ושוב ביצבץ העשב בדרכי־העפר הכבושות של מלחמת־האזרחים, כי הקרבות פסקו. בעולם כולו, באזורי הפלך, שוב שלט השקט ונדלדלה האוכלוסיה: אנשים אלו או אחרים מתו בקרבות, רבים היו מרפאים את פצעיהם, נחים אצל קרובי־משפחה ושוכחים בחלומות ממושכים את העמל המפרך של הלחימה, ואילו אי־אלה מבין החיילים המשוחררים עדיין לא הספיקו לחזור לבתיהם והיו צועדים עכשיו לבושים מעילים נושנים, נושאים תרמילי־קרב, כובעים רכים או מצנפות־כבשים לראשיהם – צועדים על פני עשב לא־מוּכר וצפוף, שלפני כן לא היתה להם שהות להבחין בו, ואולי נרמס ברגלי החיילים במסעותיהם וצמיחתו פסקה אז. צועדים היו בלב המום מלא פליאה, מזהים מחדש שדות וכפרים שנתקלו בהם בדרכם; תמורות חלו בנפשם בשל עינויי הלחימה, בשל המחלות וחדוות הניצחון – עכשיו הם יצאו לחיות כאילו בפעם הראשונה, רק במטושטש זכרו את עצמם כפי שהיו לפני שלוש־ארבע שנים, שכן הפכו בינתיים לאנשים אחרים – גדלו בשנים והוסיפו בינה, נעשו סבלניים יותר וחשו בתוכם תקווה גדולה, חובקת עולם ומלואו, וזו הפכה עכשיו למשאת־לב של חייהם הקצרים עדיין, שהיו לפני מלחמת־האזרחים נטולי יעוד ומטרה ברורה. בשלהי הקייץ חזרו לבתיהם אחרוני החיילים המשוחררים. הם השתהו בצבא־העמל, שם עסקו במלאכות לא־מוּכרות שונות ונתמלאו געגועים, ורק עכשיו ציוו עליהם לחזור הביתה אל חייהם שלהם ואל חיי הכלל.
לאורך התלוליות המתנשאות למרחקים מעל לנהר פּוֹטוּדַאן הלך לו לביתו זו היממה השניה החייל־האדום־לשעבר ניקיטה פִירְסוֹב, בדרכו לעיר־המחוז הנידחת. זה היה אדם כבן עשרים וחמש שפניו צנועים וכאילו נוגים תמיד – אבל אולי באה לו ארשת זו לא מחמת תוגה, אלא מתוך טוב־לב מוצנע שבאופי, או מתוך ריכוז פנימי האופייני לשנות־העלומים. שערו הבהיר, שלא סוּפר מזמן, השתלשל מתחת לכובעו וכיסה את אוזניו, עיניו הגדולות האפורות הביטו במתיחות קודרת אל הנוף השלֵו המשעמם של הסביבה החדגונית, כאילו היה ההלך נוכרי במקומות האלה.
בצוהרי היום שכב לו ניקיטה פירסוֹב על שפת נחל קטן הזורם מן המעין שבקרקעית הביקעה אל פוטודאן. ההלך התנמנם על האדמה מול השמש, על עשב סתווי שכבר נלאה לצמוח כאן מאז ימי האביב. חמימות־החיים כאילו נתעכרה בתוכו פנימה, ופירסוב נרדם בדומיית הפינה הנידחת. רמשים התעופפו מעליו, קורי־עכביש ריחפו. פלוני עובר־אורח הפסיע מעבר לגופו ולא נגע בישֵן, לא גילה בו כל עניין והמשיך את דרכו לעיסוקיו. האבק שהתרומם באוויר מחמת הקייץ והחורב הממושך היה מאפיל ועוכר את אור הרקיע, אבל השעות נעו, כדרכן, למרחקים בעיקבות השמש… פתאום התרומם פירסוב וישב נפחד ונושם בכבדות, כמלוּהט ממרוּצָה וממאבק עלוּם. הוא ראה חלום נורא – חונקת אותו בשערה החם חיה זעירה, מפוטמת, בדומה לחית־שדה שהלעיטה את עצמה בחיטה זכה. חיה זו, שטופת־זיעה ממאמץ ולהיטות, חדרה אל תוך פיו של האיש הישן, אל תוך גרונו, והיתה חותרת לפרוץ בכפותיה הדביקות אל תוך ציפור־נפשו, לשרוף את נשימתו. כולו נחנק בחלומו רצה פירסוב לצעוק, לרוץ, אבל החיה פרצה מתוכו בכוח עצמה, עיוורת, מיסכנה, מבוהלת כולה ורועדת, ונעלמה באפלת־לֵילהּ.
פירסוב רחץ את פניו במי הנחל, שטף את פיו ואחר־כך החיש צעדיו; בית אביו כבר היה בקירבת־מקום ולעת־ערב אפשר יהיה להגיע אליו.
כשירדו הדימדומים ראה פירסוב את מולדתו מצטיירת מתוך הלילה האביך העולה. זו היתה רמה משופעת, העולה מחופי פוטודאן ומגיעה לשדות־דגן הרריים. על רמה זו השתרעה עיר קטנה, שכמעט לא נראתה מחמת החושך. אף נקודת־אור לא נצנצה שם.
בשעה זו ישן אביו של ניקיטה את שנתו: הוא שכב מיד כשחזר מן העבודה, לפני שקיעת השמש. הוא חי לו בבדידותו, אשתו מתה עליו לפני שנים רבות, שני בנים אבדו לו במלחמה האימפריאליסטית, והבן האחרון ניקיטה גויס למלחמת־האזרחים: הוא, אולי, יחזור – כך הרהר האב בבנו האחרון – מלחמת־האזרחים מתחוללת קרוב לבתים ובחצרות, והיריות שם מעטות מאשר במלחמה האימפריאליסטית. האב הירבה לישון – משקיעת החמה עד לזריחתה, כי בשעה שהיה עֵר היו צצים במוחו כל מיני הרהורים, עולים מאורעות שנשכחו וכולו התייסר ברחשי־תוגה על בניו שאבדו לו, ובצער על חייו השוממים שחלפו. עם בוקר היה קם ויוצא מיד לנגריַת רהיטי־הכפר, שבה עבד כנגר כבר שנים רבות – ושם, בתוך העבודה, היה קל לו יותר לשאת את הכאב, הוא היה שוכח הכל. אבל לקראת הערב שוב היה לבו כבד, וכשחזר הביתה, לחדרו הגלמוד, היה נופל בחיפזון, בבהלה כמעט, לתוך שינה עד לבוקר המחרת. אפילו לא היה נזקק לנפט. ועם הזריחה היו הזבובים מתחילים לעקוץ אותו בקרחתו, הזקן היה מתעורר ומתלבש לאטו, בתנועות מדודות, נועל נעליו, רוחץ פניו, נאנח, מדשדש, מנקה את חדרו, מרטן בינו לבין עצמו, יוצא החוצה, קובע את מזג־האוויר וחוזר – לכלות איכשהו את הזמן המיותר, עד שיפנה לעבודתו בנגרית רהיטי־הכפר.
הלילה ישן אביו של ניקיטה פירסוב, כדרכו, מתוך כורח ועודף־עייפות. הצרצר, שהתגורר זה קייצים רצופים במיסב הבית, זימרר משם בערבים – אולי היה זה הצרצר מן הקייץ שלפני־האחרון, ואולי אחד מנכדיו. ניקיטה ניגש למיסב ודפק על חלון אביו. הצרצר נדם לרגע, כמקשיב מיהו הבא – יצור לא־מוּכר, אדם שנתאחר. האב ירד מעל מיטת־העץ הנושנה, שעליה היה שוכב עם אמם המנוחה של כל בניו, וגם ניקיטה עצמו נולד לפנים על אותה המיטה. האיש הזקן, הרזה, ניצב עכשיו בתחתונים שנעשו צרים ונתקצרו מרוב שימוש וכביסה, ולא הגיעו לו אלא עד לברכיו. האב נצמד אל זגוגית־החלון ומשם הביט על בנו. הוא כבר הבחין בו, זיהה אותו, אבל הוסיף להסתכל ולהסתכל, כמשתוקק להתבונן עד תום. אחר־כך, קטן וצנום כילד, פרץ בריצה דרך הפלוש והחצר, לפתוח את הפישפָּש שהיה נעול בשעות הלילה.
