עשרים שנה למותו

באחת משבתות החורף, שבועות מספר לפני מותו, הבהילני ש. בן־ציון ללכת עמו לבית־החולים ולראות את פניו, – באמרו שאין לדחות עוד את הבקוּר. כי מי יודע… פינס הובא אז מירוּשלים, כדי להתרפא בשמשה של יפו. וכשבאנו אל בית־החולים, שנמצא אז על שפת הים, אמנם מצאנוהו בגינה, מוטל בכורסה ומתחמם להנאתו בשמש. זה היה אחר ליל גשמים סוער, והשמש היטיבה, כנראה, עם החולה. הוא הסביר לנו פנים והרבה לשוחח עם ש. בן־ציון, אף כי הורגש, עם כל הפסקה קלה בשיחה, שיותר משהוא נתוּן לאיש שיחו, הריהו מקשיב לצדדין, מקשיב אל נפשו…

האיש הלך למות, ואף כי הראש הגזעני עוד היה זקוּף והעינים הנאות עוד התיזוּ ניצוצין והחריפוּת שבמחשבה לא פגה, – ניכר היה, כי האיש עיף מאד, כי נדודי חיים רבים ומלחמה ארוכה ולא תמיד פוריה, שפזרוּ את כוחות גוּפו וכוחות נפשו, הכריעוּהוּ לבסוף, ועכשיו אינו חפץ דבר עוד, בלתי אם מנוחה. בכורסה שבחצר בית־החולים היה מוטל איש זקן ועיף ושבוּר, שהאלהים חוננוהו מתנות גוּף ומתנות נפש רבות וגדולות, אך, החיים, חיי יהודי שרוב ימיו עברו עליו בתוך אטמוספירה מורעלת זו של הישוּב הישן (ואפילוּ, החדש!) העוו עד להשחית את קוי־נפשו הישרים, והאיש שהביא עמו כשרונות בלתי מצוּיים ונשא מימי ילדותו את תקות הגאוּלה, כשמש יחידה בלבבו, נרמס מעט מעט תחת המון הקטנוֹת אשר סבבוּהוּ, ונסתבך עד לאין מוצא בפולמוס מר וחשוד דוקא עם אלה, שהיו צריכים להיות ושהיו באמת אנשי בריתו של מי שכתב ‘ילדי רוחי’…

בהביטי על האיש הנפלא הזה, שהיה לא רק מרבי־הסגנון שקמו לספרותנו בתקופה האחרונה, כי אם גם מעין נובע חכמה, צלול־מוח וישר־דעה שלא רבים כמותו, אדם מלא וגדוש תורה ודעת, שאין לך מקצוֹע שלא היה עלול לעשות בו גדולות, – בראותי אותו מוטל בכורסה אין־אונים וקולט את שארית החמימות של השמש שספקו לו עוד החיים, חשבתי במרירות על סביבת־מולדת זו, שבתוכה קוינוּ למצוא מפלט והצלה לכשרון העברי, לרפא את הגאוניות העברית החולנית המבוזבזת לתוהו בנכר, ושהיא האוכלת אותם גם כאן. גורל חייו של פינס, שבא לכאן ועושר רב בידו, ויצא מן העולם שדוּד ורצוּץ, בלי שהביא אף אחד מששים שברוחו ויכלתו לידי היקף שלם, החרידני עוד אז, וגם כיום, כשאני שב ורואה אותו בעיני רוחי, כמכות אש לי ההרגשה, שעד עתה לא שונה דבר אצלנו בנידון זה, ושאותו פתוס קנאי להרס, הנטוע אפילו בטובים שבינינו, משחית כל חלקה מבורכת בנוּ ועושה לאל גם כל הטוב, שניתן לנוּ מיד המולדת.

---

וכמה נאה היתה ההתחלה!

בשנת 1872, ימי הגאות של ההשכלה ברוסיה, ימים שליליינבלום, יל"ג וברודס המתיחוּ בפעם האחרונה את מפרשיה המקוּפלים וּמלאוּ את האויר הקרוּש תרוּעת עוֹז, יצאוּ במגינצא העיר, בדפוּס יחיאל בריל (בעל ‘הלבנוֹן’) שני קונטרסים בזה אחר זה, שהטילו בשעתם רעש גדול, כמחאה נמרצת נגד התקונים בדת וכסניגוריה נלהבת על המסורת. אלה היו מחברות ‘ילדי רוחי’ של יחיאל מיכל פינס, אחד ממיסדיו של ‘הלבנוֹן’, למדן גדול, בנו של רב, מי שהיה סוחר ונעשה אחר־כך ראש־ישיבה – אחד מאלה שעם כל כשרונותיהם הספרותיים לא היתה הספרוּת להם אלא טפל למעשה.

ספר זה, שדבר משפטים עם ליליינבלום ויל"ג והיה לכאורה מכוּון נגד ההשכלה, – ספר שהוּחזק קלסי לאורתודוקסיה הלוחמת, היה בעצם אחד מגילויי ההשכלה המובהקת ביותר. בה במידה שהניח גם יסוֹד למחשבה הלאומית החדשה: ההשכלה והדת לא היו כאן אלא אמצעים להכשרת היהודי־האדם. אם תורת התחיה כולה אינה בעצם אלא פרי השתלשלות דיאַלקטית של ההשכלה שהטמיעה את עצמה במחשבה הלאומית בהיווכחה כי תורת־נכר וסביבת־נכר לא תכשרנה לעולם את האדם השלם, היה הספר ‘ילדי־רוחי’ – ואולי בתפיסה אורגנית אולי יותר מ’עם עולם' של סמילנסקי – המביע את שלילת־עצמה של ההשכלה, או, מה שנכון יותר – חיזוק עצמה על־ידי רעיון התחיה. כי יותר משההשכלה עמדה בניגוּד לרעיון הלאומי, הכשירה את בואו, כשם שתורת התחיה לא באה לשלול את ההשכלה, אלא להשלימה, לתקן את פגמיה. ספרים כ’ילדי־רוחי', מוכיחים זאת ברוּר. דוקא כאן בא לידי ביטוי אמתי המשבר העמוֹק של ההשכלה, שלא ראתה את תיקונה אלא בביצור התרבות הלאוּמית. בקונטרסים הקטנים, שנדפסוּ, לפני ששים שנה במגינצא, נעוצה ראשיתה של יצירת זמננוּ. לא הימנוֹן ליהדוּת וסניגוריה עליה, כי אם גילוי שכינתה, גילוי כשרונה לחיים, להתפתחות – מה שהושלם אחר כך ביצירת חייו של אחד־העם. כאן הוּתוה כבר הקו החדש.

רושם משונה עושה עלינו עכשיו העיוּן ב’ילדי־רוּחי‘. אנו נוכחים שוּב, עד כמה איננוּ מכירים את מה שהנחילתנו התקופה הקודמת, עד כמה מוטעית היא ביסודה ההשקפה המקובלת, שההשכלה והתחיה צוררות אשה את אחותה – השקפה שעיקמה ודלדלה לא מעט את מחשבתנו החדשה. כשאנו שבים ומדפדפים ב’ילדי־רוחי’, אנוּ רואים, שתורת התחיה צמחה כולה מתוך ההשכלה ושלא תצוּייר בלי הכשרתה, הכשרת דורות, שחרשה קרקע תרבוּתנוּ וזרעה את זריעת־החורף, שעלתה לתפארת באביבה של הציונות.

מתוֹך קונטרסים דקים אלו, עולים אלינו קולות וצלילים כל־כך קרובים. מיטב רעיונותיו של אחד־העם ויסודי תורתו נרמזים כבר כאן: ‘הנושאים עוברים והצורה קיימת’ – הרי ‘בין קודש לחול’; ‘תקונים בחיים ולא תקונים בדת’, – או המלים המוּעטות במוטו שעל שער הספר: ‘אדם צריך תיקוּן’ – הרי ‘תורה שבלב’, ‘נטית החקוּי המשחיתה, שתוצאותיה משפילות הנפש’ – הרי חקוּי והתבוללות; ‘האמצע אינו ביטול הקצוות, כי אם אחודם’ – הרי ‘כהן ונביא’… אנו מוצאים כאן את כל הגרעינים, שמתוכם צמחה אחר־כך הכרת ערכה הבריאה של האומה (‘עבדות בתוך חרות’), ואפילו משהו, שהוא מציין כבר את השכבה החדשה ביותר של המחשבה הציונית: ‘החברה במציאוּתה לבד ממלאה את תעוּדתה על פני האדמה’.

בתוך ספר משונה זה אתה מוצא, כמו בכל חייו של מחברו, צלילוּת שאין כמותה בצדה של התערפלוּת המחשבה. מפכפכים פה ושם פלגי־מחשבה כל־כך עזים, המגלים משהו שלא פללנו למצאו כאן. לא קפאוֹן שמרני, כי אם איבה לכל מה שאינו אורגני, לכל מה שבא מן החוץ, לכל הרכבה מלאכותית; בכל מתגלה החוש הבריא לקליטה פנימית, לסגנון טבעי בדת ובחיים; כאחד־העם, כן גם הוּא, מתנגד לתיקונים לא מתוֹך הרגשה דתית, כי אם מתוֹך בוז לפאר החיצוני, שיש בו כדי ‘לכבות את האש המאירה והמחממת מבפנים’. הוא קינא ליהדות הפשוטה, העממית, ולא לזו שנתאבנה בדברים שבכתב. תוך כדי מלחמתו עם ההשכלה הוא אינו מרגיש עד כמה הוא בעצמו שואף להרחבה פנימית, להתחדשות פנימית על־ידי ערכי יצירה חדשים.

אין זה ספר של רומנטיקה דתית, המקדשת את צורות הדת לשם הפואיזיה שבהן. הזרם הרמב"מי חזק כאן הרבה יותר משמשערים. יש כאן שוב מגמה זהירה לשחרר את היהדות מן הטפל, מן השכבות שנוספו לה בתקופות ירידה – לסדר, להאיר, להוציא את הבר האנושי מן התבן של המסורת.

אי־אפשר גם בתוך השמרנוּת עצמה שלא להכיר את יסודות ההתקדמוּת השפונים כאן: החרדה לכבוד העם ולכבוד האדם, הרצון לטעת אהבה אל העבודה, אל ההגשמה שבמעשה. אפילו קיוּם המצוות אינו ענין לסמלים בלבד, כי אם חינוּך למעשה, לחובה – תריס בפני ההפשטה. שמרנות זו, המגלה גזעיות עזה, אינה מתנגדת לערכין חדשים, כי אם דורשת הטבעת חותמנו עליהם – שלא נכניסם כממזרים אשר ישחיתו את נחלתנוּ, כי אם נשפוך עליהם מנפשנוּ, מעצמנוּ. בזה קינא לא קנאת הדת, כי אם דוקא קנאת אדם, שנפשו סולדת מן ההתבזות שבטמיעה, מאותה התנמכות תרבותית ואנושית, שכל חיקוי חיצוני גורר אחריו.

לא ‘לשולחן ערוך’ נלחם, כי אם לחיים שיש בהם תוכן משלהם וסגנון משלהם. בזוי היה בעיניו כל¹ מה שמשולל הרמוניה ואחדות בין הלבוש ובין הפנים. וכמה קולע הביטוי שלו: ‘ההלכה היא האדם החיצוני והאגדה היא האדם הפנימי’, אפשר שגם הוא, כביאליק אחריו, ראה את סיבת הדלדול בפירוד שקם בין ההלכה ובין האגדה ביהדות, ושאף לשוב ולאחד את שתיהן בחיינוּ וביצירתנוּ.

יחיאל מיכל פינס אינו טיפוס של שמרן, כפי שהוא מראה את עצמו וכפי שרבים נוטים לראותו. עם כל חרדתו לערכי היהדות, הוא אינו מסתפק בשמירתם בלבד. יודע הוא, כי אין שמירה בלי גידול, כי האילן צומח או מתיבש – כי אין דבר עומד בעינו, בלי אשר ההרס יבוא בו מבפנים. מתוך מלחמתו עם ההשקפות הקיצוניות בהשכלה, נדמה שהוא רואה בקיום המצוות המעשיות הצלת האומה; אבל שמרן זה גם מטעים וחוזר ומטעים, כי ‘השו"ע מסור בידי כל אדם’. כי היהדות ‘הניחה את העיון כשדה הפקר’, ולא יאָמן, כי בספר אורתודוקסי זה נמצא דברים מעין ‘החיים החומריים אינם הכנה לחיים אחרים רוחניים’, – כי ‘החיים בעצמם גם כן רוחניים המה’.

לא, הוא היה עמוק הרבה יותר ומורכב הרבה יותר ואפילו מתקדם הרבה יותר מכמה משכילים שבתקופתנו, שראו את הדברים מבחוץ והסתפקו באמצעים מבחוץ. בספר קטן הכמות ‘ילדי רוחי’ לא הניח המחבר פנה אחת ביהדות החיה שלא נגע בה, שלא האיר אותה מאיזה צד שהוא. הוא ראה ברור, כי חומת־הדורות הובקעה, כי קיום האומה נתון בסכנה, ויותר משהוא נלחם עם ההשכלה, הוא קם נגד קלי־המחשבה שבה – נגד אלה שראו בפריקת־העול בלבד רוח והצלה. שום דבר לא היה מאוּס עליו כאפיקורסות זולה, כהשכלה זולה. ואם הוא מצמצם מצד אחד את היקף ההשכלה, הרי הוא גם מעמיק את תביעותיו ממנה וגם מחשיב אותה, באמרו ברור: 'כל החכמות והידיעות שיש בהן תועלת לאור ואמת ולצורך ישובו של עולם, יש בהן משום תלמוד תורה.

---

ברור, שיש לנו כאן עסק עם אישיות מופלאה עד מאוד, עם אחד מאלה, שהעומדים בין שני עולמות, ושניהם כאחד יקרים עליהם ועל־כן הם יראים את שניהם ומקנאים את קנאת שניהם. אדם צלול־עין כפינס לא יכול שלא לראות עד כמה היהדות זקוקה להתחדשות ושדוקא ההשכלה האמתית עשויה לתת לה חיזוק. הוא, הסדרן, שנפשו סלדה מכל אותה ‘ערבוביה שדבקה בנו כמחלה איומה’, לא יכול שלא לראות, כהרמב“ם, כאחד־העם, שיש 'לרפא את האומה בדרכי ד”א מתוקנים, שעל ידיהם תתעורר לתחיה ותרד מן השמים לשכון כבוד באדמה'.

איש כפינס הוכשר לפי מעלות רוחו הרבה יותר מאחרים להשיג את רעיון ארץ־ישראל במלואו, כיסוד מחזק ומחדש את האומה. הוא לא היה רק אחד הראשונים שעלו אל הארץ, כי אם גם אחד הראשונים, שתפסו את הפרובלימה של הישוב מצדי צדדים, ועם כל מה שהרבה לשגות, היה אחד ממניחי היסוד של התרבות העברית המחודשת בארץ.

חסרים אנו, לצערנו, עוד כל החומר, שעל פיו היינו יכולים לצייר את דמותו של פינס, כאחד מבוני הישוב הגדולים. כערפל פרוש על כמה עובדות, שאין לפרש אותן כל צרכן, גם אם נקבל בחשבון את הסביבה האיומה של הישוב בימים ההם עם מסורת של רכילות חשאית, המיוחדת לצבור מעוט־אוכלוסין, המתפרנס ברובו מן הצדקה. בנפש פינס התרוצצו, כאמור, שני עולמות, ולא תמיד היה סיפק בידו להשלים ביניהם – להכריע לצד שהיה קרוב לו ביותר, לפי תכונת עצמו ודעות עצמו.

אין להבין בשום פנים, איך דוקא הוא הכריע לחומרה בשאלת השמיטה, מה שהיה נגד כל רוחו, ואם גם מובנה התנגדותו לאחד־העם, שחפץ להעמיד את היהדות רק על חובות הלאומיות בלבד, בשעה שלדעתו לא תתואר לאומיות בלי דת (‘הלאומיות היא היא כל כך משולבת בדת עד כי אם בטלה לה האחת, אין מקום² להשניה לעשות משטרה, כי הגזע ישוּרש והעלים ייבשו’) – הנה אין להבין את מלחמתו בבית־הספר החדש וב’בני־משה', ואין לקשר את כל זה עם מי שהיה כאב לבני ‘בילו’ ושאפשר לומר שבכוחו המוסרי ובסיועו נתקיימו.

באחד ממכתביו על הבילויים הוא כותב: ‘שמח אני בתומת לבם עם הרעיון הקדוש לנו ועם חריצותם הנמרצת לעבוד עבודה בפועל כפים, אך אין רוחי נוחה מהגוזמאות אשר למדו ללשונם’. במלים מועטות אלו מתגלה האדם ישר־המחשבה וישר־ההערכה – מי שידע להעמיד את הדברים על עיקרם המעשי: מי שאינו סובל הזיות ודברי־הבאי.

---

כמו בכל תכונה רבת־צדדים ורבת־כשרונות, יש גם כאן קו אחד, שבו מתגלה פינס לפנינו ללא פגם, שבו אנחנו רואים אותו כולו כמו שהוא יכול להיות, כמו שהיה בכוח. קו שלם זה הוא סגנונו. כל מה שנשבר ונהרס באדם רב־יכולת זה מתגרת יד החיים כאילו בקש תיקון לעצמו בניב זה, שיש בו מחנו של ניגוּן קדמוני, וּמריחה של אדמה אביבית חרוּשה.

סגנונו של אדם הוא תמיד קו־הודאות שבו. בכל עשוי האדם לזייף, להעמיד פנים שאינם שלו – רק לא בהגה פיו. כל קמט שבלשון הוא קמט שבלב, ולא התוכן – כאן דוקא הצורה מכרעת. בתוכן עלול אדם לשקר – רק לא בצירוף שבניב.

פינס היה, לפי כל תכונתו, איש הסגנון. היה לו חוש לעצמיותו של סגנון האומה, כשם שהיה לו לאחד העם חוש לעצמיותה של היהדות ההיסטורית. באיזו מדה היה לשניהם הסגנון היסוד המכריע.

פינס היה גם מסגנן. ברם, הסטיליזציה שלו אינה דבר שבחריפות ושבשעשועים, כי אם חפוש לבוש למערומיה של התרבות החדשה. את כל החדש הרופף חפץ לחזק במסגרת איתנה זו של סגנון עם קבוע, – בזה חפץ לקרב את הערכין החדשים אל לב העם, לשבץ אותם במסגרת זו, שבה ימצאו משכן מבטחים.

במה שחפץ לתת לנו את הלכות החקלאות בניבה המצומצם של המשנה, נתכון לבצר את שתיהן – גם את החקלאות, גם את המשנה בהכרת הדור החדש – חפץ לראותן במשבצת של סגנון אחד, כדי שיתקדשו כאחד על הדורות הבאים.

בספרי המדע המועטים שתרגם וערך, הוא מתגלה כמחנך־אמן, היודע מה ערכו של רתמוס לשוני לא רק בדברי שירה, כי אם גם בפרוֹזה מדעית. מבחינה זו הכשיר את בואם של מחנכינו החדשים. אמנוּת זאת שבתרגוּמיו המסוּגננים גלתה את פאר הפרוֹזה של המשנה ורמזה על דרכי־בטוי חדשות, לא שערום כל מליצי ההשכלה.

ב’הכח' הוא שב ומנגד על סדן המדע המודרני את ניב־הכסף הצלול של ‘דברים’, מרמז על גבוש ההלכה שבמקרא, שהיא יכולה לשמש לנו דוגמא למדע העתיד, וגם לא רק שהוא קובע ערכי העולם בדפוסנו העצמי, כי אם שב ומעורר בנו געגועים על תפארת קדומים, – מפיל אור על אוצרות נשכחים יקרים.

מצד זה לא נערך עוד פינס וכל זמן שלא יהיו כתביו מקובצים, נוכל רק לשער מה שהיה האיש לתרבותנו המחודשת.

עשרים שנה למותו

א

לפני עשרים ושתים שנה, שנים מעטות לפני מותו, ראיתי אותו בפעם הראשונה. באחד מימי הקיץ, כשבאתי לאודיסה לנוּח לימים מעטים, נזדמנתי עמו במועצה ספרותית, שהיתה בלשכת חובבי־ציון. זוכר אני, באפלולית האולם האירו לי שתי עינים שוקטות, שנשתמר בהן משהו תם, ילדותי, מתוך פנים רחבים, נוחים, מרגיעים. לא היה בהן אף כל־שהוא מן הבטוי המאיים, המסתיר, המטיל צל של חידה. הכל בו היה גלוי, פתוח, שקוף עד הסוף – מה שאינו מגרה את הנוער. שיחתנו לא ארכה, ומה שדברנו אז, נמחה מזכרוני. נשאר רק רושם כזה של ארץ־מישור רחבה, ללא תל, ללא יער, ללא כתם אפל.

לאחר שנתים, כשבאתי לאודיסה על מנת לשבת בה ישיבת קבע, נפגשנו שנית. זה היה בנשף של הצגת־מחזה על־ידי להקת הירשביין. באחת ההפסקות ראיתי אותו מרחוק. הוא עמד לבדו על המדרגות, העוטות שטיחי אודם והיה מעשן. נשען על המעקה עמד כפוף במקצת, כשהוא סוקר את הקהל בעיניו הדורשות טוב, שבתוכן כאילו עמדה והבהבה בת־צחוק שלא יצאה לפועל כולה. רק עמד ושלח מפיו גלילי עשן במתינות רבה, וקשה היה לדעת, אם שקט הוא או יגון נסוך על פניו. לא קם בי רוח לגשת אליו ולהרגיז מנוחתו. אך כשנגשתי אליו, – שמח על הפגישה. דבּר על המחזה, שהניח את דעתו, אם גם לא ידעתי במה. לא הבינותי, מה לו ולכל זה, ואיך זה הוא עומד כאן, הישיש המאיר, לבדו ואין איש עמו?

עכשיו לא קם בי רוח עוד לעזבו. ידעתי עד כמה הוא רחוק מעולמי. אבל משהו משך אליו בכח. על ‘מתנגד’ זה חופף משהו, שהיה מפייס ומקשר אליו בקשרי־לב אמיצים.

מה שהיו לו טענות נגד שירי־האהבה, נגד ברדיצבסקי ונגד החסידות – לא הפריע. לפני עמד איש, שהעביר את חרדת חייו מתקוּפה לתקוּפה, ועם חיוּתו עומד כצר נגד הרבה ממה שהיה יקר לנו, היה נוח במחיצתו.

אפשר שגרמה לכך הבדידות, שעוטרת את הזקן בקרני־עצב גם כשאינו נשכח בדור הבא אחריו, ואפשר שנצנצה כבר ההרגשה, שבדרך זו של צמצום שרמז לנו עלילה, יעלו ויבואו בקרוב אלה, שלהם קוינוּ… אך את דמוּת הזקן, שעמד לבדו, כפוּף במקצת, על המעקה וסקר את הקהל הזר מתוך זר־דממתו בעיניו הדורשות טוב, לא אשכח.

דומה היה למי שניצל לפני ימים רבים, ניצל לאחר יאוּש, ועל פניו שפוכה עוד הודית ההצלה…

ב

הוא לא היה עוד פרנס הדור בימים ההם. החוג שבו הסתובב היה צר יותר מדי, ובאוירה של מחשבתו המצומצמת לא היה כדי לכלכל את רעבונם של אלה, שיצאו לקראת פלאות. אבל עליו נסמכו כל ישרי־הפעולה וישרי־המחשבה שקמו לנו, כל אלה שנתנו את עצמם כליל, – שעגו את העוגה האחרונה מסביבם ואמרו: מתוכה לא נצא!

את כל האמת והיופי שבצמצומו השיגו רק בארץ. כאן נעשה ברור כל הכח החיוני שבתורתו. עם תורת ההגשמה של א. ד. גורדון, עם שלהבת האמת הצוננה והמבריאה של ברנר, עם כל נמוכי־הקול שעמדו על האדמה ובקשו רק ממנה מענה על כל מה שהציק להם, נפל אור חדש גם על גויליו האפורים. נעשה ברור, להיכן קרא ולמה רמז. הפרי העיד על הגרעין הטמון.

הוא ירא את הרעיונות המתמיהים, את הדברים המתישבים בדוחק שהם זקוקים ל’ל"ב פירושים‘. חבת־ציון נעשתה לו תיכף ‘מושכל ראשון’. הוא לא ראה בה אמצעי להציל את היהדות או את האנושיות, כי אם מקום להניח את הראש העיף, נקודת־אחיזה בחלל הריק, ד’ אמות של מנוחה. ציון לא היתה לו קפנדריה למה שהוא. צורך אלמנטרי היתה לו, כלחם, כאויר, ואין להתפלסף בנוגע לצרכים אלמנטריים. כל התפלמסות בנידון אינה עשויה אלא להזיק.

בחבת־ציון כשהיא לעצמה היה כבר משום צמצום – צמצום האפקים הגדולים, שנפתחו בימי ההשכלה. היא היתה שלומים לעולם גדל־מרחבים, שעליו ותּרה המחשבה הלאומית, כדי להתרכז שוב בחוגה, כדי למצוא שוב את עצמה. גם כחו של אחד־העם היה בצמצום לאומי זה. אבל מתוך צמצום זה חתר אחד־העם באין רואה למרחבים רבים. הוא לא מצא ספוק בתחיה ללא גדלות והזוהר – ירא היה, שמא יטוּ אותנו שוּב הצדה. הוא שאף לחנך אותנו דוקא לקטנות, כדי להבריא אותנו, כדי להחזיר אותנו אל הטבע, שהוא תמיד ‘רחב בצמצוּמו’. אימת השטח היתה עליו, שבמדה שהוא גדול יותר, גדולה הסכנה יותר להבלע בתוכו. על־כן שמח למעט, כלסם־רפואה, ולא נתן להלך בגדולות. וצמצום זה, שהיה כל־כך מובן ומוצדק בתורתו, לא היה מרגיז כזה של אחד־העם, שמאחוריו הציצוּ מרחקי־הרוּח וגרוּ את יצר הכבוּש של השטחים הגדולים. אחד־העם היה רומנטיקן נסתר (‘בני משה’ יוכיחו) ובמחיצתו קשה היתה ההסתפקות במועט, שלה הטיף גם הוא, אם גם בנטיה לצד אחר. ליליינבלום היה הרומנטיקן של הקטנות. בהן ראה את היופי האמתי. כל השאר היה לו עושר של ‘סיטרא אחרא’. של השטן המסית. מפני ‘עושר’ זה הזהיר. ידוע ידע כמה הוא מסוכן לנו.

ברדיצבסקי, שידע כל־כך לכבד את מתנגדיו (מה שהוא תמיד סימן לעושר), זכר לו בזקנתו את חסד נעוריו וגבורת נעוריו, בקראו אחריו, עם גאות ההשכלה, את הדור בקול בטחונו. בשקט, שהביאה חבת־ציון עמה לא ראה ברדיצבסקי ירידה, אבל גדלות לא ראה בשום מנוחה – הרי בו נתלבשה הרומנטיקה הגלוּיה של הדור! ואולם חבת־ציון היתה באמת פסגת חייו של ליליינבלום. כל ימיו חתר לאמת־בנין, לבית־אחיזה. ההגשמה שטוחה תמיד לרומנטיקן במורד, אבל הרי גם הוא, ברדיצבסקי, שאף באחרית ימיו לחוג מצומצם זה, ומי עוד כמוהו ידע להוקיר את אלה, שאינם מ’יודעי תרועה'!

ג

הצמצום היה מטבע סגנונו. הוא לא היה פרי הרזיגנציה של חבת־ציון. גם בהאיר שמש ההשכלה על ראשו, לא פרש את כנפיו לעוף. ליל"ג היתה התביעה של תרבות חילונית, אם כל מה שקוה לתועלת ממשית ממנה, משאת־נפש של משכיל לשמה, לשם תקון העולם. לליליינבלום היתה רק תביעת חיים – מעין הוראת דרך לנבוכים והעלובים, שנסתתמו מעינות חייהם, מעין הושטת יד לטובעים, שההשכלה המדומה והרומנטיקה של מליצה התיקו אותם מחופי המציאות.

בכל שמוש לשונו האלמנטרי היה תמיד מזה, שמבליט ומממש את הרעיון עד כדי להגביל אותו. גם בזה היה משום ישרות תכונתו, שהיה תמיד מוכן, בבטויו הפרוזאי הקיצוני, גם להוריד את רעיונו, להסיר מעליו כל עדי־תפארת מתוך יראה, שמא יגלו בו קורטוב של השליה, קורטוב של מליצה.

בספרו ‘חטאות נעורים’, כתב־הודוי המובהק ביותר שנכתב אצלנו בזמן מן הזמנים, גלה את כל יפי תכונתו המוסרית בכחו לאמת, לפשטות, לענות־אנוש. יסוד הגבורה שביצירה יחידה במינה זו היא בזה, שלא נתנה לגבורה מדומה מקום בכל הספר. מחבּרה לא נכשל אף פעם באבק התהדרות, בהצגת עצמו לראוה – לא העלה את שיעור קומתו אף בטפח אחד. להפך, הוא מביא את עצמו לידי ‘מינימום של גבורה’ כזה, שרק ברנר אחריו היה מסוגל לו. מכל אלה, שליליינבלום היה להם לעינים ושמש להם סעד בהתכנסם אל החוג – והם מעטים בשורותינו – היה ברנר מי שהמשיך מסורת זו של מלחמה שפוכה בכל הרואיקה כוזבת, בכל קשקוש מליצות, בכל אותה ‘הבלטת חזה’ של גבורי הריטוריקה, שהם יורשי הבטלנות הישנה בלבוש חדש. מבחינה זו היו שניהם מן המחנכים היותר גדולים לאמת, לגבורת־חיים פשוטה שקמו לדור, שעל הדממה גאותו.

ד

כּחו היה בזה, באלימנטריות זו, שהיא כובשת תמיד – בזה שהיה יכול לראות את הדברים רק מצד אחד, מה שהיה גם בתכונתו של אחד־העם. שניהם היו ההפך מתכונת האמן, שמטבע ראיתו לתפוס את החזיונות בבת־אחת בכל ממדיהם. שניהם לא ראו בחזיונות בלתי־אם את בליטותיהם. כל מה שהיה שרוי בצל, כל מה שלא היה בו מן הודאות הגמורה, לא היה קיים בשבילם. ואולם, אם אחד־העם, שהיה מורכב יותר, עוד התאמץ לתמוך את יסודותיו בשיטה וחוקים היסטוריים, לא ראה ליליינבלום כל צורך להצדיק את מחשבתו. כל מה שאינו מכוון לצרכי החיים, כל מה שיש בו מן הדמיון וההזיה, שאינו מחויב־המציאות – אין לו זכות קיום. עם נתון לבזה ולמשסה אינו רשאי לתת אף אצבע קטנה לחלומות בטלים.

אחד־העם, שהיה בו ממדת האציל, היה זקוק להוכחות בהתנגדותו לרומנטיקה החדשה. ליליינבלום שהגשים את טפוס האיש מן העם, ידע רק את האמת הזועפת, העירומה, אמת החיים התובעת חסכון במרץ, בכל מרץ שהוא, ולא היה זקוק לשום ראיות מחוץ להגיון המציאות הפשוטה. על־כן הוכחותיו תמיד קצרות וחותכות. הדיאלקטיקה שלו חריפה בעממיותה, בהעדר־ההפשטה שבה.

מעשיות אכזרית זו, שמתחתה היתה מתעלמת תמימות אנושית ואמונה תמה, היתה מדת הסופר היותר יקרה שבו. בכחה השפיע, בכחה נעשה מורה גם לאנשי־ריבו. הכל הרגישו, שקנאות זו לאמת, להגיון־החיים, לדברים כהויתם נובעת לא מתוך נצחנות דוקטרינרית, כי־אם מתוך בחינת המעשים עצמם. הוא היה הראשון, שהשיג שבמדה שאין אנחנו עם קנאי למעשים, שגופי חיינו תלויים בהם, בה במדה אנו קנאים לדברים שאין בהם ממש ושקנאות עקרה זו היא תמיד בעוכרינו. חפצו היה לרפא את ראיתנו, להבריא את כשרון תפיסתנו, כדי שנוכל להבדיל בין ההרים ובין צלם.

בקנאות לאמת החיים היה ממדת הגבורה. חייו ומלחמת־חייו נעשו מעין אגדה לדורו. ולא לחנם. רק בו פרפרה מחשבת התקופה פרפור כואב כזה. רק בו נתגלמה חיה, תובעת, קוראת לישע. בו כאילו מצאה את לבושה. בו נעשתה אישית, קרובה, ממשית, – חדלה להיות דבר שבספר. בזה נעשתה מופת גם לאחד־העם, מעריצו ואיש־וכּוחו, ובעיקר לאלה, שעליהם הוטל עד מהרה לסול את הדרך לעבודת־הבנין, ששעתה הגיעה.

ה

הוא היה הפובליציסטן הראשון אצלנו, שלא עשה את מקצועו פלסתר – שלא כתב דברים לשמם, שלא נתכון מעולם להשמיע סתם דעות, – ‘לסלסל את המחשבה’ (על מה שהיה חשוד אחד־העם, עם כל מעשיותו). על־כן היה הסופר היחידי אצלנו, שהגיע לידי פשטות כזו, לידי שחרור מכל פלפול, מכל התפלספות, שלא לשם הבטוי ההכרחי. בכל חמת רוחו נלחם כנגד המטפיסיקה הלאומית, וביחוד – כנגד הכרעת הכף לצד הרוחניות העקרה. בכל נסיון חייו המרים הרגיש, שהבראת הגוף הלאומי קודמת לכל דבר – שצורך השעה הוא לעזוב את גבעות־הרוח הנשאות ולעמוד על האדמה המוצקה. בדרך זו הלכה הפובליציסטיקה בארץ, – על יסודו נבנתה כולה. אין ספק, שהיה בזה משום ריאקציה, משום תקנה לשעה. הצמאון לקונצפציה יותר מורכבת, המכניסה לתוך מסגרתה גם תביעות האדם ה’מטפיסיות', ילך הלוך וגבור במדה שנבריא את מפעלנו ונעבור לדרגא חדשה של התפתחות (גם א. ד. גורדון כבר ראה צורך ב’מעין מטפיסיקה'). אבל הוא ישאר תמיד מופת לפובליציסטן, שידע בתקופה של אבסטרקציות והתחכמות ופולמוס של ‘נצחני עם’ לקרוא בלא־חשך את קריאת החיים, להזהיר על הסכנה שבכל הטיה הצדה ולותּר על כל ‘הספירות העליונות’ של מחשבה לשם פרפור קטן של אמת־חיים ותועלת־חיים. בותּור זה היה משום אותו אידיאליזם, שהוא היה חושש תמיד להעלות את שמו על עטו ושהיה מפעם בכל־זאת את כל פעולת חייו. אידיאליזם אפור זה – מראה האדמה לו, אותה האדמה, שאליה נמשך בכל כובד מחשבתו הישרה ושרק בה בקש משען תמיד.

א

במשך שנה אחת כמעט אבדו לארץ שני אנשים, שהיתה להם ההשפעה הכי־גדולה והכי־מוחשית על חיי הישוּב – שני אנשים, אפשר להגיד בלי־פקפוק, שלא השאירו אחריהם דוגמתם. מותם של שני אלה הוא בלי־ספק אבדה לא פחות גדולה לארץ מכּל התבוּסות הפוליטיות ואפילו הישוּביות שנחלנו בשנים האחרונות. הם בעצמם היו חשוּבים כשני מנדטים על תחיתנו האנושית־הלאוּמית – מנדטים שאינם תלוּיים בשוּם חסדי פרלמנטים וּבשוּם חוזים של שלום. האחד החזיר לעמו את נשמת חייו הלאוּמיים – החזיר לו את לשונו האבוּדה; והשני עמל להחזיר לו את זכוּת חייו האנושיים – עמל לטעת בו את ההכרה, שתחית האוּמה לא תצוּיר בלי חיי יצירה, בלי חיים של עבודה. שניהם לא באו רק להרביץ תורה, כי־אם קדם־כל הגשימוּ את תורתם בחייהם עצמם. האחד נתן את חייו על הדבּוּר העברי, בשעה שהיה עדין בודד ברעיונו ויחיד בהגשמתו בין אלפי פראים ונרגנים ירושלמיים, שהריחו בדבּוּר עברי זה סם של כליה להם ושהתנכלו לו וצררו לו ימים רבּים – ולא יכלו לו. והשני הגדיל – בהיותר כבר בן־חמשים, אב לבן־יחיד ולבת־יחידה, לאחר שנים רבּות של חיי־שקט, חיי אינטליגנט עברי, פקיד ביערות הבּרון גינצבּורג בפודוליה ועוזר ארעי לכה"ע העברים־הרוסיים, עזב את סדר־חייו וארחות־חייו והלך להיות פועל בארץ־ישראל – להתפרנס באחרית ימיו מיגיע כּפּיו, מ’עבודה ממש', ולהגשים סוף־סוף את משאת־נפשו לחיי ישרים.

עם כל ההבדל העצוּם, שהיה בשני האנשים האלה בתור טפּוּסים מוּסריים, היה משהו בגורל שניהם, שכּל־כך מקרב אותם בהכרתנו זה לזה, שקשה להבדיל עתה, לאחר מותם, ביניהם. בחייהם אוּלי לא הייתי מעז להציג את שני השמות האלה זה אצל זה. האחד היה אדם־המעלה, טפּוּס של מורה וחבר, צנוּע וזך ופשוּט, אשר פרש בחשאי מחיי החברה וּמצא בסבל־העבודה את הדרך האחת לחיים אנושיים נעלים, את האפשרות להצדיק את חייו ולשלם את חובו לארץ ולשמים. הוא נעשה מופת מאליו. משך אחריו אלפי צעירים בשלמוּתו, בעקביוּתו, בתורת־חייו המאירה. השני היה מן הקולניים, המזכירים בעצמם את זכויותיהם פעם בפעם; אדם שהרעיון הכבּיד עליו, הכריע אותו תחתיו. זה יקרה תמיד, אם הרעיון גדול מנושאו. הצלוחית הקטנה מתבקעת מן התמצית החריפה שבתוכה. לא תמיד בוחרת ההשגחה את השליח, הראוי לשליחוּתו. התורה לקחה את הלבבות, ועם המורה צריך היה לעמוד תמיד בקשרי־מלחמה. בחייו ובפעלותיו קשוּרים כמה מומנטים, שכּל אחד יש בו כדי להטיל צל־עולם עליו. ואוּלם אישיות לוחמת, עקשנית, בעלת־רצון לא חדל מהיות בכל אלה; ואי־אפשר היה, למרות כל פגמיו, לבלתּי המשך גם אחרי איזה קסם שהיה בו ובמפעלו. הוא נעשה לנו אישיות רומנטית־היסטורית גם בהיותו חי עוד אתּנו; ואם גם סלח לא סלחנו לו את כל אשר עות וּביחוּד את חרפת העתונוּת הצהוּבה, המשחיתה עד־היום את כל חלקה טובה בישוב – אך בעמק נפשנו ידענו, כי כל כלי־זין עליו לא יצלח, וכי בכל הקלקוּלים שקלקל לא ישיב אחור את אשר כבר העניק לנו לעולם.

ואולם, שרק צלם כבד מאיר לנו מרחוק, אפשר להגיד, כי שניהם, הרחוקים ונבדלים כל־כך בצורתם המוסרית, היו חלוצי־הישוב הכי־גדולים, שקמו לנו עד־עתה, וכי בלעדי שניהם היה כל רעיון הישוב עתה צלצוּל ריק. הם לא הניחו את אבני־הפנה; הם בעצמם היו אבני־פנתו. הם לא רק תמכוּ את יסודותיו; הם יצרו את יסודותיו. שניהם ידעו להכריע ברגע היסטורי גדול את הכף לצד־הנצח ברעיונותיהם הפשוטים וההכרחיים, ועל־כן זכו שניהם להיות יוצרי הערכין הלאוּמיים והאנושיים הגדולים, שבלעדיהם היתה כל תרבוּתנו הרוּחנית והישוּבית נדונה לכליה.

ב

אני מתחיל ברחוק לי ביותר – בבן־יהוּדה. לא הייתי מעולם ממעריציו. בתור טפּוּס רוּחני היה כלו זר ורחוק לי. לא אהבתּי מעולם את ‘המשמשים בקדוּשה’. רחוקה בהחלט היתה לי גם שיטתו. לפעוּלתו הפילולוגית הייתי מתיחס כל ימי בשלילה גמוּרה. ברבוֹת הימים אמנם הבינותי את דרכו וגם הצדקתּיה במקצת. אבל יודע אני עד־היום את הסכּנה הגדולה, הנשקפת לנו ממנה. ואם גם כּלנו מלמדים עתה זכות עליה מצד אחד, לא נחדל בכל־זאת מהלחם בה – עד־כמה שתתגלה שוּב בחיינו. בדבּוּר העברי אנו תולים את מיטב תקוותינו; ואולם הלחם נלחם בכל כחותינו כנגד התנונוּת התּרבּוּת העברית, כנגד התנונוּת השפה, הבּאה בעקבותיו.

לבן־יהוּדה היתה שיטה מסוּימת, קונסקונטית, שהיתה מתנגדת ברוּחה למיטב מוּשגינו על התפּתחוּת תרבוּתית בריאה ונורמלית. הוא היה במובן ידוּע האַנטיפוֹד של אחד־העם. במדה שזה הורה לנו, כי אין יצירת יש מאַין וכי גם בשביל היין החדש מכרחים לשמור את הקנקן הישן, – בה במדה היתה שאיפתו הכמוּסה של האחרון לשבּור את הקנקן. בשיטה היה אמנם איזה יסוד בריא: צריך ליצוֹר לשון של דבּוּר, אורגן של בּטוי חפשי, פּרימיטיבי. נהיה מפטפּטים, נהיה מגמגמים, ובלבד שנדבּר עברית! ואוּלם התוצאות יכולות להיות פטליות. התנונוּת־הלשון בהכרח תביא לידי דלדוּל האוּמה ברוּח, את דינר־הזהב נחליף בפרוּטה של נחושת. שאיפתו הכמוסה של בן־יהודה היתה לשחרר את הדבּוּר העברי החי מהשפּעת הספר; להפסיק את הקשר האורגני שבין תורה שבכתב ובין דבּור שבעל־פה. אין פלא, אם היה מבכּר בחדוּשיו המלוליים שרשים ערביים, שזרוּתם לרוּח לשוננו וצורותיה היסודיות היתה ברוּרה לכל, על־פני מקורות עבריים. הוא גם לא הרבּה לבקשם בספרוּת העברית. לא נהג כל חשיבוּת במסוֹרת. להפך: ככל אשר ישתחרר מעוּלה, כן ייטב לדבּוּר העברי. הדבּוּר נעשה העקר; התּרבּוּת – טפל. הוא ידע את כל האילוּזוֹריוּת שבשאיפתו, ידע את כל המכשולים שבדרך זו – ועל־כן נתן את לבו רק להקל, להסיר כל כּוֹבד, לזלזל בכל המקוּבל, ובלבד שהדרך תהי סלוּלה יותר. הוא בחר בדרך הקצרה. זוהי דרכם של כל הקנאים, של כל מוּכּי הרעיון היחידי.

