מעשה נאה אף נלבב עשתה הוצאת “מחברות לספרות” בתל־אביב, שזיכתה את הקורא העברי בספר יקר, שאינו מצוי בזמננו אלא במספר־טפסים מועט, והוא ספרו המפואר של שלמה לויזון: “מליצת ישורון”, שאין ערוך לרוב חנו ויפיו – חן משורר ויפי־שירתו. יעקב פיכמן הקדים למהדורה החדשה מבוא, המכניס, בקוצר דברים, את הקורא באוירה של המשורר הניפלֶה והנפלא ומטעימו את הארומט של השירה הזאת, המיוחדת בקסמה וקסמיה. לעונגי קראתי וחזרתי וקראתי את המבוא, ואם כולו נתקבל על לבי, הרי פסוק אחד שבו לא נתקבל על דעתי. הפסוק הזה מדבר על דרכו של המשורר, מחבר־הספר, ואומר: “לא הקרוב, כי אם הרחוק, לא מה שבעינינו ראינו כי אם ש’באזנינו שמענו‘, ש’אבותינו סיפרו לנו’, זכר ‘ימות־עולם’, ‘בינת שנות־דור’. תחילה חשבתי, אפשר הכוונה לומר, כי מחבר המליצה יסוד־האוזן מרובה בו מיסוד־העין, ובענין זה הרי קצת דברי המחבר, שאביאם באופן שאדגיש בהם את החשוב לעניננו: 'הדברים הגדולים מאד – הם אשר יביאו לרוב השתוממות את לבנו, וממראיהם תאחזנו עליצות התמהון העז המסתער בקרבנו, לא ממראה הדברים היפים והנחמדים, אף כי יערבו אל נפשנו מאד. – – – כן לא תשתאה נפשנו ממראה אש יוקד – – כמו כן נשתאה בראותנו את השנהב הכבד – – או בראותנו את לויתן העקלתון הדומה למראה־עינינו כאי נרחב – – – ומה נכבד לעין רואה מראה־עץ – – או מראה בית – – מי ישתאה למחזה הנשר – – '. ורק לאחר שדיבר בענין ראייה ומראה, יאמר: ‘והנה גם בחוש השמע כך הוא’, ולאחר קצת דוגמאות, הוא אומר בפירוש: ‘ויען כי יתר שאת לחוש הראות על חוש השמע בעוז ובחריצות – –’”. ולפי שהדברים האלה גלויים וברורים, הרי אי־אפשר שכוונתו של יעקב פיכמן היא לומר, כי המחבר גדול לו משמע־אוזן ממראה־עין, אלא שגדול לו מראה־עינים, ששמע עליו ושהיה לפנים, ממראה עינים, שראה בעצמו ושהיה עתה. הכוונה הזאת בולטת למדי בראש הפסוק: לא הקרוב כי אם הרחוק.

ב    🔗

האוּמנם כן? האוּמנם לא הקרוב, כי אם הרחוק? ודאי, אם לדון לצד המגולה אין להשיב אלא: הן, אך אם לדון בצד המכוסה אין להשיב אלא: לאו. והרי יעקב פיכמן הוא שלימדנו לראות, כיצד המשורר העברי שהזקיק עצמו לתנ“ך ועולמו, נתמזגו לו הקרוב והרחוק, ומה שלימדנו בענין מאפו, שנמזג לו חזיון הנוף הקרוב, נוף ליטא שראה בעיניו, וחזיון נוף הרחוק, נופה של ארץ־ישראל שראה בתנ”ך, אני משתדל עתה ללמוד מתוך ספרו של שלמה לויזון. הספר, ספר לימוד הפואטיקה, וכמעט כל משליו משלי התנ“ך, ועליהם יסובו גם הפירושים, לאמור כל החומר הוא כולו בתחום המולדת הרחוקה, אך המעיין יפה־יפה יראה את שירטוטי־המולדת הקרובה. בנוסח אחר: המעיין יפה־יפה רואה, כיצד חווית מראות סביביו, עיירת מולדתו בהונגריה, היתה כמצע לחוויות מראות־התנ”ך. מובן, כי העיון הזה מצריך דרך־עקיפין, ויש בו משהו מדרך השחוק הנקרא Vexiersprel, אבל בלעדיו נראה את המשורר כמי שלא ראה אלא את שהראה לו הספר, בעוד אשר באמת היה גם כמי שראה את שהראו לו החיים, ושני החזיונות נתלכדו לו כאחד.

