מעשה נאה אף נלבב עשתה הוצאת “מחברות לספרות” בתל־אביב, שזיכתה את הקורא העברי בספר יקר, שאינו מצוי בזמננו אלא במספר־טפסים מועט, והוא ספרו המפואר של שלמה לויזון: “מליצת ישורון”, שאין ערוך לרוב חנו ויפיו – חן משורר ויפי־שירתו. יעקב פיכמן הקדים למהדורה החדשה מבוא, המכניס, בקוצר דברים, את הקורא באוירה של המשורר הניפלֶה והנפלא ומטעימו את הארומט של השירה הזאת, המיוחדת בקסמה וקסמיה. לעונגי קראתי וחזרתי וקראתי את המבוא, ואם כולו נתקבל על לבי, הרי פסוק אחד שבו לא נתקבל על דעתי. הפסוק הזה מדבר על דרכו של המשורר, מחבר־הספר, ואומר: “לא הקרוב, כי אם הרחוק, לא מה שבעינינו ראינו כי אם ש’באזנינו שמענו‘, ש’אבותינו סיפרו לנו’, זכר ‘ימות־עולם’, ‘בינת שנות־דור’. תחילה חשבתי, אפשר הכוונה לומר, כי מחבר המליצה יסוד־האוזן מרובה בו מיסוד־העין, ובענין זה הרי קצת דברי המחבר, שאביאם באופן שאדגיש בהם את החשוב לעניננו: 'הדברים הגדולים מאד – הם אשר יביאו לרוב השתוממות את לבנו, וממראיהם תאחזנו עליצות התמהון העז המסתער בקרבנו, לא ממראה הדברים היפים והנחמדים, אף כי יערבו אל נפשנו מאד. – – – כן לא תשתאה נפשנו ממראה אש יוקד – – כמו כן נשתאה בראותנו את השנהב הכבד – – או בראותנו את לויתן העקלתון הדומה למראה־עינינו כאי נרחב – – – ומה נכבד לעין רואה מראה־עץ – – או מראה בית – – מי ישתאה למחזה הנשר – – '. ורק לאחר שדיבר בענין ראייה ומראה, יאמר: ‘והנה גם בחוש השמע כך הוא’, ולאחר קצת דוגמאות, הוא אומר בפירוש: ‘ויען כי יתר שאת לחוש הראות על חוש השמע בעוז ובחריצות – –’”. ולפי שהדברים האלה גלויים וברורים, הרי אי־אפשר שכוונתו של יעקב פיכמן היא לומר, כי המחבר גדול לו משמע־אוזן ממראה־עין, אלא שגדול לו מראה־עינים, ששמע עליו ושהיה לפנים, ממראה עינים, שראה בעצמו ושהיה עתה. הכוונה הזאת בולטת למדי בראש הפסוק: לא הקרוב כי אם הרחוק.

ב

האוּמנם כן? האוּמנם לא הקרוב, כי אם הרחוק? ודאי, אם לדון לצד המגולה אין להשיב אלא: הן, אך אם לדון בצד המכוסה אין להשיב אלא: לאו. והרי יעקב פיכמן הוא שלימדנו לראות, כיצד המשורר העברי שהזקיק עצמו לתנ“ך ועולמו, נתמזגו לו הקרוב והרחוק, ומה שלימדנו בענין מאפו, שנמזג לו חזיון הנוף הקרוב, נוף ליטא שראה בעיניו, וחזיון נוף הרחוק, נופה של ארץ־ישראל שראה בתנ”ך, אני משתדל עתה ללמוד מתוך ספרו של שלמה לויזון. הספר, ספר לימוד הפואטיקה, וכמעט כל משליו משלי התנ“ך, ועליהם יסובו גם הפירושים, לאמור כל החומר הוא כולו בתחום המולדת הרחוקה, אך המעיין יפה־יפה יראה את שירטוטי־המולדת הקרובה. בנוסח אחר: המעיין יפה־יפה רואה, כיצד חווית מראות סביביו, עיירת מולדתו בהונגריה, היתה כמצע לחוויות מראות־התנ”ך. מובן, כי העיון הזה מצריך דרך־עקיפין, ויש בו משהו מדרך השחוק הנקרא Vexiersprel, אבל בלעדיו נראה את המשורר כמי שלא ראה אלא את שהראה לו הספר, בעוד אשר באמת היה גם כמי שראה את שהראו לו החיים, ושני החזיונות נתלכדו לו כאחד.

