שרטוטים לדמותו

פובליציסטן, מבקר, חקלאי, וכמנה נוספת: אמן, איש הביטוי החותך, רב־המראות ורב־הצלילים, העושה את כל אלה דמות אחת. עוד משורותיו הראשונות, שפירסם לפני חצי יובל, נתנה את אותותיה רוח רעננה, משתרעת, עשויה לבלי חת. היא שצרפה אותו מיד אל חבורת ‘המעורר’ וקרבה אותו לאנשים, שתביעותיהם מרובות, כדוד פרישמן. במפרשים מתוחים הפליג. היה בניבו מחן הנוער ומהתלהבות הנוער, ועמוק, באין רואה, היה מחלחל בו, כמו בכולנו, היאוש מעצמנו, מכל אשר מסביב לנו. ברם, גם היאוש נשם אותה נשימה עזה, שיש בה כדי לעודד יותר מבכל אמונה מלומדה.

אותו הפתוס מלווהו עד היום. הוא אינו מבליע דבר. הוא מדבר במלוא קולו, במלוא נשימתו. הוא תמיד משתער. הפובליציסטיקה שלו אינה רוצה רק להוכיח, כי אם להזיז, להניע, להביא לידי פעולה. לא לתקן תקנות, כי אם לשנות את פני הדברים. הוא פובליציסטיקן־פייטן בה במידה שהוא חקלאי־תיאוריטיקן. ההלכה נמשכת אצלו אחרי המעשה – מובלעת בתוך המעשה. בלכתו למסעותיו בארצות שונות, כדי לחקור את דרכי החקלאות החדשות, יותר משמוכיחים לו המספרים, הוא מתרשם מן המראות. העיקר לו: כיצד חיים בני האדם, כיצד הם עובדים, ולא: כמה מכניסה להם עבודתם. דמותו המוסרית הוטבעה מיד. הוא נעשה בן־לויה ומורה־דרך לבני העליה השניה, שמשכו גם את ברנר בפשטות מחשבתם ואמיתה, ויחד עמו ועם אנשי העבודה הוא יוצר את ‘הגוש הריאליסטי’, שהגביר את יסוד המעשה בחיינו והחריש את המונם של הדברנים. עד היום לא נערך עוד תפקידו זה, לא הובלט כראוי בתפיסת הדור ערכו המיוחד. המקצוע החקלאי שבו השקיע ימים רבים את מיטב כוחותיו, עשהו, בעיני רבים לסופר־מומחה, והוא גם בכל עבודת מחקר היה צופה לנשמת דורו וחוזה עתידות האומה. סגולת נפשו המובהקת היא אחדות התפיסה – תפיסת האמן, שהנסיון וההיפותיזה מתלכדים ברוחו לאחד.

ככל אותה חבורה, שאליה נקשר קשר נאמן לכל ימיו, צימצם את שכינתו וראה את תפקיד חייו בשימוש העובד, בכבישת דרכים להתיישבות. הוא רואה את כל כובד המלחמה לחיים החדשים, ומחפש דרך להקל, להתאים את תנאי העבודה אל התכונה הלאומית. ככל אלה, שעיניהם לא הוּכוּ באבק ההזייה, הוא רואה את יסוד קיומנו בחינוך העם לעבודה חקלאית, אבל הוא יודע היטב, שאין זה פרוצס קל, שהצלחתו תלויה רק באמצעים שמחוצה לו. הוא שייך עוד לדור המחמירים – לאלה, שאינם מרפאים את שבר העם על נקלה. עם כל התנגדותו לאחד־העם, הכפות עוד לצללי המסורת, היה תלמידו ברוח, וכמוהו, אינו נוטה להקל. ידוע ידע, כי מלחמה לנו כאן בטבע, בסביבה, ועל הכל – בעצמנו, באותו יסוד הורס, הטבוע עוד בכל הווייתנו גם בשעה שידנו אוחזת כבר במעדר ובמחרשה. הקסם השופע מאישיותו לעובד, הוא בקדרות מבריאה זו, המסתתרת תחת ניביו המחוטבים. זה הוא הפתוס שבקריאה לבניין ולמהפכה יחד. הוא, שעמד במערכה עם ברנר וא. ד. גורדון, השלים את תורת האמת של אלה בלחמו נגד רומנטיות בעל־ביתית זו, המתעלמת מן הזעף שבבנין צל החלומות.

הוא, איש הניגון, שצמאונו לחזון מתגלה לא רק בדברים כפואימות־המסע שלו ‘בשדות רחוקים’, כי אם בכל שטף סגנונו העז, הריתמי, שיופיו ניתן לפעמים במידה גדושה כל־כך, נלחם כל ימיו בחמה שפוכה עם ערכי־השווא, עם כל מה שנגרר אחרינו מן המליצה ומטה אותנו שלא לצורך הצדה – קו זה שנטו הריאליסטים הגדולים של דור ההשכלה: יל"ג, מנדלי וליליינבלום – ואשר שומה עלינו להמשיכו בכל תוקף גם כיום. רוחו של ריאליזם זה, שהבריא מעט את חיינו, שעקר אותנו משממת הבטלנות, היתה המפעמת את כל עבודת חייו. הוא לא נתפס לדוקטרינה, לא היה מעולם איש, שפעמוני רעיון מפשט מצלצלים לפניו ומחרישים את קול החיים הקרובים, כי אם נלחום נלחם לסגנון חיים חדש, לצורות החיים אשר תהיינה הולמות אותנו. כפובליציסטן, כאמן וכחקלאי חתר אל ריתמוס חיים שלם, שרק בכוחו לאחות את קרעי חיינו, המטולאים גם כאן טלאי על גבי טלאי, ולרפא את כלכלתנו הרעועה. כאותה החבורה המצומצמת במספר והעשירה כל כך בהשפעה, שמתוכה צמח ובתוכה עבד, ידע שמלחמה ארוכה לנו עוד עם הקרוב, עם הסובב אותנו – עם כל השגות־החיים והרגלי־החיים, שיש בהם כדי להחריב בשעת זעזועים אחת את כל המשק הלאומי שלנו. הבראת האדם והבראת המשק כפרוצס אחד – זה היה החידוש שהביא עמו. ברם, הוא אינו מן הקוצבים ‘קב חרובים’ לאלה הנתונים אל מול פני המלחמה. עם כל מלחמתו לפשטות חיים, שרק היא תכונן את קיומנו בארץ, הוא חרד לחייהם של אלה שלא יתדלדלו מדוחק בחומר וברוח. יודע הוא, כמה יש לשמור על חומר של בניין זה שלא יתנוון, ועל־כן לא בנה מעולם את בניין עתידנו על הצטמצמותם של אלה, הנושאים על כתפיהם את כל כובד הבניין.

בזה הרחיק לכת מרבותיו, אשר האמינו, כי ‘הקב’ הוא תמיד גם ה’נקי‘. הוא לא גרס בשום פנים את הצימצום בד’ אמות. מרחב תבע, אשר יבער אחריו את כל פסולת הגיטו; מרחב, אשר לא יגדל נמושות, כי אם יקים אנשים זקופים וטובי־עין, אנשי־טבע פשוטים – לא נבחרים, לא ‘ל"ו צדיקים’. ב’צדיקים' לא האמין. גם בזה היתה יראת הרומנטיקה על פניו. בהאמינו באיש־הטבע, התובע מלוא רעיון עם מלוא חיים, כן הוא חושש לקדושה יתירה, הנטויה תמיד על פני תהום. על כן לא היו פניו מעולם אל ה’כהנים והנביאים', אשר ישמשו דוגמא לפי שהוא, כי אם אל אלה, היודעים לחיות חיים שלמים קודם כל לעצמם.

