ו' טבת התר"א 30.12.1840    🔗

Nr. CCLXXXIX    🔗

An Herrn Dr. I M. Jost in Frankfurt A/M

Nr. D ordre de l’Index raisonné 309. Vol,.IV Nr. 2.

על ס' יסוד מספר להראב"ע.

כבר הודעתי בכרם מחברת שניה עמוד 76 כי יש בידי ס' יסוד מספר להראב“ע, ועתה בא לפני הציון הלז, וראיתי כי נזכר בו (עמוד 48) הס' הזה כסגלת מלכים הנמצאת בעיר פריש, וחכם גדול בחכמות הלמודיות מבטיח להוציא לאור תוכן עניניו באחד ממכתבי העתים; אז אמרתי בעוד שהחכם המהנדס יעשה את שלו להודיע לרבים תוכן עניני הספר באחת מלשונות הגוים, הלא עלי לעשות את שלי לפרסם קצת מדברי הס' ככתבם וכלשונם להנאת כל בני ציון היקרים אוהבי לה”ק. ועתה יוָדע לכל כי שני ספרים כתב ראב"ע בשם יסוד מספר, אחד קטון ואחד גדול. הקטון שיעורו שלשה דפים בינוניים, והמכוון בו לבאר דקדוק מלות המספר, וזה פתח דבריו:

ראה ספר כליל שפר / יסוד מספר שמו נקרא

לאברהם בנו מאיר / סְפָרָדי בנו עזרא

נאם אברהם, זה הס' נחלק לחמש מעלות, והמעלה הראשונה האחדים שתחלתם א' וסופם ט‘. אחד במקום שהוא מוכרת בטעם הענין וכו’. וסוף הס' כך הוא: המעלה החמישית עשרת אלפים, ועל ל' נקבה רבבה כצמח השדה נתתיך וכו‘, וטעם צאננו מאליפות פועלות, כי מרֻבבות הם פעולות, שצאננו נחשוב כי ברך ה’ אותם עד שתלדנה רבבות בכח חפץ ה' ברוך הוא ולא בדרך התולדת.

והנה בעל שפתי ישנים ואחרים אחריו חשבו כי ס' יסוד מספר אחד הוא עם ס' האחד, ואני יש בידי ג"כ ס' האחד, והוא קטון מן הקודם, ואין ענינו דקדוק הלשון, אלא ביאור סגלות המספרים, וכה תחלתו:

בשם האחד לבדו, יחל אברהם עבדו

האחד סופר את עצמו, ואין אחר סופרו, והוא יספור כל מספר, והוא שרש ויסוד ומרובע ומעוקב, והוא דומה לעצם הדבר הנושא כל המקרים, וכל מספר בכחו. והוא בכל מספר במעשה וכו'. וזה סוף הספר: והנה עלה הכל שס“א, וזה הוא מרובע י”ט.

ואמנם הס' השני הנקרא יסוד מספר הוא כולל כל חלקי חכמת המספר, ויש בתוכו קצת פירוש, והספר עם הפירוש הוא נ“ב דפים. החכם בוקסטורף בספרו Bibliotheca rabbinica בתוספת Appendix)) הכוללת רשימת ספרים אשר נשלחה אליו מעיר קוסטנטינופולי הזכיר ס' המספר להראב”ע, ואמר שהוא Arithmetica ונראה כי הוא עצמו ס' יסוד מספר אשר בידי. הס' הזה נחלק לשבעה שערים, וכן גם De Rossi בדיציאונאריו שלו כתב כי ס' המספר נחלק לשבעה שערים, אך הוא אומר כי הספר מדבר על עשרת המספרים הראשונים, ונראה כי הוא לא היה בידו אלא ס' יסוד מספר הקטן, וזה מוכח ג“כ ממה שכתב על Codex 314, ואמנם מה שכתב שהוא נחלק לז' שערים, זה לקח ממקום אחר, כלומר מרשימת ספרי איזו ביבליאוטיקה אשר נמצא שם באמת ס' יסוד מספר הגדול אשר בידי. וזה לוח השערים השבעה אשר בכ”י הזה אשר אתי:

א' שער הכפל, לכפול חשבון על עצמו, או על אחר וכו'.

ב' שער החלוק, לחלק חשבון כלל על פרט, או שנים כללים על פרט א' וכו'

ג' שער החבור, לחבר מספר אל מספר, פרט עם כלל, או כלל עם כלל.

ד' שער החסור, לחסר מספר ממספר, פרט מכלל, או כלל מכלל (אמר שד“ל אין ידי משגת להבין למה הקדים המולטיפליקאציון והדיויזיאון שהן פעולות מורכבות וקשות, ואיחר האדיציון והסובסטראקציון, שהן יותר פשוטות וקלות, וכל אדם יראה בזה דרכו של הראב”ע, שהוא לסתום דבריו, ולבלבל לב הקורא)

ה' שער השברים, והם על דרכים רבים, שלמים עם שלמים ונשברים עמהם, או שלמים ונשברים עם שלמים ונשברים למיניהם, או שברים על שברים, או שברים על שברי שברים, או שברי שברים על שברי שברים, בין לכפול בין לחלק בין לחבר בין לגרוע, ומאזניהם (אמר שד“ל הנה כאן הראב”ע קורא שברים לחלקי האחד (fractiones), ובמקומות אחרים, וכן למטה בסוף הספר, הוא משתמש במלת שברים להוראה רחוקה מזו, והוא להורות על מדת השטח (area) (עיין כ"ח ב' עמוד 70), על כן אין לתמוה אם (לסתום דבריו) השתמש ג“כ במלת מרובע בשתי הוראות מתחלפות (quadratum et quadruplum), עיין כ”ח הנ“ל עמוד 71, ותלונת האיש המעלים שמו (כ"ח מחברת רביעית עמוד 114): מה היה לו להשתמש במלה בעלת שתי הוראות שתי פעמים זא”ז פעם בכה ופעם בכה? אם בדברי רש“י היינו עוסקים היתה חזקה, אבל בדברי ראב”ע הרי היא כחרש הנשבר).

ו' שער הערכים, והוא שער נכבד מאד, כי ממנו יוכל האדם להוציא רובי השאלות הקשות ורובי הראיות מחכמת המזלות יצאו מן הערך.

ז' שער השרשים המרובעים וכל המאזנים שלהם, כי רבים הם, וחכמת המדות תלויה בשער הזה, והוא חמור מכל השערים, ואין כח במשכיל לדעת קדרות המאורות אם לא ילמד זה השער, ויתרי קשתי העגול יצאו מן השער הזה.

ואמנם הפירוש הנמצא בתוך הספר לא נזכר בו שם בעליו, אך אין ספק שהיה מחברו מאוחר יותר ממאה שנה להראב“ע, כי הנה מצאתי שהוא מזכיר, “אדונינו מאור הגולה החכם הידוע ר' משה בר' שמואל בן תבון ז”ל”. והנני נותן לפניך תחלת הס' וסופו. וזה פתח דבריו:

בעבור כי השם הנשגב לבדו ברא בעולם העליון תשע עגולות גדולות סובבות את הארץ, שהוא העולם השפל, ובעל ס' יצירה אמר כי נתיבות החכמה הם בִסְפָר וְסֵפֶר וספור, והנה הַסְפָר תשעה מספרים, כי תשעה סוף כל חשבון, ואלה יקראו האחדים, שהם במעלה הראשונה, כי עשרה דומה לאחד, ועשרים דומה לשנים, שהם שני עשרות, והיה ראוי שיקראוהו עֶשְרַיִם, כאשר יקראו ממאה מאתים ומאלף אַלְפַיִם, רק בעבור חבריו הבאים אחריו, שהם שלשים עד תשעים, נהגוהו כמנהגם. והנה שלשים מגזרת שלש, וככה כלם. והנה מאה דומה לאחד, גם לעשרה, ומאתים דומה לעשרים, גם לשנים, וככה אלף ורבבה, שהם ראשי כללים למספרים הבאים אחריהם, שהם אי“ק בכ”ר. והאות על זה, כשתעשה עגול ותכתוב סביבו תשעה מספרים ותכפול תשעה על עצמו, והטעם להיותו מרובע ארכו כרחבו, תראה זה. וכו'.

והנני מעתיק עתה סיום הספר, אפס לא אשלח ידי להגיה המספרים המוטעים, רק כאשר אמצא בכ“י כן אכתוב, והרוצה להכוין המספרים יכוין מעצמו, או יראה דברי בכ”ח מחברת שניה מעמוד 70 והלאה. וזה לשון הראב“ע בסוף השער השביעי: להוציא קו העגול מן קו האלכסון חכמי המדות אמרו כי הקו הסובב הוא ג' מהאלכסון ויותר שביעית, והנה הוא כחשבון ז' אל כ”ב, והנה כָפַלְתָ האלכסון על ג' ושביעית, יהיה העולה הקו הסובב או אם תכפול האלכסון שתרצה על כ“ב, ותחלק העולה על ז‘, תמצא הקו הסובב והפך זה אם ידעת הקו הסובב ותרצה לדעת האלכסון, כפוֹל הקו על ז’ וחַלֵק העולה על כ”ב, תמצא האלכסון. והנה על דעת אלה, אם היה האלכסון אחד, יהיה הקו הסובב ג' שלמים ח' ראשונים ל“ד שניים י”ז שלישיים. ואריסמדס החכם נתן ראיה כי הוא פחות מזה המספר, כי אמר שהנוסף פחות מעשרה חלקים משבעים, גם הביא ראיה כי הנוסף יותר מעשרים חלקים משבעים וחצי, והנה הנוסף על השלשה שלמים ח' ראשונים כ“ד שניים ל”ה שלישיים, ונתן ראיה כי ראוי להיות יותר מזה המספר. ותלמי עשה חשבונו אמצעי, כי התוספת ח' ראשונים ל' שניים. וחכמי הודו אמרו כי אם היה האלכסון עשרים אלף, יהיה הקו הסובב ס“ב אלף ותתל”ח, וכאשר תסתכל זה תמצאנו קרוב מדברי תלמי, אין ביניהם כי אם ו' שלישיות. ובעבור כי עשרה דומה לאחד, והעגול יסובבהו קו אחד, הנה אם שמנו האלכסון עשרה יהיה מרובע היתר בשלישית האלכסון כמספר הקו בלי תוספת ומגרעת. וככה אם עשית מרובע בשלישית העליונה ובשלישית השפלה, יהיו שבריו כמספר הקו, רק המרובע נוכל לדעת שהוא תתקפ“ז וה' תשיעיות וד' שמיניות תשיעית שהם נ”ג חלקים מן פ“א. והנה אם שמנו האלכסון עשרה ונוציא יתר בשלישית ונעשה עליו משולש, יהיה רבוע המשלש כקו הסובב. וכל מספר שהוא לפני עשרה, יהיה ערך המשולש בשלישית אל הקו המקיף כערכו אל עשרה, ואם הוא יותר מעשרה יהיה ערך הקו המקיף אל המשולש בשלישית כערך עשרה אל הקו. וכאשר נחפש הקו הסובב כמה יהיה אם היה האלכסון אחד, יהיה הקו הסובב שלשה שלמים ח' ראשונים ל”ג שניים מ“ב שלישיים גם ל' רביעים. על כן שברי עגול שאלכסונו ט”ו שרש חמשת אלפים בלי תוספת ומגרעת. ובמדות ובחכמת המזלות אין צריך לדקדק זה, והנה הוא כאשר אמר אריסמדס שהוא יותר מעשרה חלקים משבעים וחצי, וקרוב מאד לדברי חכמי הודו, שאין ביניהם רק דבר שיש בו ממש. ולדעת הקשתות והמיתרים על דעת חכמי המזלות, דברתי עליהם בספר טעמי הלוחות, כי הם מבקשים לָמד הקו הסובב מהיתרים, וחכמי המדות מדקדקים לדעת כמה שברים יכילו בעגול, ולפי דעתם אם ידעת האלכסון כפול מרובעו על י“א וחַלֵק העולה על י”ד, אז תמצא שברי העגול. והפך זה אם ידעת כמה שברי העגול ותרצה לדעת כמה האלכסון, כפוֹל השברים על י“ד וחַלֵק העולה על י”א, והעולה בחלוק הוא מרובע האלכסון, ושרשו הוא האלכסון. ועתה אשוב לדבר למה יחסרו חכמי החשבון אחד ליסוד. דע כי אחד עד ט' הם המספרים באמת, שהם כנגד ט' עגולות, וכל המספרים אחריהם הם נמשלים להם, והנה הנמשלים הם ראויים לקחת המעלות מהם, והעשרה הם ראויים אל מעלה ראשונה, והמאה בשנית, והאלף בשלישית, והי' אלף ברביעית, וק' אלף בחמישית, ואלף אלפים בששית, וככה עד אין קץ, וחכמי החשבון שמו המספרים הראשונים במעלות, על כן הוצרכו לגרוע אחד ליסוד, וברור זה ותראה בדמיון, בקשנו לכפול ר' על ש‘, והנה הנמשלים ב’ וג‘, כפלנו זה על זה והיו ו’, והמעלות ג"כ הן ו‘, נְחַסֵר אחד למוסד, ישאר ה’ ותחלתם עשרת אלפים, והנה הם ששים אלף, וכבר הזכרתי כי בחשבון האמת תחלת הארבעה לעשרת אלפים הוא. והנה הדבר שוה, אך עשו כן כדי להקל על התלמידים.

ראה ספר מְחֻקָק באמונה / ותמצא בו לכל מספר תכונה

אשר חִבֵר בני מאיר למאיר / קְטַן שָנִים וחכם בתבונה

ראה ספר כליל שפר / יסוד מספר שמו נקרא

לאברהם בנו מאיר / סְפָרָדִי אֶבֵן עזרא

והנה כל קורא בעיניו יראה כי אמת הוא שהראב“ע הביא גם בס' הזה חידותיו אשר הביא ביסוד מורא ובמקומות אחרים, אבל שהם כאן מבוררים יפה כפי פירוש החכם אייכענבוים, זה איננו, כי דברי הראב”ע במקום הזה סתומים וחתומים כמו שהם בס' יסוד מורא ובשאר מקומות. על כן ראוי והגון שנאמין כי ס' המספר אשר בפריש איננו ס' יסוד מספר אשר בידי. ואמנם הלמוד המובא למעלה עמוד 48 בשם ס' המספר אשר בפריש הוא נמצא ג“כ בס' שבידי, וזה לשונו: על כן כל ד' מספרים שערך הראשון אל השני בערך השלישי אל הרביעי, אם תחבר מרובעי ארבעתן ותדע כמה יעלה, ותחבר הראשון עם הרביעי, ותקח מרובע המחובר, תוסיף עליו מרובע היתרון שיש בין השני ובין השלישי, יהיה שוה בעולה בראשונה. והנה אם תחבר השני והשלישי ותקח מרובע המחובר, ותוסיף עליו מרובע היתרון שיש בין הראשון ובין הרביעי, ימצא העולה שוה לראשון. דמיון. ערך ד' אל ו' כערך ח' אל י”ב, והנה מרובעיהם ר“ס, והמחובר מן הראשון והרביעי י”ו, ומרובעי רנ“ו, והיתרון בין ו' וח' הוא ב‘, ומרובעו ד’, והנה המספר שוה. וככה המחובר מן השני והשלישי י”ד, ומרובעו קצ“ו, והיתרון בין הראשון והרביעי ח' ומרובעו ס”ד, והנה המספר שוה עכ“ל והנה כל משכיל יבין כי זה הוא לשון הראב”ע, והלשון המובא למעלה עמוד 48 אינם דברי הראב“ע ככתבם וכלשונם, ונראה כי הורקו מכלי אל כלי, כי החכם הצרפתי העתיק ענינם בלשון צרפת, והחכם האשכנזי חזר ותרגם אותם בלה”ק. אשר על כן שאלָתי ובקשָתי לפני ידידי החכם המפואר קרייצענאך נ“י שישתדל להוציא לאור כל הדברים הנמצאים בס' ההוא הנוגעים לחידות שער י”א מס' יסוד מורא, ככתבם וכלשונם, וכל העם יראו וישפוטו.