אוּלי היה בזה מן ההכרח, שרק הוּא, הקרוב ביותר, הרגיש בו. אפשר שכּל יוצרי ערכין חדשים, מכרחים להיות ניהיליסטים לגבּי הישן – מכרחים לפנות את הדרך, להפקיע את הרוּח מן השעבּוּד לישן. בן־יהודה לא היה חוֹכך אף רגע. על הכף האחת – הדבּוּר העברי, שרק הוא עשוּי להדביק שוּב את פרוּרי־האוּמה המפוּזרים לבריאה אורגנית אחת; ועל הכף השניה – התּרבּוּת העברית, שירא מפניה, שראה בה צוררת לרעיונו… בדבּוּר העברי ראה את השקוּל כנגד כוּלה. תרבוּת העבר לא היתה בשבילו אלא חומר מלוּלי, והוא ‘סבל’ אותה במדה שלא הפריעה. והוא לא יכול שלא לראות, שהיא מפריעה באמת – שהיא נלחמת על עצמה, נלחמת על רוּחה ושלמוּתה כנגד ההפקרות המלוּלית, שהיא כמעט הכרחית בפרוצס מרכּב וּמסבּך כזה, – כהפיכת לשון מזרחית עתּיקה לשפת־ההוֹה בפי האוּמה, שקלטה אל תוכה כל־כך את רוּח אירופה.

הוא היה אפיקורס מטבע בריתו. בכדי שיוכל להתמכּר באמונה למשאת־נפשו האחת, אנוס היה, מהיותו אישיוּת צרה וּמגבּלת, לפרוק מעליו את השאר. המשא היה כבד ממנו. על־כן לא רק התיר בעתוניו את הסגנון הכי מקלקל וּמשוּבש, כי־אם גם טפח אותו באיזו מדה. הוא היה בעל סגנון טוב, סגנון עברי בעל משקל, והכריח כמעט את־עצמו לקלקוּלים בלשון. לא אפריז אם אגיד, שחפץ ליצוֹר ז’רגון עברי. סבוּר היה, שרק במדה שהלשון העברית תהיה משפעת מכל הלשונות החיות, במדה שתקלוט לתוכה את השכבות התחתּונות ותספוג את הכּוֹחות החיוניים, תתקים בפי ההמוֹן. וּמי יודע? אוּלי גם זו דרך. אנחנו מבינים את כל פריצוּת־הגדר ההכרחית. כשהשערים פתוּחים, מתפּרצות כל הרוחות. לשון חיה מעכּלת הכּל. ואולם אצלנו הן השיטה הפוכה מעט. אנו הן מביאים את־עצמנו בעוֹל הדבוּר רק לשם שמירת התרבוּת, לשם טפּוּח קניניה. דבוּר עברי עלוּב בלי הרמת התּרבּוּת לא יהיה תריס לעולם כנגד התפוררוּת האוּמה. היא מתקימת רק בזכוּתם של אוצרות הרוּח, שנשארו לנו לפלטה. האור הזה מושך לא רק את הקרובים – ממגעו יחיו גם רחוקים. ומה יוסיף לנו דבּוּר עברי, שבלי ספיגת תרבּוּתנו היסודית יהיה דל־שוֹרש וּנטוּל־קרקע? גדולה מזו: דבּוּר עברי כזה עלוּל גם להרחיק, לעורר בּוז. וקוֹדם כּל יבוּזו לו אלה המדבּרים בעצמם, כשיריחו ריחה של תרבּוּת זרה גדולה. ואנחנו הן בכל מקום – ועתה גם בארץ עצמה – שכנים קרובים לרכוּש זרים…

לשם ספק־לשון, שאין בה מהוד יצירת העבר, אין כל ענין כדאי לנו. אנחנו מוּכנים לותּר על התּרבּוּת הזרה רק לשם תרבּוּת יותר קרובה, אבל תרבוּת בעלת־דמוּת ועמוּקת־שרש. ואולם הדבוּר העברי, לפי מוּשגיו של בן־יהוּדה, היה עלוּל להעשות גשר אל אפסוּת התרבוּת העברית. בפיגוּרה חפץ לחזק וּלבסס את רעיונו.

בדרך זו לא נלך.

ואם אמנם תנצח שיטת בּן־יהוּדה, שיש לה גם תומכים (אמנם מעטים לפי־שעה), והדבּוּר העברי יעשוֹק מלשוננו את כל אצילוּתה ויציגה ככלי ריק ועלוּב, בלי ברק התּרבּות הגדולה שהיה לה, – מי יודע, אם לא נהיה מפסידים יותר משנהיה נשכרים ממהפכה גדולה זו, שאנו מקוים להקים וּלהחיות על־ידה את תרבוּתנו הכושלת.

ג

את בּן־יהודה ראיתי רק פעמים מעטות בחיי, וכמעט תמיד באקראי. את קרבתו לא בקשתּי. מראשית בואי אל הארץ, לאחר שקראתי גליונות אחדים של ‘האור’ והבינותי את אשר עולל לישוּב בעתוֹנו, ידעתי שהוא יהיה איש־ריבי ושטוב לי, מטעם זה, לעמוד מרחוק לו.

פגישתנו הראשונה היתה בתל־אביב, שבועות אחדים לאחר בואי לארץ־ישראל (בתשרי תרע"ג). הוא ירד אז בחוה"מ סוּכות מירושלים לתל־אביב, ובהיותי מטיל על־יד הגימנסיה עם אחד מחברי, נפגשנו אתו ואת אשתו. חברי הציג אותי לפניהם, ודבריו הראשונים של בּן־יהודה אלי היו:

– זהו מר פיכמן, המשורר העברי? לא, אינני מאמין, שהוא משורר עברי…

הבטתּי אליו בתמהון…

– משורר עברי לא היה יכול לשבת במדבר־חול זה במשך שבוּעוֹת אחדים, מבּלי עלוֹת ירושלימה.

סקרתּי את הדובר בי. יהוּדי נמוך, צנום, בעל זקן גזוז, צהבהב, – דומה במקצת לאחד־העם, אך מחוּסר צבע בכללו. היד אשר הושיט לי היתה עצמנית, קרה ומחסרת אצבע אחת. כל המראה לא הרהיב את העין; אבל דוקא ההוכחה הנצחת, שאינני משורר משוּם שלא מהרתּי לעלות ירושלימה, עוררה בי איזו סימפּטיה אליו. הכּרתּי תכף את הקנאי, והבינותי שהאיש הזה נעלב עלבון פרטי מחלול כבודה של ירושלים.

השתּדלתּי ככל האפשר, כמובן, להצדיק את־עצמי בעיניו: ערכתי את החוברת הראשונה של ‘מולדת’; משפחתּי עומדת לבוא; ואת ירושלים אין לבקר בּקוּר חטוּף… אבל כל זה לא השפּיע עליו כלל.

– מקודם הולכים להקביל פני¹ אמא, ואחר־כך מתפנים לעבודה…

נשתּתּקתּי.

זה היה לי השעוּר הראשון לקנאוּת בארץ־ישראל. הבטחון, שבּוֹ נאמרוּ דבריו אלי, נצחני תכף ומיד. הבינותי, שכּך מדבּר אדם על דברים שבקדוּשה, שחי עליהם, שסבל עליהם, וזה קרבני מעט אליו. ואפשר, שאלו הייתי מכּיר אותו יותר, היה גם מתחבב עלי. היה בו משהוּ, שקנה לבבוֹת לאהבה אותוֹ. וזה תמיד סימן יפה לאדם. אנחנוּ עלוּלים אוּלי לשנא חנם; אבל לאהבתנוּ יש תמיד איזה יסוֹד.

כשעליתי סוף־סוף ירוּשלימה, נדברתי בצהרי־שמש של שבּת אחת עם ברנר ועם וילקנסקי לבקר את בן־יהוּדה בביתוֹ. ומתפלא אני עד־היום, שבּרנר הסכים תכף ומיד ללכת אליו. כל האיש הזה וכל ביתוֹ הן היוּ כל־כך רחוקים לוֹ.

בכניסתנוּ קבּלה את פנינוּ הגברת חמדה בן־יהוּדה – שהיתה רגילה לקבּל אורחים, ולתת ולקבּל מחמאות. את ברנר כּבּדה תכף, כמנהג הבית, בשם עברי: ‘מדליק’; לוילקנסקי היה שׁם עברי מוּכן משלוֹ – א. ציוֹני, ורק בנוגע אלי התקשתה ולא יכלה להכניס את שמי תחת כנפי העברית. והצטערה הרבה על זה…

בן־יהודה היה צריך לשוּב בעוד רגעים אחדים, והיא השתמשה בשעה קלה זוֹ והובילה אותנוּ אל חדר המילון, ששם עמדוּ ארונות וקוּפסאות עם ערכי־המלים לאותיותיהם. ספּרה לנו בינתים, כמה שעות ביום עובד ‘האדון בן־יהוּדה’ וכמה קשה העבודה לבריאוּתו. הגבילה כמדוּמה, את הזמן, שבוֹ יגמר המילון (זה היה, כנראה, הציר שעליו נסבה תמיד השיחה בבית).

לאחר ששב בן־יהודה, נכנס גם בן־אב"י עם אשתו, הספרדית היפה, ואז הגישוּ לנו קהוה. התחילוּ משוחחים; ומכיון שלא הייתי יחידי, יכוֹלתּי לשמוע את שיחת המסוּבּים ולהסתכל בפני האנשים, שהעסיקוּ אותי.

לבן־יהוּדה בעצמו, למרות זעירוּתו וכחישת־גוּפו, היה בשבתּו אתנוּ באכסדרה, המלאה שמש, מראה נוח, ביתי: גדול, שנח מגדלוּתו… שׁקט היה נסוך על פניו, וגם תנועותיו העצבניות במקצת לא הפריעוּ את המנוּחה, שהיתה שופעת מתוכו. את התּו הזה הכּרתּי בהרבה אנשים, שישבוּ שנים רבּות ושסבלוּ הרבה בארץ. אפשר שזוהי השפעת המזרח. ואוּלי ההכרה, שחיים שעברוּ בהתאבקוּת לשם רעיון אינם חיים אבוּדים. הסתּכּלתּי בפני בן־יהוּדה, ונדמה היה שהם אומרים: ‘אני את שלי עשיתי. אם תוכלוּ אתם יותר, – בבקשה! את חלקי שלי לא תקפחוּ’…

סבר־פנים אחר היה לבן־אב"י. הוא היה כוּלו עצבים כבר אז. אני התענינתּי בו לאחר שקראתי את ספרו שהוציא בימים ההם – ספר, שהקוּריוֹזים המרוּבּים שבּו היוּ משמשים ימים רבּים חוֹמר ללצני הישוּב, אבל שהיה מפעפע בו פה ושם גם איזה רעד קוֹנווּלסיבי מוּזר, נעוה של שירה, כמשק כנפים של צפּוֹר חולה מדדה ומרימה כנפיה לעוף ונופלת תוך־כדי־טיסה. היה בספר זה משהו שעל גבול הטרגי והנלעג. ואי־אפשר היה לדעת, מה כאן לקוּי יותר – הכשרון או האדם. הפּתּוֹס לא היה אמתּי – זה היה ברוּר. אבל גם לא היה מזוּיף כּוּלו. כל עמודי ספרוֹ העידוּ על איזה כוֹחוֹת, שאין להם כל רגוּלטוֹר. וברוּר היה, שאם לא תהיה איזו יד טובה, שתּנחה את הרוּח הנבוכה הזאת, אבד תאבד. ואוּלם האב לא ידע להשפיע עליו ולחנכו. מפגימותיו לא נרפּא. נשאר עד־היום משהוּ מלבּב ברתחנותו המזרחית לפעמים; אבל כּח־ההתעוררוּת החי שבּו וגם איזו הרגשה־הבנה מדינית, שאיננו משולל אותה ושהיתה יכולה להיות לברכה – את כל זה הלך והביא, מחסר יסוד מוּסרי, לידי התנונוּת יותר ויותר. העתון שיצר (‘דואר היום’) בודאי ילך וירכוֹש לו את הקוראים בין אנשי הישוּב, שהסנסציה העתונית מחיה אותם מעט משממונם, ואוּלם חנך יחנך לנו קהל לבנטיני, שטחי וּמטוּמטם, כאשר חנך עד־כה.

הבאתי כאן גם את זה, אף שאינו מעניני, משוּם שהרֹשם המלא היה לא רק מבּן־יהוּדה עצמו, כי־אם מכּל ה’משפּחה' – כמו שהיו נקראים כּוּלם בפי הישוב. קשה היה להבדיל ביניהם. היה איזה דבר, שאחד אותם ועשה את כּלם חטיבה אחת. בן־יהודה בכל־אפן לא סוכך על סביבתו הקרובה, לא הרים אותה אף כל־שהוא. ואי־אפשר עד־היום לדעת, מי הטיל צל על מי…

ד

אם בן־יהודה נעשה קרוב ומובן לי רק במשך הזמן, כשנוכחתּי שאין מחנכים ואין משפיעים השפעה קימת בלתּי אם בכל כּבד הקיצוניוּת, גם בקצת שגעון; כשהבינותי, שמפעל אחד גדול בחיים מכפּר, בהכרח מכפּר על הכּל, היה לי רק בשמוֹ של גרדון בעצמו כּח מושך ומלבּב עוד ימים רבּים לפני בואי לארץ־ישראל. מפי אשתי, שנתחנכה יחד עם בתו בעירה קטנה שבפודוליה וגדלה כמעט כּלה תחת השפעתו, נודעו לי כמה פרטים מחייו הקודמים, שעל־פיהם הכּרתּי את האיש ואת דרכו בחיים, עוד אז, בהיותו פקיד אצל הבּרון, כבר היה נבדל בעז תכונתו, שלא ידעה כל פשרה, ובהגיונוּתו האכזרית, שהיתה נוֹקבת ומרגיזה את יהוּדי הסביבה, שלא היו רגילים מעוֹלם לחשׁב ‘עד הסוף’. בעל־רצון היה ועקשן ומעט כּבד לאלה, שלא הבינוּ לו, אבל רע נאמן ומסוּר בכל נפשו לאותם המעטים, אשר האמין למצא בהם קרובים ברוּח. מורה היה בטבעו. ביחסו אל הצעירים היה קנאי. חרד להשפעתוֹ, שמא תפּגם משהו, ואוהב לחנך, להורות, להאיר. ואם גם לא בז לאלה שנולדו ‘בין החומות’, בראותו בכל יהוּדי חמר לבנין העתיד, הנה עיניו היו נשואות בעצם רק אל הדורות הבּאים.

כבר אז, בהיות בו עוד הרבה מן המשכיל ומן ה’עממי' בנוסח הרוּסי, היתה בלבו ההכרה, שרק מהפכה גמוּרה בחיי האדם יכולה להביא את הרוחה. הוא היה בכל אפיוֹ חלוּץ – מאלה שנותנים את־עצמם כּלם, שמגשרים בגופות עצמם את הגשר אל העתיד. הוא דרש מעצמו ומאחרים את הקפיצה האחת; היה בן הנחשונים, שרק הם בוקעים את התהומות. – ועם כל אלה ישב עוד ימים רבּים על הפנקסאות של הבּרוֹן. אפילוּ הוא, שלא הפריד מעולם בין מחשבה למעשה, לא יכול להתגבר על הפּסיביוּת הגלוּתית.

ורק בנטות כבר יומו לערוב בשעה שאחרים גומרים, מותחים קו – הוא התחיל. היה בזה מן הגבוּרה, שרק יחידי האוּמה מסוּגלים לה. זה שוּב הוכיח, כי רק ברעיון יש נוֹער־עולם וכי רק משאת־נפש גדולה משמרת, מגנה כנגד הזקנה. מי שהכיר את גרדון עד יומו האחרון, יודע עד־כמה אין הפרזה בדברי אלה. גם בהיות כבר החרמש תלוּי על־גבּי הצואר, – היה לבלוּב חי עוד ברוּחו. הזקנה נתנה לו רק תוספת־מנוחה, תוספת־בהירוּת, אבל יד הכליה לא נגעה בו.

ואולם עם כל האידיאַליסמוּס ובמקצת גם בפרישוּת שלו, לא היה בעל־הזיה כל־עקר. את זה צריך לצין קדם כּל. כאחד־העם, שיש עם כל הנגוּד שבהשקפותיהם משהו מאחד אותם בבנינה של השקפת־עולמם, בארכיטקטוניקה הפנימית שלה, בא בלי אילוּזיות, בלי תבנית־בּנין גרנדיוֹזית. היה ריאַליסט, והאמין רק במוּעט השלם – בגרעין הבּריא. אין צרך להטעים, שהוא שנתן ערך רק לתקון האדם, לא נתן כל ערך למדיניות הגדולה והתנגד לגדוּדים מטעמים מוּסריים, ועוד² יותר – מטעמים ריאַליים (לא האמין, פשוּט, שיש בהם תועלת). הוא האמין רק במעשים, שבהם מתגלה כח חיוּני אמתּי; האמין רק – כמו שהוא קורא לזה – ב’טפת החיים'.

הגלוּת היתה לו קדם כּל התנונוּת־הרצון, רוּחניוּת תלויה באויר, שאינה מתגשמת במעשים ושאינה שואפת להתגשם לעולם. ביהוּדי הגלוּתי ראה רכרוּכית נפשית, חמר אנושי נפסד ביסודו, משום שנתנונן בו הקשר האמתי שבין האדם והטבע, – הרצון לעשיה. כאחד־העם, שחנכוֹ למחשבה עד הסוף, לא האמין גם הוא בדור־המדבר, שיש לו תקנה. ידע, שעלינוּ להכשיר קדם כּל את היסוד, ליצוֹר את ‘תא האוּמה’, שממנוּ יתפּתח אחר־כך האורגניסמוּס הבריא. אבל מחשבתו צעדה הלאה. הוּא הכיר גם תרוּפה אחרת. ותרופתו היתה: עשיה. לא הכשׁרה לחוד ועשיה לחוד. העשיה עצמה היא ההכשרה היחידה. בהכּירוֹ את סגוּלת היהוּדי להתעורר פעם בפעם ולשקוֹע שוּב ביון הפּסיביוּת, דרש גם־הוּא לא אַקטיביסמוּס מזהיר, שיש בו משוּם גבוּרת־הרגע, כי־אם התמדה בעבודה קטנה – זו הגדוֹלה שבגבוּרות, שהיא יסודו של ישוּב העולם. האמין, שרק היא תחנך ותביא לאט־לאט לידי מהפּכה גם ברוּח. לזה קרא כח חיוּני אמתּי – זה שאינו מתעורר רק לרגע, כי־אם הולך ומתגבר תמיד, הולך וטוֹה את חוטיו בארג־החיים הנצחי.

רעיון העבודה נעשה לו יסוד להשקפת־עולם עמוּקה. לא תמיד ידע להביע אותה כהוגן; אך אלה שיתעמקוּ בתורתו, ימצאוּ בה תפיסת־חיים מקפת. עם כל הפּשטוּת שבמחשבתו הכללית, היה בטבעוֹ עמקן, גם מיטפיסי לפעמים. הוא חשב הרבה בחייו – עבד וחשב. המחשבה היתה לו גם־כן עבודה, לא שעשוּעים. הוּא הרגיש צוֹרך בהשקפת־עולם גדולה, שלמה, שאינה משאירה מקום לקרע, ועל־כן היה חוזר פעם בפעם אל מחשבותיו החביביות, מתאמץ לפרשן, להעמיקן עד־כמה שידוֹ היתה מגעת. כאחד־העם, אשר עשה את חבּת־ציוֹן להשקפת־עולם כוללת, חפץ גם הוּא לעשות את רעיון העבודה מרכּזי, אשר יחדור אל כל החיים ויהיה מקיף את כל מהוּתם. אבל במקום שאחד־העם האמין להשיג את זאת על־ידי התחדשוּת התּרבּוּת העברית בארץ־ישראל, האמין הוא רק בחיים ממש, בהיותוֹ רואה גם בתרבּוּת רק תוצאה של חיים הרמוֹניים שלמים, חיי יצירה. בהגיוֹנוּתו האכזרית לא נתן מקום להשתמט, לתת לחצאין; בחוֹמת השקפוֹתיו לא השאיר פּרצה קלה לצאת. רעיונו לופת כזרועות־ברזל: הכּל, או לא־כלוּם.

‘ארץ־ישראל דורשת מכם נפש וגוּף, או שאינה דורשת כלוּם’ – כך פּסק את פסוּקו החלוּץ הגדול. הוּא בעצמו הורה, כיצד נותנים את הכּל. כשבּא לארץ־ישראל והתישב בעין־גנים ועבד וסבל ואשתוֹ מתה עליו בחליה ואחר־כך מת גם הבּן היחיד, צדיק ותמים וענו, ברוּסיה, שנשאר בה בימי המלחמה, והוּא נוֹתר כמעט לבדו, – הלך ונתחזק ביסוּריו ועבד מתוך שמחה והיה מוֹפת לצעירים תמיד בבהירוּת רוּחו ובמנוּחת רוּחו. איש לא שמע אותו מתאונן על סבל עצמו; איש לא ראה אותו זועף – זוּלת על צרת הרבּים. מוּבן, שחבריו הצעירים התאמצוּ להקל מעליו; אבל לוֹ היה קשה הדבר. כשמרגישים את הצער יותר, יש יותר בטחון שנולד עולם חדש. והוּא חפץ בכל כאב ובלבד שיגדל עמו גם הבטחון שנוצר משהוּ. בלי יסוּרים לא גרס כל יצירה.

העבודה היתה לו בנין־אב, מקוֹר ראשון לכּל. רק היא הריאַליוּת היחידה, רק היא אינה הזיה. ממנה הכּל. רק שמחתה היא שמחה ממש ורק צערה הוּא צער ממש. וצער ממשי, לא אילוּזוֹרי, הריהוּ שׁפע; צער כזה אינו מדלדל. יסוּרים אלה, יסוּרי יצירה, חביבים עלינוּ, משוּם שהם מגלים את הויתנוּ מלאָה.

הוּא הביט בעינים פּכחיות וידע היטב, כמה דלים אנוּ ברוּח, בכח הסבל. אותו לא הפחיד מעולם העני החמרי. להפך, הוּא כאלוּ שמח לקראתו. שמח לקראת האויב, שעליו להתאבּק עמו. אותו הבעית רק השממון הרוּחני, השאיפה שמסביב לחיים קלים; הפחד הכללי מפני העני, היכלת הקטנה לעמוֹד בו. על־כן נתן את עיניו רק בחלוּצים, חפץ להשפּיע עליהם, שיהיוּ פחות בני־מפלגה, פחות אנשי־פוליטיקה ויחנכוּ את־עצמם לשׂאת, יעמדוּ כחוֹמה בצוּרה בפני המרך הכללי. הוא ידע, שגדול כּחוֹ של עושה אחד מאלף מעשׂים, ועל־כּן לא פחד מפני המעוּט. פּחד רק מטשטוּש הרעיון, מירידת הרעיון, שאף כל ימיו לצקת בו עוֹז חדש וחיים חדשים. רק הרעיון ונושאיו הנאמנים – האמין – יעבירוּ אותנוּ דרך שממת הימים הראשונים. הכּח לסבּוֹל, כשהוּא לעצמו, גם בלא קשר עם המטרה, – היה לו תנאי ראשון, תנאי יחידי לבנין העתיד.

העבודה היתה לו, כמוּבן, בעקר רעיון מוּסרי, במוּבן הטולסטואי. מי שאינו עובד עבודה ממש, הוּא סמוּך על כתפי אחרים. הריהוּ פּרזיט. מלה זו לא פסקה מעל שפתיו. בה ראה את סמל־הזועה של חיינוּ, חיים משוּללי־עבודה, משוּללי־יצירה. אבל הוּא הרים את הרעיון גם לגבה לאוּמי־אנוּשי³. העבודה היא הדבק לבצוּר האוּמה. בלי עבודת־גוּף לקוּיה גם יצירת־הרוּח. חסרה היא את האלמנט ההכרחי, החיוּני ביותר, שרק הוּא טובע בו את צוּרתה, עושה אותה עצמית. עבודה היתה לו אוֹפי; היתה לו הדרך האחת להנצל מן התּלישוּת, להדבק בחיים ולתת דמוּת לחיים.

בבאוּר רעיונו הוא מנסה לבססו גם בּסוּס מיטפיסי. העבודה, זאת אומרת, הוצאת האנרגיה הכלוּלה בנוּ, צרוּפה אל סכוּם האנרגיה הכללית, מוציאה אותנוּ מחוּג היותנוּ הצר, הסוּבּיקטיבי ומקשרת אותנוּ אל חוּט ההויה האלמנטרית, הקוֹסמית. אל רעיון זה הוא הולך וחוזר תמיד ומתלבט בהבּעתוֹ פעם בפעם. נראה, שהציק לו מאד ובקש לו ניב־שפתים ולא מצא. כל אדם עובד הריהו לו מיקרוֹקוֹסמוס, אותו ‘עולם קטן’ שהוּא שקוּל כנגד העולם הגדול. העבודה אינה רק מצרפת, ממרקת את כל עוֹן ומשחררת מכּל שעבּוּד פנימי, מכּל עקה פנימית – היא גם מגלה את עצמיוּתנוּ האמתּית, חושפת את הגלוּם בה, קובעת את צוּרתה. בלי עבודה הכּל ארעי. בלי עבודה הכּל אילוּזוֹרי. כעם כאדם. הויה אמתּית נקנית רק בשכר עבודה.

רק לעתּים רחוקות הוא מתּיר לעצמו לדבּר על עבודה כמו על מקור אוֹשר פּרטי; להפך, הוא מטעים פעם בפעם את הקשי, את הצער. אבל מעבר לצער זה מתגלה עולם חדש, שרק העבודה פותחת את השער אליו, שרק לעובד נתּנה ההסתּכּלוּת במסתוריו. מי שאינו עובד, גם הטבע סגוּר לפניו. רק לעובד נוֹתן הטבע את מתּנותיו ישר, לא על־ידי שליח. ועל־כן גם עלינוּ לתת לוֹ את כחנוּ נתינה ישרה – לא על־ידי שליח…

כמו אצל כל אישיוּת גדוֹלה, היתה מלפפת את רעיונותיו תמיד אותה ריאַליוּת עליונה, שניתנה תמיד ליוצרי הבּאוֹת – ריאַליוּת זו שמתחזקת על־ידי האמת שבחיים ושמתרוממת על־ידי האמוּנה ברוּח־האדם מעל החיים לגבה הנצח.

ה

ברחובות תל־אביב הנקיים, המקוּשטים, הנוחים לטיוּל ולבטלה מתוּקה, היה גרדון עובר, בבואו פעם בפעם מן הגליל, בפניו החורים־החומים, המרוּכזים, פני למדן ונזיר, ובמלבוּשיו הפשוּטים, הכפריים, לא כמחאה, כי־אם כצל זר, כנגוּד סמוּי מן העין – ככח הורס בחשאי והורס בעצם הויתוֹ. כך היו באים בודאי מן המדבר הרחוק נביאי ישראל הקדמונים ושופטים במבט עיניהם את התרבוּת העירונית. גרדון לא היה צורר, כטולסטוי, לתרבוּת אירופה; אולי גם הבין את הסכנה שבבטוּל־התרבוּת לישוּב שלנוּ. ואולי חפץ היה, שלא היא, תרבוּת זו כמו־שהיא, תהי העקר. לא הכּח שבא לידי גלוּי בתוצאותיו, כי־אם כח האדם, יכלתו לותר על קניני־השוא, היה לו התנאי היחידי ליצירה.

ככל כּח אמתי, פורה, היה גם כחו עצוּר, שוקט – בלי היסטריוּת ובלי העויות. תעוּב־הבטלה שלו היה מוּרגש; היה לפעמים גם בלתי־נעים במקצת. כל קנאוּת אינה נעימה, – אינה אנוּשית. אבל הוּא לא הבליט אותה ביחסיו לאנשים מעולם. לא היה גם צרך להבליטה. יש אנשים, שאין להם צרך להבּיע את רגשותיהם – אלה מוּבּעים מאליהם. הוא בעצמו כמו שהוא היה סמל הנגוּד לחיים הקלים, הנוחים, – לפריקת העוֹל. מי שראה אותו, היה נזכר מאליו, שעבודתו, תהי מה־שתהיה, אינה מספיקה, שיש עוד מה למלא, שיש עוד חובה גדולה שלא נעשתה.

הוא לא היה דורש ברבים, לא בא במגע עם רבים; התחיל חושד גם בבני מפלגתו, כשהיה חושש שהם נעשים הרבים. הוא ידע, שרבּוּי המפלגה אינו מעיד לעולם על עומק האמת שהיא נושאת בקרבה, והיתה בו איזה יראה סתוּמה מפני הרעיון, שנעשה קנין הרוֹב. ידוֹע ידע, שתורתו הזעוּמה מעט התובעת את האדם כּוּלו, את כל כח ותוּרו על הנאת החיים החיצונית, אינה תורת הרבים. על־כן היה חרד כל־כך למעוּט, שמא יפגם, ובעזבו מזמן לזמן את שדי דגניה על־מנת להשתתף באספות המפלגה, היה נותן את דעתו לחזק את חבריו, היה נלחם כנגד כל פשרה, שהיה בה משוּם טשטוּש־הרעיון. גם בבחינה זו היה תלמידו של אחד־העם – שהיה מאמין רק במעטים, שיצאוּ לפני העם. זאת היתה האצילוּת הסתוּמה, המפעמת את כל תכוּנה גדולה: החרדה לנקיון הרעיון, היראה מפני ירידתו. עם כל אמוּנתו רק במעשים, בהגשמה, נשאר תלמיד־חכם יהוּדי, היודע שבימים קשים צריך להציל את הרעיון בטהרתו ולשמרו לדורות הבאים.

כאחד־העם, אם גם באפן אחר, חפץ גם הוּא ליצור את המיעוּט כבסיס לעתיד־לבוא, כחוּט השדרה של האוּמה, – האמין שרק היחידים הם מגני האוּמה, הנושאים באחריוּתה ומעבירים אותה דרך נסיונות החיים הקשים. ברם, זה לא היה חסר האמוּנה בהמונים של האצילוּת האחד־העמית. גרדון הכיר, שהעם אינו קבוּץ קטן של תלמידי־חכמים מתבדלים ונהנים מזיו תורתם. הוא פשוּט לא האמין עוד בעצמו, לא האמין עוד גם במעטים, שהם עשוּיים ללכת עד הסוף, לשאת את הסבל עד הסוף. על־כן הגביל את חוּג השפעתו, בחפצו להעמיק את הרעיון ולחזק את המיעוּט המחזיק בו. נכסף היה שמיעוּט זה יהיה ראוּי להיות מופת, להיות אור לרבים.

ו

את כל דבר הרים בכבד ראש, בהתאמצוּת כל הכחות. הוא לא היה מן החריפים ביותר, מאלה שמחשבתם שופעת מאליה, מבריקה בברק־פתאם ויורה כחץ. הוא היה חותר אליה בכל משוטי רוּחוֹ, סולל לו את דרכו בקשי רב. אפשר שזה היה רגש האחריוּת, אותה בגרוּת הרוּח וישרוּת־הכוֹח, שאינן נותנות להשען על הדעות הארעיות, על רעיונות ארחים־פורחים. מחשבתו ואפק מחשבתו היו אורגניים. אכן שליט במחשבה לא היה. והקורא את מאמריו עובר כמו דרך יער סבוּך. הדרך אינה כבוּשה עוד, ורק בין פארות העצים נופל אודם השמש העולה.

זה מוּבן מאליו, שלא היה מן הקלים, מאלה התופסים את פרפרי־המחשבה ושׂשים על גוניהם. היה משהו אפוּר, כאדמה האפוּרה בכל התהווּת מחשבתו. ההרצאה הפשוּטה והזועפת מעט של אחד־העם עושה רושם של שיחת־טרקלין נעימה לעוּמת מאמריו הארוּכים והמסוּבכים של גרדון. הוא לא היה משמיע סנטנציות, כי אם אהב את הבנין. חפץ להניח יסוד, להקיף. קוה בכל פעם, שהנה סוף־סוף הצליח למצא בטוּי לכל אשר הכביד על רוּחו. הוא היה יותר מדי אדם אינטליגנטי ומחנן חוּש ספרוּתי, בכדי שלא ירגיש את חסר־האור שבהרצאתו. ועל כן לא האמין בעצמו והיה משהה את מאמריו ימים רבים מבלי הדפיס אותם. זאת היתה הטרגיוּת של אדם, שאינו חפץ בספרוּת, שכּונתו רק להשמיע את הרעיון ולברר את הרעיון, ושאינו יכול בכל־זאת לותר על הלבוּש, על המאור שבביטוּי. בהיותי בדגניה, הראוּ לי את הפנה שלפני החלון הפונה אל גן החוה ואל מי הירדן והכנרת, ששם היה אוהב לשבת בשעת־הפנאי ולרשם את דבריו בכתב־ידו הנקי, המסדר על פסות נייר קטנות ומרבעות. עד שעה מאוּחרת בלילה היה כותב את דבריו, וכשהיו מתעוררים עובדי החוה העייפים רגע מתוך שנתם ורואים אותו כפוּף על עבודתו לאור המנורה, היה להם הרגש, שאחד שומר עליהם, שומר על רעיון חייהם ומטפחו. העובד הזקן הזה, שהטיף רק לעבודת־כפים ושהשקיע את מעט כחותיו הגוּפניים בעבודה זו, היה בכל־זאת בעקר שומר משמרת־הקדש, משמרת הרוּח.

אולי לא היטיב לעשות בזה, שחפץ להיות יותר מדי יסודי במאמריו, שחפץ לבסס את רעיונו על הנחות פילוסופיות. בתורת־חיים הוכחות אלה הנן מיוּתרות; לפעמים גם מחלישות. המחשבה הגדולה, זו שמביאה לידי מעשים גדולים, היא תמיד צווּי, גזרה. היא מאירה בסתימוּתה, בכּח־האמת הצפוּן בקרבה, – בזה שאין כונתה לברר אלא לגאול. כאלה היו מחשבות הנביאים. לא ברוּרים והוכחות, אלא מסקנות, – פרי מחשבות. ואולם בגרדון נשתמר עוד במקצת החקרן; במחשבה כשהיא לעצמה עוד ראה כח. טולסטוי יכול היה לותר על ה’רוּחניוּת' שברעיונו. הוא הכיר, שבזה שחרר אותו מאיזה כוֹבד, קרב אותו אל⁴ מהוּתו האנושית. גרדון לא יכול תמיד להתרומם לידי פשטוּת כזו ואלמנטריוּת כזו. המוח היהוּדי עוד תבע את שלו גם כשהידים כבר היו אוחזות באת וּבמחרשה. גרדון לא ותּר בכלל על עוֹשר־הרוּח, לא חפץ שנחליש את כשרון המחשבה של עמנו על־ידי החנוּך החדש עם ‘תורתו הקלה’, כי אם שנרפא את מחלת המחשבה התלוּייה ברפיון, המחוּסרת קרקע ושרש ואוכלת את עצמה בחריפוּתה היתרה, ושמח מאד כשהבעתי מעין זה במאמרים על החנוּך, שפרסמתי ב’מעברות'.

הוא פרסם בכל־זאת שוּרה של מאמרים (ב’הפועל הצעיר' וב’מעברות') והשאיר אחריו גם בכתב־יד כמה דברים, שבהקבצם יחד יהיו קובעים ברכה לעצמם גם כערכי־מחשבה חשוּבים. חבל רק, שדוקא ספרו הטפוּסי ביותר, ‘מכתבים מארץ־ישראל’ נכתב יהוּדית ונתפרסם רק בתרגוּמים שונים⁵. בספר קטן זה מצא את סגנונו סגנון נפשי ועיוּני כאחד. האינטימיוּת שבדבריו עם כבד הראש שבתכן נתמזגוּ יחד במחברת זו, שכבר נעשתה פופוּלרית עד־מאד ושבודאי תהיה לחלוּצינוּ עוד ימים רבים למקור מחשבה ותנחוּמים.

ז

רק פעמים מעטות ראיתיו ולא תמיד היה הרושם ברוּר. את גרדון צריך היה לראות בכפר־אוריה, בדגניה – באוויר חייו ופעלתו. הוא לא היה מאלה, שמבליטים את עצמם. כאישיוּת טהורה, אצילית, לא היה אוהב להתבדל – להראות כ’אוריגינל'; כי־אם היה נוהג, להפך, לדבר עם האנשים כלשונם⁶, להבינם. אך פגישותיו המעטות השאירוּ בכל זאת משהו בלב אשר לא ישכח.

זוכר אני את היום, שבו סר אל מעוני בתל־אביב בפעם הראשונה. זה היה עוד לפני עשר שנים בערך, והוא כבר אז תשוּש־כח, אכוּל־קדחת ויגע מדרך־חייו הקשה. כפוּף היה, וכמו רבץ תחת עוֹל עצמו. מתוך עיניו, עיני־התכלת הנבונות, האירה התוּגה של איש־הרוּח, וכל תוי פניו הדקים, האציליים העידוּ על עבודת־מח רבה ומיגעת, למרות אשר היה עובד כבר שנים רבּות עבודת שדה וגן. נכּר היה, שהימים היו לעבודה, והלילות – למחשבה ולענוּייה. שאלות האוּמה ושאלות האנוּשיוּת כאחת העסיקוּ את מחו תמיד. מי שמראה את הדרך לגאוּלה, אינו יודע את מנוּחת־המחשבה לעולם. החרדה לשמירת הרעיון היא הגדולה שבחרדות.

הוא היה אוהב להתוכּח, אף כי לא היה איש הפוּלמוּס המוּבהק. בעלי ה’לאו' מיטיבים לדעת את המלאכה הזאת; אך מי שאמר פעם את ה’הן' הפטלי, זה כבר מרוּתּק אל הסלע. מחשבתו נעשית כלי־שרת. כל חיוּב הוא מחיצה.

זוכר אני צהרי יום־קיץ. הוא ישב אתּנו בצל החדר על כוס טה. מחיצוניוּתו באותה שעה אני זוכר משוּם־מה רק את נעליו, שהלבינוּ משכבת־האבק שרבצה עליהן. הוא הסתכל ברהיטים, בשלחן־העבודה, ואמר:

– אתה סופר, ואינני מבטל, חלילה, את עבודתך; ברם… איך אפשר שאדם יהיה רק סופר?

– מי שאיננו רק סופר – אמרתי לו בהלצה – איננו סופר כלל. לא מספיק גם להיות ‘רק סופר’ – כל־כך קשה התפקיד…

– התפקיד קשה – אמר ברצינוּת – רק משוּם שאתם ‘רק סופרים’. צרך כלל, שמלאכת הסופר תהי תפקידו; זו צריכה להיות רק התוצאה – התוצאה של תפקיד־חיים ממשי…

ה’ספרוּת' היתה בכלל הנקוּדה שהכאיבה לו ביותר. הרעיון של הסופר־העובד היה יקר לו ביותר. אליו שב פעם בפעם, ולו הקדיש ב’מעברות' אחד ממאמריו המצוּינים. זווּג העבודה ויצירת־הרוּח היה גם לי רעיון, שנשאתי בחבּי ימים רבים; אך הוא גרס אותו אחרת. לא היה מספיק כפי שהצעתי אני, להקדיש שעות ידועות לעבודת־כפים, לשוב את עבודתו העקרית של הסופר. עבודה שאינה מפרכת את הגוּף, לא היתה לו עבודה ממש – זו שהיא מקרבת אל החיים ואל ענות האדם. הוא גרס את עבודת הסופר רק כמו שהיא צריכה להיות באמת – עבודת ארעי.

---

כשהייתי בדגניה, יצאתי עם שקיעת־החמה אל השדה ומצאתי שם חבוּרה קטנה של בני החוה, שהיו עסוּקים בעקירת האינג’יל. העשב הזה האוכל את חלב השדה ולשדו, שולח את שרשיו ומתפשט, סמוּי מן העין, לכל צד בתוך כליות האדמה. דרוּשה סבלנוּת אין־קץ לעובד, שיתחקה אחרי העורקים המכלים האלה, המשתרבבים ונמשכים מתחת לקרקע לפעמים לארך דוּנמים שלמים, ולהפסיק סוף־סוף את קיוּמם הממאיר.

– זאת היא העבודה החביבה ביותר על גרדון – אמר לי אחד הצעירים: – בעקירת האינג’יל היה עלוּל לעסוק ימים שלמים, כשהוא רודף אחריו באצבעותיו החלשות ושואף לכלותו עד השרש האחרון.

האינג’יל ודאי שהיה לו סמל הדבר, שכנגדו נלחם בכל כּחו – סמל הפּריזיטיוּת, הכּחות שאינם פורים המדלדלים את גוּף האוּמה ורוּחה; וכמו בכל עבודתו החנוּכית־היוצרת, נתכּון לעקור את הרע עד שרשו האחרון.

האינג’יל ודאי שהיה נראה לו כצמח אחר, המשחית ומדלדל את קרקע האוּמה – צמח הבּטלה…

קווים לדמותו

נפגשנו בפעם הראשונה בברלין. בערב חורף. בדירתו. הדבר היה לאחר המלחמה וכבר אז נתנה בו את אותותיה עייפות־הערב הראשונה. אכן זיו דיוקנו, חמימות עינו, האמנות הגדולה לגשת אל האדם – זה הקסם, שלא עזבהו עד יומו האחרון, עוד היה שלם עמו. כל מה שאנשים ראו בו מרחוק, כל מה ששמעו מפיו, לא היה שקול כנגד שיחה אחת קלה עמו ביחידות, כנגד החן המופלא שהקרין מתוכו על כל מי שבא במגע אישי עמו.

פחות מכל הורגש אותה שעה הנואם, המטיף, המנהיג. מה שציין אותו ביותר – היה דווקא העדר כל רשמיות, כל קפידה חיצונית, כל דקדוקי קטנות. הובלט קודם כל אופי של אמן: חירות זו שבישיבה, שבתנועה, שבדיבור העידה על אצילות שבלב, על עליזות שבמחשבה – על חוסר כל צורך לכוון את השיחה, ‘להשמיע’ דברים רמים. בפינת ספה רכה ישב ישיבה לא־מאונסת והחיוך שבעיניו היה מהבהב, זורק ניצוצות עליזים. תיכף ניכר, שאינו מאלה השומרים על עושרם – ואף־על־פי־כן אהב להקשיב, ידע את אמנות ההקשבה, שרוב האנשים מסוגו חסרים אותה. הוא ידע לשמוע, ידע ללמוד מכל אדם. טביעת עינו היתה טביעת־עין של אמן, המכיר כי עושר העולם מפוזר בכל, מצוי בכל. משום כך, אולי, ידע גם לפזר, לזרוע על כל מים. אנשים מסוגו אין מנהגם לעולם לאסוף.

כלום אין זה גם הקסם וגם היגון שבגורלם של האנשים המחוננים האלה, הגוזלים מאוצרות נפשם וזורים לכל רוח את נכסי נפשם – שבכל שפע כוחותיהם אינם מגלמים אלא אפשרות גדולה, גאוניות שנרמזה ולא בא לידי גילוי אלא אפס קצה? טרגיות יהודית היא – טרגיות זו של החכמה היהודית השופעת, המבהקת, – עשירות שאנו מכירים בה ושאינה באה ‘לידי גוביינא’ לעולם. כאלה הם גם הז’ורנליסטים הגדולים, אמני האימפרוביזציה. כל מה שאינו שואף ל’תכלית‘, כל מה שאוהב לפזר, לאבד – להטיל את עצמו בשמחה לתוך לוע העולם ולהבלע בתוכו. זאת היא הגאוניות היהודית, שרשפיה מפזזים במימרות מבריקות, מדהימות, בהערות ש’בשולי הדף’ של רבנים גדולים, שבהן נתכווץ ים של בקיאות, של מיצוי אחרון, ועם זה אינן אלא סימן לדבר, רמז לדבר, – אינן אלא איזו יכולת גדולה, שנתממשה בהכרה של בעליה, גם קיימת בהכרה זו, אבל כאילו מחוץ לממשות, בספירות שאינן נתפסות.