לא להוריד את הקדושה נתכוון, כי אם להרים את החולין, לקדש את המצוי. בהכירו את הסכנה, הכרוכה בחיים ה’מוצגים לראווה', התאמץ לבער את הפומביות החגיגית, לכבות את האבוקות הצבעוניות. אכן בצמאו לענות־חיים לא גינה את השירה ולא דיבר סרה ביופי. כתעבו את הפאר הדיקורטיבי, המכוון לאחרים, כן שאף להעשיר את צבעי החיים הפנימיים, את האור המכוון לעצמנו. במחקו את צבעי הרמיה נתכוון לגלות את הגון היסודי. גון האמת הלוהט במסתרים.

צימצום קפדני זה אינו יונק מתוך שממון, מתוך דלות שבנפש. רצינות זו מרננת מרוב בטחון, מרוב אמונה. ריאליזם תקיף זה אינו אלא דזינפקציה, מין אמצעי ממרק ומטהר את המהות משכבת התרמית שנערמה עליה במשך דורות. זוהי הקנאות לאמת האחרונה, להוד הרעיון שלא יחולל מקורטוב של קדושה מסופקת, ביסוד קנאי זה אינו אח לאותם הקומדינטים, הממלאים עתה את עולמנו שאון רמיה, כי אם לאנשי הרצינות הגדולה, שהקימה לנו התקופה כמנפצי האלילים האחרונים, העומדים עוד על דרך האמת. זאת היתה שכבה חדשה של השכלה, לא אותה השכלה שנלחמה נגד הספר הישן בשם הספר החדש; כי אם השכלה, שיסודה – ביקורת תמידית, איורור תמידי של החדרים, שחלונותיהם היו סגורים כל הימים.

המשך המלחמה הוא לתרבות אנושית, לבהירות מחשבה ולבהירות עולם. עוד אימת הצללים עליו. סכנה בהם לכיבושי הבניין. ברם, אין זה ניהיליזם לשמו, כי אם אזהרה מפני אינפלציה רוחנית, שאין לה וולוּטה באוצר קניניה החיוניים של האומה. תורת־משק היא לא רק משום שיוצרה בא מבית־מידרש חקלאי, כי אם משום שביסודה הוטבע החוק של שיווי־המשקל הנצחי שבין החומר ובין הרוח.

במובן זה מניח א. ציוני יסוד לתורת האחדות של המשק הלאומי – החומרי והרוחני, שאין להפריד ביניהם מבלי להזיק לשניהם. מתוך הבחנה רבה והשתתפות רבה נוצרה. היא קיפלה תחתיה תקוות־דור ונסיונות־דור, – דור שהכיר בכל רפיונו והכיר בכל תבוסותיו, ובכל אלה לא מיעט את דמות מאווייו ולא הודה בגאולה שאינה שלימה.

 

א. ציוני כאמן־הדיוקן¹    🔗

מתוך דמויות אנשי העליה השניה

א    🔗

באנשים האלה, שהיו מעטים מעטים, קשורים זכרונות יקרים. הם, ששימשו לי דוגמא, נעשו קרובים לי בבת אחת, היו רעים ומורים, והם שחיזקו את אמונתי בהתהלכי בודד ומאושר על אדמת המולדת. מה מאוד חפצתי להעלות את דמויותיהם עכשיו, שהם הולכים ומתמעטים, אך שרידיהם עודם גם כיום המובחרים, המשען הנאמן ביותר, אלא שאורם חופף עלינו, וכל עוד הם עמנו, הלב מלא בטחון, כי נכון צעדנו – וכי הולכים אנו לקראת השמש.

טוב לזכור את אלה, שהיו לנו בני־לויה חיים שלמים, שבהם נתגלמו הבאות בטרם באו – אלה שבהם נאחזנו כאשר מטה הרוח. כה טוב, כי מצאנום בראשית הדרך כשהיינו זקוקים להם כל כך – כי לא שכחנו את חסד נעוריהם, נעורי התקופה, שהם הודיעו על בואה.

אחד מהם היה יצחק וילקנסקי, שמלאו לו בימים אלה שבעים וחמש שנה.

ב    🔗

יום שדרכו רגלי ראשונה בנמלה הרועש של יפו הישנה (היה זה בראשית אב שנת תרע"ב) היה בלי ספק התאריך הגדול ביותר בחיי. לאחר שישבתי שנתיים בנאות־יער, ליד וארשה, מתוך החלטה נחושה שלא להתיישב ישיבת קבע בנכר, הרגשתי, כי ספינת חיי עוגנת בחוף. רגלי צעדו בטח, אף כי נדרשתי מפקידי הנמל למסור להם את דרכוני כערובה שאשוב על עקבותי ביום מסויים. בעד חלונות דירתו של בצלאל יפה ז"ל שאיכסני עד שאמצא לי דירת קבע, הבטתי לרחוב אחד־העם המוצף שמש, ולא שבעתי את מראות תל־אביב הצעירה. לא האמנתי, כי אמנם בא חלומי, כי תמו נדודי, כי מעתה הוכרע הגורל לטובה לכל ימי חיי.

אבל כשישבתי בחדרי (היה זה בבית שברחוב קלישר, ומעל המרפסת הבהבו עוד החולות במבואות של תל־אביב), וניגשתי לעריכת החוברת הראשונה של ‘מולדת’, שהיה הכרח להוציאה באלול, לצאת השנה – ושבתי ובדקתי את החומר המעט אשר באמתחתי, לבי נפל עלי. עוד בהיותי יושב בבדידות יער, נענו לי כמה מידידי (ברדיצ’בסקי, דוד פרישמן, יעקב כהן), ושלחו לי קומץ שירה ופרוזה מן המובחר. אך זה המעט שחיזק אמנם את דעתי, לא היה מספיק כלל וכלל. סמכתי על סופרי הארץ, שהם ימלאו את החסר; אבל כמה מהם (צמח ושמעוני) עזבו בינתיים זמנית את הארץ. ברנר לא בא בחשבון לירחון מסוג זה, וש. בן־ציון שקידם את פני בחיבה אמיתית, לא יכול במצב שנוצר להענות לי. הוא שמח, שהירחון נמסר לי לעריכה, ולא לאחר, אבל לא יכול לתת דבר בעתו. אף דבורה בארון, שעמדה כבר בסימן העליה, לא יכלה להיות לי לעזר. כעורכת המדור הספרותי של ‘הפועל הצעיר’, היו לה צרות משלה, ולא חפצתי להטרידה. כללו של דבר, לא ראיתי לפני את האנשים שישאו עמי. פניתי אל מאיר וילקנסקי, שציוריו המעטים הרנינו את ההווי החדש, וגם הוא הכזיב. הוא היה שקוע בפקידות, ולא היה, כנראה, אדם שהוכשר, כרוב סופרינו בימים ההם, לעשות כמה מלאכות בבת־אחת.

כמעט לאחר ייאוש גיליתי את האנשים שעמדו ל’מולדת‘, אבל בראשית הדרך חילצוני מן המיצר בעיקר שנים: משה סמילנסקי, איש השפע, פרימיטיב יקר, שכתב לתומו, והקוראים הצעירים שבלעו את דבריו, ור’ בנימין, איש ההומור ואיש הבהירות, שכל מה שכתב התאים לגדולים ולקטנים גם יחד. עמד לי גם חיים הררי, מחנך מלידה, שכתב בענין רב את תולדות רוסו, וזה היה חומר ההולם ביותר ירחון כ’מולדת'. אבל ההוראה קדמה אצלו לעבודה ספרותית. אפילו מתרגמים טובים, כמ. אזרחי, לא נמצאו אלא בקושי. כמה מעטים היו אז בישוב אלה שיכלו להניח את דעתי!