עוד זאת אגיד כי בכ“י הנ”ל אשר בידי אחר סיום ס' השם וקודם התחלת ס' יסוד מספר הקטן, נמצא דף אחד כולל פירוש ענין המשולש והמרובע שבתוך עגול שאלכסונו עשרה, ויש שם ג“כ הצורה, והיא אותה שצייר החכם אייכענבוים ואולי הענין הזה הוא מה שהביא לחשוב כי הראב”ע פירש דבריו כפי פירוש החכם אייכענבוים. ואמנם אמתת הענין היא כי הלשון ההוא איננו להראב“ע, אבל הוא מלה במלה לשון המוטוט בפרשת שמות. ומלבד זה הנה בפירוש ענין המשולש והמרובע שבתוך העגול אין שום מחלוקת ביני ובין החכם אייכענבוים, אלא שאני השמטתי הצורה, וכתבתי (כ"ח ב' סוף עמוד 72): שני המאמרות האלה כבר ביאר אותם בעל מקור חיים פרשת שמות, ועיין שם הצורה, ואני אבארם על פי ההקדמה אשר הגדתי בפירוש המאמר הקודם. ובזמן שכתבתי כך היה לפני מקור חיים דפוס מנטובה, ושם נמצא הצורה עצמה שצייר החכם אייכענבוים, ועתה ראיתי כי במקור חיים הנדפס בס' מרגלית טובה הצורה איננה, ואולי מזה נמשך שהיו דברי כס' חתום לקצת החכמים, על כן נתנו יתרון לפירוש הח' אייכענבוים על פירושי. ואני כבר הראיתי באננאלען (שנה שניה עמוד 75) כי משמנה מאמרות למודיים שאמר הראב”ע אני והח' אייכענבוים מסכימים בהבנת שבעה מהם, ורק אחד מהם, והוא הראשון, אין אנחנו הולכים צמדים בהבנתו, ושם הראיתי כי פירושו יש לו יתרון על פירושי בשתים, ופירושי יש לו יתרון על פירושו בארבע.

ועתה אותך אדרוש ואליך אתודע, ידי החכם קרייצענאך, גדול ביהודה ובישראל נודע! הן אתה חקרתני ותדע כי פשעי אני אדע, באמרך בהקדמת העתקתך לס' יסוד מורא: Der Wahrheit liebende, Herr Luzzatto gewiss gerne die Erklärung derselben Stelle welche er im zweiten Bande des K. Ch. gegeben hat zurücknehmen wird…

הן אמת אוהב האמת אני, וההודאה על האמת איננה לי כמשא כבד, אך שאודה על מה שלא חטאתי, זה אולי יתכן תחת ממשלת מחמד עלי, אך תחת מלכי חסד אשר בצִלָם נחסה, לא יהיה הדבר ולא יבא. ואחרי כל מה שדנתי במקום הנ“ל מן האננאלען, אתה ידידי היקר חוזר וכותב היום “מבוררים יפה כפי פירוש החכם אייכענבוים, כאלו הוא היה הראשון אשר דלתות נחושה שבר ובריחי ברזל גדע, ומן שד”ל אשר קדמוֹ תתעלם, כאלו היו דבריו בטלים ומבוטלים. באמת לא אוכל לחשוב על חכם כמוך שנפתית אחרי דברי איש בלי שם (המוציא לאור פירוש הח' אייכענבוים) אשר בגאוה ובגודל לבב שפך קלון ובוז על פירושי, ובלי חקירה עמוקה ישן מפני חדש השלכת אחרי גוך. לכן זאת עשה, קח נא דברי באננאלען הנ”ל, שפוט אותם באמת וישר, ערכה לפנַי חטאתי, ומה שגיתי תבין לי. כי אמנם הנני מגיד אל כל איש ישראל קול רם, כי לא מהנדס אנכי, ולא חכם בלמודיות אנכי, וידיעתי בהן קצרה מאד, גם נ“ל כי הח' אייכענבוים מלומד בהן יותר ממני הרבה, אך בהבנת דברי הראב”ע נ"ל כי תהלות לאל עליון (המברך יום יום בחסדו השתדלתי ותם־לבבי) הצלחתי יותר ממנו.

רק בדבר אחד אודה על החכם אייכענבוים, והוא כי מה שאמר כי הראב“ע לא ישתמש במלת ערך כי אם ביחס הקטן לגדול ממנו, נ”ל עתה כי צדק בדברו, ואעפ“י שהוא ענין זר מאד לשכל הישר שיהיה ערך לא' עם ב‘, ולא לב’ אם א', מ”מ נראה שכך היה מנהגו של הראב“ע, וכן מצאתי בפ' המוטוט פרשת שמות וז”ל כי הנכון והנאות להעריך המעט אל הרב.

ואני בהיותי מעיין בשער השביעי מס' יסוד מספר הנ“ל מצאתי בדברי המפרש דבר זה לשונו: ואם היה האלכסון פחות מעשרה, בערך מה שיחסר מעשרה יגרע מדת המשולש וכו' ואם היה האלכסון יותר וכו' המשל בזה אם תעשה אלכסון ט”ו ותוציא יתר בשלישותו וכו‘. הנה גם המפרש ההוא הבין כאשר הבנתי כי מספר ט“ו לא הביאו ראב”ע אלא לדוגמא לאלכסון גדול מעשרה, ולא שנתכוון לשם יה, כדעת הח’ אייכענבוים.

ואתה האל הנאמן, הסלחן ומחלן ורחמן, אשר חסדו לא ימד ולא ימן, סלח נא כפר נא אם נפלתי ברשתו אשר טמן, היצר האורב בחדרי לב כנחש וחורמן, שא נא חטאתי אך הפעם וחסר ואמת מַן, על חטא שחטאתי לפניך באבוד זמן.

פאדובה ו' טבת תר"א

 

ב' טבת הת"רא 13.1.1841    🔗

Nr. CCLXXXX ¹    🔗

Au Herrn Isack Erter in Brody

Nr. d' ordre de l’Index raisonné 312 Vol IV Nr. 2

לכבוד ידידי המליץ המרומם החכם הרופא הד"ר יצחק ערטער שלום עד העולם.

מליצתך הנחמדת (תשליך) אשר שלחת אלי מצאה חן בעיני מאד, ושָמחתי ושִמחתי בה כל ידידי ותלמידי, ובנפש חפצה הייתי מרבה לספר תהלתך ומעלת לשונך הטהור, והמפואר בעדי עדיים, אין ערוך אליו, לולא כי אין זה תחלת מעשיך, ולמפורסמות אין צריך ראיה, ודבר שפתים אך למחסור, וכבר הגדתי פעם אחרת מה יקרו חזיוניך בעיני. ועתה ידידי היקר, קח נא תודתי ותהלתי המובאת לך גם היום ממעמקי לבבי. כן יוסיף ה' לך כח לעמוד על מצפה ה' לרוב ימים ושנים, להגיד ליעקב פשעו בחכמה ובגבורה, אולי ישובו מדרכם, והלובשים אדרת שער, כתנת בת קדש ילבשו, ואנשי הנהרה, ישליכו קרחם הנורא, תבער בלבם אש ה‘. אתה עתה ברוך ה’, אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, כנפשך וכנפש הכו"ח פה פאדובה בעשירי בעשרים לחדש,

לשונך עט סופר מהיר לפ"ק.

ידידך מכבדך שד"ל.

 

כ“ב טבת התר”א 15.1.1841    🔗

Nr. CCLXXXXI    🔗

An Herrn Osies Hirsch Schorr in Brody

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 313 Vol IV Nr, 3

לידידי היקר ברכה ושלום

אשלם תודות לך על חסדך אשר גמלתני כמשפטך כל הימים, בהעתקותיך היקרות, אשר שאלתי וגם אשר לא שאלתי. ועתה דע נא ידידי כי תשובת רש“י ז”ל הנחמדת אשר הבאת לפני כבר הוא בידי בפ' סדור רש“י כ”י נכתב בשנת ב"ס. שמחתי מאד ברשימת סדר האשמורות כמנהג אוניון דפוס אמשטרדם.

יחידה לחנות מחנה, רשום בה יצחק גיאת. שלמה בר יצחק יש מלבד רש“י, כי יש בידי סליחה רשום בה שלמה בר' יצחק שלום חזק. אנוך ארוממך אלִי, הוא לקוח מן זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו, וראוי לנקד אַנְוְךָ. ישן אל תרדם, שם יהודה גרשם בה בבית הראשון, אלא שהאותיות מפוזרות. מִנוּמָם בעת קומם, היא ודאי לרמב”ע, שעה שועם וכו‘. ודע כי יתרון רב מצאתי לסדר אשמורות כ“י מנהג והראן אשר בידי על אויניון, כי שלי כלו מלאכת ראשונים וספרדים, כלם משוררים נכבדים, אשר הקטן שבהם הוא הראב”ע, ושל אויניון מלא מחברות אנשי פרובינצא מאוחרים ובלתי מופלגים במלאכת השיר. דע ידידי כי כל מאמר הנמצא באננאלען שאין שמי חתום בסופו, לא לי הוא. המאמר שהזכרת על מורפורנו לא ידעתי מה הוא. המאמר על ויטערבי חלילה מהיותו מעשה אצבעותי. אני שלחתי ליאסט הדרשה בדפוס, והוא שפט, וכבר שֻלח לי ממקום אחר העתק ההערה אשר העיר עליה. צר לי מאד על נחיצתך להוציא לאור רעיוניך ומציאותך, ועתה בחר לך אחת משתים, או אתה תודע באננאלען כי כבר כשמתי בבב"י מקום המאמר ממס’ סופרים או אודיעהו אני. ציון לתשרי חשון כסלו כבר הוא בידי, לא כן כ"ח

ידידי אל תסמוך על עובדי דרכים לשפוט על חכמת חכמי הדור, כי לא בשעה קלה תִבָּחן חכמת לב, וידוע כי חכמים יצפנו דעת, ואסתירא בלגינא קיש קיש קריא. עוברי דרכים אמרו לי כי…. הוא לב רע, ולך וגם לי אמרו כי צונץ הוא לב טוב, ובענין המדות יתכן להאמין לעוברי ארח; אך לענין החכמה, לא עלי דידהו קא סמכינן, ניזיל ספר ונחזה. ואם לא היו לפנַי ספריהם, אז הייתי סומך על בעל חכמת שלמה שאמר: כי לא תבא חכמה בלב רע הן אמת כי גם צונץ (ככל חכמי הדור תלמידי ראב"ע) מחליט לפעמים על פי אמדן הדעת גרידא, אך גם… איננו נקי מזה, ומה צורך לראיה, אחרי מה שכתב שהתורה שבע“פ לא היתה מעולם בעל פה ואגב גרדא אזכירך כי בספרו מלא חפנים בחלק האשכנזי גנב ממני דעתי על התחלת חכמת הקבלה (אשר כתבתי בכ"ח), ואת שמי לא הזכיר. ובחלק העברי בהערה 50 כתב כי כעתה כמלפנים, כאלו אני חפאתי על הרמב”ם דברים בלתי אמתיים. וכשהזכיר הד“ר הלל קנטוני מעתיק הקדמת ר' שבתי, לא הזכיר כי תלמידי הוא ולבקשתי העתיק. אין זה כי אם רוע לב. בחפזון גדול. שלום שלום. פאדובה כ”ב טבת תר"א

ידידך שד"ל.

 

י“ז שבט הת”רא 8.2.1841    🔗

Nr. CCLXXXXII    🔗

An Herrn Dr. I. M. Jost in Frankfurt A/M

Nr. d’ordre de I’Index. rais. 315. Vol IV Nr 4.

ידידי היקר ברכה ושלום

הנני מודה לך במאד מאד על הדברים אשר כתבת עלי בנוממ' 4 מאננאליך לשנה זו, והנני מודיעך כי השגתי הרשיון מאת הגובערניום להביא אלי את האננאלען ואין מחריד, לכן הנני מבקש ממך שתמהר ותשלח לי לשמי את כל אשר הוצאת לאור אחר נוממ' 20 לשנת 840, והפעם הזאת תוכל לשלוח גם על ידי הפאסט, ואני אתן מחיר הפארטא בלב שלם ובנפש חפצה כאשר נתתי בשביל נ' ירחי ציון f. 1 10., גם כי השעה דחוקה לי מאד, כי אב אנכי לארבעה ילדים, ואשתי זה ימים ושנים אחרי מות לנו ילד קטן, חולה במרה שחורה, לא עושה ולא מדברת, וצריך להאכילה ולהשקותה כמעט כתינוק בן שנתו; וזה גורם לי אבוד ממון ואבוד זמן ופזור הנפש, לאין תכלית, המקום ירחם עלי. ואמנם אם אני מודה לך על מה שכתבת לכבודי, יותר אודה לך אם תשים לבך לבלתי תת מקום באננאליך ובציוניך לדברים הפוגעים בכבודי, אם לא אחר שיוודע לך כי כנים וצודקים הדברים. אבל שתניח לאחרים שיאמרו עלי דברים שלא היו ולא נבראו, ואחרי כן לא תניח לי שאפרש אמתת הענין, זה הוא דבר שאין הדעת סובלתו. ואני כבר עלה בלבי (רגע באפי) לכתוב אמתת ענין ס' המספר לפיל־פזאהן, אך נמנעתי, לבלתי האדיב את נפשך ידידי היקר בעיני וחביב ללבי. והנני עתה נותן לפניך פשרה הגונה, ואקוה שלא תמאן לעצתי. קח לפניך מאמרי אשר שלחתי אליך על ס' המספר להראב“ע, ומתוכו עשה אתה עם החכם קרייצענאך מודעה קטנה בלה”ק, בה תודיעו כי מה שנכתב בעמוד 48 אינו מדוקדק, כי אתם לא ראיתם הס' כ“י אשר בפריש, ויען הוא נמצא ג”כ בידי שד“ל, הנה הוא שלח לכם מה שנמצא בו נוגע לאותו ענין וכו' וכו', וכתבו דברים שיהיו לכבוד האמת, אז אחריש, ואם לא, לא יבצר ממני להוציא המאמר ההוא לאורה במקום אחר, ואני בכתבי המאמר ההוא נזהרתי מאד מלפגום בכבוד החכם קרייצענאך, ולא אבין למה יעכב הדפסתו, כי סוף הוא לא ראה הכ”י, ואין להאשימו כלל, אך יש לנרדף להציל את נפשו מיד רודפו. סוף דבר אני האיש המבקש שלום עם כל אדם, ובלתי ירא מלחמה עם שום אדם…

הענינים הלוטים בתוך האגרת הזאת תביאם בשערי ציון ככתבם וכלשונם, אז תגנוז אותם עם שאר הנשכחות, אך לא תְשַנֶה בהם אות אחת, ולא תוסיף עליהם ולא תגרע מהם אות אחת. עוד דברים יש לי אליך, ועוד מעט אכתוב אליך שנית עם ב' נאכריכטען. ואתה ידידי היקר שלום, פאדובה י"ז שבט, שנת על זאת יתפלל כל חסיד עליך לעת יצֹא רק לשטף מים רבים אליך לא יגיעו.

ידידך שד"ל.

 

כ“א שבט התר”א.12.2.1841    🔗

Nr. CCLXXXXIII²    🔗

An Herrn M. I. Landau in Prag.

Nr. d’ordre de I’Index. rais. 316 Vol. IV Nr. 5.

לכבוד ידידי ואדוני, החכם היקר, הקצין המהולל ברוב התשבחות מוהר“ר רמ”ל שלום עד העולם.

