קווים לדמותו

נפגשנו בפעם הראשונה בברלין. בערב חורף. בדירתו. הדבר היה לאחר המלחמה וכבר אז נתנה בו את אותותיה עייפות־הערב הראשונה. אכן זיו דיוקנו, חמימות עינו, האמנות הגדולה לגשת אל האדם – זה הקסם, שלא עזבהו עד יומו האחרון, עוד היה שלם עמו. כל מה שאנשים ראו בו מרחוק, כל מה ששמעו מפיו, לא היה שקול כנגד שיחה אחת קלה עמו ביחידות, כנגד החן המופלא שהקרין מתוכו על כל מי שבא במגע אישי עמו.

פחות מכל הורגש אותה שעה הנואם, המטיף, המנהיג. מה שציין אותו ביותר – היה דווקא העדר כל רשמיות, כל קפידה חיצונית, כל דקדוקי קטנות. הובלט קודם כל אופי של אמן: חירות זו שבישיבה, שבתנועה, שבדיבור העידה על אצילות שבלב, על עליזות שבמחשבה – על חוסר כל צורך לכוון את השיחה, ‘להשמיע’ דברים רמים. בפינת ספה רכה ישב ישיבה לא־מאונסת והחיוך שבעיניו היה מהבהב, זורק ניצוצות עליזים. תיכף ניכר, שאינו מאלה השומרים על עושרם – ואף־על־פי־כן אהב להקשיב, ידע את אמנות ההקשבה, שרוב האנשים מסוגו חסרים אותה. הוא ידע לשמוע, ידע ללמוד מכל אדם. טביעת עינו היתה טביעת־עין של אמן, המכיר כי עושר העולם מפוזר בכל, מצוי בכל. משום כך, אולי, ידע גם לפזר, לזרוע על כל מים. אנשים מסוגו אין מנהגם לעולם לאסוף.

כלום אין זה גם הקסם וגם היגון שבגורלם של האנשים המחוננים האלה, הגוזלים מאוצרות נפשם וזורים לכל רוח את נכסי נפשם – שבכל שפע כוחותיהם אינם מגלמים אלא אפשרות גדולה, גאוניות שנרמזה ולא בא לידי גילוי אלא אפס קצה? טרגיות יהודית היא – טרגיות זו של החכמה היהודית השופעת, המבהקת, – עשירות שאנו מכירים בה ושאינה באה ‘לידי גוביינא’ לעולם. כאלה הם גם הז’ורנליסטים הגדולים, אמני האימפרוביזציה. כל מה שאינו שואף ל’תכלית‘, כל מה שאוהב לפזר, לאבד – להטיל את עצמו בשמחה לתוך לוע העולם ולהבלע בתוכו. זאת היא הגאוניות היהודית, שרשפיה מפזזים במימרות מבריקות, מדהימות, בהערות ש’בשולי הדף’ של רבנים גדולים, שבהן נתכווץ ים של בקיאות, של מיצוי אחרון, ועם זה אינן אלא סימן לדבר, רמז לדבר, – אינן אלא איזו יכולת גדולה, שנתממשה בהכרה של בעליה, גם קיימת בהכרה זו, אבל כאילו מחוץ לממשות, בספירות שאינן נתפסות.

ימים מעטים אחר פטירתו ישבתי עם אורח שבא מאמריקה ודיבר עליו בהתפעלות אין קץ:

– הרי זה היה היהודי החכם ביותר שידעתי בחיי! – אמר האיש. – ולא זה שנאם נאומים מחוכמים מלאי פקחות, מלאי חריפות – החכמה היתה האטמוספירה שבה נשם. הוא לא היה חכם לכשירצה. לא היה לו כלל צורך לאמץ את שכלו; החכמה היתה מלפפת אותו מאליה. היתה שמחה להתגלם בו. העיקר היה הקסם, שאין לו ביאור – חן זה, שהוא עוטר את האדם בכל פינה שהוא פונה.

