ארבעים שנה לעבודתו הספרותית
הפּובליציסטן, – ביחוד זה שרגלו אחת עומדת בתחום העתונאות, אינו איש חג, ורק לעתים רחוקות ניתנת לנו ההזדמנות להתבונן אליו בשעת הפסקה, לסקור בסקירה אחת את שטחי פעולתו הרחבים. כל עצמה של פעולה זו – שאינה נקבעת בתחומים מסויימים, שהיא תמיד במצב של התהווּת, – תמיד מוסיפה על הראשונות. יש בלי ספק משהו מעודד במלאכה זו, שהיא תמיד מרובת טורח ומרובת גוונים ומגעים, – שרוב השפע בא לה לפי רוב חובותיה, שהבטחון נקנה לה עם הכרח העשייה: שמכיוון שאין לה זמן לתהות, להסס הרי היא נעשית כל כורחה ומצליחה על כורחה. חובת־תמיד זו היא המחנכת בסופר־הזמן את הדריכות המתמדת, את הכשרון להיות מוּכן בלי הכנות, לראות ולהסיק בבת ראש – לקלוע תמיד ולא להחטיא. גם ההצלחה יונקת באיזו מידה מתוך הרגל, מתוך הקפיצה הישרה. אבל יש בלי ספק גם משהו טרגי בעצם התמידיות שבעבודה זו, בהעדר ההפסקה שהיא זמן ההתבוננות, שעת הנביטה הנעלמה. בתמידיות זו, בריבוי ההופעות (כל כמה שלא תהיה כל אחת לעצמה מוצלחת!) יש משהו מטשטש, מבליע. כאן דווקא השפע, הרציפות הם בעוכרי הסופר. בתוך השפע הזה מוטבעים לפעמים אוצרותיו הטובים ביותר.
זה כבר נעשה הרגל לנַבּל את איש העיתון – ביחוד את סגנונו, סימן הוא לטעם משובח. סימן, כביכול, לאנינוּת־דעת. ואם כי תנאי המלאכה מכריחים לעתים קרובות כאן אמת לוותר על השיפּור, מכריחים שלא לבדוק הרבה באמצעי ההבעה, הרי אין ספק שכאן כוּר ההיתך של הלשון. מתוך הכרח להענות לכל ‘מה שהיום מביא עמו’, הלשון מתגשמת, מתנסה נסיונות ראשונים, קולטת חיוּת לא־צפויה. השירה, שהיא נזהרת, כביכול, מסגנון העיתון, אינה מרגישה כמה היא נבנית ממנו, מתחזקת על ידו. בהשפעת ויטמן מתגדרים עתה כבר יותר מדי בביטוי העיתוניי: מוצאים במעבר מן הצירוף הפּייטני המעודן ביותר אל הווּלגרי חן מיוחד – חן שבהפתעה. אבל במאמר העתונאי הטוב משוקע באמת מרץ לשוני חי, בלתי אמצעי, משוקעת נשימת היום המלאה. סיגנון פיוטי משובח באמת חיוני באמת הוא צירוף אורגני (לא גרוטסקאי) של סיגנון קלסי וסיגנון ז’ורנליסטי. הוא שמציל מאיזה קיפאון, המלווה כמעט תמיד כל סיגנון מנופח יותר מדי. מה שהושקה לשד חיים אמיתי, אי אפשר שלא יהיה בו משום הפראה.