פירושך האחרון במלת נקריס טוב מן הראשון, ואף גם זאת מזכה אני במקומי מה שדנתי לפניך באגרתי הקודמת, ובפרט כי ברלקי במקום ברקלי, וזה במקום ורקלי, וזה במקום אורקולי, הוא ענין בלתי מתישב בלבי כלל, ולא עליך תלונותי, כי אם על בעל המוסף.

דבריך על שלש מאות כהנים, ששמשו בבית שני, נכחים למבין וישרים למוצאי דעת. הואיל ובא לידנו הציון הלז אודיעך כי מה שכתוב בו בעמוד 48 על ס' המספר להראב“ע, (שהראב"ע מבאר שם חשבונותיו כפירוש אייכענבוים) להד”מ, כי הס' נמצא בידי; וכבר שלחתי מאמר על זה אל החכם יאסט, שיביאהו בשערי ציון, ולא אבה. יהי רצון שיהיה זה לכפרת עונותי שחטאתי בבלי דעת. ועדיין ס' כ“ח מסתתר מנגד עיני? אפס כבר היה מי שכתב לי כי גם החכם שי”ר גם הר הזהב יקללוני בו – גם זו לטובה

והנני נותן לפניך היום מעבר לדף חדושים על קצת מלות תלמודיות מלאכת ידידי מוהר“ר אברהם לאטש אב”ד בק"ק ויניציאה³, ועוד כהנה וכהנה שלח אלי, ואני אשלחם אליך פעם אחרת. וגם אני לא אחשוך פי מהשמיעך דעתי על שני לשונות שבתלמוד.

אור לארבעה עשר, ומזה בלשון תלמוד אורתא, וכן נגהי ארביסר (וכן נָגַה בלשון סורי) כלם לדעתי על דרך סגי נהור נאמרו, ונמשך המנהג הזה ממה שהיו קצת מן הגוים הקדמונים מאמינים בשתי רשויות, ומי שברא אור לא ברא חשך, והיה אצלם החשך והלילה סימן האל הרע, על כן היו להם כדבר נתעב, כמו שהם אצלנו השטן ומלאך המות וסטרא אחרא, על כן קראו ללילה בשם אור ונגה, שהם סימן האל הטוב. והמנהג הזה אעפ"י שלא נולד בקרב בני ישראל, נשתרבב גם בקהלנו ונשאר במשנה ובתלמוד. תרדא, שענינו משועמם, פירש בעל המוסף שהוא לשון רומי tardus, וכמה זה רחוק מן הדעת! ולדעתי אינו זז מלשון תרדין שהוא beta, וידוע כי הצמח הזה מכונה אצל הקדמונים בתאר חסר טעם (fatiae betae); והנה תרדא הושאל על מי שהוא חסר טעם (fatuus insipidus).

תודיעני דעתך הרחבה על מחשבותי אלה.

וכבר זה ימים ושנים שלחתי אל החכם שי"ר מאמר ארוך על מלת פוֹתָא אשר כתבתי בפירוש ישעיהו על פתהן יערה; אם תרצה תראהו אצלו (ואולי כבר ראית אותו), ואם כה תאמר אעתיקהו ואשלחהו אליך.

והוא מה עושה בערך מלין שלו? ומה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, אם היה אפשר שתשתתפו יחדו במלאכתכם; וזה אני אומר לא מאהבה ולא משנאה, רק לתועלת החכמה ולכבוד האומה.

וס' אבני זכרון מה היה לו? הודיעני נא כונתך ואפנה על ימין או על שמאל. ולא אכחד תחת לשוני כי העכוב הזה רע בעיני מאד, והוא מרפה ידי מעבוד עבודות אחרות, והוא מרפה עם זה את חוט אהבתנו, אשר היה מתחזק שבעתים אם היתה הגת אשר דָרַכְתָ לבתולת בת יהודה, מזומנת להוציא לאור יגיע כפי פעם

ופעמַיִם בכל שנה.

ביום אשר תכבדני במכתבך הודיעני נא מה היה לו להחכם מרדכי גאלדמאן, מפרש ס' עזרא, אשר היה בזה בקיץ העבר, ואח"כ לא ידענו מה היה לו.

והנני מודה לך ולרעך היושב על הדפוס, אשר נעתרם לבקשתי על דבר תשלומי הש“ס והנה שלחתי לוירונא ליד דרוֹזא 40 f.. והשאר אשלח בקרב הימים. וידוע יהיה לך כי התהלים בלא טעמים קשה למכרם בגלילות האלה, גם המעמדות אך למוהר כאן, ואם היית מדפיס תהלים אקטאף עם כל טעמיהם ובלתי מעמדות, הייתי לוקח מהם מאתים, ואז הייתי אומר לך שתשלח לי עוד 10 תקון סופרים, 50 תפלות כל פה….. ואתה ידידי ואדוני היקר שלום וכל אשר לך שלום, כנפש הכו”ח פה פאדובה כ“א שבט תר”א,

ידידך שד"ל.

 

כ“ח שבט התר”א 19.2.1841    🔗

Nr. CCLXXXXIV    🔗

An Herrn Os. H. Schorr in Brody

Nr. d’ordre de I’Index rais. 319 Vol IV Nr 6.

ידידי היקר שלום.

חשתי ולא התמהמהתי והעתקתי מתש' הגאונים כ“י שבידי תשובה יקרה מכל כלי חמדה, מרש”י ז"ל, והנה לפניך, ואתה תמהר ותשלחה אל החכם גייגר אשר בקש ממך מטמונים עתיקים, והוא יכתוב לי מה חפצו עוד, ואמלא את שאלותיו בנפש חפצה כאשר עשיתי עד היום עם זולתו. כל משחרי מצאוני. וכולם ימצאוני, ואם כלם רעה תחת טובה יגמלוני, בצל שדי אתלונן, שלו ושאנן.

כ"ח לא ראיתי עדיין. ידברו ואכן ברשיונך וכו' נמצא במחזור ספרדי בשחרית ליום הכפורים, בקדושה אשר תחלתה אלהים אל מי אמשילך.

תקן נשמות עם האור הראשון וכו' נמצא בברכי אצולה מרוח הקדש, ועיין כ"ח ד' עמוד 96 בהערה.

ואתה שלום ומתון בדין – בחפזון גדול. כ“ח שבט תר”א.

ידידך שד"ל

שאלה

משפחות המתגרות זו בזו בחירופים וגנאים, ונשמע לקהל קבלון (Cavaillon) וגזרו עליהם שלא ירגילו בכך, וקפצה האחת ונשבעה קודם גזרה שלא יקבלו עליהם גזרת הקהל, ולא חדלו מחירופיהם, וקפץ אחד מן האחרת והזכיר לו שנטמע בימי השמד⁴ ועמד אחד ואמר לזה הס מהזכיר, שהרי נגזר על כך, ולא הזכיר לו מי גזר עליה, ועכשו נודע שגזר רבנו גרשום על כך שכל המזכיר יהא בנידוי, ויש תלמיד אחד מאויביהם, ומרדה שנתנדה זה בנדויו של רבנו גרשום נדוי עולמית, שאין לנו חשוב כיוצא בו להתיר, ומביא ראיה מההוא מרבנן דסני שומעניה, ושמתיה רב יהודה, ושכיב רב יהודה, אמרו ליה נברא רבא כרב יהודה ליה הכא וכו', ואֵלו אומרים שלא הוזכר להם שם הרב, ולא ידעו באותה גזרה מעולם ולא נשמע לאזניהם, ועוד שהם מעיר אחרת, או אם ח"ו נדוי הוא, יש כח בדור של עכשו להתיר, מאחר שיקבל הדין עליו, שלא נתכוון הגאון לנדוי עולם, והרבה ראיות הביאו, ושואלים להשיבם על כך דבר.

תשובה

התבוננתי בשאלתם ובעומק ראיותיהם, ויש בהם שיש לתלות עליהם, ומהן יש שאין הנדון דומה להם, והנני משיב כמה שהראוני מן השמים. אם יבורר בעדים מהוגנים, המוחזקים בגזרת הרב ח“ו ששינה בה מחומר שאר אלות וסייג הנוהג בדורות האלה האחרונים, והוציא מפיו לשון שמתא, וגם גזר שלא יזכר גנאי זה לא לבעלי תשובה עצמן ולא לדורי דורותיהם, והותְרָה המפקיר בה בשם גזרת הרב, אין לנו לנהוג קלות ראש בנדויו, כי אין גדול כמותו להתיר, ורואה אני את דברי התלמיד בזו שאם נדה הרב אדם בחייו, ועמד במרדו ולא בא לפניו להתיר נדויו, אין לו התר עולם. וכן אם ח”ו שינה בזו בלשון שמתא להחמיר בה ממנהג הנוהג, אין לו התר עולם, וכל ראיותיהם שהביאו על זו, יש להשיב עליהן שכששנינו מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו, לא שנינו אלא במנדין לכבודם, אבל במנדין לכבוד שמים אף המנודה לתלמיד מנודה לרב, וכל שכן לעיר אחרת, כמה שנאמר אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וגו‘, הושוו גדולים לקטנים. וכל שכן רבנו גרשום זכר צדיק וקדוש לברכה, שמאיר עיני גולה, וכלנו מפיו חיין, וכל בני גלות אשכנז וכיתים תלמידי תלמידיו הן, ובדבר זה לכבוד שמים נדה, שהרי מסיני הוזהרנו על כך, לא תונו איש את עמיתו, באונאת דברים הכתוב מדבר, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך, ואע“פ שלדבריכם הן היו מגנין אתכם, ממזרין ושאר גנאים, שגזרו קהל קדש שבקבלון על כך, והם נשבעו תחלה שלא לקבל גזירתם עליהם, וסמכו על הוראת טעות לומר אין שבועה חלה על שבועה, ועברו עליה, ועכשו אתם קורים עליהם נשיא בעושה מעשה עמך לא תאור, ואֵלו אינם עושים. לא זכיתם בזו, כי אם בנים חטאו ועברו על אזהרת לא תונו, ונשבעו לשוא את שבועתם, וכשיצתה מפיהם יצתה לשקר, שנשבעו לעבור על המצוה, שלא לשמור חקי דת עברית לשמוע בקול זקניהם נודרי נדר ומחזיקי סייג, הם צריכים מלקות משבועה ראשונה, ונדוי מגזירת קהל שעברו, שעל כרחם חלה עליהם, ואע”פ שהם בני עיר אחרת, שהם לכבוד שמים נדו; אבל אבותם לא חטאו בזו, ולא הותר להם לספר אחר מטתם, שהתשובה מגעת עד כסא הכבוד, ואפילו צדיקים גמורים אין עומדים במקום שבעלי תשובה עומדים, שנ’ שלום שלום לרחוק ולקרוב. ושאתם מביאין ראיה (שהדורות) מתמעטין והולכין, ואמור נדוי שלנו כנזיפה שלהם, ועוד שאין אנו מתריעין בשופרות; שפחה של בית רבי לא התריעה, דקאמרה ליה ליהוי ההוא גברא בשמתא, ולא נהגו קלות ראש בנדוייה שלש שנים. ואם נתמעט כבוד אחרונים מן הראשונים, שאין צריך לנהוג נדויו יותר משלשים יום, ואם בא להתיר מכאן ואילך יתירו לו, אבל להקל בהתר הנדוי, חמור עלינו נדוי כל שופט ושופט שעומד לישראל כבית דינו של רב יהודה, ואינו נותר אלא בכיוצא בו, דכתיב ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו‘, למה לא נתפרשו שמותן של זקנים, שלא יאמר אדם וכו’, וכתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא יהיה בימיו, אלא וכו‘, וכשפסקנו הלכה הני בי תלתא דמשמתי, אתו בי תלתא ושרו, לעולם בכיוצא בהם, ולא פליגי אההיא דרב יהודה. אבל רואה אני את דבריכם שכל זמן שלא יעידו המוחזקים בה ששינה בה הרב להחמיר, כגון נדוי עולם או שמתא, צריכין אנו לדון את הצדיק לזכות, שלא קללה זו תלה בבאין אחריו, שמא ח“ו יתקפנו יצרו לאחד ויעבור בכעסו עליה, ויודע אותו צדיק שאין בתלמידיו המפרנסין אחריו את הדורות, שיתיר את נדויו⁵ ואי אפשר ליבדל הימנו כל הימים, ונמצאו כלן עוברים. ואפילו אמר אותו צדיק כל העובר יהא בנדוי, לא אמר אלא שינהגו בו חבריו נדוי, כמשפט כל דור ודור, עד שיפייס באנא שא נא, וכולם בין ישראל ללקות ברצועה ולילך יחף, ואח”כ יהו כל עשרה שבצבור שלוחי רבנו גרשם להתיר. או אם הזכיר לשון ארור ואמר מר ארור בו נדוי בו קללה בו שבועה, קיימא לן בנדרים ושבועות הלך אחר לשון בני אדם וכוונת לבו שהרי אין איסור זה בא אלא על ידי הגוזר, ומה שלא נתכוון לגזור לא גזר, וכבר הוחזקו דורות האחרונים העושים סייג וגדר לדורות הבאין, שתולין התר הנדוי ורידוי העבריינים איש איש בשופטי דורו, וכן נוהגים כל הקהילות, ואף כאן אומר אני שלא אמר הצדיק יהא בנדוי, אלא שגזר על הדור להנהיג בו נזיפה כדי רידויים ולפי דעתם, כאותה ששנינו הקורא לחברו עבד יהא בנדוי, שמא סבורים אנו שנדוהו גדולי עולם דור התנאים, ושוב אין לו התר; לא באו אלא ללמד דורות הבאים שינהגו בו רידוי לייסרו על כך. ואל תאמר שאין לנו לדון דינין שבלב להכריע דעתו של צדיק לזכות; שאף בדיני ממונות שעונשן גדול, ליטול ממון מזה וליתן לזה שלא כדין, מצינו כן, כי ההיא דאמרינן בני רב עיליש נפק עלייהו שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר ופלגא בהפסד, אמר רבא רב עיליש גברא רבא הוה ואיסורי לאינשי לא ספי להו, אלא הכי קאמר, אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד, ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר; אלמא סמכינן אגברא רבא ודרשינן לישניה לאוקומה למלתיה באין דלס ודופי, והלכך יש להתיר אותו נדוי בשליחותו של צדיק, כי ההיא דההוא טבחא דלא סר סכינא וכו’, אמרו ליה לא ניחוש לסבא, אמר להו אנן שליחותא דידיה קא עבדינן; ועל זאת סומכין כל הקהלות המתירין קשרי הקודמים להם, הכל לפי השעה. ודרב יהודה אינה ראיה לכאן, שנדהו לאלתר בחייו ובשמו של עבריין משום דסנו שומעניה, והיה לו לשוב בחייו ולהתיר נדויו, ולא שב, הלכך לא נתלה בדורות הבאין; אבל גזרה זו לא נדוי היה שעבר איש ונדהו, אלא סייג לעתיד, ועל כרחך תלויה בדורות הבאין. ועוד בזו אני רואה דבריכם, מאחר שלא הוזכר לו שם הרב שגזר עליה; ולא מראיה שלכם אני דן, שאתם מביאין ראיה מהתראת עדי נפשות, שצריך להודיעו באיזה מיתה נהרג; אין זו ראיה לכאן, שגזרת הכתוב היא יומת המת, וכתיב ושפטו העדה והצילו העדה, ואין בנו כח להרוג שלא מן התורה, אלא לעשות סייג לשעה. אבל אני דן מלשון גוזרי גזרות ומנהגם, שאין מתכוונים לענוש את השוגגים שאינם יודעים באותה גזרה, אלא מקללים כל היודעה ומפקפק בה, וכל מי שלא הוזהר בשם מי שגזר עליה, לא פקפק בגזרתו ולא בא לכלל נדויו, דלא הויא אפקירותא למהוי בנדוי עד דידע מאן ניהו גברא רבא דקא מתפקר ביה; והכי אמרינן, מנלן דמזמנינן לדינא, דכתיב לכן אתה וכל עדתך היו, לקמיה דגברא רבא פלניא, דכתיב לפני ה‘, אלמא בעינן לאודועיה מנו גברא רבא דאזמניה, דאי מתפקר ולא אתי, לישמתיה, וכל כמה דמתפקר בבי דינא סתמא, לא הוי אפקירותא לגבי דההוא בי דינא; אף זה לא פקפק בכבוד הרב ולא נתנדה לו, ואפילו באנו להחמיר עליו, אין להטיל עליו אלא חומר של סתם גזרה, ולא נדוי גדול העולם, שלא ידע בו. ואם היה המתרה מאנשי ריבו של מגנה, אומר אני שאין זה קרוי יודעה, לפי שלא היה נאמן עליו אע"פ שבדיני נשפות חלוקין עליו חבריו על ר’ יוסי לומר מותרה שאמרו אפילו מפי השד, התם הוא דקבל עליו התראה ואמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה, אבל זה לא היה נאמן עליו, כסבור לשתקו הוא בא ולחבוש פניו בטמון.

