א 🔗
במשך שנה אחת כמעט אבדו לארץ שני אנשים, שהיתה להם ההשפעה הכי־גדולה והכי־מוחשית על חיי הישוּב – שני אנשים, אפשר להגיד בלי־פקפוק, שלא השאירו אחריהם דוגמתם. מותם של שני אלה הוא בלי־ספק אבדה לא פחות גדולה לארץ מכּל התבוּסות הפוליטיות ואפילו הישוּביות שנחלנו בשנים האחרונות. הם בעצמם היו חשוּבים כשני מנדטים על תחיתנו האנושית־הלאוּמית – מנדטים שאינם תלוּיים בשוּם חסדי פרלמנטים וּבשוּם חוזים של שלום. האחד החזיר לעמו את נשמת חייו הלאוּמיים – החזיר לו את לשונו האבוּדה; והשני עמל להחזיר לו את זכוּת חייו האנושיים – עמל לטעת בו את ההכרה, שתחית האוּמה לא תצוּיר בלי חיי יצירה, בלי חיים של עבודה. שניהם לא באו רק להרביץ תורה, כי־אם קדם־כל הגשימוּ את תורתם בחייהם עצמם. האחד נתן את חייו על הדבּוּר העברי, בשעה שהיה עדין בודד ברעיונו ויחיד בהגשמתו בין אלפי פראים ונרגנים ירושלמיים, שהריחו בדבּוּר עברי זה סם של כליה להם ושהתנכלו לו וצררו לו ימים רבּים – ולא יכלו לו. והשני הגדיל – בהיותר כבר בן־חמשים, אב לבן־יחיד ולבת־יחידה, לאחר שנים רבּות של חיי־שקט, חיי אינטליגנט עברי, פקיד ביערות הבּרון גינצבּורג בפודוליה ועוזר ארעי לכה"ע העברים־הרוסיים, עזב את סדר־חייו וארחות־חייו והלך להיות פועל בארץ־ישראל – להתפרנס באחרית ימיו מיגיע כּפּיו, מ’עבודה ממש', ולהגשים סוף־סוף את משאת־נפשו לחיי ישרים.
עם כל ההבדל העצוּם, שהיה בשני האנשים האלה בתור טפּוּסים מוּסריים, היה משהו בגורל שניהם, שכּל־כך מקרב אותם בהכרתנו זה לזה, שקשה להבדיל עתה, לאחר מותם, ביניהם. בחייהם אוּלי לא הייתי מעז להציג את שני השמות האלה זה אצל זה. האחד היה אדם־המעלה, טפּוּס של מורה וחבר, צנוּע וזך ופשוּט, אשר פרש בחשאי מחיי החברה וּמצא בסבל־העבודה את הדרך האחת לחיים אנושיים נעלים, את האפשרות להצדיק את חייו ולשלם את חובו לארץ ולשמים. הוא נעשה מופת מאליו. משך אחריו אלפי צעירים בשלמוּתו, בעקביוּתו, בתורת־חייו המאירה. השני היה מן הקולניים, המזכירים בעצמם את זכויותיהם פעם בפעם; אדם שהרעיון הכבּיד עליו, הכריע אותו תחתיו. זה יקרה תמיד, אם הרעיון גדול מנושאו. הצלוחית הקטנה מתבקעת מן התמצית החריפה שבתוכה. לא תמיד בוחרת ההשגחה את השליח, הראוי לשליחוּתו. התורה לקחה את הלבבות, ועם המורה צריך היה לעמוד תמיד בקשרי־מלחמה. בחייו ובפעלותיו קשוּרים כמה מומנטים, שכּל אחד יש בו כדי להטיל צל־עולם עליו. ואוּלם אישיות לוחמת, עקשנית, בעלת־רצון לא חדל מהיות בכל אלה; ואי־אפשר היה, למרות כל פגמיו, לבלתּי המשך גם אחרי איזה קסם שהיה בו ובמפעלו. הוא נעשה לנו אישיות רומנטית־היסטורית גם בהיותו חי עוד אתּנו; ואם גם סלח לא סלחנו לו את כל אשר עות וּביחוּד את חרפת העתונוּת הצהוּבה, המשחיתה עד־היום את כל חלקה טובה בישוב – אך בעמק נפשנו ידענו, כי כל כלי־זין עליו לא יצלח, וכי בכל הקלקוּלים שקלקל לא ישיב אחור את אשר כבר העניק לנו לעולם.
ואולם, שרק צלם כבד מאיר לנו מרחוק, אפשר להגיד, כי שניהם, הרחוקים ונבדלים כל־כך בצורתם המוסרית, היו חלוצי־הישוב הכי־גדולים, שקמו לנו עד־עתה, וכי בלעדי שניהם היה כל רעיון הישוב עתה צלצוּל ריק. הם לא הניחו את אבני־הפנה; הם בעצמם היו אבני־פנתו. הם לא רק תמכוּ את יסודותיו; הם יצרו את יסודותיו. שניהם ידעו להכריע ברגע היסטורי גדול את הכף לצד־הנצח ברעיונותיהם הפשוטים וההכרחיים, ועל־כן זכו שניהם להיות יוצרי הערכין הלאוּמיים והאנושיים הגדולים, שבלעדיהם היתה כל תרבוּתנו הרוּחנית והישוּבית נדונה לכליה.
ב 🔗
אני מתחיל ברחוק לי ביותר – בבן־יהוּדה. לא הייתי מעולם ממעריציו. בתור טפּוּס רוּחני היה כלו זר ורחוק לי. לא אהבתּי מעולם את ‘המשמשים בקדוּשה’. רחוקה בהחלט היתה לי גם שיטתו. לפעוּלתו הפילולוגית הייתי מתיחס כל ימי בשלילה גמוּרה. ברבוֹת הימים אמנם הבינותי את דרכו וגם הצדקתּיה במקצת. אבל יודע אני עד־היום את הסכּנה הגדולה, הנשקפת לנו ממנה. ואם גם כּלנו מלמדים עתה זכות עליה מצד אחד, לא נחדל בכל־זאת מהלחם בה – עד־כמה שתתגלה שוּב בחיינו. בדבּוּר העברי אנו תולים את מיטב תקוותינו; ואולם הלחם נלחם בכל כחותינו כנגד התנונוּת התּרבּוּת העברית, כנגד התנונוּת השפה, הבּאה בעקבותיו.