– ואולי גם לא זה לקח את לבנו באדם מופלא זה – אמרתי למעריצו של לווין – כי אם היכולת לדבר אל הכלל ולכוון אל הפרט; לדבר אל האלפים, בעוד שעין לבו נתונה באחד קרוב, שהיה תוך נאומו לוחש על אוזנו של זה לחש אינטימי, – נמלך בו, מתוודה לפניו. לא ידעתי מעולם איש מסוג זה, שתהיה לו אוזן יפה כל כך – שתוך כדי נאומו יקשיב ללב הקהל, יקשיב ללב עצמו. אפילו המלה ‘אימפרוביזציה’ אינה הולמת. אינה מגדירה כוח זה. זוכר אני את נאומו האחרון ב’אוהל שם‘, שבועות מעטים לפני מותו. הוא העלה בזכרונו את תקופת לימודיו בברלין, את בואו במגע עם אישים שונים. אותה שעה ישבתי והסתכלתי בפניו. הם היו מרוכזים, כאילו הקשיב להד הימים הרחוקים – הסתכל במראות שחלפו וחפץ להשיג. איך קרה הדבר, מה חולל את התקופה, מי הנב אותה, מה הביא אותנו עד הלום? יותר משהשיב, שאל, תהה, – חתר אל פיתרון החידה של התהוות התקופה המופלאה, של התהווּת נפשו הוא. בכל פגישותי עמו בשנים האחרונות הפליאתני זו הדממה, שליפפה את נפשו, זו ההסתכלות הממושכת, ההקשבה הממושכת. המחלה וודאי שהעמיקה הקשבה זו. הוא עמד לפני הדממה האחרונה הגדולה, וחפץ בכל רגע שניתן לו במתנה לשקול את מישקל העולם, את מישקל חייו – לשוב ולסקור אותם בסקירה אחת מסופם ועד סופם, זהו בוודאי שהביא אותו לכתיבת זכרונותיו. ב’מישנה חיים’ זה חפץ להעמיד רגע את מערבולת המקרים, לשהות עוד פעם על ימי הילדות, על פלאי התהוותו – לראות את הווייתו משוקפת בבריכת הערב השאננה.

מתוך תהיה זו הלך מעמנו. כשהיה כבר חולה מאוד, והוא ידע כי הוא עומד על הגבול וכי הגיעה שעת פרידה, – נצמדה עינו הצמאה אל העולם בהשתוממות והתפעלות, וכאילו חפץ בשעה אחרונה זו לאסוף במלוא חופניו את פזורי חייו ולברך עליהם.

האם לא זה סוד קסמה של כל כתיבת אבטוביוגרפיה? אנו עומדים תמיד תוהים ומשתוממים לחזיון מופלא זה, שאנשים מגלים פתאום, בימים אחרונים אלה, ‘שניתנו להם במתנה’, את מה שנבצר מהם לגלות כל ימי חייהם. מגע חרישי זה בחיי העבר כאילו פורט על כינור־קסמים שבלב, והנה נעשה אדם פייטן, נעשה אמן, מגלה בעצמו כוח לא שערהו. האומנם קם ויהי אחר? והרי אין אדם נעשה שונה מזה שהיה, אינו מגלה דבר, שלא היה כמוס עמו קודם. ברם, עם דממת הפרידה צף ועולה מה שהיה טמון כל הימים בחדרי חדרים. האם זה הלב שנתלבלב דווקא בשעה שהגוף נפגע פגיעה קשה כל כך?

בפתיחה לזכרונות חייו מתנצל שמריהו לווין על מה שזמם (ולא הוא זמם, אלא אחרים) לכתוב ספר זכרונות זה. מכיר הוא שבלי ‘קורטוב של אמנות’ לא הוכשר אדם להעלות על הכתב מראות חיים, ולו גם חיי עצמו. ‘הלא פובליציסטן הייתי כל ימי’ כותב הוא עם הספר: ויודע הוא, ש’הכשרון הזה אינו מספיק בשביל ציורי חיים על גילוייהם השונים, אינו המכחול המתאים במקום שיש לך עסק לא עם עובדות יבשות', כי אם פלאי התרקמותן. יודע הוא, שמכחול זה טעון סממני־סוד, ‘שלל צבעים של החיים וצלילי קולותיהם’ – ולא ידע, כי עוד שמר לעיתות ערב את הלב המחולל את הפלאות – את חיבת העין, המגלה גם במי שאינו משורר אור לא משוער, יכולת לא משוערת.