 

ג.    🔗

אכן היו גם אז בארץ סופרים, שקולם הגיע בעודנו עומדים מבחוץ, ולקולם היה הד גדול – הד של קריאה והד של בשורה. זה היה קולם של אנשי העליה השניה, אף כי רבים מהם כמעט לא הוחזקו סופרים. האנשים האלה חוננו בסגולות נפש מצוינות כל כך, שאחת מסגולותיהם הטובות, מה שרבים מהם בורכו גם בכשרונות של אנשי יצירה, כמעט שהובלעה כולה – על כל פנים לא הובלטה במיוחד, ודומה, שלא הובלטה כל צרכה עד היום. מכאן, שדור עשיר במעשים אינו זקוק למעלות נוספות. בעשיה עצמה, בהתמדה, בהשגה הגדולה על תפקידם על תפקיד דורם, היה כלול ממילא כוח יצירה, היה כל מה שנחשב לכשרון, מה שלמעלה מכשרון.

ברם, ימים רבים, וכאמור – במידת־מה גם היום, לא סיכמנו את כל עושר הרוח שהעניקה עדה מופלאה זו לדור שנתחנך על ברכיה. לא הוטעם, כי היא שהניחה יסודות ראשונים לספרות א"י; ואנשים אלה היו גם הראשונים שקלטו קליטה עמוקה את התרבות שהעניקו להם רבותיהם בשירה ובמחשבה. כשם שהיו מחנכים טובים לדור שבא אחריהם, כך היו גם חניכים טובים לאלה שקדמו להם. הם שהיקנו רציפות ליצירתנו, שהסיקו את המסקנות של תורת ראשונים לא במעשה בלבד, כי אם היוו גם את השכבה החדשה של אנשי התרבות עצמה, הוסיפו לה חיוּת – חיוּת זו שאינה מצויה אלא עם התמדה, עם ההגשמה.

זה היה החידוש האמיתי, שהביא אותו דור, – שגם צמאונו ליצירה, לנקודת הכובד של חייו לא היתה ספרות לשמה, כי אם התוצאות הממשיות, היסוד לבאות. ועם זה הם שהעמיקו גם את המחשבה כצורך לחזק את אמיתם, להוכיחה לאחרים, להוכיחה לעצמם. בזה היתה חשיבותם החינוכית הגדולה, שהחשיבו את עבודת המחשבה כאחד המכשירים להצדיק את רעיון חייהם. דווקא זיקה כגולה זו לספרות נסכה עליה אצילות מיוחדת, הכשירה להבנה, והכשירה להפראה. ספרות זו שלא לשמה נעשתה ביטוי לתורת חייהם. היא שקידשה את הכתב, את אהרונוביץ, ואפילו את א. ד. גורדון, העריכו גם אלה, שיצירות מופת, משלנו ומשלהם, פינקו את טעמם הספרותי. מה שהצמיחה אדמת ארץ ישראל השפיע דור שחתר לשירה, סללו דרך לחיים של שירה. רבים מהם הגיעו לא רק בזכות כשרונם, כי אם באש הקודש שהדליקו, לידי מדרגה, בזה שהיו דרוכים כולם ליצירת חיים גדולים, חידשו גם את היצירה שבכתב.

מה שעשה את האנשים האלה למחונני כשרון, מה שהעמיק כשרון זה והוסיף לו מה שחסרים לפעמים גם אנשי יצירה מובהקים, היו בעיקר סגולותיהם האישיות – אותה התמכרות לייעודם, אותה הכרה בייעודם, בייעוד דורם, שראו אותו כאחראי לרעיון שהיו מבשריו ומגשימיו כאחד. סגולות אלה הוכיחו שהיתה זאת עדה של ‘אנשי מקור’, שלא הוכשר להקימם אלא דור־סגולה, דור שעצם התגלותו בשעה הנכונה היה בגדר פלא.

היה זה דור שהירבה לעבוד והירבה לחשוב. אופייני לדור זה היו אנשים כא.ד. גורדון, שהיה עמל במחשבה, כשם שהיה עמל בטוריה – כיוסף אהרונוביץ, כב. כצנלסון, שנקראו מאחרי המעדר לפזר את דמדומי הרעיון וליישר את הדוריו. עמל־רוח זה ללא חשך הוא שאצל אור על דמותם, עשה אותם לדור יוצר ומקיים, דור שאינו חוזר.

לא תמיד נבחין, גם באלה שהם קרובים לנו ביותר, עם המגעים הראשונים. את יצחק וילקנסקי זכרתי מן המאמרים הפובליציסטיים הרעננים שפירסם בירחון ‘הזמן’, ‘המעורר’ – שירה שנתלבשה בלבוש פובליציסטי. נעימה פרישמנית עלתה מהם, והוא, אף על פי שהיה לכאורה מאיזה צד זר לפרישמניות, שמר לו את חסד נעוריו, שמר את הזימרה האביבית, שהיתה ציונית כולה, אף על פי שבימי השפעתו הגדולה (בשנות השמונים) עמד מן הצד, ואמר לחדש את ההשכלה, לחדש בעיקר את כלי־מבטאה. ואף גם לא תמיד הצליח לעקור את המליצה, ידע להשקותה רוֹך אביבי. רק עם מנדלי, עם ליליינבלום ואחד־העם, הפרוזה העברית התפרקה את עדייה – והקסמים שלכדו את הדור היו האומץ לפשטות, לצמצום, ללשון ההלכה שבהגדרה. זה היה הצד הטראגי של יצירת פרישמן, שהתקופה צמאה לליריזם אחר, אפילו לא לזה של היינה, כי אם לתום חדש, להכרה חדשה, ופחד ה’המשך' היה על הדור עד אם ביצר את הערכין החדשים, והוכשר לתפוס את ההשכלה כמבשרת התחייה.

את יצחק וילקנסקי העלתה, כרבים מבני החבורה – הממשוּת של ארץ־ישראל, החודרת את כל יצירתו הספרותית והמדעית כאחת. אכן כל ימי חייו נשאר בו משהו פרישמני בקצב לשונו, ביין צליליה, בהארת הבעיות ובתפיסת הדמויות. אכן כוחו, כסופר וכמחנך, שהביטוי הנמרץ שלו, כל כמה שהוא רב חן ורב־בליטה הוא קודם כל החתירה למציאות, שבפריונה הכיר תמיד ושקד בכל פעולתו על חיזוקה. אחד ממורי ההוראה הגדולים בסוגיות התיישבות, הוא גם עז תפיסה בשירה, עז ביטוי בהארה, ועם זה אנליטיקן דק, אחד מאלה שהעלו את המסה העברית למלאכת־מחשבת. אולי מתוך זיקה גדולה לאנשי המעשה שהלכו לפנינו, הצליח כל כך לשרטט דיוקנותיהם של כל אנשי אופי בולטים כליליינבלום ויל"ג, אהרונוביץ ואוסישקין, רבע בקווים גדולים את סגולותיהם וגילה בהם עמקות, לא תפסוה אולי גם בעליהם עצמם. ואולם ראייה גדולה ראה גם אנשי שירה, ומעטים ידעו להעלות את דמויותיהם בכוח כמוהו.