וששאלתֶם, פעמים התירו אנשי קבלון כל גזרות שעליהם, מפני פורענויות הבאות, וסבורין אתם לומר שהותרה אף גזרת גדול העולם בכך, וסומכין אתם על זו שאמר רבה בר בר חנה א“ר יוחנן בַכֹּל בית דין יכול לבטל (דברי) ב”ד חברו חוץ משמנה עשר דבר; אל תטעו בזו, דהא דתנן אין ב“ד יכול לבטל את דברי ב”ד חברו, משנה שלמה, ובבחירתא תנינן לה, ור' יוחנן בדורות האחרונים היה ולא נחלק על המשנה, ולא אמרה ר' יוחנן אלא בגדול ממנו בחכמה ובמנין קאמר.

ושכתבתם עלי שאתיר את הנדוי, חלילה לי זאת, ליטול את השם ולעשותי בית דין חשוב; אם הייתי ביניכם, הייתי נמנה עמכם בהתר, אבל מי אני ליטול לי שם במקומות אחרים, הנה אני הדל ומנייני הצעיר, שידַי יתומֵי יתומים יקבל עליו הדין, וירצה את חברו, והתירוהו לו.

וששאלתם, ראובן ושותפיו שנשבעו בספר התורה שלא יעכב איש חלק של חברו מאחר שיסכימו לחלוק, ועכשיו הסכימו לחלוק, ומעכב ראובן משכונות בידו מן השותפות עד שיִפָדוּ, ושואלים אתם אם עבר על שבועתו אם לאו. יש חילוק בדבר זה, ולא פירשתם ככל הצורך; אם כך נשבעו שמאחר שירצה אחד מהם לחלוק לא יהא חברו מעכב עליו, הרי עכב; ואם מפני שהוא משכון כלי שלם ואין להפסידו, אית דינא דגוד או אגוד, או יתנהו ביד נאמן עד שיפדה; ואם כך נשבעו שמאחר שיסכימו שניהם לחלוק לא יעכב אחד מהם חלק חברו, הרי בכלי זה לא הסכימו שניהם, ולא היתה שבועה זו אלא שלא יגלגל עליו לתפוס השותפות מחמת תביעה אחרת שיש לו עליו לפני השותפות או לאחר השותפות, וזה שלא עכבו אלא מחמת שלא נפדו, לא עבר על שבועתו. ומכל מקום מאחר שאומר שמעון שמצא בו עול, ואינו נאמן לו עוד, בית דין כופין אותו לחלוק או לתת ביד נאמן. ואתם תנו לבבכם לרדוף שלום, וראו כי בעוונינו לקו אותם שסביבותיכם מכה נחלה מאד, וכבר זוללים בין הגוים, והשלום הוא יגרום לכם לעזר (אולי: לְהֵעָזֵר) מן הצר ולא יוכל שטן לשלוט בכם. ושנו רבותינו גדול השלום שניתן בחלקן של צדיקים שנא' יבא שלום וגו‘, ולא ניתן בחלקן של רשעים שנ’ אין שלום אמר ה' לרשעים, ומי ששמו וברכתו שלום ישפות לכם שלום.

וששאלתם על מי ששמע צבור ממשמשין עליו גזירתן, וקפץ ונשבע שלא לקיים גזירתם, ואח“כ גזרו עליו, צריך לקבל עליו גזירתם, או לא חלה על שבועתו. כך ראיתי, שהנשבע לעבור על דברי צבור נשבע לשוא הוא, ואלו התרו בו (חייב) מלקות דאורייתא משעת שבועה, וצלל במים אדירים והעלה בידו חרס, ולא נפטר מגזירת צבור אם כדין גזרו, ואע”פ שקדמה שבועתו לגזירתם, שהרי נשבע לבטל את המצוה, לסור מחוקי ישראל, שלא לידון במשפטם, ותנן איזו היא שבועת שוא, נשבע לשנות הידוע לאדם וכו‘, אמר לעדים באו והעידוני, שבועה שלא נעידך, נשבע לבטל את המצוה, שבועה שלא לעשות סכה, (שלא ליטול) לולב, שלא להניח תפלין, זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות, שכיון שנשבע לעבור על התורה הרי נשבע על מה שאי אפשר, שהרי מושבע מהר סיני על עשה ועל לא תעשה, בארור בכלל, ארור בפרט, ברוך בכלל, ברוך בפרט, ואין לך כל מצוה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות, ושבועת הראשונים קדמה לשֶלוֹ, ולוקה. והתלמיד האומר נשבע לבטל המצוה פטור מכלום, טועה בדבר משנה הוא, שהרי שנינו זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות, וטועה במקרא, דכתיב לא ינקה ה’, ה' הוא דלא ינקה, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, ואם לא התרו בו ולא ניתן למלקות בית דין, הרי הוא בכלל לא ינקה, וענוש עולמית, שעשה שתים, שנשבע לשוא, והוציא שם שמים לבטלה, וכתיב את ה' אלהיך תירא. ומה ששנינו נשבע לבטל את המצוה פטור, לענין שגגה שנינו ולקרבן עולה ויורד, שהנשבע לבטל ושגג ולא בטל, או נשבע לקיים ולא קיים, פטור מקרבן, דממעטא מקראי, מה הטבה רשות, אף הרעה רשות; אבל לוקה הוא על שהזיד לישבע לשוא.

וששאלתם, מצאתי בספרי דבי רב בשבועת שוא והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר, וקשיא לך מה הוא חומרא דידה משבועת ביטוי. היינו חומרא, דאלו שבועות ביטוי ניתנה שגגתה לכפרה, וזו לא ניתנה שגגתה לכפרה, והרי הוא בלא ינקה. ועוד שבועת ביטוי לא אוכל, ואכל, חייב מלקות, דהוי לאו שיש בו מעשה, אבל אוכל, ולא אכל, מזיד פטור ממלקות, דאיתמר שבועה שאוכל ככר זו היום, ועבר היום ולא אכלה, ר' יוחנן ורשב"ל דאמרי פטור, מר משום התראת ספק, ומר משום לאו שאין בו מעשה; ואלו שבועת שוא לאו שאין בו מעשה היא, ולוקה, טעמא משום דדמיא לשבועת שוא היא, דלשעבר נשבע, ואתרבה מלשוא לשוא שני פעמים

וששאלתם, ראובן ושמעון שהלכו לשוק, והתנו ביניהם שכל מה שיעלה שכר לאחד בין בסחורה בין במציאה בין בכל דבר, יחלוקו זה לזה, ובחזרה האחד לבדו עם פרקמטיא שקנו בשותפות נתפס בידי גוים, ונתן ממון בפדיון, ותובע מחברו ליתן חלקו בפדיון, שהרי שותפים הם, והיה בא עם הסחורה שהיתה של שניהם, לשמרה כדרך שותפים; ועוד שהתנינו להיות שותפים בשכר, ובכאן שיש הפסד נִשְוֶה בהפסד. והלה משיבו לא היינו שותפים אלא בעירנו בשוק, אבל משעת צאתנו מן העיר נפרדה חבילתנו, ואלו היית משתכר ממון רב הרבה, לא היית חולק לי, וזה מודה בכך. ובאו לפניך לדין ופטרוהו (אולי צ"ל: ובאו לפניכם לדין ופטרתוהו), ויש חולקין בדבר לחייבו.

טעם החולקין לא פורש, ואני אין בידי ראיה מהיכן לחייבו, ואע“פ שעדיין כל זמן שלא חלקו פרקמטיא שותפים הם, ואלו לא התנו כל מה שיפסיד האחד ישלם לו חברו חלקו, ואם מפני ששנינו קרוב לשכר ורחוק להפסד, רשע, לא נאמר דבר זה אלא בנותן פרקמטיא לחברו על מנת שאם ישתכר יחלוקו עמו, ואם יהיה הפסד בפרקמטיא על המקבל להשלים… שכל האחריות על המקבל, נמצאת פרקמטיא זו עליו מלוה, ומה שהנותן נוטל חלק אינו אלא רבית, ושכר בטילות מעותיו עומד ונוטל, אבל בדבר זה אין לך עליו אלא תרעומת, שהרי קבל עליו אחריות חלקו, ומפסיד חצי הפרגמטיא, אבל אחריות גופו של שותף, זה לא קבל עליו, ואע”פ שהיה… חלק חברו עם חלקו, אין זו טענה לחייבו לזה, שהרי ראיה גדולה הבאת לדבריך שטף נהר את חמורו ואת חמור חברו וכו', וכל שכן זה שהיה טורח זה בכולו, וזה לא אמר לו קום רדוף והכנס למקום גדודי לסטים ועלי פדיונך. וכי יבא דבר המחייבים וראיות שלהם, נדעה מה טוב⁶

וששאלתם ששידך ראובן על בת אחיו… וקיימו דבריהם, והניחו תשומת יד ביד קבלנים, על מנת שהחוזר בו יפסיד ערבונו, כדרך שהורגלו ברוב מקומות; ועברו כמה שנים וחוזר בו ראובן, והנה שמעון אחיו תובע הערבון מיד הקבלנים שהחזירוהו לראובן, ותלמיד אחד מסייעו ואומר קבלן דכתובה לא משתעבד, ועוד דאסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא. טעה התלמיד בכל הצדדין. חדא דקבלן דכתובה משתעבד, דמשה בר עצרן ערבא דכלתיה הוה וכו' (בתרא קע"ד ב'), ומותבינן וערב דכתובה מי משתעבד, ומשנינן קבלן הוה. ועוד מה ענין קבלנות זו אצל קבלנות דכתובה, קבלנות דכתובה זה המתפיס מעות או מטלטלין לאשתו בכתובתה, ומסרתן ליד שליש, והחזירן לבעלים, אבל קבלנות זו אינה אלא ערבות לקיים תנאים, ואסמכתא זו ודאי קניא. ואם נעשה הדבר בפני חשובי העיר, קיימא לן אסמכתא קניא והוא דקנו מניה בבית דין חשוב, ואפילו יש חשובין מהן בשאר מקומות, אין לנו אלא ב“ד של אותו מקום, דא”כ אין לדבר סוף, שאין לך ב“ד חשוב שלא יהא חשוב ממנו בסוף העולם, ואומר אל השופט אשר יהיה בימים ההם, וכל שלשה שנתמנו ב”ד על ישראל הרי הן כבית דינו של משה לענוש נכסין ולהיות הפקרן הפקר, וכל שכן על שדוכי אשה שהנהיגו הראשונים כן שלא לבייש בנות ישראל, ויש מן הדין לקונסו ממון וברידוי הגוף. ותלמיד המסייעו אין חולק כבוד לתורתו יד מריע (אולי: לחזק ידי מריעים), ומן השמים מנעוהו מכבוד, ונכסו ממנו גלויותיה של תורה, וכל שכן שלא יבין במעמקיה; ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב.

שלמה בר' יצחק.

פאדובה כ“ח שבא תר”א.

שד"ל

 

א' ניסן הת"רא 23.3.1841    🔗

Nr. CCLXXXXV    🔗

An Herrn M. I. Landau in Prag

Nr. D’ordre de l’Index raisonné 321 Vol. IV. Nr. 7

אדוני וידידי היקר שלום

בשמחה רבה ראיתי כ"ח החמישי אשר שלחת אלי, והנני מודה לך בכל לבבי על נדבת ידך, גם בשמחה ראיתי (לא תאמינו כי יסֻפר, אבל כן הוא באמת) בשמחה ראיתי כי גם מבלעדַי יש אנשים בישראל הנוטעים שורק בכרם ישראל. ויותר אשמח כאשר אראה גם הששי מלא ענבים טובים כחמישי.

בשמחה ראיתי ג“כ אבני זכרון, אך תמהתי כי לא מצאתי בהם שתי נוספות אשר שלחתי אליך ביום כ”ט תשרי מִשָנָה זו, ואתה הבטחתני לתת אותן במקום הראוי להן, ולא כן עשית. אך מה שהיה היה, והכל לטובה, ואל תחוש לזה כלל.

אך הנה שאלה אחרת אנכי שואל מאתך, והוא שתוסיף בסוף פירוש מיכה אגרת ידידי מוהר“ר רמש”ג נ"י, אשר אנכי נותן לפניך היום.

על שאר פרטי מכתבך היקר אשיב פעם אחרת, כי אץ לי מאד למהר לשלוח אליך מכתב ידידי הנ"ל.

ואתה ידיד ואדוני היקר שלום מעתה ועד עולם. פאדובה ר“ח ניסן תר”א

ידידך שד"ל

 

ז' ניסן התר"א 29.3.1841    🔗

Nr. CCLXXXXVI    🔗

An Herrn S. L. Rapoport in Prag

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 322. Vol,.IV Nr. 8.

לידיד נפשי ועטרת ראשי, החכם המופלא, כש“ת מוהר”ר שי"ר שלום עד העולם.

מָלְאָה שנה תמימה, וכמעט שָלְמָה גם השנה השנית מן היום אשר נפרדה חבילתנו, וחוט אהבתנו נִתַּק למראה עין. כרם חמד הרביעי האדיב את נפשי בראותי ידידי אשר מאז עשר שנים היתה נפשי קשורה בנפשו רודף אחרי בהערותיו ובונה מזבח לכבוד ראב"ע ולכבוד יון, נגד המזבח אשר בניתי לכבוד אלהי ישראל; אז קדחה אש באפי וכתבתי לך ס' כריתות.

ויום יום הייתי מצפה לטל דבריך, יבא וינחמני מדאבוני, ויכבה יקוד אשי; ואתה עצרת שמיך, רק הצטדקת לפני רעיך ורעי, והיית בעיני כמתחזק בדרכיך.

אז שפכתי שיחי וכעסי בספר שירי הלוי, ועמדתי בפרץ נגד הבונה במה לאלהי יון ולאלילי ראב"ע; ובמסתרים תבכה נפשי על שֶמש גדול שאבד מן העולם. ובראותי אחרי כן שמך הנכבד מחֻלל בגוים, בקצת מכתבים היוצאים למועדים, המו מעי בקרבי, ולעג השאננים ומהתלותיהם הרימו את הדשן מעל אהבתי המסֻתָרת, ותהי בלבי לאש בוערת.

ואחרי כל אלה הנה עתה בא לפני כ“ח החמישי, ויהי בפי כדבש למתוק חן שפתיך ורוחב חכמתך ועומק מחקריך, ובלא לב ולב ברכתי את ה' אשר לא השבית גואל לכרם ישראל, ומיד (באחד לחדש הזה) כתבתי לידידנו החכם המפואר רמ”ל נ"י כדברים האלה לאמר: בשמחה איתי (לא תאמינו כי יסֻפר, אבל כן הוא באמת) בשמחה ראיתי, כי גם מבלעדי יש אנשים בישראל הנוטעים שורק בכרם ישראל, ויותר אשמח כאשר אראה גם הששי מלא ענבים טובים כחמישי.