לבן־יהוּדה היתה שיטה מסוּימת, קונסקונטית, שהיתה מתנגדת ברוּחה למיטב מוּשגינו על התפּתחוּת תרבוּתית בריאה ונורמלית. הוא היה במובן ידוּע האַנטיפוֹד של אחד־העם. במדה שזה הורה לנו, כי אין יצירת יש מאַין וכי גם בשביל היין החדש מכרחים לשמור את הקנקן הישן, – בה במדה היתה שאיפתו הכמוּסה של האחרון לשבּור את הקנקן. בשיטה היה אמנם איזה יסוד בריא: צריך ליצוֹר לשון של דבּוּר, אורגן של בּטוי חפשי, פּרימיטיבי. נהיה מפטפּטים, נהיה מגמגמים, ובלבד שנדבּר עברית! ואוּלם התוצאות יכולות להיות פטליות. התנונוּת־הלשון בהכרח תביא לידי דלדוּל האוּמה ברוּח, את דינר־הזהב נחליף בפרוּטה של נחושת. שאיפתו הכמוסה של בן־יהודה היתה לשחרר את הדבּוּר העברי החי מהשפּעת הספר; להפסיק את הקשר האורגני שבין תורה שבכתב ובין דבּור שבעל־פה. אין פלא, אם היה מבכּר בחדוּשיו המלוליים שרשים ערביים, שזרוּתם לרוּח לשוננו וצורותיה היסודיות היתה ברוּרה לכל, על־פני מקורות עבריים. הוא גם לא הרבּה לבקשם בספרוּת העברית. לא נהג כל חשיבוּת במסוֹרת. להפך: ככל אשר ישתחרר מעוּלה, כן ייטב לדבּוּר העברי. הדבּוּר נעשה העקר; התּרבּוּת – טפל. הוא ידע את כל האילוּזוֹריוּת שבשאיפתו, ידע את כל המכשולים שבדרך זו – ועל־כן נתן את לבו רק להקל, להסיר כל כּוֹבד, לזלזל בכל המקוּבל, ובלבד שהדרך תהי סלוּלה יותר. הוא בחר בדרך הקצרה. זוהי דרכם של כל הקנאים, של כל מוּכּי הרעיון היחידי.
אוּלי היה בזה מן ההכרח, שרק הוּא, הקרוב ביותר, הרגיש בו. אפשר שכּל יוצרי ערכין חדשים, מכרחים להיות ניהיליסטים לגבּי הישן – מכרחים לפנות את הדרך, להפקיע את הרוּח מן השעבּוּד לישן. בן־יהודה לא היה חוֹכך אף רגע. על הכף האחת – הדבּוּר העברי, שרק הוא עשוּי להדביק שוּב את פרוּרי־האוּמה המפוּזרים לבריאה אורגנית אחת; ועל הכף השניה – התּרבּוּת העברית, שירא מפניה, שראה בה צוררת לרעיונו… בדבּוּר העברי ראה את השקוּל כנגד כוּלה. תרבוּת העבר לא היתה בשבילו אלא חומר מלוּלי, והוא ‘סבל’ אותה במדה שלא הפריעה. והוא לא יכול שלא לראות, שהיא מפריעה באמת – שהיא נלחמת על עצמה, נלחמת על רוּחה ושלמוּתה כנגד ההפקרות המלוּלית, שהיא כמעט הכרחית בפרוצס מרכּב וּמסבּך כזה, – כהפיכת לשון מזרחית עתּיקה לשפת־ההוֹה בפי האוּמה, שקלטה אל תוכה כל־כך את רוּח אירופה.
הוא היה אפיקורס מטבע בריתו. בכדי שיוכל להתמכּר באמונה למשאת־נפשו האחת, אנוס היה, מהיותו אישיוּת צרה וּמגבּלת, לפרוק מעליו את השאר. המשא היה כבד ממנו. על־כן לא רק התיר בעתוניו את הסגנון הכי מקלקל וּמשוּבש, כי־אם גם טפח אותו באיזו מדה. הוא היה בעל סגנון טוב, סגנון עברי בעל משקל, והכריח כמעט את־עצמו לקלקוּלים בלשון. לא אפריז אם אגיד, שחפץ ליצוֹר ז’רגון עברי. סבוּר היה, שרק במדה שהלשון העברית תהיה משפעת מכל הלשונות החיות, במדה שתקלוט לתוכה את השכבות התחתּונות ותספוג את הכּוֹחות החיוניים, תתקים בפי ההמוֹן. וּמי יודע? אוּלי גם זו דרך. אנחנו מבינים את כל פריצוּת־הגדר ההכרחית. כשהשערים פתוּחים, מתפּרצות כל הרוחות. לשון חיה מעכּלת הכּל. ואולם אצלנו הן השיטה הפוכה מעט. אנו הן מביאים את־עצמנו בעוֹל הדבוּר רק לשם שמירת התרבוּת, לשם טפּוּח קניניה. דבוּר עברי עלוּב בלי הרמת התּרבּוּת לא יהיה תריס לעולם כנגד התפוררוּת האוּמה. היא מתקימת רק בזכוּתם של אוצרות הרוּח, שנשארו לנו לפלטה. האור הזה מושך לא רק את הקרובים – ממגעו יחיו גם רחוקים. ומה יוסיף לנו דבּוּר עברי, שבלי ספיגת תרבּוּתנו היסודית יהיה דל־שוֹרש וּנטוּל־קרקע? גדולה מזו: דבּוּר עברי כזה עלוּל גם להרחיק, לעורר בּוז. וקוֹדם כּל יבוּזו לו אלה המדבּרים בעצמם, כשיריחו ריחה של תרבּוּת זרה גדולה. ואנחנו הן בכל מקום – ועתה גם בארץ עצמה – שכנים קרובים לרכוּש זרים…
לשם ספק־לשון, שאין בה מהוד יצירת העבר, אין כל ענין כדאי לנו. אנחנו מוּכנים לותּר על התּרבּוּת הזרה רק לשם תרבּוּת יותר קרובה, אבל תרבוּת בעלת־דמוּת ועמוּקת־שרש. ואולם הדבוּר העברי, לפי מוּשגיו של בן־יהוּדה, היה עלוּל להעשות גשר אל אפסוּת התרבוּת העברית. בפיגוּרה חפץ לחזק וּלבסס את רעיונו.
