לראשית פירסומו של ר' משה זק"ש    🔗

מורי ידידי, נתן מיכאל גלבר, אסף מן הרישומים והרשומות על אישיותו, דרכו ומיפעלו של ר' משה זק"ש והעלה דמותו כאחד מבוני־הישוב ואבות ההתישבות החקלאית בארצנו (ראה מאמרו ב“סיני”, שנה א‘, חוברת ה’–ו’), ואוסיף עתה קצת פרטים על הפרטים הרבים והמענינים, שהעלה לפנינו. פרטים אלה יש בהם צד של חשיבות מיוחדת, מתוך שהם מרמזים על ראשית־פירסומו של האיש הזה בימים, שעליהם מעיד גלבר, שהחומר עליהם לקוי ביותר. בכלל־התעודות, שגלבר נעזר בהם נמצא, כמובן, גם ה“אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס” של יהודה (לודויג) פיליפסון, אלא שהוא נעזר בו משנת 1851 ואילך, ימים שזק"ש פירסם שם מכתביו. וראוי להקדים בזה, שכן עוד בשנה הראשונה של כתב־עת זה, אתה מוצא ידיעות עליו, אופיו, דרכו, מעשיו.

דומה, כי ראשית־פירסום רחב יותר עשה לאיש הזה, שנראה משונה בדרכיו, הנסיך הראמאן פיקלר־מוסקאו, שהיה נודע בימיו, אם בגניו הנפלאים, אם בספרי המסעות המענינים שלו, שניתן ללמוד על גודל־פירסומו מכך, שהיינריך היינה הקדיש לו את ספר־המסעות שלו. והנה אחד מספרי פיקלר־מוסקאו האלה נקרא בשם “סעמילאַססאָ אין אפריקא” (יצא בחמישה כרכים ב־1836) ובכרך הרביעי שבו הוא מסַפר על ישיבתו בעיר אחת שבמדינת תוניס – ישיבה־בבית, שלא יצא מתוכו אלא לשעות רחוקות ביותר, ובאחד הבקרים נכנס אצלו אדם, “רב ותלמודי גרמניי מירושלים”. לדברי הכותב היה אדם זה “מן היפים ביותר שנזדמנו לו, לבושו מנוקה, אדרתו ורודה, זקנו חום ונאה, פיאותיו ארוכות ויורדות מתחת לתרבושו על פניו הצחורים, ורישומו מצוין ביותר”. אורח זה סיפר לו, שהוא הולך לגרמניה להעסיק בה לבם של בני־השפעה לתכנית בת־טיפוחיו – מוסד להשכלה בשביל נערי־ישראל עזובים, שישרת גם את הגדולים, שכן רבים מן הגדולים שם דרגתם כדרגת ילדיהם. וכן מביא הכותב שיחה שבינו ובין אותו רב, ומכתלי־השיחה הזאת ניכר, שאין הנסיך יודע למסור דברי אורחו כדקדוקם, וודאי כמה דברים נשתבשו בשמיעתם והבנתם. אולם מתוך השיחה ניכר לו האורח כאיש, שנמזגו בו אמונה נלהבת וטולרנציה מרובה, ודרכו בעוז־מחשבה. כך אמר לו, שהוכחת־אמת למשיח היא גאולת המין האנושי ותור־האושר, מה שלא הבינה הנצרות, המתפארה בכך. אמר לו לנסיך על הנצרות: “דתכם נוחה מדי, משקיימתם את הפתגם ואהבת לרעך כמוך, ואתם הולכים ביום א' לבית היראה שלכם, שוב אתם פטורים מלעשות כלום. פתגם זה לא ישו המציאו, וכבר נזכר בתלמוד וניתן שם בפי כהן בבית המקדש כתשובה למי שדרש ממנו ללמדו תמצית הדת במליצה אחת” (כאן אנו למדים, כיצד דברי האורח נסתכסכו בהבנתו וזכרונו של הנסיך, שכך נתפרש לו ענין ואהבת לריעך כמוך, שעיקרו במקרא וענין המעשה הנודע בהלל במי שביקש ללמוד תורה כולה על רגל אחת), ואילו דת־ישראל, אף שגם היא מחוייבת באותו כלל של ואהבת לריעך כמוך, מרובים בה דינים ותפילות, מבוקר עד ערב, וחיובים טובים ונחוצים הם, שהם מסייעים לו לאדם, שלא ישכח את השם ויהא מפקח על עצמו בכל שעה, והיא התועלת שבתפילה של חובה החוזרת תמיד. ואף כך אמר לו לנסיך: האמונה נחוצה קודם־כל, ודברים הרבה שבתורה ובשאר ספרי־קודש אפשר שהיו נראים לו כחזרה מיותרת שאין לה טעם, אילולא היתה בו ודאות, שאין אנו מסוגלים להבינם ולהכירם בבירור. או שהספרים האלה קדושים ומפי הגבורה או שאינם קדושים והם מעשה־אדם. אם מעשה אדם הם, פוסקת כל הדת שלו, אולם אם דבר־השם הם, מן המחויב שיהא בכּל יסוד ומשמעות לא־נודעים, גם במה שאין אנו יודעים לתפוס בכשרונותינו. וכן סיפר לו, כי אַחד־המיסיונרים זימנו זה מקרוב לשפת־הים וביקש להטותו לצד הנצרות, ישבו שניהם שעות ארוכות ודיברו כמה וכמה דברים נאים, אולם שאלות שנשאל אותו מיסיונר, לא ידע להשיב להן תשובה. הנסיך הכותב הוגה הערצה לקנאותו הקדושה ולעוזו של אורחו, הוא רואה אותו כלוחם צעיר ועז, שאיננו חושש לילך למחנה האויב ולקרוא אותו למלחמת־שניים, פנים אל פנים. באחרונה הוא מספר, כי נתן לו ל“רב היפה” מכתבי המלצה למשפחת רוטשילד האדירה והנדיבה והוא מקווה, כי “בבואו לירושלים כבר ימצא אותו מוסד־השכלה של היהודים בפריחתו”. והוא מסיים בהערה, כי אי־אפשר לו לרוטשילד, שיהא נחשל יותר מאיברהים (פחה), “שהתיר להם לכמרי־הנוצרים בירושלים לחזור ולפתוח את החלונות החסומים של בתי־היראה שלהם. זה הוא, לפחות, עניו־השכלה, שאין עליו ערר”.

