את רוברט סילברברג, אחד מסופרי המד“ב הבולטים בארה”ב, אין צורך להציג. סיפוריו שכבר הופיעו בגליונות הקודמים (‘מלתעות העצים’, ‘ריקוד השמש’) וספרו ‘כנפי לילה’ שתורגם לעברית מדברים בעדו.
סילברברג מתאפיין בכך שסיפוריו אינם טכניים, אלא חברתיים־הומניים באופיים, ובסגנונו יש משהו מן הפיוט. גם הפעם עוסק סיפורו של סילברברג בנושא שכזה – סיפור אהבה מיוחד במינו, המתרחש בסוף מאה זו.
* * *
אתם יכולים לקרוא לי ישמעאל. כך קוראים לי כל בני האדם שמכירים אותי. בני מיני לא משתמשים בהפניה מבנית/יחידתית (‘שם’) כדי להבחין בין פרטים, אבל זהו השם שיצורי האנוש נתנו לי והוא מספיק. כוניתי כך על ידי מיס ליזאבת קאלקינס, שאליה אני מרגיש רגשות הגנתיים – אביריים – מיניים (‘אהבה’). אבקש להבהיר שבהמשך ההפניה ‘ישמעאל’ מתייחסת אלי בלבד.
אני שייך למין ביאולוגי הנחשב כיונקי, ימי, לא פרימאטי, לא אנושי ואינטליגנטי: טרונסיופס טרונקאטוס, דולפין־אף־הבקבוק. אני בן אחת עשרה, דהיינו בוגר מכל הבחינות. משקלי 175 ק"ג, ואורכי המלא 2.9 מטר. אני מועסק בתפקידי תחזוקה בתחנת ג’רארד־וורצל לניצול מי ים, נמצאת בסט' קרואה שבאיי הבתולה. התחלתי לעבוד בארבעה עשר באוגוסט 1994 לפי התאריך שלכם.
בין בני מיני אני נחשב למושך מבחינה מינית, וגם מוערך מאוד בשל התפתחותי השכלית. אוצר המילים שלי גדול. יש לי תקשורת טובה עם ה. סאפיינס. יכולתי הטכנית גבוהה,כפי שאתם יכולים להיווכח על פי יכולתי להפעיל את המתקן האלקטרו־אקוסטי, שדרכו אני מקליט זיכרונות אילו.
אני אורגאניזם יונקי בודד, שביצע מעשי גבורה לטובת המין שלכם, והתמורה היחידה שאני מקווה לה היא יחסים יותר אינטימיים (‘אהבה’) עם מיס ליזאבת קאלקינס. אני מעתיר בפני בני ה. סאפיינס טובי לב לדבר עלי טובות באוזניה. אני לויאלי, ראוי לאימון, אמין, מסור ואינטליגנטי עד מאוד. אני מתחייב לנסות להעניק לה שותפות מעוררת וסיפוק ריגשי (‘אושר’) ככל יכולתי. הרשו נא לי להסביר את הנסיבות.
סעיף 1: תעסוקתי. 🔗
תחנת ג’רארד־וורצל לניצול מי ים נמצאת בנקודה בולטת בחוף הצפוני של האי סט' קרואה באיי הודו המערבית. היא פועלת על פי עיקרון הדיחוס האטמוספרי. את כל זה למדתי ממיס קאלקינס (‘ליזאבת’) שהסבירה לי בפרוטרוט את כל פעילותה של התחנה. מטרת המיתקן היא להפיק חלק מהמים המתוקים הנישאים כאדים במאה המטרים התחתונים של האטמוספירה בצד הרוח של האי, מים שכמותם הכללית מוערכת בכמאתיים מיליון גאלון ליום קילומטר.
צינור בקוטר של 0.9 מטר כונס מי ים קרים בעומק של עד 900 מטר ומזרים אותם לאורך כשני קילומטרים עד התחנה שלנו. הספק הצינור הוא כמיליון גאלונים של מיים קרים עד כדי חמש מעלות צלסיוס – ליום. המיים נשאבים אל המדחס שכונס כביליון מטרים מעוקבים של אוויר טרופי חם ליום. טמפרטורת האוויר היא כ־25 מעלות והלחות היחסית שלו כ־80–70 אחוז. על ידי הזרמת האוויר על פני המיים יורדת הטמפרטורה שלו ל־10 מעלות, הלחות היחסית עולה למאה אחוז, וזה מאפשר לנו להפיק כ־16 גלון מים לכל מטר מעוקב אוויר. מים נטולי מלח (‘מתוקים’) אלו מוזרמים למערכת המים של האי, מכיוון שסט' קרואה סובל ממחסור במים הראויים לשימוש בני אדם. פקידי ממשלה המבקרים אותנו נוהגים לציין תכופות, שלולא המיתקן לא היתה אפשרית כלל ההתפתחות התעשייתית הגדולה של האי.
