בזמן החדש אתה נדרש בקרלייל לשאלה: מה היה? פילוסוף? ודאי, – – אבל לאור הפילוסופיה המדעית החדשה, היה למעשה רק פילוסוף ממדרגה שניה או שלישית – – היסטוריון של הספרות? “חיי שילר” שלו ניתנה לו הקדמה של גיתה – – אבל עיקר חשיבותו אינו גם בתחום זה. פוליטיקאי סוציאלי? – – כותב דברי הימים? – – אנו מכוונים יפה לכך, אם נקרא לו פילוסוף־חיים מעשיי או, אם נרצה, “נביא של המאה התשע־עשרה”. נביא באותו מובן –”.

ג    🔗

ושנה לפני שנדפס “משה” כתב, כידוע, ח.נ. ביאליק: “כל רגשות לבנו הסתומים אז נביא שאלו, נביא אמת – – – וינצנץ כוכבך, מורנו – – ואל תחת כוכבך היחידי נזעקנו כולנו” (“ולאחד העם”).

[י“ג שבט תרצ”ז]