וכמישען בדרך עקיפין זו, הם לי תיאורי עיר־מולדתו של לויזון, מעשה ידי ההומוריסטן היהודי־גרמני הידוע, מוריץ גוטליב ספּיר, שישב בנעוריו במקום ההוא (אביו נשא אשתו האחרת, ממשפחת רוזנטאל, שנתפרסמה מחוצה למור, בשל שלמה רוזנטאל שנקרא גם הוא, כמשוררנו, שלמה מור, תלמיד חכם, עסקן ומשכיל נודע). תיאורים אלה לקטתי מתוך חיבורים שונים של ההומוריסטן (בפרקי זכרונותיו, ובנובילות: צ’אַקאַני וטאבורה או נגינת־הערב הרוחנית; הכתובת רבת־הכאב; הצוענית, מתוך נרתיק האהבה והאהבים שלי). מכלל־תיאוריו אנו שומעים, כי מור הוא כפר מכובד בקומיטאַט שטולווייסנבורג, בקצה יער באקוני המפורסם; ספיר עצמו רואה אותה כעריסת המוזה שלו (מכאן שילח, על פני העולם, את ספרו הקטן: ביכורי־פיוט), והוא מספר על מר רוזנטאל, רוטשילד־העיירה, שהיה הארנדטור של האריגים, ושרה אחותו (והיא אמו חוגרתו של ספיר) האַרנדטורית למלח ולברזל. אבל יותר מפרטים אלה מעניינים אותנו עתה הפרטים, שאנו מוצאים צד שווה בינם ובין תמונות שבמליצת־ישורון. הנה, למשל, אנו שומעים, מפי ספיר, תיאורה של מור וסביביה, שעיקרם מישור: “כל דרך היער ממור עד ראַאב ווספרים וכו' אינה אלא מישור”, וכשנתעה ביער, היתה “מחשבתי הראשונה להגיע לגבעה, כדי לסקור את הסביבה, אך מחשבה היתה, גבעה לא היתה”. כי המישור הגדול הזה אין בו אלא הר אחד: “מצבה של מור אין בו כל דבר מיוחד של מעין שירה או רומנטיקה. הסביבה היא פרוזאית ושטוחה למדי, אם מותר לראות את צ’וקא כהר”. במקום אחר, מובאים פרטי תיאור: “על אחד ממדרוני הר צ’וקא, הצופה פני שטוהלווייסנבורג עמדו שני בתים קטנים, כפי הנראה לא־נושבים, וסביבם שלוות־צפצפות”. והנה תמצית התמונות האלה מבצבצת כנגדנו מדברי שלמה לוינזון, שכן בבואו ללמדנו, כי “גם הגובה יפעל בנפש הפעלה עצומה”, הוא מביא כמה וכמה דוגמאות לכך, ואחת מהן כך לשונה: “ומה נכבד לעין רואה מראה עץ שתול על שפת הר גבוה! או מראה בית קטן הנשקף מראש הפיסגה על פני השרון!” כלום לא נראה בשרון את המישור ההוא, בפיסגה הנשקפת אליה, את הר צ’וקא, ובעץ השתול ובבית הקטן אותם שני הבתים הקטנים ואותם עצי־הצפצפה שבמדרוני הצ’וקא? וראה אף ראה, בבוא לויזון לבארך פירוש המלה: הרה, יאמר לך כי גזורה “על דרך זה מן הר; בהיות כי בטן ההרה ידמה בערך אל שאר חלקי הגוף, כהר קטן העולה מבין רחבי המישור”. כמה תואמת התמונה הקצרה הזאת את תיאור סביבי מור, ששמענו מפי ספיר, איך פרצה תמונת מולדו כדיוקה אפילו כהערה בלשנית.

ג

וראוי שתוסיף יגיעה על יגיעתך ותמצא, ליד הענין הגדול, שנגלה לפניך, גם כמה ענינים קטנים. כי הנה, למשל, ספיר מספר לנו, כמה פעמים, על יער הסביבה, הנקרא יער באקוני, ותעייותיו בו: “צמרות העצים הגדולים של יער מור בערו ויקדו בקצותיהן בארגמן שמש־הערב, צללים גדולים וכבדים רבצו כנחשי־ענק על סעיפי־השרשים של גזעים בני מאות שנים, כשיצאתי מן היער שבו היתה שרויה מור, נקודת־שוק קטנה ונאה, בדממת־חג של הערב”, וכן: “סביבי היער היו לי זרים כמעט, שלא ידענו, מאיזה צד באתי ופחות מזה אנה אפנה, כדי לצאת מן היער”. וכן: “הדרכים הרבות, שהצטלבו בחול לשרירותם וחפצם של אכרי־היער והחול, אבדו קמעה קמעה במוצאות רחבים”. והנה לויזון, בבואו לבאר מליצה בעמוס (“הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו, הישאג אריה וטרף אין לו” וכו'), יאמר: “הנביא אשר היה בנוקדים ואשר תמיד התהלך בין נאות־שדי ומשכנות־היערים, הוסיף בתחילה משל על משל מדברים המתהווים, יום־יום, בשדות הרועים: מהליכת שני עוברי אורח אשר יראו לפעמים נוסעים צמדים דרך יער בודד”. לומר, כי פעלה פה תמונה של מראה־עינים מימי־הילדות, מראה יער באקוני. רחוק לומר, כי הליכת השניים שבמליצת הנביא מחייבת את היער הבודד, וקרוב לומר, כי זכר יער באקוני מחייב. והנה, למשל, מתאר לנו מ.ג. סַפיר חזיון גדול ממראה סערה: “היה ערב נובמבר קודר, הגשם שטף בפלגים עזים, גבעות ההרים עטו עננים שחורים, הסערה השתוללה בעמק ובעקרת ההרים, הרעם התגלגל כמעט ללא חשך בין ברקים לוהבים”, וכן: “הסערה עברה ובהרים הרחוקים עוד זעפו הרעמים” והוא מספר לנו פרט, שיש בו צד של ענין לנו: “וכרגיל, במקרים כאלה בהונגריה, הונח התנ”ך על השולחן ונפתחה בו פרשת המבול“. והנה גם לויזון יתאר לנו, לצורך ביאורי־המשלים התנ”כיים השונים, מראה סערה, וכשאנו מעיינים בפרטי־התיאור אנו רואים, שאינם מחויבים מן הכתובים, אך אפשר שהם מחוייבים ממראות־סערות מסביבי־מולדתו: “אם יגע עד אזנינו קול החזק יותר מאשר הרגלנו לשמוע כפעם בפעם, תשתומם נפשנו מאד – – קול מים אדירים המתנפלים מראש־הצורים כקול שאון נורא – קול המון הרעם המתגולל בין חשרת עבי לפידים”, או: “וכברק אשר בלהב אחד ירעיד וישמים את נפש הרואה”, או בהמשילו, על האהבה, משל “להבות הברק הנורא, אשר מדי עברו דרך המון מים הצרורים בעבי שחק, בל יכבה אשו”, וכדומה.