מטעמי חיסכון אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם המפעל האקוויקולטורי (‘חוות הדגים’) המשתמש בפסולת שלנו – אחרי שמי הים הקרים עברו דרך המדחס יש להפטר מהם; אבל מכיוון שמקורם בשיכבה נמוכה של האוקיינוס תכולת הפוספאטים והניטראטים המומסים בהם גדולה ב־1500% מאשר על פני השטח. מיים עתירי חומרי מזון אילו נשאבים מהמדחס אל לאגונה עגולה שמקורה טבעי (‘מכלאת האלמוגים’) הנימצאת לידינו ובה מוחזקים דגים. תפוקת הדגים בתנאים משופרים אילו היא גדולה במיוחד, וההכנסה מהם מכסה את הוצאות הפעלת התחנה.
בני אדם בורים מפקפקים לפעמים במוסריות השימוש בדולפינים בתיפעול חוות דגים. הם מאמינים, שזה משפיל לחייב אותנו לעזור בגידול חברינו הימיים למאכל בני אדם. הייתי רוצה להדגיש, שראשית, אף לא אחד מאיתנו עובד כאן תחת תנאי כפיה, ושנית, בני מיני לא רואים באכילת יצורים ימיים תופעה לא מוסרית. אנחנו עצמנו ניזונים מדגים. תפקידי בפעולת תחנת ג’רארד־וורצל לניצול מי ים הוא תפקיד חשוב. אני (‘ישמעאל’) משרת כמנהל עבודה של קבוצת התחזוקה של היניקה. אני אחראי על תשעה מבני מיני, ומשימתנו היא לפקח על שסתומי היניקה של צינור מי הים העיקרי. שסתומים אילו נסתמים לעיתים קרובות בגלל נוכחות אורגאניזמים נחותים כגון אצות או כוכבי ים עליהם, והדבר גורם לירידה ביעילות התחנה. תפקידנו הוא לרדת מדי פעם ולנקות את גורמי הסתימות. בדרך כלל ניתן לבצע פעולה זאת ללא היזדקקות לאברים מאניפולאטיביים (‘אצבעות’), שאותם לרוע המזל אנחנו חסרים. (היו ביניכם כאלו, שהתנגדו להעסקת דולפינים ככוח עבודה בשעה שחלק מבני ה. סאפיינס סובלים מאבטלה. התשובה ההגיונית לזה היא, שראשית, תוכננו על ידי האבולציה לפעול בקלות מתחת למים ללא מתקני נשימה מיוחדים, ושנית, רק אנשים מיומנים במיוחד מסוגלים לבצע את עבודתנו, ובאלה יש בלאוו הכי מחסור בשוק העבודה.)
אני מחזיק בתפקידי כבר שנתיים וארבע חודשים. בתקופה זו לא היו הפרעות משמעותיות בהספק היניקה של השסתומים שעליהם אני מופקד.
כפיצוי לעמלי (‘משכורת’) אני מקבל את צרכי במזון. שכר כזה היה כמובן, מספק סתם כריש, אבל מעל ומעבר לדליי הדגים הימיים אני מקבל גם שכר שאינו ניתן למדידה, כגון ידידותם של בני אדם והאפשרות לפתח את האינטליגנציה שלי על ידי גישה חופשית לסירטי לימוד, מרחיבי אוצר מילים ושאר אמצעי לימוד. כפי שאתם יכולים לראות, ניצלתי היטב את ההזדמנות שנפלה בחלקי.
סעיף 2: מיס ליזאבת קאלקינס. 🔗
התיק שלה נמצא כאן בזיכרון. יש לי גישה אליו דרך קורא הסרטים המוצב בקצה בריכת התירגול של הדולפינים. על ידי הוראה קולית אני יכול להזמין לסקירה כל חומר מזיכרון התחנה שעולה על דעתי, למרות שאני מסופק אם מישהו העלה על דעתו שדולפין עלול להיות מעונין בתיקי השירות של הצוות.
היא בת עשרים ושבע שנים, דהיינו שייכת לדורם של קודמי הגנטיים (‘הורים’). על כל פנים, אינני שותף לטאבו התרבותי של ה. סאפיינס נגד יחסים ריגשיים עם נשים מבוגרות יותר. בנוסף לזאת, אם מקזזים את ההבדלים שבין המינים, מסתבר שמיס ליזאבת ואנוכי בני אותו גיל. היא הגיעה לבגרות מינית בערך לפני מחצית תקופת חייה – כמוני.
