עשרים שנה למותו    🔗

א    🔗

לפני עשרים ושתים שנה, שנים מעטות לפני מותו, ראיתי אותו בפעם הראשונה. באחד מימי הקיץ, כשבאתי לאודיסה לנוּח לימים מעטים, נזדמנתי עמו במועצה ספרותית, שהיתה בלשכת חובבי־ציון. זוכר אני, באפלולית האולם האירו לי שתי עינים שוקטות, שנשתמר בהן משהו תם, ילדותי, מתוך פנים רחבים, נוחים, מרגיעים. לא היה בהן אף כל־שהוא מן הבטוי המאיים, המסתיר, המטיל צל של חידה. הכל בו היה גלוי, פתוח, שקוף עד הסוף – מה שאינו מגרה את הנוער. שיחתנו לא ארכה, ומה שדברנו אז, נמחה מזכרוני. נשאר רק רושם כזה של ארץ־מישור רחבה, ללא תל, ללא יער, ללא כתם אפל.

לאחר שנתים, כשבאתי לאודיסה על מנת לשבת בה ישיבת קבע, נפגשנו שנית. זה היה בנשף של הצגת־מחזה על־ידי להקת הירשביין. באחת ההפסקות ראיתי אותו מרחוק. הוא עמד לבדו על המדרגות, העוטות שטיחי אודם והיה מעשן. נשען על המעקה עמד כפוף במקצת, כשהוא סוקר את הקהל בעיניו הדורשות טוב, שבתוכן כאילו עמדה והבהבה בת־צחוק שלא יצאה לפועל כולה. רק עמד ושלח מפיו גלילי עשן במתינות רבה, וקשה היה לדעת, אם שקט הוא או יגון נסוך על פניו. לא קם בי רוח לגשת אליו ולהרגיז מנוחתו. אך כשנגשתי אליו, – שמח על הפגישה. דבּר על המחזה, שהניח את דעתו, אם גם לא ידעתי במה. לא הבינותי, מה לו ולכל זה, ואיך זה הוא עומד כאן, הישיש המאיר, לבדו ואין איש עמו?

עכשיו לא קם בי רוח עוד לעזבו. ידעתי עד כמה הוא רחוק מעולמי. אבל משהו משך אליו בכח. על ‘מתנגד’ זה חופף משהו, שהיה מפייס ומקשר אליו בקשרי־לב אמיצים.

מה שהיו לו טענות נגד שירי־האהבה, נגד ברדיצבסקי ונגד החסידות – לא הפריע. לפני עמד איש, שהעביר את חרדת חייו מתקוּפה לתקוּפה, ועם חיוּתו עומד כצר נגד הרבה ממה שהיה יקר לנו, היה נוח במחיצתו.

אפשר שגרמה לכך הבדידות, שעוטרת את הזקן בקרני־עצב גם כשאינו נשכח בדור הבא אחריו, ואפשר שנצנצה כבר ההרגשה, שבדרך זו של צמצום שרמז לנו עלילה, יעלו ויבואו בקרוב אלה, שלהם קוינוּ… אך את דמוּת הזקן, שעמד לבדו, כפוּף במקצת, על המעקה וסקר את הקהל הזר מתוך זר־דממתו בעיניו הדורשות טוב, לא אשכח.

דומה היה למי שניצל לפני ימים רבים, ניצל לאחר יאוּש, ועל פניו שפוכה עוד הודית ההצלה…

ב    🔗

הוא לא היה עוד פרנס הדור בימים ההם. החוג שבו הסתובב היה צר יותר מדי, ובאוירה של מחשבתו המצומצמת לא היה כדי לכלכל את רעבונם של אלה, שיצאו לקראת פלאות. אבל עליו נסמכו כל ישרי־הפעולה וישרי־המחשבה שקמו לנו, כל אלה שנתנו את עצמם כליל, – שעגו את העוגה האחרונה מסביבם ואמרו: מתוכה לא נצא!