וכמישען בדרך עקיפין זו, הם לי תיאורי עיר־מולדתו של לויזון, מעשה ידי ההומוריסטן היהודי־גרמני הידוע, מוריץ גוטליב ספּיר, שישב בנעוריו במקום ההוא (אביו נשא אשתו האחרת, ממשפחת רוזנטאל, שנתפרסמה מחוצה למור, בשל שלמה רוזנטאל שנקרא גם הוא, כמשוררנו, שלמה מור, תלמיד חכם, עסקן ומשכיל נודע). תיאורים אלה לקטתי מתוך חיבורים שונים של ההומוריסטן (בפרקי זכרונותיו, ובנובילות: צ’אַקאַני וטאבורה או נגינת־הערב הרוחנית; הכתובת רבת־הכאב; הצוענית, מתוך נרתיק האהבה והאהבים שלי). מכלל־תיאוריו אנו שומעים, כי מור הוא כפר מכובד בקומיטאַט שטולווייסנבורג, בקצה יער באקוני המפורסם; ספיר עצמו רואה אותה כעריסת המוזה שלו (מכאן שילח, על פני העולם, את ספרו הקטן: ביכורי־פיוט), והוא מספר על מר רוזנטאל, רוטשילד־העיירה, שהיה הארנדטור של האריגים, ושרה אחותו (והיא אמו חוגרתו של ספיר) האַרנדטורית למלח ולברזל. אבל יותר מפרטים אלה מעניינים אותנו עתה הפרטים, שאנו מוצאים צד שווה בינם ובין תמונות שבמליצת־ישורון. הנה, למשל, אנו שומעים, מפי ספיר, תיאורה של מור וסביביה, שעיקרם מישור: “כל דרך היער ממור עד ראַאב ווספרים וכו' אינה אלא מישור”, וכשנתעה ביער, היתה “מחשבתי הראשונה להגיע לגבעה, כדי לסקור את הסביבה, אך מחשבה היתה, גבעה לא היתה”. כי המישור הגדול הזה אין בו אלא הר אחד: “מצבה של מור אין בו כל דבר מיוחד של מעין שירה או רומנטיקה. הסביבה היא פרוזאית ושטוחה למדי, אם מותר לראות את צ’וקא כהר”. במקום אחר, מובאים פרטי תיאור: “על אחד ממדרוני הר צ’וקא, הצופה פני שטוהלווייסנבורג עמדו שני בתים קטנים, כפי הנראה לא־נושבים, וסביבם שלוות־צפצפות”. והנה תמצית התמונות האלה מבצבצת כנגדנו מדברי שלמה לוינזון, שכן בבואו ללמדנו, כי “גם הגובה יפעל בנפש הפעלה עצומה”, הוא מביא כמה וכמה דוגמאות לכך, ואחת מהן כך לשונה: “ומה נכבד לעין רואה מראה עץ שתול על שפת הר גבוה! או מראה בית קטן הנשקף מראש הפיסגה על פני השרון!” כלום לא נראה בשרון את המישור ההוא, בפיסגה הנשקפת אליה, את הר צ’וקא, ובעץ השתול ובבית הקטן אותם שני הבתים הקטנים ואותם עצי־הצפצפה שבמדרוני הצ’וקא? וראה אף ראה, בבוא לויזון לבארך פירוש המלה: הרה, יאמר לך כי גזורה “על דרך זה מן הר; בהיות כי בטן ההרה ידמה בערך אל שאר חלקי הגוף, כהר קטן העולה מבין רחבי המישור”. כמה תואמת התמונה הקצרה הזאת את תיאור סביבי מור, ששמענו מפי ספיר, איך פרצה תמונת מולדו כדיוקה אפילו כהערה בלשנית.