בדרך זו לא נלך.
ואם אמנם תנצח שיטת בּן־יהוּדה, שיש לה גם תומכים (אמנם מעטים לפי־שעה), והדבּוּר העברי יעשוֹק מלשוננו את כל אצילוּתה ויציגה ככלי ריק ועלוּב, בלי ברק התּרבּות הגדולה שהיה לה, – מי יודע, אם לא נהיה מפסידים יותר משנהיה נשכרים ממהפכה גדולה זו, שאנו מקוים להקים וּלהחיות על־ידה את תרבוּתנו הכושלת.
ג 🔗
את בּן־יהודה ראיתי רק פעמים מעטות בחיי, וכמעט תמיד באקראי. את קרבתו לא בקשתּי. מראשית בואי אל הארץ, לאחר שקראתי גליונות אחדים של ‘האור’ והבינותי את אשר עולל לישוּב בעתוֹנו, ידעתי שהוא יהיה איש־ריבי ושטוב לי, מטעם זה, לעמוד מרחוק לו.
פגישתנו הראשונה היתה בתל־אביב, שבועות אחדים לאחר בואי לארץ־ישראל (בתשרי תרע"ג). הוא ירד אז בחוה"מ סוּכות מירושלים לתל־אביב, ובהיותי מטיל על־יד הגימנסיה עם אחד מחברי, נפגשנו אתו ואת אשתו. חברי הציג אותי לפניהם, ודבריו הראשונים של בּן־יהודה אלי היו:
– זהו מר פיכמן, המשורר העברי? לא, אינני מאמין, שהוא משורר עברי…
הבטתּי אליו בתמהון…
– משורר עברי לא היה יכול לשבת במדבר־חול זה במשך שבוּעוֹת אחדים, מבּלי עלוֹת ירושלימה.
סקרתּי את הדובר בי. יהוּדי נמוך, צנום, בעל זקן גזוז, צהבהב, – דומה במקצת לאחד־העם, אך מחוּסר צבע בכללו. היד אשר הושיט לי היתה עצמנית, קרה ומחסרת אצבע אחת. כל המראה לא הרהיב את העין; אבל דוקא ההוכחה הנצחת, שאינני משורר משוּם שלא מהרתּי לעלות ירושלימה, עוררה בי איזו סימפּטיה אליו. הכּרתּי תכף את הקנאי, והבינותי שהאיש הזה נעלב עלבון פרטי מחלול כבודה של ירושלים.
השתּדלתּי ככל האפשר, כמובן, להצדיק את־עצמי בעיניו: ערכתי את החוברת הראשונה של ‘מולדת’; משפחתּי עומדת לבוא; ואת ירושלים אין לבקר בּקוּר חטוּף… אבל כל זה לא השפּיע עליו כלל.
– מקודם הולכים להקביל פני1 אמא, ואחר־כך מתפנים לעבודה…
נשתּתּקתּי.
זה היה לי השעוּר הראשון לקנאוּת בארץ־ישראל. הבטחון, שבּוֹ נאמרוּ דבריו אלי, נצחני תכף ומיד. הבינותי, שכּך מדבּר אדם על דברים שבקדוּשה, שחי עליהם, שסבל עליהם, וזה קרבני מעט אליו. ואפשר, שאלו הייתי מכּיר אותו יותר, היה גם מתחבב עלי. היה בו משהוּ, שקנה לבבוֹת לאהבה אותוֹ. וזה תמיד סימן יפה לאדם. אנחנוּ עלוּלים אוּלי לשנא חנם; אבל לאהבתנוּ יש תמיד איזה יסוֹד.
כשעליתי סוף־סוף ירוּשלימה, נדברתי בצהרי־שמש של שבּת אחת עם ברנר ועם וילקנסקי לבקר את בן־יהוּדה בביתוֹ. ומתפלא אני עד־היום, שבּרנר הסכים תכף ומיד ללכת אליו. כל האיש הזה וכל ביתוֹ הן היוּ כל־כך רחוקים לוֹ.
בכניסתנוּ קבּלה את פנינוּ הגברת חמדה בן־יהוּדה – שהיתה רגילה לקבּל אורחים, ולתת ולקבּל מחמאות. את ברנר כּבּדה תכף, כמנהג הבית, בשם עברי: ‘מדליק’; לוילקנסקי היה שׁם עברי מוּכן משלוֹ – א. ציוֹני, ורק בנוגע אלי התקשתה ולא יכלה להכניס את שמי תחת כנפי העברית. והצטערה הרבה על זה…
בן־יהודה היה צריך לשוּב בעוד רגעים אחדים, והיא השתמשה בשעה קלה זוֹ והובילה אותנוּ אל חדר המילון, ששם עמדוּ ארונות וקוּפסאות עם ערכי־המלים לאותיותיהם. ספּרה לנו בינתים, כמה שעות ביום עובד ‘האדון בן־יהוּדה’ וכמה קשה העבודה לבריאוּתו. הגבילה כמדוּמה, את הזמן, שבוֹ יגמר המילון (זה היה, כנראה, הציר שעליו נסבה תמיד השיחה בבית).
לאחר ששב בן־יהודה, נכנס גם בן־אב"י עם אשתו, הספרדית היפה, ואז הגישוּ לנו קהוה. התחילוּ משוחחים; ומכיון שלא הייתי יחידי, יכוֹלתּי לשמוע את שיחת המסוּבּים ולהסתכל בפני האנשים, שהעסיקוּ אותי.