ניקיטה נכנס אל החדר הנושן, עם הכיריים, התקרה הנמוכה והחלון הקט הפונה לרחוב. כאן נדף אותו הריח כמו בימי הילדות, וכמו לפני שלוש שנים, כשיצא למלחמה; אפילו ריח כנף־שמלתה של אמו מורגש היה כאן – במקום היחיד בכל העולם כולו. ניקיטה פרק מעליו את התרמיל והסיר את הכובע, פשט לאט את בגדיו וישב על המיטה. האב עמד מולו כל הזמן, יחף, בתחתונים, ולא העז לדרוש בשלומו כראוי, ואף לא לפצות פה.
“נו, איך שם העניינים עם הבורגנים והקאדטים”, שאל האב לאחר שעה קלה. “השמדתם את כולם, או שעוד נשארו כמה?”
“לא, השמידו כמעט את כולם”, אמר הבן.
האב שקע בהרהורים קצרים של כובד־ראש: הרי המיתו מעמד שלם, היתה זו עבודה כבירה.
“כן, הם הרי חַלוּשים כולם!” פסק האב ביחס לבורגנים. “לְמה הם מסוגלים, הרי התרגלו רק לזלול לחם־עצלות…”
ניקיטה קם ועמד ליד אביו, עכשיו היה גבוה ממנו בראש וחצי. הזקן שמר על שתיקה בקרבת בנו, שרוי בתדהמה תמה של אהבתו אליו. ניקיטה שם את ידו על ראש אביו ואימץ אותו אל חזהו. הזקן נצמד אל בנו ונשימתו תכפה ועמקה, כאילו הגיע אל המנוחה.
באחד הרחובות בעיר, סמוך לפאת־השדה, עמד בית־קורות שתריסיו ירוקים. בבית זה התגוררה לפנים אלמנה זקנה, מורה בבית־הספר העירוני, ועִמהּ שני ילדיה – בן בגיל עשר, ובת, לְיוּבָּה, נערה בהירת־שיער בת חמש־עשרה.
לפני שנים ביקש אביו של ניקיטה לשאת לאשה את המורה האלמנה, אבל לבסוף ביטל את רצונו. פעמיים לקח עמו את ניקיטה, בעודנו נער, להתארח בבית המורה, וניקיטה ראה שם את הנערה המהורהרת לְיוּבָּה, שישבה וקראה בספר, בלי לשים לב לאורחים הזרים.
המורה הזקנה כיבדה את הנגר בתֵה עם צנימים ודיברה משהו על הפצת ההשכלה בקרב העם ותיקון התנורים בבתי־הספר. אביו של ניקיטה ישב כל הזמן ושתק; הוא חש עצמו לא בנוח, נאנק, השתעל ועישן ציגריות, ואחר־כך היה שותה במורך־לב את התה מן התחתית, בלי לנגוע בצנימים, כי כביכול כבר שבעה ביטנו דיה.
בדירת המורה, ברחבי שני החדרים ובמטבח, עמדו כיסאות, על החלונות היו תלויים וילאות. בחדר הראשון עמדו פסנתר וארון־בגדים ובחדר השני, המרוחק – שתי מיטות ושתי כורסאות רכות מרופדות קטיפה אדומה, ומדפי־הקיר עמוסים היו המון ספרים, כנראה סידרה מלאה של כל־כתבי. לאב ולבן נראתה כל הכבודה עשירה מדי, והאב, לאחר שביקר אצל האלמנה פעמיים בלבד, חדל ללכת אליה. אפילו לא הספיק לומר לה, שרצונו לשאתה לאשה. אבל ניקיטה היה סקרן לראות שוב את הפסנתר ואת הילדה המהורהרת הקוראת בספרים, ולכן ביקש את אביו שישא את הזקנה לאשה, כדי שיוכלו להתארח בביתה.
“אי אפשר, ניקיט!” אמר לו אז אביו. “ההשכלה שלי דלה, על מה אשוחח אִתה? ולהזמין אותן אלינו – בושה, חסרים לנו כלי־מטבח, האוכל גרוע… ראית איזה כורסאות אצלן? עתיקות כל כך, מוסקבאיות! והארון? החזית מגולפת כולה, מלוטשת: הרי אני מבין בזה משהו! והבת! בוודאי תהיה סטודנטית!”
שנים תמימות לא ראה האב את כלתו הזקנה, ורק לפעמים היה אולי מתגעגע אליה, או סתם מהרהר בה.
יום לאחר שחזר ניקיטה ממלחמת־האזרחים, הלך אל לישכת־הגיוס ושם רשמו אותו במילואים. אחר־כך התהלך ארוכות וקצרות ברחובות עירו החביבה, המוּכרת, ולבו נצבט למראה הבתים הקטנים שנתישנו, הגדרות והמשוכות שנתמקמקו, עצי־התפוח הדלילים, שרבים מהם כבר מתו בחצרות ויבשו לתמיד. בימי ילדותו עוד עמדו עצי־התפוח בירקותם והבתים החד־קומתיים נראו גדולים ומפוארים ומאוכלסים אנשי חוכמה ומיסתורין והרחובות היו אז ארוכים, החוחים גבוהים ועשבי־הבר בחצרות השוממות ובמיקשאות הנטושות נראו בימים הרחוקים ההם כיער עבות רוחש אימה. ועכשיו ראה ניקיטה שהבתים הזעירים היו עלובים, נמוכים, צריך לשפץ אותם ולצבוע, עשבי־הבר בחצרות הריקות נדלדלו וצמיחתם אינה מפחידה, אלא משמימה, ומאכלסות אותן נמלים קשישות סבלניות וכל הרחובות נוגעים עד־מהרה באדמת־שדה, במרחב שמיים בהיר – העיר נתגמדה. חכך ניקיטה בדעתו – הוא כבר הִרְבָּה לחיות איפוא אם דברים נשגבים מעולפי־סוד נעשו פעוטים ומשעממים.
הוא האט את צעדיו ועבר על פני הבית עם התריסים הירוקים, לשם היה הולך לפנים עם אביו להתארח. הצבע הירוק של התריסים נשמר בזיכרונו בלבד, עכשיו לא נותרו שם אלא סימנים קלושים – הצבע דהה משמש, נשטף בגשמים ובסילוני־מים והעץ נחשף בעירומו; גם גג־הפחים כבר העלה חלודה הרבה – עכשיו, יש להניח, חודר הגשם מבעד לגג והרטיבות פוגעת בתקרה שמעל לפסנתר. ניקיטה הציץ אל תוך החדר פנימה; וילאות לא היו עוד על החלונות, ומעבר לזגוגית נשקפה עלטה זרה. ניקיטה התיישב על הספסל שליד פשפש הבית שנתבלה, ואשר בכל־זאת נראה מוּכר עדיין. מהרהר היה, אולי שם בפנים יפתח מישהו בנגינה על הפסנתר והוא יאזין לצלילים. אבל בבית שרר שקט, לא נודע כלום. ניקיטה חיכה מעט והציץ מבעד לסדק הגדר אל תוך החצר: שם גדל סִרְפד בא־בימים, משעול ריק הוליך בין הצמחיה אל הרפת ושלוש מדרגות־עץ עלו לַפלוש. נראה שכבר מזמן מתו גם המורה הישישה, גם בתה ליובה, ואילו הנער הצטרף לצבא והלך ללחום…
ניקיטה אמר לחזור לביתו. היום נטה לערוב – עוד מעט יבוא האב ללינת־הלילה וצריך לחשוב ביחד אתו, איך להמשיך לחיות ואיפה למצוא עבודה.
ברחוב הראשי של עיר המחוז נערך מעין טיול עממי קטן, כי העם החל חוזר לחיים אחרי המלחמה. עכשיו צעדו ברחוב הפקידים, הסטודנטיות, החיילים המשוחררים, המחלימים מפצעיהם, בני־הנוער, בעלי־המלאכה, אלה העובדים בבית ושאר אנשים, ואילו הפועלים יֵצאו לטייל מאוחר יותר, עם רדת הדימדומים.