(אני חייב לציין שהיא קצת מעבר לגיל האופטימאלי שבו בוחרות נקבות אדם בן זוג קבוע. אני מניח שהיא לא נוטה לעסוק בזיווגים זמניים, מכיוון שהתיק שלה לא מכיל כל רמז לצאצאים. ייתכן שבני האדם לא יוצרים צאצאים בכל זיווג שנתי, או אפילו שההיזדווגויות מתרחשות באקראי, בהיזדמנויות לא ניתנות לחיזוי מראש וללא קשר עם תהליך הרביה בכלל. זה נראה לי מוזר וקצת סוטה, אבל לפי הנתונים שבידי, אני מסיק שאכן זה המצב. בחומר העומד לרשותי יש מעט מאוד אינפורמציה על הרגלי הזיווג של בני אדם. אני חייב ללמוד עוד.)
משקלה של ליזאבת (כן אני מרשה לעצמי לקרוא לה ביני לבין עצמי) הוא 52 ק"ג. גובהה (בני אדם לא מודדים את עצמם באורך) 1.8 מטר ושערה זהוב (‘בלונדי’) וארוך. עורה, למרות שהוכהה על ידי השמש הוא בהיר למדי. האישונים בעיניה כחולים. משיחותי עם בני האדם הבנתי שהיא נחשבת יפה מאוד. ממילים שקלטתי באקראי בזמן שחיה קרוב לפני השטח אני מסיק שרוב הזכרים בתחנה מרגישים משיכה מינית חזקה אליה. גם בעיני היא יפה, במידה שאני מסוגל להנות למושגי יופי אנושי (אני חושב שאני מסוגל). אינני משוכנע שאני מרגיש תשוקה מינית ממשית אל ליזאבת; נראה שהבעיה היא כמיהה כללית לנוכחותה וקרבתה, שאותה אני מתרגם למונחים מיניים, כדי שתהיה לי יותר מובנת. ללא ספק, היא חסרה את התכונות שבדרך כלל הייתי רוצה לראות בבת זוג (מקור בולט, סנפירים חלקים). כל נסיון מצידנו לתנות אהבים במובן האנאטומי יכול להגמר רק בכאב או פגיעה בה. לא בזה אני חפץ. התכונות הפיזיות הגורמות לה להיות מושכת לזכרים בני מינה (בלוטות חלב מפותחות היטב, שיער מבריק, תווי פנים עדינים, גפיים אחוריים או “רגליים” ארוכים, וכולי) הם חסרי משמעות לגבי, ולחלקם יש ממש ערך שלילי. לדוגמא, שתי בלוטות החלב באיזור החזה שלה שבולטות קדימה מגופה בצורה שבוודאי מאיטה את שחייתה. זה עיצוב גרוע, ואינני מסוגל למצוא יופי בעיצוב גרוע בשום מקרה. באופן ברור נראה, שליזאבת עצמה מצטערת על הגודל והמיקום של בלוטות אלה, ומקפידה להסתיר אותן תמידית על ידי כיסוי צר. האחרים בתחנה הם כולם זכרים, ולפיכך יש להם רק בלוטות שרידיות שאינן מפריעות לקווי הזרימה של גופם, והם משאירים את חזיהם חשופים.
מהו אם כך גורם המשיכה שלי אל ליזאבת?
הוא נובע מהרגשת הצורך שלי בחברתה. אני בטוח שהיא מבינה אותי יותר מאשר בני מיני שלי. לכן, אהיה מאושר יותר איתה מאשר רחוק ממנה. הכרה זו קיימת מאז הפגישה הראשונה בינינו. ליזאבת, שהיא מומחית ביחסי אדם–דולפין הגיעה לסט' קרואה לפני ארבעה חודשים, ואני נתבקשתי להעלות את קבוצת התחזוקה שלי לפני השטח כדי להציגה בפניה.
קפצתי גבוה כדי לחטוף מבט הגון, וראיתי מייד שהיא שייכת לסוג מעודן יותר, מאשר יצורי האנוש שהספקתי להכיר עד אז. גופה היה עדין יותר, שבור ומלא עוצמה בעת ובעונה אחת, והחן שלה היה שינוי מבורך לעומת הגולמניות הגסה של זכרי־אנוש שהיכרתי. היא גם לא היתה מכוסה בשיער העבה, שכל כך מבחין את בני מיני. (לא ידעתי בתחילה, שהשוני בליזאבת נובע מהיותה נקבה. מעולם לא ראיתי נקבת־אדם קודם לכן. אבל למדתי מהר.)