ומשהגעת לכאן, אי אפשר שלא תתעורר על־כך, כי בעל מליצת ישורון, המדבר על “ענינים החדשים בענין מה אל הנפש הנמצאים ונהיים בסדרי־בראשית, אך במקומות רחוקים ולעתים רחוקות, או היוצאים ממינהג־הטבע וממינהג־קורות־תבל”, מביא כמה וכמה משלים לענינים כאלה, והבולט שבהם היא התפרצות הר־הגעש. הרי, למשל, דבריו: “אבל שער ושמה תאחזנו, בזכרנו את התהומות הלוהטים, אשר מתחת להרי־געש המריקים, מתוך פיהם, נהרי נחלי אש שוטפת”, וכן: “גם תהומות־הארץ ממעמקי־רבצם לחרדת קול־אלהים יחילו, יהמיון ברעדה כהמות גלי־ימים בעת תדכאם חמת־הסער. מרעדת תהומות הומיות ייבקעו מעינות, אשר ישטפו נהרי־נחלי־להבות מתחתיות ארץ השמימה”, או באחד משיריו המובא כדוגמה: "יתקבצו בבטן ארץ נחלי נהר וגפרית, ביום רעש־ערים, עם יושביהן שי לך יובילו, תעתיק מעמקי תהומות נהרות־איתן, לעשות משלחתך כרבבות הולכי שפל – – ", וכדומה. אנו משערים, כי אך מליצה בעולם הוא הדיבור: יום הרעש, ואך מליצה בעולם הוא הדיבור: בזכרנו את התהומות הלוהטות. לאמור אנו משערים, כי אין כאן אלא דרך משל, כעין מה שאנו קוראים, למשל, באחד מסיפורי מ.ג. ספיר: “וכשם שעם רעידת־אדמה נבקעים מחדש הבקעים הישנים, כן זיעזע המחזה המרעיש את הכאבים הישנים וקרעים ישנים נפתחו מחדש”. אך מה נעשה ומפי ספיר אנו שומעים על: “כברת־שוק על שפת היער הבאקוני, נשענת ברוב חן להר עבות־יערות הנקרא צ’וקא. המקום נקרא מוֹר ונודע לפנים בשל רעשי־אדמה תכופים – שנמשכו שלוש שנים רצופות, לפרקים קרובים היו חוזרים יום־יום שתים עשרה עד עשרים פעמים –”. ובכן, הרעש והגעש אינה מקרה במשלי המשורר – לא שמועה רחוקה, אלא שמועה קרובה, אם לא מראה קרוב.

ד

ועוד לענין הקרוב והרחוק, הרי אם לא להזכיר דוגמאות, שהרחוק נראה מקרוב (למשל, כשבעל המליצה אומר: “מי לא ישתאה – – למראה איש עולה ככדור עב אל במתי ענן”, שאפשר רישום־זכרון של מראה־עינים הוא), הלא ראוי להדגיש מה חשב על כך המשורר עצמו, והוא אומר לנו דעתו הברורה, בדברו על המשלים בשיר השירים: “במשלים האלה הודיע לנו המשורר את רוחב־לבו ואת עוצם־הכנתו להיות אמן נפלא במעשהו; כי על ידיהם צייר לנו, בציור שלם, את תכונת הרועה, אשר כל ימי היותו על אדמתו לא יעזוב את מיגרשי העיר הקטנה אשר חבלתהו אמו שמה, ולבו אינו יודע מאומה מן הדברים הנמצאים מהלאה משדה־מרעיתו. והנה כאשר יחם לבו למשול משל, ישים פניו אל הדברים המעטים הנמצאים מבין נאות מרעיתו, לקחת מהמה הדמיון, אף כי רחוקים הם מאד־מאד, ברוב משיגיהם, מן הדבר הנמשל; כי הלא אך המה חקוקים על לוח רעיוניו, ואם לא מהם יקח משל, מאין יקחם?” ובענין מראה יחזקאל ירחיב מה שאמרו חז"ל על בן כפר (אף כי אינו מזכיר דבריהם): "כי המראה הנוראה ההיא היתה אל עיני החוזה, כמראה עיר נכריה אל עיני נער קטן, אשר לא סר עד הנה מעיר מולדתו. והנה כאשר יספר הנער מן הדברים הנפלאים לעיניו, אשר ראה בכל פינות העיר הלזו, יתאמץ לתת להם דמיונות מהדברים הנראים יום־יום במולדתו, למען יהיה סיפורו מובן היטב אל נפשות שומעיו – – “. האוּמנם צריך הוכחה חותכת יותר, עד כמה בעל מליצת ישורון הלך מן הקרוב אל הרחוק, דרך הקרוב אל הרחוק, עד כמה הקרוב, היינו החוויה הסמוכה, הנתפסת בחושים ממש, הוא המצע, המסד לדרך תפיסתו את מראית הספר, התנ”ך?