ימים מעטים אחר פטירתו ישבתי עם אורח שבא מאמריקה ודיבר עליו בהתפעלות אין קץ:

– הרי זה היה היהודי החכם ביותר שידעתי בחיי! – אמר האיש. – ולא זה שנאם נאומים מחוכמים מלאי פקחות, מלאי חריפות – החכמה היתה האטמוספירה שבה נשם. הוא לא היה חכם לכשירצה. לא היה לו כלל צורך לאמץ את שכלו; החכמה היתה מלפפת אותו מאליה. היתה שמחה להתגלם בו. העיקר היה הקסם, שאין לו ביאור – חן זה, שהוא עוטר את האדם בכל פינה שהוא פונה.

– ואולי גם לא זה לקח את לבנו באדם מופלא זה – אמרתי למעריצו של לווין – כי אם היכולת לדבר אל הכלל ולכוון אל הפרט; לדבר אל האלפים, בעוד שעין לבו נתונה באחד קרוב, שהיה תוך נאומו לוחש על אוזנו של זה לחש אינטימי, – נמלך בו, מתוודה לפניו. לא ידעתי מעולם איש מסוג זה, שתהיה לו אוזן יפה כל כך – שתוך כדי נאומו יקשיב ללב הקהל, יקשיב ללב עצמו. אפילו המלה ‘אימפרוביזציה’ אינה הולמת. אינה מגדירה כוח זה. זוכר אני את נאומו האחרון ב’אוהל שם‘, שבועות מעטים לפני מותו. הוא העלה בזכרונו את תקופת לימודיו בברלין, את בואו במגע עם אישים שונים. אותה שעה ישבתי והסתכלתי בפניו. הם היו מרוכזים, כאילו הקשיב להד הימים הרחוקים – הסתכל במראות שחלפו וחפץ להשיג. איך קרה הדבר, מה חולל את התקופה, מי הנב אותה, מה הביא אותנו עד הלום? יותר משהשיב, שאל, תהה, – חתר אל פיתרון החידה של התהוות התקופה המופלאה, של התהווּת נפשו הוא. בכל פגישותי עמו בשנים האחרונות הפליאתני זו הדממה, שליפפה את נפשו, זו ההסתכלות הממושכת, ההקשבה הממושכת. המחלה וודאי שהעמיקה הקשבה זו. הוא עמד לפני הדממה האחרונה הגדולה, וחפץ בכל רגע שניתן לו במתנה לשקול את מישקל העולם, את מישקל חייו – לשוב ולסקור אותם בסקירה אחת מסופם ועד סופם, זהו בוודאי שהביא אותו לכתיבת זכרונותיו. ב’מישנה חיים’ זה חפץ להעמיד רגע את מערבולת המקרים, לשהות עוד פעם על ימי הילדות, על פלאי התהוותו – לראות את הווייתו משוקפת בבריכת הערב השאננה.

מתוך תהיה זו הלך מעמנו. כשהיה כבר חולה מאוד, והוא ידע כי הוא עומד על הגבול וכי הגיעה שעת פרידה, – נצמדה עינו הצמאה אל העולם בהשתוממות והתפעלות, וכאילו חפץ בשעה אחרונה זו לאסוף במלוא חופניו את פזורי חייו ולברך עליהם.

האם לא זה סוד קסמה של כל כתיבת אבטוביוגרפיה? אנו עומדים תמיד תוהים ומשתוממים לחזיון מופלא זה, שאנשים מגלים פתאום, בימים אחרונים אלה, ‘שניתנו להם במתנה’, את מה שנבצר מהם לגלות כל ימי חייהם. מגע חרישי זה בחיי העבר כאילו פורט על כינור־קסמים שבלב, והנה נעשה אדם פייטן, נעשה אמן, מגלה בעצמו כוח לא שערהו. האומנם קם ויהי אחר? והרי אין אדם נעשה שונה מזה שהיה, אינו מגלה דבר, שלא היה כמוס עמו קודם. ברם, עם דממת הפרידה צף ועולה מה שהיה טמון כל הימים בחדרי חדרים. האם זה הלב שנתלבלב דווקא בשעה שהגוף נפגע פגיעה קשה כל כך?

בפתיחה לזכרונות חייו מתנצל שמריהו לווין על מה שזמם (ולא הוא זמם, אלא אחרים) לכתוב ספר זכרונות זה. מכיר הוא שבלי ‘קורטוב של אמנות’ לא הוכשר אדם להעלות על הכתב מראות חיים, ולו גם חיי עצמו. ‘הלא פובליציסטן הייתי כל ימי’ כותב הוא עם הספר: ויודע הוא, ש’הכשרון הזה אינו מספיק בשביל ציורי חיים על גילוייהם השונים, אינו המכחול המתאים במקום שיש לך עסק לא עם עובדות יבשות', כי אם פלאי התרקמותן. יודע הוא, שמכחול זה טעון סממני־סוד, ‘שלל צבעים של החיים וצלילי קולותיהם’ – ולא ידע, כי עוד שמר לעיתות ערב את הלב המחולל את הפלאות – את חיבת העין, המגלה גם במי שאינו משורר אור לא משוער, יכולת לא משוערת.

ואמנם כשאנו קוראים את פרקי הזכרונות האלה, אנו מכירים בראשונה את האיש לווין, את הלב המבחין, את אמן הראייה. דומה, כי כל מה שחי, שנתנסה, לא היה אלא מין הכשרה לכתיבת ספר זה, בו ידע כאמן וכמשורר לעצב את דמויות אבותיו, רבותיו, חבריו – להעלות את שירתם של חיי ישראל, את חגיהם, שמתוכם מאירה נשמת האומה, מאיר סוד חדוותה, סוד קיומה עצמו.

כי בזה רוב ערכה, וגם חיוּניותה הפייטנית של אבטוביאוגרפיה זו, שעליה נופל אור של דור שלם, של חטיבת הווייה, גוף מגדל אברים, מקים – גם כשהוא מתפורר והולך – הווייה חדשה מתוכו. וודאי שלא תמיד מגדלת את הגידולים הנפלאים דווקא הקרקע הנפלאה. ויש אשר הסביבה הדלה ביותר מצמיחה את המשובח שבצמחים. אכן השלימות שחוננה בה אמו של שמריהו לווין, זאת הדמות המופלאה, שהבן המצוין מספר עליה מתוך התפעלות וגעגועים אין קץ, הנחילתהו מברכת נפשה. גם הרבה מכשרונות האב, מכוח הגיונו ניכרו בבן, ואף שבמידה שהאב היה בעל־הלכה, היה הוא, בכל צביון אופיו, בכל סגנון ביטויו, איש האגדה, הרי דווקא כשרונותיו במתימטיקה, שקיבל מאביו, עמדו לו בעברו את הדרך המלאה מכשולים ואבני נגף מן ה’חדר' (אמנם ‘החדר המותקן’, כביכול) עד בית הספר הריאלי ברוסיה ועד בתי האולפנא הגבוהים בחוץ־לארץ.

ואולם כל פעם שאיש האגדה צומח מקרקע ההלכה, – בכלל, כל פעם שכשרונות מנוגדים מצטרפים באדם, רוח גדולה צומחת מזיווּגם. ואף אם ייתכן, שהאמן (ואמן הרי היה גם בדיבור!) נפגע משפע ההגיון שבא לו מצד האב, הנה כאישיות מחנכת, משפעת, היה לו גם יסוד שכלתני זה, שנזדווג לשפע שבלב. לברכה גדולה.

איש לא היטיב לספר את תולדות חייו של שמריהו לווין משעשה זאת בעצמו בספר זכרונותיו¹. נציין כאן ראשי־פרקים של חייו ומאורעותיהם.

נולד בשנת תרכ“ז בסביסלוביץ (פלך מינסק), עיר־מסחר (בעיקר של יערות), היושבת על נהר ברזינה וסביסלוביץ, והיא סמוכה לסלוצק ולבוברויסק. חוּנך חינוך מסורתי ממוזג באחת משמינית של השכלה (תנ"ך ודקדוק), קלט את המאור שבמקור ישראל. לאחר שגמר את בית־הספר הריאלי הממשלתי בא דרך גלגולים ונדודים רבים אל אוניברסיטאות ברלין וקניגסברג. בשנת 1893 היה ממייסדיה ופעיליה של אגודת הסטודנטים הציונים בברלין (עם ליאו מוצקין, נחמן סירקין, אביגדור יעקובסון, יוסף לוריא עוד), ומן הימים ההם הכיר בשליחות חייו – כדבּר ודברן, שהסביר והאיר את הרעיון הציוני בכשרון בלתי רגיל. רב מטעם הממשלה בגרודנה (בשנות 1896–1897) ורב מטיף ביקטרינוסלב (בשנ' 1898–1904) ואח”כ (בשנ' 1904–1906) בווילנא (בביהכ"נ ‘טהרת הקודש’). נתפרסם כאחד מראשי המדברים בקונגרסים הציונים הראשונים וכציר הדומה הרוסית, בה גילה את מזימות הממשלה הצארית בנאומיו הלוהטים על הפרעות בביאליסטוק.

אחד מאלה שתורת אחד־העם היתה נר לחייו ולפעולתו כל חייו, ראה בתחיית־הרוח ובהכשרת האומה לעצמאות תרבותית, את הדרך לעצמאות מדינית, והיה אותה שעה מטיף נלהב לתכנית הגדולה של הרצל על מדינת היהודים. בענין אוגנדה היה, כמובן מאליו, מ’אומרי הלאו‘, כי לא צייר לעצמו את תחיית האומה בלי ארץ־ישראל. בטרם שהוכרח לעזוב את רוסיה, הואיל והיה מחותמי ‘כרוז ויבורג’ (מחאה נגד הממשלה הצארית והצעה שלא לשלם מסים), היה ממנהלי הלשכה הציונית המרכזית ברוסיה. בשנת 1908 עבר לגרמניה. שם היה פעיל בחברת ‘עזרה’ והתמסר להקמת התכניון העברי בחיפה. בימם ההם עבר בארה"ב והשפיע על יעקב שיף והפרופ’ שכטר שיתנו ידם לתכנית התכניון וישתתפו בקורטוריון שלו. בימי הפולמוס עם ‘עזרה’, אסר (בשיתוף ופעולה עם אחד־העם) את המלחמה להשלטת העברית כשפת לימוד, ואחת התעודות הספרותיות בפעולה זו הוא מאמרו המצויין ‘מלחמתנו’.

בשנת 1911, עם נצחונו של הכיווּן המעשי בקונגרס, נבחר להנהלה הציונית והיה חבר בה עד 1920. בימי מלחמת העולם עסק בעבודת תעמולה ציונית בארצות הברית ובקנדה ואחר־כך עמד בראש פעיליה של קרן־היסוד, אף עשה הרבה לביסוס האוניברסיטה העברית, שהיה בחבר הנאמנים שלה.

בהשפעת ביאליק נמשך יותר ויותר לעבודת התרבות, והיה אחד ממנהלי ‘דביר’ בברלין ובא"י, וסייע הרבה לביצוע תכניות הכינוס של ביאליק.

בשנת 1924 עלה לא“י על מנת להשתקע. בימי כהונתו של סיר ארתור וואקופ כנציב עליון בא”י נתקשרו ביניהם קשרי ידידות רבי ההשפעה (פסלו מעשה ידי האמן ז. בן־צבי נקבע בארמון הנציבות).

בשנות חייו האחרונות סבל ממחלת לב, – ונפטר פתאום בח' סיוון תרצ“ב על הר הכרמל בחיפה והובא לקבורה בתל־אביב ליד קברי אחד־העם וביאליק ביום י' סיוון תרצ”ה.

שמריהו לווין שאב מן התרבות האירופית מלוא חפנים. לבו היה פתוח לקראת העולם הגדול, אך קסמיו הרבים של עולם חוץ לא הוציאו אותו מעולמו שלו, לא ניתקו את הנימים הדקות, שדרכן ינק לחלוחית יהודית, מאור זה שבמסורת, במיוחד של האגדה, שכל ימיו היה אחד ממעריציה הגדולים. ואמנם מעטים ידעו כמוהו לעמוד על טיבה, על חן סגנונה, ועל חכמת החיים הצפונה במכמניה.

הד"ר לפילוסופיה מן האוניברסיטה הגרמנית, אשר העריץ את היצירה הספרותית והמדעית ושביקש לכאורה לעצמו בה את ‘העולם הבא’ הרוחני, היה בעצם מהותו מגיד בישראל; בפירוש: נצר מגזע המגידים היהודים, מיוצאי חלציהם וממשיכיהם של בעלי האגדה. נשמתו חוצבה מהיכל המידרש והמשל הישראלי. בכל שפה שבה היה מגיד את דברו לישראל – עמד בו טעמו המקורי. אותה צורת דיבור יהודית מקורית ואותה רוח חכמה יהודית ואותה מזיגה נפלאה של פיקחות ותום, של התלהבות ומהתלה, של הצלפת־שוט והמון רחמים.

היה לו המזל, שנולד בשחר התקופה, בימים שעדיין היה שמור המאור שבהשכלה בצירוף המאור שבמסורת ישראל, שבתרבות ישראל. תקופה זו שהעמידה לימים הגדולים אישים כאחד־העם, כא. ד. גורדון, כביאליק; אלה שינקו מלוא לוגמיהם מן המקורות, וידעו לצרף להם את המאור שבתרבות העולם. איש תורה ואיש תבונות, ראה את העולם דרך אספקלריה יהודית, וראה את היהדות דרך אספקלריה של העולם. בזה היה כוחו להסביר את הציונות, להמתיק את ערכיה לקרובים ולרחוקים. ואמנם זאת היתה שליחותו שהיה מגדולי המסבירים, שקמו לרעיון חיינו. לא היה סגור בנרתיקה של דוקטרינה צרה. דעתו היתה רחבה כפתחו של אולם, – דעה שהלב והמוח משותפים בה במידה אחת.

בזה היה קדם אישיותו, ‘שלא היה מפלפל לעולם’, – שהאירופאי וגם הלמדן שבו, לא טישטשו במשהו את איש־העם. ואם לא היה איש־ההלכה, כאחד־עם, לא היה חסר בשום פנים את כוח האנליזה החריפה. היה תועמלן גדול, תועמלן יוצר, משום שלא הסתייע בכוח הרגש בלבד, כי אם ידע להעמיק – היה בן־בית בכל תרבות ישראל. הסגולות המצויינות האלה נתמזגו באישיות יהודית קלאסית מטיפוס הקדמונים, שהיו שליטים בכל הרשויות. וכולן לא היו אלא חומר בידו להסברת הרעיון, שלו נשבע מראשית חייו ושאותו שימש בכשרון מזהיר ובאמונה גדולה כל ימיו.

תפקידו היה להאיר, ליישב את העקמומיות, שהן משמשות מימי עולם גורם לכל סבך, לכל אי־הבנה, שהרס ופירוד עמה. לא עמדנו עד היום על כל ערכם המוסרי והחינוכי של אישים, העומדים בפרץ, המונעים כל התמוטטות פנימית, הכרוכה באי־הבנה – באי־רצון להבנה. כשאחד־העם כותב את ביקורתו הזעומה על ‘אלטניילאנד’ של הרצל ונורדוי בועט במורה הגדול את בעיטתו הנורדאית המובהקת, – אין כשמריהו לווין עוד מסוגל להסביר, שכל הרעש יסודו בכוונה לא־נכונה, שייחס אחד־העם להרצל; שאוטופיה זו לא נכתבה אלא לשם תעמולה ציונית ולא לשם קביעת צביון תרבותה של מדינת ישראל שתקום, כפי שהאמין הרצל, לאחר עשרים שנה! בניתוח הגיוני, שאינו מניח מקום להרהר אחריו, מיכוח לווין, שהואיל ואחד־העם ראה, שהציונות המדינית משתמטת מבעיית התרבות, – דבר שהיה חשוב בעיניו כגורם ראשון לחינוך האומה וכתנאי לתחייתה – לא יכול שלא להבחין באוטופיה זו המשך אותו הקו שנלחם בו, בעוד שעל צד האמת, הניח בעל ‘אלטניילאנד’ את פתרון הבעיה הגדולה לעם עצמו, ששורת הדין נותנת, כי יבחר בלשון, שהמסורת הלאומית מחייבת אותה, ולא בשפה שכפו עליו תנאי חייו בארצות השיעבוד.

וכיון שלא החשיב מעולם פולמוס לשם פולמוס, אפילו אם כוונתו טובה, הכריע לווין תלמידו של בעל ‘על פרשת דרכים’, כנגד רבוֹ בעניין ‘אלטניילאנד’. אבל כאיש ההבחנה הגדולה לא הכריע גם לטובת האוטופיה, שלא ייחס לה חשיבות מיוחדת וסיים את הוויכוח באומרו: ‘אחד העם הוא שגרם לפירסומו של הרומן ‘אלטניילאנד’, שלוּלא זאת לא היה עושה כל רושם, לא חיובי ולא שלילי, בעולם הציונות’…

בסיום זה לא הראה ‘פנים שוחקות’ גם להרצל, אבל הראה את פני הכותב עצמו, שלא נרתע מלהגיד את אשר בלבו לשני האנשים, שכבודם היה יקר לו כל כך.

מזיגה הרמונית זו לא היתה תוצאה של פשרה, של טישטוש הניגודים למען השלום. ברגעים כי ניבעו הפרצים, לא כיסה בשום פנים עליהם. ידוע ידע, כי יש ריב שדווקא הוא משמש ערובה לשלום אמת, אשר יצמח ממנו. קוו בלתי מתמוטט זה גילה בסידרת מאמריו על הריב שפרץ בין ההתכחשות הלשונית של ‘עזרה’, שלווין הגדיר אותה כהתכחשות לאומית, ובין הקנאות הקיצונית ללשון העברית, שגילה היישוב אשר עמידתו על לשון האומה היתה בחינת עמידה על נפשו, – על נפש האומה. בכל מקום שלווין נוגע בפרשה זו של הלשון, אתה מבחין את זיקתו העמוקה אליה, כאל ביטוי עצמיותה של האומה. ‘אין הלשון כלי בלבד, שבו אנו מריקים את מחשבתנו… היא אינה העתק אלא מבע של כל ה’אני’ שלנו. ניחן אדם בתפיסה דקה – הרי הוא שומע בה את רטט היצירה של העם, את מנגינתה של נשמת עם'. קרוב למחקר המודרני, הוא יודע שהלשון היא בעצם מישקע התרבות, תמציתה, – לבושה ותוכנה יחד.

אתה שוב מכיר את המחצב שממנו נחצב. זאת היתה הכרת הקשר שבין ‘עם, ארץ ולשון’, שכל חוליה נשמטת עשויה לא רק למעט את דמותה של האומה, כי אם למחוק צורתה. על כן היה אחד המעטים, שידעו להעריך, להאיר, להבין את כל משמעה הגדול של מלחמה זו שנלחם היישוב ללשון העברית – לחיי רוחו, ליקר ולגדול שבערכי האומה. וכל כמה, שכל הסער שקם בימים ההם, אינו כיום, בתנאי חיינו החדשים, אלא ‘נחלת ההיסטוריה’, הרי נושמים אנו במחזור המאמרים ‘מלחמתנו’ את אוירם העז של ימי המאבק, שהיישוב גילה בהם את בגרותו במבחן הלאומי שעמד בו. ב’מלחמתנו' אנו רואים את הפובליציסטן האמיץ, את הטמפרמנט הלוהט ממוזג בצלילות דעת זו, שאין יקרה ממנה, שעה שמאחוריה מחלחלת החרדה הגדולה והמתמדת.

נאמן לציונות המדינית ולמחוללה הגדול, היה כולו יוצא חלציה של חיבת־ציון, שראה בה לא ראשית הצמיחה בלבד – כי אם גם את היסוד לרעיון המדיני בכל היקפו הגדול (הגדיר את ‘חיבת־ציון’ כ’ציונות בלחש‘, ואת הציונות כ’חיבת־ציון בקול רם’…). ואף שאין ההגדרה ממצה את הציונות המדינית, שהיתה מהפכנית לפי אופיה, בעוד ש’חיבת־ציון' נוסדה על התפתחות, על גידול אורגני, ולפי אחד העם – קודם כל על חינוך העם לתפקידו הגדול – על רעיון שעצם העבודה מכוונת בעיקר להכשרת העם לתכלית הגדולה – הנה בתפיסתו הצלולה, הבלתי מתחכמת של שמריהו לווין נתלכדו שני הזרמים – העבודה הקטנה והפרספקטיבה הגדולה – ללא ניגוד ביניהם.

השקפה בריאה זו, כפי שידוע, הלכה וכבשה מקונגרס לקונגרס את כל הרוחות – לה הסכימו לבסוף גם הרצל, גם אחד העם. אבל בתקופת הפולמוס, שבין שני המחנות, עמד לו לשמריהו הגיונו, עמדה לו תפיסתו החיונית וכוח הסברתו המצויין ללכד את המתנגדים המדומים והבלתי מדומים, להביא בלבם את ההכרה, ש’אין תהום רובצת בין שני המחנות', כפי שחשבו הנלהבים משני הצדדים; כי שתי התנועות האלה, או יותר נכון: ‘התנועה האחת בשתי צורותיה’ הולכות ממקום אחד ורעיון אחד מחייה אותן. כה מנע בחכמתו את הפירוד, שיסודו כמעט תמיד בנצחנות, בסבך שבתפיסה שבין שתי מחנות קרובות זו לזו ברוחן, בשאיפתן, – בשעה שהשטן מתחיל מרקד ביניהן.

ספר־מאמרים זה², אף שהוא נענה לשאלות מקריות שנתעוררו בחיינו, אינו ספר מקרי, כי אם בת־קולה של תקופה, שכל פרטי מאורעותיה ובעיותיה מצטרפים למידרש אחד, לתורת שלימה אחת. אנו חיים בשורת מאמרים אלה את חיי התנועה הגדולה, שקמה בישראל, שעל כורחה תבעה פתרון לשאלות העתיד – שכללה עסקי פוליטיקה ועסקי תרבות, שהעומדים מבפנים ידעו היטב, כי אין להפריד ביניהם – כי פתרון אחד לשניהם.

זאת האחדות שבכל בעיות האומה, שהיא היא הנקראת ציונות, באה לידי גילוי בעשרות המאמרים האלה, העוסקים בעצם בשאלה מרכזית אחת: בהתפתחותה של הציונות, בגידולה, – בצורך להתאימה אל שאלות החברה המקבילות והמנוגדות לה כאחת. תורת אחד־העם, כל כמה שאינו משועבד לה (בזיקתו לסוציאליזם, למשל), משמשת לו יסוד להקים עליה ולצרף לה מה שחידשו החיים המודרניים, מה שהיה צורך החיים וצורך הציונות כאחד. כל הבעיות שקדמו למדינה ושהיו צורך המדינה נידונות כאן על ידי התבונה הצלולה, על ידי הטמפרמנט העז והממוזג כאחד.

מי שיבוא להתחקות על שורשי הציונות בכל דרגותיה, מקדמות ליבלובה בתקופת חיבת־ציון עד הימים שנשאה פרי הילוליה, יקשיב מתוך כתבי הזכרונות ואוסף המאמרים את שירת חיינו, כסימפוניה אחת, דרך הלב והשכל המפעמים כל פרק ופרק שבספרים האלה.

באשר לא דברים שבכתב כאן, כי אם נשימת חיים גדולה, הפועמת בכל שורה – נשימת לב, שחשב, קיווה, האמין, ועמד בכל חומו, כשליח האומה ושליח הרעיון, עד יומו האחרון.

ואף־על־פי־כן עצם קסמו, סוד השפעתו, היו לא בדברים שבכתב, כי אם בחכמתו הגדולה, בלבבו הנפלא, שהשלימו זה את זה – בדברים שבעל־פה. התורה שבכתב – זה היבול של התרבות; מה שהוכנס הגורנה. זהו יסוד הקבע, מה שהושג, מה שניתן בעין. ברם, מה שאין צמיחתו נפסקת לעולם, היא תורה שבעל פה – זהו המחזור הנצחי בדם האומה. ממנו מופרש פעם בפעם משהו לדורות. אכן חיוּת מיוחדת שמורה בכל מה שטרם הוכנס הגורנה.

זוהי היצירה העממית. מה שטרם עבר עליו המגל – בנוסח ביאליק: האגדה שטרם הותכה להלכה. מה שעדיין פושט צורה ולובש צורה, וחליפות עולם לו. לסוג זה נמנית גם הדרשנות. זוהי האגדה, היצירה המתהווה.

במידה שהאומה מקדשת את התורה שבכתב, מה שנחרת באותיות בולטות על לוחות התרבות, בה במידה היא מחבבת את התורה שבעל פה – זו שאין בה עוד מן הבליטה המושלמת. המושלם והקבוע יפה ללימוד, אבל לא תמיד יעמוד לו כוחו לזעזע את הלב. רעיון חדש זקוק לאותיות מפרכסות. רעיון חדש יותר משהוא מוסבר על־ידי היקשים הגיוניים, הוא נקנה בכוח הניגון, בזימרת הלב. בתקופות של התעוררות קמים לכל עם מורים שבעל־פה, אלה המעבירים את הבשורה, בדמות דרשנים ונואמים, המזכים את הרבים. אבל לעם ישראל היו מגידים ממין מיוחד: מגידים זמרנים. פייטני־האומה שבכל דור לא היו בעצם אלא דרשניה, – בעלי האגדה, שלא פסקו מעולם.

מן דרשן כזה היה שמריהו לווין, אחד מבעלי־האגדה המצויינים שקמו לדור. העסקן בעל הלב הער היה גם סופר חרוץ, ופרקים רבים מספר זכרונותיו מעידים, כאמור, על האמן הנסתר, המקנן כמעט תמיד בכל אישיות יוצרת. אבל הנחל ינחיל לדורות הבאים בעיקר את ניגונו, זו התורה שבעל פה, שחותמו נועם הלב וזימרת הלב.

דורנו, חניך ההשכלה המודרנית, לא תמיד ידע להעריך תורה שבעל־פה זו. נפש הדור כלתה לשירה ומחשבה ‘חרותות על הלוחות’. שמריהו לווין היה אדם רחב־ההשגה. בעודנו צעיר נפקחו עיניו לראות את רפיון הדור ואת האורב לו מבית ומחוץ. מבחינה זו היה בלי ספק אחד המעטים, שהקדימו לראות והרחיקו לראות. אבל בכל שיעור קומתו נגלה, כ’בעל אגדה', כמורה הרבים. הוא היה מן המעטים, שבפיהם פירפרה תורת התחייה, התלהטה, התנגנה. לא לחינם היה קרוב כל־כך לביאליק, המשורר שלא הסתפק בתורה שבכתב, שביקש תמיד את כל שבע הדרכים ללב האומה, וידע שתרבותנו החדשה, זו התרבות שבכתב, אינה מספקת, ידע להעריך בשמריהו לווין חן זה שבשפתיו, שהמתיק תמיד את תורתו – ידע להעריך את החריפות היהודית, שנועם ושירה עמה. שניהם ידעו לברר את חזיונות ההווה בפסוקי קדמונים ואותה שעה להאיר גם את הפסוקים עצמם בחיי השעה, – להרחיב ולהעמיק את שניהם על ידי זיווגם. זאת היתה אותה מגידוּת, שיש בה לא רק מן האגדה הקדומה, שפירנסה את נפש האומה דורות רבים, כי אם גם (כדברי לווין בנאומו האחרון על ביאליק) משהו מן הנבואה. אותה הארה מסתורית, העושה את הרחוקים קרובים, החושפת בצירוף מופלא אחד את תולדות האומה מסופן ועד סופן – זוהי המגידוּת שיש בה אחד מששים מן ההתגלות הנבואית; ולכך נתכוון באמרו: ‘הנבואה נכנסה בגילגולה השני לאגדה’.

מין ‘בעל אגדה’ כזה היה שמריהו לווין, שידע להאיר לב יחיד ולב המונים – שבהשגתו המקפת לא נדחתה שכבת תרבות מפני חברתה. בזה היה ממשפחת ביאליק, שידע להעלות מתוך הנרתיקים החתומים של ציורי־ביטוי קדמונים את חיוּתם המפרפרת; שידע לקרב רחוקים ולפשט עקמומיות שבין עבר להווה. זה היה חוש הסגנון העממי, חוש האחדות, גילוי הרוח של האומה שבכל הזמנים.

מבחינה זו היה לווין אדם מיוחד במינו, מן האחרונים, שהיו נטועים ראשם ורובם בקרקע התרבות הישראלית – שבהם עצמם נתגלמה מקוריותה. כשעמד על הבימה אָצל חמימות זו על שומעיו דרך העינים החיות, הנבונות, המלאות יופי ורחמים. עינים יהודיות אלה, שצער, חוכמה, השתתפות היו מבריקים מתוכן תמיד, ומי שהביט אל העינים האלה, לא רק האמין בכל מה שיצא מפיו, כי אם דבק בו בלב ונפש. והשם הזה, עד היום, ארבע עשרה שנה לפטירתו יוצא מפי אלה שזכו לחיות במחיצתו (מהם עולי גרמניה, שהבחינו ביותר בעצמיותו היהודית – קראו כפר נחמד על שמו) – באהבה והערצה. לאהבה כזו זוכים רק אלה שבהם נתגלמו סגולות עם וסגולות אדם יקרות.

ארבעים שנה לעבודתו הספרותית

הפּובליציסטן, – ביחוד זה שרגלו אחת עומדת בתחום העתונאות, אינו איש חג, ורק לעתים רחוקות ניתנת לנו ההזדמנות להתבונן אליו בשעת הפסקה, לסקור בסקירה אחת את שטחי פעולתו הרחבים. כל עצמה של פעולה זו – שאינה נקבעת בתחומים מסויימים, שהיא תמיד במצב של התהווּת, – תמיד מוסיפה על הראשונות. יש בלי ספק משהו מעודד במלאכה זו, שהיא תמיד מרובת טורח ומרובת גוונים ומגעים, – שרוב השפע בא לה לפי רוב חובותיה, שהבטחון נקנה לה עם הכרח העשייה: שמכיוון שאין לה זמן לתהות, להסס הרי היא נעשית כל כורחה ומצליחה על כורחה. חובת־תמיד זו היא המחנכת בסופר־הזמן את הדריכות המתמדת, את הכשרון להיות מוּכן בלי הכנות, לראות ולהסיק בבת ראש – לקלוע תמיד ולא להחטיא. גם ההצלחה יונקת באיזו מידה מתוך הרגל, מתוך הקפיצה הישרה. אבל יש בלי ספק גם משהו טרגי בעצם התמידיות שבעבודה זו, בהעדר ההפסקה שהיא זמן ההתבוננות, שעת הנביטה הנעלמה. בתמידיות זו, בריבוי ההופעות (כל כמה שלא תהיה כל אחת לעצמה מוצלחת!) יש משהו מטשטש, מבליע. כאן דווקא השפע, הרציפות הם בעוכרי הסופר. בתוך השפע הזה מוטבעים לפעמים אוצרותיו הטובים ביותר.

זה כבר נעשה הרגל לנַבּל את איש העיתון – ביחוד את סגנונו, סימן הוא לטעם משובח. סימן, כביכול, לאנינוּת־דעת. ואם כי תנאי המלאכה מכריחים לעתים קרובות כאן אמת לוותר על השיפּור, מכריחים שלא לבדוק הרבה באמצעי ההבעה, הרי אין ספק שכאן כוּר ההיתך של הלשון. מתוך הכרח להענות לכל ‘מה שהיום מביא עמו’, הלשון מתגשמת, מתנסה נסיונות ראשונים, קולטת חיוּת לא־צפויה. השירה, שהיא נזהרת, כביכול, מסגנון העיתון, אינה מרגישה כמה היא נבנית ממנו, מתחזקת על ידו. בהשפעת ויטמן מתגדרים עתה כבר יותר מדי בביטוי העיתוניי: מוצאים במעבר מן הצירוף הפּייטני המעודן ביותר אל הווּלגרי חן מיוחד – חן שבהפתעה. אבל במאמר העתונאי הטוב משוקע באמת מרץ לשוני חי, בלתי אמצעי, משוקעת נשימת היום המלאה. סיגנון פיוטי משובח באמת חיוני באמת הוא צירוף אורגני (לא גרוטסקאי) של סיגנון קלסי וסיגנון ז’ורנליסטי. הוא שמציל מאיזה קיפאון, המלווה כמעט תמיד כל סיגנון מנופח יותר מדי. מה שהושקה לשד חיים אמיתי, אי אפשר שלא יהיה בו משום הפראה.

*

קליינמן הוא ז’ורנליסטן, ז. א. – סופר שהוא נענה לעניני־השעה, ועם זה: פובליציסטן מובהק, הווה אומר: סופר העומד על המשמר ונלחם לרעיון קבוע. עוד בנערותנו הגיעונו דבריו בצורת מאמרים, קונטרסים ואגרות־תעמולה. היה אחד מאלה שהציונות העמידה אותם, עשתה אותם לשליחה הנאמן לכל ימי חייו. סופר עמל הוא, שמלאכתו תמיד חובה ולא רשות, ומדת ההערכה לגבי פעלו היא שונה מזו שאנו נוהגים בסופרים בני־חורין, באלה היושבים על האבנים רק לאחר ש’מלאו ימיהם ללדת‘. כאן מידת ההערכה אינה מידת השלימות שבפרט, כי אם זו, שחיים שלמים מקופלים בתוכה: זו שבהתמדה, בנכונות, במהירות התפיסה ובמיצוי הנתפס. קליינמן היה עוד צעיר מאוד כשנעשה כרוֹזה ומשמשה של התנועה. גם עובדה זו מעמידה על אופיוֹ: על כשרונו להשיג בבת אחת, להכיר, לדעת את המלאכה אשר לפניו. הוא לא היסס הרבה, לא עשה חשבונות. לא נעשה ציוני לשיעורין, כי אם נשמע מיד כולו לקול הקורא לו. מיום שהכרנוהו לא ראינוהו כסופר סתם, כי אם כמתווך בינינו ובין התנועה, כמודיעה הקבוע. סוחר היה, ואת מלאכת הסופר עשה ימים רבים תוך כדי התעסקות במסחרו. עוד בימים ההם, כשיסד בברדיטשוב את הוצאת ‘עזרא’, והיה המשביר הציוני לחבל הדרום והיה מזדמן עם העסקנים שבעיירות בתחנות מסילת־הברזל שבהן עבר, ניכר באופיו הידידותי, המשפחתיי, ידע לקרב אנשים, לעשות נפשות. כשהוא אומר (בהקדמה ל’דמויות וקומות') שרק אלה מימי חייו ‘ראויים להקרא בשם חיים’, שהיו ‘ימי עבודה לעמו ולתעודתו ההיסטורית’; שהוא יציר הציונות הקונגרסית, אשר מנשמתה הופח רוח חייו בקרבו, לבו – מידה ניתן לו’, אין אלה דברי מליצה והפרזה. בלי עיקר זה לא היה טעם לכל מה שעשה מנעוריו ועד כה. אחד היה בימים שישב בבית מסחרו בברדיטשוב ולאחר שגלה לגליציה וגילגל ב’טאַגבלאַט' הלבובי, וגם לאחר שחזר מגלותו לאודיסה והוגלה שוב על ידי המלכות הרשעה לסרטוב ובא למוסקבה במקום שעבד עם גליקסון ב’העם' וחזר שוב לאודיסה ונמלט לברלין ונטה את אהלו בלונדון עד בואו אלינו: באשר גלה, גלתה שכינת הרעיון עמו. זה היה מקור חיוניותו, מקור השפעתו על הסביבה. הוא השפיע בחמימות זו שנשא עמו מימי נעוריו, באותה אהבה לאיש־המעשה ולאיש־היצירה, שראה בשניהם את מגשימי החלום. הוא לא הבדיל בין שניהם. ואף שראה את עצמו כ’יהודי פשוט' וקוויו היו ישרים, ולא אהב להתחכם הרבה, לתקוע עצמו הרבה לסוגיות מסובכות, גילה רוחב של הבנה בתחומו ומחוץ לתחומו. השיג גם את הציונות השגה מלאה יותר מחבריו הרשמיים.

מעלתו היתירה, שאינו רשמי. פשטות זו של אדם, הדורש ללב וההתרשמות הישרה היא ‘אוריו ותומיו’ – זהו המחבב אותו עלינו תמיד כסופר, כעסקן, כעורך. אין הוא בא אלא לבאר, ליישב – להבין את הדברים כפשוטם. הוא עמד על ליקוי יסודי זה שבנו: להאחז תמיד בטפל, בארעי, המופשט שבהזיה – מה שנותן את אותותיו הנוראים בכל פולמוס־דעות עד היום אצלנו. ועל כן ראה את עיקר תפקידו, תפקיד עטו הבהיר, המהיר, ליישר את התפיסה המעוקמת, להעמיד את הדברים על תמציתם ההגיונית. במלחמתו זו עם התועים והמתעים גילה תמיד את סגולותיו המצויינות כמסביר, כאיש־הפולמוס שמתינותו הטבעית אינה מקהה את חריפות הוכחותיו.

*

כמעט כל אלה שדיברו בו ל’יום הארבעים' שלו, ציינו את סגולתו העיקרית: קלות הכתיבה, מהירות ההגבה. בזה היה בלי ספק אחד הראשונים אצלנו. לאחר סוקולוב לא היה, כמדומה, איש בדורו ששלט בעטו כל כך, שניבו נמצא לו בלא חבלי חיפוש – לא היה סופר שכלי זינו תמיד עליו, כמוהו. יכולת זו, שהאיסטניסים רואים בה טעם לפגם, היא כוח שאין לזלזל בו. וודאי שטוב חלקם של אלה, שאין חובת השעה בוערת עליהם, והם יושבים ומחכים לשעת־כושר, – אלה שגורלם היטיב עמם ושניתן להם לכתוש את זיתם ולהוציא את השמן המזוקק ביותר. אבל אלה היודעים מהי עמידה במערכה תמידית, עת פגעי יום ופגעי שעה מחייבים להענות, ובלי שהיות, ובכל כובד האחריות, – מכירים מה כוח טמון ב’קלות' זו של סופרים שלא ניתן להם להתכשר, להפּנות, והם מוכרחים לכתוב את דבריהם בהיותם כואבים, – פעמים, בעוד מתם מוטל לפניהם. את כל הכשרון הרב, כוח הנפש הרב המתבזבזים כאן תמיד לאין שיעור, טוב שיעריכו גם אלה, שניתן להם לעבוד מתוך צלילות דעת ומנוחת דעת כשעטרותיהם בראשיהם. בסופרים מסוג זה, שעל גחלים יהלכו, יש להביא בחשבון את המרץ הכביר להעיר ולהתעורר פעם בפעם, לדלות את כוחם, את רוח הקודש שבהם מכל פינות נפשם, מכל שקע דמם. כמה כאן משתמט, מתפזר, נעלם מן העין! בהעריכנו את פעלם של סופרים אלה, חייבים אנו לצרף גם מה שלא ניתן למנין, מה שנסחף על כרחו עם שטף הימים. כוחם של אלה להפתיע אותנו לפעמים בדברים ש’מחוץ לתכנית', יותר מבגופי מלאכתם. ודווקא, זהו שבא כאן שלא במתכוון מצטרף לחשבון גדול. זוכר אני פרקי־עראי, דפי־עראי של קליינמן שמחוץ לעבודתו הפוּבליציסטית, שהפתיעוני בכשרון, ביכולת של ביטוי, שלכאורה אינם מצויים אצל ‘הסופר המהיר’. איני יכול שלא לשוב ולציין אותו פרק מזכרונותיו על נסיעתו עם ביאליק למוסקבה, שבו מסופר על ביקורם אצל קומיסר סובייטי, ביקור לילה מוזר כחזיון־לילה, – הייתי נרעש מן התיאור, מכוח הקליטה, מן הדרמתיות שבשיחה, ורשמם לא פג בי עד היום.

*

הוא ראה את עצמו כתלמידו של אחד־עם. אחד־עם הוא המורה הגדול. אבל היה לו לעינים, אף כי לא שימש לו דוגמה, גם סוקולוב. מטבעו שאינו קפדן בביטוי, אבל סיגנונו פשוט, בהיר. טבעי כלשון שיחה. בנחת ידבר. מבאר וחוזר ומבאר. אינו מתגדר לא ב’לשון' ולא בחריפות. וכאמור: גם לא באמצעי פולמוס קולניים. אף־על־פי־כן אינו תמיד פשטן ואינו גם מסביר בלבד. לכשירצה, הוא גם אנליטיקן. יודע להראות כמה נשכר לפעמים סופר מפגימותיו… גם הוא עצמו נשכר לא מעט מזה, שאינו קפדן, שאינו מרבה לבדוק. הוא ממתיק את שיחתו בחוט של שיחה בלי אונס, שהוא ממשיך על דבריו, ואנו סולחים לו כשהוא נכשל לפעמים. אין מקפידים בדיבור.

ברם, אין הוא ‘איש שיחה’ מסוג זה, שהכל משמש לו ענין ל’חיבור‘. הוא מכוון תמיד את הדברים ל’נקודה’ שלו. אוהב לראות את חזיונות הרוח מחוברים, משולבים זה בזה: אוהב לדון דור מדור, תקופה מתקופה.

את רוב ספרו ‘דמויות וקומות’ הקדיש לגילוי שורשיה של המחשבה הלאומית, את ההתעוררות הראשונה בדור ההשכלה. בתקופה זו של התבוללות מדומה גילה פתוס לאומי עמוק, הבין (בניגוד ל’פשטנים' מסוג אחר), שספרות עברית וציונית הן היינו הך. ושיכול סופר עברי להתנגד לציונות מדעת ולהיות ממעורריה וממכשיריה הגדולים ביותר שלא מדעת. בפתיחה לספר זה הוא שמח להראות, מתוך ניתוח נאמן של יסודות ההשכלה, שבמעמקיה חילחלה כל החרדה לקיום האומה ולתרבות האומה שליוצרי הציוניות – שטובי המשכילים לא ראו אפשרות של קיום בנכר, לא בחומר ולא ברוח: שכל מה שניבּאו לא ניבּאו אלא לרעיון הגאולה.

בספרו של קלוזנר ‘ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה’ (ביחוד בספר השני, המצויין בבדיקת המקורות היסודית) קונצפציה זו מוארת על־ידי חומר עשיר, שהוא מדהים ממש בציוניות בולטת, ודאית. קליינמן לא נתכוון להראות ב’ראשונים', אלא את היסודות הלאומיים שבהם, והראה זאת בטאקט מרובה – בלי אונס, בלי דרושים. ואמנם כיום ברור, שההשכלה שלנו לא יכלה להיות אחרת. אנשי ההשכלה של הגויים יכלו להתכחש (וגם הם רק מן השפה ולחוץ) ללאומיות, כיוון שהרגישו שלא מדעת כמה היא מובלעת בדמם, בכל קנייני האומה מבית ומבחוץ. אבל התכחשותו של יהודי לעמו היא התכחשות לאדם שבו, וכיוון שהמשכילים הטיפו לאדם השלם, ממילא הטיפו לתרבות לאומית, גם לתקומה לאומית, ולא מקרה הוא, שכמה מגדולי ההשכלה נעשו אחר־כך ציונים נלהבים: הם נעשו בפועל מה שהיו קודם בכוח.