 

ד    🔗

פרישמן היה מרבותיו הראשונים. כלרבים מאתנו היה בילדותם משען ומורה־דרך – לא בתורה מפורשת, כי אם ברמז שבניב העלה ניחוח אביבי דק וענוג יותר מזה של ההשכלה. וילקנסקי הבחין בו יחד עם האירוניה גם את הזעם, הבין כי לא היה יפה־ניב בלבד, כי אם איש מכאובות, אשר ‘בער באשו והאיר באורו’. כרוב בני החבורה הבחין בבדידותו לא רצון להיות רחוק מרשות הרבים, כי אם אדם טראגי בין שתי תקופות שונות אחת מחברתה, שלפי מערכי לבו לא הוכשר להישען כולו גם על אחת מהן. אכן הכיר, כי ‘באהבה שעורר ליופי ולאמנות לא היתה תשוקה, אלא השקפת עולם ואידיאולוגיה. בה ראה את הכשרת הלבבות לגאולה האמיתית והשלימה’. לא האמין בפגומי סגנון, בפגומי ראייה – באשר ‘עורים אינם מורי דרך, פסחים אינם סוללי דרך’. ממנו למדנו, כי רק גדולי הראייה הם גם גדולי אמונה. רק אלה הוכשרו למצוא דרך, לסול דרך ב’סבכי אורחות חיינו'.

מכן האמונה והייאוש, ששניהם כאחד חיזקו את ידיו לפעולה, ובכל הלבטים שנתלבט, היתה אמונה ליצירה, לאמת־הבניין. הבדידות עצמה שמרה על כוחו, העמיקה בו את ההכרה, כי כל מה שאנו עמלים אינו אלא חרישה ראשונה בשדה עזוב, שרחוקה עוד השעה שרינת הקוצר תצהיל את אדמותינו.

אכן, עם כל מה שיצחק וילקנסקי סולד מפני ‘יודעי תרועה’, ידע להבחין בגדולות שנצנצו בערפל, לראות את תפארת הבניין מעבר לפרצים. את הפרצים האלה הוא אמנם מבליט בלי היסוס, אבל כל כמה שהכאיבו, תפס אותם ככוחות פוטנציאליים גדולים של היוצר, אף שלא יכול להכיר כי מיעוט ההבחנה של אנשי ההשכלה עמד לשטן גם לבעלי היכולת. ועל הרוב לא גילו את מה שהיו, כי אם מה שהיו עלולים להיות.

בהערצה ידבר על יל"ג, אף הוא מרבותיו הגדולים – איש שעיניו היו פקוחות, שגם לחוזי ישראל התקומם בלעג שנון, אף כי בעצם לא נתכוון להם, אלא לצלמי הזוועה של זמנו, לר' ופסי והדומים לו. ואף אם מיצר הוא כי ‘שירה זו לא תמיד המריאה מרומים, לא תמיד השתרעה למרחבים’, באשר היתה בת ‘הבקעה הצרה’, ש’סגרה עליה את רחבי האופק ואת המרחקים הגדולים' – הנה מכיר הוא כי ‘עפרות בית־המידרש הם שעשו לה כנפים לדאות מעלה־מעלה’ – כי הד חזון עולה ממיצר זה ובתוך תחומים צרים אלה ‘חתומים ברכי נפשי ושיר השירים, איוב וקוהלת’ גם יחד. בצער יכיר, כי דורנו, ‘הדור הגדל במרחב’ לא יבין את מלחמותיה מסביב ל’קוצו של יוד'. אבל יודע הוא, כי רוח איתנה וזועמת זו הבריחה את הצלילים ופילסה את הדרך לאלה שבאו עם חילוף המשמרות. יודע הוא, כי עם כל מה ששירה זו הטילה אימה על אלה שיצאו לקראת שמש, הנה בעתרת זעף זו היתה צרורה רוח הבאות, חוסן הבאות; ציין מתוך התפעלות את הגאונות שבשפתנו, באשר ‘השפה נמצאת תמיד ליד המבוע, מבוע קדמונים ואחרונים, וזכה היא וברורה, ורעננה ומשיבת נפש’ – הלא היא הבאר ממנה שאבו ביאליק וטשרניחובסקי, ומדלייהם נתברכו גם בלא יודעים אלה שבאו אחריהם.

וזאת דרכו הנפלאה של וילקנסקי תמיד: לציין בכל מה שעמד כשטן ליוצר את היתרון שהעניק לו המאבק לנפשו, ליצירתו – את המרחב שנפתח לפניו ככל שרבו אבני הנגף שחסמו את הדרך לפניו.

 

ה    🔗

כל כמה שדבק בפרישמן, איש האירוניה, שהביא את הצמאון לשירה, יצא לבו לשירה גדולה, שתתקן את הפגם בנפשנו, ותכשירנו לתום, תכשירנו לגאולה. ידע כי בכשרון בלבד לא סגי בימים שהמשורר נקרא לתקן את בדק הבית ולחתור תחת חרבותיו כאחד.

יל“ג יקר לוילקנסקי כאישיות כבירה, כלוחם עז־נפש, שחתר לערכין חדשים, שבא בשפע ידיעות, בשפע כשרונות, ואמר לערער את חומת הישן ולפזר את הקדרות באהלי יעקב. קסם לו כוחו, הבטחון בכוחו. ראה בו ‘משורר הדור ודברו כאחד’, והוא לא רחש אמונה אלא בכשרון שנצטרף לו רצון לבניין, כוח ההסתערות על ‘הרקב לבית יהודה’. ביל”ג הוקיר לא את ‘אבי תופש כינור ועוגב בדורו’, כי אם גם את ‘לוטש הברזל’. יקר לו כ’אמן ראשון במעלה בכל כלי היצירה בשירה ובפרוזה‘, שלא ‘ראה בהם אלא כלי־שרת לתכלית רוממה ולא תכלית בפני עצמה’. כל כמה שהעריך את השירה, לא היתה גם לו, בן החבורה שבאה לחדש את בית ישראל, את אדמת ישראל, ‘לא כינור אלא נשק’. מראשית צעדיו הכיר, כי ישועת ישראל לא תבוא אלא מאלה ‘שידעו להנעים זמירות ולעמוד במערכה כאחד. מובן, הוא לא האמין אלא בשלמים עם נפשם, בהולכים לתומם ומאירים לתומם – באלה שעליהם יישען הדור ולא יתנודד בלכתו; האמין באלה, ש’נוטעים תוך כדי עקירה’. – ואחת המסות, שהקדיש לליליינבלום, שנאחז בסלע הממשות, במעשה אשר לא יכזב, זה ש’כאילו נעקר תמיד עם גופו מתוך העמדות ההרוסות ונאחז בחדשות ונקלט בהן’ – אופיינית מאוד לו כלאנשי העליה השניה, שעקרו את עצמם מקרקע נעוריהם עקירה שלימה ובכוח העקירה נקלטו באדמת חלומם והיכו בה שורשים נאמנים.