התקרבתי, הפעלתי את המשדר האקוסטי ואמרתי: “אני ראש הצוות של יחידת התחזוקה של שסתומי היניקה. כינויי היחידתי/מיבני הוא ט. ט. 66.”
“האם אין לך שם?” היא שאלה.
“פירוש המושג, שם?”
"ה־כינוי יחידתי/מיבני שלך – אבל לא סתם ט. ט. 66. אני מתכוונת, זה ממש לא זה! שמי, למשל הוא ליזאבת קאלקינס, ואני – " היא טלטלה את ראשה והביטה אל מנהל המיפעל “האם אין לעובדים האלה שמות?”
המנהל לא ראה שום סיבה שלדולפינים יהיו שמות. ליזאבת כן ראתה – זה היה חשוב לה מאוד – ומכיוון שמעתה היתה היא הממונה על הקישור איתנו, העניקה לנו מיידית שמות. כך הייתי לישמעאל. היא סיפרה לי, שזה היה שמו של אדם שיצא לים, עבר הרבה חוויות ניפלאות, והקליט את כולן על סרט–סיפור. כל איש תרבות מכיר את הסרט הזה. הגעתי מאז אל הסיפור של ישמעאל – ישמעאל השני – ואני מסכים שהוא יוצא דופן. יחסית לבן אנוש היתה לו הבנה בלתי רגילה לאורחי הליוויתנים שהינם, אגב, יצורים מטופשים, ואינני מכבד אותם במיוחד. אני גאה לשאת את שמו של ישמעאל. אחרי שנתנה לנו שמות, קפצה ליזאבת לים ושחתה איתנו. אני חייב לספר לכם שרובינו מלגלגים עליכם בגלל היותכם שחיינים כה גרועים. ייתכן שזה סימן לאינטליגנציה הגבוהה שלי או רגישותי הגבוהה יותר, שאין בי כל לעג מסוג זה. אני מעריך אתכם על הרצון והאנרגיה שאתם משקיעים בשחיה, ובהתחשב בכל מגבלותיכם אתם די מוצלחים בזה. כמו שהייתי נוהג להזכיר לחברי, אתם מסתדרים הרבה יותר טוב במים מאשר אנחנו על פני היבשה. על כל פנים, במונחים של בני אדם, שחתה ליזאבת היטב, ובסובלנות רבה התאמנו את מהירותינו לשלה. השתעשנו זמן מה במים, ואז היא לפתה את סנפיר הגב שלי ואמרה " קח אותי לסיבוב, ישמעאל!"
גלי רעד עוברים בי לזכרון מגע גופה בשלי. היא רכבה על גבי, רגליה לופתות בחוזקה את גופי, ואני טסתי על שטח פני המיים, כמעט בשיא מהירותי. היא צחקה בעונג כשזינקתי מעלה שוב ושוב. זו הייתה תצוגה גשמית לחלוטין שבה לא היה כל שימוש לכוחותי הנפשיים המיוחדים. זו היתה, אם תרצו, הפגנת הדולפיניות שלי. ליזאבת הגיבה בהתלהבות. אפילו כשצללתי, במקום לפחד מהשפעות הלחץ, היא המשיכה להחזיק בי ללא כל בהלה. כשזינקנו בחזרה מעל פני המיים היא צהלה בקול.
הרושם הראשון שעשיתי עליה היה על ידי החיוניות החייתית שלי בלבד. אני מכיר את בני האדם מספיק טוב כדי לפרש את ההבעה הסמוקה, המשולהבת, שהיתה על פניה כשהחזרתיה לחוף. האתגר עתה היה לחשוף בפניה את סגולותי העליונות – להראות לה, שמכל הדולפינים הייתי המהיר ביותר ללמוד, ובעל יכולת מיוחדת לקלוט את היקום. כבר אז הייתי מאוהב בה.
במשך השבועות הבאים היו לנו הרבה שיחות. אינני מתייהר לשווא בספרי לכם שהיא הכירה במהירות בתכונותי יוצאות הדופן. אוצר המילים שלי, שהיה גדול למדי עוד לפני הגעתה של ליזאבת, התרחב והלך תחת השפעת נוכחותה. למדתי ממנה ישירות; היא איפשרה לי גישה לסרטים שאיש לא העלה על דעתו שלדולפין יכול להיות עניין כלשהו בהם; פיתחתי יכולת הבנה לגבי הסובב אותי שהפתיעה אפילו אותי. במהירות הגעתי לרמת שיא ההשגיות שלי. אני סבור שתסכימו איתי, שיכולתי לבטא את עצמי רהוטה מזו של רוב בני האדם. אני מקווה שהמחשב שמבצע את הדפסת זיכרונותי לא יבגוד בי על ידי שימוש בפיסוק לא נכון או סטיה מהכתיב הנכון של המילים אותן אני הוגה.