[כ“ו תשרי תש”ה]

לראשית פירסומו של ר' משה זק"ש

מורי ידידי, נתן מיכאל גלבר, אסף מן הרישומים והרשומות על אישיותו, דרכו ומיפעלו של ר' משה זק"ש והעלה דמותו כאחד מבוני־הישוב ואבות ההתישבות החקלאית בארצנו (ראה מאמרו ב“סיני”, שנה א‘, חוברת ה’–ו’), ואוסיף עתה קצת פרטים על הפרטים הרבים והמענינים, שהעלה לפנינו. פרטים אלה יש בהם צד של חשיבות מיוחדת, מתוך שהם מרמזים על ראשית־פירסומו של האיש הזה בימים, שעליהם מעיד גלבר, שהחומר עליהם לקוי ביותר. בכלל־התעודות, שגלבר נעזר בהם נמצא, כמובן, גם ה“אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס” של יהודה (לודויג) פיליפסון, אלא שהוא נעזר בו משנת 1851 ואילך, ימים שזק"ש פירסם שם מכתביו. וראוי להקדים בזה, שכן עוד בשנה הראשונה של כתב־עת זה, אתה מוצא ידיעות עליו, אופיו, דרכו, מעשיו.

דומה, כי ראשית־פירסום רחב יותר עשה לאיש הזה, שנראה משונה בדרכיו, הנסיך הראמאן פיקלר־מוסקאו, שהיה נודע בימיו, אם בגניו הנפלאים, אם בספרי המסעות המענינים שלו, שניתן ללמוד על גודל־פירסומו מכך, שהיינריך היינה הקדיש לו את ספר־המסעות שלו. והנה אחד מספרי פיקלר־מוסקאו האלה נקרא בשם “סעמילאַססאָ אין אפריקא” (יצא בחמישה כרכים ב־1836) ובכרך הרביעי שבו הוא מסַפר על ישיבתו בעיר אחת שבמדינת תוניס – ישיבה־בבית, שלא יצא מתוכו אלא לשעות רחוקות ביותר, ובאחד הבקרים נכנס אצלו אדם, “רב ותלמודי גרמניי מירושלים”. לדברי הכותב היה אדם זה “מן היפים ביותר שנזדמנו לו, לבושו מנוקה, אדרתו ורודה, זקנו חום ונאה, פיאותיו ארוכות ויורדות מתחת לתרבושו על פניו הצחורים, ורישומו מצוין ביותר”. אורח זה סיפר לו, שהוא הולך לגרמניה להעסיק בה לבם של בני־השפעה לתכנית בת־טיפוחיו – מוסד להשכלה בשביל נערי־ישראל עזובים, שישרת גם את הגדולים, שכן רבים מן הגדולים שם דרגתם כדרגת ילדיהם. וכן מביא הכותב שיחה שבינו ובין אותו רב, ומכתלי־השיחה הזאת ניכר, שאין הנסיך יודע למסור דברי אורחו כדקדוקם, וודאי כמה דברים נשתבשו בשמיעתם והבנתם. אולם מתוך השיחה ניכר לו האורח כאיש, שנמזגו בו אמונה נלהבת וטולרנציה מרובה, ודרכו בעוז־מחשבה. כך אמר לו, שהוכחת־אמת למשיח היא גאולת המין האנושי ותור־האושר, מה שלא הבינה הנצרות, המתפארה בכך. אמר לו לנסיך על הנצרות: “דתכם נוחה מדי, משקיימתם את הפתגם ואהבת לרעך כמוך, ואתם הולכים ביום א' לבית היראה שלכם, שוב אתם פטורים מלעשות כלום. פתגם זה לא ישו המציאו, וכבר נזכר בתלמוד וניתן שם בפי כהן בבית המקדש כתשובה למי שדרש ממנו ללמדו תמצית הדת במליצה אחת” (כאן אנו למדים, כיצד דברי האורח נסתכסכו בהבנתו וזכרונו של הנסיך, שכך נתפרש לו ענין ואהבת לריעך כמוך, שעיקרו במקרא וענין המעשה הנודע בהלל במי שביקש ללמוד תורה כולה על רגל אחת), ואילו דת־ישראל, אף שגם היא מחוייבת באותו כלל של ואהבת לריעך כמוך, מרובים בה דינים ותפילות, מבוקר עד ערב, וחיובים טובים ונחוצים הם, שהם מסייעים לו לאדם, שלא ישכח את השם ויהא מפקח על עצמו בכל שעה, והיא התועלת שבתפילה של חובה החוזרת תמיד. ואף כך אמר לו לנסיך: האמונה נחוצה קודם־כל, ודברים הרבה שבתורה ובשאר ספרי־קודש אפשר שהיו נראים לו כחזרה מיותרת שאין לה טעם, אילולא היתה בו ודאות, שאין אנו מסוגלים להבינם ולהכירם בבירור. או שהספרים האלה קדושים ומפי הגבורה או שאינם קדושים והם מעשה־אדם. אם מעשה אדם הם, פוסקת כל הדת שלו, אולם אם דבר־השם הם, מן המחויב שיהא בכּל יסוד ומשמעות לא־נודעים, גם במה שאין אנו יודעים לתפוס בכשרונותינו. וכן סיפר לו, כי אַחד־המיסיונרים זימנו זה מקרוב לשפת־הים וביקש להטותו לצד הנצרות, ישבו שניהם שעות ארוכות ודיברו כמה וכמה דברים נאים, אולם שאלות שנשאל אותו מיסיונר, לא ידע להשיב להן תשובה. הנסיך הכותב הוגה הערצה לקנאותו הקדושה ולעוזו של אורחו, הוא רואה אותו כלוחם צעיר ועז, שאיננו חושש לילך למחנה האויב ולקרוא אותו למלחמת־שניים, פנים אל פנים. באחרונה הוא מספר, כי נתן לו ל“רב היפה” מכתבי המלצה למשפחת רוטשילד האדירה והנדיבה והוא מקווה, כי “בבואו לירושלים כבר ימצא אותו מוסד־השכלה של היהודים בפריחתו”. והוא מסיים בהערה, כי אי־אפשר לו לרוטשילד, שיהא נחשל יותר מאיברהים (פחה), “שהתיר להם לכמרי־הנוצרים בירושלים לחזור ולפתוח את החלונות החסומים של בתי־היראה שלהם. זה הוא, לפחות, עניו־השכלה, שאין עליו ערר”.