הוא מסביר על פי דרכו את ההתנגשות עם יל"ג, שנראתה לנו פעם פשטנית ביותר: השיג, שליליינבלום ‘לא קיטרג על המשורר, שאינו שר על פי הזמנה או על פי אומדנא, כי אם על שאיננו מרגיש ענות החיים’. עמד על קוו האופי המיוחד של ליליינבלום, שכוחו היה בזה שלא התחכם, לא ראה סכנות מדומות כמשורר ה’משכיל', שאותו הרתיעה אחורנית קדושת הארץ, הרחיקו פחד הרבנים הקנאים, שלטון הקליריקליות; עמד על כך, כי כאן היה ליליינבלום במהותו מה שהיה בטרם שהרעיון על גאולת ישראל מילא את כל נפשו. ‘עוד בפולמוס הדת והחיים לא היה מורא הרבנים עליו ולא ראם כמקפחי החיים, כי אם כמקפחי הדת, כמקפחי אותה החמדה הגנוזה הנפקדת בידיהם, מחוסר דעת לסגלה אל כוחות החיים. המציאות העמידתו על טעותו: ‘החיים הזרים בלבד ולא כוחות אחרים הורסים את בית ישראל ועושים כלייה באומה’. – עוד אז הרגיש במעמקי נפשו, כי לא מלחמתו לתיקוני הדת, כי אם ‘החיים העצמאיים’ יתקנו מה שקילקלו דורות ללא חיים. – ‘את אשר עיוותו החיים, יוכלו לתקן רק החיים בעצמם’. בהגיון נוקב וצלול כאחד, מראה לנו וילקנסקי, כי התקופה החדשה של פעולת ליליינבלום היתה לפי מהותה האמיתית המשך ולא שבירת הקוו, לפי השגת אחד־העם. היתה זאת אותה קנאות לדת והחיים יחד, כפי שהיתה בתקופת הפולמוס עם הרבנים. אכן רק תמימי לב ואמיצי לב כליליינבלום מסוגלים להיות נאמנים לעצמם, גם בנטותם לכאורה מעצמם – אלה ש’יש להם אומץ התעופה וגם האומץ לנפול’…

וכמה היטיב לערער את הדעה על ה’פשטנות הליליינבלומית‘, בהגדירו את כשרונו כיכולת ‘להבהיר את המעורפל ולעשות את המורכב לפשוט’; וביתר חריפות: ‘משנתו נראית בכמה מקרים כאילו נעדרת היא חידוש לא מחוסר עומק כי אם מרוב בהירות’. או: ‘פשטנותו הטבעית היתה לו תריס להמנע מחפש הכשרים לכשר מטבע, לחפש ביסוסים מדעיים למה שהוא מבוסס מטבעו’. ‘לו היו הנגלות נשגבים מבינת אנוש’ ו’בהזיות המסתורין ראה דמדום המות וליקוי מאורותיו’. הגדרות שהן הולמות אמנם ביותר את ליליינבלום, שכוחו היה ב’נגלה', אבל הן הן המכוונות גם לאלה שבצמאונם לערפל, אינם מבחינים בעומק שבבהירות…

בחתרו לנאמנים, לראשונים בסוללי הדרך הוא מגלה את הערצתו לסמולסקין², ‘שמימי עלומיו עד אחרון יומו בער כולו באש התמיד’. זה ש’היה הפחות שלם בצורה' והראשון ‘במתן תוך ובבריאות חושיו הטבעיים, המנחים למישרים עם’. יודע הוא מה שמבקרים מומחים לא ידעו: כי יש והעדר שלימות הוא תנאי לשלימות הגדולה.

בתיאור דיוקנו של סמולנסקין הוא מבחין, כי בכשרונו הפנומנלי היו הליקויים הבולטים מחויבי המציאות: – כי ‘לו חלק הטבע מנציצות הגאוניות ומליקויים הטבועים בתכונות מאורות הגולה’ – כי ‘דווקא הליקויים האלה קרבו אותו ואת תורתו לשכל בני דורו ולטעמם’. והוא מוסיף: ‘יצירות כלולות צורה היו מקימות מחיצה’…

וכלום לא הוכיחה אפילו תקופתנו את האמת המעציבה שבדעה זו?

 

ו    🔗

לפי כל תפיסת עולמו, שאינה גורסת אלא יכולת גדולה, הוויה גדולה, היתה טבעית לו ההתפעלות מאישים נאדרים בכוח – היה לא רק מבקרם, כי אם גם משוררם של בחירי דורו, רבי־הפעלים ורבי היצירה. לא פלא הוא, שביאליק, כאיש הבשורה וכאיש התביעה, הקסים אותו כמשורר נשגב, שנתן ביטוי לוהט בשירתו לכיסופי הגאולה, כיוצר אשר שאב את עושר רוחו העצום מכל המעינות, מתרבות ראשונים ואחרונים כאחד. הוא דבק בו, ביוצר ש’חזונו יתגלה בעצם ישותו, שכל מהות יצירותיו הוא האות לתקומת־הרוח העברי, ומכל הוויית שירתו תדבר אלינו גבורתנו העצורה בטהרת עצמותה‘. לא הכשרון בלבד הצמיד אותו אל המשורר הגדול, כי אם מה שנרמז בכשרונו – הכוח להביע מה שהיה עצור בלב הדור, החוזה ש’בהלמות לבבו וברננת דמו נשמע קצב החיים העולים, קצב החיים המתקוממים לשפל, השירה שבעצם ניבה צרורה בשורת החופש וודאות התקומה’.

הפתוס הנפלא שבמשאו על ביאליק הוא פתוס ליהודי בן החורין, שנשבע לגאולה, נשבע לשבירת כבליו – ללב האומה שהאירה בהשגה על שיעבודה את אופל חייה הנמוג והולך, ולא הבחינה עוד בשפל, בו היתה שרויה תמול שלשום.

ביאליק הקסים אותו בשלימות עולמו המוחלטת – בזה ש’שבר את המחיצות בין שני העולמות האלה, כאשר לא עשה חוזה לפניו בתקופת נדודיו הארוכה‘. בו ראה את האות הנאמן להתחדשות האומה, משום ש’בו פסקה הכפילות’ – ‘היהודי והאדם היה אחד’, ‘באהלו ובצאתו’. בזה עלה על כל נושאי כתר השירה העברית, ‘מיהודה עד יהודה’. וכמה חריפות של תפיסה במימרה ממצה זו על ביאליק: ‘שהחכמה בעמקותה הסתתרה בשירתו; השירה במעופה הסתתרה בחכמתו’.

כל כמה שהקרובים לו באמת לא היו אלא אדריכלי המעשה, מוריו לתנועה וחבריו לבניין, זכר בהערצה לאין גבול את גדולי השירה, שקראו לבניין והיו מישגב לבניין – ידע, כי הם ששיוו הוד לבניין והם יצקו את אדני הזהב למיקדש שהוקם.

 

ז    🔗

ברם, ליבו פתוח גם לתפארת זו שנתגלמה באלה שלא הבליטוה ושרק האהבה שברואה עצרה כוח לראותה, לגלותה. שמחתו לחן אדם נאמן היא שהכשירתהו לכך. מסתו על יוסף אהרונוביץ, שעבר בינינו בצעדים חרישים, שידע לשמור על אורו הנסתר, על אצילותו הסתרת, מפליאה ביושר קוויה, בהתפעלות הכנה, שעורר האיש ‘יחיד המידות’ בין יחידי הסגולה שבאנשי העבודה הראשונים.

בחפצו להביע מה שרחש לבני דורו, לא מצא אדם שמידותיו היו עצם כשרונותיו, והם שחינכו, שהיו למופת לעדה הקטנה כל כך אז במניין. הבין למה ראתה בו את הנאמן, ההולך ‘ללא תנודות’ לפניו. וילקנסקי כתב מסות מזהירות על אנשים מזהירים, אך אפשר שלא היטיב לראות, לא היטיב לצייר עוד את אחד מבני דורו, שהיה נאמן לעצמו ונאמן לתנועה במידה שווה – את מה ש’בעמידתו כשליח ציבור לא נפגמה עצמיותו, בתמורות צורות חיינו לא נפגע כוח תוכו'. זה ‘שבמעלות חיינו לא גבהה רוחו ובמורדותיהם לא נפלה’. כאן ההתפעלות מן היציבות, מן הקביעות, בהן כבש את הלבבות, בהן היה יחיד ומיוחד בדורו. אף שרוב נציגיו חוננו בענוות עמידתם, בענוות־נפשם והן שחינכו את האדם החדש בו בורכה המולדת.