לבן־יהוּדה בעצמו, למרות זעירוּתו וכחישת־גוּפו, היה בשבתּו אתנוּ באכסדרה, המלאה שמש, מראה נוח, ביתי: גדול, שנח מגדלוּתו… שׁקט היה נסוך על פניו, וגם תנועותיו העצבניות במקצת לא הפריעוּ את המנוּחה, שהיתה שופעת מתוכו. את התּו הזה הכּרתּי בהרבה אנשים, שישבוּ שנים רבּות ושסבלוּ הרבה בארץ. אפשר שזוהי השפעת המזרח. ואוּלי ההכרה, שחיים שעברוּ בהתאבקוּת לשם רעיון אינם חיים אבוּדים. הסתּכּלתּי בפני בן־יהוּדה, ונדמה היה שהם אומרים: ‘אני את שלי עשיתי. אם תוכלוּ אתם יותר, – בבקשה! את חלקי שלי לא תקפחוּ’…
סבר־פנים אחר היה לבן־אב"י. הוא היה כוּלו עצבים כבר אז. אני התענינתּי בו לאחר שקראתי את ספרו שהוציא בימים ההם – ספר, שהקוּריוֹזים המרוּבּים שבּו היוּ משמשים ימים רבּים חוֹמר ללצני הישוּב, אבל שהיה מפעפע בו פה ושם גם איזה רעד קוֹנווּלסיבי מוּזר, נעוה של שירה, כמשק כנפים של צפּוֹר חולה מדדה ומרימה כנפיה לעוף ונופלת תוך־כדי־טיסה. היה בספר זה משהו שעל גבול הטרגי והנלעג. ואי־אפשר היה לדעת, מה כאן לקוּי יותר – הכשרון או האדם. הפּתּוֹס לא היה אמתּי – זה היה ברוּר. אבל גם לא היה מזוּיף כּוּלו. כל עמודי ספרוֹ העידוּ על איזה כוֹחוֹת, שאין להם כל רגוּלטוֹר. וברוּר היה, שאם לא תהיה איזו יד טובה, שתּנחה את הרוּח הנבוכה הזאת, אבד תאבד. ואוּלם האב לא ידע להשפיע עליו ולחנכו. מפגימותיו לא נרפּא. נשאר עד־היום משהוּ מלבּב ברתחנותו המזרחית לפעמים; אבל כּח־ההתעוררוּת החי שבּו וגם איזו הרגשה־הבנה מדינית, שאיננו משולל אותה ושהיתה יכולה להיות לברכה – את כל זה הלך והביא, מחסר יסוד מוּסרי, לידי התנונוּת יותר ויותר. העתון שיצר (‘דואר היום’) בודאי ילך וירכוֹש לו את הקוראים בין אנשי הישוּב, שהסנסציה העתונית מחיה אותם מעט משממונם, ואוּלם חנך יחנך לנו קהל לבנטיני, שטחי וּמטוּמטם, כאשר חנך עד־כה.
הבאתי כאן גם את זה, אף שאינו מעניני, משוּם שהרֹשם המלא היה לא רק מבּן־יהוּדה עצמו, כי־אם מכּל ה’משפּחה' – כמו שהיו נקראים כּוּלם בפי הישוב. קשה היה להבדיל ביניהם. היה איזה דבר, שאחד אותם ועשה את כּלם חטיבה אחת. בן־יהודה בכל־אפן לא סוכך על סביבתו הקרובה, לא הרים אותה אף כל־שהוא. ואי־אפשר עד־היום לדעת, מי הטיל צל על מי…
ד 🔗
אם בן־יהודה נעשה קרוב ומובן לי רק במשך הזמן, כשנוכחתּי שאין מחנכים ואין משפיעים השפעה קימת בלתּי אם בכל כּבד הקיצוניוּת, גם בקצת שגעון; כשהבינותי, שמפעל אחד גדול בחיים מכפּר, בהכרח מכפּר על הכּל, היה לי רק בשמוֹ של גרדון בעצמו כּח מושך ומלבּב עוד ימים רבּים לפני בואי לארץ־ישראל. מפי אשתי, שנתחנכה יחד עם בתו בעירה קטנה שבפודוליה וגדלה כמעט כּלה תחת השפעתו, נודעו לי כמה פרטים מחייו הקודמים, שעל־פיהם הכּרתּי את האיש ואת דרכו בחיים, עוד אז, בהיותו פקיד אצל הבּרון, כבר היה נבדל בעז תכונתו, שלא ידעה כל פשרה, ובהגיונוּתו האכזרית, שהיתה נוֹקבת ומרגיזה את יהוּדי הסביבה, שלא היו רגילים מעוֹלם לחשׁב ‘עד הסוף’. בעל־רצון היה ועקשן ומעט כּבד לאלה, שלא הבינוּ לו, אבל רע נאמן ומסוּר בכל נפשו לאותם המעטים, אשר האמין למצא בהם קרובים ברוּח. מורה היה בטבעו. ביחסו אל הצעירים היה קנאי. חרד להשפעתוֹ, שמא תפּגם משהו, ואוהב לחנך, להורות, להאיר. ואם גם לא בז לאלה שנולדו ‘בין החומות’, בראותו בכל יהוּדי חמר לבנין העתיד, הנה עיניו היו נשואות בעצם רק אל הדורות הבּאים.
כבר אז, בהיות בו עוד הרבה מן המשכיל ומן ה’עממי' בנוסח הרוּסי, היתה בלבו ההכרה, שרק מהפכה גמוּרה בחיי האדם יכולה להביא את הרוחה. הוא היה בכל אפיוֹ חלוּץ – מאלה שנותנים את־עצמם כּלם, שמגשרים בגופות עצמם את הגשר אל העתיד. הוא דרש מעצמו ומאחרים את הקפיצה האחת; היה בן הנחשונים, שרק הם בוקעים את התהומות. – ועם כל אלה ישב עוד ימים רבּים על הפנקסאות של הבּרוֹן. אפילוּ הוא, שלא הפריד מעולם בין מחשבה למעשה, לא יכול להתגבר על הפּסיביוּת הגלוּתית.
ורק בנטות כבר יומו לערוב בשעה שאחרים גומרים, מותחים קו – הוא התחיל. היה בזה מן הגבוּרה, שרק יחידי האוּמה מסוּגלים לה. זה שוּב הוכיח, כי רק ברעיון יש נוֹער־עולם וכי רק משאת־נפש גדולה משמרת, מגנה כנגד הזקנה. מי שהכיר את גרדון עד יומו האחרון, יודע עד־כמה אין הפרזה בדברי אלה. גם בהיות כבר החרמש תלוּי על־גבּי הצואר, – היה לבלוּב חי עוד ברוּחו. הזקנה נתנה לו רק תוספת־מנוחה, תוספת־בהירוּת, אבל יד הכליה לא נגעה בו.