ב    🔗

עד כאן הרצאת־לשונו של אותו נסיך בספר־המסע שלו. כל הפיסקה, לרבות בלבולי־ההבנה, שבה, נדפסה, כנראה דרך־קוריוז, באַלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס, בשנת 1837, במדור של הכתבות, הליקוטים וההשגות (גל. 6, עמ' 23–24). הסופר־התייר לא פירש בשמו של אותו אורח מוזר, אולם משנתפרסמה הפיסקה, נמצא מי שהעיר את כתב־העת על שמו של אותו אורח. ואמנם בכתבה מוינא מסופר, כי הרב, הנזכר בכרך הרביעי של סעמילאססאָ, עושה בוינה. שמו זאַקס והוא ממיינינגן שבגרמניה, קודם היה בחור בישיבות שבה, אחר־כך עלה לירושלים והשתקע בה, וחזר לגרמניה, כדי לעורר את מידת־הרחמים של בני־אמונתו לטובת בני־ישראל שבירושלים, גם בדרך העידוד של התעשיה ביניהם. אישיותו החיצונית והפנימית היא בדיוקה, כדרך תיאורו של הנסיך פיקלר־מוסקאו, ובעל הכתבה ראה באמת בידו אותם מכתבי־המלצה. האציל שלמה לבית־רוטשילד הבטיחו, שיתן בידו תמיכה ניכרת “משיתקיימו תכניותיו, שהקנאות שבהן מרובה מבהירות־המחשבה שבהן”. (שם, גל. 37, עמ' 148, הכתבה היא בעילום שם כותבה, אך משערני, שמחברה היה מנדל ברי"י שטרן). לאחר כמה חדשים חזר ונזכר שם זאקס באותו כתב־עת, והפעם בכתבה ממייניגן, הכתובה ב ־5 לספטמבר שבאותה שנה וחתומה בשם: ידיד משפט ואמת. הכותב מספר, כי “התייר ובן־ארצנו הנודע” מר משה זאקס מירושלים שנתוודע לפרדינאנד, קיסרה של אוסטריה, ולנסיך מטרניך, עובר זה ימים ושנים באירופה, לטובתם של בני־אירופה יהודים ונוצרים, היושבים בירושלים, בא למולדתו וסיפר, בשאר דבריו, כי מאות האלפים, הנשלחים שנה־שנה לתמיכת עניי ירושלים, מתבזבזים בחלוקה, שאינם כדין וללא הועיל, ושעל כן ראוי לשלוח, מדי פעם בפעם, אדם מהימן מאירופה, כדי לבדוק את מצבם של אוכלוסי האירופיים שמה ולדאוג לשימוש, המכוון־לתכלית, בנדבות האלה, שכן הנצרכים ביותר מקבלים נדבות מועטות ביותר, ואילו אחרים מעשירים והולכים. נמצא שהסכומים הגדולים, הנשלחים להקל מצוקתם של העניים־באמת, שמשתרבבים לידים אחרות ואינם מגיעים לידיהם של אלה, האוכלים לחמם בזיעת אפיים. הכַתָּב מעיר, כי מן הראוי הוא, שקולו של האיש הישר הזה יישמע, לא בלבד באזני בני־דתו באירופה, אלא גם בכל מקום שנמצאים בני־רחמנים, הדואגים למצבם העגום של