רעיון זה הוא הקוו המבריח את הספר ‘דמויות וקומות’, אבל ניתנו בו גם כמה מסות ביקורתיות טובות, קלסתרי־פניהם של סופרים שונים, שבהם מתגלה קליינמן המבקר, ואף כי ניכר מיד שאין זאת אלא ביקורת של פובליציסטן, שאינו מבקש בסופר לא את ‘שלו’, אין תפיסתו מצומצמת. אינה ‘פובליציסטית’ בלבד.

כלום יש בקורת (הוגנת למושג זה) שהיא פובליציסטית בלבד? נדמה לי, שביקורת כזו אינה בעצם אלא טעות הגיונית. מבקר אמיתי, ותהי זיקתו פובליציסטית ביותר, הוא תמיד גם מבקר אסתטי. לא רק בלינסקי שזיקתו לערכה האמנותי של היצירה כל־כך מוטעמת, כי אם גם דוברוליוּבּוב וטשרנישבסקי, שעליהם בעיקר נתחנכה גם האינטליגנציה הציונית ברוסיה, לא הסיקו את מסקנותיהם הציבוּריוֹת אלא לאחר שביססו אותן על ערכי עצמה של השירה. האמת שבשירה – היא היא שהיתה להם המשענת הנאמנה ביותר, הבטוחה ביותר למסקנות אלו. כל מה שביקורת מצטמצמת יותר בהפשטה פובליציסטית, היא מדלדלת את עצמה ואת היצירה המבוקרת עמה. ואף על פי שקליינמן דן לשלילה את ביקורתו של פרישמן על שהיתה ‘אינדיוידואלית’ ביותר, בעוד ש’מבקר צריך, לפי דעתו, קודם כל להבחין במחזה החיים הקיבוציים, להבחין בנידנודי הנפש הקיבוצית' וכו', הוא שוכח לפעמים את התורה שהוא דוגל בה, ואז הוא מבין, שמבקר הוא קודם כל פסיכולוג, אמן הרואה ללב אמן, ועליו להבין ‘קודם כל’ – לעולמו האינדיוידואַלי. אילו נתן דעתו על כך בכתבו את מסתו על פרישמן, היה בא בוודאי לידי מסקנות אחרות: היה מבין שעם כל הפגימות שהוא מוצא בביקורתו, היתה ביקורת זו הראשונה שחינכה את הדור להבחין ביצירת אמת והכשירתו להשגה צרופה של השירה. והרי זהו תפקידה הראשי של הביקורת.

קליינמן עצמו מגלה פה ושם מידת־הערכה אחרת. דווקא פסיכולוגית. מבין, למשל, שסוקולוב לא היה ‘איש מלחמה’ ולא רק משום ש’לא אהב את המלחמה‘, כי אם משום שראה את רוב המלחמות שבספרותנו כפרי אי־הבנה (‘פרי בלבול דעות וערבוביה של השגות ומושגים’) ושאילו הכירו שני הצדדים את הדברים כמו־שהם, לא היה מקום לפולמוס כלל. כמה היטיב קליינמן בהערה קטנה זה להאיר את סוקולוב, – רוח זו שכללה את הכל, שהכירה את כל קטנות־המוחין שבויכוחים על הפרשי גוון שבמחשבה, ושנבצר ממנה לדעת, שב’הפרשי־גוון’ אלה כלול לפעמים מה שמבדיל בין דור לדור, בין תקופה לתקופה.

ואפילו כולנו מודים, שביקורת ציבורית זו אינה מספקת ושהיא עשויה לצמצם, עשויה גם להטעות, – יש להם למאמרים אלו, בזכות האחדות שבזיקה, ערך חינוכי ולימודי, נוסף לזה, שהם מושכים את הלב בנעימותם הצלולה ובכשרון ההסברה שבהם. ואולי דווקא הצימצום הוא שיוצר את פרצופה העצמי של ביקורת זו.

*

אנו ניפנים מעט מאוד לפובליציסטים של התקופה. פרט למעטים, אין הדור, הנזקק יום־יום לדבריהם, מכיר אותם, העסוקים כל ימיהם ב’השקעה', מתוך הארה מרוכזת של הביקורת. רובם גם אינם מכונסים, להפסד הקורא, ואנו מצרפים את דמותם קוו לקוו לפי קטעי דברים וקטעי רשמים בלבד.

במלאות ארבעים שנה לעבודתו הספרותית והעסקנית של חבר חביב, אנו שמחים על ההזדמנות שניתנה לנו להגיד לו את תודתנו, אם גם לא ניתן לנו לציין את פעולתו אלא בקווים מעטים ובלתי מלאים.

שרטוטים לדמותו

פובליציסטן, מבקר, חקלאי, וכמנה נוספת: אמן, איש הביטוי החותך, רב־המראות ורב־הצלילים, העושה את כל אלה דמות אחת. עוד משורותיו הראשונות, שפירסם לפני חצי יובל, נתנה את אותותיה רוח רעננה, משתרעת, עשויה לבלי חת. היא שצרפה אותו מיד אל חבורת ‘המעורר’ וקרבה אותו לאנשים, שתביעותיהם מרובות, כדוד פרישמן. במפרשים מתוחים הפליג. היה בניבו מחן הנוער ומהתלהבות הנוער, ועמוק, באין רואה, היה מחלחל בו, כמו בכולנו, היאוש מעצמנו, מכל אשר מסביב לנו. ברם, גם היאוש נשם אותה נשימה עזה, שיש בה כדי לעודד יותר מבכל אמונה מלומדה.

אותו הפתוס מלווהו עד היום. הוא אינו מבליע דבר. הוא מדבר במלוא קולו, במלוא נשימתו. הוא תמיד משתער. הפובליציסטיקה שלו אינה רוצה רק להוכיח, כי אם להזיז, להניע, להביא לידי פעולה. לא לתקן תקנות, כי אם לשנות את פני הדברים. הוא פובליציסטיקן־פייטן בה במידה שהוא חקלאי־תיאוריטיקן. ההלכה נמשכת אצלו אחרי המעשה – מובלעת בתוך המעשה. בלכתו למסעותיו בארצות שונות, כדי לחקור את דרכי החקלאות החדשות, יותר משמוכיחים לו המספרים, הוא מתרשם מן המראות. העיקר לו: כיצד חיים בני האדם, כיצד הם עובדים, ולא: כמה מכניסה להם עבודתם. דמותו המוסרית הוטבעה מיד. הוא נעשה בן־לויה ומורה־דרך לבני העליה השניה, שמשכו גם את ברנר בפשטות מחשבתם ואמיתה, ויחד עמו ועם אנשי העבודה הוא יוצר את ‘הגוש הריאליסטי’, שהגביר את יסוד המעשה בחיינו והחריש את המונם של הדברנים. עד היום לא נערך עוד תפקידו זה, לא הובלט כראוי בתפיסת הדור ערכו המיוחד. המקצוע החקלאי שבו השקיע ימים רבים את מיטב כוחותיו, עשהו, בעיני רבים לסופר־מומחה, והוא גם בכל עבודת מחקר היה צופה לנשמת דורו וחוזה עתידות האומה. סגולת נפשו המובהקת היא אחדות התפיסה – תפיסת האמן, שהנסיון וההיפותיזה מתלכדים ברוחו לאחד.

ככל אותה חבורה, שאליה נקשר קשר נאמן לכל ימיו, צימצם את שכינתו וראה את תפקיד חייו בשימוש העובד, בכבישת דרכים להתיישבות. הוא רואה את כל כובד המלחמה לחיים החדשים, ומחפש דרך להקל, להתאים את תנאי העבודה אל התכונה הלאומית. ככל אלה, שעיניהם לא הוּכוּ באבק ההזייה, הוא רואה את יסוד קיומנו בחינוך העם לעבודה חקלאית, אבל הוא יודע היטב, שאין זה פרוצס קל, שהצלחתו תלויה רק באמצעים שמחוצה לו. הוא שייך עוד לדור המחמירים – לאלה, שאינם מרפאים את שבר העם על נקלה. עם כל התנגדותו לאחד־העם, הכפות עוד לצללי המסורת, היה תלמידו ברוח, וכמוהו, אינו נוטה להקל. ידוע ידע, כי מלחמה לנו כאן בטבע, בסביבה, ועל הכל – בעצמנו, באותו יסוד הורס, הטבוע עוד בכל הווייתנו גם בשעה שידנו אוחזת כבר במעדר ובמחרשה. הקסם השופע מאישיותו לעובד, הוא בקדרות מבריאה זו, המסתתרת תחת ניביו המחוטבים. זה הוא הפתוס שבקריאה לבניין ולמהפכה יחד. הוא, שעמד במערכה עם ברנר וא. ד. גורדון, השלים את תורת האמת של אלה בלחמו נגד רומנטיות בעל־ביתית זו, המתעלמת מן הזעף שבבנין צל החלומות.

הוא, איש הניגון, שצמאונו לחזון מתגלה לא רק בדברים כפואימות־המסע שלו ‘בשדות רחוקים’, כי אם בכל שטף סגנונו העז, הריתמי, שיופיו ניתן לפעמים במידה גדושה כל־כך, נלחם כל ימיו בחמה שפוכה עם ערכי־השווא, עם כל מה שנגרר אחרינו מן המליצה ומטה אותנו שלא לצורך הצדה – קו זה שנטו הריאליסטים הגדולים של דור ההשכלה: יל"ג, מנדלי וליליינבלום – ואשר שומה עלינו להמשיכו בכל תוקף גם כיום. רוחו של ריאליזם זה, שהבריא מעט את חיינו, שעקר אותנו משממת הבטלנות, היתה המפעמת את כל עבודת חייו. הוא לא נתפס לדוקטרינה, לא היה מעולם איש, שפעמוני רעיון מפשט מצלצלים לפניו ומחרישים את קול החיים הקרובים, כי אם נלחום נלחם לסגנון חיים חדש, לצורות החיים אשר תהיינה הולמות אותנו. כפובליציסטן, כאמן וכחקלאי חתר אל ריתמוס חיים שלם, שרק בכוחו לאחות את קרעי חיינו, המטולאים גם כאן טלאי על גבי טלאי, ולרפא את כלכלתנו הרעועה. כאותה החבורה המצומצמת במספר והעשירה כל כך בהשפעה, שמתוכה צמח ובתוכה עבד, ידע שמלחמה ארוכה לנו עוד עם הקרוב, עם הסובב אותנו – עם כל השגות־החיים והרגלי־החיים, שיש בהם כדי להחריב בשעת זעזועים אחת את כל המשק הלאומי שלנו. הבראת האדם והבראת המשק כפרוצס אחד – זה היה החידוש שהביא עמו. ברם, הוא אינו מן הקוצבים ‘קב חרובים’ לאלה הנתונים אל מול פני המלחמה. עם כל מלחמתו לפשטות חיים, שרק היא תכונן את קיומנו בארץ, הוא חרד לחייהם של אלה שלא יתדלדלו מדוחק בחומר וברוח. יודע הוא, כמה יש לשמור על חומר של בניין זה שלא יתנוון, ועל־כן לא בנה מעולם את בניין עתידנו על הצטמצמותם של אלה, הנושאים על כתפיהם את כל כובד הבניין.

בזה הרחיק לכת מרבותיו, אשר האמינו, כי ‘הקב’ הוא תמיד גם ה’נקי‘. הוא לא גרס בשום פנים את הצימצום בד’ אמות. מרחב תבע, אשר יבער אחריו את כל פסולת הגיטו; מרחב, אשר לא יגדל נמושות, כי אם יקים אנשים זקופים וטובי־עין, אנשי־טבע פשוטים – לא נבחרים, לא ‘ל"ו צדיקים’. ב’צדיקים' לא האמין. גם בזה היתה יראת הרומנטיקה על פניו. בהאמינו באיש־הטבע, התובע מלוא רעיון עם מלוא חיים, כן הוא חושש לקדושה יתירה, הנטויה תמיד על פני תהום. על כן לא היו פניו מעולם אל ה’כהנים והנביאים', אשר ישמשו דוגמא לפי שהוא, כי אם אל אלה, היודעים לחיות חיים שלמים קודם כל לעצמם.

לא להוריד את הקדושה נתכוון, כי אם להרים את החולין, לקדש את המצוי. בהכירו את הסכנה, הכרוכה בחיים ה’מוצגים לראווה', התאמץ לבער את הפומביות החגיגית, לכבות את האבוקות הצבעוניות. אכן בצמאו לענות־חיים לא גינה את השירה ולא דיבר סרה ביופי. כתעבו את הפאר הדיקורטיבי, המכוון לאחרים, כן שאף להעשיר את צבעי החיים הפנימיים, את האור המכוון לעצמנו. במחקו את צבעי הרמיה נתכוון לגלות את הגון היסודי. גון האמת הלוהט במסתרים.

צימצום קפדני זה אינו יונק מתוך שממון, מתוך דלות שבנפש. רצינות זו מרננת מרוב בטחון, מרוב אמונה. ריאליזם תקיף זה אינו אלא דזינפקציה, מין אמצעי ממרק ומטהר את המהות משכבת התרמית שנערמה עליה במשך דורות. זוהי הקנאות לאמת האחרונה, להוד הרעיון שלא יחולל מקורטוב של קדושה מסופקת, ביסוד קנאי זה אינו אח לאותם הקומדינטים, הממלאים עתה את עולמנו שאון רמיה, כי אם לאנשי הרצינות הגדולה, שהקימה לנו התקופה כמנפצי האלילים האחרונים, העומדים עוד על דרך האמת. זאת היתה שכבה חדשה של השכלה, לא אותה השכלה שנלחמה נגד הספר הישן בשם הספר החדש; כי אם השכלה, שיסודה – ביקורת תמידית, איורור תמידי של החדרים, שחלונותיהם היו סגורים כל הימים.

המשך המלחמה הוא לתרבות אנושית, לבהירות מחשבה ולבהירות עולם. עוד אימת הצללים עליו. סכנה בהם לכיבושי הבניין. ברם, אין זה ניהיליזם לשמו, כי אם אזהרה מפני אינפלציה רוחנית, שאין לה וולוּטה באוצר קניניה החיוניים של האומה. תורת־משק היא לא רק משום שיוצרה בא מבית־מידרש חקלאי, כי אם משום שביסודה הוטבע החוק של שיווי־המשקל הנצחי שבין החומר ובין הרוח.

במובן זה מניח א. ציוני יסוד לתורת האחדות של המשק הלאומי – החומרי והרוחני, שאין להפריד ביניהם מבלי להזיק לשניהם. מתוך הבחנה רבה והשתתפות רבה נוצרה. היא קיפלה תחתיה תקוות־דור ונסיונות־דור, – דור שהכיר בכל רפיונו והכיר בכל תבוסותיו, ובכל אלה לא מיעט את דמות מאווייו ולא הודה בגאולה שאינה שלימה.

א. ציוני כאמן־הדיוקן¹

מתוך דמויות אנשי העליה השניה

א

באנשים האלה, שהיו מעטים מעטים, קשורים זכרונות יקרים. הם, ששימשו לי דוגמא, נעשו קרובים לי בבת אחת, היו רעים ומורים, והם שחיזקו את אמונתי בהתהלכי בודד ומאושר על אדמת המולדת. מה מאוד חפצתי להעלות את דמויותיהם עכשיו, שהם הולכים ומתמעטים, אך שרידיהם עודם גם כיום המובחרים, המשען הנאמן ביותר, אלא שאורם חופף עלינו, וכל עוד הם עמנו, הלב מלא בטחון, כי נכון צעדנו – וכי הולכים אנו לקראת השמש.

טוב לזכור את אלה, שהיו לנו בני־לויה חיים שלמים, שבהם נתגלמו הבאות בטרם באו – אלה שבהם נאחזנו כאשר מטה הרוח. כה טוב, כי מצאנום בראשית הדרך כשהיינו זקוקים להם כל כך – כי לא שכחנו את חסד נעוריהם, נעורי התקופה, שהם הודיעו על בואה.

אחד מהם היה יצחק וילקנסקי, שמלאו לו בימים אלה שבעים וחמש שנה.

ב

יום שדרכו רגלי ראשונה בנמלה הרועש של יפו הישנה (היה זה בראשית אב שנת תרע"ב) היה בלי ספק התאריך הגדול ביותר בחיי. לאחר שישבתי שנתיים בנאות־יער, ליד וארשה, מתוך החלטה נחושה שלא להתיישב ישיבת קבע בנכר, הרגשתי, כי ספינת חיי עוגנת בחוף. רגלי צעדו בטח, אף כי נדרשתי מפקידי הנמל למסור להם את דרכוני כערובה שאשוב על עקבותי ביום מסויים. בעד חלונות דירתו של בצלאל יפה ז"ל שאיכסני עד שאמצא לי דירת קבע, הבטתי לרחוב אחד־העם המוצף שמש, ולא שבעתי את מראות תל־אביב הצעירה. לא האמנתי, כי אמנם בא חלומי, כי תמו נדודי, כי מעתה הוכרע הגורל לטובה לכל ימי חיי.

אבל כשישבתי בחדרי (היה זה בבית שברחוב קלישר, ומעל המרפסת הבהבו עוד החולות במבואות של תל־אביב), וניגשתי לעריכת החוברת הראשונה של ‘מולדת’, שהיה הכרח להוציאה באלול, לצאת השנה – ושבתי ובדקתי את החומר המעט אשר באמתחתי, לבי נפל עלי. עוד בהיותי יושב בבדידות יער, נענו לי כמה מידידי (ברדיצ’בסקי, דוד פרישמן, יעקב כהן), ושלחו לי קומץ שירה ופרוזה מן המובחר. אך זה המעט שחיזק אמנם את דעתי, לא היה מספיק כלל וכלל. סמכתי על סופרי הארץ, שהם ימלאו את החסר; אבל כמה מהם (צמח ושמעוני) עזבו בינתיים זמנית את הארץ. ברנר לא בא בחשבון לירחון מסוג זה, וש. בן־ציון שקידם את פני בחיבה אמיתית, לא יכול במצב שנוצר להענות לי. הוא שמח, שהירחון נמסר לי לעריכה, ולא לאחר, אבל לא יכול לתת דבר בעתו. אף דבורה בארון, שעמדה כבר בסימן העליה, לא יכלה להיות לי לעזר. כעורכת המדור הספרותי של ‘הפועל הצעיר’, היו לה צרות משלה, ולא חפצתי להטרידה. כללו של דבר, לא ראיתי לפני את האנשים שישאו עמי. פניתי אל מאיר וילקנסקי, שציוריו המעטים הרנינו את ההווי החדש, וגם הוא הכזיב. הוא היה שקוע בפקידות, ולא היה, כנראה, אדם שהוכשר, כרוב סופרינו בימים ההם, לעשות כמה מלאכות בבת־אחת.

כמעט לאחר ייאוש גיליתי את האנשים שעמדו ל’מולדת‘, אבל בראשית הדרך חילצוני מן המיצר בעיקר שנים: משה סמילנסקי, איש השפע, פרימיטיב יקר, שכתב לתומו, והקוראים הצעירים שבלעו את דבריו, ור’ בנימין, איש ההומור ואיש הבהירות, שכל מה שכתב התאים לגדולים ולקטנים גם יחד. עמד לי גם חיים הררי, מחנך מלידה, שכתב בענין רב את תולדות רוסו, וזה היה חומר ההולם ביותר ירחון כ’מולדת'. אבל ההוראה קדמה אצלו לעבודה ספרותית. אפילו מתרגמים טובים, כמ. אזרחי, לא נמצאו אלא בקושי. כמה מעטים היו אז בישוב אלה שיכלו להניח את דעתי!

ג.

אכן היו גם אז בארץ סופרים, שקולם הגיע בעודנו עומדים מבחוץ, ולקולם היה הד גדול – הד של קריאה והד של בשורה. זה היה קולם של אנשי העליה השניה, אף כי רבים מהם כמעט לא הוחזקו סופרים. האנשים האלה חוננו בסגולות נפש מצוינות כל כך, שאחת מסגולותיהם הטובות, מה שרבים מהם בורכו גם בכשרונות של אנשי יצירה, כמעט שהובלעה כולה – על כל פנים לא הובלטה במיוחד, ודומה, שלא הובלטה כל צרכה עד היום. מכאן, שדור עשיר במעשים אינו זקוק למעלות נוספות. בעשיה עצמה, בהתמדה, בהשגה הגדולה על תפקידם על תפקיד דורם, היה כלול ממילא כוח יצירה, היה כל מה שנחשב לכשרון, מה שלמעלה מכשרון.

ברם, ימים רבים, וכאמור – במידת־מה גם היום, לא סיכמנו את כל עושר הרוח שהעניקה עדה מופלאה זו לדור שנתחנך על ברכיה. לא הוטעם, כי היא שהניחה יסודות ראשונים לספרות א"י; ואנשים אלה היו גם הראשונים שקלטו קליטה עמוקה את התרבות שהעניקו להם רבותיהם בשירה ובמחשבה. כשם שהיו מחנכים טובים לדור שבא אחריהם, כך היו גם חניכים טובים לאלה שקדמו להם. הם שהיקנו רציפות ליצירתנו, שהסיקו את המסקנות של תורת ראשונים לא במעשה בלבד, כי אם היוו גם את השכבה החדשה של אנשי התרבות עצמה, הוסיפו לה חיוּת – חיוּת זו שאינה מצויה אלא עם התמדה, עם ההגשמה.

זה היה החידוש האמיתי, שהביא אותו דור, – שגם צמאונו ליצירה, לנקודת הכובד של חייו לא היתה ספרות לשמה, כי אם התוצאות הממשיות, היסוד לבאות. ועם זה הם שהעמיקו גם את המחשבה כצורך לחזק את אמיתם, להוכיחה לאחרים, להוכיחה לעצמם. בזה היתה חשיבותם החינוכית הגדולה, שהחשיבו את עבודת המחשבה כאחד המכשירים להצדיק את רעיון חייהם. דווקא זיקה כגולה זו לספרות נסכה עליה אצילות מיוחדת, הכשירה להבנה, והכשירה להפראה. ספרות זו שלא לשמה נעשתה ביטוי לתורת חייהם. היא שקידשה את הכתב, את אהרונוביץ, ואפילו את א. ד. גורדון, העריכו גם אלה, שיצירות מופת, משלנו ומשלהם, פינקו את טעמם הספרותי. מה שהצמיחה אדמת ארץ ישראל השפיע דור שחתר לשירה, סללו דרך לחיים של שירה. רבים מהם הגיעו לא רק בזכות כשרונם, כי אם באש הקודש שהדליקו, לידי מדרגה, בזה שהיו דרוכים כולם ליצירת חיים גדולים, חידשו גם את היצירה שבכתב.

מה שעשה את האנשים האלה למחונני כשרון, מה שהעמיק כשרון זה והוסיף לו מה שחסרים לפעמים גם אנשי יצירה מובהקים, היו בעיקר סגולותיהם האישיות – אותה התמכרות לייעודם, אותה הכרה בייעודם, בייעוד דורם, שראו אותו כאחראי לרעיון שהיו מבשריו ומגשימיו כאחד. סגולות אלה הוכיחו שהיתה זאת עדה של ‘אנשי מקור’, שלא הוכשר להקימם אלא דור־סגולה, דור שעצם התגלותו בשעה הנכונה היה בגדר פלא.

היה זה דור שהירבה לעבוד והירבה לחשוב. אופייני לדור זה היו אנשים כא.ד. גורדון, שהיה עמל במחשבה, כשם שהיה עמל בטוריה – כיוסף אהרונוביץ, כב. כצנלסון, שנקראו מאחרי המעדר לפזר את דמדומי הרעיון וליישר את הדוריו. עמל־רוח זה ללא חשך הוא שאצל אור על דמותם, עשה אותם לדור יוצר ומקיים, דור שאינו חוזר.

לא תמיד נבחין, גם באלה שהם קרובים לנו ביותר, עם המגעים הראשונים. את יצחק וילקנסקי זכרתי מן המאמרים הפובליציסטיים הרעננים שפירסם בירחון ‘הזמן’, ‘המעורר’ – שירה שנתלבשה בלבוש פובליציסטי. נעימה פרישמנית עלתה מהם, והוא, אף על פי שהיה לכאורה מאיזה צד זר לפרישמניות, שמר לו את חסד נעוריו, שמר את הזימרה האביבית, שהיתה ציונית כולה, אף על פי שבימי השפעתו הגדולה (בשנות השמונים) עמד מן הצד, ואמר לחדש את ההשכלה, לחדש בעיקר את כלי־מבטאה. ואף גם לא תמיד הצליח לעקור את המליצה, ידע להשקותה רוֹך אביבי. רק עם מנדלי, עם ליליינבלום ואחד־העם, הפרוזה העברית התפרקה את עדייה – והקסמים שלכדו את הדור היו האומץ לפשטות, לצמצום, ללשון ההלכה שבהגדרה. זה היה הצד הטראגי של יצירת פרישמן, שהתקופה צמאה לליריזם אחר, אפילו לא לזה של היינה, כי אם לתום חדש, להכרה חדשה, ופחד ה’המשך' היה על הדור עד אם ביצר את הערכין החדשים, והוכשר לתפוס את ההשכלה כמבשרת התחייה.

את יצחק וילקנסקי העלתה, כרבים מבני החבורה – הממשוּת של ארץ־ישראל, החודרת את כל יצירתו הספרותית והמדעית כאחת. אכן כל ימי חייו נשאר בו משהו פרישמני בקצב לשונו, ביין צליליה, בהארת הבעיות ובתפיסת הדמויות. אכן כוחו, כסופר וכמחנך, שהביטוי הנמרץ שלו, כל כמה שהוא רב חן ורב־בליטה הוא קודם כל החתירה למציאות, שבפריונה הכיר תמיד ושקד בכל פעולתו על חיזוקה. אחד ממורי ההוראה הגדולים בסוגיות התיישבות, הוא גם עז תפיסה בשירה, עז ביטוי בהארה, ועם זה אנליטיקן דק, אחד מאלה שהעלו את המסה העברית למלאכת־מחשבת. אולי מתוך זיקה גדולה לאנשי המעשה שהלכו לפנינו, הצליח כל כך לשרטט דיוקנותיהם של כל אנשי אופי בולטים כליליינבלום ויל"ג, אהרונוביץ ואוסישקין, רבע בקווים גדולים את סגולותיהם וגילה בהם עמקות, לא תפסוה אולי גם בעליהם עצמם. ואולם ראייה גדולה ראה גם אנשי שירה, ומעטים ידעו להעלות את דמויותיהם בכוח כמוהו.

ד

פרישמן היה מרבותיו הראשונים. כלרבים מאתנו היה בילדותם משען ומורה־דרך – לא בתורה מפורשת, כי אם ברמז שבניב העלה ניחוח אביבי דק וענוג יותר מזה של ההשכלה. וילקנסקי הבחין בו יחד עם האירוניה גם את הזעם, הבין כי לא היה יפה־ניב בלבד, כי אם איש מכאובות, אשר ‘בער באשו והאיר באורו’. כרוב בני החבורה הבחין בבדידותו לא רצון להיות רחוק מרשות הרבים, כי אם אדם טראגי בין שתי תקופות שונות אחת מחברתה, שלפי מערכי לבו לא הוכשר להישען כולו גם על אחת מהן. אכן הכיר, כי ‘באהבה שעורר ליופי ולאמנות לא היתה תשוקה, אלא השקפת עולם ואידיאולוגיה. בה ראה את הכשרת הלבבות לגאולה האמיתית והשלימה’. לא האמין בפגומי סגנון, בפגומי ראייה – באשר ‘עורים אינם מורי דרך, פסחים אינם סוללי דרך’. ממנו למדנו, כי רק גדולי הראייה הם גם גדולי אמונה. רק אלה הוכשרו למצוא דרך, לסול דרך ב’סבכי אורחות חיינו'.

מכן האמונה והייאוש, ששניהם כאחד חיזקו את ידיו לפעולה, ובכל הלבטים שנתלבט, היתה אמונה ליצירה, לאמת־הבניין. הבדידות עצמה שמרה על כוחו, העמיקה בו את ההכרה, כי כל מה שאנו עמלים אינו אלא חרישה ראשונה בשדה עזוב, שרחוקה עוד השעה שרינת הקוצר תצהיל את אדמותינו.

אכן, עם כל מה שיצחק וילקנסקי סולד מפני ‘יודעי תרועה’, ידע להבחין בגדולות שנצנצו בערפל, לראות את תפארת הבניין מעבר לפרצים. את הפרצים האלה הוא אמנם מבליט בלי היסוס, אבל כל כמה שהכאיבו, תפס אותם ככוחות פוטנציאליים גדולים של היוצר, אף שלא יכול להכיר כי מיעוט ההבחנה של אנשי ההשכלה עמד לשטן גם לבעלי היכולת. ועל הרוב לא גילו את מה שהיו, כי אם מה שהיו עלולים להיות.

בהערצה ידבר על יל"ג, אף הוא מרבותיו הגדולים – איש שעיניו היו פקוחות, שגם לחוזי ישראל התקומם בלעג שנון, אף כי בעצם לא נתכוון להם, אלא לצלמי הזוועה של זמנו, לר' ופסי והדומים לו. ואף אם מיצר הוא כי ‘שירה זו לא תמיד המריאה מרומים, לא תמיד השתרעה למרחבים’, באשר היתה בת ‘הבקעה הצרה’, ש’סגרה עליה את רחבי האופק ואת המרחקים הגדולים' – הנה מכיר הוא כי ‘עפרות בית־המידרש הם שעשו לה כנפים לדאות מעלה־מעלה’ – כי הד חזון עולה ממיצר זה ובתוך תחומים צרים אלה ‘חתומים ברכי נפשי ושיר השירים, איוב וקוהלת’ גם יחד. בצער יכיר, כי דורנו, ‘הדור הגדל במרחב’ לא יבין את מלחמותיה מסביב ל’קוצו של יוד'. אבל יודע הוא, כי רוח איתנה וזועמת זו הבריחה את הצלילים ופילסה את הדרך לאלה שבאו עם חילוף המשמרות. יודע הוא, כי עם כל מה ששירה זו הטילה אימה על אלה שיצאו לקראת שמש, הנה בעתרת זעף זו היתה צרורה רוח הבאות, חוסן הבאות; ציין מתוך התפעלות את הגאונות שבשפתנו, באשר ‘השפה נמצאת תמיד ליד המבוע, מבוע קדמונים ואחרונים, וזכה היא וברורה, ורעננה ומשיבת נפש’ – הלא היא הבאר ממנה שאבו ביאליק וטשרניחובסקי, ומדלייהם נתברכו גם בלא יודעים אלה שבאו אחריהם.

וזאת דרכו הנפלאה של וילקנסקי תמיד: לציין בכל מה שעמד כשטן ליוצר את היתרון שהעניק לו המאבק לנפשו, ליצירתו – את המרחב שנפתח לפניו ככל שרבו אבני הנגף שחסמו את הדרך לפניו.

ה

כל כמה שדבק בפרישמן, איש האירוניה, שהביא את הצמאון לשירה, יצא לבו לשירה גדולה, שתתקן את הפגם בנפשנו, ותכשירנו לתום, תכשירנו לגאולה. ידע כי בכשרון בלבד לא סגי בימים שהמשורר נקרא לתקן את בדק הבית ולחתור תחת חרבותיו כאחד.

יל“ג יקר לוילקנסקי כאישיות כבירה, כלוחם עז־נפש, שחתר לערכין חדשים, שבא בשפע ידיעות, בשפע כשרונות, ואמר לערער את חומת הישן ולפזר את הקדרות באהלי יעקב. קסם לו כוחו, הבטחון בכוחו. ראה בו ‘משורר הדור ודברו כאחד’, והוא לא רחש אמונה אלא בכשרון שנצטרף לו רצון לבניין, כוח ההסתערות על ‘הרקב לבית יהודה’. ביל”ג הוקיר לא את ‘אבי תופש כינור ועוגב בדורו’, כי אם גם את ‘לוטש הברזל’. יקר לו כ’אמן ראשון במעלה בכל כלי היצירה בשירה ובפרוזה‘, שלא ‘ראה בהם אלא כלי־שרת לתכלית רוממה ולא תכלית בפני עצמה’. כל כמה שהעריך את השירה, לא היתה גם לו, בן החבורה שבאה לחדש את בית ישראל, את אדמת ישראל, ‘לא כינור אלא נשק’. מראשית צעדיו הכיר, כי ישועת ישראל לא תבוא אלא מאלה ‘שידעו להנעים זמירות ולעמוד במערכה כאחד. מובן, הוא לא האמין אלא בשלמים עם נפשם, בהולכים לתומם ומאירים לתומם – באלה שעליהם יישען הדור ולא יתנודד בלכתו; האמין באלה, ש’נוטעים תוך כדי עקירה’. – ואחת המסות, שהקדיש לליליינבלום, שנאחז בסלע הממשות, במעשה אשר לא יכזב, זה ש’כאילו נעקר תמיד עם גופו מתוך העמדות ההרוסות ונאחז בחדשות ונקלט בהן’ – אופיינית מאוד לו כלאנשי העליה השניה, שעקרו את עצמם מקרקע נעוריהם עקירה שלימה ובכוח העקירה נקלטו באדמת חלומם והיכו בה שורשים נאמנים.

הוא מסביר על פי דרכו את ההתנגשות עם יל"ג, שנראתה לנו פעם פשטנית ביותר: השיג, שליליינבלום ‘לא קיטרג על המשורר, שאינו שר על פי הזמנה או על פי אומדנא, כי אם על שאיננו מרגיש ענות החיים’. עמד על קוו האופי המיוחד של ליליינבלום, שכוחו היה בזה שלא התחכם, לא ראה סכנות מדומות כמשורר ה’משכיל', שאותו הרתיעה אחורנית קדושת הארץ, הרחיקו פחד הרבנים הקנאים, שלטון הקליריקליות; עמד על כך, כי כאן היה ליליינבלום במהותו מה שהיה בטרם שהרעיון על גאולת ישראל מילא את כל נפשו. ‘עוד בפולמוס הדת והחיים לא היה מורא הרבנים עליו ולא ראם כמקפחי החיים, כי אם כמקפחי הדת, כמקפחי אותה החמדה הגנוזה הנפקדת בידיהם, מחוסר דעת לסגלה אל כוחות החיים. המציאות העמידתו על טעותו: ‘החיים הזרים בלבד ולא כוחות אחרים הורסים את בית ישראל ועושים כלייה באומה’. – עוד אז הרגיש במעמקי נפשו, כי לא מלחמתו לתיקוני הדת, כי אם ‘החיים העצמאיים’ יתקנו מה שקילקלו דורות ללא חיים. – ‘את אשר עיוותו החיים, יוכלו לתקן רק החיים בעצמם’. בהגיון נוקב וצלול כאחד, מראה לנו וילקנסקי, כי התקופה החדשה של פעולת ליליינבלום היתה לפי מהותה האמיתית המשך ולא שבירת הקוו, לפי השגת אחד־העם. היתה זאת אותה קנאות לדת והחיים יחד, כפי שהיתה בתקופת הפולמוס עם הרבנים. אכן רק תמימי לב ואמיצי לב כליליינבלום מסוגלים להיות נאמנים לעצמם, גם בנטותם לכאורה מעצמם – אלה ש’יש להם אומץ התעופה וגם האומץ לנפול’…

וכמה היטיב לערער את הדעה על ה’פשטנות הליליינבלומית‘, בהגדירו את כשרונו כיכולת ‘להבהיר את המעורפל ולעשות את המורכב לפשוט’; וביתר חריפות: ‘משנתו נראית בכמה מקרים כאילו נעדרת היא חידוש לא מחוסר עומק כי אם מרוב בהירות’. או: ‘פשטנותו הטבעית היתה לו תריס להמנע מחפש הכשרים לכשר מטבע, לחפש ביסוסים מדעיים למה שהוא מבוסס מטבעו’. ‘לו היו הנגלות נשגבים מבינת אנוש’ ו’בהזיות המסתורין ראה דמדום המות וליקוי מאורותיו’. הגדרות שהן הולמות אמנם ביותר את ליליינבלום, שכוחו היה ב’נגלה', אבל הן הן המכוונות גם לאלה שבצמאונם לערפל, אינם מבחינים בעומק שבבהירות…

בחתרו לנאמנים, לראשונים בסוללי הדרך הוא מגלה את הערצתו לסמולסקין², ‘שמימי עלומיו עד אחרון יומו בער כולו באש התמיד’. זה ש’היה הפחות שלם בצורה' והראשון ‘במתן תוך ובבריאות חושיו הטבעיים, המנחים למישרים עם’. יודע הוא מה שמבקרים מומחים לא ידעו: כי יש והעדר שלימות הוא תנאי לשלימות הגדולה.

בתיאור דיוקנו של סמולנסקין הוא מבחין, כי בכשרונו הפנומנלי היו הליקויים הבולטים מחויבי המציאות: – כי ‘לו חלק הטבע מנציצות הגאוניות ומליקויים הטבועים בתכונות מאורות הגולה’ – כי ‘דווקא הליקויים האלה קרבו אותו ואת תורתו לשכל בני דורו ולטעמם’. והוא מוסיף: ‘יצירות כלולות צורה היו מקימות מחיצה’…

וכלום לא הוכיחה אפילו תקופתנו את האמת המעציבה שבדעה זו?

ו

לפי כל תפיסת עולמו, שאינה גורסת אלא יכולת גדולה, הוויה גדולה, היתה טבעית לו ההתפעלות מאישים נאדרים בכוח – היה לא רק מבקרם, כי אם גם משוררם של בחירי דורו, רבי־הפעלים ורבי היצירה. לא פלא הוא, שביאליק, כאיש הבשורה וכאיש התביעה, הקסים אותו כמשורר נשגב, שנתן ביטוי לוהט בשירתו לכיסופי הגאולה, כיוצר אשר שאב את עושר רוחו העצום מכל המעינות, מתרבות ראשונים ואחרונים כאחד. הוא דבק בו, ביוצר ש’חזונו יתגלה בעצם ישותו, שכל מהות יצירותיו הוא האות לתקומת־הרוח העברי, ומכל הוויית שירתו תדבר אלינו גבורתנו העצורה בטהרת עצמותה‘. לא הכשרון בלבד הצמיד אותו אל המשורר הגדול, כי אם מה שנרמז בכשרונו – הכוח להביע מה שהיה עצור בלב הדור, החוזה ש’בהלמות לבבו וברננת דמו נשמע קצב החיים העולים, קצב החיים המתקוממים לשפל, השירה שבעצם ניבה צרורה בשורת החופש וודאות התקומה’.

הפתוס הנפלא שבמשאו על ביאליק הוא פתוס ליהודי בן החורין, שנשבע לגאולה, נשבע לשבירת כבליו – ללב האומה שהאירה בהשגה על שיעבודה את אופל חייה הנמוג והולך, ולא הבחינה עוד בשפל, בו היתה שרויה תמול שלשום.

ביאליק הקסים אותו בשלימות עולמו המוחלטת – בזה ש’שבר את המחיצות בין שני העולמות האלה, כאשר לא עשה חוזה לפניו בתקופת נדודיו הארוכה‘. בו ראה את האות הנאמן להתחדשות האומה, משום ש’בו פסקה הכפילות’ – ‘היהודי והאדם היה אחד’, ‘באהלו ובצאתו’. בזה עלה על כל נושאי כתר השירה העברית, ‘מיהודה עד יהודה’. וכמה חריפות של תפיסה במימרה ממצה זו על ביאליק: ‘שהחכמה בעמקותה הסתתרה בשירתו; השירה במעופה הסתתרה בחכמתו’.

כל כמה שהקרובים לו באמת לא היו אלא אדריכלי המעשה, מוריו לתנועה וחבריו לבניין, זכר בהערצה לאין גבול את גדולי השירה, שקראו לבניין והיו מישגב לבניין – ידע, כי הם ששיוו הוד לבניין והם יצקו את אדני הזהב למיקדש שהוקם.

ז

ברם, ליבו פתוח גם לתפארת זו שנתגלמה באלה שלא הבליטוה ושרק האהבה שברואה עצרה כוח לראותה, לגלותה. שמחתו לחן אדם נאמן היא שהכשירתהו לכך. מסתו על יוסף אהרונוביץ, שעבר בינינו בצעדים חרישים, שידע לשמור על אורו הנסתר, על אצילותו הסתרת, מפליאה ביושר קוויה, בהתפעלות הכנה, שעורר האיש ‘יחיד המידות’ בין יחידי הסגולה שבאנשי העבודה הראשונים.

בחפצו להביע מה שרחש לבני דורו, לא מצא אדם שמידותיו היו עצם כשרונותיו, והם שחינכו, שהיו למופת לעדה הקטנה כל כך אז במניין. הבין למה ראתה בו את הנאמן, ההולך ‘ללא תנודות’ לפניו. וילקנסקי כתב מסות מזהירות על אנשים מזהירים, אך אפשר שלא היטיב לראות, לא היטיב לצייר עוד את אחד מבני דורו, שהיה נאמן לעצמו ונאמן לתנועה במידה שווה – את מה ש’בעמידתו כשליח ציבור לא נפגמה עצמיותו, בתמורות צורות חיינו לא נפגע כוח תוכו'. זה ‘שבמעלות חיינו לא גבהה רוחו ובמורדותיהם לא נפלה’. כאן ההתפעלות מן היציבות, מן הקביעות, בהן כבש את הלבבות, בהן היה יחיד ומיוחד בדורו. אף שרוב נציגיו חוננו בענוות עמידתם, בענוות־נפשם והן שחינכו את האדם החדש בו בורכה המולדת.

הייתי צריך להעתיק כמעט את המסה כולה, כדי להבליט את מה שהוקיר וילקנסקי ביותר באחד מן המצויינים שבחבריו, שלא רבים הכירוהו ואולם אלה שקרבו אליו דבקו בו, הוקירו את האיתנות המוסרית, את חכמתו, את ‘טוהר האצילות שבו וצירוף הבינה’, איש החובה והמעשים הטובים, בהם נתגלמה דמותו של יוסף אהרונוביץ.

לפי ההשגה של וילקנסקי על יוסף אהרונוביץ, אנו קונים מושג על אצילותו של הכותב עצמו.

ח

בהיותו כולו רקום בלב התנועה, רחש חיבה מיוחדת לאישיה הבולטים, בוניה־יוצריה, לאלה שהביעו את רצונה, ולפי שיעור־קומתם אנו מודדים את כוחו של הקולקטיב כולו. לפי כשרון היחיד, שיער את איכות המחנה, את כושר הרבים להגשמה. כל מה שידע להעריך את ‘ענוי העולם’, שהם העמוד הימני ועליהם נשען בניין הבאות, ידע כי בלי אותו היחיד, אשר כוחו למשוך אחריו, להאיר לפניו, ולהכין את צעדי ההולכים, אין לסלול את הדרך קדימה. כשם שלא האמין בעוני חומרי, ולא הסתפק בקב חרובים, לא האמין בעוני רוחני. וטבעי הדבר, שאת רמת התנועה ראה באישיה המזהירים. הקרובים לרוחו היו אנשים עמוקי־הגות וטובי ביטוי, אלה שהטבע חילק להם כשרונות רבים והם לא ביקשו גדולה לעצמם, כי אם הביאו את כל מה שחוננו בו תרומה לעדתם, אשר לה הסבירו, האירו את משנת המהפכה בחיינו, המלאה סתירות תהומיות, ושמש אחת, שמש הגאולה, סוככת על כולן.