ב

עד כאן הרצאת־לשונו של אותו נסיך בספר־המסע שלו. כל הפיסקה, לרבות בלבולי־ההבנה, שבה, נדפסה, כנראה דרך־קוריוז, באַלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס, בשנת 1837, במדור של הכתבות, הליקוטים וההשגות (גל. 6, עמ' 23–24). הסופר־התייר לא פירש בשמו של אותו אורח מוזר, אולם משנתפרסמה הפיסקה, נמצא מי שהעיר את כתב־העת על שמו של אותו אורח. ואמנם בכתבה מוינא מסופר, כי הרב, הנזכר בכרך הרביעי של סעמילאססאָ, עושה בוינה. שמו זאַקס והוא ממיינינגן שבגרמניה, קודם היה בחור בישיבות שבה, אחר־כך עלה לירושלים והשתקע בה, וחזר לגרמניה, כדי לעורר את מידת־הרחמים של בני־אמונתו לטובת בני־ישראל שבירושלים, גם בדרך העידוד של התעשיה ביניהם. אישיותו החיצונית והפנימית היא בדיוקה, כדרך תיאורו של הנסיך פיקלר־מוסקאו, ובעל הכתבה ראה באמת בידו אותם מכתבי־המלצה. האציל שלמה לבית־רוטשילד הבטיחו, שיתן בידו תמיכה ניכרת “משיתקיימו תכניותיו, שהקנאות שבהן מרובה מבהירות־המחשבה שבהן”. (שם, גל. 37, עמ' 148, הכתבה היא בעילום שם כותבה, אך משערני, שמחברה היה מנדל ברי"י שטרן). לאחר כמה חדשים חזר ונזכר שם זאקס באותו כתב־עת, והפעם בכתבה ממייניגן, הכתובה ב ־5 לספטמבר שבאותה שנה וחתומה בשם: ידיד משפט ואמת. הכותב מספר, כי “התייר ובן־ארצנו הנודע” מר משה זאקס מירושלים שנתוודע לפרדינאנד, קיסרה של אוסטריה, ולנסיך מטרניך, עובר זה ימים ושנים באירופה, לטובתם של בני־אירופה יהודים ונוצרים, היושבים בירושלים, בא למולדתו וסיפר, בשאר דבריו, כי מאות האלפים, הנשלחים שנה־שנה לתמיכת עניי ירושלים, מתבזבזים בחלוקה, שאינם כדין וללא הועיל, ושעל כן ראוי לשלוח, מדי פעם בפעם, אדם מהימן מאירופה, כדי לבדוק את מצבם של אוכלוסי האירופיים שמה ולדאוג לשימוש, המכוון־לתכלית, בנדבות האלה, שכן הנצרכים ביותר מקבלים נדבות מועטות ביותר, ואילו אחרים מעשירים והולכים. נמצא שהסכומים הגדולים, הנשלחים להקל מצוקתם של העניים־באמת, שמשתרבבים לידים אחרות ואינם מגיעים לידיהם של אלה, האוכלים לחמם בזיעת אפיים. הכַתָּב מעיר, כי מן הראוי הוא, שקולו של האיש הישר הזה יישמע, לא בלבד באזני בני־דתו באירופה, אלא גם בכל מקום שנמצאים בני־רחמנים, הדואגים למצבם העגום של אחיהם במזרח ושולחים להם נדבות־אהבתם. “אף הממשלות ראוי שיתעוררו על הענין הנכבד הזה, ביחוד שהכספים הזורמים מארצותיהם אובדים, ללא־שיור, כטיפה באוקינוס ומתבזבזים ללא תועלת (שם, גל. 74, עמ' 293 294). כל מי שמשווה דברי הנסיך־התייר ודברי הכתב מוינה לדברי הכתב ממיינינגן, מתעורר ממילא על־כך, שתחילה לא נראה זאקס אלא כטורח אך על עניני היהודים־שבירושלים, ואילו עתה הוא נראה כטורח על כל אוכלוסי־ירושלים, התלויים בנדבות הזורמות מאירופה, ואין להכריע, אם ההרחבה הזאת באה מתוך־כך, שזאקס, בבקשו להניע גם את הממשלות, שיתערבו בענין־השימוש הראוי בכספי־הצדקה הזורמים לארץ־ישראל, הבליט להם את הנחיצות מצד הרחב ביותר, שעשוי היה למשוך לבם יותר, כיוון שהראה לא בלבד על ביזבוזי־כספי־ישראל, אלא גם על ביזבוזים דומים בעדות הנוצריות בירושלים; או שהיה באותה ההרחבה של שטח הדאגה גם ממידת הטשטוש הידוע, שהיתה חביבה על כתב־העת, שבו נתפרסמה כתבה זו. לאחר שבועיים רואה הכתב ממיינינגן, (הפעם בלא כל חתימה), לחזור לענין זאקס והוא אומר, שאף־על־פי שכבר נכתב בזה, יש חשיבות להביא גם מה שפירסמה ה”דאָרפצייטונג" בגליונה מס. 152, שכך לשון ידיעתה: "כאן שוהה עתה תושב ירושלים, יליד דרייזיגאקר, שעבר עד־עתה את גרמניה ואירופה, מתוך כוונה, דרך הבטחת־סובסקריבציה, להעביר אילו מחנכי נוער מנוסים, וכן אילו בעלי מלאכה מוכשרים ואנשי משק מעשיים, לארץ הקדושה, שילמדו תרבות את האירופאים העזובים שמה. המוסד העומד להבנות לשם כך, ייתר, לעתיד לבוא, את התמיכות החשובות, שזרמו שמה, שנה־שנה מאירופה, ולפרקים מרובים נתבזבזו ללא־הועיל. הוא־הוא אותו רב ותלמודיי עצמו, שתייר־העולם המפורסם, הנסיך פיקלר־מוסקאו נזדמן עמו בסוזה שבאפריקה, ודיבר עליו טובות בכרך ד' של “סעמילאססאָ אין אפריקא” שלו, ושכבר נזכר באלג. צייט דעס יודענטומס, גל. 6 ו־37. רצוי, כי מר מ. זאקס, על אף ההרפתקאות המרובות שלו בהולנד גרמניה, ישיג את מטרתו, שיש בה מטובת האנושיות (שם, גל. 80 עמ' 317).