את כל האמת והיופי שבצמצומו השיגו רק בארץ. כאן נעשה ברור כל הכח החיוני שבתורתו. עם תורת ההגשמה של א. ד. גורדון, עם שלהבת האמת הצוננה והמבריאה של ברנר, עם כל נמוכי־הקול שעמדו על האדמה ובקשו רק ממנה מענה על כל מה שהציק להם, נפל אור חדש גם על גויליו האפורים. נעשה ברור, להיכן קרא ולמה רמז. הפרי העיד על הגרעין הטמון.

הוא ירא את הרעיונות המתמיהים, את הדברים המתישבים בדוחק שהם זקוקים ל’ל"ב פירושים‘. חבת־ציון נעשתה לו תיכף ‘מושכל ראשון’. הוא לא ראה בה אמצעי להציל את היהדות או את האנושיות, כי אם מקום להניח את הראש העיף, נקודת־אחיזה בחלל הריק, ד’ אמות של מנוחה. ציון לא היתה לו קפנדריה למה שהוא. צורך אלמנטרי היתה לו, כלחם, כאויר, ואין להתפלסף בנוגע לצרכים אלמנטריים. כל התפלמסות בנידון אינה עשויה אלא להזיק.

בחבת־ציון כשהיא לעצמה היה כבר משום צמצום – צמצום האפקים הגדולים, שנפתחו בימי ההשכלה. היא היתה שלומים לעולם גדל־מרחבים, שעליו ותּרה המחשבה הלאומית, כדי להתרכז שוב בחוגה, כדי למצוא שוב את עצמה. גם כחו של אחד־העם היה בצמצום לאומי זה. אבל מתוך צמצום זה חתר אחד־העם באין רואה למרחבים רבים. הוא לא מצא ספוק בתחיה ללא גדלות והזוהר – ירא היה, שמא יטוּ אותנו שוּב הצדה. הוא שאף לחנך אותנו דוקא לקטנות, כדי להבריא אותנו, כדי להחזיר אותנו אל הטבע, שהוא תמיד ‘רחב בצמצוּמו’. אימת השטח היתה עליו, שבמדה שהוא גדול יותר, גדולה הסכנה יותר להבלע בתוכו. על־כן שמח למעט, כלסם־רפואה, ולא נתן להלך בגדולות. וצמצום זה, שהיה כל־כך מובן ומוצדק בתורתו, לא היה מרגיז כזה של אחד־העם, שמאחוריו הציצוּ מרחקי־הרוּח וגרוּ את יצר הכבוּש של השטחים הגדולים. אחד־העם היה רומנטיקן נסתר (‘בני משה’ יוכיחו) ובמחיצתו קשה היתה ההסתפקות במועט, שלה הטיף גם הוא, אם גם בנטיה לצד אחר. ליליינבלום היה הרומנטיקן של הקטנות. בהן ראה את היופי האמתי. כל השאר היה לו עושר של ‘סיטרא אחרא’. של השטן המסית. מפני ‘עושר’ זה הזהיר. ידוע ידע כמה הוא מסוכן לנו.

ברדיצבסקי, שידע כל־כך לכבד את מתנגדיו (מה שהוא תמיד סימן לעושר), זכר לו בזקנתו את חסד נעוריו וגבורת נעוריו, בקראו אחריו, עם גאות ההשכלה, את הדור בקול בטחונו. בשקט, שהביאה חבת־ציון עמה לא ראה ברדיצבסקי ירידה, אבל גדלות לא ראה בשום מנוחה – הרי בו נתלבשה הרומנטיקה הגלוּיה של הדור! ואולם חבת־ציון היתה באמת פסגת חייו של ליליינבלום. כל ימיו חתר לאמת־בנין, לבית־אחיזה. ההגשמה שטוחה תמיד לרומנטיקן במורד, אבל הרי גם הוא, ברדיצבסקי, שאף באחרית ימיו לחוג מצומצם זה, ומי עוד כמוהו ידע להוקיר את אלה, שאינם מ’יודעי תרועה'!