איש כזה, טרגי ושלם, טוב עין ומוכן לקרב ‘רקום בתנועה והיא בתוכו, אדם שצעד עם הדור וליבו הלם עם הלמות הדור’, היה לו ב. כצנלסון, שהיה בכמה בחינות דומה לו בכשרון ההסברה וביכולת להתגבר על עצמו, לפסוח על תהומות עצמו וללבוש עוז בעצם הכשלונות אשר רבו מספור. שניהם ידעו את דורם ש’עלה בהשגת היקף, בדביקות ובשלימות, בכוח ההתמדה וברציפות ההגשמה' ושניהם ראו את מה שהוא חסר, כדי שיכשר לתפקידו – ידעו שהתנועה טעונה תוספת בגרות, תוספת הכרה – כל מה שהצמיחה התקופה, שעלתה וירדה חליפות, במאבקה לגאולת היהודי ולגאולת האדם, שעל שניהם נבצר מהם לוותר. זה היה מישטר הבאות, שעליו היה כדאי לתת את החיים.

‘מאמריו, הרצאותיו, נאומיו, מסותיו לא היו אלא הקדמה לראשית עשייה וכיבוש והסבר לאחריה’. אכן במאבק לרמת הרעיון ראה את קוו היסוד באישיותו של כצנלסון, והוא מציין לשבח תכונתו, שהוא ‘לן מנעוריו בעמקן של הלכות החברה והתולדה’, ובעיקר – שכמוהו ו’ככל חבריו בעליה השניה היה מראשי האורגים במסכת האיכות'.

הוא רואה את המשותף לו ולאנשי העליה השניה ש’הכוח לדבריו בעל־פה ובכתב' היה בזה, שנבעו מתוך הכרה במציאות – ש’הם לא יצאו מתוך ספירות ההפשטה, לא עלו מתוך מידרש נעלם‘, כי ‘קולות המערכה עולים ובוקעים מתוכם – הדי העלילה’. ועוד הוא מונה בין שבחיו את התואם הנפלא בין הרגש והתבונה – ש’קור שכלו ולהט נפשו היו מעויינים’. העדר זה של מחיצה מפסיקה בין הלכה למעשה שהיה הקוו המפריד בדורות שעברו. מה שהוא אופייני כל כך ליצחק וילקנסקי עצמו – אותו הרים על נס במסה על כצנלסון (‘יחיד התנועה’). בו ראה את המורה, שעקב אחרי התנועה, שנלחם מתוך ייאוש לאחדותה. היקר בו, שלא היה איש מפלגה צר־עין, כי אם אדם רחב־דעה ששאף ללכד את אנשי העדה לכוח מוסרי גדול, שיעמוד נגד הפראות, שידע תמיד ליישב, בקום פירוד בין אנשי המחנה. באחדותה ראה ערובה לנצחונה האמיתי, את ‘ההרמוניה הטבעית לדורות’. אבל לא הקל לשם כך, לא פרק משא התוך כדי להניח דעת ‘קלי המירוץ’, לא הנמיך את רמת הסיגנון, כדי להעלותו בשער השוק ולעשותו שווה לעמי־ארצות. הוא נשאר נאמן לטבעו, ליישותו, לרוחו, לאופן הגותו, לדרך ביטויו. בצורתו ובהווייתו בינו לבין עצמו ובמסיבות רעים, כן הופיע בציבור, ‘בסוגיות עיון, בשאלות־יום, בשיחות חולין. פשוט בלבושו ללא פיטורים, ללא ציצים ופרחים, בלבוש של דרך הפשט ובדרך ההשאלה’.

והוא מספר לא בלי הטעמה: ‘בשדרת החרובים ליד המכון לחקלאות ברחובות, האכסניה ל’ירח העיון’, התהלך ברל כצנלסון עם פנות היום ושוחח עם בעל האכסניה. השלווה היתה נסוכה על פניו, החדווה קרנה בעיניו המחייכות. ‘בעצם נולדתי להיות ראש ישיבה, הפליט, אלא זרם התנועה גרף אותי’. הווה אומר: הצוו החובה! אלא שהרגשת החובה עצמה היא באדם, החזקה שבכל נטיותיו.

והוא גומר: ‘הכל יכול להיות מובן: טכניקה גבוהה, מדע עמוק ורחב, אך הכל יהיה לריק אם הנשמה חסרה. ואותה ביקש ברל כצנלסון מיום עמדו על דעתו בכל הגות רוחו והמיית לבבו. ובמערכה זו עמד, ובה – נפל’…

מסות אלה, שלפי עושר המחשבה וחריפות האנליזה הן פרי הסתכלות מתמדת, נהפכות תוך כדי הגדרת סגולותיו של המתואר שירי תפארת לחבריו לבניין ולחמו בהזיה שהכתה שרשים עמוקים, שירי תפארת לחבריו בטיפוח רעיון העבודה והקמת המדינה – שני הקצוות של ציונות גדולה שקראו לבניין ולחמו בהזייה שהיכתה שורשים עמוקים כל כך גם בלב הטובים, שלא ניסו להציג כף רגלם על אדמה ממשית ולראות כבסיס לגדולות את הגשמת הקטנות. קרובים ללבו ביותר היו אלה, שעמדו ימים רבים במערכה זו – אלה שכרוב מעריציהם רבו יריביהם, והם לא וויתרו על דעותיהם תחת לחצם של החולמים, באשר לא האמינו בקול דברים, בעוד הידים לא תעשינה תושיה.

מתוך מסות־דיוקנאות אלה בולטת המסקנה, כי אין אישיות מתחשלת ומגיעה לשיא כוחותיה אלא מתוך מאבק כבד וממושך, ושלגידולה מסייעים כאחד מתנגדים ובני־לויה. גם כאן מורגשת תוצאה של נסיון אישי, – ההכרה, כי אילן שרוחות מצויות ובלתי־מצויות טפחו עליו ימים רבים, הוא המחוסן ביותר נגד הסער.

וייצמן היה האיש, שנוסה בכל המסות האלה ועמד בהן. כל כמה שרבו המתנקשים בו, ולא פסקו מלהוקיע את מומיו, את פעולתו ואי־פעולתו, ואת כל המכשולים והמעצורים יחסו לו, למתינותו, לצלילותו, ולא ראו כי כאב במסתרים, גם כי עמד עלינו הנחשול לטבע את המפעל שעליו נתן את חייו, לא נשמע אלא לקול לבבו והאמין כי לא תבוא ההצלה משום כוח שמחוצה לנו, עמד ולא ביטל את דעתו מפני דעתם של בעלי ההזייה.

המסות שהקדיש לוייצמן הנן כולן הימנון גדול לעקשנוּת מופלאה זו, לכוחות הנפש הכבירים שעמדו לרשותו בעמדו מוקף הערצה ומוקף איבה, בעוד היה כבר גלוי לו יותר מלכל אלה שצררוהו, כי אלה ששמנו מבטחנו בהם מתכחשים להבטחתם, וחוץ ממעטים, נתנו את ידם לאויבינו ומהרסינו. את הצלילות הזאת, את כוח האמונה הזה, את אדם שלא ידע מנוחה, שעמד איתן והעביר את ספינת רעיונו דרך ים סוער שלא עמד מזעפו – העריץ רק בגלל סגולות נפשו, מפני שהיה האדם היחידי שהוכשר לעמוד בכל תהפוכות הגורל, ולהאמין כי רק בנו תלוי הנצחון, תלויה ההצלחה. האדם עז־הנפש הזה היה לא רק ידידו הגדול, האדם האהוב עליו ביותר – הוא היה גיבורו, סמל הבונה שאת חלום הבאות לא ראה בצבעיו המסמאים, כי אם בכל אריח נוסף, בכל תוספת נדבך, שרק הם עשויים לשמש נקודת־מישען נאמנה להעפלה, שבו תבוא בהגיע זמנה, אף אם העדיף את הצעד הנכון על הקפיצה – אולי משום שהאמין, (כמו שהאמין מורו ורבו אחד־העם), שהכוח האמיתי, הוא כוח ההתמדה, הוא הוא הפלא האמיתי בכל יצירה.

הוא העדיף את כוחות נפשו, את עושר הרוח, את חכמת ליבו, יותר משהעדיף את כוחו המדיני. האמין בכשרון איש המדע יותר משהאמין בכשרון הדיפלומט. ‘הוא כאילו נועד לפי טבעו ולפי הכשרתו, להיות השליח להולכה ולהובלה בין שני עולמות נפרדים’ אלה. כאחד העם, היה חושש במקצת לדיפלומטיה, ובעל המסה מטעים צד זה של איש־המדע הגדול על הדיפלומט: ‘כתר תורה איפוא ולא כתר דיפלומטיה’. עצם התואר איפוא ולא כתר דיפלומטיה'. עצם התואר יצלצל באוזניו ככינוי־גנאי – והוא מביא את דבריו: ‘אם רוצים אתם להמיתני – קראוני דיפלומט’… על כן ‘לא דוכאה רוחו מרוב אכזבה בעצמו, בידעו את איתני החוץ המעכבים…’ ושוב הוא מטעים את מה שהיה עיקר לוייצמן: גבורת דורות דיברה מפיו בבואו להשיחו ברבים: ‘לא כספם כי אם עוז אלפי שנים, חכמינו, לוחמינו וגיבורינו דיברו מגרונו’…

המסות שעניינן הוא וייצמן, הן מן המצויינות ביותר שבספר הדיוקנאות של וילקנסקי, בהן הוא מסמן את הפילוסופיה של הבונה, המשותפת גם לו.

‘אי־שכלתני הוא המושכל הראשון, רק ההנחות המשתלשלות הן בתכלית השכלתנות. עצם החזיון הוא בבחינת במכוסה ממך אל תדרוש, במופלא אל תחקור. אך דרכי הגשמתו כפופות מראשית ועד אחרית למרות ההנדסה’.

כאן תמצית המחשבה על דרך הבונה, שהוא בלתי רציונלי בצמיחתו הראשונה ו’כפוף לחוק, להנדסה' בהגשמתו, בדרכי גידולו. כאן לא רק קוו המיפנה החד מתפיסת המיסתורין את תפיסת ההגשמה, כי אם נרמז שהגשמה תחילתה ויסודה חזון; נרמזה הסכנה שבהעפלה ללא יסוד, שבחזון בלי ‘הנדסה’. היא הפילוסופיה של וייצמן המנהיג, שאת יתרונו הוא רואה בזה, שאינו פילוסוף מטבעו, אינו ‘צנא מלא ספרי’, המעורר השתוממות בפילפול, כי אם ביושר הליכתו, בהמשיכו ללכת, לצעוד, ללכת בין כל המוקשים מסביב. הוא אינו אלא כימאי, ומהמעבדה העביר את מידותיו למעבדת החיים; הכרת החוקיות האורגנית, אמנות הסינון, תורת הסינתיזה ודעת השימוש בה למעשה, ועל כולו – חוש המידה'.

הוא יודע את הנפתולים אשר נפתל האיש בעמדו בין המחנות, בין שמחת ההגשמה שלא היתה שלימה, ובין האכזבה שלא פסקה כל הימים, בין כוחות איבה מבפנים ומבחוץ, שעתיים אילצוהו לבקש דרכי הצלה שלא תמיד היו לפי רוחו. מכיר הוא, כי ‘מערכות פעליו הרבות לא תמיד ניתנו להיות מתוכננות בקווים ישרים; אך נקודות הקצוות שביניהם נמתחו, היו נטועות כמסמרים’.

בשירטוטים גדולים ובהירים הוא רושם את דיוקנו, כאיש, ‘שבו התרקמו בריקמה אחת המזרח והמערב ללא סימני שעטנז ואותות כלאיים’ – של האיש שלא האמין ב’קפיצת הדרך' ושפסיעותיו הישרות, המדודות, הן שגילו את המהפכה ברוח האומה, ברוחם של גדולי קברניטיה.

ט

גם לפי ספר הדיוקנאות בלבד אנו עומדים על כל תפיסת עולמו של וילקנסקי. דרך כמה אספקלריות הוא רואה את אלה שהניחו את היסוד לבניין המדינה. הוא רואה כחוקר ורואה כפייטן. ברם, אמת־מידה אחת לו להערכה – מידת המסירות, שהיא מזדהה בהשגתו לכשרון, ליכולת ההגשמה. אכן ממלא אותו השתוממות והערצה ברק הכשרון של הנבחר, זה שחונן למעלה מן המידה: כל כוח פנומנלי היה לו אות, שרעיון הגאולה מצמיח כנפים, מוסיף כשרון, מוסיף כוח; הוכיח לו, כי שמש התקופה יפה לגידול כשרונות, גם לאלה שחוננו מן הטבע ביתרון השכל וסגולות שאינן מצויות.

על ארלוזורוב שהלך בלא עת, הוא כותב: ‘לו ניתנו כל סגולותיהם הטבעיות של המנהיגים מלידה וכל המידות שנרכשו מתוך יגיעה וטיפוח, הנהפכות לטבע שני’. ברור, שהוקיר בו את ‘טיפוח המידות’ יותר משהוקיר מה שניתן מן הטבע, הואיל וראה ‘בטיפוח ויגיעה’ אות, שרק רצון גדול היה מסוגל בתנאים הקשים לעשותו מנהיג, להכשירו למעמד גדולים, לעמידה גדולה, אף כי על צד האמת לא הבדיל בין כשרונות מלידה ובין אלה שנרכשו בכוח הרצון והיגיעה, הואיל וראה גם בהם ‘כשרונות מלידה’.

מופלא היה בעיניו האדם רב הכשרונות, שהיה בו מן המשורר ומן הפובליציסטן, מן החוקר ומן המחנך, והוא הטיל את מרותו על כולם, ‘כאילו קיפח את כל כשרונותיו וטיפח אותם באותה המידה עד כמה שהם הכרחיים במתכונת התפקיד שהוטל עליו’. אכן, הוא החשיב בו ביותר את האדם הקרוב לרוחו – את זה שאש תמיד בערה בו – שכמה לתורה וכמה לעבודה. ש’בתוכו פעמה רוח הסופר ונכסף לכתר־ספרות, אך יצרו הטהו למנהיגות ובתוכה נטעמו כל הנטיות האחרות'. אולי רמז בזה, שאין אדם נעשה מנהיג אלא כן ‘ניחן מן הטבע בכשרונות רבים’ והוא מוותר על כולם ועושה אותם כלי שרת ליצר המנהיג האמיתי; רמז, שהוא זקוק לכולם ובלעדיהם לא יגיע למדרגה של שליח־ציבור, שהדור מקבל עליו את מרותו.

והוא הולך ומונה את כל היתרונות המרובים, ‘שהטבע רגיל לחלקם בין רבים’, והוא זכה בכולם: היה בקי וחריף, דק הבחנה ויודע לנצל חידושי אחרים; שלא להכביד בעודף דברים במה שמכביד ואינו מוסיף, והכיר גם בכך, ‘כי סגולות טבעיות בלבד לא יעמדו למנהיג מודרני לא בתפיסת הוויות הקיים המורכבות ולא בראיית הנולד הטמיר’; ידע, כי ‘הרוצה להיות קברניט, עליו להתקין את עצמו התקנה ממושכת’ – והוא החשיב ‘התקנה’ זו, אם גם לא היה בכוחה להצילו בשעה שירדה האפלה.

בקווים דקים תפס את תכונתו המורכבת של המנהיג הצעיר שהיה ‘כביר דמיון וצלול דעה’, ‘אנליטיקן בחלומותיו וחולם בניתוחיו’, ‘אי־שכלי עד הקצה האחרון באמונתו בעצם חזון גאולתנו, ושכלי בלי פשרות בדרכי הגשמת החזון’ – אכן הפליא בכוחו לנטות קוו ישר לפעולתו, כל כמה שהיתה מסועפת וזורמת באפיקים מקבילים. ‘תכונתו היתה הרמונית בניגודיה, והם גופם כאילו לא באו אלא להבליט את קוויה היסודיים ולתת להם יתרון שלימות, כאורות וצללים וצבעי קצוות בהצטרפם ליריעת ריקמה אחת’… הוא היה 'כביר־דמיון ומחשב חשבונות. נמנה על אותה משפחת המנהיגים ש’כוח מעופם הטבעי לא נטל מהם את כושר ההליכה בשעת הצורך. הלך רוחו היה כולו הנדסה, הנחה אחת משולבת בשניה, אך המושכל הראשון היה מעורה באמונה בלתי מופרכת ובלתי כפופה לראיות… והמושכל הראשון בתורת תקומת העם ובניין ארצו היה קבוע כדרבונות: בין עם ישראל וגאולתו נמתח קו אחד – ארץ ישראל! זאת השלימה, ללא השגת גבול, העלולה לתת לבניה הנידחים מיקלט לגופם, ולא ‘ארון קודש לקדמוניות רוחם’. את סגולת הגדולים ברוחם, ראה ביכולת ההתאמה – בזה שהשכל הגדול כפוף לפרימיטיב – לרגש־בראשית ולרעיון בראשית.

זהו הכושר למנהיגות, לא בעיוורון, כי אם בראייה הגדולה, באפשרות להפוך את כל הניגודים לאחדות גדולה אחת.

י

באחדות גדולה, סיגנונית ומחשבתית, מצטיין כל מה שיצא מתחת עטו של יצחק וילקנסקי והיא מפליאה במיוחד ב’אספקלריות', הספר היקר לי ביותר ושלא נגעתי כאן אלא במסות בודדות שבו – באלה שמצאתי בהן ראשי קווים להערכת כשרונו הגדול לביטוי, לראייה רבת כיוונים, שהשכיל להבליט בהם את הכיוון האחד.

ב’אספקלריות' נקבצו יותר משלושים מסות, דיוקנאות רבים ושונים, ועם זה נקבע בהן מאליו דיוקנו של המחבר עצמו, דרכי ניבו ותמצית מחשבתו. בערכו דמות לאחרים, ערך דמות גם לעצמו. כל כמה ששונים האישים, שעליהם ידובר כאן, תמיד ידע לגלות בהם בצדן של השקפותיהם ופעולותיהם הציוניות, את פרצופיהם האנושיים. חזונם הציוני הוא שהאיר את סגולות האדם ומידות האדם שבהם. חזון התקומה לא היה מקרה בחייהם. זה היה יסוד נפשם גם בטרם מצאו את עצמם. מכאן השלימות, המסירות ללא שיור; נקודת מישען אחרת לא היתה עוד לנפשם.

בצבעים נפלאים יתאר את אחד שעבד במחיצתו והיה עד לישרות נפשו וישרות פעולתו – את א. רופין, זה ש’היה כמעט יחיד בדורו שאיזן, חקר, הכיר את עצם העליה‘; ש’לא דיבר ברעמים, לא חקר בהפסקות, לא תיכנן לסירוגין, לא פעל לשיעורין’ – ש’רצופה, יציבה, מתמידה, עקבית היתה שלשלת מעלליו', כולה אורגנית, כולה טבעית, ‘כל חוליה כשהיא לעצמה ארוגה מרוך החלום וקשיות הממשות’.

לא ‘הגדול שבחבורה היה כי אם השלם שבה, ההרמוני שבה’. חשובות למעריך לא רק תוצאות העבודה, כי אם גם כיצד נעשתה. והוא מציין מה שהיה עיקר לו: ‘הוא לא עלה ולא הועלה הדוף־סערה – אותו העלתה לארץ האמונה באמנציפציה ולא האכזבה בה. את הסכר נגד הטמיעה מדעת רצה להקים בכלכלה לאומית איתנה, יוצרת חמרי בראשית ובתרבות עצמאית יונקת ממקורות הקדומים’. וייעוד ראשון ראה בדברים שאין בהם מן הפילוסופיה המופשטת: ב’גיוון המשק וייחוד העבודה'.

כה הוא מציב יד ומציב ציונים לאנשי הבשורה הראשונים – לשמריהו לוין, לאוסישקין, לא. ל. יפה! זוכר את חנקין, את הוז, את לופבן, את בוסל ועוד ועוד – ואנחנו רואים, כי בלי אנשי סגולה ראשונים אלה, מי יודע אם היינו באים עד הלום.

לפי הרוח הגדולה המהלכת בו, אולי זה ספר שירה יותר מספר הערכות. אכן כל אהבתו, כל עומק הכרתו, הודייתו, הגיעו כאן להבעה גדולה, ומי שרוצה להכיר את אלה שהלכו לפנינו, מי שרוצה להכיר את וילקנסקי עצמו במיטב סגולותיו, יכיר אותם לפי ‘אספקלריות’ מאירות אלה!

א

הוא מת מיתה נאָה, מיתה יאָה ביחוד לו – מת על־יד שולחן עבודתו. מת מתוך שכרון של עבודה. צמאונו לעבודה לא פסק גם בקרבוֹ לגבוּרות, ואולי גם גדל משהיה. פּריונו העצוּם ממש הדהים בימיו האחרונים. כאילוּ נחפּז לכלוֹת את מלאכתו, לעשות את הסיוּם לפני בוא השבתון הגדול.

אף־על־פּי־כן, נראה כאילוּ מת באמצע עבודתו. ששים שנות העבודה הפּורייה לא הספּיקוּ. העיגול נשאר פּתוּח. הוא היה אולי רחב־מידה יותר מכדי שייסגר בחיי אדם אחד. והוא גם לא נתן דעתו מעולם לסגרו. אדרבה. מתוך בטחונו בכוח עצמו היה מרחיב והולך אותו בלי סוף. ביחוּד – בסדרות ה’אישים‘. לא היה כמעט מקצוע בשירה, במחשבה, בחיי החברה, ש’אישיו’ לא העסיקוּ אותו. בימים האחרונים פּירסם עבודה מקיפה על ר' נחמן מברצלב – מסה ראשונה שהוּקדשה לבעלי־החסידוּת. ברם, תחת להמשיכה, הוא פותח שוּב בסדרה חדשה, וּבפוֹרטרט האחרון (של א–נסקי) הריהוּ עומד כבר במסכתא אחרת – בחוּג שאין לו שוּם מגע עם זה שקדם לו. גם על זה חסה עינו, והוא ממהר לרשום בינתיים את דמוּת המהפּכן והרומאנטיקון, איש ההפכים וההארמוניה, שהיה קרוב לו (ומי בעצם לא היה קרוב לו, ל’צייד אנשים' מוּבהק זה?). הוא בעצם עושה הכל בינתיים. לפי שעה הוא זורע פּה. תוקע יתד שם. להכניס אל הגורן – עוד יש יום. אדם, שהוא עומד בשנות השמונים וכוח העבודה ושמחת העבודה לא פּחתוּ – רשאי להאמין, שהוא מזומן עוד לחיים ארוּכים.

ובינתיים הלב העייף אינו עוצר כוח להמשיך. ‘בינתיים’ אָדם מת, והרכוש המפוזר הרב – ‘לא הוכנס אל הגורן’ בלתי אם מקצת המקצת: שלושת ספרי ה’אישים', שגם הם ניתנוּ לנו, אפשר לומר – בדרך נס – ימים מעטים לפני לכתו.

ב

במותו מת פינוֹמן ספרוּתי. משהו יחיד במינו, ועם זה – גם כשרון יהוּדי טיפּוּסי. כשרון אי־ראציונאלי, כוח־פּלאים. שפע זה, המתגלה על אף כל המכשולים והמעצורים, וגם – בכוחם וזכותם של מכשולים ומעצורים אלו; זה הכשרון היהוּדי, השׂשׂ להתגלוֹת, המזנק מתוך התוהו של ההויה היהוּדית, מבהיק באלף צבעים לא־צפוּיים – מביאים אותו עצמו לידי התפּעלוּת שאינה פוסקת. כמעט כל ‘אישיו’ הם המנון אחד לסגוּלה יהוּדית זו – ליצוֹר ‘יש מאַין’, לעלוֹת כפלא־פּתאוֹם, להישרף אלף פּעמים ביום ולשוּב ולצמוֹח מתוך אפר השריפה. זאת החידה של הכשרון היהוּדי, היונק ממקורות לא נראים, העושה נפלאות לעיני צורריו, זה שכל תנאי קיוּמו גזרוּ עליו כליה והוא חי ועומד, נופל וקם, ואין איש רואה בעלותו על מוקדיו – זהו מה שמשך אותו תמיד בלהטיו. לו קשר כתרים. עליו היתה גאותוֹ תמיד. בכשרון־חידות זה ראה נקמת האוּמה ברודפיה ומשפּיליה. גם הוא עצמו, כנוֹרדאַוּ, כפּרופסור יוסף הלוי, כוומברי, כו. ח. לוי, כעשרות אחרים המחייכים אלינו נוּגוֹת מעל הבדים הבהירים של ‘אישיו’ – היה, כפי שהוא עצמו הגדיר אנשים מסוּג זה – ‘אחד האוֹריגינאלים שבדוֹר, מאלה שהקב"ה מוציא מתחת מכבש דפוּסו רק אחוּז אחד ולא יותר’. אבל משוּם שהם מוּעטים, אינם פוסקים להיות סמלי האוּמה. ‘האחוּז האחד’ שבכלל הוא הטיפּוּסי, הוא המכריע. מידה גדוּשה זו, המכסה תמיד על איזה פּגם תהומי סמוּי – היתה גם מידתו. זה היה כשרון ה’עילוּי' – כוח פּלאי זה להשלים את החסר על־ידי היקשים מוּפלאים, על־ידי מחשבת־מרכבה הנשענת על צל־צלם של דברים ומחזקת את המשוּער בה, שאינו לאחרים אפילוּ בגדר השערה – ובכל אלה לגשר גשרים ולעבור עליהם בטח. זאת הקלוּת מתוך איזה בטחון, מתוך איזה נסיון פּנימי שאינו תלוּי כמעט במציאוּת – כשרון הצירוּפים הגאוני, היודע לקלוע אל פּחות מכדי שערה ושלא להחטיא – כזה היה גם כשרונו. זהו הפנוֹמנאלי וגם האַנוֹמאלי שבוֹ, ושוּמה עלינוּ שלא להפריד ביניהם, באשר שניהם מהווים את מהוּתו. בלי האחד היה נעדר גם השני.

ג

אין, כמובן, להסיק מזה, שהיה ‘עילוּי’ בלבד, שינק רק מתוך האצבע. הוא היה דוקא למדן גדול, ידען שאינו מצוּי. למדן לתיאָבון ושׂשׂ להשכיל, שש להכיר, להרחיב את ידיעותיו לאין סוף. כל ימיו לא פסק מגירסא, ובכל שיחה ברבים ושיחה ביחידוּת היה משנן לנו בלי חשך: רק בלימוּד שאינו פּוסק, בהרחבת ידיעות שאינה פוסקת סודו של פּריון־עולם, סודם של נעורי־עולם. מה לא קרא? מה לא ידע? וכפריוֹנוֹ, היה גם כוח־זכרונו פנוֹמנאלי. ועם זה היו פּנקסאותיו תמיד כבדים ברשימות משלוֹ ובציטאטות משל אחרים (שפּעמים נתערבבוּ אלה באלו, והוא לא הבחין ביניהם), בדרכי־לשון בלתי שכיחות, במלים יקרות המציאוּת, שבהן אָהב להתמיה ולנמר לעתים קרובות את סגנונו החי והעשיר – המנוּמר למדי גם בלא זה. הוא לא אמר די לעולם.

איזה עודף־כוח היה שוקק בו תמיד. תמיד חלם על איזה דבר יוצא מגדר המצוּי, – דבר ההולם את כשרונו, התובע מאמצים לאין שיעוּר והכנוֹת לאין שיעוּר. חלם על המלון האנציקלוֹפּדי הגדול (שיוּקם בכוחות עצמו), על מונוגראפיות תולדתיות מקיפות, על מחקרים גדולים בפילוסופיה. חלם גם על רומנים, פּואימות, מחזות. תמיד נראה לו, שכל מה שעשה אינו מספּיק. בכל הרב שהשיג ביקש תמיד את המפתח לאיזה עיקר, שטרם הוּשג – שהוא עדיין חסר. מבטחונו בכוחותיו, נעץ את קנהוּ גם בשרטונות של שירה, שנשבר פּעם בפעם והוא לא הרגיש, כי באותה שעה היו מפרשי רוּחו כבר מתוּחים וּמכוּונים לאיים חדשים. ככה עברוּ הישגי יצירתו תמיד זה את זה, בלעוּ זה את זה, ועם כל מה שנתממשוּ, נשארוּ תמיד בגדר אפשרוּיות גדולות, של חלומות שנתקיימוּ למחצה – של דברים העתידים עוד לבוא. כזה היה קודם כל בעיני עצמו, ולפיכך לא ידע שוֹבע לעולם, וכל מה שעשה נראה לו כהקדמה לדבר שעוד ייעשה.

בזה היה קסם עשרו, אבל בזה היה גם סוד עניוֹ הרב. כשרונו היה חסר מרכז – היה חסר איזו ‘יחידה’ שאין לה תמורה, איזו מהוּת מסוּימת, דבר שייקר לו מחייו, גם מכשרונו, שישלוט בו שלטון בלי־מצרים, במקום הרצונות הרבים, שהיו פּורשים לו את רשתם בכל אשר פּנה והיו קוסמים לו ברננה כסירינות מן התהום. הוא היה גדול בתורה וגדול בחכמת העמים ובלשונות העמים, שכמה מהן ידע כלשון מולדתו וּבכולן דיבר ונאם, וּברוּבן גם כתב מאמרים רבים וספרים רבים. גם מבחינת הידיעות, גם מבחינת היצירה היה מוּכשר להפתיע אותנו כל פּעם בדבר שלא פּיללנו. אבל לא הוּכשר להביא לידי גמר ביטוּי את המהוּת האחת, מהוּת עצמו היחידית שאליה פּיללנו – שאותה מבקשים בכל אדם גדול משיעוּר קומה שלו. מאה אבנים טובות היו קבוּעות בכתרוֹ, ורק המאָה־ואַחת – זו שרק היא בלבד היתה עשוּיה להאציל אור על כוּלן – אותה ביקש תמיד, התקין את עצמו תמיד לקבוע בחלל משבצתה.

זהו הצד הטראגי שבחייו, – ועליו אין לחפוֹת. ובכל אלה אָבד ליהדוּת לא רק מנהיג מזהיר ורב־פעלים, שעמד ימים רבים על יד ההגה וידע לעשות אזניים ולעשות נפשות לרעיון ההצלה של האוּמה, כי־אם בעיקר סוֹפר גדול, רפּרזנטאטיבי, שבוֹ בָאה לידי גילוּי עצמיוּת לאוּמית־קיבוּצית כבירה – גילוּיו של הכשרון העברי, צירוּפם של כוחות תוססים, שהיו כלוּאים בלב האוּמה דורות על דורות, ולפתע צמחוּ ועלוּ ושיגשגוּ בשגשוּג־פּלאים. שפע זה שברוּח הוא שפע יהוּדי, שנמשך דרך צינורות נסתרים, ובעוד לא הוּתקנוּ ה’כלים' לו, הוא משתפך כפרץ גלים ללא־בלם, ללא־משמעת. עודף זה, שבוֹ לקה הכשרון היהוּדי בנכר, רבץ גם על סוקולוב כברכה וכקללה יחד. בו עשה את הגדולות ואת הנפלאות בחייו ובוֹ גם נענש. הוא שהטיל פּגם באיכוּת, שמנע ממנוּ את היכוֹלת לפלג נתיב בשטף בהיר זה, שבו נסחפים גם אבירי היצירה.

ד

עד יומו האחרון ינק מההשכלה. מכאן מידת ההסברה אשר לעטוֹ. מכאן – גם הנטייה ההומנית. הוא היה אדם לאוּמי וציוני מסוּר. הוא היה אחד העמוּדים החזקים, שעליו נשענה הציונוּת המדינית – אחד מיוֹצריה. היה בר־פּלוגתיה של אחד־העם. אבל בעצם לא הוקיר כל תנועה אלא לפי מידת התרבוּת, לפי ערכי־האדם, שהיא שומרת בתוכה. הוא לא הפקיר, כליליינבלוּם, את מרחבי העולם הגדולים לשם אחוּזת־בית קטנה במולדת. הציונוּת רק העשירה אותו יותר – הוסיפה למרחבי־עולם גם את המולדת הנפלאָה. הציונוּת, עם כל מה שהיה מסוּר לה בלב ונפש ונתן יותר מחצי חייו לתעמוּלתה ולהסברתה – היתה לו תוספת להשכלה; היא עצמה נעשתה לו אמצעי לחזק בדוֹר את היסוד האנוּשי־הכללי.

סופרי ההשכלה היו כוּלם בעיקר מסבירים. הם לא הבחינוּ, מבחינת החשיבוּת, בין ערכים לאוּמיים לכלליים (אף שגם הם השתדלוּ להוכיח, שהגוֹיים ‘סחבוּ’ כל דבר טוב מישראל). כמסביר, לא היה דומה לסוקולוב. הוא לא זילזל בשום אמצעים (והוא הלא היה בעל אמצעים מרוּבים), ובלבד להרביץ רעיונות ומדעים ברבים. וזה מה שמבדיל בינו (ולטובה!) ובין סופרי־ההשכלה. האובייקט שלו לא היה התלמיד־חכם בלבד, כי אם כל אדם מישראל. בזה ערכו גדול כמחנך דורות. הוא פּרש את רשתו תמיד במים הגדולים. בשבעים פּנים הסביר את ענייני העולם ואת ענייני־האוּמה לאוכלוּסי־ישראל. רק מי שהיה מצוּי אצל ‘הצפירה’ בילדוּתו, ידע את הקסם שהיה לניבו – יודע את האור שהדליק במושבות ישראל הנידחות. בכל אמצעי כשרונו המצוּינים קירבם לצער־הציבוּר ולתקנת־הציבוּר. רבבות ישראל שמעוּ מפּיו לקח בציונות. ומי ימנה מספּר לרבבות שהכניס תחת דגלה?

משנספּח אל הציונות, עצמה רוּחו, עצם גם כשרונו שבעתיים. אותה שעה מצא עטו המבוּרך את תיקוּנו. כשרונו הגדול נגאל. הוא לא היה עוד סופר מסביר את ‘דברי הימים’ ליהוּדים שבקלוֹיז ולפרחי ההשכלה, כי אם שליח לרעיון גדול, קול מבשר לאוּמה. מאמריו נמלאוּ דם חם, סערת־רגש. הסופר־האסתניס נעשה איש־פּוּלמוּס. אַכן דרכו היתה גם אז דרך המסביר, המיישב, המפייס. מלחמה היא ההפך מהסברה. המסביר אינו נעשה איש־מלחמה לעולם, כשם שאיש־המלחמה אינו נעשה מסביר. כוחו היה באיזו רוּח עממית, בסגנון עממי, אפילוּ בקליטה עממית – בזה, שעם כל השכלתו המרוּבה, היו פּניו מכוּונים תמיד ל’רבבות ישראל' אלה, שכל עוד לא קלטוּ הם את הרעיון, אין נצחונו נושא פּרי. גם הוא פּנה ל’מרנן ורבנן', אבל, בניגוּד לאחד־העם, הטעים לא את ‘הכוהנים’, כי אם את ‘העם’.

ה

סופר מהיר היה. בראש וראשונה – עתונאי. איש ה’טמפּוֹ'. לא תמיד היה סיפּק בידו להכין את החומר, לבדקו, להכשירו. יצר־העתונאי היה תמיד חזק בו. והעתונאי מכיר בחשיבוּת הדבר, הנאמר בזמנו כשלב הקוראים פּנוּי לו, מכוּון לו. הקונטאקט שבין הקהל ובין הסופר – זוהי סגוּלת העתונאי היקרה. היא המכשרת אותו בלא הכשרה. היא העושה אותו לכלי־השפּעה שאין דומה לו. מה שחסר כאן מבחינת הכשרה, מתמלא באש הנדלקת ברגע ההתעוררוּת. אולי זוהי רוּח הקודש המיוּחדה, שניתנה לעתונאי המוּבהק בכל מדרגה שהיא.

רוח הקודש זו ניתנה במידה גדוּשה לסוקולוב. היא שהיתה בסיוּעוֹ תמיד. ודאי שגם הוא, עם כל חריצוּתו ועצמת ידיעותיו, נכשל לא פּעם. ולהיכשל – אסוּר. זהו פּגם גדול, שמיעט את דמוּתו לא מעט. אבל מי שמצוּדתו פּרוּשה על מרחבים כאלה, אי־אפשר שיהא זהיר. ואולם – תחת זאת – מי הביא בחשבון את אלפי העמוּדים המזהירים, שנכתבוּ כלאחר יד; את תפיסת העיקר מתוך סקירה כהרף עין; את היכוֹלת לעמוד על טיבו של אדם מתוך פּגישות מעטות – לפעמים, מתוך שיחה קלה אחת?

הוא היה חסר סגוּלה אחת גדולה, – כשרון הבדיקה. הוא לא ידע לבדוק את עצמו. יצירתו, האימפּרוביזאציונית בעיקרה, לא סבלה שהיוֹת יתירות. היא היתה תמיד קשוּרה בשעה שנוצרה, ברגע שנאמרה. המתינוּת שבבדיקה היתה עלוּלה לרפוֹת את כנפיה. ביצירה כזו לא הביטוּי השלם או נטוּל־הפּגם הוא העיקר, כי אם זו הרוּח המחיה, המסערת, הנושאת, המרקדת לבבות.

זוהי רוּח־הקודש של העתונאי האמתי.

ו

ועם זה היה ספקן בטבעוֹ – אדם פּיקח, שהסתכל מאיזה דיסטאנץ והכיר את ‘המעלות והמורדות’ שברוּח עם ורוּח אדם, שבמהלך ההיסטוריה כולו. אדם כזה אינו נוח להתלהבוּת יתירה. כן. כזה היה. לא רתחן, לא איש הפּאתוס. אל נא נדרוש מאדם מה שאין בו. יהיה כמו שהוא, – רק אַל נא ישקר!

ספקנוּת אינה צבע חריף. אינה צבע הזמן. שלהבת מתוּנה היא, והיא נראית לפעמים צוננת במקצת. ולא תמיד מרגישים בה. ועוד פּעם: כזה היה ואין לזייפוֹ. אבל עם זה היה איש אמוּנה. שלהבת מתוּנה זו לא כבתה לעולם. היא האירה תמיד. ארבעים שנה עמד על דוּכן הציונות. בין שעמד ברגע המכריע לפני קברניטי האוּמות להגן על מפעלנוּ, בין שהפליג למדינות־הים כדי לחזק את מלאכת הבניין, ובין שישב בסתר חדרו, בקרון הרכבת, בתא הספינה, ואפילוּ באוירון, ומילא את הגליונות הארוּכים שורות צפוּפות של מאמרים, מסות, פליטונים – תמיד עשה באמוּנה את אשר הוּטל עליו, תמיד שימש בכמה כהוּנות את עמו ואת ספרוּתו. ובכל אשר נדרש לא נפקד מקומו.

ואולי נכון מה שאומרים: כי את המאמין המוּבהק טוב לבקש תמיד בין הספקנים…

לסוקולוב בן השבעים

שם שיש לו צלצוּל רפרזנטאטיבי. מין שם כולל לכשרון, ליכוֹלת מכל סוּג שהוא. כח רוּחני מתמיה, שאינו מכיר גבוּל לעצמו, שאין דבר מוּפלא ממנוּ ואין דבר נבצר ממנוּ, – הוא מסמל את הכשרון היהוּדי ללעוג לכל ‘תחוּם מושב’, לפסוֹח ברגל קלה על כל מעצור ששמים לפניו ולחלק שלל עם קרובים ורחוקים. הוא אינו מאלה הסוגרים את עצמם באיזה חוּג מסוּים – ויהי זה גם רחב מאד. הוא תמיד מחוּץ לכל מקצוע, מעבר לכל הגדרה. במקום שהשארנוּהוּ פעם לא נמצאהוּ שוּב, בפעם שניה. הוא תמיד קופץ מעל עצמו, מתפרץ לתוך תחוּמים שאינם שלו, ומצליח; ובשעה שאנחנו מאמינים לראותוֹ כבר בחוֹף מבטחים, הוא כבר שוב ‘מפרש בים הגדול’ וחותר לאיים חדשים.

בעל פרצוּף קבוּע וריתמוּס משלו, קשה להגדירו ואין לצרפוֹ לשוּם חבוּרה. ראשיתו נעוּצה בתקוּפת ההשכלה, והיא נותנת בוֹ את אותותיה עד היום. אף על פּי כן הוא אינו שייך כוּלו לא לה, אף לא לזו, שבאה אחריה. הוא גדל עם כל תקוּפה, ולבוּשה גדל עמו. ועם זה הוא נשאר תמיד מבחינת־מה מחוּצה לה. הוא אינו ‘הולך בשוּרה’, אינו מצטרף אפילו לאלה, שהם נראים קרובים לו ביותר. פרישמן, פרץ, בני גילו ובני ארצו, שהיה קרוב להם בחריפוּת תפיסתו ובגמישוּת רוּחו, שאתם התהלך ואתם יחד התקדם, לא היו מעולם חבריו ליצירה, הם היו מוּגבלים, כאמנים, – הם בקשו לבצר מקום לסגנונם, ליצירתם, והוא חרג תמיד מכל מסגרת, היה תמיד פרוּץ אל כל הרוּחות וינק יום־יום ממקורות חדשים. הם היו מן הכונסים, והוא ידע תמיד רק לפזר, לשלוח את אניותיו על פני מים רבים.

על כן קשה לנו כל־כך לקבוע את ערכו המיוּחד, את מקומו המיוּחד בתרבוּתנוּ החדשה. בספרוּתנוּ ישנם כאלה שהם עניים שבעתים, ורכוּשם בכל זאת גלוּי לעין. כוחותיהם של אלה מוּעטים, אך מאוּם לא ילך לאיבוּד אצלם. כל גרגיר זהב קטן מוּנח בקוּפסתו. דרכם של אלה לצמצם את עצמם בנקוּדה אחת, לרכז בלי חשך את יכלתם. אלה הם הזהירים, הפוסעים בפסיעות קלות מיראה, שמא יכשלוּ. עשרם ניתן תמיד להשקל ולהמדד. מדה לו וגבוּל לו. והעין מקיפה את כוּלו בסקירה אחת.

ואולם ישנם כאלה שהרבה ניתן להם ואינם יודעים מה לעשות בהמון כוחותיהם. הזהב להם והכסף להם וגם הנחוֹשת. הכל בשפע. אבל הם אינם ממהרים לבנות. את גרגרי הזהב הטוב משקיעים הם בדרך עברם בכל צריף ארעי, בכל סוּכת נדוּדים, וגם על הפנינים היקרות לא תחוּס עינם. העושר להם ואין דרכם לכנסו אל האוצר. הם אינם מונים את רכוּשם, כבד הוא מהמנות. אכן בטחון להם. כוסם תמיד מלאה. על כן ישמחוּ לפזר, לבזבז את עצמם – לתת את הסאה תמיד כשהיא גדוּשה.

את כוחם של אלה אין מודדים. אותו אפשר רק לשער.