ג    🔗

וראוי שתוסיף יגיעה על יגיעתך ותמצא, ליד הענין הגדול, שנגלה לפניך, גם כמה ענינים קטנים. כי הנה, למשל, ספיר מספר לנו, כמה פעמים, על יער הסביבה, הנקרא יער באקוני, ותעייותיו בו: “צמרות העצים הגדולים של יער מור בערו ויקדו בקצותיהן בארגמן שמש־הערב, צללים גדולים וכבדים רבצו כנחשי־ענק על סעיפי־השרשים של גזעים בני מאות שנים, כשיצאתי מן היער שבו היתה שרויה מור, נקודת־שוק קטנה ונאה, בדממת־חג של הערב”, וכן: “סביבי היער היו לי זרים כמעט, שלא ידענו, מאיזה צד באתי ופחות מזה אנה אפנה, כדי לצאת מן היער”. וכן: “הדרכים הרבות, שהצטלבו בחול לשרירותם וחפצם של אכרי־היער והחול, אבדו קמעה קמעה במוצאות רחבים”. והנה לויזון, בבואו לבאר מליצה בעמוס (“הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו, הישאג אריה וטרף אין לו” וכו'), יאמר: “הנביא אשר היה בנוקדים ואשר תמיד התהלך בין נאות־שדי ומשכנות־היערים, הוסיף בתחילה משל על משל מדברים המתהווים, יום־יום, בשדות הרועים: מהליכת שני עוברי אורח אשר יראו לפעמים נוסעים צמדים דרך יער בודד”. לומר, כי פעלה פה תמונה של מראה־עינים מימי־הילדות, מראה יער באקוני. רחוק לומר, כי הליכת השניים שבמליצת הנביא מחייבת את היער הבודד, וקרוב לומר, כי זכר יער באקוני מחייב. והנה, למשל, מתאר לנו מ.ג. סַפיר חזיון גדול ממראה סערה: “היה ערב נובמבר קודר, הגשם שטף בפלגים עזים, גבעות ההרים עטו עננים שחורים, הסערה השתוללה בעמק ובעקרת ההרים, הרעם התגלגל כמעט ללא חשך בין ברקים לוהבים”, וכן: “הסערה עברה ובהרים הרחוקים עוד זעפו הרעמים” והוא מספר לנו פרט, שיש בו צד של ענין לנו: “וכרגיל, במקרים כאלה בהונגריה, הונח התנ”ך על השולחן ונפתחה בו פרשת המבול“. והנה גם לויזון יתאר לנו, לצורך ביאורי־המשלים התנ”כיים השונים, מראה סערה, וכשאנו מעיינים בפרטי־התיאור אנו רואים, שאינם מחויבים מן הכתובים, אך אפשר שהם מחוייבים ממראות־סערות מסביבי־מולדתו: “אם יגע עד אזנינו קול החזק יותר מאשר הרגלנו לשמוע כפעם בפעם, תשתומם נפשנו מאד – – קול מים אדירים המתנפלים מראש־הצורים כקול שאון נורא – קול המון הרעם המתגולל בין חשרת עבי לפידים”, או: “וכברק אשר בלהב אחד ירעיד וישמים את נפש הרואה”, או בהמשילו, על האהבה, משל “להבות הברק הנורא, אשר מדי עברו דרך המון מים הצרורים בעבי שחק, בל יכבה אשו”, וכדומה.