ואמנם כשאנו קוראים את פרקי הזכרונות האלה, אנו מכירים בראשונה את האיש לווין, את הלב המבחין, את אמן הראייה. דומה, כי כל מה שחי, שנתנסה, לא היה אלא מין הכשרה לכתיבת ספר זה, בו ידע כאמן וכמשורר לעצב את דמויות אבותיו, רבותיו, חבריו – להעלות את שירתם של חיי ישראל, את חגיהם, שמתוכם מאירה נשמת האומה, מאיר סוד חדוותה, סוד קיומה עצמו.

כי בזה רוב ערכה, וגם חיוּניותה הפייטנית של אבטוביאוגרפיה זו, שעליה נופל אור של דור שלם, של חטיבת הווייה, גוף מגדל אברים, מקים – גם כשהוא מתפורר והולך – הווייה חדשה מתוכו. וודאי שלא תמיד מגדלת את הגידולים הנפלאים דווקא הקרקע הנפלאה. ויש אשר הסביבה הדלה ביותר מצמיחה את המשובח שבצמחים. אכן השלימות שחוננה בה אמו של שמריהו לווין, זאת הדמות המופלאה, שהבן המצוין מספר עליה מתוך התפעלות וגעגועים אין קץ, הנחילתהו מברכת נפשה. גם הרבה מכשרונות האב, מכוח הגיונו ניכרו בבן, ואף שבמידה שהאב היה בעל־הלכה, היה הוא, בכל צביון אופיו, בכל סגנון ביטויו, איש האגדה, הרי דווקא כשרונותיו במתימטיקה, שקיבל מאביו, עמדו לו בעברו את הדרך המלאה מכשולים ואבני נגף מן ה’חדר' (אמנם ‘החדר המותקן’, כביכול) עד בית הספר הריאלי ברוסיה ועד בתי האולפנא הגבוהים בחוץ־לארץ.

ואולם כל פעם שאיש האגדה צומח מקרקע ההלכה, – בכלל, כל פעם שכשרונות מנוגדים מצטרפים באדם, רוח גדולה צומחת מזיווּגם. ואף אם ייתכן, שהאמן (ואמן הרי היה גם בדיבור!) נפגע משפע ההגיון שבא לו מצד האב, הנה כאישיות מחנכת, משפעת, היה לו גם יסוד שכלתני זה, שנזדווג לשפע שבלב. לברכה גדולה.

איש לא היטיב לספר את תולדות חייו של שמריהו לווין משעשה זאת בעצמו בספר זכרונותיו¹. נציין כאן ראשי־פרקים של חייו ומאורעותיהם.

נולד בשנת תרכ“ז בסביסלוביץ (פלך מינסק), עיר־מסחר (בעיקר של יערות), היושבת על נהר ברזינה וסביסלוביץ, והיא סמוכה לסלוצק ולבוברויסק. חוּנך חינוך מסורתי ממוזג באחת משמינית של השכלה (תנ"ך ודקדוק), קלט את המאור שבמקור ישראל. לאחר שגמר את בית־הספר הריאלי הממשלתי בא דרך גלגולים ונדודים רבים אל אוניברסיטאות ברלין וקניגסברג. בשנת 1893 היה ממייסדיה ופעיליה של אגודת הסטודנטים הציונים בברלין (עם ליאו מוצקין, נחמן סירקין, אביגדור יעקובסון, יוסף לוריא עוד), ומן הימים ההם הכיר בשליחות חייו – כדבּר ודברן, שהסביר והאיר את הרעיון הציוני בכשרון בלתי רגיל. רב מטעם הממשלה בגרודנה (בשנות 1896–1897) ורב מטיף ביקטרינוסלב (בשנ' 1898–1904) ואח”כ (בשנ' 1904–1906) בווילנא (בביהכ"נ ‘טהרת הקודש’). נתפרסם כאחד מראשי המדברים בקונגרסים הציונים הראשונים וכציר הדומה הרוסית, בה גילה את מזימות הממשלה הצארית בנאומיו הלוהטים על הפרעות בביאליסטוק.