אהבתי לליזאבת העמיקה והתעשרה. למשמעותה של הקינאה התוודעתי לראשונה כאשר ראיתי אותה רצה לאורך החוף עם ד"ר מאדיסון מהמיפעל, כשידה בתוך ידו. כעסתי כאשר שמעתי את ההערות הגסות של בני האנוש הזכריים לאחר שליזאבת עברה לידם.
המשיכה העזה אליה הביאה אותי להתעמק בכל סוגי החוויות האנושיות; לא העזתי לשוחח איתה על דברים אילו, אבל משאר אנשי המפעל ששוחחו איתי לפעמים למדתי על צדדיה השונים של התופעה, שבני האדם קוראים לה ‘אהבה’. השגתי גם הסברים למילים הוולגאריות שנלחשו על ידי זכרים מאחורי גבה: רובם הביעו רצון להזדווג עם ליזאבת (על בסיס זמני, כנראה), אבל היו גם תיאורים מחמיאים של בלוטות החלב שלה (מדוע בני האדם יונקים בצורה כל כך אגרסיבית?) ואפילו לגבי האיזור העגול מאחור, מעל מקום החלוקה לשני גפיים אחוריים. אני מודה שאיזור זה מסקרן גם אותי עד מאוד. זה נראה כל כך מוזר, שהגוף מתחלק פתאום לשניים באמצע!
מעולם לא בטאתי את ריגשותי לליזאבת במפורש. ניסיתי להוביל אותה לאט להכרה באהבתי. ברגע שתגיע להכרה זו, חשבתי לי, נוכל להתחיל לתכנן עתיד משותף כלשהו לשנינו. כמה טיפש הייתי!
סעיף 3: המזימה 🔗
קול זיכרי אמר: “איך לעזאזל אתה הולך לשחד דולפין?”
קול שונה, מתורבת יותר, ענה:“תשאיר את זה לי.”
“מה אתה מציע לו, עשר קופסאות סרדינים?”
“הדולפין הזה הוא מיוחד במינו. מוזר אפילו. הוא מלומד. אפשר להגיע אליו.”
הם לא ידעו שצותתי להם. צפתי לי קרוב לפני השטח בבריכת המנוחה שלי, בין משמרות. השמיעה שלנו חדה, והייתי בקלות בטווח. חשתי מייד שמשהו כאן לא בסדר, אבל לא שיניתי את תנוחתי, מעמיד פנים שלא שמעתי כלום.
“ישמעאל!” קרא אחד מהם “האם זה אתה, ישמעאל?”
התרוממתי מעל פני המיים וקרבתי לקצה הבריכה. עמדו שם שלושה בני אדם זכריים. אחד מהם היה טכנאי מהמיפעל, ואת השניים האחרים לא ראיתי מעודי. הם לבשו כיסוי גוף מקצות רגליהם עד צווארם, מה שסיווג אותם כזרים בתחנה. את הטכנאי תעבתי, מכיוון שהוא היה אחד מאלה שהעירו הערות וולגאריות ביחס לבלוטות החלב של ליזאבת. הוא אמר: “הביטו בו רבותי! פגוע בשיא בחרותו! קורבן לנצלנות בני האדם!” ואלי הוסיף: “ישמעאל, אדונים אילו באו מטעם האגודה למניעת התאכזרות במינים עילאיים. שמעת על כך?”
“לא,” עניתי.
“הם מנסים לשים קץ לשיעבוד הדולפינים. השימוש הנפשע במין העילאי היחיד מלבדנו על הפלאנטה הזו לעבודת כפיה חייב להפסק! הם רוצים לסייע לכם.”
“אינני עבד. אני מקבל פיצוי הוכן תמורת עבודתי.”
“כמה דגים מסריחים!” אמר האיש הלבוש לשמאלו של הטכנאי. “הם מנצלים אתכם, ישמעאל. הם מעסיקים אתכם בעבודה מלוכלכת ומסוכנת בשכר זעום לחלוטין!”
חברו אמר: “זה חייב להפסק. אנחנו רוצים להודיע קבל עולם, ששיעבוד הדולפינים הגיע לקיצו. עזור לנו, ישמעאל! עזור לנו לעזור לכם!”
אין צורך לומר שהתייחסתי בחשדנות לכוונותיהם המוצהרות. דולפין תמים ממני היה מבטא זאת מייד, ומקלקל את מזימתם, אבל אני אמרתי בערמומיות: “מה אתם רוצים שאעשה?”
“סתום את שסתומי היניקה,” אמר הטכנאי במהירות.