ואולם עם כל האידיאַליסמוּס ובמקצת גם בפרישוּת שלו, לא היה בעל־הזיה כל־עקר. את זה צריך לצין קדם כּל. כאחד־העם, שיש עם כל הנגוּד שבהשקפותיהם משהו מאחד אותם בבנינה של השקפת־עולמם, בארכיטקטוניקה הפנימית שלה, בא בלי אילוּזיות, בלי תבנית־בּנין גרנדיוֹזית. היה ריאַליסט, והאמין רק במוּעט השלם – בגרעין הבּריא. אין צרך להטעים, שהוא שנתן ערך רק לתקון האדם, לא נתן כל ערך למדיניות הגדולה והתנגד לגדוּדים מטעמים מוּסריים, ועוד2 יותר – מטעמים ריאַליים (לא האמין, פשוּט, שיש בהם תועלת). הוא האמין רק במעשים, שבהם מתגלה כח חיוּני אמתּי; האמין רק – כמו שהוא קורא לזה – ב’טפת החיים'.
הגלוּת היתה לו קדם כּל התנונוּת־הרצון, רוּחניוּת תלויה באויר, שאינה מתגשמת במעשים ושאינה שואפת להתגשם לעולם. ביהוּדי הגלוּתי ראה רכרוּכית נפשית, חמר אנושי נפסד ביסודו, משום שנתנונן בו הקשר האמתי שבין האדם והטבע, – הרצון לעשיה. כאחד־העם, שחנכוֹ למחשבה עד הסוף, לא האמין גם הוא בדור־המדבר, שיש לו תקנה. ידע, שעלינוּ להכשיר קדם כּל את היסוד, ליצוֹר את ‘תא האוּמה’, שממנוּ יתפּתח אחר־כך האורגניסמוּס הבריא. אבל מחשבתו צעדה הלאה. הוּא הכיר גם תרוּפה אחרת. ותרופתו היתה: עשיה. לא הכשׁרה לחוד ועשיה לחוד. העשיה עצמה היא ההכשרה היחידה. בהכּירוֹ את סגוּלת היהוּדי להתעורר פעם בפעם ולשקוֹע שוּב ביון הפּסיביוּת, דרש גם־הוּא לא אַקטיביסמוּס מזהיר, שיש בו משוּם גבוּרת־הרגע, כי־אם התמדה בעבודה קטנה – זו הגדוֹלה שבגבוּרות, שהיא יסודו של ישוּב העולם. האמין, שרק היא תחנך ותביא לאט־לאט לידי מהפּכה גם ברוּח. לזה קרא כח חיוּני אמתּי – זה שאינו מתעורר רק לרגע, כי־אם הולך ומתגבר תמיד, הולך וטוֹה את חוטיו בארג־החיים הנצחי.
רעיון העבודה נעשה לו יסוד להשקפת־עולם עמוּקה. לא תמיד ידע להביע אותה כהוגן; אך אלה שיתעמקוּ בתורתו, ימצאוּ בה תפיסת־חיים מקפת. עם כל הפּשטוּת שבמחשבתו הכללית, היה בטבעוֹ עמקן, גם מיטפיסי לפעמים. הוא חשב הרבה בחייו – עבד וחשב. המחשבה היתה לו גם־כן עבודה, לא שעשוּעים. הוּא הרגיש צוֹרך בהשקפת־עולם גדולה, שלמה, שאינה משאירה מקום לקרע, ועל־כן היה חוזר פעם בפעם אל מחשבותיו החביביות, מתאמץ לפרשן, להעמיקן עד־כמה שידוֹ היתה מגעת. כאחד־העם, אשר עשה את חבּת־ציוֹן להשקפת־עולם כוללת, חפץ גם הוּא לעשות את רעיון העבודה מרכּזי, אשר יחדור אל כל החיים ויהיה מקיף את כל מהוּתם. אבל במקום שאחד־העם האמין להשיג את זאת על־ידי התחדשוּת התּרבּוּת העברית בארץ־ישראל, האמין הוא רק בחיים ממש, בהיותוֹ רואה גם בתרבּוּת רק תוצאה של חיים הרמוֹניים שלמים, חיי יצירה. בהגיוֹנוּתו האכזרית לא נתן מקום להשתמט, לתת לחצאין; בחוֹמת השקפוֹתיו לא השאיר פּרצה קלה לצאת. רעיונו לופת כזרועות־ברזל: הכּל, או לא־כלוּם.
‘ארץ־ישראל דורשת מכם נפש וגוּף, או שאינה דורשת כלוּם’ – כך פּסק את פסוּקו החלוּץ הגדול. הוּא בעצמו הורה, כיצד נותנים את הכּל. כשבּא לארץ־ישראל והתישב בעין־גנים ועבד וסבל ואשתוֹ מתה עליו בחליה ואחר־כך מת גם הבּן היחיד, צדיק ותמים וענו, ברוּסיה, שנשאר בה בימי המלחמה, והוּא נוֹתר כמעט לבדו, – הלך ונתחזק ביסוּריו ועבד מתוך שמחה והיה מוֹפת לצעירים תמיד בבהירוּת רוּחו ובמנוּחת רוּחו. איש לא שמע אותו מתאונן על סבל עצמו; איש לא ראה אותו זועף – זוּלת על צרת הרבּים. מוּבן, שחבריו הצעירים התאמצוּ להקל מעליו; אבל לוֹ היה קשה הדבר. כשמרגישים את הצער יותר, יש יותר בטחון שנולד עולם חדש. והוּא חפץ בכל כאב ובלבד שיגדל עמו גם הבטחון שנוצר משהוּ. בלי יסוּרים לא גרס כל יצירה.
העבודה היתה לו בנין־אב, מקוֹר ראשון לכּל. רק היא הריאַליוּת היחידה, רק היא אינה הזיה. ממנה הכּל. רק שמחתה היא שמחה ממש ורק צערה הוּא צער ממש. וצער ממשי, לא אילוּזוֹרי, הריהוּ שׁפע; צער כזה אינו מדלדל. יסוּרים אלה, יסוּרי יצירה, חביבים עלינוּ, משוּם שהם מגלים את הויתנוּ מלאָה.