כל דברי החכמים אשר המה חיים עדֶנה (להוציא את הכהן המת, ה' יסלח לו) היו לי לששון ולשמחת לבבי, אך דבריך במכתב י“ז המלא ברכת ה' במעמקי הקדמוניות, חדשו בלבי הרגשת האהבה והכבוד אשר הרגשתי זה י”ב שנה בקראי דבריך בבה“ע תקפ”ט, ואשר אֶלָצַתני לכתוב אליך אגרתי הראשונה. וידוע יהיה לך כי יותר ממה ששמחתי בראותי אותך נושא את שמי לתהלה ולתפארת, שמחתי על תפישותיך והשגותיך עלי כה וכה בס' הזה. כי אמנם לא בחלקלקות יכבדני אדם ויקנה אהבתי, רק בדברי אמת וצדק הנובעים מלב טהור אוהב אנשי החכמה, ואת החכמה ואת האמת יותר מהם; ואם היית נמנע מהשיג עלי, אז היה ספק נכנס בלבי שמא ח"ו לא מחדרי כליותיך יצאו דבריך.

ועם הס' כ“ח קבלתי ג”כ מכתב מידידנו החכם המפואר נדיב נדיבות יעץ רמ“ל, ובתוכה אגרת חתנך ר' צבי הירש בודק המבקש מאתו שישתדל להשיב אהבתנו ליושנה ולהעמידה על כנה הראשון, ומעיד עליך כי אהבתך אותי כמאז ומקדם, ככחה אז כן כחה עתה, ולא תסור מעלי לעולמים, וכי תמיד נשאת את שמו על שפתיך באהבה וחבה יתרה לכבוד ולתפארת, וגם החכם רמ”ל מקיים כל זה במכתבו ומשתתף עמו בשאלתו. אז חשתי ולא התמהמהתי, וגם כי סעיפי ישיבוני: הוחֵל עד ראותך הכרם הששי, או אז הוחל עד שיכתוב אליך הוא בעצמו, אז הוחל עד יכזיב דברי הכורם בהקדמתו, האומר כי ההערה הקטנה אשר הקדיחה אש באפך לא נכתבה רק למען לא תהיה האמת נעדרת, תחת אשר באמת ההערה האומרת “אין ספק שהוא רבנו סעדיה” (כ"ח רביעי עמוד 168) היא הפך האמת ממש, כי רבנו סעדיה לא אמר שחשבוננו מוטעה, אך דעתו בהפך, כי כלו הל“מ – לא אביתי לשמוע בקול סעיפי, ומהרתי לכתוב אליך האגרת הזאת; ויהי רצון שתקראנה בלב שלם כאשר אני כותבה ביושר לבב. ועתה אם באמת ובתמים לְקִרְבָתִי נכספה נפשך, הנה היא בשמחה ובגילה חוזרת לאכסניא שלה, ואתה ידידי הנכבד בכור ידידַי במרחקי הארץ, היחיד אשר קדמתי אני (זה י"ב שנה) לשחר פניו באגרת, אתה היודע טהרת אהבתי, אין ספק כי לא בגלל הבלי השוא קרבתי תחפוץ, אך לתועלת אמתית, והוא למען שמוע מפי אוהב נאמן דברי אמת היוצאים מן הלב. והנה רק בשני תנאים תתקיים אהבתנו: הא' שיהיה איש ואיש ממנו מדבר עם רעהו כאן ומקדם באמת ובאמונה, ובלא שפת חלקות, והשני שיהיה איש איש ממנו מגיד רעיוניו ליעקב בכל עניני חכמה ומדע בלא משוא פנים למחשבות רעהו, שאם תהיה אהבת תופשי התורה אוסרת ידיהם בסד לבלתי הוציא רעיוניהם החוצה חפשים, הלא טוב שיהיה כל אחד הולך בדרכו יחידי, ואחרי כן חכמי הדור (הזה או הבא) המה ישפטו מי צדק בדברו. ועוד תנאי שלישי, אך איננו תנאי פרטי לשמירת האהבה, כי חובה היא המוטלת בין כל אדם לחברו, והוא שאם יראה אדם את מכתבי רעהו בטרם יוחקו בעט ברזל ועופרת, וימצא בהם שגגה קטנה או גדולה, אין ראוי לו למהר לגלות קלונו לכל אחיו בחוץ, בלתי אם גלה תחלה את אזן הכותב והאיר עיניו במה שנעלם ממנו, ורק אם יחזיק במשוגתו ולא ירפה, וימאן לתקן את המעֻוָת, אז מותר להאיר עיני הקורא, ולהודיעו כי דבר זה שהכותב אומר טעות היא בידו. ולא אכחד תחת לשוני כי תמהון גדול תמהתי בראותי הערתך בעמוד 163 על דברי ידידנו החכם המופלא מהרי”ט צונץ, והערתך בעמוד 233 על החכם ווייססע, אשר בלא ספק אם היית גולה את אזנם היו מוחקים או מתקנים דבריהם – כך היא חובתנו, וכך יפה לנו לעשות, וכך הוא דרכם של תלמידי חכמים אשר יֻלדו על ברכי היודאיזמוס.

את הדברים האלה ראיתי לערוך לפניך ידידי היקר בדרך כלל, בטרם אשמיעך מחשבותי והערותי על ענינים פרטיים.

ולטובה יזכר שמם של ידידינו החכמים היקרים איש כערכו, יש“ר, יאסט, צונץ, רמ”ל וידידי ובן דודי שחבד“ל, וחביבי אבי”י, וידידך הר“ן שור וחתנך הר”ץ בודק, צדקתם עומדת לעד, אשר החזיקו במדתו של אהרן, והתאמצו במכתביהם להשיב חמתי ולהשבית חרון, וגם אם לא נעתרתי לדבריהם, והייתי בעיניהם כפתן חֵרֵש, הנה כל דבריהם עשו רושם בלבי, וכלם עזרו לטובה, תהי משכרתם שלמה מעם אלהי השלום והאהבה. ואולם אם כל דבריהם עשו בלבי רושם, הנה דבריך לבדם (בכ“ח החמישי ובפרט המכתב הי”ז), הם המה אשר הטו את לבבי והם המה הסירו מעל פנַי המסוה אשר היה מסתיר מעינַי מעלותיך היקרות המסלאות בפז, וארא ואפול על פני, ואברך את ה'. ותשאני רוח ואשמע את קול יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב! וקנה לך חבר! והוי דן את כל האדם לכף זכות! ויבאו דבריו כמים בקרבי וכשמן בעצמותי, ואען ואומר: אמן אדני, הנני הנני, לשמוע בקולך, ולעשות את מצותך.

אתה עתה ברוך ה‘, יהי נא חג המצות הזה לך לשמחה ולששון, אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, וברית שלומנו לא תמוט, כי מה’ יצא הדבר, עת מלחמה ועת שלום, הוא מסכות מְהַפֵך בתחבולותיו, כי הוא יכאיב ויחבש, הכל לטובת הכלל.

פאדובה בראשון בשבעה לחדש שנת הן הימתק בפי כדבש, כי הוא יכאיב ויחבש וימחץ וידיו תרפינה.

ידידך השותה בצמא את דבריך שד"ל.

 

ח' ניסן התר"א 30.3.1841    🔗

Nr. CCLXXXXVII    🔗

An Herrn Osias Hirsch Schorr in Brody

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 323. Vol IV Nr 9

ידידי היקר שלום.

אחרי ההודאה לך על העתקותיך, אגיד לך כי בשמחה ראיתי כ“ח החמישי, שלח אותו אלי במתנה החכם רמ”ל, עם אגרת, בה הפציר בי להשלים עם החכם שי“ר, והפצרתו, נוספת על הפצרת שאר גדולי הדור, ונוספת על מה שמצא חן בעיני מאד המכתב הי”ז מכ“ח הנ”ל, החליפו עת מלחמה בעת שלום, וביום אתמול שלחתי אל החכם שי"ר אגרת שלומים.

ולענין לשון כנען, הנה בידך אגרותי, בהן תמצא מפוזר כל מה שמצאתי בחקירה ההיא, עשה בו מה שתרצה, ואני טרדותי ותלאותי לא יתנוני להוסיף שנית ידי על החקירה הזאת, גם אין לשוני לחרחר ריב עם החכם שי“ר, וגם אתה אם תכתוב על זה השמר לך פן תקל בכבוד שי”ר וצונץ, גם תזכור ולא תשכח כי כבר קדמני (בלא ידיעתי) החכם רמ"ל במרפא לשון שלו.

לא אכחד תחת לשוני כי תמיהה רבה תמהתי כשנודע לי כי אתה היית בעל המאמר קריטישע שטודיען, והנני מוחל וסולח, ובלבד שתשמע לעצתי, ותהיה (כאשר רמזתי לך באגרתי הקודמת) מתוּן בדין ואיש שלום. גם רע בעיני איחור שליחות מכתבי לגייגער, וכבר עלה בלבי ביום כ"ח שבט לשלוח המכתב לגייגער עצמו, ורק בעבור כבודך שלחתיו אליך. גם זו לטובה.

ואתה ידידי שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, ויהיה נא חג המצות הזה לך לשמחה ולששון, כנפשך וכנפש הכו“ח פה פאדובה בחפזון גדול בראשון בשמנה לחדש, תר”א.

ידידך שד"ל.

 

י' ניסן התר"א 1.4.1841    🔗

Nr. CCLXXXXVIII    🔗

An Herrn Dr. Leopold Zunz in Berlin

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 325. Vol. IV Nr. 11.

לכבוד ידידי החכם המופלא מהרי"ט צונץ שלום עד העולם.

מכתבך היקר עם כ"ד תשובותיך הגיעני בזמנו ושמחתי בו, והנני מודה לך במאד מאד על תשובותיך, לא על פיוטך, כי החתימה ובכן מי לא ייראך לא ישרה בעיני, כי אהבה אבקש ולא יראה, ואני יגיעי ועמלי, יומי ולילי, לשרת את החכמים ולהתאהב אליהם, אולי מתוך אהבתי יבאו לאהוב גם את היודאיזמוס ולדבקה בו, להבין אותו ולסעדו, ולעזוב דרכי יון המרבים בדורנו פרצות בישראל.

לא השיבותי למכתבך, כי מיום קבלתיו לא עסקתי עוד באותן החקירות, ולא היה לי ענין חדש לכתוב אליך, גם סבה אחרת היתה לאיחור תשובתי אליך והוא כי חכיתי עד אראה כ“ח החמישי, ואדעה מה אעשה עם החכם שי”ר. והס' ההוא לא הגיעני עד עתה מקרוב, ומיד (ביום תמול שלשום) כתבתי אגרת שלומים “לידיד נפשי ועטרת ראשי, החכם המופלא כש”ת מוהר“ר שי”ר, שלום עד העולם" ושם נתתי תודה לך ולכל החכמים אשר עזרו לטובה בהבאת השלום והאהבה.

ביום י"ב אדר קבלתי אגרת ליליענטהאל מפעטערסבורג בשם אוּוואַראָף, ושפטתי בלא ספק כי גם לך נכתב, והיום בשמחה רבה ראיתי באגרתך כי צדקתי בשפטי, ויגיל לבבי אם אשמע שתצא מזה תועלת לך, בלי שתצא מארצך ותוסיף להתרחק ממני ללכת ירכתי צפון. והא לפניך תחלת האגרת:

Das Coll. rabb. zu Padua ist unter Ihrer ausgezeichneten Leitung die Musterschule für alle künftigen ähnlichen Institute geworden; Männer, ausgezeichnet an Geist und Herz, sind als die Zierde Israels daraus hervorgegangen; und Ihr Verdienst allein ist es, wenn Gemeinden unter solchen Führern sich glücklich fühlen.

Ihr Wirken hat auch die Aufmerksamkeit Seiner hohen Excellenz, des Hr. Ministers der Volksaufklärung Uwaroff, auf sich gezogen…

Beauftragt von Seiner hohen Excellenz… richte ich an Eure Hochwolgeb die Bitte, mir so schleunig als möglich, einen ausführlichen Plan über ihr Institut zukommen zu lassen.

ואחר אריכות דברים הוא מגיד תשוקתו שילכו לשם מתלמידי הקאללעגיוס, אם יש מהם אשר עדיין keine Stelle hat, וכבר השיבותי כי אין.

כל זה אני מגיד באזניך, על מנת שלא ישָמַע הדבר באֶפענטליכען בלאֶטטערן, כי המיניסטער הזהיר על זה.

ידידנו יוא“ל דורש בשלומך, ועתה מקרוב קנה כ”י כולל שירים ומליצות לר' אברהם בדרשי (עם ענינים שכתב בגנות המשורר הגרני (?) שהיה בימיו); וס' אבני השהם, שירים ומצבות לר' שמואל בר' יוסף ן' ששון, ושירים לדון וידאל בנבנשת; ואזהרות לר' אליהו צלבי מאנטוליא הכהן (וחסר קצת ממצות לא תעשה), ושירים לר' מנחם בר' משה, ולר' דוד, ולר' שלמה בונפיב, ולר' אנשלמה דה פיאירה אשר כתב שיר ואגרת לר' זרחיה הלוי אחר העתיקו אהלו ממדינת סרקסטה ונתישב במונסון וזה ר' אנשלמה, או דון שלמה, נשתמד לאחר שבעים שנה, ואז כתב הבתים האלה:

אִם שכְּחוךְ, נפשי! ידידים עד הלום / וַתִּהֲיֶה מִנִי אמת נעדרת

שבעים שני חיי כְשָנִים נשכְחָה / בת צוֹר, וּבַשיר היתה נחקרת

על כן קחו כנור ועורי דַבְרִי / שירות, למען תִהֲיִי נזכרת.

וזאת תשובת דון וידאל:

בת צור כְזונה נשכְחה תֹף לקחה / בו סובבה עיר להיות נזכרת

כן נפשך מֵעַל אלהים זנתה / היתה, כְפרה סורְרה, סוררת

על כן שכחוה ידידיה לקץ / שבעים שנותיה כמתנכרת

זונה קחי כנור וסבִי עיר, ושיר / הרבי, ואולי תִהֲיִי נשכרת.

ר' אברהם בדרשי מזכיר המשוררים שקדמוהו, ואלה הם כסדר שהוא מזכירם: ר“י הלוי (יהודה הַגביר גָבַר באחיו, ללוי אמרו תֻמי ואורי), בן גבירול, ראב”ע, הַסַלָח (רמב"ע), בן גיאת האב והבן (נראה שהם ר' יצחק, ובנו ר' יהודה שהיה אחד מאוהביו של ר"י הלוי), הנגיד (נגידים דַברותיו, ומוסריו חֲלִי כִתְמִי וְכִתְרִי), החריזי, רב זרחיה, ואחיו יברכיה, זאבארה, בן שבתי, יוסף בן יהודה, השנירי (הנזכר באשמורות אויניון, ונראה כי כל אלה מן החריזי ולמטה היו בפרובינציה וסביבותיה), בן חסדאי, משלם בן שלמה (ספרו נקרא עֹמֶר מָן), בנבנשתי, בן לוי, לביא, בן צוף, שמואל אלמרידי (במרדכי פרק אלו טרפות סימן 1005 מצאתי רבנו יוסף קול צוף, ולא אדע מי הוא), דוד הירחי, גור אריה יהודה ההררי, יהושע, מלגויירי, אזובי (היה רבו של המחבר).

ואחרי כל אלה אגלה את אזנך, ידידי היקר, כי בעיר Ivrea לא נמצא ר' יצחק ירא, אל ר' יצחק ירק (Jarach), וברוך אתה לה‘, אשר שִבַשְת רשימת קונֵי פרוליגומינַי, כדי להפרות ולהרבות משפחת יראי ה’.