אחד מאלה שתורת אחד־העם היתה נר לחייו ולפעולתו כל חייו, ראה בתחיית־הרוח ובהכשרת האומה לעצמאות תרבותית, את הדרך לעצמאות מדינית, והיה אותה שעה מטיף נלהב לתכנית הגדולה של הרצל על מדינת היהודים. בענין אוגנדה היה, כמובן מאליו, מ’אומרי הלאו‘, כי לא צייר לעצמו את תחיית האומה בלי ארץ־ישראל. בטרם שהוכרח לעזוב את רוסיה, הואיל והיה מחותמי ‘כרוז ויבורג’ (מחאה נגד הממשלה הצארית והצעה שלא לשלם מסים), היה ממנהלי הלשכה הציונית המרכזית ברוסיה. בשנת 1908 עבר לגרמניה. שם היה פעיל בחברת ‘עזרה’ והתמסר להקמת התכניון העברי בחיפה. בימם ההם עבר בארה"ב והשפיע על יעקב שיף והפרופ’ שכטר שיתנו ידם לתכנית התכניון וישתתפו בקורטוריון שלו. בימי הפולמוס עם ‘עזרה’, אסר (בשיתוף ופעולה עם אחד־העם) את המלחמה להשלטת העברית כשפת לימוד, ואחת התעודות הספרותיות בפעולה זו הוא מאמרו המצויין ‘מלחמתנו’.

בשנת 1911, עם נצחונו של הכיווּן המעשי בקונגרס, נבחר להנהלה הציונית והיה חבר בה עד 1920. בימי מלחמת העולם עסק בעבודת תעמולה ציונית בארצות הברית ובקנדה ואחר־כך עמד בראש פעיליה של קרן־היסוד, אף עשה הרבה לביסוס האוניברסיטה העברית, שהיה בחבר הנאמנים שלה.

בהשפעת ביאליק נמשך יותר ויותר לעבודת התרבות, והיה אחד ממנהלי ‘דביר’ בברלין ובא"י, וסייע הרבה לביצוע תכניות הכינוס של ביאליק.

בשנת 1924 עלה לא“י על מנת להשתקע. בימי כהונתו של סיר ארתור וואקופ כנציב עליון בא”י נתקשרו ביניהם קשרי ידידות רבי ההשפעה (פסלו מעשה ידי האמן ז. בן־צבי נקבע בארמון הנציבות).

בשנות חייו האחרונות סבל ממחלת לב, – ונפטר פתאום בח' סיוון תרצ“ב על הר הכרמל בחיפה והובא לקבורה בתל־אביב ליד קברי אחד־העם וביאליק ביום י' סיוון תרצ”ה.

שמריהו לווין שאב מן התרבות האירופית מלוא חפנים. לבו היה פתוח לקראת העולם הגדול, אך קסמיו הרבים של עולם חוץ לא הוציאו אותו מעולמו שלו, לא ניתקו את הנימים הדקות, שדרכן ינק לחלוחית יהודית, מאור זה שבמסורת, במיוחד של האגדה, שכל ימיו היה אחד ממעריציה הגדולים. ואמנם מעטים ידעו כמוהו לעמוד על טיבה, על חן סגנונה, ועל חכמת החיים הצפונה במכמניה.

הד"ר לפילוסופיה מן האוניברסיטה הגרמנית, אשר העריץ את היצירה הספרותית והמדעית ושביקש לכאורה לעצמו בה את ‘העולם הבא’ הרוחני, היה בעצם מהותו מגיד בישראל; בפירוש: נצר מגזע המגידים היהודים, מיוצאי חלציהם וממשיכיהם של בעלי האגדה. נשמתו חוצבה מהיכל המידרש והמשל הישראלי. בכל שפה שבה היה מגיד את דברו לישראל – עמד בו טעמו המקורי. אותה צורת דיבור יהודית מקורית ואותה רוח חכמה יהודית ואותה מזיגה נפלאה של פיקחות ותום, של התלהבות ומהתלה, של הצלפת־שוט והמון רחמים.