*
קליינמן הוא ז’ורנליסטן, ז. א. – סופר שהוא נענה לעניני־השעה, ועם זה: פובליציסטן מובהק, הווה אומר: סופר העומד על המשמר ונלחם לרעיון קבוע. עוד בנערותנו הגיעונו דבריו בצורת מאמרים, קונטרסים ואגרות־תעמולה. היה אחד מאלה שהציונות העמידה אותם, עשתה אותם לשליחה הנאמן לכל ימי חייו. סופר עמל הוא, שמלאכתו תמיד חובה ולא רשות, ומדת ההערכה לגבי פעלו היא שונה מזו שאנו נוהגים בסופרים בני־חורין, באלה היושבים על האבנים רק לאחר ש’מלאו ימיהם ללדת‘. כאן מידת ההערכה אינה מידת השלימות שבפרט, כי אם זו, שחיים שלמים מקופלים בתוכה: זו שבהתמדה, בנכונות, במהירות התפיסה ובמיצוי הנתפס. קליינמן היה עוד צעיר מאוד כשנעשה כרוֹזה ומשמשה של התנועה. גם עובדה זו מעמידה על אופיוֹ: על כשרונו להשיג בבת אחת, להכיר, לדעת את המלאכה אשר לפניו. הוא לא היסס הרבה, לא עשה חשבונות. לא נעשה ציוני לשיעורין, כי אם נשמע מיד כולו לקול הקורא לו. מיום שהכרנוהו לא ראינוהו כסופר סתם, כי אם כמתווך בינינו ובין התנועה, כמודיעה הקבוע. סוחר היה, ואת מלאכת הסופר עשה ימים רבים תוך כדי התעסקות במסחרו. עוד בימים ההם, כשיסד בברדיטשוב את הוצאת ‘עזרא’, והיה המשביר הציוני לחבל הדרום והיה מזדמן עם העסקנים שבעיירות בתחנות מסילת־הברזל שבהן עבר, ניכר באופיו הידידותי, המשפחתיי, ידע לקרב אנשים, לעשות נפשות. כשהוא אומר (בהקדמה ל’דמויות וקומות') שרק אלה מימי חייו ‘ראויים להקרא בשם חיים’, שהיו ‘ימי עבודה לעמו ולתעודתו ההיסטורית’; שהוא יציר הציונות הקונגרסית, אשר מנשמתה הופח רוח חייו בקרבו, לבו – מידה ניתן לו’, אין אלה דברי מליצה והפרזה. בלי עיקר זה לא היה טעם לכל מה שעשה מנעוריו ועד כה. אחד היה בימים שישב בבית מסחרו בברדיטשוב ולאחר שגלה לגליציה וגילגל ב’טאַגבלאַט' הלבובי, וגם לאחר שחזר מגלותו לאודיסה והוגלה שוב על ידי המלכות הרשעה לסרטוב ובא למוסקבה במקום שעבד עם גליקסון ב’העם' וחזר שוב לאודיסה ונמלט לברלין ונטה את אהלו בלונדון עד בואו אלינו: באשר גלה, גלתה שכינת הרעיון עמו. זה היה מקור חיוניותו, מקור השפעתו על הסביבה. הוא השפיע בחמימות זו שנשא עמו מימי נעוריו, באותה אהבה לאיש־המעשה ולאיש־היצירה, שראה בשניהם את מגשימי החלום. הוא לא הבדיל בין שניהם. ואף שראה את עצמו כ’יהודי פשוט' וקוויו היו ישרים, ולא אהב להתחכם הרבה, לתקוע עצמו הרבה לסוגיות מסובכות, גילה רוחב של הבנה בתחומו ומחוץ לתחומו. השיג גם את הציונות השגה מלאה יותר מחבריו הרשמיים.
מעלתו היתירה, שאינו רשמי. פשטות זו של אדם, הדורש ללב וההתרשמות הישרה היא ‘אוריו ותומיו’ – זהו המחבב אותו עלינו תמיד כסופר, כעסקן, כעורך. אין הוא בא אלא לבאר, ליישב – להבין את הדברים כפשוטם. הוא עמד על ליקוי יסודי זה שבנו: להאחז תמיד בטפל, בארעי, המופשט שבהזיה – מה שנותן את אותותיו הנוראים בכל פולמוס־דעות עד היום אצלנו. ועל כן ראה את עיקר תפקידו, תפקיד עטו הבהיר, המהיר, ליישר את התפיסה המעוקמת, להעמיד את הדברים על תמציתם ההגיונית. במלחמתו זו עם התועים והמתעים גילה תמיד את סגולותיו המצויינות כמסביר, כאיש־הפולמוס שמתינותו הטבעית אינה מקהה את חריפות הוכחותיו.
*
כמעט כל אלה שדיברו בו ל’יום הארבעים' שלו, ציינו את סגולתו העיקרית: קלות הכתיבה, מהירות ההגבה. בזה היה בלי ספק אחד הראשונים אצלנו. לאחר סוקולוב לא היה, כמדומה, איש בדורו ששלט בעטו כל כך, שניבו נמצא לו בלא חבלי חיפוש – לא היה סופר שכלי זינו תמיד עליו, כמוהו. יכולת זו, שהאיסטניסים רואים בה טעם לפגם, היא כוח שאין לזלזל בו. וודאי שטוב חלקם של אלה, שאין חובת השעה בוערת עליהם, והם יושבים ומחכים לשעת־כושר, – אלה שגורלם היטיב עמם ושניתן להם לכתוש את זיתם ולהוציא את השמן המזוקק ביותר. אבל אלה היודעים מהי עמידה במערכה תמידית, עת פגעי יום ופגעי שעה מחייבים להענות, ובלי שהיות, ובכל כובד האחריות, – מכירים מה כוח טמון ב’קלות' זו של סופרים שלא ניתן להם להתכשר, להפּנות, והם מוכרחים לכתוב את דבריהם בהיותם כואבים, – פעמים, בעוד מתם מוטל לפניהם. את כל הכשרון הרב, כוח הנפש הרב המתבזבזים כאן תמיד לאין שיעור, טוב שיעריכו גם אלה, שניתן להם לעבוד מתוך צלילות דעת ומנוחת דעת כשעטרותיהם בראשיהם. בסופרים מסוג זה, שעל גחלים יהלכו, יש להביא בחשבון את המרץ הכביר להעיר ולהתעורר פעם בפעם, לדלות את כוחם, את רוח הקודש שבהם מכל פינות נפשם, מכל שקע דמם. כמה כאן משתמט, מתפזר, נעלם מן העין! בהעריכנו את פעלם של סופרים אלה, חייבים אנו לצרף גם מה שלא ניתן למנין, מה שנסחף על כרחו עם שטף הימים. כוחם של אלה להפתיע אותנו לפעמים בדברים ש’מחוץ לתכנית', יותר מבגופי מלאכתם. ודווקא, זהו שבא כאן שלא במתכוון מצטרף לחשבון גדול. זוכר אני פרקי־עראי, דפי־עראי של קליינמן שמחוץ לעבודתו הפוּבליציסטית, שהפתיעוני בכשרון, ביכולת של ביטוי, שלכאורה אינם מצויים אצל ‘הסופר המהיר’. איני יכול שלא לשוב ולציין אותו פרק מזכרונותיו על נסיעתו עם ביאליק למוסקבה, שבו מסופר על ביקורם אצל קומיסר סובייטי, ביקור לילה מוזר כחזיון־לילה, – הייתי נרעש מן התיאור, מכוח הקליטה, מן הדרמתיות שבשיחה, ורשמם לא פג בי עד היום.