עוד זאת לא אכחד תחת לשוני. אחרי ראותי בשפתי ישנים כי ר“ד פרובינצאלי כתב מגדל דוד סֵפר דקדוק, ובראותי בדי רוסי כי הס' הזה נזכר במ”ע, התשפוט בן אדם שהייתי חייב לקרוא כל ס' מ“ע עד אראה בעיני הבאמת נזכר בו הס' ההוא? אם היה די רוסי מזכיר הפרק, ודאי הייתי בודק, אך הואיל ולא הזכיר הפרק, לא היה בידי לבדוק רק את הס' כלו, וזה ענין שלא היה אפשר לי וגם לא היה ראוי לי בימים ההם שהַיה כל עיוני להציב מוסרות לחכמת לשוננו. ועתה מקץ ארבע שנים ויותר שהוצאתי הס' ההוא, אשר כמה שנים עמלתי בו, ובו יסדתי לחכמת לה”ק יסודות לא קדמני בהם אדם. עדיין אני מצפה שיבא איש חכם ויחקור את דברי, וישפוט את החדשות אשר הוצאתי מלבי, ועדיין לא שמעתי שום משפט על כל זה, רק עתה מקרוב שמעתי מפי אחד מגדולי ידידַי כי טעיתי במה שסמכתי על די רוסי שאמר כי בעל מ“ע הזכיר ס' מגדל דוד לרד”ף – זו היא חכמת הקריטיקא בדור דעה ותושיה, וזה פריה!! – ואם הייתי גם אני קריטיקער אשכנזי, כמה שבושים גדולים מזה הייתי יכול ללקט כה כה בספריך! אך לא מתלמידי ראב"ע אנכי –

תדרוש בשמי לשלום ידידך החכם גייגער, ותגיד לו כי בחדש שבט בקש ממני המשכיל יהושע העשיל שור מבראדי מטמוני מסתרים לשלוח לו, שיוציאם בס' אחד כעין מלא חפנים, ומיד ביום כ“ח שבט העתקתי ושלחתי לו אחת מתשובות רש”י ארוכה ונחמדת מזהב ומפז רב, וכתבתי לו כי מוכן אנכי למלאות כל שאלותיו בענין הזה.

אתה מבקש ממני “ספר כתוב משני עבריו” והא לך ס' כתוב משלשה עבריו. ואתה מעולם לא כתבת לי רק חתיכות קטנות בלתי ראויות להתכבד, ואף לא אחת בהן שלוחה אלי דרך ישרה מארצך, רק כלן שלוחות בתוך אגרות אחרות להקל מעליך (ולא מעלי) ההוצאה. צא נא עתה ואמור: מי לא ייראך?

ועתה לעולות ראיה ולשלמי שמחה הנני עורך לפניך את שמות אוהביו של ר' אברהם בדרשי הנזכרים בשירו, ורובם היו משוררים: אברהם שקיל (ולפי הנראה היה כהן), אשר, משה בן יהודה, אברהם מלאכי (היה בעיר קרפאנתרץ), יהודה ירחי, יהודה בן שלמה ברצלוני, יוסף אלמרידי (היה בארגון), פנחס (היה בעבר הים), שאול (נראה שהיה בספרד, ואולי הוא בן שבתי הנזכר במשכיות כסף דף כ"ה), קלונימוס בן מאיר (נראה שהיה בארלדי), טודרוס הלוי (עיין סוף ס' משכיות כסף, והשירים הנדפסים שם כתובים כאן ביתרון וחסרון וחלופים), אבולחסאן מאיר בן אלחרית רופא מלך קשתיליה (שהיה הולך בחברת הרב טודרוס הנ"ל), שמואל השילוני (מפרובינסה), אליעזר האזובי (בבדרש), דון וידאל שלמה, דוד קשלרי (בנרבונה), דון בונגודש, דון וידאל פרופיט (קנה שדה במגדל קניט), דון אשתרוג דבדרש, דון בונפנט רוגינו (בבדרש), דון אשתרוג דצגבאי, אברהם בר שלמיה (המחבר קונן על מות שלשת האנשים האלה, וגם על אברהם שקיל, ועל דון קלונימוס, וגם על החכם ר' שמואל בר' גרשום), טודרוס (במונפשלייר) אנשלמאש (שָם), אנמשה שמואל (שם), אנשלמה בנמייאמון (שָם), אבולחסאן שאול הספרדי, אן קרשקש דאברנגה (בבדרש) ושמו מרדכי.

עוד זה ראיתי להעתיק ממחברות הבדרשי (ודע כי בכל הדיואן הזה המשורר נזכר בלשון נסתר, והמדבר בעדו הוא המאסף הקורא את המחבר בכנוי אדוני): בהלקח מעל ראשנו החבורה, בשנת בא הצרפתים בארץ הלזו, ונאספו אל עמם מעמנו האחים הנכבדים, ונגעה יד ה' במשפחתנו בלי חמלה, בהקרא אל בית עולמים גבירנו ושוענו הנכבד דודי ר' דוד דקבאשטנייאן, ושני עֳפריו חמדת העינים, הצבי הנחמד ר' נתנאל הנקרא אבונשניור (או: אבונשנטר), והעפר הנאהב ר' מאיר אשר הלך להתגורר בשילה, ואחינו הנכבד אנמשה דוראן, כבוד מנוחתם, הגיעוהו השמועות הרעות והוא בנרבונה בורח ממהומות הארץ הלזו, ותהי עליו שם יד ה', ויקונן עליהם את הקינה הזאת.

גם יש כאן קינה בדרך מליצה, על התורה (אולי ספרי תורה שבע"פ) שלקחו אותה הגוים, וכן כתוב בראשה: בנעוריו, בהתפש תורת אלהינו, ויתגוללו עליה בעלילות צרינו וקמינו.

ידידי היקר, אם יש לך פנאי וחפץ להאיר מחשכי הקדמוניות האלה, הרשות בידך לפרסם אותן, ובלבד שלא תשלח לפירשט או לפיליפזאהן, כי אם לידידנו יאסט.

עוד זאת תדע כי בכ"י הזה מצאתי ד' פעמים מלת בדרשי בשירים שקולים במקום הצריך יתד ותנועה, מכאן למדנו שאין לקרוא בַדְרָשִי אלא בְדַרְשִי, בקריאת בעל מקנה אברם אשר הבאת בצייטשריפט שלך עמוד 167.

ויהי נא חג המצות הבע"ל לששון ולשמחה לך ולביתך ולכל אוהביך, בנפשך ובנפש החותם פה פאדובה בראשון בעשור לחדש,

שנת כי לא נעשה כפסח הזה, ידידך שד"ל

 

י“ז ניסן הת”רא 8.4.1841    🔗

Nr. CCLXXXXIX    🔗

An Herrn Dr. I. M. Jost in Frankfurt A/M

Nr. d’ordre de l’Index. rais. 327. Vol. IV Nr. 12

לידידי היקר שלום רב

עדיין אין אני רואה לא אננאלען ולא ציון ולא דרך ארץ, וזה מרפה ידי מעבוד עבודתך. לפחות שלח נא לי הציונים באגרת. אתה שואל הֲראיתי תשובותיך לשיר? ראיתי ולא שמחתי. לעג ובוז אשר שפכת עליו חנם. וכי זו דרך ארץ? וכי זה דרכם של בני קלטור? וכי מאן דלא ידע כמה קיסרים נקראו בשם אנטונינוס לאו גברא רבא הוא? היש דמיון בין חקירה זו לחקירת קדמות נחמות ישעיה? תאמר מה שתרצה, אבל לא כל החקירות שוות. כשחלקתי על שי“ר על מלת מטטרון, או על שירת מוסר השכל לרבנו האי, לא הכלמתיו, אך נשאתי ונתתי עמו בכבוד גדול. אבל כשראיתי קראחמאל מנשא למעלה למעלה את ראב”ע, ושולל מישעיה חצי נבואותיו, אז חם לבי בקרבי, וראיתי טוב ומועיל להודיע לכל כי סוף סוף אין האיש ההוא קריטיקער עצום ורב אבל אתה מה היא האש אשר קדחה באפך בראותך את שי"ר חולק עליך דרך כבוד בחקירות של מה בכך? אמרתי אחכמה להבין זאת, והיא רחוקה ממני.

ואולי גם זו לטובה. מהתלותיך על שי“ר היו פחם לגחלי אהבתי הקדומה אליו, וכ”ח החמישי היה עצים לאש, ומיד כתבתי אליו אגרת שלומים, ובה זכרתי לטובה שמות החכמים היקרים (ואתה בתוכם) אשר החזיקו במדתו של אהרן, והתאמצו במכתביהם להשיב ולהשבית חרון.

ואתה ידידי היקר תעשה חסד עמדי לפתור לי חלום שלשת השריגים אשר ספרת בציון עמוד 11 כי לא מצאתי פתרונו.

עוד זאת לא צדקת אענך, במה שלא תרצה שאתראה כאוהבו של פירשט. אם רצוני להתראות כאוהבו, למה תעכבני? ומה שָמך לשופט על מה שהוא לכבוד לי ולגנאי? הוא הדבר אשר דברתי כי היורנאליסטים אומנות נשים זונות אומנותם.

דע ידידי וידע החכם מיֻדעך כי בשני ראב“ע על התורה כ”י שבידי (אחד משנת קס“א ואחת משנת ר”י) מצאתי: ומצא בה ולא יוכל לגלות כי אין עדים. ובאחד מהם (כ“י ר' דניאל יע”ל) כתוב: גם היא חשובה כשדה. וכן ג“ל עקר, כי ראב”ע דורש סמוכין (בלא דעת ובלא תבונה, אלא לפי ההשקפה הראשונה, אבל מה בכך? דרוש וקבל שכר, בשמים, ואם לא, בארץ), כי אחר שהזכיר כי תבא בקמת רעך שהוא בשדה, סמך לו כי יקח איש אשה, כי גם האשה בשרה הנעבד ומוציא פירות, ולפירוש זה הסכים בעל מקור חיים. ואני לא אבין איך עלה בלבו של החכם מיֻדעך לפרש כי אין לו עדים, שמלת כי להוראת או אין לה עדים במקרא (ונניח כי עליו להביא ראיה שיאמר ראב"ע אין לו עדים במקום שדרכו לומר אין לו אח), הנה ראב"ע עצמו מביא עד, באמרו כמו ומכה אביו ואמו. הלא ודאי היה קורא ומצא בה, מלבד שאם היה קורא כי מצא בה, מה צורך לסור מן הפשט ולעשותם שני ענינים? ויד המוטוט ויד בעל מקור חיים (האומרים כי ראב"ע היה קורא ומצא בה) לא מטה, כדברי החכם מיֻדעך הוי מושכי העיון בחבלי השוא, עד מתי תאבדו זמני בדברים של תהו?

מאד נכספה נפשי לראות המשניות עם תרגומך ואם יש בידך ג"כ ס' שפת ישורן לדעליטש וס' מאזני צדק לגאלדענטהאל, ותכבדני בהם, אז אדע כי מצאתי חן בעיניך.

אם אולי יוודע לך כי ליליענטהאל כתב לי במצות אוּוואַראָף, אל תשמיע הדבר באננאלען. כי כן צוה המיניסטער.

ואתה ידידי היקר שלום רב. פאדובה י“ז ניסן תר”א.

ידידך שד"ל.

 

א' סיון התר"א 21.5.1941    🔗

Nr. CCC    🔗

An Herrn S. L. Rapoport in Prag

Nr. d’ordre de l’Index raisonné 329. Vol,.IV Nr. 15.

לידיד נפשי ועטרת ראשי החכם המופלא הרב הגדול כש“ת שי”ר שלום עד העולם.

אחרתי עד כה להשיב למכתבך היקר והנעים המתוק לחכי, כי הייתי עשרים יום חוץ מעירי, כי הלכתי לטריאסטי להביא את אשתי לבית אביה, אולי ירפא ה' לה, כאשר היה זה שש שנים; כי אמנם זה שנה וחצי חזרה למחלתה, לבלתי עשות דבר, ולבלתי דַבֵר דבר, ולבלתי אכול אם אין אחרים מפצירים בה ומאכילים אותה ירחם ה' עליה ועלי, ועל ארבעת ילדי! וכל לבב יראה ויבין כמה זה גורם לי פזור הנפש ופזור ממון ואבוד זמן. אך לא כל אדם רואה בזה דרכי ההשגחה, אשר כלם בחכמה ובחסד, והכל לטובה, והדברים ארוכים, אין כאן מקומם.

ודע כי ביום תמול שלשום בא אלי האיש צבי גוט, והראני מכתב ידך אשר כתבת אלי להליץ בעדו, ביום י“ט תמוז תקצ”ח, ושמחתי בו כמוצא שלל רב, ואמרתי בלבי: אם היה המכתב הזה בא אלי בזמנו, מי יודע, אולי לא היתה חבילתנו נפרדת. אבל אם לא היתה חבילתנו נפרדת כמה טובות גדולות היו נמנעות. ואחת מן הטובות ההנה הלא היא הַכָּרָתְךָ בין יודאיזמוס לאטיציזמוס, בין שד“ל לקצת חכמי אשכנז. ואתה עתה בשפכך את נפשך בחיק אוהבך אתה מתרעם עליהם, ואתה אומר “אך זה לשלשתם יסוד קיים, כמו לרוב אנשי הדור החדש הלזה, דור וגו' וגו'.” ועכ”ז אתה אומר אלי “עד אנה לא תשבת מלחמתך זאת? עד מתי תהי זאת לנו למוקש?” ועדיין אינך רואה כי דרכי היורנאליסטים והאננאליסטים אשר אתה מתרעם עליהם, הם הם דרכי הראב“ע שאתה מפאר ומרומם; ואינך רואה שאם אין לגַנוֹת את הראב”ע, המתכבד בקלון הגאון רס“ג, ומחפא עליו דברים אשר לא כן, אין לגנות כמו כן את היורנאליסטים אם בחפזם יחפאו עלי ועליך דברים אשר לא היו. סוף דבר, מומי ראב”ע, החפזון, והדבור אחד בפה ואחד בלב, וההתכבד בקלון זולתו, הם המומים הגוברים בדורנו; ומעלות רש"י, מתינות בדין, תמימות הלב, והענוה, הן המעלות החסרות בדור הזה, והמשחיתות חכמת חכמינו, ואתה תבקש שביתת מלחמתי? אל תבקש.

והנה עתה בא אלי אחד מתלמידי, ובידו ס' אללגעמיינע געשיכטע להחכם יוהאן פאן מיללער, והראני מה שכתוב בו בספר ט' פרק ה', ואלה דבריו:

Als die Nation mit philosophischen Ausschmückungen, wie der Orient und Griechenland sie lieferten, bekannt wurde, so war mehr Verunstaltung als Treue in Darstellung eigenthümlicher mosaicher Weisheit zu erwarten; und je mehr die Gelehrten sich vom Volke herausschieden, je mehr sie aus Büchern schöpften, in derselbigen Verhältniss verfiel die alte Art, welche ganz Leben und Ansicht war. Letztere allein war zu der erstaunlichen Wirkunk geschickt, welche keine weit ausgebildetere Literatur auf so verschiedene Zeiten und Völker jemals geäussert hat.

ואתה תבקש שביתת מלחמתי? אל תבקש –

אל תדאג ידידי אם חָלַקת עלי בכ“ח הששי; הלא זה מן התנאים אשר התניתי באגרתי הקודמת, שיהיה איש ואיש ממנו מגיד רעיוניו ליעקב, בלא משוא פנים למחשבות רעהו. וגם אתה לא תאנף אם אולי בזמן מן הזמנים אשא קולי ואוכיח לעיני השמש כי מליצתך “אדוננו הרמב”ם ז”ל" היא מליצה בלתי נאותה לא לאיש יהודי ולא לאיש פילוסוף.