היה לו המזל, שנולד בשחר התקופה, בימים שעדיין היה שמור המאור שבהשכלה בצירוף המאור שבמסורת ישראל, שבתרבות ישראל. תקופה זו שהעמידה לימים הגדולים אישים כאחד־העם, כא. ד. גורדון, כביאליק; אלה שינקו מלוא לוגמיהם מן המקורות, וידעו לצרף להם את המאור שבתרבות העולם. איש תורה ואיש תבונות, ראה את העולם דרך אספקלריה יהודית, וראה את היהדות דרך אספקלריה של העולם. בזה היה כוחו להסביר את הציונות, להמתיק את ערכיה לקרובים ולרחוקים. ואמנם זאת היתה שליחותו שהיה מגדולי המסבירים, שקמו לרעיון חיינו. לא היה סגור בנרתיקה של דוקטרינה צרה. דעתו היתה רחבה כפתחו של אולם, – דעה שהלב והמוח משותפים בה במידה אחת.

בזה היה קדם אישיותו, ‘שלא היה מפלפל לעולם’, – שהאירופאי וגם הלמדן שבו, לא טישטשו במשהו את איש־העם. ואם לא היה איש־ההלכה, כאחד־עם, לא היה חסר בשום פנים את כוח האנליזה החריפה. היה תועמלן גדול, תועמלן יוצר, משום שלא הסתייע בכוח הרגש בלבד, כי אם ידע להעמיק – היה בן־בית בכל תרבות ישראל. הסגולות המצויינות האלה נתמזגו באישיות יהודית קלאסית מטיפוס הקדמונים, שהיו שליטים בכל הרשויות. וכולן לא היו אלא חומר בידו להסברת הרעיון, שלו נשבע מראשית חייו ושאותו שימש בכשרון מזהיר ובאמונה גדולה כל ימיו.

תפקידו היה להאיר, ליישב את העקמומיות, שהן משמשות מימי עולם גורם לכל סבך, לכל אי־הבנה, שהרס ופירוד עמה. לא עמדנו עד היום על כל ערכם המוסרי והחינוכי של אישים, העומדים בפרץ, המונעים כל התמוטטות פנימית, הכרוכה באי־הבנה – באי־רצון להבנה. כשאחד־העם כותב את ביקורתו הזעומה על ‘אלטניילאנד’ של הרצל ונורדוי בועט במורה הגדול את בעיטתו הנורדאית המובהקת, – אין כשמריהו לווין עוד מסוגל להסביר, שכל הרעש יסודו בכוונה לא־נכונה, שייחס אחד־העם להרצל; שאוטופיה זו לא נכתבה אלא לשם תעמולה ציונית ולא לשם קביעת צביון תרבותה של מדינת ישראל שתקום, כפי שהאמין הרצל, לאחר עשרים שנה! בניתוח הגיוני, שאינו מניח מקום להרהר אחריו, מיכוח לווין, שהואיל ואחד־העם ראה, שהציונות המדינית משתמטת מבעיית התרבות, – דבר שהיה חשוב בעיניו כגורם ראשון לחינוך האומה וכתנאי לתחייתה – לא יכול שלא להבחין באוטופיה זו המשך אותו הקו שנלחם בו, בעוד שעל צד האמת, הניח בעל ‘אלטניילאנד’ את פתרון הבעיה הגדולה לעם עצמו, ששורת הדין נותנת, כי יבחר בלשון, שהמסורת הלאומית מחייבת אותה, ולא בשפה שכפו עליו תנאי חייו בארצות השיעבוד.

וכיון שלא החשיב מעולם פולמוס לשם פולמוס, אפילו אם כוונתו טובה, הכריע לווין תלמידו של בעל ‘על פרשת דרכים’, כנגד רבוֹ בעניין ‘אלטניילאנד’. אבל כאיש ההבחנה הגדולה לא הכריע גם לטובת האוטופיה, שלא ייחס לה חשיבות מיוחדת וסיים את הוויכוח באומרו: ‘אחד העם הוא שגרם לפירסומו של הרומן ‘אלטניילאנד’, שלוּלא זאת לא היה עושה כל רושם, לא חיובי ולא שלילי, בעולם הציונות’…

בסיום זה לא הראה ‘פנים שוחקות’ גם להרצל, אבל הראה את פני הכותב עצמו, שלא נרתע מלהגיד את אשר בלבו לשני האנשים, שכבודם היה יקר לו כל כך.