סוקולוב נמנה על הסוּג השני. לא רק הקורא הרגיל, כי אם גם הסופר המעוּדן ואמן האיסתניס לא עברו עליו בלא ברכה. השפע הפנימי, הקלוּת הטבעית, – זה המעין העליז, המקר תמיד את מימיו הרוננים, מעורר גיל והשתוֹממוּת בכל לב. עד הוא לברכת הרוּח השרוּיה עוד במעמקי הגניוּס העברי. אות משמח, כי עוד לא דללוּ אוצרותיו. ביהוּדי רפרזנטטיבי זה, המרים תמיד את כל משא באצבע קלה, נתן העם העברי את סמל הכוח הצוחק, את שעוּר יכלתו המפליאה. אין כאן התאמצוּת ואין מתיחוּת. הכל יש מן המוּכן. השפע יורד מאליו. בא לעתים קרובות גם ממקום שאיש לא פלל. ואנחנו שמחים אצלו על פיזוּר זה, במדה שאנו דואגים לחזיון כזה אצל אחרים. לא חשוּב לנו, שסוקולוב עשוּי בכל שעה לכתוב לנו מחקר מצוּין, מאמר מזהיר, מסה חריפה, או פיליטון יחיד במינו. לא חשוּב לנו, אם גם כאלה וכאלה ירדוּ אצלו לטמיון – חשוּב לנו עוֹשר הרוח המצוּי הזה, חשוּבה היכוֹלת לתת תמיד, להתעורר להשיר תמיד פירות מבדיו הכבדים. סוקולוב אינו אישיוּת בדלה, האורגת לעצמה את ארג זהבה. הוא בא־הכוח המסמל את הכשרון הלאוּמי, את ערוּתו, את יכלתו לתת ולקבל, לינוֹק ולהיניק, – את האוּניברסליוּת בכלים עצמיים. יש בו משום תכוּנה מקוּבצת, משום סגוּלת־עם – הסגוּלה לשקוד תמיד, לקלוט, להתחרוֹת עם הכוחות המתנגדים ולצאת תמיד בנצחון.

לא פעם נעלם מן האוֹפק של הספרוּת ונראה היה, ששקע כוּלו בעבודת חוֹל, ואותה שעה שקד על תורתו ועל יצירתו, ובאין רואה הוסיף כוֹח, וכל פעם צף שוב, בלי משים, כשהוא נושא בילקוּטו טרף חדש. לא פעם אבד בשפע צבעיו, בהמון צורותיו, אבל כל פעם, בלי משים, גלה את עצמו בכח חדש והבליט את עצמיוּתוֹ והראה שבכל גלגוּלי יצירתו הוא תמיד אחד.

אוֹצר זכרונו, קליטתו הנפלאה, אותו הכשרון לבלתי אבד טפה מכל מה שראה, מכל מה שנפל פעם בחלקו, מגלה בו את כח האמן, הניתן תמיד לכל סופר גדול כתוספת־חנם. היא שנתנה לו את היכוֹלת לשמש את הספרוּת מיום בואוֹ אליה, לעמוד ימים רבים יחידי על משמרתוֹ, ולמלאוֹת תמיד את מקום החסר (אצלנו עד היום החסרים מרוּבים כל־כך!). זה היה תפקידו המיוּחד, שהיה עשוּי לעשות את מלאכת הרבים. הוא היה מעין מצביא של כוֹחוֹת עצמו. בורשה היו אומרים עליו שהוא ‘חזן בלי משוררים’. הוא עצמו היה מעין תזמורת שלמה, שכל הקולות היו מצוּיים בה. הוא נשען רק על עצמו. לא היה זקוּק לכוֹחוֹת מן החוּץ. גם התפתחוּתוֹ שלא פסקה, לא תמיד נתמזגה עם זו של הדור. היא בעת אחת גם השיגה וגם הקדימה את מישהוּ. בזה היה גורלו הטרגי של סוקולוב: המלחמה היתה לו מבפנים ומאחוֹר. העתונאי, החוקר, האסאיסטן, האמן – כל אחד תבע את שלו; ואם אמנם נתן את עצמו לכוּלם בעין יפה, היו בו משום ‘ערבוּב תחוּמים’, משום ‘תגי ושייר’. כל יצירתו היתה מענין נסיון שתמיד הצליח, ותמיד נשאר בודד לעצמו, נפסק, בלי ‘המשך יבוא’. עד הסוף לא השתמש בכוחותיו לעולם. בכל דבר גילה יכוֹלת, ואף על פּי כן עזבהוּ ולא שב אליו; ואם גם שב, נראה היה תמיד, כאילו הוא מתחיל מחדש. נצחונותיו הגדולים עשוּ תמיד רוֹשם של מצביא רב־יכוֹלת הכובש בכל מקום שהוא משתער, אבל בתוך השטח הנכבש נשאר תמיד משהוּ ביד האוֹיב, ושאין משום כך עוד לבטוֹח, לשבת במנוּחה. אכן בזה גם היוֹפי המיוּחד שבאישיוּתו היוֹצרת של סוקולוב. הוא טרם שקט על עצמו.

בצמאון תמידי זה ליצירה לדעת, להרחבת ההיקף, סוד רעננוּתוֹ החיוּנית. הוא בן השבעים, הרואה את עצמו עד היום כמתחיל, שוב מוכיח שאין הזקנה שולטת במי שאינו משמיט את אמת־הבנין מידו – שהעבודה וההתאמצוּת הן מחדשות את הגוּף ואת הרוּח. וכשנפגשתי עמו בפעם האחרונה בברלין, שמחתי לראוֹתוֹ שוב מרוּכז בעבודתו, וכאילוּ קרנוּ פניו מחדש מבטחונו ביום המחר, שלא יבייש את אתמוֹלוֹ.

תפארת אדם זו ותפארת זקנה זו הן השופעות קסמים עד היום. כנגד הטמטוּם וערלת־הלב של המוּמי האיבה עומד הוא כצוּר־בטוּח, בשקט חכמתוֹ, באוֹרוֹ ההוּמני, באמוּנתוֹ, באהבתוֹ הישנה לכל השלם והמתוּקן, לכל כח בונה ועוסק בישוּבו של עולם. הוא אינו מגביל, אינו עושה סייגים. אוהב הוא את אוירה המחיה של תרבוּת, של תרבוּת עולמית, אשר אין גבוּל לה, עד היום לא פגה התפעלוּתוֹ מכח הרוּח, באשר רק יתגלה.

הוא אולי אינו ציוני טפּוּסי, למרות מה שנתן את מיטב כוחותיו לתנועה זו, והקריב לה ימים רבים גם את כשרונו הספרוּתי המזהיר. הרבה נשאר בו מן המאוֹר שבהשכלה. הוא נוהג עד היום זהירוּת בלאוּמיוּת. הוא מכיר את הסכנה שבה, את הצוֹרך הגדול לעמוד על המשמר ולבלתי תת את המשחית לבוא אל גבוּלותיה. ואולם הוא עצמו, ברחבוּתו האנוּשית, בשלותוֹ ובהירוּתוֹ, מסמל את טפּוּסוֹ של ציוני בן־חוֹרין, של איש־הכבוֹד, את זה שידע לחנך את עצמו ולישר את עצמו – וככה חנך וישר גם את האחרים.

פגישה

בלוּד, על רחבת־התחנה המוּקפת כרמי זית עוֹטי־כסף, היינוּ מהלכים אילך ואילך בהמתנה לרכבת שתבוא בעוד רגעים מעטים מצד המדבר ותביא לנו את סוקולוב. השעה היתה מוּקדמת, ובפנים החיורים קצת מן הקימה בהשכמה נשבה צנת בוֹקר. רעדנוּ רעידה כלשהי. ואחד מן החבוּרה הביע את דאגתו לנשיא הזקן, שבאנוּ להטרידו עתה, בשעה מוּשכמת זו, לאחר ימים ולילות של טלטוּל דרכים…

עודנו מדבר והרכבת, ורוּדה מן השמש העולה, זנקה כמו ממסתרים, והקרון שבו היה סוקולוב עבר על פנינו. בחלון נראו פניו המחייכים, המסבירים, הידוּעים לנו כל־כך. לא עברוּ רגעים מוּעטים ואנחנו יכולנו להסתכל בו מקרוב. כמו תמיד, הרהיבה גם הפעם את העין ארשת השקט שבפניו, אם גם נראוּ עיפים מעט מטלטוּלי הדרך. היה נעים לחוּש על עצמך את העינים המחוּכמות, המכוּונות אליך אגב מצמוּץ קל, לשמוע את הקול הצלוּל, שלא נפגם אף כלשהוּ. לא, הטלטוּל הרב, הטרדות המרוּבות, – מה שמכביד אצלנו כל־כך על כל מי שהוּטל על שכמו סבל אחריוּת לעמו, כל זה לא הפיל את אוֹר פניו. הוא נשאר, ככל הימים, מקלי־המצעד, מיודעי־שאת. היינוּ מהלכים ומשוחחים, כאילו נפרדנוּ אתמול. רגע אחד האמנתי, שאני רואה אותו בורשה, לפני עשרים שנה, כשהוא יוצא אלי מחדר־עבודתו לבוּש ביתית והוא פוֹסע רכוֹת בחדר ומשוֹחח עמי על ‘הצפירה’ המחוּדשת (גם אז כבר היתה מחודשת…). אותה צלילוּת שבעין, אותה מתינוּת שבניב – כל מה שמעיד על חכמת אדם, על עוֹשר סמוּי מן העין, על נסיונות חיים רבים.

מה אתה עושה? מה מעסיק אותו בשעה זו? כמו כל ימיו – כל השטחים הגדולים שבחיי הרוּח. דברים שבמחשבה ועסקי בלשנוּת. אותו המילון הגדול, שיחשוֹף את מכמני הניב העברי – מובן שגם ממנו אינו מושך את ידו. הניב העברי – חדות מסתורין תמיד בקרבתו, בגלוּייו המפתיעים, במכרוֹת־זהבוֹ שאינם דוֹללים לעולם. עושר שופע זה, שאין קץ לו, והוא פוקד אותם יום־יום.

רבים באוּ להקביל את פני הנשיא, ואנחנוּ באנוּ להקביל את פני בן אוּמנוּתנוּ, את הסופר העברי המוּבהק, את נשיא הרוּח. לנו לא הזקין האיש. עוד חם לנו בקרבתו. כמקוֹדם הוא מפליאנוּ בשקדנוּתוֹ, בתורתוֹ ובחכמתוֹ, ברוֹחב השגתו. כל מקום שאתה נועץ קנה כאן, אתה מעלה שרטון של כשרון ודעת, ואין אתה משתומם, כי תוֹם וחריפוּת עוד להגיונוֹ, כי טל עלוּמים ילין עוד בעטוֹ. בשכמותו אין הכמישה שולטת לעולם. סוד התחדשוּתוֹ הנצחית בזה, שאינו מפסיק. ככל אשר ירבוּ נסיונות החיים, כן תעמק הרוּח וכן ימלאוּ מזויה.

המחנך

הנושא ‘א. ד. גורדון כמחנך’, אפשר שיהא נראה מוזר קצת – שהרי זהו א. ד. גורדון בכל מהותו, בעצם מהותו, כל נושא אחר טפל לעיקר זה: שגורדון לא היה אלא מחנך, – מחנך האדם, מחנך היהודי. גם כי נייחד עליו את הדיבור מבחינה אחרת לשם מיצוי תכונתו העשירה של אדם מופלא זה, לא נסיח לעולם דעתנו מזה, כי כל מה שפעל בתקופת ההוד של חייו, לא פעל אלא כדי לחנך את עצמו וּלחנך את האחרים. ודאי, שהחשיב הרבה את הספרות, את האמנות, – במיוחד כל מה ששייך לנגינה, הואיל והרגיש בקצב הקולות את קצב העבודה, את נשמת העבודה. מעולם לא זילזל, כקנאים לדבר אחד, בכל מה שמחוץ למסגרת רעיונם, כי אם, אדרבה, – הוקיר מאד את השירה, את המחשבה, שאין חיי אדם מלאים בהעדרם; וכל כמה שלא האמין בהטפה להלכה שאין מטיפה מגשים וּמדגיש אותה למעשה – שאין ההטפה עצמה אלא פרט נוסף למעשה, ראה בנו, הסופרים, ‘מניחי הרעיון’, את אנשי בריתו, וּכשנגשתי לעריכת ‘מעברות’, ערך אלי מכתב גדול, מעין ‘מכתב אל העורך’ – מכתב אינטימי, שתכליתו היתה לחזק וּלהעמיק בי את ההכרה בחשיבותו של הירחון, כגורם מחנך. ברם, גם המושג חינוך לא היה אצלו משהו מצומצם. כל מה שאנו מעריכים את אישיותו ואת כתביו של א. ד. גורדון, הרי זה נובע מתוך ההכרה, שלא היה אדם, הדוחה, או מקטין, את ערכי ההויה מפני ערך אחד, ולוּא גם יהיה החשוב ביותר, כי אם מי שראה בדבר, שהרנין את כל נפשו, את כל מחשבותיו, – את ערך החיים עצמם, את מרום גילוייהם: לא שהחיים ניתנו לנו לשם העבודה, כי אם העבודה ניתנה לנו לשם קדושת החיים, לשם תפארת החיים. סמי מכאן כל פרישות, כל נזירות נוצרית, – כל מה שמפעם את רעיון העבודה של טולסטוי. בפרט זה מתגלה גורדון היהודי, שקידש את החיים, קידש את הטבע, ולא קידש את העבודה, אלא משום שראה בה חיזוק לשניהם – ראה בה התכשרות ליהנות מזיום של שניהם. בעבודה ראה את הסטיכיה הגדולה, – את החוט המקשר את האדם עם הקוסמוס. לפיכך מלה זו שגורה אצלו כל־כך. מלוא החיים לא ראה אלא ברגע, שלב האדם פועם יחד עם מלוא היקום. כל הויה נפרדת של האדם ראה כפגומה, ולא רק מן הצד המוסרי, כי אם בעיקר ודוקא מפני מיעוּט הדמות, מיעוּט האושר אשר בה.

הרבה ממה שנאמר כאן כבר נרמז במה שכתבתי במאמרי הקודמים על א. ד. גורדון; גם במה שכתבו אחרים. ולא באתי כאן לחדש משהו בתורת האדם, שהיה יקר לי כמחנכי, – גם כמחנכו של האדם, שהיה היותר יקר לי בחיים.

חלמתי ליום מלאת עשרים וחמש שנה לפטירתו לסכם את הסברת תורתו בעבודה גדולה וּמקפת. אבל עבודות אחרות, שעמדתי בהן ולא הייתי רשאי להפסיקן, עיכבו בידי, ואני נושא את נפשי לימים, שאוכל להשלים את מלאכתי בלי בהילות, כפי שעבודה זו מחייבת.

צמצמתי את הנושא, ואיני בא הפעם אלא להקדים במסיבה שנועדה למורים דברים אחדים להרצאתו של רוטנשטרייך, העומד במסכתא זו ושבודאי יתן לכם את העיקר. כוונתי בפתיחה הקצרה שלי להטעים במיוחד את חשיבותו של א. ד. גורדון לבית הספר. בספרות התחיה אני רואה את יצירתו כחומר לבית־הספר, מקבילה ליצירת אחד־העם. שניהם מחנכי האומה, הגדולים ביותר, שהקימה הציונות. ודאי שבעל ה’פירוּרים' היה אמן יותר, היה אדריכל יותר, ואולם גם א. ד. גורדון לא היה נטול יכולת של הבעה. בנקודות־הגובה של מחשבתו נגלה גם נקודות־גובה של סגנוּן, של צלילוּת מחשבה וּצלילוּת ביטוי, שאינם נופלים באיכותם מאלה של אחד־העם. אפשר, שהנושא שכדאי להקדיש לו תשומת־לב מיוחדה, הוא ‘גורדון הסופר’ – איני מהסס אפילו לומר: ‘גורדון הסופר והמשורר’. זאת דעתי מאז, שאין לך הוגה־דעות גדול, שאינו גם משורר. לכל מחוקק, לכל מחנך גדול, היה גם לב מנגן. וקורטוב זה של שירה, גם כשהוא מעוטף בשבע עטיפות, הוא המקיים לאורך ימים את כל התורה. בלעדיו היתה נטולת־נשמה, נטולת־חיוּת – אם להשתמש במלה, שהיתה אהובה מאד על א. ד. גורדון, ושגם היא, אגב, מרמזת על עיקר גדול בתפיסת עולמו, והוא: שתורת אמת ניכרת בשפע ה’חיוּת' העצור בתוכה.

את גורדון זה, שהיה נביא החיים בה במידה שהיה נביא העבודה, יש להטעים במיוחד בבית־הספר שלנו – את גורדון, כפי ששר אותו שמעונוביץ בדמות ר' פּינחס באידיליה שלו ‘ביער בחדרה’: כפי שראה אותו ביסטריצקי ב’ימים ולילות' בדמות מיכאל חיות – כפי שראוהו הקרובים בחיים. טוב, שילדינו יראוהו גם כקנאי לרעיונו וגם כלֵב שופע שמחה, כאדם שאהב לזמר, לרקוד, – שגם המעדר היה מנגן בידו. בזה הוא נבדל מאחד־העם, שהיה נלהב יותר ממנו לחיים, שהחיים קדמו אצלו לתורה – שהתורה עצמה לא היתה לו אלא אמצעי להרבות בו את ערך החיים. ראוי להטעים לילדים, שאין מחשבתו של גורדון משפיעה מרה שחורה, כי אם עץ חיים היא, משענת לאדם, אחיזת הצלה במערבולת החיים.

כך יש להגיש את רעיון העבודה של א. ד. גורדון – כבסיס לאושר, לחיים כשרים וּלחיים גדולים כאחד. כל עתוּדותינו כאן בזה – בקליטת תורתו של א. ד. גורדון לא בצמצומה, כי אם כשהיא מפציעה והולכת ככוכב השחר, כתורה מרחבת עולם, החותרת לטמוני־הויה לא שערנוּם. וזהו בעצם מהותה; בכל תורתו לא נתכוון גורדון אלא להחזיר לנו את המפתח שאבד לנו – את המפתח לגנזי הטבע, המפתח לנשמת העולם, לנשמת האדם עצמו.

בספרי המקרא, גם בילקוטים שנסדר לבית־הספר, יש, איפוא, להביא לא רק את דעותיו המרכזיות על העבודה והחברה, כי אם גם את רעיונות־ההיקף: את תורת האדם, את שמחת האדם, – להטעים ביותר זיקה זו לצד השמש של החיים. הואיל וכל משנתו חדוּרה אחדות זו, שאינה מנת חלקם אלא של הגדולים באמת, נמצא ממילא גם ב’היקף' משהו הקשור קשר אורגני ב’מרכז‘. ואולם אל נהיה חוששים, שמא יהיה נראה לנו בסקירה ראשונה משהו, ש’אינו מן הענין’. לאחר התבוננות נגלה בו תמיד חוליה של השרשרת.

חשוב לנו בשיעורים על א. ד. גורדון, שעיקרי משנתו סובבים על חינוך האדם – שהיה פוליטיקן במידה מינימאלית. וּכאחד־העם, לא חפץ שהפוליטיקה תכבוש כל חלקה טובה בנו – במיוחד, בנוער, שבו היא עלולה לבוא כתחליף ליצירה. אולי ראה את העתיד להתרחש בעולם, גם בקרבנו, ועל כן חתר בלי חשך לאור האדם, ליישוּר האדם על ידי התרכזות בפועל־כפיים, שהיתה לו האמצעי הנעלה ביותר להתרכזות ברוח, לכושר היצירה וּלכושר החיים.

כיום אנו רואים בעליל, עד כמה היתה תורתו תורת חיים לישוב. נבריא איפוא את נפש ילדינו בסם־חיים אשר בה! כן, נהיה־נא זהירים שלא לצמצם את תורתו, – כל צימצום הוא פלסתר. אם נהיה שקודים עליה, ניוכח שהיא נובעת מחרדה לחיים, מחרדה לעושר הנפש – ניווכח שהיא רחבה ועמוקה כחיים עצמם.

הראשון לגאולה

שלש שנים למותו

כל אלה שזכו לעמוד במחיצתו, לחיות עמו ולשמוע את תורת פיו, יודעים עד כמה היה האיש תמיד עמל במחשבה, עד כמה היה כל ימיו חותר אל תהומות ההויה הלאומית־האנושית, ועד כמה לא ידע מנוחה בבקשו תמיד שלימות והיקף גמור לא רק בחיים וּבמעשי החיים, – שהיו אצלו, כמובן, קודמים לכל מחשבה, – כי אם גם שלימות של השקפת־עולם. מי שראה אותו פעם מהלך ברחוב חיוור ושחוח, מצומצם־מבט וכולו מכונס לתוך עצמו, – יכול היה להכיר סימניה של עבודת־רוח מענה זו. לא, הוא לא היה פלפלן כל־עיקר, לא היה איש־שיחה להנאתו וּלהנאת אחרים. לדבר, להתוכח היה לו שיתוף עבודה במחשבה, חתירה בכוחות משותפים אל היסודות. היה בו משהו מטבעו של סוקרטס: הצורך לשתף את האחרים במחשבתו, לצרף אותה במלחמת־הויכוח, להוכיח וּלהיוכח יחד. כבד היה ממנו לשאת את מחשבתו יחידי, וגם ערכה של כל מחשבה היה מתבטל בעיניו, אם לא באה במגע בלתי־אמצעי עם אנשים.

יש לנו עסק עם אישיות מורכבת ורבת־צדדים. הפשטות הגדולה שבהשקפת עולמו באה רק כעין מסקנה. אליה בא רק לאחר עבודת מחשבה ארוכה וּמיגעת. הוא לא הכיר בשום דבר שנעשה בקלות, כלאחר־יד. וגם מעבודת המחשבה דרש גבורה וּמסירות־נפש. אפשר, שכל העבודה המעשית, שהטיף לה ושהיה בעצמו מופת להגשמתה בחיים, לא היתה משמשת לו אלא יסוד לעבודת־הרוח. העבודה היתה לו הבסיס, הקונטרולה למחשבה. בלעדיה היתה לו כל מחשבה פלסתר. ברם, כשאנו קוראים את מאמריו, נדמה לנו לפעמים שלמרות כל הטפתו לעבודה ושנאתו למחשבה המופשטת, היה בו בעומק נפשו, הרבה מן המיטפיזיקן, ותכליתם הגדולה של כל המעשים היתה לו – אולי המחשבה העליונה…

אני מטעים את כל זה, משום שבהשקפה ראשונה נדמה לנו, שהוא היה מזלזל בכל עבודה רוחנית, במידה שאחד־העם רואה בה חזוּת־הכל. גורדון היה רק יותר מדי איש הטבע, כדי שיתן ערך למחשבות־דיוֹ. הוא ראה את התנוונותנו קודם כל בזה, שלמדנו בגלוּת לחשוב יותר משהיינו חושבים בהיותנו יושבים בארצנו, ורק שמחשבה זו אינה, על הרוב, פרי חיים וצורך חיים. הוא לא ראה את כל תרבות ה’גלות' כאילן־סרק. לכך היה יותר מדי תלמיד־חכם וּמוקיר כל עושר רוחני לאומי ואנושי. הוא רק חפץ לרפאות את המחשבה החולה שלנו; חפץ להקים את הריסות התרבות העברית בזה, שנשריש אותה ברגבי האדמה. – בזה שנצרף אותה אל המעשה ונגאל אותה על ידו.

העבודה היתה קדושה בעיניו, משום שרק היא טובעת בחותם של אמת את המחשבה האנושית, את היצירה האנושית. עבודה יוצרת את התרבות; עבודה מבריאה את התרבות. מטעם זה ראה חשיבות גדולה בכל עבודה תרבותית, שנעשית על־ידי העובד בארץ. לא משום שחשב, שיש תרבות פרוליטרית מיוחדה. הוא רק האמין שעבודת האדם הגופנית מנקה את הרוח מן הזיוף שבהזיה, ששיתוף השרירים במחשבה מחזק אותה, מוסיף לה לשד־חיות. העבודה היתה לו ההיגיינה של כל עמל־רוח. החינוך, השירה, הספרות – כולם היו לקויים בעיניו משנפרדו ממקום חיוּתם – ממעשה־האדם.

העבודה היתה לו אמצעי ותכלית יחד. בה ראה לא רק את יסוד האושר של הפרט, את השתרשותו בחיים וּדביקותו בטבע, באלהים, בה ראה גם יסוד מאחד את האומה. העבודה היתה לו פעולה קוסמית, שיש בה כדי לאחד את כל האטומים הנפרדים. בבטלה מתפרדים. בעבודה מתאחדים תמיד. חדוות המעשה היא בזה, שהיא בונה גשר בין אדם לחברו. ראית אנשים שהם עמלים יחד, – יכול אתה להיות בטוח, שהם כבר מאוחדים ברעיון אחד, או שסופם להיות מאוחדים. העבודה היא הדבק של הרעיון.

גורדון היה אוהב להניח ביסודה של כל דעה שלו את הפרט, את השתלמותו, את הגדלת איכותו. אבל הפרט היה נחשב בעיניו רק במידה שראה בו חוליה של הכלל. בנידון זה היה דומה לאחד־העם. ורק שלאחד־העם היה הפרט רק תא אחד של האורגניזם הלאומי. ולגורדון היה הפרט זעיר־אנפּין של האנושיות. ההכרה הלאומית היתה לו אמצעי להכרת האדם וּלשכלול האדם. הוא ראה היטב את הסכנה שבלאומיות נפרדת, ועל־כן לא דאג כל כך לפרט, שבו מצא בכל זאת הכרה מוסרית, כשם שדאג לאומה, לאומה של זמננו, שבה מקננת עוד רוח הפראות וחוסר התום של האדם הקדמוני. וגם ליקוי זה אמר לרפּא בעבודה, בחיי טבע ויצירה. עבודה לא רק יוצרת עם בריא; היא גם משחררת מאיבה, מצרוּת־עין. כל מטיפי השנאה הלאומית וכל מעוררי המלחמות אשר מעולם, לא היו אלא הולכי־בטל ואנשי־הזיה.

בכל השקפת עולמו חתר לאחדות גמורה, לשלימות הבנין; לא חפץ להשאיר כל סדק של הרס. כמחנך הדור חפץ להעשיר אותנו לא במחשבות, כי אם באמת החיים היקרה שניתנה לו. בנידון זה אין דומה לו גם במחנכי זמננו הגדולים. אחד־העם, שספג את רוח המערב במידה שלא ספג אותה עד היום אף אחד מסופרינו וּמשוררינו, ושהכיר יחד עם זה ברוח האומה כאשר הכירו בה רק מעטים מאד, חפץ לתקן את פגימות תרבותנו בזה, שנתן לה צורה מערבית מצד אחד, וּמצד שני בזה שהראה על מקורות חיותה המקוריים. הוא יצר את הכלים. ברדיצ’בסקי, שיצא לכל ימיו את הגיטו וחפץ לשמור על נשמתו, יכול יהיה לשיר לנו את שירת־הגעגועים על קניני האומה, שנוצרו בצל הגלות, ושהיה מחבב אותם במידה שהיה ירא מפניהם. הוא האמין מעט ב’רפואה שלמה', אך היה ביאושו התהומי, כביאושו של ברנר, יסוד מצרף וּמטהר. זו היתה האש שבה נצרפנו. אליו נבוא להחבא. להתפלל עמו. גורדון היה הראשון, שיצא החוצה – שעזב את הגיטו ואת הזיותיו לבלי שוב אליו לעולם. הוא גרש במעדר את עדת הצללים. הוא לא ביטל את היהדות הקודמת; אף לא דאג להשתמרותה על ידי סידור וטיפוּח־צורה (אם גם לא זלזל באלה). הוא האמין שמחיי טבע וחיי יצירה תבנה התרבות מאליה. אין דואגים לתרבות. דואגים לחיים שלמים. התרבות באה ממילא.

כבחיי הפרט, כן גם בחיי אומה יש רגעים גדולים כשנחשפת לפניה בבת אחת כל מהוּת חייה, כל הטרגיוּת של חייה, והיא מתקוממת לעצמה בכל כוּח הרצון שנשאר בה לחיות, להתקיים, להגאל. אותה שעה מתבטלים מאליהם הרבה מערכיה הקודמים, נעקרים משרשם צמחי רעיונות, שנדמה היה שעליהם היתה חיה כל הימים. מעין רגע כזה היתה התגלותו של א"ד גורדון בחיינו. לא בתורתו המופשטת, כי אם בעצם הופעתו היה מעין מעשה־נס בחיי האומה. בגילוי זה כאילו לבשה האומה שוב את עוז הקדוּמים, שוב התגברה על עצמה והוציאה מתוכה את האחד למופת, את זה ששחרר את עצמו מכל תורה פסיבית, שאינה אומרת כלום, וּמכל הויה פסיבית האומרת להצדיק את עצמה במקסם־כזב של רעיונות־סתם. לעומת הפשטות שלו והודאיוּת שבו כאילו מתבטלים מאליהם כל ערכי־הספר, שאין עמם חיים והגשמה. כגץ יצא מנשמת האומה והאיר את התהום שבכל הויה בטלה ושבכל רעיון־הזיה.

*

על רמת דגניה הבודדה, במקום שלמטה שוקקים מימי הירדן העליזים והכנרת משתטחת למרחוק, כעין פקוחה בין הררי־הקדוּמים, יש פינה אחת מובדלה, שרויה בצאלי אילנות, שהוקדשה נוה־עולמים לישוב קטן וּבודד זה. תחת רגבי העפר הרכים והשחורים האלה נטמן א"ד גורדון, וקבר פשוט וצנוע זה כבר נעשה גם בימינו לסמל, למקום של קדושה. על השם הזה חופף מעין הוד של מיתוס, הוד נביאי ישראל הקדמונים, שכמוהם שנא את אלילי־השוא, את כל התהדרות חיצונית, בצורה וגם ברעיון, וּכמוהם הטיף לתורת־אמת וּלחיי־אמת יחד.

פלא התהוותו

אין לנו עד היום, ביוגרפיה שלמה של א"ד גורדון, ספר שהיה עלול, כשהוא לעצמו – להעשות אמצעי חינוכי רב־ערך לנוער שלנו וּמקור של שירה ועלית־הרוח לכל קורא. הרשימות לתולדותיו, שנכתבו בידי יוסף אהרונוביץ, שהיה מן הקרובים לו ביותר ושמעטים הוכשרו כמוהו לתאר את דמותו בעט־אמוּנים, בזהירות וּבפשטוּת, שחיים ענווים וּגדולים אלה מחייבים אותם – אמנם נותנות יותר משהיו מבטיחות, והמעט הזה, המזוקק מכל קישוט והפלגה, מקרב אותנו אל עצם האדם, שישמש עוד דורות רבים מופת בגבורת נפשו ובנקיון־חייו. אבל, כמובן, אף רשימות רבות ערך אלה אינן, כפי שמגדיר אותן כותבן בעצמו, אלא חומר לסיפור חייו של גורדון. אור גדול כזה זרח על חיים אלה בנטותם לשקוע, שהבליע כמעט את כל מה שקדם להם, והרי בחיים כאלה חשובים לנו ימי הצמיחה, רגעי ההתגלות שאין נהדר מהם.

תקופה זו, ימי המעבר, ימי ההתהווּת שלו, היא בלי ספק אחת הדרמטיות ביותר בחייו. מן המעט, שנודע לנו על אודותיה, איננו יכולים עוד לצרף תמונה שלימה, ולעמוד על כל מה שהתחולל בלב האדם, שהוצג יום אחד, סמוך לשנת החמישים בחייו, לפני חלל־עולם עוטה ערפל – בלי עתיד, בלי המשך, בלי אחיזה. אבל גם לפי סיפוריהם של אלה, שהיו קרובים לו בימי המשבר ההם, אנו רואים את התהום שנפתחה פתאום לפניו אותה שעה. זה האדם שביקש כל ימיו במה להיאחז, במה לתקן את חייו – שקרא, למד, חינך, הכשיר, ורבים היו מבין הצעירים לא רק בסביבתו, כי אם גם בריחוק מקום שבאו אליו, שביקשו משענת בו, גם בטרם היה מה שהיה – ראה פתאום את העולם בעירומו והיה הכרח למצוא אחיזה בפועל, לתקן את החיים לא במחשבה, כי אם במעשה.

כאמור, לא היה מאלה, שמבקשים דרך רק לעצמם, כי אם היה, כמי שנולד להיות מחנך, מאלה שהם משמשים משען לאחרים והוא גם משען לעצמם. הוא לא היה גם בהוויתו הראשונה טירון למחשבה, וידע מה אלוהיו דורש ממנו. אכן עם כל זה היה רוב ימי חייו כמי שמהלך בערפל, כמי שמצפה לפלא שיתרחש. חיים אלה, חייו של גזבר בעסקי בארון שהיה קרוב לו קרבת משפחה, מוקף חבר פקידים גבוהים וקטנים, שאופק חייהם והשגותיהם היה צר ושהם היו מכבדים אותו, כתלמיד חכם וּכמשכיל, בה במידה שהיה נוח להם, למעט את דמותו ולראות בו בטלן, לא יצלח – חיים אלה היו בדרך כלל מעוטי־נחת, מעוטי שמחה; ואולם הוא, שצמא לשמחה, שלא סבל את הריקוּת, לא השלים עם הוויה דלה ומצומצמת זו וביקש כל ימי התהלכו בכפרים וּבעיירות הנידחות למלאות חלל ריק זה: להעמיד תלמידים, ליצור חוגים מלוכדים לשם השכלה, לשם עבודה ציונית – אפילו לשם שירה בציבור, וכל זה – כדי להרבות בשמחה, כדי שלא תהא הריקוּת מורגשת. היה איפוא, גם קודם כוח מושך. אנשים, כא. קורלניק ועוד, היו באים מאומן אליו, כדי להתעשת בקרבתו. אין זאת כי אם הורגש גם אז בו כוח מוסרי, משהו שיש עליו להישען.

ברם, כל קסם אישיותו, כל כוח השפעתו, שהיו לברכה לסביבתו הקרובה, לא היו אלא סימן למה שהוא עלול להיות. כל זה לא יצא מכלל הכשרה והתכשרות לחיים, בעוד שהחיים עצמם היו ניגרים בינתיים לכל עבר, בלי אפיקים מכנסים, בלי נקודת תכלית מאירה. שנים אחר שנים עברו במוהילנא, בכפר בודד זה שעשה בו את רוב ימי נעוריו, ואחר כך בחאשצ’יבטה, עיירה פודולית נידחת זו שאפשר היה להיחנק בה לולא האפרים הירוקים שהשתרעו מעבר לנהר בוג ההומה במורדותיו בין טחנת מים אחת לחברתה. הימים עברו בעבודה מיכנית, ללא ענין, ללא גידול, ורק הערבים והלילות ניתנו לקריאה, ללימוד. צמאונו לדעת לא פסק עד יומו האחרון. כספוֹג ספג את הקדמונים, את החדשים. משהו זרעה בו, בלי ספק, הסיפרות הרוסית הגדולה, זו שתבעה גדולות, שהכשירה לגדולות, שראתה את המשכיל כבעל חוב לרבים, שבלי תיקונם אין תקנה גם לו. כל ימיו התכשר לשליחות שיעשה, והקטנוֹת שעשה לא היו אלא תחליפים, חניות לשעה, – בשליחותו טרם הכיר. כך יצא רוב יומו, ונטל חייו הקל, נטל הקטנות, התחיל מכביד עליו. השמחה נתמעטה בלבו, בסביבתו. וּכשנעקר יום אחד ממקומו ועבודתו התפלה נפסקה גם היא, עמד לפני החיים בפעם הראשונה אובד עצות. מה יעשה? לאן ילך? לארץ ישראל או לאמריקה? והוא טרם ידע מה יהיה תפקידו גם פה, גם שם.

ואף על פי כן היתה שעת מבוכה זו השעה הגדולה בחייו. התערטלות פתאום זו, שהטילה עליו אימה, הטילה עליו גם חובת מחשבה, כי ריכזה את פיזורי רוחו, כינסה מרץ פנימי זה שעוד מעט והיה יוצא לבטלה בשממה זו שאפפתהו. אותה שעה נתרחש הנס. האינטליגנט המפונק, שנגרר בעצלתים אחרי הרוחות הקלות, הורעש על סף שנת החמישים מקפאון הוויתו. וּבעוד כפשע בינו וּבין אבדנו, שבר את הקליפה ורגליו עמדו במרחב.

נס זה שנתרחש ליחיד, היה נס גם לרבים, ציין מיפנה גדול בחיי האומה כולה. בהתחדשות זו שהוכשר לה בשעה מאוחרת כזו בחיים אדם שלא ניסה עד כה לצאת מחוגו, להילחם על גורלו, היה נס כפול. אמנם משהו היה באוירה השקט של אותה שעה, שהדריך את מנוחתם של יחידי הדור. ויום אחד נעקרו ממקומם והלכו לאשר קרא להם בקול לבבם. אך בלהט ההכרה, שהכה בבת אחת על לבו של בן החמישים בכוח אדיר כזה היה משום גורל הנבחר, זה שנקרא להיות סמל וּמופת לעמו, – לחזק רפים וכושלים בגבורת נפשו, בשמחת קרבנו.

לא דור אחד, כי אם כמה דורות התכשרו למיפנה חיים זה. כל איש חזון שקם לאומה בדורות האחרונים, קרא לצאת ‘מתוך ההפיכה’. אבל את לב איש לא האיר רעיון המהפכה הגמורה בחיי האומה כאשר האיר את לב גורדון בקדשו את עצמו ואת הדור לסבל העמל וּלאושר העמל. איש לא ראה את האומה כולה מחודשת, את העולם כולו מחודש בקדושת העבודה כמוהו. רבים היו נביאי העבודה שקמו לאנושות בכל הדורות, אבל איש לא יצק עליה הוד נפש כמוהו. לרבים וכן גדולים, גדולים בשירה וּגדולים במידות, היה ברעיון זה משהו מצמצם את ההוויה, ויתור על יתרון שהוא בגדר חטא. גם לרוּסוֹ, גם לטולסטוי, נביא הטבע ונביא העמל, היה זה במידה גדולה בריחה מן הרוח. בצורתו זו היה זה רעיון זר לישראל, זר לכל המסורת היהודית, אשר ראתה את העולם מדולדל בלי משגב התורה, בלי מרחב המחשבה. גורדון ראה את הטבע, ראה את הדרך לעמל כדרך להאדרת הרוח. מבחינה זו היה אחד ממחנכי האומה הגדולים, אולי הגדול במחנכיה, שמצא את סוג זיווּג הקדוּשה והחיים: שקדוּשת העמל לא היתה לו דרך אל הפרישוּת, כי אם כליל החיים. השלמת החיים, ראש מתנותיה.

איש לא ידע כמוהו לחשוף את מה שמוסיף העמל למיצוי החן של הטבע, לעושר האדם, למכמני החיים. לא היה איש שראה בעמל מקור כל יתרון, כל שחרור מקטנות, כל התכשרות לגדולות כמוהו. עמל האדם לא היה לו צו מוסרי ראשון בלבד, כי אם גם תנאי ראשון לשמחה, ליצירה, למלוא חיים.

*

כאמור, אין לנו עוד כל החומר הדרוש, כדי לברר את רגע ההתגלות בחיי גורדון, שעה שפיזר בתנופת רוח אמיצה את כל צללי חייו הקודמים וראה את העולם כולו באור רעיונו הגואל. ניתן לשער, שימי הנסיון הקשים ביותר בחייו עברו עליו בשבתו באובודובקה, חנייתו האחרונה בגולה, כשהיה בטל מעבודה ולא ידע לאן יפנה, כשמתו עליו אביו ואמו, במשך זמן קצר, וּמשפחת אשתו התאמצה להעבירו על מחשבתו לעלות לארץ ישראל, – כנראה מתוך חשש לפרנסת בני ביתו בזמן העדרו. בימי בטלה ויאוש אלה עשה את חשבון נפשו וחשבון חייו, וראה את עברו בכל שממתו המחרידה. חובתו למשפחתו כיוונה זמן מה את מחשבתו לצד אמריקה, במקום שקיווה למלאות תפקיד מסויים בחינוך. אבל רעיון זה בטל, וּמשהכריע לצד ארץ ישראל, אורו עיניו, אורה נפשו – ידע את הדרך בה ילך עד יומו האחרון. לבו עוד היה כבד ימים רבים. אך הכיר מיד שהיטיב לבחור וכי אלוהים עמו.

האם היה מגע הארץ, קדושת הארץ, שגרמו למהפכה כבירה זו ברוחו, שקבעו מיד קצב גבוה למהלך מחשבתו? אכן היה האדם בעל שיעור קומה בכלל, והשינוי שהתחולל בחייו רק הביא לידי גילוי את עושר נפשו הכמוס. לא רעיון העבודה בלבד – כל מחשבה לבשה גדלות ועומק בתפיסתו. סופר נעשה אמנם בסוף ימיו, ועטו, מפני מיעוט אימון, התנהל לפעמים בכבדות, אבל אדם הוגה דעות, בעל אחדות פנימית וּבעל משמעת גדולה ברוח היה, לפי כל סימניו, גם קודם. לפי חיטוב המחשבה ודקוּת התפיסה של מכתבו הראשון מארץ ישראל, שנכתב סמוך לעליתו, ניתן להכיר את אציל הרוח ואפילו את עוז הביטוי כשהוא בא לספר על רגעים גדולים בחייו הפנימיים. כמה פשטות והרגשת טבע בשורות המתארות את פעולת הים עליו בהפליגו לארץ! זה ‘הים הגלוי, שעורר בו חדווה שכמוה לא הרגיש מעודו’, ש’הכריח אותו לשכוח כל מה שיש בו מן היחסיוּת המחניקה' – שהשפיע עליו במרחבו האין־סופי טהרה גדולה, שהבליטה ביותר אחריה את נוולותה של יפו, ‘העיר האזיאטית’, שהיתה לו הפרוזדור הצר אל המולדת! יש לקרוא את כל הקטע הזה, כדי להכיר שהיה האדם בעל חושים עזים ליפי העולם, בה במידה שהיה בעל עינים פקוחות, בוחנות, שלא נפתו ליופי חיצוני, אם תוכו לא היה כברוֹ.

אנו נוכחים שוב, שאישיות גדולה באמת חורגת תמיד מן התחומים, שקבענו לה. מי שקרא בהתלהבות כזו לטבע, להתחדשות, לשחרור האדם מכל כובד זר, מכל נימוסים זרים – לא היה איש המוסר בלבד, כי אם קודם כל אדם רב צמאון ליופי, רב הבחנה ביופי. לפי אותו מכתב, שבו מרומזים כבר בעצם עיקרי מחשבתו, אתה רואה את הפובליציסטן, שגדלותו בזה שאינו פובליציסטן בלבד, פרשן המציאות בלבד, כי אם גם נושא בלבו מציאות חדשה כנגד זו שבא לעקור. לפי שיחותינו הפרטיות עמו יכולנו להיווכח שמחשבתו תפסה שטחים הרבה יותר רחבים מעניני מוסר וסדרי חברה. מחשבה גדולה מטילה מאליה את אורה בכל מערכת החיים וגילוייהם. דוקא מפני שתביעותיו של גורדון היו גדולות, אבסולוטיות, לא יכול להצטמצם בד' אמות של עיקריו בלבד.