ג.

נמצא שאותה הפגישה של ר' משה זאקס באריקה (אגב ענין השהייה שלו באפריקה, אין לנו ידיעות בו) עם הנסיך היתה לו להועיל – גם מה שכתב בספרו, וגם מכתבי ההמלצה שלו, היו לו כבני־לוויה טובים.

[שבט־אדר א' תרצ"ח]

בין אהרן ילינק לבין יהודה לייב פינסקר

א. אכן, היתה שיחה כזאת, מותר לומר: שיחה היסטורית, שנאבקו בה שתי השקפות־עולם, נאבקים בה קברניט האמנציפציה וקברניט־האבטואמנציפציה. דבריו הבהירים והאמיצים של י.ל. פינסקר הם כפתיחה חזקה למחברתו. ואם אין בשיחה מאותה תקיפות־הביטוי החותך שבמחברת – הרי יש בה, מבחינות מסוימות, רב יתר. במחברת הראה לנו, בבליטות אכזרית, את הכרח־המולדת, אך לא הראה לנו מקומה המסויים באיזור הרוחב והאורך הגיאוגרפי. ללא כתובת. הנה הגדיר ש. דובנוב את התביעה שמחברת במלים אלו: “תקומת ישראל על אדמתו, שצריך לרכוש אותה בהתאמצות כל כוחות האומה ובסיוע העמים במקום המוכשר לכך, בין בארץ־ישראל ובין באמריקה” (“דברי ימי ישראל בדורות האחרונים”, כרך ג' עמ' 124) ואילו בן־ציון דינור [=דינאבורג] מבליט צד השלילה: “אינו מציע לשאוף לארץ־ישראל הקדמונית, לא ארץ־קודשנו אלא ארץ שלנו” (“חיבת ציון”, כרך א‘, עמ’ 67). בשיחה ההיא נשמעת הכתובת במרומז: ארץ־ישראל. וכן ימצא המעיין, כי גם בבחינות אחרות יש בשיחה יתר ברירות ופסקנות – ונראה, שתביעתו ניתנת להתנסח במסוכם: מדינת־יהודים בארצם ההיסטורית, בסיוע ובחסות של מעצמות־אירופה. לאמור, כי עוד בשיחה מקופל, בעצם, כל ההינף הגדול של הרצל.

נמצא, שמבחינות אלו המחברת, לא־כל־שכן פעולתו של כותבה למעשה, היא כרתיעה אחורנית. ריווח נסיגה זה ראוי לדרוש ולחזור לדרוש בו. כמותו נראה בין מחשבת הרצל לפני מחברתו שלו, “מדינת היהודים”, ובין מה שנאמר במחברת ההיא. החוקר יגלה, עד מה היתה כאן יד שיקולי־זהירות שונים ועד מה היתה כאן יד היראה, האכזבה, הצער, נוכח האדישות, הלעג, הנועדים לדברי־החזון. כאילו חששו להפקיר את ילד־טיפוחם, נטע־חלומם, לרוח־הצינה המנשבה על סביבם. כאילו התייראו להם מגילוי־גילוים.

ב. השיחה הזאת נודעה לרבים, ומזכירים אותה רוב הכותבים על פינסקר, אם גם תיאור־הדברים אינו תמיד בתכלית הבהירות, והוא לוקה לפעמים בפשטנות יתירה ובדקדוק חסר. וכן מביא לפנינו ישכר מדפיס תאור כזה: “עתה נוסע פינסקר לגרמניה ומבקש לרכוש את ילינק לרעיונו – ללא כל תוצאה. ילינק מסביר לפינסקר, כי רעיונו הוא – – טירוף־דעת. ילינק יוצא בכתב־העת “נויצייט” כנגד רעיונות כאלו, שהטיפו להם סמולנסקין ופינסקר. בתשובה למאמר זה פירסם פינסקר את ה”אוטואמנציפציה" (געשיכטע פון ציוניזם" לבוב תרצ"ד, עמ' 47).