כמעט כל העוברים־ושבים, אפילו חתנים וכלות שפסעו שלובי־זרוע, נשאו אתם משהו בשביל משק־הבית. לנשים היו סלסלות ובתוכן תפוחי־אדמה ולפעמים גם דגים, והגברים נשאו תחת בית־שחיים מנת־לחם קצובה או חצי ראש־פרה, או שאחזו בקמצנות שיירי־בשר להוסיפם לתבשיל. אבל לא נמצאו בין המטיילים פנים מדוכדכים, פרט לאנשים קשישים שכוחם תש לגמרי. הצעירים היו פורצים בצחוק ומביטים מקרוב זה בפניו של זה, משולהבים ומלאי־אמון, כאילו עמדו על סיפו של האושר הנצחי.
“שלום לך!” נשמע מן הצד קול הססני של אשה, הפונה אל ניקיטה פירסוב.
הקול נגע בו מיד והציף אותו בגל של חום, כאילו מישהו יקר ללבו שאבד לו חש עכשיו לעזרתו. אבל נדמה היה לניקיטה ששגה, וברכת־השלום לא היתה מכוונת אליו. מחשש לטעוּת החל סוקר בקפידה את העוברים לידו. אך באותו רגע לא היו בקרבתו אלא שני אנשים שכבר עברו על פניו. ניקיטה פנה לאחור – ליובה, גדולה ובוגרת עתה, נעצרה והביטה בו. היא חייכה אליו במבוכה ובעצב.
ניקיטה ניגש והביט בה ברחימה – האִם נשמרה כולה, בשלמותה, כי אפילו בזיכרונו היתה כשכיית־חמדה בעיניו. הנעליים האוסטריות הקשורות בחבלים בלו מאוד, שמלת־המלמלה הדהוייה הגיעה לה עד לברכיים, ליותר מזה לא הספיק כנראה הבד, ושמלה זו עוררה מיד את רחמיו של ניקיטה לליובה – הוא ראה שמלות כגון אלו עוטפות נשים בארונות־מתים, ואילו כאן מלפפת מלמלה גוף חי שבגר, אבל נדלדל. מעל לשמלה לבשה ליובה מקטורן־נשים נושן – כנראה עוד לבשה אותו האם בימי עלומיה – ועל ראשה של ליובה לא היה כלום, רק השיער הגלוי, הקלוע מעורפה למטה לצמה בהירה עבה.
“אינך זוכר אותי?” שאלה ליובה.
“לא, לא שכחתי אותך”, ענה ניקיטה.
“אסור לשכוח אף אחד”, נתחייכה ליובה.
עיניה הזכות המלאות סוד־נפש חרישי הסתכלו אל ניקיטה בעדנה, כאילו רוו ממנו נחת. גם ניקיטה הביט אל תוך פניה ולבו עלץ וכאב למראה עיניה, ששקעו עמוק מחמת מצוקת החיים והוארו באור של תקווה ואמון.
ניקיטה הלך עם ליובה לביתה – היא התגוררה באותו בית ישן. אמה מתה לא מזמן, ואחיה הצעיר מצא לו מזון בשנת הרעב ליד מטבח־שדה של הצבא האדום, אחר־כך התרגל לשהות שם והלך עם החיילים דרומה, להילחם בשונא.
“הוא התרגל לאכול שם דייסה, וזו חסְרה לנו בבית”, סיפרה ליובה על אחיה.
עכשיו גרה ליובה בחדר אחד בלבד – יותר מזה לא דרוש לה. בלב קופא הקיף ניקיטה במבטו את החדר שבו ראה לראשונה את ליובה, את הפסנתר ואת הריהוט המהודר. עכשיו לא היו כאן לא הפסנתר, לא הארון שחזיתו מגולפת, נותרו רק שתי כורסאות רכות, שולחן ומיטה, והחדר עצמו כבר לא נראה כה מרהיב ואפוף־סוד כמו בימי נעוריו – הטפיטים שעל הקירות דהו ונתרפטו, הריצפה נשחקה, ליד תנור־הרעפים עמד עכשיו תנור־ברזל קטן, שניתן להסיקו בחופן שבבים כדי להתחמם מעט לידו.
ליובה שלפה מחברת־כללית מתחת לבית־שחיה, חלצה את נעליה ועמדה לפניו יחפה. היא למדה כעת באקדמיה המחוזית למדעי־הרפואה. באותן שנים נפתחו אוניברסיטאות ואקדמיות בכל המחוזות, משום שהעם היה להוט לרכוש השכלה גבוהה מהר ככל האפשר. תיפלות החיים, הרעב והמחסור עינו יותר מדי את לבו של האדם וצריך היה להבין, מהו, בעצם, פשר קיומם של האנשים – האם קורה הכל ברצינות או בצחוק?
“אלה משפשפות לי את הרגליים”, אמרה ליובה על נעליה. “אתה תשב פה עוד, ואני אשכב לישון, כי אני מוכרחה לאכול ואינני רוצה לחשוב על זה…”
ליובה לא פשטה את בגדיה, זחלה אל מתחת לשמיכה וכיסתה את עיניה בצמתה.
ניקיטה ישב דומם כשעתיים או שלוש עד שליובה התעוררה. כבר ירד הלילה, וליובה קמה מתוך החשיכה.
“החברה שלי לא תבוא כנראה הלילה”, אמרה ליובה בעצב.
“והיא נחוצה לך כל־כך?” שאל ניקיטה.
נחוצה מאוד", ענתה ליובה. “המשפחה שלהם גדולה ואביה – איש־צבא. היא מביאה לי ארוחת־ערב אם נשאר אצלה משהו… אני אוכלת, ואחר־כך אנחנו מתחילות ללמוד…”
“ונפט יש לך?” שאל ניקיטה.
“לא. קיבלתי עצים… אנחנו מסיקות את התנור – אנחנו יושבות על הריצפה, ורואות לאור הלהבה”.
ליובה חייכה מבויישת וחסרת־אונים, כאילו צצה במוחה מחשבה עצובה ואכזרית.
“כנראה שאחיה הבכור עוד לא נרדם”, הפטירה. “הוא אוסר על אחותו להביא לי אוכל, חבל לו… אבל זו לא אשמתי! ממילא אני לא כל־כך אוהבת לאכול; זו לא אני – ראשי מתחיל לכאוב מעצמו, הוא חושב רק על לחם, וזה מפריע לי לחיות ולחשוב על דברים אחרים…”
“ליובה!” קרא קול צעיר ליד החלון.
“ז’ניה!” נענתה ליובה לעבר החלון.
נכנסה חברתה של ליובה. היא הוציאה מכיס־מעילה ארבעה תפוחי־אדמה גדולים אפויים ושמה אותם על תנור־הברזל.
“ואת ההיסטולוגיה הישגת?” שאלה ליובה.
“אצל מי אשיג?” ענתה ז’ניה. “נרשמתי בתור בספריה…”
“אין דבר, נסתדר בלעדיה”, אמרה ליובה. “את שני הפרקים הראשונים למדתי בעל־פה בפקולטה. אני אומר בקול ואת תרשמי, בסדר?”
“ככה? ואולי להיפך?” הצטחקה ז’ניה.
ניקיטה הסיק את התנור, כדי שיהיה אור ואפשר יהיה לקרוא במחברות, ופנה ללכת אל אביו ללינת־הלילה.
“עכשיו לא תשכח אותי?” נפרדה ממנו ליובה.
“לא,” אמר ניקיטה. “אין לי מישהו אחר לזכור אותו”.
פירסוב נח בביתו יומיים לאחר שחזר מן המלחמה, ואחר־כך נתקבל לעבודה בנגרית רהיטי־הכפר שבה עבד אביו. קיבלו אותו בתור שוליה שתפקידו להכין את החומר. דרגתו היתה נמוכה מזו של אביו, ומשכורתו כמעט מחצית. אבל ניקיטה ידע, שכל זה איננו אלא סידור זמני, עד שיתרגל למקצוע, ואז יעבירו אותו לתפקיד של נגר ומשכורתו תעלה.