ג    🔗

הצמצום היה מטבע סגנונו. הוא לא היה פרי הרזיגנציה של חבת־ציון. גם בהאיר שמש ההשכלה על ראשו, לא פרש את כנפיו לעוף. ליל"ג היתה התביעה של תרבות חילונית, אם כל מה שקוה לתועלת ממשית ממנה, משאת־נפש של משכיל לשמה, לשם תקון העולם. לליליינבלום היתה רק תביעת חיים – מעין הוראת דרך לנבוכים והעלובים, שנסתתמו מעינות חייהם, מעין הושטת יד לטובעים, שההשכלה המדומה והרומנטיקה של מליצה התיקו אותם מחופי המציאות.

בכל שמוש לשונו האלמנטרי היה תמיד מזה, שמבליט ומממש את הרעיון עד כדי להגביל אותו. גם בזה היה משום ישרות תכונתו, שהיה תמיד מוכן, בבטויו הפרוזאי הקיצוני, גם להוריד את רעיונו, להסיר מעליו כל עדי־תפארת מתוך יראה, שמא יגלו בו קורטוב של השליה, קורטוב של מליצה.

בספרו ‘חטאות נעורים’, כתב־הודוי המובהק ביותר שנכתב אצלנו בזמן מן הזמנים, גלה את כל יפי תכונתו המוסרית בכחו לאמת, לפשטות, לענות־אנוש. יסוד הגבורה שביצירה יחידה במינה זו היא בזה, שלא נתנה לגבורה מדומה מקום בכל הספר. מחבּרה לא נכשל אף פעם באבק התהדרות, בהצגת עצמו לראוה – לא העלה את שיעור קומתו אף בטפח אחד. להפך, הוא מביא את עצמו לידי ‘מינימום של גבורה’ כזה, שרק ברנר אחריו היה מסוגל לו. מכל אלה, שליליינבלום היה להם לעינים ושמש להם סעד בהתכנסם אל החוג – והם מעטים בשורותינו – היה ברנר מי שהמשיך מסורת זו של מלחמה שפוכה בכל הרואיקה כוזבת, בכל קשקוש מליצות, בכל אותה ‘הבלטת חזה’ של גבורי הריטוריקה, שהם יורשי הבטלנות הישנה בלבוש חדש. מבחינה זו היו שניהם מן המחנכים היותר גדולים לאמת, לגבורת־חיים פשוטה שקמו לדור, שעל הדממה גאותו.

ד    🔗

כּחו היה בזה, באלימנטריות זו, שהיא כובשת תמיד – בזה שהיה יכול לראות את הדברים רק מצד אחד, מה שהיה גם בתכונתו של אחד־העם. שניהם היו ההפך מתכונת האמן, שמטבע ראיתו לתפוס את החזיונות בבת־אחת בכל ממדיהם. שניהם לא ראו בחזיונות בלתי־אם את בליטותיהם. כל מה שהיה שרוי בצל, כל מה שלא היה בו מן הודאות הגמורה, לא היה קיים בשבילם. ואולם, אם אחד־העם, שהיה מורכב יותר, עוד התאמץ לתמוך את יסודותיו בשיטה וחוקים היסטוריים, לא ראה ליליינבלום כל צורך להצדיק את מחשבתו. כל מה שאינו מכוון לצרכי החיים, כל מה שיש בו מן הדמיון וההזיה, שאינו מחויב־המציאות – אין לו זכות קיום. עם נתון לבזה ולמשסה אינו רשאי לתת אף אצבע קטנה לחלומות בטלים.

אחד־העם, שהיה בו ממדת האציל, היה זקוק להוכחות בהתנגדותו לרומנטיקה החדשה. ליליינבלום שהגשים את טפוס האיש מן העם, ידע רק את האמת הזועפת, העירומה, אמת החיים התובעת חסכון במרץ, בכל מרץ שהוא, ולא היה זקוק לשום ראיות מחוץ להגיון המציאות הפשוטה. על־כן הוכחותיו תמיד קצרות וחותכות. הדיאלקטיקה שלו חריפה בעממיותה, בהעדר־ההפשטה שבה.