אחיהם במזרח ושולחים להם נדבות־אהבתם. “אף הממשלות ראוי שיתעוררו על הענין הנכבד הזה, ביחוד שהכספים הזורמים מארצותיהם אובדים, ללא־שיור, כטיפה באוקינוס ומתבזבזים ללא תועלת (שם, גל. 74, עמ' 293 294). כל מי שמשווה דברי הנסיך־התייר ודברי הכתב מוינה לדברי הכתב ממיינינגן, מתעורר ממילא על־כך, שתחילה לא נראה זאקס אלא כטורח אך על עניני היהודים־שבירושלים, ואילו עתה הוא נראה כטורח על כל אוכלוסי־ירושלים, התלויים בנדבות הזורמות מאירופה, ואין להכריע, אם ההרחבה הזאת באה מתוך־כך, שזאקס, בבקשו להניע גם את הממשלות, שיתערבו בענין־השימוש הראוי בכספי־הצדקה הזורמים לארץ־ישראל, הבליט להם את הנחיצות מצד הרחב ביותר, שעשוי היה למשוך לבם יותר, כיוון שהראה לא בלבד על ביזבוזי־כספי־ישראל, אלא גם על ביזבוזים דומים בעדות הנוצריות בירושלים; או שהיה באותה ההרחבה של שטח הדאגה גם ממידת הטשטוש הידוע, שהיתה חביבה על כתב־העת, שבו נתפרסמה כתבה זו. לאחר שבועיים רואה הכתב ממיינינגן, (הפעם בלא כל חתימה), לחזור לענין זאקס והוא אומר, שאף־על־פי שכבר נכתב בזה, יש חשיבות להביא גם מה שפירסמה ה”דאָרפצייטונג" בגליונה מס. 152, שכך לשון ידיעתה: "כאן שוהה עתה תושב ירושלים, יליד דרייזיגאקר, שעבר עד־עתה את גרמניה ואירופה, מתוך כוונה, דרך הבטחת־סובסקריבציה, להעביר אילו מחנכי נוער מנוסים, וכן אילו בעלי מלאכה מוכשרים ואנשי משק מעשיים, לארץ הקדושה, שילמדו תרבות את האירופאים העזובים שמה. המוסד העומד להבנות לשם כך, ייתר, לעתיד לבוא, את התמיכות החשובות, שזרמו שמה, שנה־שנה מאירופה, ולפרקים מרובים נתבזבזו ללא־הועיל. הוא־הוא אותו רב ותלמודיי עצמו, שתייר־העולם המפורסם, הנסיך פיקלר־מוסקאו נזדמן עמו בסוזה שבאפריקה, ודיבר עליו טובות בכרך ד' של “סעמילאססאָ אין אפריקא” שלו, ושכבר נזכר באלג. צייט דעס יודענטומס, גל. 6 ו־37. רצוי, כי מר מ. זאקס, על אף ההרפתקאות המרובות שלו בהולנד גרמניה, ישיג את מטרתו, שיש בה מטובת האנושיות (שם, גל. 80 עמ' 317).

ג.    🔗

נמצא שאותה הפגישה של ר' משה זאקס באריקה (אגב ענין השהייה שלו באפריקה, אין לנו ידיעות בו) עם הנסיך היתה לו להועיל – גם מה שכתב בספרו, וגם מכתבי ההמלצה שלו, היו לו כבני־לוויה טובים.

[שבט־אדר א' תרצ"ח]