ואני שמעתי ולא אבין טענותיך עלי בענין הערתך “אין ספק שהוא רבנו סעדיה” והנני מודה כי קרוב הדבר כי ראב“ע (בשוגג או במזיד) נתכוון לזרוק חציו כמנהגו בלב רבנו סעדיה; אך אתה המעיר, אם המכוון בהערותיך לבלתי תהיה האמת נעדרת (כדברי הר הזהב), מה ראית לכחד תחת לשונך כי אמנם ר”ס לא אמר מה שראב“ע מְיַחֵס לו? וכי זו היא אהבת האמת? הנה לפנינו שתי אֲמִתּוֹת: האחת היא מי הוא זה הגאון שטעה טעות גדולה לדעת ראב”ע, והשנית אם באמת כן הוא שהגאון ההוא טעה הטעות הגדולה ההיא, ואתה מהרת להודיע כי הטועה אשר כיון אליו ראב“ע הוא רס”ג, ולא חַשת כלל להודיע כי אמנם רס“ג נקי הוא מן החטא ההוא תכלית הנקיון, כי דעתו הפך ממש ממה שאמר ראב”ע בשמו. וכי איזה משתי האֲמִתּוֹת גדולה וראויה להוודע? א“כ מה הועלת בהערתך? הוצאת שם רע על רס”ג, והתלוצצת בידידך, והאמת נשארה נעדרת יותר מבתחלה. ועתה אתה אומר אלי: מה תאמר על זה? אתמהא! ואלמלא תופש היית בי בדבריך אלה “מה תאמר על זה” לא הייתי מחדש ריבי עמך, כי כבר גמרתי בלבי שלא לאבד עוד זמני בדברי ריב עם שום אדם, ואף כי עמך ידידי, יקירי, בחירי רצתה נפשי.

עוד אחת לא אכחד תחת לשוני, ולא על הפרט אדבר אלא על הכלל כלו, והוא כי אחרי שהדפיס אדם דבריו מותר לכל אדם להעיר עליו הערות, להסיר מכשול מלפני הקוראים. אבל ספר או מאמר שעדיין לא נדפס, ומי שכתבו עודנו חי, הוא לדעתי איסור גמור להעיר עליו הערות, אם לא נשמע תחלה תשובת המחבר. וטענת נחיצת הזמן איננה טענה כלל כלל לאיש יהודי, וראוי להניח אותה ליורנאליסטים, שאומנותם אומנות ליסטים. ומה ענין לדבריך אשר אמרת “אם עד כה ילך הכיבוד והיראה, לא ידעתי עוד אם נוכל לכתוב מאומה” וכי אין לנו לכתוב רק השגות, והשגות על דברים שלא נדפסו, שעדיין מעֻוָתם יוכל לתקון? ואם בעלי הדפוס אצים בך להגיה, מי זה יכריחך להוסיף הערות בלי ידיעת המחבר? ואם ח"ו היית מוכרח גם להעיר הערות הייתי אומר לך משל הקדמוני: אבוך ערק לאסיא וכו'.

לא שמעתי בלתי היום שיודפסו בכ“ח דברי לידידנו החכם המופלא צונץ על אודות הקליר⁷, ולא אבין איך היה זה ברשיוני והסכמתי; כי אמנם כתבתי לצונץ כי כל החדשות שאני מעתיק לו מספרים כ”י רשאי הוא (ומצוה קעביד) לפרסמם בכל מקום שירצה, אך מחשבותי וסברותי אין ראוי לפרסמן בחיי (אחר נ' שנים שנכתבו) בלתי ידיעתי, שמא מן היום ההוא והלאה מצאתי ענינים להחליף בהן או להוסיף עליהן. ויהי מה. גם זו לטובה, ומובטחני שלא אכעס עוד, כי כבר נשתויתי.

עוד אחת מעט היא, אערכה לפניך משפט על הערה שהעירות עלי בכ“ח החמישי. ותחלה אודיעך כי חמה אין לי עליך, אבל הרי אני מוחל וסולח לך ולכל בני הדור בכלל, שהם מתלמידיו של ראב”ע, ולא יצוייר בדמיונם שימצא בדור הזה אדם אחר שיהיה מתלמידיו של רש"י, ושלא יהיה אץ בדבריו, ורודף אחר הכבוד, אלא מתון בדינו, ויגע ועמל לתועלת זולתו ולא להנאת עצמו.

הנה אני בהעתיקי לפניך את המכתב המיוחס לר“א בן הרמב”ם, ומצאתי בו וכל בר בר חנה טפשא, העירותי כי מלת חנה מיותרת, והיה טעמי כי לא יעלה על הדעת שיהיה מספר האנשים הנקראים בר בר חנה גדול כל כך, שיתכן ליסד עליהם משל הדיוט ולומר כל בר בר חנה הוא כך וכך, אבל יתכן שהיו רבים נקראים בשם בר בר, שהיה אביהם איש הדיוט הבלתי מפורסם בשמו, אלא בשם אביו, וקרוב הוא שאנשים כאלה יהיו גם הם הדיוטות, ועליהם נוסד המשל כל בר בר סיכסא. כל זה חשבתי בילדותי, כשקראתי המאמר בעין יעקב, ושם כתוב וכל בר בר, בלא מלת חנה, ומשם נשאר המאמר תקוע בזכרוני. והנה ההערה הקטנה הזאת אשר העירותי על יתור מלת חנה היתה בידך שבע שנים ויותר, ולא חשת לשאול את פי מה ראיתי כשכתבתיה, ובלא ידיעתי מהרת והשמעת בקהל עם (כ"ח ששי 14) כי מלת חנה נמצאת בש“ס. אפשר!! ולא הכה לבך אותך לאמר: גם שד”ל אולי נימוקו עמו, וכי אין ש“ס לפניו? ואיך יכתוב דבר נגד המציאות, בלי שיהיה לו על מה שיסמוך? – והנה בבכורי העתים תקצ”ב עמוד 37 כשמצאת בדברי רבנו חננאל גרסא משונה מגרסת ש“ס שלנו, דקדקת ועיינת בעין יעקב, ומצאת כי שם נמצא כגרסת רבנו; וכבר היה נודע לך כי עין יעקב מדוייק לפעמים יותר מש”ס שלנו, עד שנמצאו בו לפעמים מאמרים שאינם נמצאים בש“ס שלנו, כאשר העירות בחכמתך בבה”ע תקצ"א עמוד 97 – ואתה מתרעם על היורנאליסטים ועל האננאליסטים?

ועצור במלין לא אוכל בהעלותי על לבבי כמה יגיעות יגעתי וכמה ממון פזרתי, להוציא מטמוני קדמוניות ממחשכים, ולהעתיקם ולשלחם למרחקים, בלא תקות שכר לא בכסף ולא בכבוד, רק לעשות נחת רוח לידידַי אנשי שלומי, והם עצמם גמלוני רעה תחת טובה, וחלף עמלי התעללו בי והכלימוני בקהל רב. כה עשית לי במכתב הזה המיוחס לר“א בן הרמב”ם אשר העתקתי להנאתך, ואתה העירות עלי ההערה הנ"ל בלא ידיעתי. וכה עשית לי בסדר תנאים ואמוראים אשר העתקתי לך זה עשר שנים, ואתה בלא ידיעתי דקדקת והעירות עלי בענינים אשר לוּ שאלת את פי היית רואה כי נימוקי עמי. ועתה צונץ מפרסם בלא ידיעתי מה שכתבתי לו על הקליר, ומי יודע כמה תפישות תתפשוני אתה והוא בענינים שאולי כבר חזרתי בי מהם. ויהי מה, הכל לטובה.

ועתה הנני להשמיעך מחשבתי החדשה על מקום הקליר, ולבי יגיל מאד שאוכל לערוך סברתי לפני איש כמוך, כי אמנם רופפת היא בידי, ואתה ברוחב חכמתך תשפוט אם לקרב ואם לרחק.

כבר כתבתי בבתולת בת יהודה עמוד 10 כי מתחת ידי הגאונים יצא החדוש הזה להכניס פיוטים בתפלות, והדבר הזה הוא בעיני עד היום אמת ויציב אין לפקפק בו. ועתה הנני מוסיף כי לא לבד הפיוטים בלא חרוז התחילו בבבל, אך גם הפיוטים בחרוז בבבל התחילו, והקליר היה בבלי, ושמו אלעזר, ושם אביו קליר, והוא שם אדם גרידא, כשאר שמות בבליים רבים אשר לא ידענו טעמם ומקורם (ודוגמת זה יודן בר מסתיה, שמצא ידידנו החכם המופלא מהרי"ט צונץ בראשי חרוזות באחד מפיוטי הלועזים; ומי יודע מקור למלת מסתיה? ואולי גם הוא היה בבלי). והנה נא לנו פייטן אחר שהיה בלא ספק בבלי, הלא הוא ר' שלמה הבבלי, ולשונו דומה הרבה ללשון הקליר. ואמנם שם יעקב שר' ש“ש מייחס לאביו של ר' אלעזר, נ”ל שאינו אלא טעות, ושהפיוט ההוא לא היה ולא נברא.

ואמנם קרית ספר מה היא? הסכת ושמע – קרית ספר היא פומבדיתא, כאשר דמית אתה בחכמתך (בה“ע תקצ”ב 39). התחלת הפיוטים היתה בבבל, וברשיון הגאונים או בהסכמתם; והפיטן הראשון, או אחד מן הראשונים שבהם, היה מפומבדיתא, מקום גאונים, ומקום הישיבה היותר חשובה בימים ההם.

הרבה התבוננתי בהשערתי זאת, ולא מצאתי ראיה נכונה העומדת נגדה, אלא אחת, והיא מה שהעירות אתה ידידי בכה“ע תקצ”א 93, כי מלת בירבי המצויה החתימת הקליר, היא שגורה בתלמוד ירושלמי, ולא גם פעם אחת בתלמוד בבלי. ואמנם טעם החלוק הזה איננו כאשר חשבת מפני שאנשי א“י היו רגילים לכתוב התבות מלאות וי”ו ויו“ד יותר מאנשי בבל (ותפיסתך שם על רש“י ז”ל כבר הראיתיך בעיניך זה ימים ושנים שאין לה מקום כלל), אבל הוא כי הירושלמים היו אומרים ber, ולא bar כמו הבבלים, כי הנה מצאנו ר' יוחנן אומר דין גרמא דעשיראה ביר, וכל זה מפני הרי”ש שהיא מעט גרונית, וכיוצא בזה בלשון צרפת מן amarus יאמרו amèr, ומן amare יאמרו aimer, וכן כאן בפאדובה רבים אומרים תמיד er במקום ar, ואפילו בקריאת לה“ק. והנה בירבי הוא מורכב מן ביר רבי, שהוא על מנהג אנשי א”י? ואולי יתכן לומר כי בימי הקליר אבדה טהרת לשון ארמית גם בבל, והתחילו גם הבבלים לדבר בלישנא קלילא שהיה נוהג בא"י, ואולי לשון רב שרירא גאון באגרתו הוא סיוע לזה.

את הדברים האלה תביא ידידי היקר בכור בחינתך, ואם לא נגמרה עדיין מלאכת הדפסת כ"ח הששי, תוכל לתת להם מקום בסוף הספר.

ומדי דברי בלישנא קלילא של אנשי א“י, אודיעך כי קניתי תרגום נביאים וספרי אמ”ת כ"י, ובסוף תרגום איוב מצאתי הערה זה לשונה: חסל ספרא דיובב בר גברא דשמיה כשום ברא תניינא דלולבא, חברא דבר בשמת איתת נחשירכן, וחברא דבר שתיתאה דקטורתא, וחברא דשמיה כצפורא בר החתיה דתובל קין, ומלוי דבר בריה תנין דנחור, בתרגום מערבאה דמשתעיין ביה ירושלמאי.

והנה יובב הוא שם איוב בלשון סורי, ואיוב היה חבר לאליפז בן בשמת אשת עשו המכונה נחשירכן, והיה חבר לבלדד השוחי בן שוח שהוא בן הששי לקטוּרה, והיה חבר לצופר ששמו קרוב למלת צפור, והוא נעמתי בן נעמה אחות תובל קין, ויש בס' איוב גם דבריו של אליהוא בן ברכאל ובן בנו של בוז שהוא בן שני לנחור אחי אברהם. והנה נשאר לי להבין החידה המתייחסת לשם אביו של איוב (דשמיה כשום ברא תניינא דלולבא) ואתה בחכמתך תניה חשכי.

הזכרתי באגרתי הערתך על החכם צונץ בכ“ח ששי 163, ואתה משתומם מאד, ומבקש להחליף קס”ג בקס"א, ואחר זה אתה מתרעם על יאסט כאלו מדבריו למדתי שתפשת על צונץ. וכל זה מגדל הפורח באויר. דברי יאסט אשר הבאת, עדיין לא ראיתים, וכשכתבתי 163 לעמוד 163 נתכוונתי, ולא לעמוד 161. כי הנה שם על מה שאמר החכם צונץ כי השיר אליך השר לא נמצא בדפוס וויען, אתה מתמיה כי גם בדפוס מנטובה לא נמצא. והרי זה מדרכי היורנאליסטים הכותבים בחפזם, ואנו אין לנו לעשות כן בלתי אם נשמע תחלה טענות הכותב, וביחוד אם הוא חכם וצדיק כצונץ.

אתה שואל אם שכחתי מה העתקתי על שמו (של רש"י) ממחזור ויטרי בדיני פורים, ומה העירותי עליו. זוכר אני מה העתקתי, ושכחתי מה העירותי עליו, וחמסי עליך שלא מלאת הבטחתך לשלוח לי העתקת הלקוטים ההם, והעתקת לקוטי מס' חיי יהודה, והוא עושק וגזל בלתי ראוי לאיש כמוך. ועתה אעירך כי מה שכתב הר הזהב בשמך בכ“ח ג' 200 כי ר' יצחק בר' דורבלו הוא ר' יצחק מאורביילו, אינו אלא טעות, כי בר' דורבלו משמע כי דורבלו שם אדם, לא שם מקום, וכן מצאתי בבירור כי דורבל שם אדם, בשו”ת מהר"ם דפוס פראג סימן 501, ושם נאמר כי מר דורבל נהרג הוא ובניו בשעת הגזרה⁸.

אתה חפץ לראות פני ולשמוע מוצא פי. מי יתן והיה זה, כי אז תתבאר לך תכונתי, אשר להיותה יחידה בדור הזה, אין מבין אותה, והרי אני לכל שומעי שמעי כחלום בלי פתרון וכחידה בלי מגיד. והחכם דאקטר וועסעלי הרוצה לשלוח אלי את ספרו מנחה, מי יודע מה תכונתי בעיניו? האיש קראחמאל כתב אלי שישלח לי ספרו בכ“י לשמוע משפטי, ואני השיבותיו דברים של טעם באמת ובלבב שלם, ומשם קדחה אש באפו, וירדה עמו לחצר מות. ויהי מה, ישלח לי מי שירצה מה שירצה, אני לא אעשה עצמי פלסתר, ולא אכפה על מחשבותי פסכתר, ואשיב לכל איש תודה כאשר יאות לו. ואלף תודות אשיב למי שישלח לי תולדות רש”י לר"ש בלאך.

ועתה אחרי כתבי עד כאן בא אלי תלמידי היקר ר' יהודה אריה אוסימו וראה מבוכתי בענין דשמיה כשום ברא תניינא דלולבא, ומצא הפתרון, והוא כי יובב היה בן זרח, ופרץ וזרח היו בני תמר, אם כן זרח שמו כשם הבן השני של תמר, ונכון.