מפליאה אותנו באותו מכתב בעיקר תפיסת הנוף הארצישראלי והגדרתו העמוקה. הוא מלא התפעלות מיפי הטבע, “אך ביופי זה הוא מרגיש איזה חסרון – אולי מפני שהיופי רב מדי”. באופן נפלא הוא משיג את סגולות הנוף, המכבידות על קליטתו: “אינני רגיל לפרספקטיבה שכזו, שמפני השקיפות שבאויר הכל נראה גם מרחוק בבהירות עזה, הדוקרת את העין, שאינה רגילה, ולפיכך היופי הזה נראה כאילו אינו טבעי אלא מלאכותי. איני רגיל אל חדגונות, אל היציבות של היופי הזה, שאיננו מועט לעולם ואל השקט הזה שאיננו מזדעזע לנצח. איני רגיל לדומיה המיוחדת והרצינית הגדולה והצער העולמי, הגדול”… אתה מכיר מיד את מי שבא מן הנוף הצפוני, שהכל בו קרוב, פשוט, אינטימי, והוא נפגע כאן מרוב בליטה, מיתרון הוֹד ורוממות. רק מי שמרגיש את הטבע בכל קורט דמו הוכשר להבדיל בעדינות כזו בין נוף לנוף.

אכן מדהים במכתב זה, שכותבו עדיין רואה את עצמו כ“מהגר”, מכתב שנכתב סמוך לבואו, והוא גילוי התרשמותו הראשונה מן הארץ ומן הישוב – ואף על פי כן אתה מוצא בו כבר את קוי היסוד של דמותו, של תורת חייו. מבחינה זו יש דמיון רב בין מכתב זה ובין מאמרו הראשון של אחד־העם “לא זו הדרך”. עם כל מה שמבדיל ביניהם, היו שניהם מבחינת הזהירות שבביטוי, בעלי מיבנה נפשי אחד. ודאי שגורדון לא השיג מעולם את אמנות הביטוי של אחד העם, אבל כמוהו חתר אל המהות האחת ולא אל החן ואף לא אל החריפות. כמוהו היה בעל מחשבה אחת, שהאירה את בעליה בבת אחת, ואף על פי כן הוכשרה לגידול וחייבה טיפול אין קץ וטיפוח אין קץ, עד שנעשתה תורה שלימה, מקפת חיים וחותכת חיים.

מחשבות כאלה עושות ימים רבים את דרכן במסתרים, ומתגלות פתאום בכוחה של הארה עליונה לאדם, שזכה להיות שליחה של אומה. כזו היתה מחשבתו של גורדון. היא לא היתה פרי התפתחות, כי אם צמחה כפלא, עלתה בבת אחת מתוך מועקת נפש גדולה שקדמה לה, כי על כן יאיר מתוכה אור האדם, שהשליך מעליו בכוח את כל כבלי השווא וראה את העולם בטהרתו הראשונה.

ג

את א. ד. גורדון הכרתי מפי השמועה בטרם נזדמן לי לראותו בארץ. הרבתה לספר עליו רעיתי, שהיתה קרובה לו ונתחנכה כמעט בביתו יחד עם יעל חברתה. כמה פעמים ציינתי את קוי תכונתו על פי סיפורים אלה. הוא היה איש רעים ואיש שיחה. אהב ביחוד להשפיע על הנוער. לחבורת הפקידים של הבארון גינצבורג, שהיה אחד מהם, היה אדם זר ותמוּה. אבל היו מעטים באותה חבורה, שנתחבב עליהם בשל חכמתו ותכונתו האצילית. אהב לשיר ולבדח את הבריות. נחשב בין המשכילים, והיה עם זה אדם עממי. נקל לשער, שחייו לא היו נוחים ביותר באותה עיירה נידחת שעל הבוּג. אבל לאלה, שהיו קרובים לו היה מסור בלב ובנפש. בעלותי ארצה, שמחתי תמיד לראותו, לשוחח עמו, והוא השפיע עלי הרבה בנועם שיחו וגם בחריפות מחשבתו, שתחומיה היו רחבים יותר מן הנושא הקרוב לו ביותר: בעית העבודה.

בבקרי בפעם האחרונה בדגניה, עליתי, כמנהגי תמיד, על קברו. בדרך נכנסתי לשעה קלה ל“בית גורדון”, המצבה ההולמת ביותר את האדם שחי את הטבע – שראה בטבע עומק אין קץ, ביקש בו מיפלט מכל כיעור. פלמוני, מנהל הבית, העביר לפני מקצת מגנזי הבית, וככה נשמתי את קרבתו של גורדון.

לעומת זה נראה לי הקבר עצמו בבדידות המקום עזוב מעט. אמנם האיש לא נשכח גם בעולמנו הרועש. הוא השאיר אחריו יותר מדי אור, והשנים המעטות שחי ועבד וחלם בארץ נחרתו בה לדורות רבים. החיים המופלאים האלה תובעים המשך, ובתוך כל הסבך של חיינו אנו שומעים פעם בפעם את הד קולו הצלול, המזהיר שלא לשכוח את המיפלט היחידי, את מקור ההצלה היחידי. אכן, קולו היה אחר. העבודה היתה חזון נפשו, והוא ראה בה לא אמצעי, כי אם תכלית. אבל חזונו מרחף עד עתה על אנשי העבודה מבני דורו. ואתה מבחין את קולו בכל אלה שקוראים לחדש ברית אמת עם האדמה.

אף על פי כן, דומה שלא מיצינו עד עתה את כל תורתו, לא מיצינו את כל עומק חייו, עומק צערו. והוא לא רק בכתביו, כי אם גם בשיחותיו, במכתביו שכתב לחבריו לא פסק מלהרצות ומלהעמיק את מחשבתו. חבר נאמן היה מטבעו. אפשר שלפי השפעתו על רעיו מדד את כוח עצמו, הכיר את נפש עצמו. היה זה קו גדול בתכונתו לחיות את חיי הקרובים לו כחיי עצמו: להשתתף בהם השתתפות מלאה. מבחינה זו מאַלפים אותנו מכתביו לפעמים לא פחות ממאמריו. את רעיונותיו הרצה באגרותיו באינטימיות, שלא פגמה בתכנן – כאן יגלה את מסירותו לחבריו ואת מסירותו לרעיונו באינטנסיביות שלה. הוא אהב להחליף מכתבים, ורוב מכתביו דומים לוידויים נפשיים. היו לו חברים, שראה אותם כשופטיו, והסכמתם יקרה לו מכל ביקורת. ואולם באותה אינטימיות, שכתב לברנר, לאהרונוביץ, לברץ מצטיינים מכתביו לדגניה כולה, שראה אותה כחנייה אחרונה בחייו; והם מלאים חרדה למשפחת “הפועל הצעיר”, שזיקתו אליה היתה זיקת־משפחה. וכמה נפשיות והשתתפות והבנה השקיע במכתבו הגדול לרחל!

במכתבו לאהרונוביץ ולברנר, שטוענים נגד ה“דמיוֹניות” שבהשקפותיו, הוא כותב: “ישועתנו תבוא רק על ידי התאמצות יוצאת מן הכלל – ויחד עם זה “בדרך נסית”, עד כי במובן זה אפשר לאמר יחד עם המון העם, כי ניגאל וניושע תשועת עולמים רק בדרך נס. בכל זאת הדרך ה”נסית" הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרך הממשית. יש רגעים של הרמת רוח יוצאת מן הכלל בחיי עם כמו בחיי איש, ואז כל הכוחות האקטיביים ירכזו את כל רצונם ואת כל עבודתם בהכנת הרגע הזה, והדרך לזה הוא רק העבודה פה, ודוקא באופן לא־מעשי. כלומר, דוקא באופן, שיש בו בכדי להפוך משורש את כל חשבון עמנו הגלותי".

לכאורה יש כאן סתירה. מצד אחד לא ויתר על “העבודה פה”, ש“רק היא הדרך” ומצד אחר – סמך על “דרך נסית”. אבל את דרך העבודה ראה כדרך נס. יש רגע של הרמת רוּח העם, אבל את הרגע הזה יש להכין – לחתור אליו באותה התאמצות גדולה, שרק בה תלויה ישועתנו. מה שנראה כדמיון אינו אלא אותה התרכזות, שאותה תבע אחד־העם.

במכתביו השלים את תורתו. הוא ראה בעבודה יותר משראו בה אחרים. כל ימיו הציקה לו ההרגשה, שגם אנשי בריתו אינם תופסים את רעיון העבודה בכל עומקו. כל כמה שחפץ, כי ישיגו בו את הצד המעשי, ידע כי תוכן גדול כאן, שיש לפענח אותו, – והיה חושש להשגה דלה, מצומצמת. לא הסתפק ב“קליפה” בלבד. הוא חפץ, כי ברעיון העבודה שלו יהיה כדי לתקן כל קלקול, למלאות כל התרוקנות שבאדם, כל התרוקנות שבאומה.

אמנם המכוון לא היה אלא העבודה ממש – לא סמל וּמשל; אבל התמכרות העובד מעלה את המשמעות עד כדי סמל – עד כדי יצירה נושאת חדווה. על ידי עבודה כזו העולם מתחדש, מתגלה השפע הגנוז. החיים עצמם מתעמקים והולכים, מתמלאים שירה זו, שלא תצוייר בלא מגע עם עצם הדברים כנתינתם מן הטבע. גם הפרט, גם האומה, אינם משיגים את עצמם מלוא ההשגה בלא מגע זה.

ועם זה לא נתכוון להכשרה הקודמת להגשמה כאחד־העם. כאן נרמזה ההגשמה כהתרכזות; כאן העבודה עצמה היא ההכנה לרגע הגדול – המציאות הגדולה, אפשר לומר, שהוא מתחיל במקום שאחד־העם גמר. אף הוא לא האמין במהפכה, אבל הרצון הגדול, ההתאמצות הגדולה הם הם המהפכה.

כך כרך מעשה ודמיון יחד, מסורת ומהפכה יחד. בהרכב זה ראה את הדרך האמיתית, שהיא אמנם דרך נס ובכל זאת היא הטבעית ביותר, הקרובה ביותר. על נסים בלבד לא סמך. עלינו להכין את עצמנו אליהם. כהכנה לנס ראה את “העבודה פה”. בזה נבדל מאלה שהלכו עמו. הפסיעה הקטנה הפכה אצלו לפסיעה גדולה. בזה דמה לאלה שבאו אחריו.

גם הוא לא וויתר על תרבות, על עבודת הרוח. היה זה קרבן גדול יותר מדי לוותר עליה. ולא האמין בדור, שאין בו ריח תורה. אבל שאף לא לתרבות שאולה, ל“כלים שאולים”, כי אם לתרבות ישראל, לעממיות יהודית, לצביון יהודי – לעצמאות שלא נמחקה צורתה. חפץ גם ברעיון הנובע “מתוך עצמנו ומתוך עצם החיים”. לא משכה אותו “תרבות עירונית” – כל מה שהוא נטול צבע עצמי, אור עצמי, פנימי. היה מן הראשונים, שהתקוממו לתרבות “לבנטית”, שטחית, לקוחה ממקורות זרים.

היה תלמיד־חכם יהודי וקורא מובהק של ספרותנו החדשה, אבל חפץ, כאחד־העם, ש“ספרותנו ויצירתנו תהיינה נובעות מתוך החיים שיצרנו בכוחנו ובצלמנו” – בלי טשטוש הצורה והתבטלות. אך משמעה של כל יצירה הוא קודם כל עבודה. “העמדה במרכז התכנית את העבודה, בכדי להבליט את התכונה היצירתית של החיים, שאנחנו שואפים אליהם – בניגוד לחיים בגולה”.

לדמותו

עשר שנים למותו

א

עשר שנים לאחר לכתו מאתנו דמותו של א"ד גורדון נעשתה בולטת משהיתה. לפנינו עתה לא רק כל משנת חייו, כל ירושתו הרוחנית שבכתב. אנו מרגישים עתה את כל כוח גידולה וכוח השפעתה בחיים, אף אם עדיין תועים אנו בבית־גנזיו, ולא נפל עוד האור על כל מה שהנחילנו אדם מופלא זה.

אכן ברור כיום כבר, שהופעתו של אדם זה בחיינו, מציינת אחד המומנטים היותר נפלאים של התפתחות האומה. לא רק בתורתו, כי אם גם בדמותו בלבד, מרומזת התחלה של תרבות חדשה וחיים חדשים. הוא עקר אותנו בכוח ממקומנו, הזיז אותנו לצד זה, שאליו לא היינו מכוונים כל עיקר. בשנותו את תפיסתנו, הפך את הסדר בכל חיינו, עשה אותנו לאחרים.

הופעתו בינינו היתה מעשה־נס, ובאותה שעה – גם מחויבת־המציאות. ימי־מעבר ואנשי־מעבר מרובים הכשירו את בואו. יל"ג, איש־ההשכלה, הקורא לדעת ולישובו של עולם, ואחד־העם, שהטיף לציון ולתחיית התרבות המקורית – שניהם כאחד היו מוריו ומבשריו. הוא נשא בקרבו את הגעגועים הגדולים על תרבות־רוּח ותרבות־חיים, וידע שלא להפריד ביניהן, כאשר לא ידע הוגה־דעות עברי עד ימיו. בזה היה חידושו, שראה את החומר והרוח לא כניגודים, כי־אם כשורש ופרי. מקוריותו לנו נכללה בזה, שלא נגד הספר, נגד ההיפרטרופיה של הרוח התקומם, כברדיצ’בסקי ותלמידיו, כי־אם נגד דלדול הספר ודלדול הרוח, שאין להם תקנה אלא בחומר… ככה ידע להישאר יהודי, שכל העולם אינו כדאי לו אלא בשביל פרי הרוח שהוא נושא לאדם, ובאותה שעה לקדש את החומר, ולא רק לתבוע, כי אם להיות גם מופת לכוח ההגשמה.

בתורתו, – ועוד יותר בהשפעת חייו, השלים את מעשה ההשכלה וחיבת־ציון – מצא תיקון למחשבות הפוריות שנשארו תלויות באויר. כוחו היה לא רק בזה, שידע למשוך אחריו בדוגמת עצמו, כי אם גם בזה, שבמרכז מחשבתו ודאגתו עמד תמיד האדם – שהוא אשר הטיף לחברה חדשה ולכלכלה חדשה לא נתפס מעולם לשום דוקטרינה: שהאדם קדם אצלו לעם, שהיחיד קדם לחברה; שכל הפרובלימות הלאומיות והחברתיות שהעסיקו אותו לא היו אלא ביטוי לחרדתו לאדם, לנפשו המשוועת לישע. אחד־העם האמין, שבכוחה של תרבות ישראל צרופה לפשט כל עקמומית שבחיינו – שבשובנו אל המעין נוָשע. א"ד גורדון, שהיהדות היתה לו בעיקר כלי חינוך, אמצעי פדגוגי, ביקש להבריא אותה על־ידי מגע עז עם הטבע. ביקש לחדש אותה על־ידי חידוש האדם. הוא קיבל הרבה מתורת אחד־העם. אבל גרס דרך הפוכה מזו של רב (ובזה היה קרוב יותר לברדיצ’בסקי): לא היהדות תחדש את האומה, כי אם היהודי המחודש יחדש גם תורתו עמו, עם דלדול היהודי, ראה, כביאליק, גם את “אלהיו שירד מנכסיו”. ובכיסופיו לגאולת העם, כלל גם את גאולת השכינה עמו. בזה נעשה קרוב לדורנו, שראה, כמונו, התחלת־הגאולה ביחיד, אשר ישוב אל החיים, אשר יוכשר לשוב אליהם. הוא, נזיר־החיים, שלא טעם מהם כמעט, שהסתפק בקב חרוּבין תמיד וקרא את הדור לפשטות אחרונה ולהתפרקות אחרונה – לא היה בעצם אלא מקנא את קנאת החיים, שכאב למראה דלדולם, למיעוט־דמותם, ושכל מאמצי מחשבתו לא היו מכוונים אלה למילויָם ולשיפורם.

בכל האמור והמרוכז בחמשת הכרכים (ואנחנו הן לא דלינו עוד אף את חצי תכנם מהם!) אנו מרגישים חרדה זו לחיים שנבלו להווייה שעמדה מלבלב, לאדם שהוצג ריק מן העושר המזומן לו בעולם. ודאי שה“עושר”, שהוא מכוון לו, אינו שפון ב“משמני הארץ” בלבד, אבל הוא כולל גם את כל מכמני החיים הטובים, כל מה שיד הטבע הנדיבה יכולה להעניק לנו תמיד.

לא היה בזה משום “מוסר־היהדות” ואף לא משום “מוסר” במובנו המקובל בכלל. ואם זה היה מוסר, הרי זה היה מוסר על החיים שאין אנו נהנים מהם. שאנו עוברים על אוצרותיהם היקרים ואיננו מחסרים מהם אפילו “ככלב המלקק מן הים”. אם דרש לבלום את הפרט, את ה“אני” המתבּדל, לא נתכוון בזה אלא לאותה אניוּת מצמצמת, הסוגרת את שערי העולם בעדנו בשעה שאנו אומרים להיסגר עם עשרנו המדומה, ובאמת אין אנו נשארים בפינתנו המסוגרת אלא עם ענינו הרב.

תורת־מוסר זו אינה מתכוונת כל עיקר להעשיר את העולם על חשבון היחיד כי אם לספח את הנגררים מאחרי העולם ככלי אין חפץ בו. להצילם מעצמם, להוציאם מן המיצר שבעצמם ולהכניסם אל עיגול החדווה שבעולם. חדוות עולם זו – הוא האמין בה, קרא אליה, העלה אותה מתוך דמו באותם הניגונים והריקודים רבי־ההתלהבות שהוא, התשוש ושבע־הימים, הדליק בהם את אש נשמתו הצמאה לחיים ולקדושה כאחד.

כאחד־העם שהיה קנאי לתורה שלא תשתכח מישראל, היה הוא קנאי לחיים שלא יפנה זיום, שלא יאבד טעמם. לא נתכוון בעצם אלא להרבות את עתרת החיים, להגדיל את נכסיהם. גם העבודה לא היתה לו, כמו שהיתה לטולסטוי, רק מילוי חובה כלפי העולם, כי אם בעיקר – מקור עושר חדש, מפתח לגנזי חיים נסתרים. בעבודה האמין לבטל את המחיצה האחרונה שבינינו ובין הטבע, שבינינו ובין האלהים. האמין שרק לפני מי שבא בסוד העבודה, בא בסוד הטבע – שרק מי שהוא משתתף במלאכת האדם ובצרכי האדם, נעשה חלק בלתי נפרד מהם, שאין ליתמות העולם עוד שליטה עליו.

העבודה היתה לו יסוד מגביר, מעשיר, זה שפותח לפנינו את כל השערים הנעוּלים, שמכניס אותנו לפני ולפנים. בלי עבודה אנו נשארים תמיד מבחוץ. העבודה נותנת פתרון לכל – היא בעצמה הפתרון. היא משחררת מפתרון. בקשת הפתרון מתחילה רק בשעה שאנו פוסקים ממנה.

ברם הוא ביקש תמיד פתרון. פתרון לגורל העם ולנפש האדם הסתומה. עד רגעו האחרון הקשיב לנפשו, דפק על שעריה. נפש האדם – בה האמין: בה ראה חזות הכל. האמין בכוחה לקבל תיקון, להשתנות, להתעלות – האמין ביפיה, הגנוז מעצמה. כל עבודת חייו היתה מכוונת להכשרת נפש האדם. לגילוי יופי גנוז זה, שישנו תמיד ושיש רק להסיר את אבק הנצח מעליו, להתנער מאבק זה ולהתחדש תמיד – להתחדש רגע־רגע ויום־יום.

ב

ככל שאנו מתעמקים יותר בתורתו, אנו נוכחים יותר, עד כמה היא, בכל הפרישוּת המדומה שבקרבה, כולה תורה של ריניסנס – הרגשת איתנים וצמאון אין קץ להתחדשות האדם ולמלֵאות החיים. מתחת כל קליפת הקרח של תורת־מוסר קפדנית זו מפכפכים מעינות־חיים אדירים, העולים ומציפים את כל עירום האדמה חדוות־אדם חמה.

בגלוי חתר גורדון אל העירום המשחרר, אל הפשטות הקיצונית, וישמח לברכת העוני כלאות חסד. באלמנטריות זו אמר לרפא אותנו מגרויי יצר חולנים, לפשט את כל מה שעיקמו עלינו דורות נטולי־טבע, לקויי־שממון, אשר אררם אלהים. אבל בסתר לבו לא וויתר על עושר ההווייה. בסתר המה לבו מרעבון לחיים, מרעבון לתפארת. ולא היה משום שניות בכל זה. מבחוץ נכסף באמת אל צבע־הנזירות הלבן, השקוף כולו – הוא צבע־הריזיגנציה. ודאי, שכל זה הוטל בו לאחר יאוש, לאחר שהעולם נתגלה לפניו בכל חרפת עניו. אותה שעה בחלה נפשו לכל ימי חייו בכל קישוטי־ההווייה, בכל מה שחוצץ בינינו ובין אלהים חיים. נפשו כלתה לתפילה, ולא ליופי (“עיון תפילה ולא עיון־אמנות” – פסק את פסוקו ככל החוזרים בתשובה). אכן זה לא היה וויתורו של טולסטוי, שחפץ לענות את נפשו, להענש בעד פשעי אבותיו שנהנו מן הגזל, שבזבזו אוצרות חיים לא להם. רעבונו לפשטות ינק לא מרצון לצמצום החיים, כי אם להיפך – מחפצו להחזיר כפל־כפלים את מה שניטל מדורות גזולי־יופי. הוא וויתר על לא־חיים, כדי לזכות בחיים מלאים יותר, נהדרים יותר. הוא לא התפרק, כאותו אציל רוסי, מעדי החיים אשר הכביד על נפשו כחטא, כדי להיות דומה בכל לכפרי אשר נוצל ע"י אבותיו ואבות אבותיו, כי אם הריק את הקנקן ממשקה תפל שפג טעמו, כדי למלאותו תמצית הווייה נקיה יותר, יקרה יותר. וויתר על הפסולת, כדי לזכות בזהב הטהור.

לא. הוא לא היה לא נזיר ולא חוזר בתשובה כל עיקר, כי אם להיפך, שב בכל לבו הלוהט אל החיים שנעזבו מאחיו. גם אל הטבע שב לא כנמלט מן האדם שקלקל, כי אם בלויתו של זה – בלעדיו לא האמין בגאולה. בתורת־טבע זו יש בלי ספק הרבה משל טולסטוי, הרבה משל רוּסוֹ (“לא רק את עופות הזמרה מושיבים בני־אדם בכלוב, כי אם גם את הטבע”), אבל הטבע, כפי שהוא השיג אותו, היה אחר. זה לא היה היסוד המשלים, המרגיע, המטיל תרדמה על רוח האדם ומחזירו למצב של ילדות. השיבה אל הטבע היתה לו שיבת האדם אל העין – אל מקור ההכרה וההשגה העליונה; הטבע, כהעבודה, לא היה לו גם כן – בלתי אם פרוזדור אל היכל ההכרה שנפגמה במידה שהתרחקנו מן המעין. צמא היה אל הטבע המבריא, המקומם, כדי שיוכשר במחיצתה לאין־סוף של ממשלת־הרוח, של “ההשגה האנושית”. מה שהציק לו בסתר נפשו היה צמצום ההווייה על ידי צמצום ההשגה. בניגוד לרבותיו, שיראו את שלטון הרוח ונמלטו מן “התרבות שקלקול עמה”, היתה כל תורת חייו מכוּונת רק לחיזוקה של זו, להרחבתה ולהעמקתה. בהרחבה זו ראה את סוד האושר של האדם העתיד לבוא, סוד שלטונו על עצמו, סוד שיחרורו מן המועקה של ספירות ההווייה התחתיות, המושכות אותנו למטה.

ג

בכל אופן תפיסתו ובאופן ביטויו היה משהו יהודי־טרגי, שלא נרפא ממנו לעולם – התלבטות־תמיד זו וערגת־תמיד זו לניב, למלה הקולעת, ההולמת, אשר תפרש בבת־אחת ואשר תאיר בבת־אחת את המבוך הנצחי – ביחד עם ההכרה שניב גואל כזה אין בלשון החיים ושנגזר עלינו לגלגל כל הימים רק ברמזים, בסורוגטים, בהסברת־עולם את מה שלא ניתן להיות מוסבר לעולם.

נשימה כבדה זו שאינה פוסקת בכתביו מעידה על עמל־רוח איום, על התאמצות־רוח לא־אנושית לשבור את אֵלֶם העולם, להדליק את ניב המחשבה כמנורה מבהיקה על העולם. מתוך חבלי־רוח אלה הוצקו אותן הפסקות הקצרות, הביטויים הבודדים שבכתביו, הנדלקים פתאום, כיאורי־אחוּ קטנים, שבהם מצאה מזמן לזמן את תיקונה רוחו השחה תחת סבל מחשבתה.

כל ימיו חתר בלי הפסק, סרק את עצמו במסרקות ברזל, בחפצו להביע את הגיגי רוחו לדור. בעינויי־מחשבה אלה התבטאה כל רוחו המוסרית, זו שלא הסתפקה מעולם בנאמר לחצאין ולמקוטעין, שתבעה מעצמה ומאלוהים מענה ברור, שלם, – מענה שאין עוררין עליו ואין בודקין אחריו.

*

הוא לא שקט על תורתו, לא התבצר בה; כי אם חרג ממסגרתה ושב אליה בכל פעם באמונה מחודשת ובספיקות מחודשים. היה עמל במחשבה, כשם שהיה עמל במעדר. כזה אני מצייר אותו לעצמי תמיד – בתפילין של ראש ושל יד מאומצות כאחד…

משהו היה מטרידו תמיד, היה מציק לו וּמכריחו לשוב להערכת מחשבתו, לשוב ולפקוד את מעינות מחשבתו. הוא היה שב וּמסבירה קודם כל לעצמו, עמל בביטויה ושוקד על צורתה. הוא לא היה מֵקֵל גם בזה כל־עיקר. כל ימיו היה מיצר ודואג, שמא ‘יסבול התוכן על ידי הצורה’, כל ימיו היה מגיה את עצמו, מסדר את משנתו מחדש וּמקוה, ש’אולי יעלה עוד בידו להגיד את הדברים בצורה יותר רצויה'. על חבלי־ביטוי אלו יעיד ריבוי הנוסחאות של דבריו, שנמצאו לאחר מותו בתיקו. הוא היה נאחז במחשבתו בכל יצר־האמת שהיה עושה שמות בו, היה צולל לתוך תהומו וזועק מתוך כליון־לב לשלימות, לבהירות, להיקף שלם. הוא לא הסתפק ברמזים ובראשי־פסקים. מתאווה היה לחרות את תורת חייו בכתב לוהט, באותיות של אש מאירות על לב הדור.

הוא שלא ניחן בכשרון הביטוי, כאחד־העם, היה עוד יותר חושש, שמא יעשו את תורתו פלסתר. ורק שאחד־העם היה מתיירא, שמא יזייפוּה אחרים, ואד"ג היה חושש לעצמו, היה הופך והופך בדבריו, בשאפו להבקיע סוף־סוף אל חומתו, להשתלט על מחשבתו – זו שראה אותה בחזון ושלא תמיד עצר כוח להשיגה בביטויו.

הוא הכיר, שרעיונו מכיל יותר מכפי שהוא מבוטא, מכפי שהוא מושג גם ע"י הקרובים. על כן היה משתמש בכל אמצעי ההסבר והיה עובר תמיד מן המופשט אל המוחש וּמן המוחש אל המופשט – שניהם כאחד נראו לו בלתי הולמים, בלתי מספיקים. והוא, שהטיף לתורת חיים, לניב האדם הפשוט ושנשבע לטבע ושנא את ‘קורי העכביש של המיטפיסיקה’, היה אנוס לארוג לבוש למחשבתו גם מהם – היה נאחז בכל אמצעי הדיאלקטיקה הדקים, וּבלבד שיתן מרחב וּמלֵאוּת של ביטוי לדעותיו.

הרצון לפשטות מצד אחד, וההכרה ‘שאין הדבר פשוט כל כך’, מצד שני, היו מחזירים אותו תמיד אל הדברים שכבר נאמרו. נדנוד־תמיד זה בין המושכל הראשון, המובן מאליו, והמחוּור מאליו וּבין ספירות ההגיון העליונות, המיטפיסיות, שאליהן חתר, מטיל צללים כבדים על אותם המאמרים (רובם נדפסו לאחר מותו) שבהם אמר לחתום את חזונו, ליצוק יציקה אחרונה את מחשבת חייו. במידה שלא היסס באמתת רעיונו בבואו להגשימו בחיים, היה מלא פקפוקים כששלח אותו אל העולם באמצעות הכתב. למן מכתבו הראשון לעורכי ‘הפועל הצעיר’¹ ועד דברי צוואתו האחרונים, אין חששותיו לגבי דבריו שבכתב פוסקים, ‘אם עלה בידו לאמרם, לפחות בקירוב כמו שצריך’. והוא הרי לא יכול שאת כל מה שנאמר, כמו כל מה שנעשה, ‘בקירוּב’.

*

עשר שנים למותו. עשר שנות מבוכה וחרדה. מעטים הם ערכי־הרוח שלא נפסלו בתקופה קצרת־ימים זו. מעט מאוד מזה שהיה משען חיינו החזיק מעמד, לא נעקר ממקומו ונשתמר בתומו. ההתרוקנות והיאוש – שניהם כאחד באו עלינו, וקשה לדעת, מי קודם למי, מי גרם למי. רוחות לא טובות אלו, שארבו לנו מאז, הולכות וסוחפות לעינינו את תלמי חיינו מזה וּמזה, ואנו עומדים קצרי־יד לפני התהום, שנפתחה לפנינו שוב, כאשר לא נפתחה זה ימים רבים.

בשעת מבוכה זו אנו פושטים רגע את בגדי־החול וּמתרפקים על זכרו של זה, שחרד כל ימיו את חרדת ההתרוקנות של הדור. כמה טוב, שהוא לא נשכח מן הלב, שהוא עוד בקרבנו! כמה טוב לדעת שבמשך עשר השנים האלה התלבלבה מחשבתו המבריאה ותמלא את עולמנו כל־כך! כמה אושר שופע עוד זכרו בלבד על כל מי שחסה בצלו, שזכה לעמוד במחיצתו! השפע שהשאיר אחריו אינו פוסק, וזיו תורתו, כזיו חייו, עוד עומד ברעננותו עד היום. בקראנו את דבריו, אנו מאמינים לראותו שוב כשהוא מהלך על ידינו בשקט פעמיו, אנו מאמינים לשמוע את קולו – קול אבהי זה, שירד כנטל על נפש הדור, שקסם לו וּמשכהו אחריו בקדושת־המעשה וּבקדושת־הדממה.

הרגשת־אושר היא בערפלי ימינו לחשוב, כי הוא נשאר לנו לפליטה וכי בשעות של מבוכה אלה רוחו עוד סוככת עלינו. כל עוד אנו נאמנים לו, לרעיונו, לצוואת־חייו הגדולה, עוד גורלנו בידנו וכל תבוסה מבחוץ לא תוכל לנו.

א. ד. גורדון באגרותיו

א

את תורתו של א"ד גורדון הכיר הדור מתוך הדברים שפירסם לרבים. כאחד־העם, שדמה לו בכמה סגולות שבנפש, היה חוזר על עיקרי רעיונו, מנסח וחוזר וּמנסח אותו, ותוך כדי ניסוח מעמיק וּמרחיב את מחשבתו, שנסתעפה מתוך נקודת־יסוד אחת עד כדי השקפת־עולם מקפת. עם כל מגע ברעיון חייו, התיז ניצוצות נוספים והאיר שטחים נוספים. רעיון העבודה, כיסוד היסודות, נסך עליו פעם בפעם שכרון חדש, תבע כל פעם ‘הארה חדשה’, ולא האמין, כי גם הקרובים לו מיצו אותו עד הסוף. בכל מגע עם חבריו, בכל פגישה וּבכל שיחה הוסיף לבאר, להאיר את תורתו, ולא ראה אותה מעולם מוסברת וּמושלמת כל צרכה. היה עמל במחשבה לא פחות משעמל במעדר. ואין ספק, שבקווי היסוד שלה נעשתה תורתו זה כבר קניין הרבים.

אף על פי כן, דומה שלא מיצינו עד עומקה את כל תורתו, לא מיצינו את כל עומק חייו, עומק צערו. והוא לא רק במאמריו, כי אם גם בשיחותיו, במכתביו שכתב לחבריו לא פסק מלהרצות, מלגלות את לבטי נפשו. חבר נאמן היה מטבעו. אפשר שלפי כוח השפעתו על חבריו הקרובים לו מדד את כוח עצמו, הכיר את נפש עצמו. היה זה קוו גדול בתכונתו לחיות את חיי הקרובים לו כחיי עצמו, להשתתף בהם השתתפות מלאה. מבחינה זו מאלפים מכתביו לפעמים אפילו יותר ממאמריו. בדברים שנועדו לפרסום היתה עליו ‘אימתא דציבורא’; באיגרותיו הגיע לידי אינטימיות שאין דומה לה. כאן גילה את מסירותו לחבריו ואת מסירותו לרעיונו באינטנסיביות מיוחדת. הוא אהב להחליף מכתבים, ורוב מכתביו דומים לוידויים נפשיים. היו לו חברים, שראה אותם כשופטיו, והסכמתם יקרה לו מכל ביקורת. באותו גילוי־לב שכתב לברנר, לאהרונוביץ, לברץ, למנוח, ליעל, מצטיינים מכתביו לדגניה כולה, שראה אותה כמשפחתו, כחניה אחרונה בחייו. אף זיקתו אל חבריו, לחבורת ‘הפועל הצעיר’, היתה זיקת־משפחה. וכמה נפשיות והשתתפות והבנה גילה במכתבו הגדול לרחל, באיגרת־הפולמוס לברנר, במכתביו לחיותה בוסל!

המכתבים, שכתב לאנשים קרובים, מגלים את גורדון האדם אחרת משמגלים מאמריו. היו אלה שיחות שהנפש הרגישה את עצמה בת־חורין והשיגה לא רק את האחרים כי אם גם את עצמה השגה טבעית מלאה, בלא כל מחיצה. במכתבו אל המשוררת רחל, הגדיר בעצמו את כתיבת המכתבים כמדרגה גדולה; במכתב זה, המצוין במינו, הגיע בכלל לידי גילוי נפשי גדול, והוא מעמיד אותנו על יחסו אל האנשים ואל העולם ביתר עומק משהגיע במכתבים אחרים. כאן ניכר גם משבר גדול שהגיע למלוא ביטויו:

‘היה זמן שכתיבת מכתב, כמו קבלת מכתב, היתה לי, כשהיא לעצמה, מעין חג. חייתי במכתבים, כמו בטבע. כשהיו יסורים באים עלי – והם אצלי אורחים תדירים – היו לי שתי דרכים להשיב רוחי: הייתי מטייל יחידי כשעה בתוך הטבע או הייתי כותב לאחד מידידי’.

המכתב היה לו דרך הביטוי הטבעי ביותר. ולא לחינם הוא משווה את כתיבת המכתב לטיול בטבע. כל שהאדם היה קרוב לו יותר, היה מרגיש את עצמו נטול מעצורים יותר בהבעתו, שהרי תמיד היה סובל בכתיבה חבלי ביטוי, פחד שמא לא יבינו לו, שמא יסלפו את מחשבתו. רק במכתביו לאנשים הקרובים לו היתה מחשבתו נובעת כטבע, ואמנם במכתבים אלה הגיע לידי עומק וּפשטות כאחד, – המזכירים לפעמים את מכתבי טולסטוי. לידי כוח הסברה כזה לא הגיע במאמריו אלא לעתים רחוקות. הוא כתב אותם מתוך התרכזות שבנפש וּכדברי יצירה היו משחררים אותו מן הדכאון שבספיקות – באחרים וגם בעצמו: ‘הם היו מביאים לו את ההרגעה הדרושה, את הפיוס עם הכל, את ההשתתפות בצער עם הכל’.

והנה הגיעה הבדידות הגדולה שגם המכתבים אינם נושאים עוד מרגוע ללב. ‘עתה כמעט שלא נשאר לי אלא הטבע… אולי זה רק חולשה עוברת. בכל אופן גרמו לזה הרבה היחסים שביני לבין האדם. אני הולך ונסגר יותר ויותר בתוך עצמי’. הוא לא דרש הרבה, הוא בכלל לא דרש דבר לעצמו. אבל ‘יותר מדי אני מבקש את האדם. את הנפש’. דרש ‘לב דופק, נפש חיה’. ‘אני הייתי חפץ – הוא מעמיק את כוונתו: – כי בני האדם יימשכו זה לזה ככוכבים האלה, הגדולים כשהם לעצמם והגדולים ביחסם זה לזה. אלה הם יחסים גדולים, הנאים לאדם’.

מה שדרש מבני האדם – ‘כי יהיו טבעיים, אמיתיים, ככל אשר בטבע’, דרש גם מעצמו. ‘והדבר היותר קשה הוא, שאיננו מוצא לו רק באחרים כי אם גם בעצמו’. רק מיפלט אחד לו: הטבע. ‘רק בתוך הטבע אני מוצא את זה, וּכשאני בתוך הטבע, אני מוצא את זה גם בעצמי’.

שיחת־מכתב עם אדם קרוב היתה לו מעין קירבה אל הטבע. במקום מאמרים לרבים היה מעדיף לכתוב מכתבים ליחידים. אבל באין נפש יחידה ‘בעל־כרחי, מתוך כאב לב וּמתוך נפש פצועה, אני מבקש לי מיפלט בתוך הטבע, בתוך דברים לרבים, בתוך עצמי’. ורק בזה הוא מתנחם, כי ‘בדברוֹ לרבים הוא מדבר באמת גם לנפש היחידה, שהרי הרבים הם סוף סוף סכום של יחידים, אלא ששם אין הרבים רואים אותו והוא אינו רואה אותם’…

ככה הוא מתלבט בבדידותו, וּבכל זאת הוא כותב את המכתבים, שיש בהם מעין חשבון הנפש לאלה שלבם פתוח לפניו. ‘אין לך דבר’ – הוא כותב לרחל, בקבלו מכתב ממנה, אשר בו פירפרה נפשה החיה – ‘אין לך דבר, שאני מוצא בו סעד רוחני, שאני מוצא בו כוח לשאת את יסוּרי נפשי, כמו התגלות לב סובל יסורים. כשאני מתאמץ להרים את חברי, אני מתרומם גם בעצמי’.

מכתבי גורדון הם פרשה גדולה בחיי נפשו. דווקא במכתביו חי את מלוא חייו, שאף להביע את עצמו עד הסוף. כל כמה שנתייאש מן האדם, הוא גם האמין בו, ביקש משען בו. ‘איזו נשמה נתן בי אלוהים – הוא ממשיך במכתבו לרחל – שהיא נמשכת דווקא אל האדם, אל נפש האדם – נמשכת ונכווית או נקפאת מקור. יש שנדמה לך: הנה האדם, הנה הנפש. אבל די בדיבור אחד, במלה אחת, במבט אחד, בתנועה אחת – ואתה רואה תהום בין נפשך ובין הנפש ההיא’. זאת היתה הבחנתו הגדולה בנפש האדם. דווקא משום שקירבת אדם נאמנה היתה יקרה לו כל כך, לא השלים עם אבק שקר. שהרי לא ביקש באדם אלא את האמת הגמורה. קוו זה של בקשת האדם מבליט ביותר את גורדון. הוא ביקש בכול משהו שלם, נאמן. הוא מאמין כי ‘אלוהים עושה את האדם ישר’. בטוח הוא, כי את האדם פוגמת רק התרחקותו מן הטבע. כמה עומק השקיע במלה זו. טבע הוא אמת, טבע הוא טוהר. פעמים נרמז בטבע יוצר הטבע. והוא גם את היצירה עצמה השיג קודם כל כאמת, כהתגברות על חולשת הנפש.

במכתבו זה לרחל הוא נוגע בשאלה, שרמזה עליה הכותבת, שהיתה עדיין בחינת מתחלת כמשוררת, והיתה מתלבטת גם בעניין הלשון העברית. היא נתחנכה על הלשון הרוסית, וכתבה רוסית, גם תירגמה הרבה מעברית לרוּסית. במידת האמת שחוננה בה היא קובלת במכתבה על ‘חוסר מקוריות’. וגורדון שדרש מן היוצר קודם כל אמת, וּבאמת כלל את המקוריות האמיתית, כותב לה: ‘עד כמה שהספקתי להכיר אותך, אינני יכול להסכים למכתבך, שאין בך תוכן עצמי, מקורי. אוכל להגיד לך, כי אני למדתי הרבה מתוך נשמתך, ואין למדים דבר ממה שאין בו תוכן’.

כל כמה שגם במכתביו העסיק אותו קודם כל רעיון חייו, שאליו חזר תמיד ועליו הרצה בהתלהבות שלא פגה – הצד המלבב ביותר שבמכתבים אלה הוא בנעימה האישית שבהם, בזה שלא הסיח דעתו מן האדם – שהאדם בחייו הפרטיים עמד תמיד במרכז התעניינותו.

ב

איש רעים היה מטבעו, ושם, באחוזת הבארון גינצבורג, בעיירה בקטנה על הבוּג, בה שימש ימים רבים כאחד הפקידים ביערים או בבתי־חרושת לסוכר, היה חביב על הבריות. אהב את השיחה המאלפת, אהב את הזמרה בחבורה, אהב להשפיע במיוחד על הנוער. גם כאן אהב ‘יהודים בלי פירושים’. ‘לא לדבר מעל איזו במה, כי אם לשוחח עם איזו כנופיה של יהודים’, הוא החשיב את הפגישות עם כל מיני יהודים – שמח על מגע בלתי אמצעי עמהם. אהב לדבר עמהם על מה שקרוב ללבבו. לאחר שיחת חברים על דברים העומדים ברומה של המחשבה, הוא מצטרף ברצון לריקוד, לניגון. לחיות פירושו להתלכד. לא לעמוד מרחוק. סבור היה, שהדרך הנכונה ביותר להשפיע היא המגע הטבעי עם האנשים ואגב שיחה אישית להביא בלבם את מיטב מחשבותיו על ערכי החיים ועל חובות החיים.

מה גרם לאכזבות? לאותה הרגשה קשה של בדידות, שעליה רמז במכתבו לרחל וּבכמה מקומות אחרים שבספר המכתבים? הוא לא פעל בשום פנים בתוך חלל ריק. מראשית פעולתו בארץ היה הכוח המושך ביותר בין אנשי העבודה. דמותו הנאצלת שימשה סמל לאנשי העליה השניה. משהו אגדי חופף עליו. דמותו קרנה לדור באור פלאי, ואנשים כברנר ושמעוני, בובר וארלוזורוב העריצוהו, שָרוהו, ראו בעצם הופעתו הישג נעלה. הוא עורר השתוממות כ’ראשון לגאולה', כיהודי ראשון שהתגבר על מעצורי דורות והגשים בחיי עצמו את המהפכה שחלה בחיינו.