הייתי צריך להעתיק כמעט את המסה כולה, כדי להבליט את מה שהוקיר וילקנסקי ביותר באחד מן המצויינים שבחבריו, שלא רבים הכירוהו ואולם אלה שקרבו אליו דבקו בו, הוקירו את האיתנות המוסרית, את חכמתו, את ‘טוהר האצילות שבו וצירוף הבינה’, איש החובה והמעשים הטובים, בהם נתגלמה דמותו של יוסף אהרונוביץ.

לפי ההשגה של וילקנסקי על יוסף אהרונוביץ, אנו קונים מושג על אצילותו של הכותב עצמו.

 

ח    🔗

בהיותו כולו רקום בלב התנועה, רחש חיבה מיוחדת לאישיה הבולטים, בוניה־יוצריה, לאלה שהביעו את רצונה, ולפי שיעור־קומתם אנו מודדים את כוחו של הקולקטיב כולו. לפי כשרון היחיד, שיער את איכות המחנה, את כושר הרבים להגשמה. כל מה שידע להעריך את ‘ענוי העולם’, שהם העמוד הימני ועליהם נשען בניין הבאות, ידע כי בלי אותו היחיד, אשר כוחו למשוך אחריו, להאיר לפניו, ולהכין את צעדי ההולכים, אין לסלול את הדרך קדימה. כשם שלא האמין בעוני חומרי, ולא הסתפק בקב חרובים, לא האמין בעוני רוחני. וטבעי הדבר, שאת רמת התנועה ראה באישיה המזהירים. הקרובים לרוחו היו אנשים עמוקי־הגות וטובי ביטוי, אלה שהטבע חילק להם כשרונות רבים והם לא ביקשו גדולה לעצמם, כי אם הביאו את כל מה שחוננו בו תרומה לעדתם, אשר לה הסבירו, האירו את משנת המהפכה בחיינו, המלאה סתירות תהומיות, ושמש אחת, שמש הגאולה, סוככת על כולן.

איש כזה, טרגי ושלם, טוב עין ומוכן לקרב ‘רקום בתנועה והיא בתוכו, אדם שצעד עם הדור וליבו הלם עם הלמות הדור’, היה לו ב. כצנלסון, שהיה בכמה בחינות דומה לו בכשרון ההסברה וביכולת להתגבר על עצמו, לפסוח על תהומות עצמו וללבוש עוז בעצם הכשלונות אשר רבו מספור. שניהם ידעו את דורם ש’עלה בהשגת היקף, בדביקות ובשלימות, בכוח ההתמדה וברציפות ההגשמה' ושניהם ראו את מה שהוא חסר, כדי שיכשר לתפקידו – ידעו שהתנועה טעונה תוספת בגרות, תוספת הכרה – כל מה שהצמיחה התקופה, שעלתה וירדה חליפות, במאבקה לגאולת היהודי ולגאולת האדם, שעל שניהם נבצר מהם לוותר. זה היה מישטר הבאות, שעליו היה כדאי לתת את החיים.

‘מאמריו, הרצאותיו, נאומיו, מסותיו לא היו אלא הקדמה לראשית עשייה וכיבוש והסבר לאחריה’. אכן במאבק לרמת הרעיון ראה את קוו היסוד באישיותו של כצנלסון, והוא מציין לשבח תכונתו, שהוא ‘לן מנעוריו בעמקן של הלכות החברה והתולדה’, ובעיקר – שכמוהו ו’ככל חבריו בעליה השניה היה מראשי האורגים במסכת האיכות'.

הוא רואה את המשותף לו ולאנשי העליה השניה ש’הכוח לדבריו בעל־פה ובכתב' היה בזה, שנבעו מתוך הכרה במציאות – ש’הם לא יצאו מתוך ספירות ההפשטה, לא עלו מתוך מידרש נעלם‘, כי ‘קולות המערכה עולים ובוקעים מתוכם – הדי העלילה’. ועוד הוא מונה בין שבחיו את התואם הנפלא בין הרגש והתבונה – ש’קור שכלו ולהט נפשו היו מעויינים’. העדר זה של מחיצה מפסיקה בין הלכה למעשה שהיה הקוו המפריד בדורות שעברו. מה שהוא אופייני כל כך ליצחק וילקנסקי עצמו – אותו הרים על נס במסה על כצנלסון (‘יחיד התנועה’). בו ראה את המורה, שעקב אחרי התנועה, שנלחם מתוך ייאוש לאחדותה. היקר בו, שלא היה איש מפלגה צר־עין, כי אם אדם רחב־דעה ששאף ללכד את אנשי העדה לכוח מוסרי גדול, שיעמוד נגד הפראות, שידע תמיד ליישב, בקום פירוד בין אנשי המחנה. באחדותה ראה ערובה לנצחונה האמיתי, את ‘ההרמוניה הטבעית לדורות’. אבל לא הקל לשם כך, לא פרק משא התוך כדי להניח דעת ‘קלי המירוץ’, לא הנמיך את רמת הסיגנון, כדי להעלותו בשער השוק ולעשותו שווה לעמי־ארצות. הוא נשאר נאמן לטבעו, ליישותו, לרוחו, לאופן הגותו, לדרך ביטויו. בצורתו ובהווייתו בינו לבין עצמו ובמסיבות רעים, כן הופיע בציבור, ‘בסוגיות עיון, בשאלות־יום, בשיחות חולין. פשוט בלבושו ללא פיטורים, ללא ציצים ופרחים, בלבוש של דרך הפשט ובדרך ההשאלה’.

והוא מספר לא בלי הטעמה: ‘בשדרת החרובים ליד המכון לחקלאות ברחובות, האכסניה ל’ירח העיון’, התהלך ברל כצנלסון עם פנות היום ושוחח עם בעל האכסניה. השלווה היתה נסוכה על פניו, החדווה קרנה בעיניו המחייכות. ‘בעצם נולדתי להיות ראש ישיבה, הפליט, אלא זרם התנועה גרף אותי’. הווה אומר: הצוו החובה! אלא שהרגשת החובה עצמה היא באדם, החזקה שבכל נטיותיו.

והוא גומר: ‘הכל יכול להיות מובן: טכניקה גבוהה, מדע עמוק ורחב, אך הכל יהיה לריק אם הנשמה חסרה. ואותה ביקש ברל כצנלסון מיום עמדו על דעתו בכל הגות רוחו והמיית לבבו. ובמערכה זו עמד, ובה – נפל’…

מסות אלה, שלפי עושר המחשבה וחריפות האנליזה הן פרי הסתכלות מתמדת, נהפכות תוך כדי הגדרת סגולותיו של המתואר שירי תפארת לחבריו לבניין ולחמו בהזיה שהכתה שרשים עמוקים, שירי תפארת לחבריו בטיפוח רעיון העבודה והקמת המדינה – שני הקצוות של ציונות גדולה שקראו לבניין ולחמו בהזייה שהיכתה שורשים עמוקים כל כך גם בלב הטובים, שלא ניסו להציג כף רגלם על אדמה ממשית ולראות כבסיס לגדולות את הגשמת הקטנות. קרובים ללבו ביותר היו אלה, שעמדו ימים רבים במערכה זו – אלה שכרוב מעריציהם רבו יריביהם, והם לא וויתרו על דעותיהם תחת לחצם של החולמים, באשר לא האמינו בקול דברים, בעוד הידים לא תעשינה תושיה.

מתוך מסות־דיוקנאות אלה בולטת המסקנה, כי אין אישיות מתחשלת ומגיעה לשיא כוחותיה אלא מתוך מאבק כבד וממושך, ושלגידולה מסייעים כאחד מתנגדים ובני־לויה. גם כאן מורגשת תוצאה של נסיון אישי, – ההכרה, כי אילן שרוחות מצויות ובלתי־מצויות טפחו עליו ימים רבים, הוא המחוסן ביותר נגד הסער.