מעשיות אכזרית זו, שמתחתה היתה מתעלמת תמימות אנושית ואמונה תמה, היתה מדת הסופר היותר יקרה שבו. בכחה השפיע, בכחה נעשה מורה גם לאנשי־ריבו. הכל הרגישו, שקנאות זו לאמת, להגיון־החיים, לדברים כהויתם נובעת לא מתוך נצחנות דוקטרינרית, כי־אם מתוך בחינת המעשים עצמם. הוא היה הראשון, שהשיג שבמדה שאין אנחנו עם קנאי למעשים, שגופי חיינו תלויים בהם, בה במדה אנו קנאים לדברים שאין בהם ממש ושקנאות עקרה זו היא תמיד בעוכרינו. חפצו היה לרפא את ראיתנו, להבריא את כשרון תפיסתנו, כדי שנוכל להבדיל בין ההרים ובין צלם.

בקנאות לאמת החיים היה ממדת הגבורה. חייו ומלחמת־חייו נעשו מעין אגדה לדורו. ולא לחנם. רק בו פרפרה מחשבת התקופה פרפור כואב כזה. רק בו נתגלמה חיה, תובעת, קוראת לישע. בו כאילו מצאה את לבושה. בו נעשתה אישית, קרובה, ממשית, – חדלה להיות דבר שבספר. בזה נעשתה מופת גם לאחד־העם, מעריצו ואיש־וכּוחו, ובעיקר לאלה, שעליהם הוטל עד מהרה לסול את הדרך לעבודת־הבנין, ששעתה הגיעה.

ה    🔗

הוא היה הפובליציסטן הראשון אצלנו, שלא עשה את מקצועו פלסתר – שלא כתב דברים לשמם, שלא נתכון מעולם להשמיע סתם דעות, – ‘לסלסל את המחשבה’ (על מה שהיה חשוד אחד־העם, עם כל מעשיותו). על־כן היה הסופר היחידי אצלנו, שהגיע לידי פשטות כזו, לידי שחרור מכל פלפול, מכל התפלספות, שלא לשם הבטוי ההכרחי. בכל חמת רוחו נלחם כנגד המטפיסיקה הלאומית, וביחוד – כנגד הכרעת הכף לצד הרוחניות העקרה. בכל נסיון חייו המרים הרגיש, שהבראת הגוף הלאומי קודמת לכל דבר – שצורך השעה הוא לעזוב את גבעות־הרוח הנשאות ולעמוד על האדמה המוצקה. בדרך זו הלכה הפובליציסטיקה בארץ, – על יסודו נבנתה כולה. אין ספק, שהיה בזה משום ריאקציה, משום תקנה לשעה. הצמאון לקונצפציה יותר מורכבת, המכניסה לתוך מסגרתה גם תביעות האדם ה’מטפיסיות', ילך הלוך וגבור במדה שנבריא את מפעלנו ונעבור לדרגא חדשה של התפתחות (גם א. ד. גורדון כבר ראה צורך ב’מעין מטפיסיקה'). אבל הוא ישאר תמיד מופת לפובליציסטן, שידע בתקופה של אבסטרקציות והתחכמות ופולמוס של ‘נצחני עם’ לקרוא בלא־חשך את קריאת החיים, להזהיר על הסכנה שבכל הטיה הצדה ולותּר על כל ‘הספירות העליונות’ של מחשבה לשם פרפור קטן של אמת־חיים ותועלת־חיים. בותּור זה היה משום אותו אידיאליזם, שהוא היה חושש תמיד להעלות את שמו על עטו ושהיה מפעם בכל־זאת את כל פעולת חייו. אידיאליזם אפור זה – מראה האדמה לו, אותה האדמה, שאליה נמשך בכל כובד מחשבתו הישרה ושרק בה בקש משען תמיד.