מזיגה הרמונית זו לא היתה תוצאה של פשרה, של טישטוש הניגודים למען השלום. ברגעים כי ניבעו הפרצים, לא כיסה בשום פנים עליהם. ידוע ידע, כי יש ריב שדווקא הוא משמש ערובה לשלום אמת, אשר יצמח ממנו. קוו בלתי מתמוטט זה גילה בסידרת מאמריו על הריב שפרץ בין ההתכחשות הלשונית של ‘עזרה’, שלווין הגדיר אותה כהתכחשות לאומית, ובין הקנאות הקיצונית ללשון העברית, שגילה היישוב אשר עמידתו על לשון האומה היתה בחינת עמידה על נפשו, – על נפש האומה. בכל מקום שלווין נוגע בפרשה זו של הלשון, אתה מבחין את זיקתו העמוקה אליה, כאל ביטוי עצמיותה של האומה. ‘אין הלשון כלי בלבד, שבו אנו מריקים את מחשבתנו… היא אינה העתק אלא מבע של כל ה’אני’ שלנו. ניחן אדם בתפיסה דקה – הרי הוא שומע בה את רטט היצירה של העם, את מנגינתה של נשמת עם'. קרוב למחקר המודרני, הוא יודע שהלשון היא בעצם מישקע התרבות, תמציתה, – לבושה ותוכנה יחד.

אתה שוב מכיר את המחצב שממנו נחצב. זאת היתה הכרת הקשר שבין ‘עם, ארץ ולשון’, שכל חוליה נשמטת עשויה לא רק למעט את דמותה של האומה, כי אם למחוק צורתה. על כן היה אחד המעטים, שידעו להעריך, להאיר, להבין את כל משמעה הגדול של מלחמה זו שנלחם היישוב ללשון העברית – לחיי רוחו, ליקר ולגדול שבערכי האומה. וכל כמה, שכל הסער שקם בימים ההם, אינו כיום, בתנאי חיינו החדשים, אלא ‘נחלת ההיסטוריה’, הרי נושמים אנו במחזור המאמרים ‘מלחמתנו’ את אוירם העז של ימי המאבק, שהיישוב גילה בהם את בגרותו במבחן הלאומי שעמד בו. ב’מלחמתנו' אנו רואים את הפובליציסטן האמיץ, את הטמפרמנט הלוהט ממוזג בצלילות דעת זו, שאין יקרה ממנה, שעה שמאחוריה מחלחלת החרדה הגדולה והמתמדת.

נאמן לציונות המדינית ולמחוללה הגדול, היה כולו יוצא חלציה של חיבת־ציון, שראה בה לא ראשית הצמיחה בלבד – כי אם גם את היסוד לרעיון המדיני בכל היקפו הגדול (הגדיר את ‘חיבת־ציון’ כ’ציונות בלחש‘, ואת הציונות כ’חיבת־ציון בקול רם’…). ואף שאין ההגדרה ממצה את הציונות המדינית, שהיתה מהפכנית לפי אופיה, בעוד ש’חיבת־ציון' נוסדה על התפתחות, על גידול אורגני, ולפי אחד העם – קודם כל על חינוך העם לתפקידו הגדול – על רעיון שעצם העבודה מכוונת בעיקר להכשרת העם לתכלית הגדולה – הנה בתפיסתו הצלולה, הבלתי מתחכמת של שמריהו לווין נתלכדו שני הזרמים – העבודה הקטנה והפרספקטיבה הגדולה – ללא ניגוד ביניהם.

השקפה בריאה זו, כפי שידוע, הלכה וכבשה מקונגרס לקונגרס את כל הרוחות – לה הסכימו לבסוף גם הרצל, גם אחד העם. אבל בתקופת הפולמוס, שבין שני המחנות, עמד לו לשמריהו הגיונו, עמדה לו תפיסתו החיונית וכוח הסברתו המצויין ללכד את המתנגדים המדומים והבלתי מדומים, להביא בלבם את ההכרה, ש’אין תהום רובצת בין שני המחנות', כפי שחשבו הנלהבים משני הצדדים; כי שתי התנועות האלה, או יותר נכון: ‘התנועה האחת בשתי צורותיה’ הולכות ממקום אחד ורעיון אחד מחייה אותן. כה מנע בחכמתו את הפירוד, שיסודו כמעט תמיד בנצחנות, בסבך שבתפיסה שבין שתי מחנות קרובות זו לזו ברוחן, בשאיפתן, – בשעה שהשטן מתחיל מרקד ביניהן.