הוּא הביט בעינים פּכחיות וידע היטב, כמה דלים אנוּ ברוּח, בכח הסבל. אותו לא הפחיד מעולם העני החמרי. להפך, הוּא כאלוּ שמח לקראתו. שמח לקראת האויב, שעליו להתאבּק עמו. אותו הבעית רק השממון הרוּחני, השאיפה שמסביב לחיים קלים; הפחד הכללי מפני העני, היכלת הקטנה לעמוֹד בו. על־כן נתן את עיניו רק בחלוּצים, חפץ להשפּיע עליהם, שיהיוּ פחות בני־מפלגה, פחות אנשי־פוליטיקה ויחנכוּ את־עצמם לשׂאת, יעמדוּ כחוֹמה בצוּרה בפני המרך הכללי. הוא ידע, שגדול כּחוֹ של עושה אחד מאלף מעשׂים, ועל־כּן לא פחד מפני המעוּט. פּחד רק מטשטוּש הרעיון, מירידת הרעיון, שאף כל ימיו לצקת בו עוֹז חדש וחיים חדשים. רק הרעיון ונושאיו הנאמנים – האמין – יעבירוּ אותנוּ דרך שממת הימים הראשונים. הכּח לסבּוֹל, כשהוּא לעצמו, גם בלא קשר עם המטרה, – היה לו תנאי ראשון, תנאי יחידי לבנין העתיד.
העבודה היתה לו, כמוּבן, בעקר רעיון מוּסרי, במוּבן הטולסטואי. מי שאינו עובד עבודה ממש, הוּא סמוּך על כתפי אחרים. הריהוּ פּרזיט. מלה זו לא פסקה מעל שפתיו. בה ראה את סמל־הזועה של חיינוּ, חיים משוּללי־עבודה, משוּללי־יצירה. אבל הוּא הרים את הרעיון גם לגבה לאוּמי־אנוּשי3. העבודה היא הדבק לבצוּר האוּמה. בלי עבודת־גוּף לקוּיה גם יצירת־הרוּח. חסרה היא את האלמנט ההכרחי, החיוּני ביותר, שרק הוּא טובע בו את צוּרתה, עושה אותה עצמית. עבודה היתה לו אוֹפי; היתה לו הדרך האחת להנצל מן התּלישוּת, להדבק בחיים ולתת דמוּת לחיים.
בבאוּר רעיונו הוא מנסה לבססו גם בּסוּס מיטפיסי. העבודה, זאת אומרת, הוצאת האנרגיה הכלוּלה בנוּ, צרוּפה אל סכוּם האנרגיה הכללית, מוציאה אותנוּ מחוּג היותנוּ הצר, הסוּבּיקטיבי ומקשרת אותנוּ אל חוּט ההויה האלמנטרית, הקוֹסמית. אל רעיון זה הוא הולך וחוזר תמיד ומתלבט בהבּעתוֹ פעם בפעם. נראה, שהציק לו מאד ובקש לו ניב־שפתים ולא מצא. כל אדם עובד הריהו לו מיקרוֹקוֹסמוס, אותו ‘עולם קטן’ שהוּא שקוּל כנגד העולם הגדול. העבודה אינה רק מצרפת, ממרקת את כל עוֹן ומשחררת מכּל שעבּוּד פנימי, מכּל עקה פנימית – היא גם מגלה את עצמיוּתנוּ האמתּית, חושפת את הגלוּם בה, קובעת את צוּרתה. בלי עבודה הכּל ארעי. בלי עבודה הכּל אילוּזוֹרי. כעם כאדם. הויה אמתּית נקנית רק בשכר עבודה.
רק לעתּים רחוקות הוא מתּיר לעצמו לדבּר על עבודה כמו על מקור אוֹשר פּרטי; להפך, הוא מטעים פעם בפעם את הקשי, את הצער. אבל מעבר לצער זה מתגלה עולם חדש, שרק העבודה פותחת את השער אליו, שרק לעובד נתּנה ההסתּכּלוּת במסתוריו. מי שאינו עובד, גם הטבע סגוּר לפניו. רק לעובד נוֹתן הטבע את מתּנותיו ישר, לא על־ידי שליח. ועל־כן גם עלינוּ לתת לוֹ את כחנוּ נתינה ישרה – לא על־ידי שליח…
כמו אצל כל אישיוּת גדוֹלה, היתה מלפפת את רעיונותיו תמיד אותה ריאַליוּת עליונה, שניתנה תמיד ליוצרי הבּאוֹת – ריאַליוּת זו שמתחזקת על־ידי האמת שבחיים ושמתרוממת על־ידי האמוּנה ברוּח־האדם מעל החיים לגבה הנצח.
ה 🔗
ברחובות תל־אביב הנקיים, המקוּשטים, הנוחים לטיוּל ולבטלה מתוּקה, היה גרדון עובר, בבואו פעם בפעם מן הגליל, בפניו החורים־החומים, המרוּכזים, פני למדן ונזיר, ובמלבוּשיו הפשוּטים, הכפריים, לא כמחאה, כי־אם כצל זר, כנגוּד סמוּי מן העין – ככח הורס בחשאי והורס בעצם הויתוֹ. כך היו באים בודאי מן המדבר הרחוק נביאי ישראל הקדמונים ושופטים במבט עיניהם את התרבוּת העירונית. גרדון לא היה צורר, כטולסטוי, לתרבוּת אירופה; אולי גם הבין את הסכנה שבבטוּל־התרבוּת לישוּב שלנוּ. ואולי חפץ היה, שלא היא, תרבוּת זו כמו־שהיא, תהי העקר. לא הכּח שבא לידי גלוּי בתוצאותיו, כי־אם כח האדם, יכלתו לותר על קניני־השוא, היה לו התנאי היחידי ליצירה.
ככל כּח אמתי, פורה, היה גם כחו עצוּר, שוקט – בלי היסטריוּת ובלי העויות. תעוּב־הבטלה שלו היה מוּרגש; היה לפעמים גם בלתי־נעים במקצת. כל קנאוּת אינה נעימה, – אינה אנוּשית. אבל הוּא לא הבליט אותה ביחסיו לאנשים מעולם. לא היה גם צרך להבליטה. יש אנשים, שאין להם צרך להבּיע את רגשותיהם – אלה מוּבּעים מאליהם. הוא בעצמו כמו שהוא היה סמל הנגוּד לחיים הקלים, הנוחים, – לפריקת העוֹל. מי שראה אותו, היה נזכר מאליו, שעבודתו, תהי מה־שתהיה, אינה מספיקה, שיש עוד מה למלא, שיש עוד חובה גדולה שלא נעשתה.