למרות רצוני חירחרתי בהפתעה וזעם. “לבגוד באימון קדוש? איך אני יכול?”
“זה למענך, ישמעאל. זו התכנית: אתה עם צוותך תסתמו את שסתומי היניקה, וכל מפעל המים יעצר. כל האי יכנס לפאניקה. צוותי תחזוקה אנושיים ירדו למטה לבדוק מה קרה, אבל מייד אחרי שהם ינקו את השסתומים תשובו ותסתמו אותם. יהיה צורך לשלוח אספקת חרום של מים לסט' קרואה. זה ימקד את תשומת לב הציבור בעובדה, שהאי הזה תלוי בעבודת הדולפינים, דולפינים המועסקים בעבודת פרך תמורת פיצוי עלוב! במשך המשבר אנחנו נקום ונשמיע את סיפורכם באוזני העולם. נגרום לכל בני האדם למחות בזעם נגד היחס שאתם מקבלים.”
לא אמרתי, שבעצם לא הרגשתי כל זעם. במקום זה אמרתי בפיקחות: “זה יכול להיות מסוכן לגבי.”
“שטויות!”
“הם ישאלו אותי למה לא ניקיתי את השסתומים. הם באחריותי. יהיו צרות”.
במשך זמן מה דנו בבעיה, ואז אמר הטכנאי: “תראה, ישמעאל. אנחנו יודעים שכרוכים בזה כמה סיכונים. אבל אנחנו מוכנים להציע לך תשלום בעד המיבצע.”
“כמו מה, למשל?”
“סרטים. נשיג לך כל סרט שאתה מעונין לשמוע. אני יודע שיש לך נטיות ספרותיות. מחזות, שירה, רומאנים, כל הדברים האלה. אחרי שעות העבודה נאכיל אותך ספרות בטונות אם תעזור לנו.”
נאלצתי להעריץ את עורמתם. הם ידעו בדיוק איך להניע אותי.
“עשינו עסק,” אמרתי.
“אמור לנו רק במה אתה מעונין”.
“כל דבר הקשור באהבה.”
“אהבה?”
“אהבה. גבר ואישה. שירי אהבה. סיפורים על אוהבים ידועים. תיאורים של החיבוק המיני. אני חייב להבין דברים אלה.”
“הוא רוצה את הקאמא סוטרא,” אמר האיש משמאל.
“אז נביא לו את הקאמא סוטרא,” אמר האיש מימין.
סעיף 4: תגובתי לעבריינים 🔗
הם לא הביאו לי את הקאמא סוטרא, אבל הביאו הרבה דברים טובים אחרים, ביניהם סרט שציטט באריכות קטעים מהקאמא סוטרא. במשך כמה שבועות הקדשתי את עצמי ללימוד יסודי של ספרות האהבה האנושית. בחומר היו פערים מתסכלים, ואני עדיין חסר הבנה לגבי חלק מהמתרחש בין גבר ואשה. חיבור הגופות לא מתמיה אותי, אבל הדיאלקטיקה של המירדף משאירה אותי בחוסר הבנה מוחלט. אינני מבין מדוע הזכר חייב להתנהג כטורף והנקבה חייבת להעמיד פנים שהיא לא בעונה. תמיהה גדולה היא האבחנה במוסריות בין זיווגים זמניים לקבועים (‘נישואים’); אינני תופס בכלל את המערכת המסובכת של עכבות וטאבו שבני האדם המציאו. זה היה הכישלון האינטלקטואלי היחיד שלי: עם סיום מחקרי לא ידעתי כיצד לנהוג בליזאבת טוב יותר מאשר לפני שהקושרים החלו להזרים לי את הסרטים.
וכמובן הם דרשו ממני לבצע את חלקי בעסקה.
כמובן שלא יכולתי לבגוד במיפעל. ידעתי שאנשים אלה רק העמידו פנים כידידיהם הנאורים של הדולפינים. מסיבה כלשהי השמורה עימם שאפו לפגוע במיפעל, והפגנות הסימפאטיה לבני מיני היו רק כדי להשיג שיתוף פעולה מצידי. באשר לי, אינני מרגיש משועבד כלל.
האם היה זה חוסר הגינות מצידי לקבל סרטים מהם אם לא היתה לי כל כוונה לסייע להם? איני סבור כך. הם ניסו להשתמש בי;
במקום זה אני השתמשתי בהם. מין עילאי חייב לפעמים לנצל את הנחותים ממנו כדי להשיג ידע.
הם באו אלי, ודרשו ממני לסתום את השסתומים בו בערב. אמרתי: “לא ברור לי בדיוק מה אתם רוצים שאעשה. שמא תדריכו אותי שוב?”