ניקיטה מעולם לא נגמל מעבודה. גם בצבא האדום לא עסקו האנשים בלחימה בלבד – בחניוֹת הממושכות ובמילואים חפרו החיילים בארות, שיפצו בקתות של בני דלת־העם בכפר ונטעו שיחים בתוך גאיות מתהווים, כדי שהאדמה לא תמשיך להיסחף. הרי המלחמה תעבור והחיים יִשארו, וצריך היה לדאוג להם מבעוד־זמן.
כעבור שבוע הלך ניקיטה שוב לבקר אצל ליובה. הוא הביא לה מתנה – דג מבושל ולחם – המנה השניה שלו מארוחת־הצהריים במסעדת הפועלים.
ליובה נחפזה בקריאת סיפרהּ ליד החלון, כדי לנצל את אור השמש שעוד לא כבתה בשמיים. משום כך ישב ניקיטה בשתיקה בחדר ליד ליובה וחיכה לחשכת הלילה. אבל לאחר שעה קלה נתמזגה האפילה בדומיית הרחוב, ליובה שיפשפה את עיניה וסגרה את ספר־הלימוד.
“מה שלומך, איך אתה חי?” שאלה ליובה חרש.
“אני ואבא חיים לנו לא־רע”, אמר ניקיטה. “הבאתי לך משהו לאכול. תאכלי בבקשה”, הפציר.
“אני אוכל, תודה”, אמרה ליובה.
“ולא תרדמי?” שאל ניקיטה.
“לא”, ענתה ליובה. “הרי אוכַל כעת ואהיה שבעה!”
ניקיטה הביא מן הפלוש חופן קיסמים והסיק את תנור־הברזל, כדי שיהיה אור ללימודים. הוא ישב על הריצפה, פתח את דלת התנור והשליך אל האש שבבים וגזרי־עץ קצרים ודלים, והיה משתדל להפחית את החום ולהגדיל את האור. ליובה אכלה את הדג עם הלחם, התיישבה גם היא על הריצפה מול ניקיטה, ליד האור הבוקע מן התנור, והחלה לשנן מתוך הספר את תורת הרפואה שלה.
היא קראה בשתיקה, אבל לעיתים היתה פולטת לחישה קלה, מחייכת ורושמת אל תוך פנקס כמה מלים בכתב־יד זעיר, חפוז – כנראה את תמצית־הדברים. וניקיטה היה טורח לשמור על הבעירה התקינה ומציץ מזמן לזמן אל פניה של ליובה, ואחר־כך תולה שוב את עיניו באש, שכן חשש להמאיס את עצמו על ליובה במבטיו. כך זרם הזמן וניקיטה חשב בעצב, שעוד מעט יחלוף הזמן כליל, ותגיע שעתו ללכת הביתה.
בחצות, כשנשמע קול הפעמון במִגדל, שאל ניקיטה את ליובה, מדוע לא באה חברתה, זו ששמה ז’ניה.
“היא שוב חלתה בטיפוס, היא תמות, מן־הסתם”, ענתה ליובה וחזרה אל ספר הרפואה־שלה.
“זה דווקא חבל מאוד!” אמר ניקיטה, אבל ליובה לא ענתה לו דבר.
ניקיטה ראה בדמיונו את ז’ניה החולה כשהיא מתפתלת בחום – בעצם, הרי יכול היה לאהוב בכל לבו גם את ז’ניה, אילו פגש אותה מקודם ואילו גילתה גם היא קצת חמימות כלפיו. גם היא, כמדומה, בחורה נפלאה: חבל שלא התבונן בה כראוי אז בחשיכה ולא היטיב לזוכרהּ.
“אני כבר רוצה לישון”, לחשה ליובה ונאנחה.
“האם הבנת את כל מה שקראת בספר?” שאל ניקיטה.
“את הכל עד הסוף! אתה רוצה שאספר לך?” הציעה ליובה.
“לא כדאי”, סירב ניקיטה. “מוטב לך שתשמרי את הכל במוחך, אני אשכח את זה ממילא”.
הוא טאטא במברשת את האשפה שליד התנור והלך אל אביו.
מאותו זמן היה מבקר אצל ליובה יום־יום כמעט, רק לעיתים היה מדלג על יממה או שתיים, כדי לתת לליובה הזדמנות להתגעגע אליו. אם התגעגעה או לא – לא ידע, אבל בערבים הפנויים האלה נאלץ ניקיטה לעשות ברגל כעשר, חמש־עשרה ורסטאות ולסובב פעמים אחדות את העיר כולה, כדי לשמור על בדידותו, לשאת ללא־ניחומים את געגועיו אל ליובה ולהימנע מללכת אליה.
בביקוריו אצלה היה עסוק לרוב בהסקת התנור ומצפה שהיא תאמר לו משהו ברגעי ההפוגה, כאשר תנתק את עצמה מן השינון בספר. עם כל ביקור היה ניקיטה מביא לליובה לארוחת־ערב מאכלים מן המסעדה של נגרית רהיטי־הכפר; את ארוחת־הצוהריים היתה סועדת באקדמיה שלה, אבל הארוחה היתה שם דלה מאוד, וליובה הרבתה להרהר, ללמוד, ובנוסף על כך היתה צומחת עדיין, והמזון לא הספיק לה. כשקיבל ניקיטה את משכורתו הראשונה הלך וקנה בכפר הסמוך רגלי־פרה ואחר־כך בישל כל הלילה קריש על תנור־הברזל, וליובה היתה שקועה בספרֶיהָ ובמחברותיה עד חצות, אחר כך הטליאה את בגדיה, תיקנה גרביים, שטפה את הריצפה והתרחצה בחצר מחבית מי־הגשם, לפני שהתעוררו השכנים.
משעמם היה לאביו של ניקיטה להיות שרוי כל הערבים לבדו, וניקיטה לא אמר לו לאן הוא הולך. “עכשיו הוא אדם שעומד ברשות עצמו”, הרהר הזקן. “הרי יכול היה ליהרג או להיפצע במלחמה. ומכיוון שהוא חי – שיטייל לו!”
יום אחד ראה הזקן שהבן הביא מאי־שם שני כיכרות לחם לבן. אבל הוא עטף אותם מיד בנייר ולא פרס לו. אחר־כך חבש ניקיטה את כובעו, כדרכו, והלך מן הבית עד חצות, וגם את שני הכיכרות לקח אתו.
“ניקיט, קח גם אותי!” ביקש האב. “לא אפצה שם את הפה, רק אציץ… מעניין שם – כנראה שזה ממש משהו יוצא מן הכלל!”
"בפעם אחרת, אבא'', אמר ניקיטה, מבוייש. “עכשיו אתה צריך ללכת לישון, הרי מחר אתה משכים לקום לעבודה!”
אותו ערב לא מצא ניקיטה את ליובה, היא לא היתה בבית. הוא ישב על הספסל ליד השער והחל לחכות לבעלת־הבית. את הלחמים הלבנים שם מתחת לבית־שחיו וחימם אותם, כדי שלא יצטננו עד בואה של ליובה. הוא ישב בסבלנות עד שעה מאוחרת בלילה, והיה מסתכל בכוכבים שברקיע ובעוברים־ושבים המעטים, שנחפזו הביתה אל ילדיהם, האזין לצלצול הפעמונים במִגדל, לנביחת הכלבים בחצרות ולכל מיני צלילים חרישיים, לא־ברורים, שאינם קיימים במשך היום. יכול היה, כמדומה, לחיות כאן את חייו, שרוי בציפיה, עד יום מותו.
ליובה הגיחה חרש מתוך העלטה ועמדה לפני ניקיטה. הוא קם על רגליו, אבל היא אמרה לו: “מוטב שתלך הביתה”, ופרצה בבכי. היא נכנסה לדירתה, וניקיטה, אחוז־תדהמה, חיכה רגע קט בחוץ ואחר כך הלך בעקבותיה.
“ז’ניה מתה”, אמרה ליובה כשנכנסו לחדר. “מה אעשה עכשיו?”
ניקיטה שתק. הלחמים החמים היו תחת בית־שחיו, אולי צריך היה להוציא אותם עכשיו – ואולי כבר אין יותר צורך בכלום. ליובה שכבה על המיטה בלי לפשוט את בגדיה, הפכה את פניה אל הקיר ובכתה לה בינה לבין עצמה, בלי להשמיע קול, בלי לזוע כמעט.