וייצמן היה האיש, שנוסה בכל המסות האלה ועמד בהן. כל כמה שרבו המתנקשים בו, ולא פסקו מלהוקיע את מומיו, את פעולתו ואי־פעולתו, ואת כל המכשולים והמעצורים יחסו לו, למתינותו, לצלילותו, ולא ראו כי כאב במסתרים, גם כי עמד עלינו הנחשול לטבע את המפעל שעליו נתן את חייו, לא נשמע אלא לקול לבבו והאמין כי לא תבוא ההצלה משום כוח שמחוצה לנו, עמד ולא ביטל את דעתו מפני דעתם של בעלי ההזייה.

המסות שהקדיש לוייצמן הנן כולן הימנון גדול לעקשנוּת מופלאה זו, לכוחות הנפש הכבירים שעמדו לרשותו בעמדו מוקף הערצה ומוקף איבה, בעוד היה כבר גלוי לו יותר מלכל אלה שצררוהו, כי אלה ששמנו מבטחנו בהם מתכחשים להבטחתם, וחוץ ממעטים, נתנו את ידם לאויבינו ומהרסינו. את הצלילות הזאת, את כוח האמונה הזה, את אדם שלא ידע מנוחה, שעמד איתן והעביר את ספינת רעיונו דרך ים סוער שלא עמד מזעפו – העריץ רק בגלל סגולות נפשו, מפני שהיה האדם היחידי שהוכשר לעמוד בכל תהפוכות הגורל, ולהאמין כי רק בנו תלוי הנצחון, תלויה ההצלחה. האדם עז־הנפש הזה היה לא רק ידידו הגדול, האדם האהוב עליו ביותר – הוא היה גיבורו, סמל הבונה שאת חלום הבאות לא ראה בצבעיו המסמאים, כי אם בכל אריח נוסף, בכל תוספת נדבך, שרק הם עשויים לשמש נקודת־מישען נאמנה להעפלה, שבו תבוא בהגיע זמנה, אף אם העדיף את הצעד הנכון על הקפיצה – אולי משום שהאמין, (כמו שהאמין מורו ורבו אחד־העם), שהכוח האמיתי, הוא כוח ההתמדה, הוא הוא הפלא האמיתי בכל יצירה.

הוא העדיף את כוחות נפשו, את עושר הרוח, את חכמת ליבו, יותר משהעדיף את כוחו המדיני. האמין בכשרון איש המדע יותר משהאמין בכשרון הדיפלומט. ‘הוא כאילו נועד לפי טבעו ולפי הכשרתו, להיות השליח להולכה ולהובלה בין שני עולמות נפרדים’ אלה. כאחד העם, היה חושש במקצת לדיפלומטיה, ובעל המסה מטעים צד זה של איש־המדע הגדול על הדיפלומט: ‘כתר תורה איפוא ולא כתר דיפלומטיה’. עצם התואר איפוא ולא כתר דיפלומטיה'. עצם התואר יצלצל באוזניו ככינוי־גנאי – והוא מביא את דבריו: ‘אם רוצים אתם להמיתני – קראוני דיפלומט’… על כן ‘לא דוכאה רוחו מרוב אכזבה בעצמו, בידעו את איתני החוץ המעכבים…’ ושוב הוא מטעים את מה שהיה עיקר לוייצמן: גבורת דורות דיברה מפיו בבואו להשיחו ברבים: ‘לא כספם כי אם עוז אלפי שנים, חכמינו, לוחמינו וגיבורינו דיברו מגרונו’…

המסות שעניינן הוא וייצמן, הן מן המצויינות ביותר שבספר הדיוקנאות של וילקנסקי, בהן הוא מסמן את הפילוסופיה של הבונה, המשותפת גם לו.

‘אי־שכלתני הוא המושכל הראשון, רק ההנחות המשתלשלות הן בתכלית השכלתנות. עצם החזיון הוא בבחינת במכוסה ממך אל תדרוש, במופלא אל תחקור. אך דרכי הגשמתו כפופות מראשית ועד אחרית למרות ההנדסה’.

כאן תמצית המחשבה על דרך הבונה, שהוא בלתי רציונלי בצמיחתו הראשונה ו’כפוף לחוק, להנדסה' בהגשמתו, בדרכי גידולו. כאן לא רק קוו המיפנה החד מתפיסת המיסתורין את תפיסת ההגשמה, כי אם נרמז שהגשמה תחילתה ויסודה חזון; נרמזה הסכנה שבהעפלה ללא יסוד, שבחזון בלי ‘הנדסה’. היא הפילוסופיה של וייצמן המנהיג, שאת יתרונו הוא רואה בזה, שאינו פילוסוף מטבעו, אינו ‘צנא מלא ספרי’, המעורר השתוממות בפילפול, כי אם ביושר הליכתו, בהמשיכו ללכת, לצעוד, ללכת בין כל המוקשים מסביב. הוא אינו אלא כימאי, ומהמעבדה העביר את מידותיו למעבדת החיים; הכרת החוקיות האורגנית, אמנות הסינון, תורת הסינתיזה ודעת השימוש בה למעשה, ועל כולו – חוש המידה'.

הוא יודע את הנפתולים אשר נפתל האיש בעמדו בין המחנות, בין שמחת ההגשמה שלא היתה שלימה, ובין האכזבה שלא פסקה כל הימים, בין כוחות איבה מבפנים ומבחוץ, שעתיים אילצוהו לבקש דרכי הצלה שלא תמיד היו לפי רוחו. מכיר הוא, כי ‘מערכות פעליו הרבות לא תמיד ניתנו להיות מתוכננות בקווים ישרים; אך נקודות הקצוות שביניהם נמתחו, היו נטועות כמסמרים’.

בשירטוטים גדולים ובהירים הוא רושם את דיוקנו, כאיש, ‘שבו התרקמו בריקמה אחת המזרח והמערב ללא סימני שעטנז ואותות כלאיים’ – של האיש שלא האמין ב’קפיצת הדרך' ושפסיעותיו הישרות, המדודות, הן שגילו את המהפכה ברוח האומה, ברוחם של גדולי קברניטיה.

 

ט    🔗

גם לפי ספר הדיוקנאות בלבד אנו עומדים על כל תפיסת עולמו של וילקנסקי. דרך כמה אספקלריות הוא רואה את אלה שהניחו את היסוד לבניין המדינה. הוא רואה כחוקר ורואה כפייטן. ברם, אמת־מידה אחת לו להערכה – מידת המסירות, שהיא מזדהה בהשגתו לכשרון, ליכולת ההגשמה. אכן ממלא אותו השתוממות והערצה ברק הכשרון של הנבחר, זה שחונן למעלה מן המידה: כל כוח פנומנלי היה לו אות, שרעיון הגאולה מצמיח כנפים, מוסיף כשרון, מוסיף כוח; הוכיח לו, כי שמש התקופה יפה לגידול כשרונות, גם לאלה שחוננו מן הטבע ביתרון השכל וסגולות שאינן מצויות.

על ארלוזורוב שהלך בלא עת, הוא כותב: ‘לו ניתנו כל סגולותיהם הטבעיות של המנהיגים מלידה וכל המידות שנרכשו מתוך יגיעה וטיפוח, הנהפכות לטבע שני’. ברור, שהוקיר בו את ‘טיפוח המידות’ יותר משהוקיר מה שניתן מן הטבע, הואיל וראה ‘בטיפוח ויגיעה’ אות, שרק רצון גדול היה מסוגל בתנאים הקשים לעשותו מנהיג, להכשירו למעמד גדולים, לעמידה גדולה, אף כי על צד האמת לא הבדיל בין כשרונות מלידה ובין אלה שנרכשו בכוח הרצון והיגיעה, הואיל וראה גם בהם ‘כשרונות מלידה’.