בעורמה הפעלתי את מנגנון ההקלטה, שבדרך כלל נועד לשעות הלימוד של ליזאבת עם דולפיני התחנה. הם סיפרו לי שוב כיצד סתימת השסתומים תביא למהומה בכל האי, ותמקד את הזרקורים על הדולפינים הסובלים. חקרתי אותם שוב ושוב, תוך דרישה לפרטים, ותוך מתן הזדמנות לכל אחד מהם להטביע את חותם קולו על הסרט. כאשר התוצאה היתה מפלילה לגמרי אמרתי: “בסדר גמור. במישמרת הבאה שלי ייעשה כל מבוקשכם.”
“ומה ביחס לשאר צוות התחזוקה?”
“אומר להם להפסיק לטפל בשסתומים למען עתיד מיננו.”
הם עזבו את התחנה כשהם נראים מרוצים מעצמם. כאשר הלכו, לחצתי במקורי על המתג שמזעיק את ליזאבת. היא הגיעה במהירות מאיזור המגורים. הראיתי לה את הסרט במכונת ההקלטה.
“השמיעי אותו,” אמרתי בדראמטיות, “והזעיקי את משטרת האי.”
סעיף 5:שכר הגבורה. 🔗
המעצרים נעשו. לשלושת האנשים לא היה כמובן כל עניין בגורלם של הדולפינים. הם היו חברי קבוצה תככנית (‘מהפכנים’) שניסו לגרום במירמה לדולפין תמים לסייע בידם להביא תוהו ובוהו לאי. תודות למסירותי, אומץ ליבי ופיקחותי סוכלה מזימתם. לאחר מכן באה אלי ליזאבת לבריכת המנוחה ואמרה: “היית נהדר, ישמעאל. לימשוך אותם כך בלשון, לגרום להם להקליט הודאות מושלמות – נפלא! אתה המפואר בדולפינים, ישמעאל.”
הייתי במרומי האושר.
הרגע הגיע. פלטתי במהירות: “ליזאבת, אני אוהב אותך!”
מילותי הדהדו מהקירות כאשר הן פרצו מהרמקולים. ההד הגביר ועיוות אותם לקולות נביחה גרוטסקיים מתאימים יותר לכלב ים מורוני. “אוהב אותך… אוהב אותך… אוהב אותך…”
“מה זה, ישמעאל!”
“אין ביכולתי לומר לך עד כמה את חשובה לי. בואי, חיי איתי והיי אהובתי. ליזאבת, ליזאבת, ליזאבת!”
סערות שירה פרצו ממני, גלי מילים לוהטות בקעו ממקורי.
התחננתי בפניה להכנס אל הבריכה ולתת לי לחבק אותה. היא צחקה ואמרה שהיא לא לבושה לשחיה. זה היה נכון; היא חזרה זה עתה מהעיר לאחר המעצרים. שיוועתי. התחננתי. היא נכנעה. היינו לבד; היא הסירה את מלבושיה ונכנסה למיכל. לרגע חזיתי ביופיה החשוף. המראה השאיר אותי מזועזע – בלוטות החלב המטלטלות המכוערות, שבדרך כלל הוסתרו בחוכמה רבה, רצועות העור במקומות שאליהם לא הגיעה השמש בלובנן החולני, התגלותו הבלתי צפויה של שיער גוף נוסף – אבל ברגע שהיא היתה במיים שכחתי את כל פגמיה של אהובתי והסתערתי לעומתה.
“אהובתי!” קראתי. “אהובתי הניפלאה!” עטפתי אותה בסניפרי בצורה שדימיתי, שהינה זהה לחיבוק האנושי. “ליזאבת! ליזאבת!”
צללנו מתחת לפני השטח. בפעם הראשונה בחיי ידעתי סערת יצרים אמתית, כזו שהמשוררים שרים עליה, שכובשת אפילו את המוחות הקרים ביותר. לחצתי אותה אלי. הייתי מודע לקצות גפיה הקידמיים (“אגרופים'”) חובטים על אזורי הפקטוראלי, ובתחילה פרשתי זאת כתגובה נלהבת לסערת יצרי, ואז חדרה למוחי הלום האקסטאזה ההכרה, שהיא עלולה להיות בחוסר אוויר. התרוממתי במהירות. ליזאבת יקירתי, נחנקת ומשתעלת, שאפה אויר בבהלה ונאבקה להשתחרר ממני. המום, שחררתי אותה. היא נסה מהבריכה ונפלה תשושה בקציה, גופה החיוור רוטט.
“סלחי לי!” זעקתי. “אני אוהב אותך, ליזאבת! למענך הצלתי את המיפעל!”