ספר־מאמרים זה², אף שהוא נענה לשאלות מקריות שנתעוררו בחיינו, אינו ספר מקרי, כי אם בת־קולה של תקופה, שכל פרטי מאורעותיה ובעיותיה מצטרפים למידרש אחד, לתורת שלימה אחת. אנו חיים בשורת מאמרים אלה את חיי התנועה הגדולה, שקמה בישראל, שעל כורחה תבעה פתרון לשאלות העתיד – שכללה עסקי פוליטיקה ועסקי תרבות, שהעומדים מבפנים ידעו היטב, כי אין להפריד ביניהם – כי פתרון אחד לשניהם.

זאת האחדות שבכל בעיות האומה, שהיא היא הנקראת ציונות, באה לידי גילוי בעשרות המאמרים האלה, העוסקים בעצם בשאלה מרכזית אחת: בהתפתחותה של הציונות, בגידולה, – בצורך להתאימה אל שאלות החברה המקבילות והמנוגדות לה כאחת. תורת אחד־העם, כל כמה שאינו משועבד לה (בזיקתו לסוציאליזם, למשל), משמשת לו יסוד להקים עליה ולצרף לה מה שחידשו החיים המודרניים, מה שהיה צורך החיים וצורך הציונות כאחד. כל הבעיות שקדמו למדינה ושהיו צורך המדינה נידונות כאן על ידי התבונה הצלולה, על ידי הטמפרמנט העז והממוזג כאחד.

מי שיבוא להתחקות על שורשי הציונות בכל דרגותיה, מקדמות ליבלובה בתקופת חיבת־ציון עד הימים שנשאה פרי הילוליה, יקשיב מתוך כתבי הזכרונות ואוסף המאמרים את שירת חיינו, כסימפוניה אחת, דרך הלב והשכל המפעמים כל פרק ופרק שבספרים האלה.

באשר לא דברים שבכתב כאן, כי אם נשימת חיים גדולה, הפועמת בכל שורה – נשימת לב, שחשב, קיווה, האמין, ועמד בכל חומו, כשליח האומה ושליח הרעיון, עד יומו האחרון.

ואף־על־פי־כן עצם קסמו, סוד השפעתו, היו לא בדברים שבכתב, כי אם בחכמתו הגדולה, בלבבו הנפלא, שהשלימו זה את זה – בדברים שבעל־פה. התורה שבכתב – זה היבול של התרבות; מה שהוכנס הגורנה. זהו יסוד הקבע, מה שהושג, מה שניתן בעין. ברם, מה שאין צמיחתו נפסקת לעולם, היא תורה שבעל פה – זהו המחזור הנצחי בדם האומה. ממנו מופרש פעם בפעם משהו לדורות. אכן חיוּת מיוחדת שמורה בכל מה שטרם הוכנס הגורנה.

זוהי היצירה העממית. מה שטרם עבר עליו המגל – בנוסח ביאליק: האגדה שטרם הותכה להלכה. מה שעדיין פושט צורה ולובש צורה, וחליפות עולם לו. לסוג זה נמנית גם הדרשנות. זוהי האגדה, היצירה המתהווה.

במידה שהאומה מקדשת את התורה שבכתב, מה שנחרת באותיות בולטות על לוחות התרבות, בה במידה היא מחבבת את התורה שבעל פה – זו שאין בה עוד מן הבליטה המושלמת. המושלם והקבוע יפה ללימוד, אבל לא תמיד יעמוד לו כוחו לזעזע את הלב. רעיון חדש זקוק לאותיות מפרכסות. רעיון חדש יותר משהוא מוסבר על־ידי היקשים הגיוניים, הוא נקנה בכוח הניגון, בזימרת הלב. בתקופות של התעוררות קמים לכל עם מורים שבעל־פה, אלה המעבירים את הבשורה, בדמות דרשנים ונואמים, המזכים את הרבים. אבל לעם ישראל היו מגידים ממין מיוחד: מגידים זמרנים. פייטני־האומה שבכל דור לא היו בעצם אלא דרשניה, – בעלי האגדה, שלא פסקו מעולם.