הוא לא היה דורש ברבים, לא בא במגע עם רבים; התחיל חושד גם בבני מפלגתו, כשהיה חושש שהם נעשים הרבים. הוא ידע, שרבּוּי המפלגה אינו מעיד לעולם על עומק האמת שהיא נושאת בקרבה, והיתה בו איזה יראה סתוּמה מפני הרעיון, שנעשה קנין הרוֹב. ידוֹע ידע, שתורתו הזעוּמה מעט התובעת את האדם כּוּלו, את כל כח ותוּרו על הנאת החיים החיצונית, אינה תורת הרבים. על־כן היה חרד כל־כך למעוּט, שמא יפגם, ובעזבו מזמן לזמן את שדי דגניה על־מנת להשתתף באספות המפלגה, היה נותן את דעתו לחזק את חבריו, היה נלחם כנגד כל פשרה, שהיה בה משוּם טשטוּש־הרעיון. גם בבחינה זו היה תלמידו של אחד־העם – שהיה מאמין רק במעטים, שיצאוּ לפני העם. זאת היתה האצילוּת הסתוּמה, המפעמת את כל תכוּנה גדולה: החרדה לנקיון הרעיון, היראה מפני ירידתו. עם כל אמוּנתו רק במעשים, בהגשמה, נשאר תלמיד־חכם יהוּדי, היודע שבימים קשים צריך להציל את הרעיון בטהרתו ולשמרו לדורות הבאים.
כאחד־העם, אם גם באפן אחר, חפץ גם הוּא ליצור את המיעוּט כבסיס לעתיד־לבוא, כחוּט השדרה של האוּמה, – האמין שרק היחידים הם מגני האוּמה, הנושאים באחריוּתה ומעבירים אותה דרך נסיונות החיים הקשים. ברם, זה לא היה חסר האמוּנה בהמונים של האצילוּת האחד־העמית. גרדון הכיר, שהעם אינו קבוּץ קטן של תלמידי־חכמים מתבדלים ונהנים מזיו תורתם. הוא פשוּט לא האמין עוד בעצמו, לא האמין עוד גם במעטים, שהם עשוּיים ללכת עד הסוף, לשאת את הסבל עד הסוף. על־כן הגביל את חוּג השפעתו, בחפצו להעמיק את הרעיון ולחזק את המיעוּט המחזיק בו. נכסף היה שמיעוּט זה יהיה ראוּי להיות מופת, להיות אור לרבים.
ו 🔗
את כל דבר הרים בכבד ראש, בהתאמצוּת כל הכחות. הוא לא היה מן החריפים ביותר, מאלה שמחשבתם שופעת מאליה, מבריקה בברק־פתאם ויורה כחץ. הוא היה חותר אליה בכל משוטי רוּחוֹ, סולל לו את דרכו בקשי רב. אפשר שזה היה רגש האחריוּת, אותה בגרוּת הרוּח וישרוּת־הכוֹח, שאינן נותנות להשען על הדעות הארעיות, על רעיונות ארחים־פורחים. מחשבתו ואפק מחשבתו היו אורגניים. אכן שליט במחשבה לא היה. והקורא את מאמריו עובר כמו דרך יער סבוּך. הדרך אינה כבוּשה עוד, ורק בין פארות העצים נופל אודם השמש העולה.
זה מוּבן מאליו, שלא היה מן הקלים, מאלה התופסים את פרפרי־המחשבה ושׂשים על גוניהם. היה משהו אפוּר, כאדמה האפוּרה בכל התהווּת מחשבתו. ההרצאה הפשוּטה והזועפת מעט של אחד־העם עושה רושם של שיחת־טרקלין נעימה לעוּמת מאמריו הארוּכים והמסוּבכים של גרדון. הוא לא היה משמיע סנטנציות, כי אם אהב את הבנין. חפץ להניח יסוד, להקיף. קוה בכל פעם, שהנה סוף־סוף הצליח למצא בטוּי לכל אשר הכביד על רוּחו. הוא היה יותר מדי אדם אינטליגנטי ומחנן חוּש ספרוּתי, בכדי שלא ירגיש את חסר־האור שבהרצאתו. ועל כן לא האמין בעצמו והיה משהה את מאמריו ימים רבים מבלי הדפיס אותם. זאת היתה הטרגיוּת של אדם, שאינו חפץ בספרוּת, שכּונתו רק להשמיע את הרעיון ולברר את הרעיון, ושאינו יכול בכל־זאת לותר על הלבוּש, על המאור שבביטוּי. בהיותי בדגניה, הראוּ לי את הפנה שלפני החלון הפונה אל גן החוה ואל מי הירדן והכנרת, ששם היה אוהב לשבת בשעת־הפנאי ולרשם את דבריו בכתב־ידו הנקי, המסדר על פסות נייר קטנות ומרבעות. עד שעה מאוּחרת בלילה היה כותב את דבריו, וכשהיו מתעוררים עובדי החוה העייפים רגע מתוך שנתם ורואים אותו כפוּף על עבודתו לאור המנורה, היה להם הרגש, שאחד שומר עליהם, שומר על רעיון חייהם ומטפחו. העובד הזקן הזה, שהטיף רק לעבודת־כפים ושהשקיע את מעט כחותיו הגוּפניים בעבודה זו, היה בכל־זאת בעקר שומר משמרת־הקדש, משמרת הרוּח.
אולי לא היטיב לעשות בזה, שחפץ להיות יותר מדי יסודי במאמריו, שחפץ לבסס את רעיונו על הנחות פילוסופיות. בתורת־חיים הוכחות אלה הנן מיוּתרות; לפעמים גם מחלישות. המחשבה הגדולה, זו שמביאה לידי מעשים גדולים, היא תמיד צווּי, גזרה. היא מאירה בסתימוּתה, בכּח־האמת הצפוּן בקרבה, – בזה שאין כונתה לברר אלא לגאול. כאלה היו מחשבות הנביאים. לא ברוּרים והוכחות, אלא מסקנות, – פרי מחשבות. ואולם בגרדון נשתמר עוד במקצת החקרן; במחשבה כשהיא לעצמה עוד ראה כח. טולסטוי יכול היה לותר על ה’רוּחניוּת' שברעיונו. הוא הכיר, שבזה שחרר אותו מאיזה כוֹבד, קרב אותו אל4 מהוּתו האנושית. גרדון לא יכול תמיד להתרומם לידי פשטוּת כזו ואלמנטריוּת כזו. המוח היהוּדי עוד תבע את שלו גם כשהידים כבר היו אוחזות באת וּבמחרשה. גרדון לא ותּר בכלל על עוֹשר־הרוּח, לא חפץ שנחליש את כשרון המחשבה של עמנו על־ידי החנוּך החדש עם ‘תורתו הקלה’, כי אם שנרפא את מחלת המחשבה התלוּייה ברפיון, המחוּסרת קרקע ושרש ואוכלת את עצמה בחריפוּתה היתרה, ושמח מאד כשהבעתי מעין זה במאמרים על החנוּך, שפרסמתי ב’מעברות'.