היא הצליחה להרים את שפתיה (‘חיוך’) כסמן שאינה כועסת עלי. בקול חלוש אמרה: “כמעט הטבעת אותי, ישמעאל!”
“ריגשותי התגברו עלי! בואי חזרה לבריכה. אהיה יותר עדין, אני מבטיח! קירבתך –”
“או, ישמעאל, מה הדיבורים האלה?”
“אני אוהב אותך! אני אוהב אותך!”
שמעתי קול צעדים. איש תחנת הכוח, ד"ר מאדיסון, בא במרוצה. במהירות כיסתה ליזאבת בידיה את בלוטות החלב שלה ומשכה את בגדיה על חלק גופה התחתון. זה הכאיב לי, מכיוון שאם היא מצאה לנכון להסתיר את חלקיה המכוערים ממנו, זה כנראה סימן לרגשות עדינים כלפיו, האין זאת?
“האם את בסדר, ליז?” שאל, “שמעתי צעקות –”
“זה שום דבר, ג’ף. רק ישמעאל. הוא התחיל לחבק אותי במיכל. הוא מאוהב בי, ג’ף, אתה יכול לתאר לעצמך? מאוהב בי!”
הם צחקו יחד לטיפשותו של הדולפין הלום האהבה.
לפני עלות השחר כבר הייתי הרחק בים. שחיתי במרחבי הדולפינים, הרחק מהאדם ומעשיו. צחוק הלעג של של ליזאבת עדיין הדהד במוחי. היא לא התכונה להתאכזר אלי. היא, שידעה אותי טוב יותר מכל אחד אחר, לא יכלה להתאפק מלצחוק לשגיוני.
נשארתי בים ימים מספר, מלקק את פצעי, תוך הזנחת חובותי במיפעל. לאט לאט, כאשר הצריבה בליבי החלה לפנות את מקומה. למכאוב קהה, התחלתי לחזור אל האי.
בדרכי פגשתי נקבה בת גזעי. היא נכנסה זה עתה לעונתה, והציעה לי את עצמה. אך אני אמרתי לה לנוע בעיקבותי, והיא עשתה זאת. כמה פעמים נאלצתי לגרש זכרים אחרים שרצו בה. הובלתי אותה אל התחנה, ללאגונה ששימשה כאיזור משחק לדולפינים. דולפין בשם מורדרד מצוותי קרב אלי לדרוש בשלומי, והוריתי לו לקרוא לליזאבת ולומר לה שחזרתי.
ליזאבת הופיעה על החוף, נפנפה אלי בידה, חייכה וקראה בשמי. מול עיניה השתוללנו, הדולפינה ואני. רקדנו את ריקוד ההזדווגות; זינקנו מעל פני השטח, עד שכל הים סביבינו הקציף; קפצנו, המראנו, שאגנו.
ליזאבת התבוננה בנו. ואני התפללתי, מי יתן ותאחז בה הקינאה. לפתתי את חברתי ומשכתיה לעומק, ושם לקחתי אותה. שיחררתי אותה כדי שתלד את ילדי במקום אחר.
שוב מצאתי את מורדרד. “אמור לליזאבת,” ציוויתי עליו, “שמצאתי אהובה אחרת, אבל אולי אמחול לה ביום מן הימים”.
מורדרד נעץ בי מבט זגוגי ושחה אל החוף.
הטקטיקה הזאת נכשלה. ליזאבת ענתה, שאני מוזמן לחזור לעבודה, ושהיא מתנצלת אם פגעה בי, אך לא היה כל רמז של קינאה בהודעתה. נפשי הפכה לעשב ים מרקיב בקירבי.
שוב אני מנקה את שסתומי היניקה, חיה נאמנה כתמיד, אני, ישמעאל, שקרא את קיטס ואת דון. ליזאבת! ליזאבת! האם אינך יכולה לחוש בכאבי?
הלילה בחשיכה סיפרתי את סיפורי. אתם השומעים, היו אשר תהיו, אנא עיזרו לאורגאניזם בודד, יונק ימי, השואף למגע קרוב יותר עם נקבה ממין אחר. דברו עלי טובות באזניה של ליזאבת. שבחו את פיקחותי, את מסירותי.
אמרו לה, שאני נותן לה עוד הזדמנות אחת. אני מציע לה נסיון מלהיב ויחיד במינו. אחכה לה, מחר בלילה, ליד קצה השונית. אחכה שם שתשחה אלי, שתחבק את ישמעאל הבודד, העצוב. שתדבר אלי מילות אהבה.
מעמקי נשמתי… מעמקי… ליזאבת, החיה המטופשת הזאת מאחלת לך לילה טוב, בקולות חורקניים של האהבה העמוקה ביותר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.