שעה ארוכה עמד ניקיטה בחדר הלילי האפל, בלי להעיז להפריע ליגון־התמרורים הזר. ליובה לא שמה אליו לב, כי האדם השרוי בצער יגונו נעשה אדיש לסיבלם של כל האחרים. ניקיטה נטל רשות לעצמו וישב למרגלותיה של ליובה והוציא את הלחמים מתחת בית־שחיו כדי להניחם במקום כלשהו, אבל בינתיים לא מצא להם מקום.
“מעכשיו אשאר אתך, טוב?” אמר ניקיטה.
“ומה תעשה?” שאלה ליובה בדמעות.
ניקיטה חכך בדעתו, הוא חשש לעשות טעות או להעליב את ליובה בלי־משים.
“לא אעשה כלום”, ענה. “נתחיל לחיות כדרך העולם, כדי שלא תתעני”.
“נחכה, למה לנו למהר”, הפטירה ליובה בקול מהורהר, שקוּל. “אנחנו צריכים לחשוב כעת איך לקבור את ז’ניה – אין להם ארון־מתים…”
“מחר אביא”, הבטיח ניקיטה והניח את הלחמים על המיטה.
למחרת היום ביקש ניקיטה רשות מן הנגר הראשי והחל בעשיית הארון: ארונות־מתים הירשו תמיד לעשות ללא־פיקוח, ואת החומר נתנו חינם. מכיוון שלא היה מאומן במלאכה נתארכה עבודתו. אבל הוא דייק בכל פרט והקפיד על התקנת המישכב הפנימי לנערה שנפטרה; כשהעלה בדמיונו את ז’ניה המתה נתעכרה רוחו ונטפטפו דמעות זעירות על הנסורת. האב עבר בדרכו בחצר, ניגש אל ניקיטה והבחין ברוחו הנכאה.
“על מה אתה נעגם – כלתך מתה?” שאל האב.
“לא, החֲברה שלה”, ענה הבן.
“חֲברה?” אמר האב. “שיקח אותה הדֶבֶר… הנה, איישר לך את קורות הארון; עבודה לא יפה עשית, לא מדוייקת!”
לאחר שכילו את מלאכתם הביא ניקיטה את הארון אל ליובה: הוא לא ידע היכן מוטלת חברתה המתה.
אותה שנה עמדו ימי סתיו חמים והמון־העם שבע נחת. “זעום השנה יבול התבואה – לכן נחסוך בעצים להסקה”, טענו הבקיאים בענייני כלכלה. ניקיטה פירסוב הזדרז והזמין בעוד־מועד מעיל נשים בשביל ליובה, שהותקן מסגין־החיילים שלו, והנה המעיל כבר מוכן, אבל במזג־האוויר החם לא היה עדיין צורך בו. ניקיטה המשיך לבקר אצל ליובה, כדרכו, כדי לעזור לה לחיות, ולקבל בתמורה מזון לענג בו את הלב.
יום אחד שאל אותה איך ימשיכו לחיות – בצוותא או בנפרד. והיא ענתה, שעד בוא האביב אין היא יכולה להתמכר לאושרהּ, כי עליה למהר ולסיים את חוק־לימודיה באקדמיה לרפואה, ואחר־כך – נראה. ניקיטה שמע דוּמם את ההבטחה הדחויה, ולא תבע מליובה אושר גדול מזה שכבר נפל בחלקו הודות לה, גם לא ידע אם קיים בכלל אושר טוב מזה. אבל לבו הרעיד מתוחלת ממושכה ומחוסר־ביטחון – האם דרוש הוא לליובה כמות שהנו, חייל משוחרר קבצן ונבער־מדעת? לעיתים היתה ליובה מחייכת ומביטה בו בעיניה הבהירות, עם הנקודות השחורות, הגדולות והמוזרות שבתוכן, וקווי־פניה מסביב לעיניים שופעים היו טוב־לב.
יום אחד פרץ ניקיטה בבכי, כשעטף את ליובה בשמיכה לפני שפרש ממנה, ואילו ליובה רק ליטפה אותו על ראשו ואמרה:
“די לך, אי אפשר שתתענה כל כך, הרי אני עוד בחיים”.
ניקיטה מיהר ללכת אל בית אביו כדי למצוא שם מחסה, להתעשת, ולהימנע מללכת אל ליובה ימים אחדים ברציפות. “אשקע בקריאה”, גמר בלבו, “ואתחיל לחיות חיים ממשיים, ואת ליובה אשכח, אמחק אותה מזכרוני ומלבי. מה מיוחד בה, בעצם? הרי חיים בעולם מיליונים לאין־מספר, יש גם טובות ממנה! היא לגמרי לא יפה!”
בבוקר לא קם מעל המצע שישן עליו על הריצפה. לפני שיצא לעבודה מישש האב את מצחו ואמר:
"חום עולה ממך: שכב על המיטה! תחלה מעט, ואחר־כך תבריא… במלחמה לא נפצעת כלל?''
“כלל לא”, ענה ניקיטה.
עם ערב אבד לו הזיכרון; תחילה לא ראה לנגד עיניו אלא את התקרה ועליה שני זבובים אפִילים גוססים שמצאו להם מיקלט להתחמם בו כדי שיוכלו להמשיך את חייהם, ואחר־כך החלו כל הדברים האלה לעורר בו תוגה, בחילה – כביכול חדרוּ התקרה והזבובים אל תוך מוחו פנימה, ואי־אפשר היה לסלקם משם ולהפסיק לחשוב עליהם מחשבה שהיתה הולכת ומתעצמת ומכרסמת את עצמות־הראש. ניקיטה עצם את עיניו, אבל הזבובים קדחו בתוך מוחו, הוא זינק מן המיטה לגרש את הזבובים מעל התקרה, וצנח בחזרה על הכרית: נדמה היה לו שמהכרית נודף הבל־פיה של אמו – הרי היתה ישנה כאן לצידו של האב – ניקיטה נזכר בה וצלל בשיכחה.
לאחר ארבעה ימים מצאה ליובה את דירת ניקיטה פירסוב ובאה אליו בפעם הראשונה. שעת־צוהריים היתה אז: כל הבתים שבהם התגוררו פועלים היו ריקים מאדם – הנשים הלכו להשיג צורכי־אוכל, והילדים שלמטה מגיל בית־הספר התפזרו על פני חצרות ואפרים. ליובה התיישבה על המיטה ליד ניקיטה, ליטפה את מצחו, ניגבה את עיניו בפאת הממחטה ושאלה:
“איפה כואב לך?”
“בשום מקום”, אמר ניקיטה.
זרם עז של חום גרף אותו הרחק מן האנשים כולם ומן החפצים הקרובים, הוא ראה עכשיו במטושטש את ליובה ובקושי יכול לזהותה, והיה חושש לאבד אותה באפלת הכרתו האדישה. הוא תפס את כיס מעילה שנתפר מסגין־חיילים, ונתפס בו כשחיין עייף שנאחז בחוף משופע, פעמים טובע ופעמים ניצל. בלי־הרף ביקשה המחלה לגרוף אותו עד לאופק זוהר וריק – אל הים הפתוח, כדי שינוח שם על גבי הגלים העצלים, הכבדים.
“יש לך שפעת, כנראה, אני ארפא אותך”, אמרה ליובה. “ואולי זהו טיפוס… אבל אין דבר – לא נורא!”
היא משכה את ניקיטה בכתפיו והושיבה אותו בגבו אל הקיר. אחר כך עטפה אותו בזריזות ובקפידה במעיל שלה. היא מצאה רדיד של אביו וחבשה את ראשו של החולה, ואת הרגליים הכניסה אל תוך האנפילאות, שהתגוללו אי־שם מתחת למיטה וציפו לחורף. בלפתה את ניקיטה בזרועותיה, ציוותה עליו ליובה לצעוד והוליכה אותו, רועד מצינה, אל הרחוב. שם חיכה להם עגלון. ליובה הושיבה את החולה בכירכרה והם נסעו.