*
הוא ראה את עצמו כתלמידו של אחד־עם. אחד־עם הוא המורה הגדול. אבל היה לו לעינים, אף כי לא שימש לו דוגמה, גם סוקולוב. מטבעו שאינו קפדן בביטוי, אבל סיגנונו פשוט, בהיר. טבעי כלשון שיחה. בנחת ידבר. מבאר וחוזר ומבאר. אינו מתגדר לא ב’לשון' ולא בחריפות. וכאמור: גם לא באמצעי פולמוס קולניים. אף־על־פי־כן אינו תמיד פשטן ואינו גם מסביר בלבד. לכשירצה, הוא גם אנליטיקן. יודע להראות כמה נשכר לפעמים סופר מפגימותיו… גם הוא עצמו נשכר לא מעט מזה, שאינו קפדן, שאינו מרבה לבדוק. הוא ממתיק את שיחתו בחוט של שיחה בלי אונס, שהוא ממשיך על דבריו, ואנו סולחים לו כשהוא נכשל לפעמים. אין מקפידים בדיבור.
ברם, אין הוא ‘איש שיחה’ מסוג זה, שהכל משמש לו ענין ל’חיבור‘. הוא מכוון תמיד את הדברים ל’נקודה’ שלו. אוהב לראות את חזיונות הרוח מחוברים, משולבים זה בזה: אוהב לדון דור מדור, תקופה מתקופה.
את רוב ספרו ‘דמויות וקומות’ הקדיש לגילוי שורשיה של המחשבה הלאומית, את ההתעוררות הראשונה בדור ההשכלה. בתקופה זו של התבוללות מדומה גילה פתוס לאומי עמוק, הבין (בניגוד ל’פשטנים' מסוג אחר), שספרות עברית וציונית הן היינו הך. ושיכול סופר עברי להתנגד לציונות מדעת ולהיות ממעורריה וממכשיריה הגדולים ביותר שלא מדעת. בפתיחה לספר זה הוא שמח להראות, מתוך ניתוח נאמן של יסודות ההשכלה, שבמעמקיה חילחלה כל החרדה לקיום האומה ולתרבות האומה שליוצרי הציוניות – שטובי המשכילים לא ראו אפשרות של קיום בנכר, לא בחומר ולא ברוח: שכל מה שניבּאו לא ניבּאו אלא לרעיון הגאולה.
בספרו של קלוזנר ‘ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה’ (ביחוד בספר השני, המצויין בבדיקת המקורות היסודית) קונצפציה זו מוארת על־ידי חומר עשיר, שהוא מדהים ממש בציוניות בולטת, ודאית. קליינמן לא נתכוון להראות ב’ראשונים', אלא את היסודות הלאומיים שבהם, והראה זאת בטאקט מרובה – בלי אונס, בלי דרושים. ואמנם כיום ברור, שההשכלה שלנו לא יכלה להיות אחרת. אנשי ההשכלה של הגויים יכלו להתכחש (וגם הם רק מן השפה ולחוץ) ללאומיות, כיוון שהרגישו שלא מדעת כמה היא מובלעת בדמם, בכל קנייני האומה מבית ומבחוץ. אבל התכחשותו של יהודי לעמו היא התכחשות לאדם שבו, וכיוון שהמשכילים הטיפו לאדם השלם, ממילא הטיפו לתרבות לאומית, גם לתקומה לאומית, ולא מקרה הוא, שכמה מגדולי ההשכלה נעשו אחר־כך ציונים נלהבים: הם נעשו בפועל מה שהיו קודם בכוח.