ג. עצם השיחה, כפי שנדפסה ב“נויצייט”, אינה חידוש לקורא העברי. א. דרוינוב, במונוגרפיה שלו, רבת־הענין ומשופעת־הפרטים: “פינסקר וזמנו” (נדפסה בהמשכים בכרכי “התקופה”), לא זו בלבד שהוא מזכיר את השיחה הזאת ומבררה כהלכה, אלא הוא משלבה גם בהרצאתו, וכך הערתו שם: “מפני חשיבותה היתירה של השיחה אני מביא כאן את רובה בתרגום מדויק ככל האפשר” (“התקופה”, ט"ז, עמ' 319). משה אונגרפלד הטיל על עצמו את הטורח ליתן את התעודה הזאת כולה ובתרגום מלא (מוסף “דבר”, גל' 3436, י' אלול תרצ"ו). מי שיתעורר לדרך ההשוואה של שני התרגומים ילמד, שאין שני מתרגמים מתנבאים בסגנון אחד.

ד. דומה, כי הניגוד שבין שני בני־השיחה נבלט בפרט קטן, ומן הראוי לעורר עליו את תשומת הדעת – מחברתו של פינסקר מסתיימת (בתרגום אחד־העם) במילים: “תושע ידכם לכם, ויושיעכם אלהים”, ובעצם שנת כתיבת־המחברת כותב ילינק: מתי יתעודדו היהודים ויזכרו את הפתגם, שמציאות הוכיחה אמתו: “תושע ידכם לכם ויושיעכם אלהים” (“נויצייט” מ־22 בדצמבר 1882). שניהם כאילו מסכמים את ראייתם באותו פתגם אחד של בינה, אלא שהרב מתכוון לענין מעשה־טלאי של סגינוריה (לקראת קונגרס האנטישמיים, שנועד לדרזדן למארס 1883), ואילו הרופא מתכוון למעשי־הגאולה ובנין־המולדת לאומה הנרדפת.

ה. מ. אונגרפלד מבקש להעמידנו על־כך, כי בזמנה ובמקומה של אותה שיחה היטורית היה הרצל הצעיר שרוי שאגודת “אלביה” ובאוירת שירים טבטוניים וכו'. ולא היא, דווקא משנת השיחה ההיסטורית נשמרה לנו עדות, כי הרצל הצעיר היה נתון, בכובד־ראש, לעניני היהודים. בינואר 1882 התחיל רושם דברי הביקורת שלו על ספרי־קריאתו, והיומן הזה נשמר לנו (ניתן גם עברית בשם “יומן הנעורים של הרצל”, בתירגומו של יעקב שטיינברג, כתוספת לי"ב הכרכים של כתבי הרצל בהוצאת “מצפה”), ומתוכו אנו למדים, כי, במשך כחמשה חדשים, ראה הרצל לרשום הערותיו של ארבעים ספרים ומעלה, ודווקא בחודש, שבו נתקיימה הפגישה ההיסטורית, כלומר בפברואר 1882, אנו מוצאים רשימות של שני ספרים, שענינם ביהודים – ספרו של יאנסן “היהודים מקולוניא” וספרו של אויגן דיהרינג על שאלת היהודים כשאלת גזע מסוים (לענין הסיפור הראשון, הרי לעצת בנציון דינור, ניתן בתירגום העברי של י.ז. וולפובסקי ושמו: “בחשכת ימי הביניים”; ואילו לענין הספר האחרון, הרי הקטע של דיהרינג, נתפרסם, ימים רבים לפני פירסום יומן הנעורים ברבים, ראה ספרו של ליאו קלנר “שנות הלימודים של תיאודור הרצל”, הוצאת לויט, וינה 1920, והעתיק הקטע גם טולו נוסנבלאט בספרו “עם בדרך לשלום” וינה, 1933, עמ' 24–25). הרצל מגדיר את ספרו של דיהרינג כמנוול, אף אם־הוא מעריץ סגולת־הכתיבה וההרצאה שלו. אלכס ביין, בביוגרפיה המקפת שלו על הרצל, רואה צד גדול של חשיבות ברשימות אלו ותולה בהם ערך מכריע בהתפתחותו (ראה בספרו, לפי התרגום העברי, עמ' 55–64) ומוצא אפילו הד־רישומה של קריאה זו ב“מדינת היהודים”. על־כל־פנים, אין מקום לתאר את הרצל בימי הפגישה ההיסטורית של פינסקר וילינק, כדרך שתיארה מתרגם השיחה.

[י' אלול תרצ"ו]

הרב ר' משה אביגדור עמיאל כתב מאמרו: “הרהורי תשובה” (“במישור”, גליון קל"ג) בענין המנון “התקוה”, והעיר: “ואילו ב’התקוה' הציונית הס שלא להזכיר בשם ד'. – – ההמנון של העם שעליו נאמר ‘ישראל ואוריתא וקודשא בריך הוא חד הוא’, משמיט את הקודשא בריך הוא מהימנון שלו”.

והנה אמת, כי נ. ה. אימבר לא הלך בדרך המנאות־העמים, שעליהם אומר הכותב: “אבל אצל העמים מתחיל ההימנון בשם אלקים”, אך אין זה מן הדין לומר: הס מלהזכיר, משמיט וכדומה. והטעם פשוט: הבית שלפני האחרון של “התקוה”, כך לשונו: “כל עוד רגש אהבת הלאום, בלב היהודי פועם, עוד נוכל קוה גם כיום, כי ירחמנו אל זועם”. גם בשירו של אימבר “משמר הירדן”, שהיה בחזקת הימנון, סיומו של כל בית ובית: “חרב לאדוני ולארצנו, בירדן שמה משמרתנו”. ומודעת זאת, כי השיר “ברכת עם” של ח.נ. ביאליק, המוחזק כהמנון ושנאמר בו: “מלטו עמנו ואתים עשו”, נאמר בו תחילה: “מלטו דתנו ואתים עשו”. סיומו: “קולות אדוני הקוראים עלו” – ושלום על ישראל והימנאותיו.