עוד אודיעך כי ברכני ה' וקבלתי במתנה קובץ כ“י הכולל עם שאר ענינים גם ס' הגיון הנפש לרב אברהם בר חייא, ושמחתי בו מאד, וכבר יש לי ממנו ס' חשבון המהלכות, ומי יתן ואמצא גם ס' העבור, אשר יש לי ממנו ד' דפים, ובתוכם כתוב וז”ל: וכן המנהג הנוהג בארצות האלה שאדם משתמר לשתות מים בשעת התקופה, דברי הבאי הן בעיני, כי אין אדם יכול לדעת שעת התקופה במקומו אם לא יהיה יודע כמה מרחק מקומו באורך מקצה המזרח, ולא יתכן זה לכל אדם, ואלו היינו מוצאים לענין הזה זכרון בדברי ראשונים היה לנו לעיין בו ולתת בו טעם, אבל עתה כיון שאינו נמצא בדבריהם אין לנו עוד לחוש עליו יותר.

גם קבלתי במתנה תוספות ע“ז כ”י על קלף, משונות ממה שבדפוס, ובאמצע הס' (דף ל“ה קודם ד”ה בעור קיבת נבלה) מצאתי הערה וז“ל: עד כאן יסוד הרב ר' אלחנן בן רבי' יצחק מדמפיר תנ”ה צב“ה עכ”ה ומכאן ואילך יסוד הרב ר' יהודה בר' יצחק מברינא שפי' על פי תוספי הר' אלחנן בן רבי' ר' יצחק.

וזה ר' אלחנן היה כותב בשנת תתקמ“ב, כי כן בד”ה האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע, מצאתי: השנה הזאת שנת תתקמ“ב שאנו עומדים בה והנה התוס' האלו כ”י קדמו ע' שנה לאותן שבדפוס, כי בדפוס נזכרה שנת י"ב לאלף הששי.

והנה במרדכי פרק הקומץ רבה (דפוס ריווא, סימן 1439) שאל הר' אלחנן את הר“ף אביו – א”כ איננו זה. והר' אלחנן בן ר' יצחק לא מצאתיו בכל המרדכי, אך מצאתיו באור זרוע קצר, בבא מציעא סימן 301 וסימן 332. ואמנם ר' יהודה בר' יצחק מברינא לא מצאתיו בשום מקום, ולא מצאתי שם זה רק לשיר ליאון, אך הוא היה מפריש, וזה מברינא, ודע כי בתחלה היה כתוב מבירינא, ואח“כ הסופר בִטֵל היו”ד וחִבֵר אותה אל הבי"ת. אחשוב שכבר ידעת על ידי ידידנו החכם היקר צונץ תכונת תשובות הגאונים אשר בידי.

וספרך אנשי שם מתי תוציאהו לאור? כי היה בלבי להשיאך עצה, אלא שהיא לפי דרכי. וכבר ארכה לה המגלה יותר מדי, והיא כטיפה מן הים ממה שלבי רוחש לדבר באזניך, ואוחילה לאל אחלה פניו שיאריך לי ולך הימים והשנים להשתעשע יחדו באהבה תמימה, לתועלת החכמה, ולתועלת האומה. ואתה ידיד נפשי שלום וביתך שלום ובניך ובנותיך שלום, וחתנך המשכיל שלום (ואל נא יוסיף לכתוב לי השבועה המתועבת אצלי “בכבודי!”), וכל אשר לך שלום, כנפשך וכנפש הכו“ח פה פאדובה ר”ח סיון תר"א, ידידך בלב תמים

שד"ל

ידידי ותלמידי דורשים בשלומך, ותלמידי היקר ר' משה עהרענרייך דורש גם בשלום חתנך, ומעיו יהמו עליו בזכרו אהבת נעורים

 

ה' תמוז הת"רא 24.6.1841    🔗

Nr. CCCI    🔗

An Herrn S. L. Rapoport in Prag

Nr. d’ordre de l’Index rais. 331. Vol. IV Nr. 16

לכבוד ידיד נפשי ועטרת ראשי הרב הגדול החכם המופלא כש“ת מוהר”ר שי"ר שלום עד העולם

טוב קויתי ויבא רע, לעת מרפא והנה בעתה, הבאתי את אשתי לעיר מולדתי ולבית אביה, אולי תעלה לה ארוכה ומרפא, כאשר היה זה שש שנים, ונתעכבתי שמה שמנה עשר יום, כאלו לא הייתי יכול להפרד מאליה, וסוף סוף הוצרכתי לחזור למשמרת פקודתי, ועשרה ימים אחרי צאתי משם (ביום ב' סיון) נאכל חצי בשרי, והיו בני יתומים. אשריה, כי יצאה מאנחה למנוחה, ואוי לי הצולל בתהומות היגון והמבוכה.

מצבי עתה לא יתנני להשיב על טענותיך, ובלעדי זה כבר גמרתי בלבי שלא לאבד עוד זמני בדברי ריבות, כי כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו', והבאים אחרינו ישפוטו הם. אני הרשע, ואתה וראב"ע הצדיקים. אתה המודה על האמת, ואני המתעקש להעמיד דברי – ישפוטו הם.

פחד יצחק יצא לאור עד תשלום אות מ‘. הודיעני עד היכן בא לידך החלקים ששלחתי אליך כבר נפרעו לי. ר’ זלמן כוכב טוב העתיק לי אגרת שמסרת בידו, והוא כתב לי כי בלבו להדפיס מחברת הפרחון, ושמחתי בזה מאד, אך בקש ממני שאעשה לו חטיבא (?), ואני לא מצאתי דעתי צלולה לעשות את בקשתו ואפילו לכתוב אליו. אם תכתוב אליו ותודיעהו זאת, תעשה חסד עמו ועמי.

לשון תוס' ר' אלחנן על ע“ז בדף ל”ה א', אשר שאלת ממני, כך הוא: ונראה לי שזהו לשון הפייט שיסד בפרה אדומה בטעמי תורה שאין ידועין שכך ניתנה בנשיקה, דמהאי קרא דישקני מנשיקות פיהו דריש העלמת דברי תורה.

הודיעני נא הראית או שמעת נוספות בתרגום נביאים, לקוחות מתרגום ירושלמי.

ס' תשובות הגאונים שבידי הוא קובץ גדול יקר ונכבד מאד (כתוב על נייר ובכתיבה קשה, ונ"ל שנכתב באיטליאה, זה ת' שנה לפחות) כולל תשובות שערי צדק ועוד כהנה וכהנה, וזה סדרו:

מסימן א' עד סימן שצ“ד, הכל תשובות הגאונים, הנדפסות בשערי צדק, אך בסדר אחר, ונ”ל כי הכ“י כולל יותר מהנדפס. והנה שתי אסיפות נעשו מתש' הג‘, האחת מעשה ר’ יוסף טוב עלם, והיא המפורסמת אצל הפוסקים, והשנית מצאתי במקדש מעט לריאיטי בהערות, וז”ל: יהודה צדקיה ובנימן הם ממשפחת הענוים וחברו ס' שבלי הלקט וס' תשובות הגאונים. וצריך חפוש ועיון גדול, אולי יתברר למי היא האסיפה הנדפסת, ולמי אותה שבידי. כי הסדר משונה מאד מזו לזו, כי הנה מה שהוא סימן א' אצלי הוא בש“ץ דף כ”ט סימן א' ב' ג‘, ומה שהוא אצלי סימן ב’ הוא שם סימן ד‘, ומה שהוא אצלי סימן ג’ הוא שם סימן י“ט דף ל”א ול“ב. והנה ארבעת סימני ש”ץ הנזכרים והחמישי עד מלות אמר לו בעל הבשת איני – אינם אלא עמוד אחד מן הכ“י, והשצ”ד סימנים הכוללים תש' הג' הם נ“ז דפים, קי”ד עמודים. צא נא עתה וחשוב כמה הכ"י יתר על הנדפס, כי הנדפס איננו עתה בידי.

מדף נ“ח עד דף קל”ט מתחיל מנין אחר, מא' עד שי“א, ורובן תשובות מגאוני צרפת, רגמ”ה רש“י ר”ת וחבריהם, את שגלוים לנו ואת שאינם גלוים לנו. באלה שמחתי כמוצא שלל רב, וכבר העתקתי מהן עשר, והעירותי עליהן הערות ארוכות; אך היא מלאכה הצריכה פנאי יותר מדי. וכמה זמן אבדתי בטרם יתברר לי כי בקצת מקומות המספרים מוטעים, כי מי שכתב המספרים בגליון היה מאוחר זמן מה לכתיבת הס', וכשבא לרשום מספר השאלות כבר יצאו קצת דפים חוץ ממקומם, ואלמלא המספרים שבגליון הייתי נותן לבי מיד לבדוק אם הדפים מסודרים כתקנם, עכשו שראיתי המספרים מסודרים כתקנים היה נ"ל כי ודאי גם הדפים על מקומם יבאו בשלום.

וכמה ימים נצטערתי כי ראיתי תשובה נחמדת וארוכה, היה נ“ל שהיא לרש”י ז"ל ולא הייתי מוצא סופה וחתימתה, ורק אחר זמן מצאתי סיומה וחתימתה המבורכת: שלמה בר' יצחק; או חשתי ולא התמהמהתי ותקנתי סדר הדפים ומספר התשובות. והא לך רשימת מקצתן:

7–1. הר“ר שמשון לר”ת ותשובות ר"ת אליו, קצת מזה נדפס בס' הישר (דף ס"ד ואילך) אך בשבושים מבהילים.

1. ר' יום טוב בר' יהודה לאחיו ר' אליעזר שישאל לר“ת ותשובת ר”ת.

2. 11. לר' יוסף בר מנחם, ומכתב ר' יעקב ישראלי (בר' יוסף ישראל) לרשב"ם.

3. שמריה בר' מיכאל, שמעון בר' שמואל.

4. תשובת ר' יצחק בר' יהודה.

19–15. ר' יוסף בר יהודה מפי רבנו הקדוש.

28– 26. 22–20 רש"י.

1. 25 עזריאל בר נתן ויוסף בר יהודה לרש“י, ותשובת רש”י, ובכלל דבריה: כחי תש ופי נאלם מלספר תלאות העוברות עלי גל אחר גל, על כן רפה ידי מלכתוב לקרובי ר' עזריאל ולחביבי ורעי ר' יוסף תשובה על דבריהם בכתב ידי, והנני קורא מפי לאחד מאחי והוא כותב.

2. תשובת הגאון ר' יצחק בר מנחם לתלמידו ר' אלעזר בר יהודה, ורבנו שלמה ז"ל היה מקנתר עליה ופוקדה. 31. שמעיה. 32. נשאל מאת גור אריה.

39–33. רש“י, תשובה נחמדת וארוכה, תמצית קצת מדבריה מובא בהגהות מרדכי בבא קמא סי' ר”י ודפוס ריווא סי' תצ“א, וסופה במהר”ם סי' 854. וכבר בקש ממני המשכיל יה"ש לשלוח לו איזה מטמון יקר לשלוח לגייגר אשר בקש ממנו, ושלחתיה אליו. 40 זרח בר' אברהם ורש“י לר' יקר בר מכיר. 54–44–41 רש”י. 62. רגמ“ה. 68. לר' יוסף פריגוריס. 69. רגמ”ה לר' יצחק בר יוסף. 72. רגמ“ה לר' ליאון ולר' יושתו. 76. רגמ”ה לר' שמואל בר יונה.

1. רגמ“ה. 79. לחכמי פריש מאת חכמי רומי שלמה בר אברהם, אברהם אזרח בר מתתיה, מנחם בר יהודה. 82. נשאלה מאנשי פרגא והשיב רבנו הקדוש. 93–84. שאל ר' יצחק בר' יצחק לר' יצחק הלוי ולר' שלמה בר שמשון. 97. תשובת רגמ”ה לר' ליאון בר מרדכי ולמר צדקיה בר אלעזר, ותשובת רבנו שמואל נגד ר“ג, ור' משלם קאי כותיה דר”ג. 104 שאלת ר' יצחק בר מנחם לר' אליעזר הגדול (אלעזר בר' יצחק) ותשובתו. 124. ר' יוסף. 152. 134. 130. 128. 157 רבנו סעדיה. 149 132 ר' משלם. 182. 179. 140 משה בר חנוך. 184. 181. 180. 178–172. 166. 143. 135 חנוך בר משה. 164 יוסף בר יצחק. 293. 279. 255. 158 ר' עמרם, ובסי' קפ“ו חתום כך: עמרם בר ששנא ריש מתיבתא דמתא מחסיא. 208. רבנו יעקב. 213 תשובת ר' יצחק הלוי ור' יצחק בר יהודה לרש”י. 214 ר' יצחק בר יהודה לבן דודו ר' מנחם בר מכיר. 215 ר' יצחק בר יהודה. 216 עזריאל בר נתן etc. 218 ר' יהודה מפי רש"י (בדיני איסור והיתר). 311–230 גאוני בבל, ולא בדקתי אם התשובות האלה נמצאות גם בחלק הראשון, אם אין.

ואחרי כל אלה עוד שמנה מאות ויותר תשובות מהרשב“א והרא”ש, ורובן פגומות הרבה. יתברך שמם של עכברים, שאכלו בסוף הספר ועשו בלב הדפים מערה עמוקה, ולולא הפגם הזה לא היה הס' ניתן לי במתנה, אבל היה נמכר לר' אליעזר בר שלמה, והוא היה מוכרו לר' מיכאל חיים, ושוב לא היה העולם נהנה ממנו. וכבר הבטיחני בכתב ידו זה שנה ויותר לשלוח לי העתקת ס' הנקוד לר“י חיוג, ועדיין לא שלח לי מאומה. ואתה ידידי היקר, גם אתה הבטחתני לשלוח לי העתקת הלקוטים אשר שלחתי אליך זה שמנה שנים וזה עשר שנים, ועדיין לא שלחת לי מאומה, וזה מבלתי יכלת, כי איש אין אתך להעתיק, כי תאמר “כן הם הצעירים בימינו אלה, את הכל יעשו לרומם את ערכם אם יוכלו, גם ע”י השפלת זולתם, ולא מאומה לטובת זולתם” כן הם ידידי, אנשי אטיציזמוס, הרואים את רבם נס הוא דבק באטיציזמוס, את הכל יעשה וכו'; אבל אם הרב דבק בדת יהודית, ועושה לאהבת זולתו, ולא לרומם את ערכו, וחולק מכבודו לאוהביו, וכבוד תלמידיו חביב עליו כשלו, ואומר דבר בשם אומרו, ומתענג בהזכרת שמותם, אז מלאכתו נעשית על ידי אחרים, והצעירים רָצים לשמשו, וששים בעבודתו, עֵדה המגלה הזאת והקודמת הבאות אליך לא בכתב ידי. כללו של דבר, בכל המקומות ובכל הזמנים כמים הפנים לפנים.

וסוף סוף מה לי אם אין לך מעתיקים? הלא זאת היתה בקשתי זה ימים ושנים שתשלח לי האריגינאלע שלי, על הוצאותי, ואני אעתיקם ואחזירם אליך. ועתה בבכי ואנקה מפיל אני תחנתי לפניך שתחזיר לי לקוטי חיי יהודה, ותניחם אצלי לצמיתות, ואני אשלח אליך העתקתם; וזה בעבור מה שכתבתי שם מספור תחלת מחלת אשתי נב“ת, שאין לי מהדברים האלה העתק, והנני מקבץ כל מה שנשאר אצלי מכתיבת ידה, וכל הנוגע לעניניה, ומעי יהמו לראות הספור ההוא כתוב בכתב ידי בימים ההם ובזמן ההוא, וכל עת אשר אקרא בו תהיה דמעתי שעשועי. מי שנתן רחמים בלב אכילעס בהתנפל לפני פריאַמוס אויבו, בעבור גופת בנו, הוא יתן בלבך לעשות החסד הזה עם אוהבך הנאנח והנאנק, השרוי בלא טובה בלא שמחה בלא ברכה, החותם פה פאדובה ה' תמוז תר”א, דורש שלומך וטובתך

שד"ל.