“לעם שחי פה אין בכלל כוח־חיים!” הפטיר העגלון בפנותו אל הסוס, ומשך בלי־הפוגה במושכות בהתאם לקצב המחוזי המואט.
בחדרה הפשיטה ליובה את ניקיטה, השכיבה אותו במיטה וכיסתה בשמיכה, במחצלת נושנה, בסודר בלה של אמהּ – בכל דבר שיכלה למצוא ושעשוי היה לחמם.
“למה לך לשכב בבית?” אמרה ליובה בנימה של סיפור כשהיא תוחבת את פאות השמיכה מתחת לגופו הלוהט של החולה. “לשם מה?… אביך בעבודה, כל היום אתה שוכב לך לבדך, אינך מקבל שום טיפול, וכל הזמן מתגעגע אלי…”
שעה ארוכה הרהר ניקיטה, מניין לקחה ליובה את הכסף לשלם לעגלון. אולי מכרה את הנעליים האוסטריות שלה או את ספר־הלימוד (תחילה למדה אותו בעל־פה, שלא להיזקק לו עוד), ואולי שילמה לעגלון את כל המילגה החודשית שלה…
בלילה שכב ניקיטה כשהכרתו מעורפלת: לעתים ידע היכן הוא נמצא עכשיו, וראה את ליובה שהסיקה את התנור ובישלה עליו ארוחה, ואחר־כך היה ניקיטה מתבונן בחזיונות זרים ומוזרים שצצו במוחו, אשר פעל במנותק מרצונו בתוך הצפיפות הלוהטת, הדחוסה, שבראשו פנימה.
הצמרמורת התעצמה וגברה. מזמן לזמן מיששה ליובה באצבעותיה את מצחו של ניקיטה ובדקה את הדופק בפרק־ידו. מאוחר בלילה השקתה אותו במים רתוחים פושרים, פשטה את שמלתה ושכבה לצד החולה מתחת לשמיכתו, כי ניקיטה פירכס בקדחת וצריך היה לחמם אותו. ליובה חיבקה את ניקיטה ואימצה אותו אליה, והוא הצטנף כפקעת מרוב צינה והצמיד את פניו לשדיה, כדי לחוש ביתר ממשות את החיים הזרים, שֶׁנַעֲלים היו ויפים מחייו, ולהשכיח מלבו את הייסורים ואת גופו המרעיד והריק. אבל חבל היה לניקיטה למות דווקא עכשיו – לא על עצמו היה חס, כי־אם חשש פן תינטל ממנו האפשרות לגעת בליובה ובחיי הזולת – ולכן שאל את ליובה בלחש, האם יחלים או ימות? היא הרי למדה, וחייבת לדעת.
ליובה אימצה בידיה את ראשו של ניקיטה וענתה לו:
“אתה תבריא במהרה… בני־אדם מתים משום שהם חולים לבדם ואין מי שיאהב אותם, ואילו אתה נמצא עכשיו אתי…”
ניקיטה התחמם מעט ושקע בשינה.
כעבור שלושה שבועות החלים ניקיטה. בחוץ כבר נפל השלג, פתאום נשתרר שקט מסביב וניקיטה פרש לו לחרוף בבית אביו. הוא לא רצה להפריע לליובה עד שתסיים את האקדמיה ושכלה יתפתח עד לתכלית השלמות, הרי גם היא בת דלת־העם. האב שמח לבן שחזר, אף כי היה מבקר אצלו בביתה של ליובה פעם בשלושה ימים ותמיד היה מביא מזון לבן ושי זה או אחר לליובה.
שוב החל ניקיטה לעבוד בנגריה ביום, ובערב היה מבקר אצל ליובה, וכך היה חורף לו בשלווה את חורפו, כי ידע שבאביב תהיה ליובה אשתו ואז יתחילו חיים מאושרים, ארוכים. לפעמים היתה ליובה נוגעת בו, מטלטלת אותו, בורחת ממנו ורצה על פני החדר ואז – לאחר המישחק – היה ניקיטה מנשק בזהירות על לחיה. אך בדרך־כלל אסרה עליו ליובה לנגוע בה ככה סתם.
“אחרת אמאס עליך, והרי נצטרך עוד לחיות ביחד את כל החיים!” טענה. “ואני לא טעימה עד־כדי־כך: זה רק נדמה לך…”
בימי המנוחה היו יוצאים ליובה וניקיטה לטייל מחוץ לעיר בשבילי החורף, או שהיו צועדים חבוקים־למחצה על פני הקרח בנהר פוטודאן הנרדם, ומרחיקים ללכת למטה לאורך זירמת המים הקיציים. ניקיטה שכב על בטנו והסתכל למטה מתחת לקרח, שם ביצבצו המים הזורמים לאטם. גם ליובה השתרעה לידו והם נגעו זה בזה, עקבו אחרי הזרם הצנוע ואמרו, מה מאושר הוא נהר פוטודאן, הנה הוא זורם אל הים, והמים שמתחת לקרח יזרמו לאורך חופי ארצות רחוקות, שם צומחים עכשיו פרחים ומצייצות ציפורים. ליובה הרהרה מעט בדבר וציוותה על ניקיטה לקום מיד מעל הקרח: ניקיטה היה לבוש כעת מעיל־מוכין של אביו; המעיל היה קצר מכפי מידתו, לא חימם אלא מעט, וניקיטה עלול היה להצטנן.
כך היו שניהם מתרועעים באורך־רוח כמעט במשך כל חודשי החורף הארוכים, נאנקים מתוחלת אושרם הקרב ובא. גם הנהר פוטודאן נחבא כל אותו זמן מתחת לקרח ותבואת־החורף נמנמה מתחת לשלג – תופעות אלה שבטבע הרגיעו ואף ניחמו את ניקיטה פירסוב: לא לבו בלבד קפוא וקבור לפני בוא האביב. בחודש פברואר, בהתעוררו בבוקר, היה מקשיב קשב רב – האם נשמע כבר זימזום הזבובים החדשים; וכשיצא לחצר היה תולה את עיניו ברקיע ובאילנות הגן השכן: אולי כבר הגיעו ממרחקים הציפורים הראשונות. אבל האילנות, העשבים ורימות הזבובים עוד ישנו במעמקי אוניהם ובניצתם.
באמצע פברואר אמרה ליובה לניקיטה, שבחינות־הגמר מתחילות אצלה בעשרים לחודש, משום שרבה הדרישה לרופאים ואין בכוחו של העם לחכות עוד. במרְץ באות הבחינות לסיומן, – ואז, גם אם לא יזוז השלג, גם אם יוסיף הנהר לזרום מתחת למעטה־הקרח אפילו עד חודש יולי, שמחת־לבם תקדים את חומו של הטבע.
בימים אלה – עד שיבוא חודש מרץ – ביקש ניקיטה לנסוע מחוץ לעיר, להפיג את תוחלתו הממושכה עד שיתחילו חיי־הצוותא עם ליובה. בנגרית רהיטי־הכפר התנדב ניקיטה לצאת עם בריגדת־הנגרים לתקן רהיטים במועצות הכפריות ובבתי־הספר במקום.
ובינתיים – סמוך לחודש מרץ – התקין האב בניחותא שי לזוג הצעיר – ארון גדול, בדומה לזה שהיה בדירתה של ליובה בימים ההם, כשהיתה אמה כלתו־כמעט. הנגר הזקן ראה את חייו כשהם חוזרים על מעגלם השני או השלישי. אפשר היה לתפוס זאת בשכל, אבל אין לשנות, כמדומה, דבר; ואביו של ניקיטה נאנח, שם את הארון על המזחלה, והסיע אותו אל דירתה של כלת בנו. השלג הפשיר ונמס אל מול השמש, אבל האיש הזקן כוחו עוד היה במותניו, והוא סחב את המזחלה על אף התנגדות גופה השחור של האדמה שנתערטלה. בסתר לבו חשב, שגם הוא עצמו היה מסוגל בהחלט לשאת את הנערה הזו, ליובה, לאשה, אם גם לא העז לעשות כך עם אמהּ; אבל דומה שיש בכך משום בושה, והבית חסר בו השפע הדרוש כדי לפנק ולמשוך אליו בחורה צעירה כגון זו. ומכאן הסיק אביו של ניקיטה, שהחיים אינם מתוקנים כלל. הנה הבן, אך זה חזר מן המלחמה ושוב עוזב את הבית, והפעם לנצח. ולא תהיה לו ברירה, לזקן, אלא לאסוף לביתו מישהי, תהא זו אפילו אחת המחזרת על הפתחים – לא לשם חיי־משפחה, אלא כדי שיימצא במעונו יצור חי נוסף, בבחינת ארנבת או קיפוד מבויית: גם אם יפריע לחיות וְיַרְבֶּה זוהמה, הרי שבלעדיו אין האדם אדם.