אבל הוא לא השלה את נפשו. הוא לא הסתפק במועט. בהיותו עם נפשו וּבעשותו את חשבון נפשו, ידע מה מעט הושג לעומת התביעות הגדולות שתבע מעצמו ותבע מאחרים, וקבל ‘על העיקר שאיננו’ – ביקש את האדם שהרחיב את תחומי החיים, שהעלה אותם לספירות הקדוּשה, שלא זרה אותם לרוח. הוא לא צמא לצורה נאה, למחשבה נאה. חפץ הוא שהיופי יוגשם בעצם החיים. אין כוונתו לטפח ‘טיפוס של אדם עליון’, אדם למופת, כי אם אדם חי המכיר את כל המעצורים שבהגשמה וצועד בדרך אל ההגשמה. ‘כך הם החיים – הורה – צריך בכל פעם למצוא מקום נקי להעמיד את הרגל, כי דרך יבשה אין’…

מתוך הכרה טרגית זו דחה בהחלט את כל תחליף, ויהי התחליף הנאה ביותר – בשירה, במחשבה. ‘אני מבקש יופי, יצירה חיונית בעצם החיים וּבעצם האדם, ואם שם אינם, ואם שם אינם יכולים להיות, הרי הם בבלטריסטיקה, באמנות רק מרגיזים אותי’…

‘האדם בעצמו צריך להיות יצירה שלימה’. על ‘יצירה שלימה זו שאיננה’ שהוא קובל. והוא מתנחם בזה, ‘שאולי לא נגמרה יצירתו של האדם’ והוא צריך עוד להתגבר על עצמו עד שיתגלה ב’כיווּן יותר נעלה'.

ברם, יש שהוא מכיר את האימה שבחלל העולם הזה והוא כותב לחברו: ‘לך בדרכך אתה לאור האמת הנוראה’.

האם לא בזה היתה גדלוּתו שהכיר את כל ‘האמת הנוראה’ ואף על פי כן קרא לאור אחר, האמין ש’האדם יתעלה'? האמונה בטוב שהוא בגדר האפשרות, באדם שהוא בגדר האפשרות, לא נכחדה מלבו עד יומו האחרון.

בראש וראשונה תבע מן האדם ראיית עצמו, ביקורת עצמו: לראות את הביצה ולא להרתע מפניה – גם לא לראות את עצמנו מחוצה לה: ‘כל אלה שבאו אל הביצה לא באו אלא מתוך שראו את עצמם נקיים’.

עם כל מה שהיה מקובל ונערץ על חבריו שהיו עמו בדעה אחת, וגם על אלה שפרשו לאחר זמן ממנו, ראה את עצמו רוב ימיו בודד, לא מובן, והכרה מרה זו היתה קשה לו ביותר. היא ניכרת כבר מתוך מכתביו הראשונים לאהרונוביץ ולברנר, ששניהם היו קרובים לו ביותר. ‘כאשר תקראו את דברי – הוא כותב אליהם – וּראיתם בעצמכם מפני מה קשה עלי כל כך להוציא את השמור בלבבי אל החוץ, אל המקום שמנשבות שם רוחות שונות, יש קרות ויש גם זרות’.

הוא הכיר יפה כמה מוזר הוא רעיונו בנקיונו וּבקיצוניותו לאנשים ‘בעלי הדעה המיושבת’, הרואים בכל תביעה גדולה, ‘רומנטיקה’ ו’דמיונות‘. פעמים נופל פחד רעיונו עליו בעצמו, ו’נפשו קלוּעה בכף הקלע בין שני הכוחות המתנגדים – בין הצורך לכתוב וּבין הפחד מפני גדלה של העבודה הגוזר עליו לחדול מכתוב’. אכן משנצנץ רעיון העבודה בכל תפארתו בלבו, הוא יודע שהוא נושא אור גדול לדורו. הוא מתלבט ימים רבים מתוך הכרה, שביטוי הרעיון הזה בכל עומקו ‘גדול מכפי כוחו’, אבל כמה שאחרים רואים בהשקפתו על העבודה ‘עולם דמיוני’, הוא יודע שהוא נושא את אבוקת ההצלה ודווקא אם יתקבל רעיונו בלא צמצום ופשרות. מודה הוא: ‘אמנם הרבה מן הדמיון בהשקפתי, שהרי לא סגי בלאו הכי לגבי דבר שלא בא עוד לעולם. אולם ניצוצות הדמיון האלה אין להם תכונה של אור מתעה, כי אם של אור חוזר רפה מאור ממשי הנעלם מן העין מרוב המרחק’.

כך הוא הולך וּמתחזק באמתו, וּמדבריו עולה קול של בטחון יותר ויותר. מכיר הוא שממשיותו של רעיונו היא דווקא בזה, שהוא רעיון העתיד ולכן הוא נראה ‘אי־מעשי’. כזעקת־לב גדולה עולה מתוך השורות שבהן הוא מבטא באומץ לב את השקפתו הנעלה, שבקעה כשמש לדור העליה השניה: ‘גורלנו תלוי בשערה, בין החיים לבין המות, אבל אין אנחנו חפצים להודות לעצמנו, כי ישועתנו תבוא רק על ידי התאמצות פנימית יוצאת מן הכלל, על ידי התאמצות רצונית ענקית, כמעט נסית – כי ניגאל וניוושע תשועת עולמים רק בדרך נס. בכל זאת הדרך ה’נסית’ הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרכים המעשיות'.

הוא שלא האמין אלא בהגשמה, נשא את נפשו לנס גדול, לרגע גדול בחיי האומה, שתרכז את כל כוח רצונה לגאולה, – רגע ‘שיהפוך משורש את כל חשבון חיינו הגלותי’.

לנס זה התפלל, ולא היה דבר, שהביא אותו לידי ייאוש, כדלדול הלב, כדלדול האדם, כהתעלפות הרצון שנתנה את אותותיה המחרידים.

לא לחינם פסק את פסוקו: ‘תמצית השאלה היא: היש תיקון לאדם?’

מתוך מכתביו אנו רואים עד כמה העסיקה אותו בעית העבודה לא כעשייה, כי אם כיצירה, שרק בכוחה לחדש את האדם, לחזקו, להפיח בו רוח שמחה וחג. תמיד התקומם לאלה, הרואים בעבודה תהליך מיכני, מתוך השקפה סוציאלית איקונומית בלבד. ‘אנחנו רואים בעבודה ישובית יצירה, והם רואים עשיה’. והוא מגדיר את ההבדל בין עשיה ליצירה: ‘העשיה פורטת את החיים לחלקים, חלקים, חשובים וּבלתי חשובים… מוקדמים וּמאוחרים… לא כן היצירה. ביצור חי נולד הכל בבת אחת, במידה אחת וּבאופן אחד’. והוא מסיק מהגדרה זו: ‘העשיה דרכה להתפשר וּמוכרחת היא להתפשר, אם רוצה היא לעשות דרכה בחיים’, בעוד שיצירה היא קיצונית, קנאית. לה אסור לוותר, כי את נפשה היא קובעת.

במכתביו אנחנו רואים אותו בהתלבטותו הגדולה, במלחמה התמידית שנלחם להגשמת תורתו. הוא היה גם איש האנליזה החריפה ולא חפץ להניח פירצה במחשבתו. ידוע ידע מה רבות הסתירות בתורה זו, שטענה לצמצום החיים וּלעושר החיים כאחד. ידע את ‘קשיי ההגשמה ואת אפשרות ההגשמה’, ולא נרתע מפני הקשיים, מאחר שהאמין, כי במידה שנכיר בהם, דווקא הם ישמשו חיזוק להגשמה. הבעיה שהרעישה תמיד את מחשבתו היתה אולי לא כל כך ההגשמה, כשהיא לעצמה, כי אם האדם המגשים, רוח האדם החי שהיא המכריעה. ‘יותר משאנחנו זקוקים בארץ־ישראל לידים עובדות, אנחנו זקוקים לנפשות חיות’.

כמה כאן מן ההשגה החסידית! רצונו לטעת בלב הדור את ההשגה, ‘כי החיים הנפשיים בלי אמצעי הם העונים על כל השאלות והמיישבים את כל הפליאות והסתירות, הם המבארים והמאירים’. לא נתן ערך לשום קריטריון בלי צירוף אדם. האמין, כי רק האדם בעצם הגשמתו, באופן הגשמתו מעניק את הרעיון, מצדיק את הרעיון – הוא המבטל את כל הסתירות: ‘מה שחי הוא תמיד מרובה צדדים, רב־הרוחב ורב־העומק’ – הוא חי!

מה רבה המשמעות שייחד למושג ‘אדם חי’!

הכאיבה תמיד ההרגשה, שגם חבריו הקרובים, אלה שאליהם כיוון את מחשבתו, אינם משיגים אותו השגה מלאה. לכך נוספו עוד לבטי ביטוי. גם כאשר תיקן וחזר ותיקן את דבריו, חשד תמיד, ש’תני ושייר' – שלעצם הגרעין של מחשבתו לא מצא ניב־שפתיים. כל פעם ששלח את כתבי ידו לאהרונוביץ, לברנר, לב' כצנלסון, ליוה אותם בדברי ההתנצלות, מעין: ‘צר לי מאוד על התוכן שיסבול מן הצורה’; ‘לא תמיד עולה בידי לתת לדברים את הצורה הרצויה’; ‘אינני סופר מהיר’.

היתה לו השגה גדולה על ביטוי שלם. הוא היה מצוי אצל סופרים גדולים משלנו וּמשלהם ותבע מעצמו מה שהיה למעלה מאמצעי מבעו. ‘צריך כי הצורה תהיה כל כך מאירה וכל כך חיה, עד כי אורה יגיע לכל המעמקים וכל המעקשים, לכל המקומות האפלים והנסתרים שבכל נפש’… עומק השגתו היה גדול מכלי־המיבטא שהיו ברשותו, וחבלי־ביטוי אלה היו מביאים אותו לעתים קרובות לידי ייאוש. הוא לא חתר, כמובן, ליופי של צורה, לברק של לשון. אבל השתוקק לעצב עיצוב מלא ונאמן את שפעת הרעיונות שהרעישו את לבבו. השגותיו על הטבע, שרק העבודה פורצת את המחיצה שבינינו וחושפת לפנינו את כל אורו הגנוז של העולם, השגתו על העבודה כמקור האמת וּמקור העתרת של נפש האדם, היו השגות מורכבות שתבעו מבע איתן של משורר. ואמנם היו רגעים, שצלחה עליו הרוח, וידבר אלינו במראות וּבחזון. היתה זאת לא התפרצות לרשות שאינה שלו, כי אם הצורך הטבעי להבקיע את החומה, להביא את עצמו לידי ביטוי מוחלט של שירה, שאליו מגיעים אנשי־מחשבה מובהקים. ואולם על הרוב פירפר וכאב בתוך רשתות הגיגיו מבלתי יכולת למצוא להם את ‘הצורה הראויה’.

ואולם אנחנו, בקראנו את דבריו, מצרפים גם לבטים אלה לבקשת האמת. אנו רואים חתירה זו שאינה פוסקת לעצם המהוּת של עולמו כקוו מוסרי גדול, כאות לישרות נפשו שסלדה מכל חצאיות גם בביטוי ולא עיפה במלחמתה למלוא התוכן ומלוא השלימות של מחשבתו, שעליה נתן את חייו.

ג

מכתבים רבים מגלים לפנינו את המתיחות הגדולה שלא פסקה בנפשו, לא פסקה במחשבתו. רגעי מתיחות אלה הם אולי הגילויים היקרים ביותר שבמגילות־ספר אלה. במכתבים האלה שכתב לאהרונוביץ, לברנר, לרחל, לאנשי דגניה, מופיעה אישיותו הטהורה והטרגית של גורדון באור יקרות. אנו נוכחים שוב, שאין אדם מתגלה בכל נגעי נפשו וּבכל יקרותיה, אלא לפני אנשים קרובים ביותר.

יוסף אהרונוביץ, שעמו יחד יצק את אדני היסוד של רעיון העבודה, היה האדם שלו רחש כל ימיו אמונה גדולה. ממנו לא העלים דבר. ואף שאהרונוביץ לא היה דומה לו בשום פנים, מסר את עצמו לביקורתו, ואת גזר־דינו, גם כי היה קשה מאוד, היה מקבל בלי להרהר אחריו. באהרונוביץ הוקיר לא רק את הישר שבחבורה, כי אם גם את המחמיר – את האדם שלא ידע פשרות. מובן, שהוא גם נאבק עם איזה צמצום שבהשגתו, נאבק עם האדם שהיה פיכח יותר, מעשי יותר: ‘כן, ידידי, אתה מעשי יותר ממני רק בזה שאני מכיר בהכרה ברורה שאיני מעשי ושאין אפשרות להגיע למטרתנו באופן ‘מעשי’, בעוד שאתה חושב את עצמך למעשי בהאמינך, שאת מטרתנו נשיג באופן מעשי’.

‘האם לא ברור לך, המעשי – הוא חוזר וּמטעים את ‘אי־מעשיותו’ – כי מה שצריך להיעשות על ידי אנשי־המעשה לא ייעשה, אם לא במידה זעומה כל כך, שנוח לו שלא ייעשה’…

אבל הוא העריץ את הפעילות של אהרונוביץ, את חוש המציאות, את שיקול־הדעת הצלול שלו. שכל זה, שהיה צונן מעט, ועם זה לא היה מוגבל, כפי ששיערו רבים, היה יפה למחשבתו, שבכל דביקותה באדמה הממשית, יש שחרגה מתחומי הממש ושוטטה בספירות עליונות, רחוקות מן העולם של מטה. וגורדון, שלא צירף מעולם מחשבה ללא־מעשה, ללא הגשמה ממש, מסר את עצמו לרשותו של חברו, שהיה למראית עין ‘פרוזאי’ וקפדן. סמך על ישרותו, על הגיונו, בהיותו בטוח, כי בכל מידת הדין שלו שותף נאמן הוא להגיגי רוחו, וכי חלום אחד לשניהם.

ידע מה כוחה של צלילוּת!

ברם הוא גופו בדק בשבע בדיקות את מחשבתו וכל כמה שידע היטב מה הוא שואל מעצמו וּמדורו, שקל וחזר ושקל, הגיה וחזר והגיה את עצמו. מעולם לא היה לו בטחון גמור, שהאיר את מחשבתו עד סוף מסקנותיה; ידע, כי רעיון העבודה זקוק לאור נוסף, כי טרם הוכשר הדור להשיג כל מה ששיקע ברעיון גדול זה. ועם זה לא חפץ שיאפיל צל של הזיה על מחשבתו הגדולה. בשלחו לאהרונוביץ את מאמרו: ‘מעט התבוננות’, הוא מעיר: ‘אם תמצא בו צורך – הדפיסהו, ואם לאו – השיבהו לי. אני כותב לך כל, מפני שכתבתי במצב נפש של התרגשות יתירה… במצב נפש כזה אינני אוהב לכתוב… לא יכולתי להתאפק ולבלי להגיד לנביאי ‘החיים’ מה שבלבי… אבל לוּ הייתי במצב נפש שוקט, הייתי מוצא אולי דברים יותר חשובים להגיד. עתה אני עושה אותך לשופט. אבל היה נא לי לשופט נאמן, כלומר ‘אין רחמים בדין’. אני אוהב ביקורת קשה, מחמירה, כמו רב מן המחמירים בפסח’…

אכן כל ימיו הציקה לו ההרגשה, שגם אנשי בריתו אינם תופסים את רעיון העבודה בכל עומקו. כל כמה שחפץ, כי ישיגו בו את הצד המעשי, ידע כי תוכן גדול כאן, שיש לפענח אותו, – והיה חושש להשגה קטנה, הנוטל מן הרעיון את עיקר תכנו. לא הסתפק ב’קליפה' בלבד. הוא חפץ, כי ברעיון העבודה שלו יהיה כדי לתקן כל קלקול, למלא כל התרוקנות שבאדם, כל התרוקנות שבאומה. מסעיר את רוחו מאוד, שגם אהרונוביץ, חברו הקרוב, לא הבין לו, והוא כותב לו, לא בלי מרירוּת: ‘עולם דמיוני’ אתה קורא להשקפתי על עבודה זו, וזה די. כלומר העיקר שביקשתי לא עלה בידי. להבליט את נקודת השריפה שבאופן זה של עבודה שהצעתי – לא עלה בידי: לברר את הבר מן התבן, להבליט את התוך המעשי אשר בקליפה הדמיונית, הדמיונית לא כל כך כשהיא לעצמה, כמו מתוך האטמוספירה שאנחנו נמצאים בה'…

כך כרך מעשה ודמיון, מציאות וחלום יחד. בהרכב זה ראה את הדרך האמיתית, שהיא ‘דרך נס’, ועם זה היא הטבעית ביותר, גם ‘המעשית’ ביותר. על נסים בלבד ודאי שלא סמך. עלינו להכין את עצמנו אליהם. כהכנה ל’נס' זה ראה את ‘העבודה פה ודווקא באופן לא מעשי, כלומר דווקא באופן שיש בו כדי להפוך משורש כל חשבון עמנו בגלות’.

אם באהרונוביץ, איש בריתו, השותף למחשבה ולמפעל, הוקיר את ישרות התפיסה, את המחמיר ואיש־אחריות – היה ברנר קרוב לו בסגולות נפשו שהוקירן ביותר: בעומק ההשגה, במחשבה הנוקבת עד תהום גורלה של האומה, באותו כאב לב ויושר לב שהכשירוהו לצייר את המציאות היהודית בכל בלהותיה. במכתב הפולמוס שלו על ‘הערכת עצמנו בשלושת הכרכים’ הוא כותב לו: ‘יש שנדמה לי שעל פי שורש נשמתך או על פי שאיפת נשמתך לעומק אין לי אולי בין כל מכירי אדם קרוב לי ממך; אולם על פי אופן מחשבתך, על פי חשבון העולם, והעיקר: על פי חשבון החיים שלך אין לי אולי רחוק ממך וּלעתים הנך נדמה לי פשוט כזר לי’.

ב’הערכת עצמנו' האכזרית של ברנר הגיעה ‘זרוּת’ זו לשיאה. קטיגוריה קיצונית זו זעזעה את גורדון עד עומק נפשו. מלבד מאמר הפולמוס ‘הערכת עצמנו’ שברנר חפץ לקראו בכתב־יד, ערך אליו מכתב־לואי, שכנראה לא נשלח אל ברנר ונמצא בעזבונו. מכתב גדול זה הוא אחת התעודות החשובות ביותר לא רק לשם קביעת היחסים בין שני האנשים, שהיו כל כך שונים זה מזה ועם זה הוקירו כל כך זה את זה, כי אם גם לשם עריכת דמותו של גורדון, המתגלית כאן בקווים עזים וּבהירים מאוד. מעטים מאוד גם בכתביו דברים שבהם הביא לידי מיצוי עמוק וּמקיף את השקפותיו על בעית ה’הערכה' כמו בהשגות אלה שנכתבו מתוך סערת־נפש בלתי־מצויה. דומה שבפולמוס זה הביע במפורש את התנגדותו ליוצרי זמנו, המחלחלת ברמזים סתומים למחצה במקומות אחרים.

ב’נספח' זה למאמרו ‘הערכת עצמנו’ שאמר לשלוח לברנר, הוא כותב: ‘ההתנקשות במה שחוצץ בימינו בספירות העליונות וּביחסים הלאומיים עוררתני לראות בבהירות אכזריה מה שחוצץ בינינו בספירת היחסים הנפשיים – והנה אין שלום בנפשי עד אם הוצאתי לאור מה שחוצץ, עד אם טיהרתי את לבי מכל טינא, מכל רבב’.

הדבר פגע בנפשו. והוא עומד ושואל ותוהה: איך נפתחה תהום עמוקה כזו בינו וּבין האדם שראהו תמיד כאחד הקרובים לו ביותר. הוא בא לידי מסקנה, כי גם הוא, כ’טובי בני הדור הזה. הקרובים לו קרבת נפש, רחוקים ממנו או גם זרים לו‘. בא לידי מסקנה, כי הוא ‘כיהודי מן הדור הישן’ הוא אחר, וזהו מה שמעציב אותו ביותר ב’כתב השטנה’ של ברנר: זאת ההתנכרות לצערו של הדור הישן, של צער הדורות – אותה ראה כהתנקשות בנפשו. ‘אני מבקש דור צעיר, חי, חי את עצמו ויודע לחיות את עצמו, את עצמיוּתו המיוחדת הטבעית, לצרוף בה, בכוח החיים שאב את הבריא והטבעי מן הרקוב והכעוּר שעלו בה בבית העבדים וּלהעלותה למעלת עצמות עליונה, כלומר לחיותה עד המעלה של עצמות עליונה – ואני מוצא דור מתבטל שאינו יודע אופן אחר לכבד את עצמו, שאינו יודע את ערך עצמותו המיוחדת – שאינו יודע אופן אחר לכבד אחרים, את עצמותם של אחרים, את כוח החיים והיצירה של אחרים אלא בהתבטלם בפניהם התבטלות גמורה בשאפו לברוא את עצמו בצלמם של אחרים’.

בפסוקים אלה, שאי אפשר שלא להבחין בהם את זיקתו למשנת אחד־העם, הביע את חששותיו לאיכותה של התחדשות לאומית שהתכחשות עמה. הזדעזעותו מקטרוגו הקטלני של ברנר היתה הזדעזעותו מכל התפיסה המסולפת של הדור – דור שלא ידע להאיר את תהום האומה באור נפשו, בחסד אהבתו. דווקא משום שהעריץ בברנר את האמן הגדול (ואמן לא היה בעיניו אלא איש האמת, הרואה ללבב, איש שהוכשר לראות מעבר לכיעור החיצוני, מעבר לירידה החיצונית), הכיר עד כמה עמקו בקיעי הדור, עד כמה נהרס הרס נפשי. ‘אני אמרתי פעם על צערנו הלאומי ‘צער שאין לו שם ואין לו גואלים’ – ומי כמוך ב’הערכת עצמנו בשלושת הכרכים’ שלך הראה לי, כי צדקתי במשפטי, צדקתי יותר ממה שחשבתי אז? מי כמוך הראה לי, כי במקום גואלים לצער הלאומי יש לנו מחללים את צערנו הלאומי – מחללים במובן הפשוט, במובן זלזול ובוז ורמיסה ברגלים?'

בברנר, איש המידות, איש הכשרונות הגדולים ראה את סמל הדור כולו, הבועט בעמו, המסב את פניו ממנו. הנה אלה פני הדור, שעליו הוטל התפקיד הגדול להוציא ממסגר נפש את האומה הדווּיה, לרפא את פצעיה, ואיך יכשרו לכך באין הבנה, באין ראייה גדולה? איך יבינו אחרים, אם ברנר לא הבין? ‘אתה שכל צער, כל צער פרטי וכל צער כללי, מורגש לך עד עומק נשמתך – אתה רואה בצערנו הלאומי רק ‘בכיות’, ‘גניחות’, מרטירולוגיה של עולם הבא’ – בכלל מן אפסוּת שלכל היותר היא מעוררת ‘חמלה’.

הוא מכיר יפה שמבחינת המציאות, מבחינת הדברים כפי שהם מתגלים למראית עין, אולי יש איזה יסוד לקטרוג זה, ובכל זאת הוא רואה אותו כהשגה קטנה, בהולה, נטולת אמת פנימית. רואה אותו כגזר־דין ללא־טעם, ללא־צדק. הוא תובע את עלבון העם ממוריו ומאשריו – תובע נדיבות יותר, אהבה יותר: ‘לו היתה הרגשתם יותר עצמית, יותר טבעית (תמיד חוזר בדבריו תואר זה, שהוא רואה בו את כושר הלב להבנה. – י.פ.) ויותר חיה, כי עתה היו רואים אחרת, מבינים אחרת, מבקשים אחרת, כי עתה היו מאמינים, מאמינים מתוך יאוש, מאמינים על כרחם, ואמונתם לא היתה בשום פנים לא אמונה תפלה ולא אמונת שוא’…

כה שפך את מרי לבו בדברו אל הנבחר, אל האיש שהיה יקר לו כל כך. רואים ברור, שלא כנגד ברנר בלבד הטיח את קובלנותיו המרות, – כי בברנר כלל כל אלה שמהם תבע הבנה, תבע השתתפות. לכולם התקומם. מבחינה זו כולם הכזיבו. במכתב זה הוא מגלה את השקפתו באירוניה עוקצנית מרה: ‘הנה ה’כסילים’ ה’בטלונים' וכו' הם בעיניך, על פי מנדלי, סמל השפלות וכו' ואין להם תקנה, כלומר אין להם לכל היהודים תקנה אלא להיות לאחרים, אולם כלום אין הדבר תלוי אלא בהחלטתך, – ומה יעשה, למשל, ברנש כמותי, המרגיש בכל ישותו כי הוא בכל נשמתו ‘כסלוני’ או ‘בטלוני’ עם כל יתרונותיהם ומגרעותיהם? מה אעשה? האתכחש לעצמי? או האפלוט את נשמתי הכסלונית ואבלע נשמע אחרת, חדשה, אירופית על פי המלה האחרונה? כמה מן ההכרה הלאומית, מן ההבחנה בעצמוּת האומה, שאין להתכחש לה! בדברים בוטים וברורים הוא מגדיר את מסקנתו: ‘תמיד הייתי מרגיש כי רק מתוך עצמוּתי הטבעית, הכסלונית אוּכל לעלות לאשר ארצה לעלות, וכי באופן אחר, אם ארצה להיות מה שאינני, לא אהיה כלום’…

לאחר כל הניתוח הגדול והמעמיק ב’הערכת עצמנו', הוא מביע מתוך כאב נפש והתרוממות נפש את מרירותו הגדולה. היתה זאת התפרצות שסחפה והאירה, אגב פולמוס סוער, שטחי מחשבה גדולים ורחבים, ואי־אפשר בלי מכתב מזעזע זה להכיר את נפש גורדון בכל עוז אמונתה, בכל עומק מכאוביה.

את מכתבו הוא חותם בפסוקים המוכיחים, מה היה לו ברנר ומה כאב לבו, שדווקא האדם הנערץ עליו הוא זה, שכנגדו הטיח דברים קשים כאלה: ‘רגש הכבוש הטהור חייבני להגיד לך את האמת בפניך, את האמת אשר בלבי, כמובן, ולטהר את לבי לפניך. ועתה אחרי הגידי לך את כל זה, לבי טהור נגדך, ואני חותם באמת ובתמים ובלב כואב’.

כאן גורדון בכל תום נפשו, בכל טוהר הגיגיו!

בתקופה מסויימת היה ב. כצנלסון קרוב לו מאוד. ברל ידע להעריך את האיש שהגשים בעוז לב ובתום לב כאלה את תורת חייו. וגם גורדון ידע, כי תלמיד זה שקוּל כנגד מחנה שלם, וכי התרחקותו ממנו חשוב כאבדן מחנה שלם. בימים שלפני ועידת פועלי ארץ־ישראל הראשונה הוא כבר מרגיש שהרוחות מנשבות כנגדו, והוא מתאזר בכוחות האחרונים להחזיר אליו את מי שהיה תלמידו האהוּב. הוא שולח לו את ‘עבודתנו מעתה’ ומתחנן ממש לפניו, שיקרא את דבריו, שיביא אותם לפני אחרים ויעיר עליהם מה שיעיר. אך בשלחו אליו את דבריו, הוא יודע, כי הוא כבר רחוק ממנו ובעצמו כותב לו: ‘תראה כי השקפתי יותר מדי רחוקה מהשקפת כולכם’. בקיצוניותו הוא מטיח דברים קשים כנגד המפנה החדש בציבור הפועלים: ‘הצעתכם קשה יותר מאוגנדה’. ואף על פי כן הוא רוצה שיישמעו דבריו בועידה, שלא השתתף בה. לא בלב קל הוא מסיים את מכתבו לברל: ‘הייתי רוצה, כי אתה תבין לי ותעיין בדבר עמוק, עמוק’. הוא כל כך בטוח באמיתו, מאמין שאין זאת אלא אי־הבנה שמי שהיו חבריו הולכים ופורשים ממנו. יש רק צורך לשוב ולעיין, לשוב ולהתבונן, כדי שהכל יווכחו, שדרכו היא הנכונה.

אכן רוח של בדידות גדולה שפוכה על מכתב זה אל חברו ותלמידו. מר לו מאוד לדעת, כי מוזר ונכרי הוא לא לרחוקים בלבד, כי אם גם לקרובים שנעשו רחוקים.

בשבעת המכתבים שנוספו במהדורה חדשה (שנים לב' כצנלסון וחמשה – לרחל) א"ד גורדון מתגלה, כמו ביתר מכתביו, בחרדתו לדעותיו, במסירותו לידידיו וחבריו. כאן שוב אותה חשיבות הנודעת ממנו למגע אינטימי עם אנשים קרובים לו באמצעות מכתבים. ‘אני אמרתי לך, כי אני חי במכתבים’ – הוא כותב אל רחל. והוא אמנם חי במכתביו חיים מלאים ביותר. כאן הוא בלתי־אמצעי במידה כזו, הגובלת לפעמים בתמימות. הוא מתחטא לפני האנשים הקרובים לו. אינו מסתפק במכתבים סתם. המכתב צריך להיות שיח בין נפש לנפש בלא פורמליות, בלי כל מחיצה של רשמיות.

הוא קובל על רחל שהיא ‘ממעטת לגלות לפניו את עולמה הפנימי, את מלחמותיה הפנימיות’. ‘אם רוצה את לכפר את פני – הוא כותב באותה אגרת, צריכה את מעתה להיות יותר גלוית לב ונפש לפני’. הוא במכתביו גלוי עד הסוף. בשוחחו עם אדם קרוב לו, הוא משוחח עם נפשו. זהו ערכם המיוחד של מכתביו, של וידוּייו אלה לפני ידידיו. בלי מכתבים אלה לא היינו מכירים את גורדון האדם בכל תומו, – את גורדון באמונתו ובספקותיו, בכל מלחמותיו המרות עם נפשו.

ענין מיוחד מעוררים בנו מכתבי גורדון לרחל. את רחל ראה כאדם קרוב ונאמן לו ולדעותיו ביותר. לפי כל סגולות נפשה הוכשרה, כחלוצה וכמשוררת, להעריץ את גורדון ואת תורתו הערצה שלימה. ידע, כי היא מאותם האנשים, שאם הם מתמסרים לאדם או לרעיון, הרי הם מתמסרים בלב ונפש. גורדון הוקיר מאוד את הנערה המחוננת וראה כתפקידו להדריך אותה, לחזקה לחיים וליצירה. ידע, כי היא, הנוחה להתלהב, נוחה גם לבוא לידי יאוש. על כן נתן את דעתו לשמור עליה מפגיעת רוחות רעות – לשמור עליה גם מעצמה. לא מצאנו בכל חליפת־המכתבים גם עם הקרובים והיקרים לו ביותר, חיבה וחרדה במידה כזו, שנתגלו במכתביו אל רחל.

ד

במכתביו ידובר מעט מאוד על אחד־העם, אבל גם מן המעט יש להכיר, כמה העריך גורדון את בעל ‘על פרשת דרכים’ וכמה היה קרוב לו האיש ביסודות תורתו. ‘את אחד־העם – הוא כותב במכתבו ליוסף אהרונוביץ עם הפסקת התמיכה של ועד חובבי־ציון ל’הפועל הצעיר’ בגלל מאמרו הידוע של ברנר – אני מכבד מאוד, אף על פי שאינני מחסידיו, כמו שבכלל אינני חסיד, כי מעטים מאוד אצלנו כמוהו'.

כל העניין קשה לו מאוד. ‘אני מצטער מאוד על מעשה אחד־העם ומשתתף בצערו של ברנר’ – הוא כותב באותה איגרת. כי שניהם כאחד יקרו בעיניו, והוא גם לא חפץ להאמין, כי אחד־העם הוא שהכריע בהפסקת התמיכה. ‘הייתי נכון לעשות כל מה שאפשר בשביל לדעת דבר ברור, בשביל למצוא צד של זכות – כל כך נוגע הדבר אל לבי. לא רק כיהודי לבי סובל מזה, כי אם גם – ואולי בעיקר כאדם’. ועם זה הוא, מבחינת העניין שגרם לתקלה זו, מצדד בזכותו של אחד־העם: ‘האמת אומר לך ולו (לברנר), כי אני כלל וכלל לא הסכמתי לדבריו שכתב בפוה"צ. יותר מזה – אני חושב את מאמרו של אחד־העם לחשוּב מאוד ולדבר שהשעה צריכה לכך. אבל אם אמת הדבר [שידו של אחד־העם בהפסקת התמיכה] יש רק להצטער’.

כאמור, אין גורדון, שמרכז מחשבתו נעוץ בנקודה אחרת, מסתמך במכתביו על אחד־העם, אבל הוא קרוב לו באופן מחשבתו, בדרכיה, בדפוסיה. פעמים שניהם מתנבאים בסגנון אחד. כאן שני קצוות שקוו ישר מאחד אותם. יש כמעט תמיד משהו משותף בתפיסה הכללית. אתה נתקל באחד המכתבים במשפט: ‘בפוליטיקה לא נקום לתחיה ולא ניגאל’, ויש בו בפסוק אחד זה, המעלה בזכרוננו את דברי אחד־העם הידועים מאוד, כדי לגלות את הקירבה שבין שני האנשים שהם לכאורה כל כך רחוקים זה מזה.

לברץ, חבר המשלחת לאמריקה, הוא כותב על תפקידה של המשלחת: ‘העיקר צריך להיות בעיניכם הצינור לשפע עליון מארץ־ישראל לארצות הגולה’, וגם במימרה זו נרמזת התפיסה האחד־העמית בצורה שאין בהירה ממנה. או: ‘תחית העם אשר מתוכה בוא תבוא גאולת הארץ’ – מי לא יכיר את עקבות האידיאולוגיה של אחד־העם? אתה מוצא באגרות אלה רעיונות שהם במידה כזו אופייניים גם לגורדון, גם לאחד־העם, שקשה להגדיר את שייכותם לאחד מהם בלבד. ‘המעשה הוא התעמולה היותר נמרצה’, או: ‘אין תרבות לאומית נעשית בידי אחרים’. גורדון אמר אותם ואמרם, או עלול היה לאמרם, גם אחד־העם.

שיתוף המחשבה של שני מחנכיו הגדולים, שהם למראית עין כך שונים זה מזה, נתגלה כמעט תמיד בדעותיהם על בעיות תרבות. אתה מוצא כאן מזיגה של שתי השקפות־עולם, שבמהותן הן השקפת־עולם אחת – מזיגה של דעות שהן משלימות זו את זו. דומה, שגורדון מתחיל במקום שאחד־העם גומר. תורת אחד־העם התובעת יניקת התרבות החדשה דרך שורשי מסורת, מושלמת על ידי גורדון שאינו גורס אף הוא תרבות, שאין בה מן היסוד האורגני – שאין בה מן ‘המחובר’, שאינה צומחת מן הקרקע, עם העבודה ומתוכה. שניהם באים מצדדים שונים אל נקודה אחת. מה שאחד־העם חיסר, מילא אחריו גורדון: עמל רוח ועמל שרירים הם כעין תהליך טבעי אחד, ורק בשיתוף שניהם תצוייר תרבות אדם ותרבות עם, ששני המורים חרדים לאיכותה ולאמיתה כל כך.

שתי הבעיות, בעית העבודה ובעית התרבות, היו בהכרתו משולבות זו בזו. אבל כמה שהעסיקה אותו העבודה, שהיא בראש וראשונה זקוקה ‘להארה חדשה’ ידע כמה חמורה היא בעית התרבות, שאף אותה יש לשתול מחדש, להרכיב מחדש, כדי שתשמש לדור העולה אחיזה נאמנה. השיג כאחד־העם את הסכנה שבהשמטת הבסיס של דורות מתחתינו. וכמה שלא ויתר מעולם על קנייני הרוח, לא חפץ בקניינים שאין להם שורש בתרבות ישראל – שאף לתרבות יהודית, לצביון יהודי, והאמין שרק העבודה, במיוחד עבודת האדמה תחדש את תרבותנו החדשה, תקנה לה את צביונה הקדמון, את עצמיותה ומקוריותה. בחתרו לערכין היונקים ‘מתוך עצמנו ומתוך עצם החיים’, נלחם ב’תרבות עירונית', בכל מה שאינו צומח מתחתיו. היה מן הראשונים שהרגישו את הסכנה שבתרבות לבנטינית, שטחית, שנא בכלל כל שטחיות, והזהיר כאחד־העם מפני ‘חיקוי של התבטלות’, – מפני תוכן שאוּל וכלים שאוּלים.

היה תלמיד חכם יהודי וגם קורא מובהק של ספרותנו החדשה, אבל חפץ כאחד־העם, ש’ספרותנו ויצירתנו תהיינה נובעות מתוך החיים שיצרנו בכוחנו ובצלמנו' בלי טישטוש הצורה, בלי התכחשות לעצמנו. ואם הטעים בו וחזר והטעים, כי משמעה של יצירה הוא קודם כל עבודה, נתכוון בכך, כי אנו מעמידים, במרכז התכנית את העבודה, בכדי להבליט את התכונה היצירתית של החיים, שאנחנו שואפים אליהם – בניגוד לחיים בגולה'.

ככה מילא את המושג המסורתי של אחד־העם על ארץ־ישראל, תוכן נוסף, אור נוסף, קידש את ארץ־ישראל קדושה חדשה. בלי תוספת קדושה זו, מה היתה ארץ־ישראל לאלה שבאו להשקיע את חייהם בעפרותיה!

ה

פה ושם מנצנץ במכתביו שמו של טולסטוי בצירוף דבריו. בדעות קרובות לגאון הרוסי אנו נתקלים כאן בכמה מקומות. אין צורך להטעים, שהשפעת טולסטוי על א"ד גורדון, למרות הפולמוס עמו (במאמרו ל’בירור ההבדל בין היהדות והנצרות'), היתה מכרעת. אבל גורדון הטביע על תורה זו את חותמה של אישיותו האדירה. לא נשתעבד לה בשום פנים. לכך היה יותר מדי יהודי גזעי, יותר מדי תלמיד חכם יהודי. כל כמה שתורתו מכוּונת לתיקון האדם, היא יונקת כולה מתוך הכרה ציונית עמוקה. ‘ארץ־ישראל היא בשבילנו כל החיים או לא כלום’. את הדבקות בארץ ראה כגורם ראשון לתחיית האדם שביהודי. ודאי שלא היה צר־אופק. שאף ל’התמזגות החיים האנושיים בחיי העולם, והיצירה האנושית ביצירה העולמית'. אבל הטעים וחזר והטעים: ‘אין חיים חדשים ליחיד, לפרט, באין חיים חדשים לכלל’, – באין ‘חיים לאומיים חדשים’. תורת העבודה שלו היתה קשורה קשר אורגני ברעיון הציוני שפיעם את נפשו כולה. זיקתו השלילית של טולסטוי לתרבות היתה זרה לרוחו. התנגדות מוחלטת הביע רק למה שהוא קורא ‘תרבות עירונית’, הואיל וראה בה תרבות מדומה, התפנקות אישית בלבד. אבל תבע תרבות, תרבות אמיתית דווקא לאדם העובד. ‘אני מעולם לא ציירתי לי ולעולם לא אשלים עם הרעיון, כי העובד צריך להיות עם הארץ או בור – זהו מחיר יותר מדי גדול בעד העבודה, וערך רוחני שצריך לשלם בעדו מחיר כזה, אינו ערך רוחני כל עיקר… המדע הוא עושר גדול, ולשלול את זה מן העובד, הרי זה אומר לרוששו במקום שהוא מבקש עשירוּת בכל המובנים הרצויים’.

השקפתו על השירה והאמונה היתה מצומצמת יותר. והיא קשורה הרבה יותר בתפיסת טולסטוי (לא לחינם עסק בתרגום ספרו על האמנות). אכן היא הלמה את ההשקפה הקדומה של ישראל שאין לעשות ערכי קדושה ‘כמין זמר’. וכמה נמרצים ועמוקים הם דבריו ב’קטעי יומן': ‘עיון תפילה, ולא עיון אמנות. אין־סוף שאין צורה תופסתו, ולא צורה השוללת את אין־סוף’… והוא ממחיש את רעיונו בציור: ‘יופי של בית תפילה הוא צבע לבן טהור, בלי כל קישוטים – אור, פלוש רחב מכל הצדדים לעצם הטבע’. ‘בלי קישוטים’ – הטבע אינו זקוק להם. האמין, שאמנות גדולה היא קרובה אל ‘עצם הטבע’ באין חציצה ביניהם.

בכל חתירתו המטפיסית כמעט לביסוס רעיונו המרכזי – הבין, כי דווקא הפשטות האנושית ביותר, האלמנטרית ביותר, היא דרך ההסבר ודרך ההשפעה הטובה ביותר. ובזה היה לו לטולסטוי לדוגמא. כמוהו חשב, כי סכנה גדולה היא כ’שמעמידים את כל החיים האנושיים, את כל האדם על ההסדר החברתי‘. במקום אחר הוא אומר ברור: ‘אני שולל פולחן של צורה, איזו צורה שהיא, את האמונה כי הצורה תחדש את האדם’. ובדרך הבעתו הפשטנית: ‘העיקר הוא האדם, אשר יהיה אדם בכל צורה’. כאילו ראה מראש את תוצאות האימים, אשר תביא עמה המחלוקת בענייני ‘קו’ ו’צורה’ בימינו.

כיהודי גזעי, לא תלה את תיקון העולם ב’תנאי' – לא האמין אלא באדם הקונה את השלימות במאמץ גדול ומתמיד, – אשר בנפשו ימלא את ריקות העולם. המאמץ הנפשי כשהוא לעצמו היה לו הישג מוסרי גדול. לא האמין, כי רעיון גדול נקנה בקלות ובלא יסוּרים. ואותה שעה האמין, כטולסטוי, שהדרך אל השלימות היא הקצרה ביותר, הטבעית ביותר. כיסוד נאמן להתחדשות עולם ראה רק תיקון אנושי גדול. בלעדיו לא ניתן ‘אלא לשחרר את האדם מסדר חברתי, שכבר העלה רקבון, בכדי לשעבדו לסדר חברתי, שכוחו לשעבד ולהרקיב עדיין חדש עמו’.

זה היה מקור חששותיו: התנקשות המשטר בנפש האדם, בחירות האדם.

ו

עם קריאת המכתבים אתה מרגיש את נשימתו החמה של כותבם – אין אף מכתב אחד, שנכתב מתוך קרירות־דעת. כל מכתביו מלאים המיית נפש, מלאים דרמטיות חיה. אתה מרגיש כאילו על רעיונותיו הקבועים, אלה שעל בניינם ועיצובם שקד כל ימיו, חופף כאן אור אחר, אור נפשי נאצל. אתה שומע את קול הלב הפועם, השב וכואב את מחשבתו ועמל להדליק בה את האור הגנוז. בחזרו על מחשבתו, הוא שב וחי עליה. חזרה זו אינה הסברה, כי אם אור נוסף, חיוּת נוספת. כאילו כאן, בשפכו את שיחו לפני האדם הקרוב, צמחה מחשבתו ראשונה, נקרם עליה עור ראשונה.

כמו בכתביו, אתה מגלה גם במכתבים אלה עמקות בצדה של פשטות אלמנטרית, תום לב בצדה של חדירה נוקבת – מחשבה, העומדת תמיד בצמיחתה ואינה הופכת לדוֹגמה קופאת לעולם.

היה זה הקול הצלול ביותר, הנאמן ביותר, שהזהיר מפני התמוּטה, מפני דילדול החיים, מפני דילדול הרעיון, שרמז על המיפלט היחידי, על מקור ההצלה היחידי.

במכתבים וביומנים קול המוכיח נעשה רך יותר, מחונן יותר. אולי יותר מאשר בדברים המכוּונים לרבים, אתה תופס כאן את מחשבתו כשירה, כעתרת־לב – כחרדה לחיים, לאור החיים, שהיא הרוח המפעמת את תורתו כולה.