הוא פרסם בכל־זאת שוּרה של מאמרים (ב’הפועל הצעיר' וב’מעברות') והשאיר אחריו גם בכתב־יד כמה דברים, שבהקבצם יחד יהיו קובעים ברכה לעצמם גם כערכי־מחשבה חשוּבים. חבל רק, שדוקא ספרו הטפוּסי ביותר, ‘מכתבים מארץ־ישראל’ נכתב יהוּדית ונתפרסם רק בתרגוּמים שונים5. בספר קטן זה מצא את סגנונו סגנון נפשי ועיוּני כאחד. האינטימיוּת שבדבריו עם כבד הראש שבתכן נתמזגוּ יחד במחברת זו, שכבר נעשתה פופוּלרית עד־מאד ושבודאי תהיה לחלוּצינוּ עוד ימים רבים למקור מחשבה ותנחוּמים.
ז 🔗
רק פעמים מעטות ראיתיו ולא תמיד היה הרושם ברוּר. את גרדון צריך היה לראות בכפר־אוריה, בדגניה – באוויר חייו ופעלתו. הוא לא היה מאלה, שמבליטים את עצמם. כאישיוּת טהורה, אצילית, לא היה אוהב להתבדל – להראות כ’אוריגינל'; כי־אם היה נוהג, להפך, לדבר עם האנשים כלשונם6, להבינם. אך פגישותיו המעטות השאירוּ בכל זאת משהו בלב אשר לא ישכח.
זוכר אני את היום, שבו סר אל מעוני בתל־אביב בפעם הראשונה. זה היה עוד לפני עשר שנים בערך, והוא כבר אז תשוּש־כח, אכוּל־קדחת ויגע מדרך־חייו הקשה. כפוּף היה, וכמו רבץ תחת עוֹל עצמו. מתוך עיניו, עיני־התכלת הנבונות, האירה התוּגה של איש־הרוּח, וכל תוי פניו הדקים, האציליים העידוּ על עבודת־מח רבה ומיגעת, למרות אשר היה עובד כבר שנים רבּות עבודת שדה וגן. נכּר היה, שהימים היו לעבודה, והלילות – למחשבה ולענוּייה. שאלות האוּמה ושאלות האנוּשיוּת כאחת העסיקוּ את מחו תמיד. מי שמראה את הדרך לגאוּלה, אינו יודע את מנוּחת־המחשבה לעולם. החרדה לשמירת הרעיון היא הגדולה שבחרדות.
הוא היה אוהב להתוכּח, אף כי לא היה איש הפוּלמוּס המוּבהק. בעלי ה’לאו' מיטיבים לדעת את המלאכה הזאת; אך מי שאמר פעם את ה’הן' הפטלי, זה כבר מרוּתּק אל הסלע. מחשבתו נעשית כלי־שרת. כל חיוּב הוא מחיצה.
זוכר אני צהרי יום־קיץ. הוא ישב אתּנו בצל החדר על כוס טה. מחיצוניוּתו באותה שעה אני זוכר משוּם־מה רק את נעליו, שהלבינוּ משכבת־האבק שרבצה עליהן. הוא הסתכל ברהיטים, בשלחן־העבודה, ואמר:
– אתה סופר, ואינני מבטל, חלילה, את עבודתך; ברם… איך אפשר שאדם יהיה רק סופר?
– מי שאיננו רק סופר – אמרתי לו בהלצה – איננו סופר כלל. לא מספיק גם להיות ‘רק סופר’ – כל־כך קשה התפקיד…
– התפקיד קשה – אמר ברצינוּת – רק משוּם שאתם ‘רק סופרים’. צרך כלל, שמלאכת הסופר תהי תפקידו; זו צריכה להיות רק התוצאה – התוצאה של תפקיד־חיים ממשי…
ה’ספרוּת' היתה בכלל הנקוּדה שהכאיבה לו ביותר. הרעיון של הסופר־העובד היה יקר לו ביותר. אליו שב פעם בפעם, ולו הקדיש ב’מעברות' אחד ממאמריו המצוּינים. זווּג העבודה ויצירת־הרוּח היה גם לי רעיון, שנשאתי בחבּי ימים רבים; אך הוא גרס אותו אחרת. לא היה מספיק כפי שהצעתי אני, להקדיש שעות ידועות לעבודת־כפים, לשוב את עבודתו העקרית של הסופר. עבודה שאינה מפרכת את הגוּף, לא היתה לו עבודה ממש – זו שהיא מקרבת אל החיים ואל ענות האדם. הוא גרס את עבודת הסופר רק כמו שהיא צריכה להיות באמת – עבודת ארעי.
כשהייתי בדגניה, יצאתי עם שקיעת־החמה אל השדה ומצאתי שם חבוּרה קטנה של בני החוה, שהיו עסוּקים בעקירת האינג’יל. העשב הזה האוכל את חלב השדה ולשדו, שולח את שרשיו ומתפשט, סמוּי מן העין, לכל צד בתוך כליות האדמה. דרוּשה סבלנוּת אין־קץ לעובד, שיתחקה אחרי העורקים המכלים האלה, המשתרבבים ונמשכים מתחת לקרקע לפעמים לארך דוּנמים שלמים, ולהפסיק סוף־סוף את קיוּמם הממאיר.
– זאת היא העבודה החביבה ביותר על גרדון – אמר לי אחד הצעירים: – בעקירת האינג’יל היה עלוּל לעסוק ימים שלמים, כשהוא רודף אחריו באצבעותיו החלשות ושואף לכלותו עד השרש האחרון.
האינג’יל ודאי שהיה לו סמל הדבר, שכנגדו נלחם בכל כּחו – סמל הפּריזיטיוּת, הכּחות שאינם פורים המדלדלים את גוּף האוּמה ורוּחה; וכמו בכל עבודתו החנוּכית־היוצרת, נתכּון לעקור את הרע עד שרשו האחרון.
האינג’יל ודאי שהיה נראה לו כצמח אחר, המשחית ומדלדל את קרקע האוּמה – צמח הבּטלה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.