אביו של ניקיטה מסר לליובה את הארון ושאל, מתי עליו לבוא לחתונה.
“כאשר יחזור ניקיטה: אני מוכנה!” אמרה ליובה.
באישון־לילה הלך האב אל הכפר, מרחק כעשרים וורסטאות, שם עבד ניקיטה בעשיית ספסלים לבתי־הספר. ניקיטה ישן על הריצפה בכיתה ריקה, אך האב העיר אותו ואמר לו, שהגיע הזמן ללכת העירה – השעה כשרה לחתונה.
“אתה תלך ואני אשלים במקומך את מלאכת הספסלים!” אמר האב.
ניקיטה חבש את כובעו, ובו־ברגע, בלי לחכות עד אור הבוקר, יצא ברגל לדרכו, לעיר המחוז. לבדו הלך כל מחציתו השניה של הלילה, בשטחים שוממים; רוח־השדה שוטט בקרבתו כמתעתע, פעם היכה בפניו, פעם נשב לו בגבו, ולעיתים אף היה פורש כליל אל גיא רוגע שבצדי הדרך. האדמה השתרעה אפלה במידרונות ובשדות־החריש שבגבעות, השלג גלש ממנה למטה, נדף ריח של מים רעננים ושל עשבים שנשרו בסתיו־אשתקד. אבל הסתיו כבר נשתכח מלב, זמנו חלף – עכשיו היתה האדמה דלה ופנויה, היא תלד הכל מחדש – יצורים שעוד לא חיו מעולם. ניקיטה לא נחפז בדרכו אל ליובה; טוב היה לו בדימדומי הלילה, על אדמה צעירה זו שאינה זוכרת דבר, ששכחה את המתים כולם ונעלם ממנה מה תלד בחומו של הקייץ החדש.
לעת בוקר ניגש ניקיטה אל ביתה של ליובה. פתיתי־כפור קלילים נחו על הגג המוכר ועל מסד הלבנים – מן־הסתם, מתוקה עכשיו שנתה של ליובה על משכבה המחומם; וניקיטה עבר על פני הבית, שלא לעורר את כלתו, לא לצנן את גופה בשל חפץ־לבו.
בערבו של אותו יום הלכו ניקיטה פירסוב וליובוב קוזניצובה ונרשמו לנישואין במועצה המחוזית, ואחר־כך הלכו אל חדרה של ליובה ולא ידעו במה יעסקו עכשיו. מצפונו של ניקיטה נקפו על שום שהאושר בא עליו בכליל־שלמותו, ועל שום שהנפש שהוא נזקק לה יותר מכל מבקשת היתה למזג את חייה בחייו, כאילו היה צפון בו משהו נשגב ויקר־ערך. הוא משך את ידה של ליובה אליו והחזיק בה שעה ארוכה; ערבה לו כף־ידה החמה, הוא חש בה את הלמות הלב האוהב אותו והיה הוגה בסוד הטמיר: מדוע מחייכת אליו ליובה ואוהבת אותו בלי שידע על מה. הוא עצמו הרגיש בדיוק גמור, מדוע כה יקרה ליובה ללבו.
“קודם־כל נאכל!” אמרה ליובה ומשכה את ידה מתוך ידו.
היום הכינה משהו: עם סיום לימודיה באקדמיה קיבלה מילגה כפולה – צורכי־מזון וכספים.
מבוייש כלשהו טעם ניקיטה ממאכליה הטעימים והמגוונים של אשתו. הוא לא זכר שמישהו כיבד אותו אי־פעם בארוחה בחינם כמעט, לא נזדמן לו לבקר אצל אנשים לשם הנאה, ובנוסף על כך גם לסעוד אצלם.
לאחר שסיימו לאכול, קמה ליובה מאצל השולחן, פרשה זרועותיה לקראת ניקיטה ואמרה:
“נו!”
ניקיטה התרומם וחיבק אותה במורך־לב, חושש היה להזיק איכשהו לגוף העדין, המיוחד הזה. ליובה אימצה אותו אליה לעזור לו, אבל ניקיטה ביקש: “אנא, חכי, כל־כך כואב לי בלב” – וליובה הניחה לבעלה.
דימדומים פשטו בחצר וניקיטה רצה להסיק את התנור כדי שיהיה אור, אבל ליובה אמרה: “אין צורך, הרי כבר סיימתי את לימודי והיום יום חתונתנו”. אז החל ניקיטה להציע את המשכב ובינתיים התפשטה ליובה בנוכחותו, בלי שתחוש בושה בפני בעלה. ואילו ניקיטה פרש אל מעבר לארון אביו ושם פשט בחופזה את בגדיו ואחר כך שכב ליד ליובה לישון את שנת הלילה.
בבוקר השכים ניקיטה לקום; הוא טאטא את החדר, הסיק את התנור להרתיח את הקומקום, הביא מן הפלוש דלי מים לרחיצה ולבסוף לא ידע מה עליו לעשות עוד עד שתתעורר ליובה. הוא ישב על הכיסא ונתעגם: עכשיו מן־הסתם תצווה עליו ליובה ללכת אל אביו ולא לחזור, כי מסתבר שצריך לדעת איך להתענג, ואילו ניקיטה אינו מסוגל לענות את ליובה לשם אושרו שלו, כל אונו הולם בלבו פנימה ופורץ אל הגרון, בלי להישאר בשום מקום.
ליובה התעוררה והביטה אל בעלה.
''אל תתעצב, לא כדאי", אמרה בחיוך. “הכל יסתדר אצלנו”.
“הניחי לי לשטוף את הריצפה”, ביקש ניקיטה, “מלוכלך פה”.
“טוב, שטוף”, הסכימה ליובה.
“מה עלוב הוא וחלש מרוב אהבתו אלי!” הרהרה ליובה במיטה, “מה חביב ויקר הוא לי, גם אם אהיה בתולה לנצח על ידו!… ואולי יאהב אותי פחות ביום מן הימים, ואז יהיה איש חזק!”
ניקיטה זחל על הריצפה וסמרטוט רטוב בידו, הוא ניקה את הרפש מעל לוחות הריצפה וליובה צחקה לו במיטתה.
“הנה אני אשה נשואה!” עלצה בינה לבין עצמה והגיחה עטופת כותונת־לילה מתוך השמיכה.
לאחר שגמר ניקיטה לנקות את החדר ניגב בסמרטוט לח את כל הרהיטים, אחר־כך מהל בדלי מים קרים וחמים והוציא את האגן מתחת למיטה, כדי שליובה תוכל להתרחץ.
לאחר שתיית התה נשקה ליובה לבעלה על מצחו והלכה לעבודתה בבית־החולים; היא אמרה שתחזור הביתה בשלוש. ניקיטה מישש את מצחו במקום שם נשקה לו אשתו, ונשאר לבדו. בעצמו לא ידע מדוע לא הלך היום לעבודה – נדמה לו שעכשיו הוא מתבייש להמשיך לחיות, ואולי בכלל אין בכך צורך: לשם מה, אם־כן, ישתכר כסף ללחם? הוא החליט לסיים איכשהו את ימיו, עד שיכלה כולו מבושה ומעצב.
ניקיטה בדק את המצוי בדירה, גילה מזונות והכין ארוחה בת מנה אחת – רביכה עם בשר. ובתום העבודה הזו נשכב על המיטה ופניו כלפי מטה, והחל לחשב את הזמן שנותר עד שיפשירו מי הנהרות, והוא יוכל להטביע את עצמו בפוטודאן.
“אחכה עד שיזוז הקרח: עוד מעט!” אמר בקול רם כדי להרגיע את עצמו, ונרדם.