[כ“ז חשון תש”ג]

דבר טוב רחש לבו של ר' מרדכי סלומון – לספר לנו על בית־אבותיו ומבית־אבותיו. ואמנם, הרבה יש לו לספר על בית־אבותיו, שהיו מאבות־הישוב בדורות האחרונים. הרי אבי־סבו, ר' אברהם שלמה זלמן צורף, שבא בתקע“א, הוא וביתו, לארצנו, ישב תחילה בצפת ועם המגיפה בה עשה מעשה רב – חידוש הישוב של האשכנזים בירושלים, ששעריה היו, כמה דורות, חסומים בפניהם. תחילה ליקט מתי מעט והיו מתחפשים כיהודים ספרדיים ובית־תפילתם בסתרי־סתרים (פעמים לא היה בו כדי מנין וצורף כעשירי ילד, כשספר־תורה בידו), ואך מקץ עשר שנים עלה בידו להשיג כתב־רשיון, שהחזיר ליהודי אשכנז את חורבת ר' יהודה החסיד, והתיר לבנות בה בית־תפילה, מקדש מעט לעדה הקטנה. שלוש פעמים נסע לארצות הגולה, לעורר רוח נדיבה לבנין העדה הזאת והרחבתה, ולא הניח פעלו עד שפגעה בו חרב אויב ומת כאחד הקדושים. בנו, ר' מרדכי, עשה גם הוא מעשה רב – הוא נשא את לבו להבריא את כלכלתו ופרנסתו של הישוב בלימוד המלאכות המועילות. הוא עצמו חכר לו, בתקצ”ט, שדה וכרם בשרון, עורר את לב אוהב שערי ציון, השר ר' משה מונטיפיורי, להעמיד את בני־הישוב על הקרקע והביא לפניו תכנית מפורטה של כפר־יהודים, הלך לאנגליה לעשות לרעיונו, בנין בית טויה ואריגה בירושלים, למד בעצמו את המלאכה, ובשובו בנה ישיבה, מוסדי־חסד, בתי חינוך ולימוד ומלאכה. בנו, ר' יואל משה, עשה גם הוא מעשה רב – הוא אבי העתונות העברית בארצנו, יסד, ערך והדפיס בבית דפוסו את “הלבנון” ומשנסגר הוציא את “יהודה וירושלים”, שהיה כרוז לבנין־הישוב על יסוד עבודת־האדמה (“להרים דגל התורה והיראה, החכמה והמדע, הישוב והבנין, המסחר והמלאכה ולרומם קרן אדמת־הקודש לתועלת איש־ישראל”), הקים חברה “ישוב ארץ ישראל”, היה מבוני נחלת שבעה, השכונה הראשונה מחוץ לחומה, וממיסדי המושבה הראשונה פתח־תקוה. מה פלא, אם בנו, הוא מחברנו ר' מרדכי סלומון, ראה לספר את סיפורי־המעשים של בית אבותיו. והוא עושה זאת בספרו “שלושה דורות בישוב” (ירושלים, תש"ב).

ב

אך הרבה יש לו לספר גם מבית־אבותיו – הלא פה, בצומת־העשיה של הישוב הישן, רבו השיחות על חיי־הישוב הזה בראשיתו, על הקורות והמעשים, ההוַי והמנהגות, יחסי־העדות – אשכנזים וספרדים; יחסי־הכיתות – מתנגדים וחסידים וכדומה; רבו הסיפורים על אישים וגורלות, מקרים והרפתקאות. כי פה, בבית אבותיו, חיו את תולדות הישוב – זכרו את מחותנם ר' טוביה, מתלמידי־הגר“א, שבדרכו לארצנו נשבה ונמכר כעבד; זכרו את המגיפה הגדולה, שהשתוללה בתקע”ג בערי הגליל, והפילה עם רב ופיזרה את השרידים; זכרו את הרעש בתקצ"ז, שהחריב את הישוב בצפת, וזכרו, איך נחלצו מירושלים לפקח את גלי־החרבות, להוציא מתחתם את החללים הרסוקים ולהביאם לקבר ישראל ולסעוד את הניצולים. פה ידעו מאורעות ושילובי־מאורעות פשוטים ונפתלים, מלבבים ומרעישים, פה ידעו גורלות וסיבוכי־גורלות נשגבים ונלעגים, מוזרים ומפתיעים, פה ידעו את רחשי־החיים והנפשות אשר בין החומות, ואֵם סיפרה לבניה וסבתא לנכדיה. ומה פלא, שאחד הבנים והנכדים האלה, הוא מחברנו, אשר שמר מילדותו את העולם הזה בלבו וזכרונו, ראה עתה, עם יובל השבעים וחמש לחייו, לספר את סיפורי־המעשיות, ששמע בבית אבותיו. והוא עשה זאת בספרו “סיפורים מבין החומות” (תל אביב, תש"ז).

נטה להם אוזן, כאשר היטה הוא בילדותו, ונראה את העולם הרחוק בזמן, והנה הוא קרוב לנפש.

[אלול תש"ו]