ומשהגעת לכאן, אי אפשר שלא תתעורר על־כך, כי בעל מליצת ישורון, המדבר על “ענינים החדשים בענין מה אל הנפש הנמצאים ונהיים בסדרי־בראשית, אך במקומות רחוקים ולעתים רחוקות, או היוצאים ממינהג־הטבע וממינהג־קורות־תבל”, מביא כמה וכמה משלים לענינים כאלה, והבולט שבהם היא התפרצות הר־הגעש. הרי, למשל, דבריו: “אבל שער ושמה תאחזנו, בזכרנו את התהומות הלוהטים, אשר מתחת להרי־געש המריקים, מתוך פיהם, נהרי נחלי אש שוטפת”, וכן: “גם תהומות־הארץ ממעמקי־רבצם לחרדת קול־אלהים יחילו, יהמיון ברעדה כהמות גלי־ימים בעת תדכאם חמת־הסער. מרעדת תהומות הומיות ייבקעו מעינות, אשר ישטפו נהרי־נחלי־להבות מתחתיות ארץ השמימה”, או באחד משיריו המובא כדוגמה: "יתקבצו בבטן ארץ נחלי נהר וגפרית, ביום רעש־ערים, עם יושביהן שי לך יובילו, תעתיק מעמקי תהומות נהרות־איתן, לעשות משלחתך כרבבות הולכי שפל – – ", וכדומה. אנו משערים, כי אך מליצה בעולם הוא הדיבור: יום הרעש, ואך מליצה בעולם הוא הדיבור: בזכרנו את התהומות הלוהטות. לאמור אנו משערים, כי אין כאן אלא דרך משל, כעין מה שאנו קוראים, למשל, באחד מסיפורי מ.ג. ספיר: “וכשם שעם רעידת־אדמה נבקעים מחדש הבקעים הישנים, כן זיעזע המחזה המרעיש את הכאבים הישנים וקרעים ישנים נפתחו מחדש”. אך מה נעשה ומפי ספיר אנו שומעים על: “כברת־שוק על שפת היער הבאקוני, נשענת ברוב חן להר עבות־יערות הנקרא צ’וקא. המקום נקרא מוֹר ונודע לפנים בשל רעשי־אדמה תכופים – שנמשכו שלוש שנים רצופות, לפרקים קרובים היו חוזרים יום־יום שתים עשרה עד עשרים פעמים –”. ובכן, הרעש והגעש אינה מקרה במשלי המשורר – לא שמועה רחוקה, אלא שמועה קרובה, אם לא מראה קרוב.

ד    🔗

ועוד לענין הקרוב והרחוק, הרי אם לא להזכיר דוגמאות, שהרחוק נראה מקרוב (למשל, כשבעל המליצה אומר: “מי לא ישתאה – – למראה איש עולה ככדור עב אל במתי ענן”, שאפשר רישום־זכרון של מראה־עינים הוא), הלא ראוי להדגיש מה חשב על כך המשורר עצמו, והוא אומר לנו דעתו הברורה, בדברו על המשלים בשיר השירים: “במשלים האלה הודיע לנו המשורר את רוחב־לבו ואת עוצם־הכנתו להיות אמן נפלא במעשהו; כי על ידיהם צייר לנו, בציור שלם, את תכונת הרועה, אשר כל ימי היותו על אדמתו לא יעזוב את מיגרשי העיר הקטנה אשר חבלתהו אמו שמה, ולבו אינו יודע מאומה מן הדברים הנמצאים מהלאה משדה־מרעיתו. והנה כאשר יחם לבו למשול משל, ישים פניו אל הדברים המעטים הנמצאים מבין נאות מרעיתו, לקחת מהמה הדמיון, אף כי רחוקים הם מאד־מאד, ברוב משיגיהם, מן הדבר הנמשל; כי הלא אך המה חקוקים על לוח רעיוניו, ואם לא מהם יקח משל, מאין יקחם?” ובענין מראה יחזקאל ירחיב מה שאמרו חז"ל על בן כפר (אף כי אינו מזכיר דבריהם): "כי המראה הנוראה ההיא היתה אל עיני החוזה, כמראה עיר נכריה אל עיני נער קטן, אשר לא סר עד הנה מעיר מולדתו. והנה כאשר יספר הנער מן הדברים הנפלאים לעיניו, אשר ראה בכל פינות העיר הלזו, יתאמץ לתת להם דמיונות מהדברים הנראים יום־יום במולדתו, למען יהיה סיפורו מובן היטב אל נפשות שומעיו – – “. האוּמנם צריך הוכחה חותכת יותר, עד כמה בעל מליצת ישורון הלך מן הקרוב אל הרחוק, דרך הקרוב אל הרחוק, עד כמה הקרוב, היינו החוויה הסמוכה, הנתפסת בחושים ממש, הוא המצע, המסד לדרך תפיסתו את מראית הספר, התנ”ך?

[כ“ו תשרי תש”ה]