מן דרשן כזה היה שמריהו לווין, אחד מבעלי־האגדה המצויינים שקמו לדור. העסקן בעל הלב הער היה גם סופר חרוץ, ופרקים רבים מספר זכרונותיו מעידים, כאמור, על האמן הנסתר, המקנן כמעט תמיד בכל אישיות יוצרת. אבל הנחל ינחיל לדורות הבאים בעיקר את ניגונו, זו התורה שבעל פה, שחותמו נועם הלב וזימרת הלב.

דורנו, חניך ההשכלה המודרנית, לא תמיד ידע להעריך תורה שבעל־פה זו. נפש הדור כלתה לשירה ומחשבה ‘חרותות על הלוחות’. שמריהו לווין היה אדם רחב־ההשגה. בעודנו צעיר נפקחו עיניו לראות את רפיון הדור ואת האורב לו מבית ומחוץ. מבחינה זו היה בלי ספק אחד המעטים, שהקדימו לראות והרחיקו לראות. אבל בכל שיעור קומתו נגלה, כ’בעל אגדה', כמורה הרבים. הוא היה מן המעטים, שבפיהם פירפרה תורת התחייה, התלהטה, התנגנה. לא לחינם היה קרוב כל־כך לביאליק, המשורר שלא הסתפק בתורה שבכתב, שביקש תמיד את כל שבע הדרכים ללב האומה, וידע שתרבותנו החדשה, זו התרבות שבכתב, אינה מספקת, ידע להעריך בשמריהו לווין חן זה שבשפתיו, שהמתיק תמיד את תורתו – ידע להעריך את החריפות היהודית, שנועם ושירה עמה. שניהם ידעו לברר את חזיונות ההווה בפסוקי קדמונים ואותה שעה להאיר גם את הפסוקים עצמם בחיי השעה, – להרחיב ולהעמיק את שניהם על ידי זיווגם. זאת היתה אותה מגידוּת, שיש בה לא רק מן האגדה הקדומה, שפירנסה את נפש האומה דורות רבים, כי אם גם (כדברי לווין בנאומו האחרון על ביאליק) משהו מן הנבואה. אותה הארה מסתורית, העושה את הרחוקים קרובים, החושפת בצירוף מופלא אחד את תולדות האומה מסופן ועד סופן – זוהי המגידוּת שיש בה אחד מששים מן ההתגלות הנבואית; ולכך נתכוון באמרו: ‘הנבואה נכנסה בגילגולה השני לאגדה’.

מין ‘בעל אגדה’ כזה היה שמריהו לווין, שידע להאיר לב יחיד ולב המונים – שבהשגתו המקפת לא נדחתה שכבת תרבות מפני חברתה. בזה היה ממשפחת ביאליק, שידע להעלות מתוך הנרתיקים החתומים של ציורי־ביטוי קדמונים את חיוּתם המפרפרת; שידע לקרב רחוקים ולפשט עקמומיות שבין עבר להווה. זה היה חוש הסגנון העממי, חוש האחדות, גילוי הרוח של האומה שבכל הזמנים.

מבחינה זו היה לווין אדם מיוחד במינו, מן האחרונים, שהיו נטועים ראשם ורובם בקרקע התרבות הישראלית – שבהם עצמם נתגלמה מקוריותה. כשעמד על הבימה אָצל חמימות זו על שומעיו דרך העינים החיות, הנבונות, המלאות יופי ורחמים. עינים יהודיות אלה, שצער, חוכמה, השתתפות היו מבריקים מתוכן תמיד, ומי שהביט אל העינים האלה, לא רק האמין בכל מה שיצא מפיו, כי אם דבק בו בלב ונפש. והשם הזה, עד היום, ארבע עשרה שנה לפטירתו יוצא מפי אלה שזכו לחיות במחיצתו (מהם עולי גרמניה, שהבחינו ביותר בעצמיותו היהודית – קראו כפר נחמד על שמו) – באהבה והערצה. לאהבה כזו זוכים רק אלה שבהם נתגלמו סגולות עם וסגולות אדם יקרות.