רעיון זה הוא הקוו המבריח את הספר ‘דמויות וקומות’, אבל ניתנו בו גם כמה מסות ביקורתיות טובות, קלסתרי־פניהם של סופרים שונים, שבהם מתגלה קליינמן המבקר, ואף כי ניכר מיד שאין זאת אלא ביקורת של פובליציסטן, שאינו מבקש בסופר לא את ‘שלו’, אין תפיסתו מצומצמת. אינה ‘פובליציסטית’ בלבד.
כלום יש בקורת (הוגנת למושג זה) שהיא פובליציסטית בלבד? נדמה לי, שביקורת כזו אינה בעצם אלא טעות הגיונית. מבקר אמיתי, ותהי זיקתו פובליציסטית ביותר, הוא תמיד גם מבקר אסתטי. לא רק בלינסקי שזיקתו לערכה האמנותי של היצירה כל־כך מוטעמת, כי אם גם דוברוליוּבּוב וטשרנישבסקי, שעליהם בעיקר נתחנכה גם האינטליגנציה הציונית ברוסיה, לא הסיקו את מסקנותיהם הציבוּריוֹת אלא לאחר שביססו אותן על ערכי עצמה של השירה. האמת שבשירה – היא היא שהיתה להם המשענת הנאמנה ביותר, הבטוחה ביותר למסקנות אלו. כל מה שביקורת מצטמצמת יותר בהפשטה פובליציסטית, היא מדלדלת את עצמה ואת היצירה המבוקרת עמה. ואף על פי שקליינמן דן לשלילה את ביקורתו של פרישמן על שהיתה ‘אינדיוידואלית’ ביותר, בעוד ש’מבקר צריך, לפי דעתו, קודם כל להבחין במחזה החיים הקיבוציים, להבחין בנידנודי הנפש הקיבוצית' וכו', הוא שוכח לפעמים את התורה שהוא דוגל בה, ואז הוא מבין, שמבקר הוא קודם כל פסיכולוג, אמן הרואה ללב אמן, ועליו להבין ‘קודם כל’ – לעולמו האינדיוידואַלי. אילו נתן דעתו על כך בכתבו את מסתו על פרישמן, היה בא בוודאי לידי מסקנות אחרות: היה מבין שעם כל הפגימות שהוא מוצא בביקורתו, היתה ביקורת זו הראשונה שחינכה את הדור להבחין ביצירת אמת והכשירתו להשגה צרופה של השירה. והרי זהו תפקידה הראשי של הביקורת.
קליינמן עצמו מגלה פה ושם מידת־הערכה אחרת. דווקא פסיכולוגית. מבין, למשל, שסוקולוב לא היה ‘איש מלחמה’ ולא רק משום ש’לא אהב את המלחמה‘, כי אם משום שראה את רוב המלחמות שבספרותנו כפרי אי־הבנה (‘פרי בלבול דעות וערבוביה של השגות ומושגים’) ושאילו הכירו שני הצדדים את הדברים כמו־שהם, לא היה מקום לפולמוס כלל. כמה היטיב קליינמן בהערה קטנה זה להאיר את סוקולוב, – רוח זו שכללה את הכל, שהכירה את כל קטנות־המוחין שבויכוחים על הפרשי גוון שבמחשבה, ושנבצר ממנה לדעת, שב’הפרשי־גוון’ אלה כלול לפעמים מה שמבדיל בין דור לדור, בין תקופה לתקופה.
ואפילו כולנו מודים, שביקורת ציבורית זו אינה מספקת ושהיא עשויה לצמצם, עשויה גם להטעות, – יש להם למאמרים אלו, בזכות האחדות שבזיקה, ערך חינוכי ולימודי, נוסף לזה, שהם מושכים את הלב בנעימותם הצלולה ובכשרון ההסברה שבהם. ואולי דווקא הצימצום הוא שיוצר את פרצופה העצמי של ביקורת זו.
*
אנו ניפנים מעט מאוד לפובליציסטים של התקופה. פרט למעטים, אין הדור, הנזקק יום־יום לדבריהם, מכיר אותם, העסוקים כל ימיהם ב’השקעה', מתוך הארה מרוכזת של הביקורת. רובם גם אינם מכונסים, להפסד הקורא, ואנו מצרפים את דמותם קוו לקוו לפי קטעי דברים וקטעי רשמים בלבד.
במלאות ארבעים שנה לעבודתו הספרותית והעסקנית של חבר חביב, אנו שמחים על ההזדמנות שניתנה לנו להגיד לו את תודתנו, אם גם לא ניתן לנו לציין את פעולתו אלא בקווים מעטים ובלתי מלאים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.