מופלא היה בעיניו האדם רב הכשרונות, שהיה בו מן המשורר ומן הפובליציסטן, מן החוקר ומן המחנך, והוא הטיל את מרותו על כולם, ‘כאילו קיפח את כל כשרונותיו וטיפח אותם באותה המידה עד כמה שהם הכרחיים במתכונת התפקיד שהוטל עליו’. אכן, הוא החשיב בו ביותר את האדם הקרוב לרוחו – את זה שאש תמיד בערה בו – שכמה לתורה וכמה לעבודה. ש’בתוכו פעמה רוח הסופר ונכסף לכתר־ספרות, אך יצרו הטהו למנהיגות ובתוכה נטעמו כל הנטיות האחרות'. אולי רמז בזה, שאין אדם נעשה מנהיג אלא כן ‘ניחן מן הטבע בכשרונות רבים’ והוא מוותר על כולם ועושה אותם כלי שרת ליצר המנהיג האמיתי; רמז, שהוא זקוק לכולם ובלעדיהם לא יגיע למדרגה של שליח־ציבור, שהדור מקבל עליו את מרותו.

והוא הולך ומונה את כל היתרונות המרובים, ‘שהטבע רגיל לחלקם בין רבים’, והוא זכה בכולם: היה בקי וחריף, דק הבחנה ויודע לנצל חידושי אחרים; שלא להכביד בעודף דברים במה שמכביד ואינו מוסיף, והכיר גם בכך, ‘כי סגולות טבעיות בלבד לא יעמדו למנהיג מודרני לא בתפיסת הוויות הקיים המורכבות ולא בראיית הנולד הטמיר’; ידע, כי ‘הרוצה להיות קברניט, עליו להתקין את עצמו התקנה ממושכת’ – והוא החשיב ‘התקנה’ זו, אם גם לא היה בכוחה להצילו בשעה שירדה האפלה.

בקווים דקים תפס את תכונתו המורכבת של המנהיג הצעיר שהיה ‘כביר דמיון וצלול דעה’, ‘אנליטיקן בחלומותיו וחולם בניתוחיו’, ‘אי־שכלי עד הקצה האחרון באמונתו בעצם חזון גאולתנו, ושכלי בלי פשרות בדרכי הגשמת החזון’ – אכן הפליא בכוחו לנטות קוו ישר לפעולתו, כל כמה שהיתה מסועפת וזורמת באפיקים מקבילים. ‘תכונתו היתה הרמונית בניגודיה, והם גופם כאילו לא באו אלא להבליט את קוויה היסודיים ולתת להם יתרון שלימות, כאורות וצללים וצבעי קצוות בהצטרפם ליריעת ריקמה אחת’… הוא היה 'כביר־דמיון ומחשב חשבונות. נמנה על אותה משפחת המנהיגים ש’כוח מעופם הטבעי לא נטל מהם את כושר ההליכה בשעת הצורך. הלך רוחו היה כולו הנדסה, הנחה אחת משולבת בשניה, אך המושכל הראשון היה מעורה באמונה בלתי מופרכת ובלתי כפופה לראיות… והמושכל הראשון בתורת תקומת העם ובניין ארצו היה קבוע כדרבונות: בין עם ישראל וגאולתו נמתח קו אחד – ארץ ישראל! זאת השלימה, ללא השגת גבול, העלולה לתת לבניה הנידחים מיקלט לגופם, ולא ‘ארון קודש לקדמוניות רוחם’. את סגולת הגדולים ברוחם, ראה ביכולת ההתאמה – בזה שהשכל הגדול כפוף לפרימיטיב – לרגש־בראשית ולרעיון בראשית.

זהו הכושר למנהיגות, לא בעיוורון, כי אם בראייה הגדולה, באפשרות להפוך את כל הניגודים לאחדות גדולה אחת.

 

י    🔗

באחדות גדולה, סיגנונית ומחשבתית, מצטיין כל מה שיצא מתחת עטו של יצחק וילקנסקי והיא מפליאה במיוחד ב’אספקלריות', הספר היקר לי ביותר ושלא נגעתי כאן אלא במסות בודדות שבו – באלה שמצאתי בהן ראשי קווים להערכת כשרונו הגדול לביטוי, לראייה רבת כיוונים, שהשכיל להבליט בהם את הכיוון האחד.

ב’אספקלריות' נקבצו יותר משלושים מסות, דיוקנאות רבים ושונים, ועם זה נקבע בהן מאליו דיוקנו של המחבר עצמו, דרכי ניבו ותמצית מחשבתו. בערכו דמות לאחרים, ערך דמות גם לעצמו. כל כמה ששונים האישים, שעליהם ידובר כאן, תמיד ידע לגלות בהם בצדן של השקפותיהם ופעולותיהם הציוניות, את פרצופיהם האנושיים. חזונם הציוני הוא שהאיר את סגולות האדם ומידות האדם שבהם. חזון התקומה לא היה מקרה בחייהם. זה היה יסוד נפשם גם בטרם מצאו את עצמם. מכאן השלימות, המסירות ללא שיור; נקודת מישען אחרת לא היתה עוד לנפשם.

בצבעים נפלאים יתאר את אחד שעבד במחיצתו והיה עד לישרות נפשו וישרות פעולתו – את א. רופין, זה ש’היה כמעט יחיד בדורו שאיזן, חקר, הכיר את עצם העליה‘; ש’לא דיבר ברעמים, לא חקר בהפסקות, לא תיכנן לסירוגין, לא פעל לשיעורין’ – ש’רצופה, יציבה, מתמידה, עקבית היתה שלשלת מעלליו', כולה אורגנית, כולה טבעית, ‘כל חוליה כשהיא לעצמה ארוגה מרוך החלום וקשיות הממשות’.

לא ‘הגדול שבחבורה היה כי אם השלם שבה, ההרמוני שבה’. חשובות למעריך לא רק תוצאות העבודה, כי אם גם כיצד נעשתה. והוא מציין מה שהיה עיקר לו: ‘הוא לא עלה ולא הועלה הדוף־סערה – אותו העלתה לארץ האמונה באמנציפציה ולא האכזבה בה. את הסכר נגד הטמיעה מדעת רצה להקים בכלכלה לאומית איתנה, יוצרת חמרי בראשית ובתרבות עצמאית יונקת ממקורות הקדומים’. וייעוד ראשון ראה בדברים שאין בהם מן הפילוסופיה המופשטת: ב’גיוון המשק וייחוד העבודה'.

כה הוא מציב יד ומציב ציונים לאנשי הבשורה הראשונים – לשמריהו לוין, לאוסישקין, לא. ל. יפה! זוכר את חנקין, את הוז, את לופבן, את בוסל ועוד ועוד – ואנחנו רואים, כי בלי אנשי סגולה ראשונים אלה, מי יודע אם היינו באים עד הלום.

לפי הרוח הגדולה המהלכת בו, אולי זה ספר שירה יותר מספר הערכות. אכן כל אהבתו, כל עומק הכרתו, הודייתו, הגיעו כאן להבעה גדולה, ומי שרוצה להכיר את אלה שהלכו לפנינו, מי שרוצה להכיר את וילקנסקי עצמו במיטב סגולותיו, יכיר אותם לפי ‘אספקלריות’ מאירות אלה!