ליובה הביאה ממקום עבודתה שי – שני אגרטלים עם פרחי חורף; הרופאים והאחיות ברכו אותה לנישואיה והיא נהגה בהם בגינוני חשיבות ותעלומה, כמו אשה לכל דבר. בחורות צעירות מקרב האחיות והמטפלות קינאו בה, ועובדת מסורה אחת מעובדות בית־המרקחת שאלה את ליובה בנימה של אמון – האם זה נכון או לא, שהאהבה היא משהו קסוּם, והנישואין מתוך אהבה – אושר שאין למעלה ממנו? ליובה ענתה שכל זה אמת צרופה, הרי לשם כך חיים האנשים בעולם.
בערב שוחחו הבעל ואשתו זה עם זה. ליובה אמרה, שאולי יוולדו להם ילדים ויש לחשוב על כך מבעוד זמן. ניקיטה הבטיח לעבוד שעות נוספות בנגריה ולהכין רהיטי ילדים: שולחן קטן, כיסא ועריסת־נדנדה.
“המהפכה תישאר כבר לתמיד, עכשיו טוב ללדת ילדים”, אמר ניקיטה. “לעולם לא יהיו עוד ילדים אומללים!”
“לך קל לדבר, והרי ללדת אצטרך אני!” נעלבה ליובה.
“יכאב לך?” שאל ניקיטה. “אם כן, מוטב שלא תלדי, רק שלא תתעני…”
"לא, אני אתגבר בוודאי'', נעתרה ליובה.
בדימדומים היא הציעה את המשכב, וכדי שלא יהיה צר המקום הצמידה למיטה שני כיסאות לרגליים, ואמרה שישכבו לרוחב המיטב. ניקיטה שכב במקום שיעדה לו ליובה ונשתתק, ולאחר חצות בכה בשנתו. אבל ליובה לא נרדמה שעה ארוכה, היא שמעה את דמעותיו ובזהירות מחתה בקצה־הסדין את פניו הישנים של ניקיטה, ובבוקר, כשהתעורר, שוב לא זכר את תוגת הלילה.
מאז זרמו חייהם המשותפים עם שטף הזמן. ליובה היתה מרפאה אנשים בבית־החולים, וניקיטה עשה רהיטי כפר. בשעות הפנאי ובכל ימי א' בשבוע הוא היה מטפל בחצר ובבית, אף כי ליובה לא ביקשה זאת ממנו – היא עצמה כבר לא ידעה בדיוק למי שייך הבית. לפנים היה הבית רכושה של אמא, אחר־כך הפכו אותו לרכוש המדינה, אבל המדינה שכחה על כך – איש מעולם לא פקד את הבית לבדוק אם הוא עדיין שלם, ולא דרש שכר־דירה. לניקיטה לא היה הדבר איכפת כלל. כשמזג־האוויר האביבי נעשה יציב, השיג אצל מכרים של אביו צבע־נחושת ירוק וצבע מחדש את הגג ואת התריסים. ובאותה שקדנות שיפץ צעד־אחר־צעד את המחסן הרעוע שבחצר, תיקן את השער ואת הגדר והתכונן לחפור מרתף חדש, שכן הישן התמוטט.
הנהר פוטודאן כבר זע מקפאונו. פעמיים הלך ניקיטה אל החוף, התבונן במים הזורמים והחליט לא למות כל עוד ליובה סובלת אותו, וכששוב לא תוכל לשאתו – אז יספיק עוד לגווע, הן הנהר לא במהרה יקפא. את העבודות בחצר ובבית עשה ניקיטה כדרכו ללא־חיפזון, שלא לשבת בחדר ולא להימאס על ליובה לחינם. וכשכילה את כל מלאכתו היה גורף אל כנף־חולצתו חימר מן המרתף הישן ונכנס אתו אל הבית. שם היה מתיישב על הריצפה ומפסל מהחימר דמויות של בני־אדם וכל מיני חפצים, נטולי צורה ומשמעות – סתם פרי דמיון־סרק, כגון הר שצומח ממנו ראש של בהמה או שורש של עץ. השורש היה דומה לשורש ממש, אבל מסובך כל־כך, צפוף ומפותל, הסתעפות אחת לפותה במשנֶיהָ, וכולו מכרסם ומענה את עצמו, עד אשר התבוננות ממושכת בשורש היתה מעוררת רצון לישון. בעודו שקוע במלאכת־החימר היה ניקיטה מחייך בלי משים חיוך של ברכה ושל אושר, וליובה ישבה לידו על הריצפה, תיקנה את הלבנים, פיזמה שירים שקלטה אוזנה בימים עברו וליטפה דרך־אגב ביד אחת את ניקיטה – פעמים החליקה על ראשו ופעמים דיגדגה תחת בית־שחיו. בשעות אלה חי לו ניקיטה בלב מעונה וכנוע ולא ידע, אם דרוש לו עוד משהו רב־עוצמה ונעלה מזה. או שהחיים קטנים הם בעצם, כמו אלה שאותם הוא חי כעת. אבל ליובה הביטה אליו בעיניים לֵאוֹת, מלאות טוב־לב סבלני, כאילו הטוב והאושר היו לה לעמל מפרך. אז היה ניקיטה מועך את צעצועיו, שב והופך אותם לחימר ושואל את אשתו, אם צריך להסיק את התנור כדי להרתיח מים לתה, או אולי יש ללכת לאיזה מקום לשם עניין כלשהו.
“לא צריך”, חייכה ליובה. “אעשה את הכל בעצמי…”
וניקיטה הבין שהחיים יש בהם גדוּלה, אבל אולי אין הם לפי כוחותיו, ואף אין הם מצטמצמים כולם בתוך לבו הפועם – מרתקים הם יותר, יקרי־ערך ועזים יותר בתוכה של נפש אחרת, שנבצר ממנו לפענחה. הוא לקח דלי והלך לשאוב מים מן הבאר העירונית, שמימיה זכים יותר ממי הבריכות ברחוב. בשום דבר, בשום עבודה שהיא, לא יכול היה ניקיטה להפיג את יגונו והיה מפחד, כמו בילדותו, מפני הלילה הממשמש ובא. לאחר ששאב את המים, נכנס ניקיטה עם דלי מלא אל אביו וישב אצלו להתארח.
“וכי מה, את החתונה לא ערכתם כלל?” שאל האב. "הסתדרתם לכם בחשאי, לפי הנוסח הסובייטי?''
"עוד נערוך'', הבטיח הבן. “הבה נעשה ביחד שולחן קטן, כיסא ועריסת־נדנדה. תדבר מחר עם הנגר הראשי, שיתנו לנו חומר, הרי בוודאי יהיו לנו ילדים!”
“מדוע לא, אפשר”, הסכים האב. "אבל ילדים עדיין לא צריכים להיות אצלכם. עוד לא הגיע הזמן…''
כעבור שבוע גמר ניקיטה להכין את כל רהיטי־הילדים הנחוצים; כל יום היה נשאר בנגריה שעות נוספות ועמל בשקדנות. והאב שיכלל את החפצים עד גמירה וצבע אותם.
ליובה אספה את כל חפצי התינוק אל פינה אחת, קישטה את שולחנו של הוולד־לעתיד בשני עציצי־פרחים ופרשה על מיסעד־הכיסא מגבת רקומה חדשה. ברחשי־תודה על נאמנותו כלפיה וכלפי ילדיה האלמוניים, חיבקה ליובה את ניקיטה, נשקה לו על צוארו, נצמדה אל חזהו והתחממה שעה ארוכה בקרבת האיש האוהב, כי ידעה שאי־אפשר לעשות יותר כלום. וניקיטה הוריד את ידיו והסתיר את לבבו ועמד דומם לפניה, משום שלא רצה להתחזות כחזק בעודו חסר־ אונים.
אותו לילה לא ארכה שנתו של ניקיטה, הוא התעורר זמן־מה לאחר חצות. שעה ארוכה שכב בדומיה והאזין לצלצולי הפעמון בעיר – שתים־עשרה וחצי, אחת, אחת וחצי: צלצול אחד בכל פעם. על הרקיע, מעבר לחלון, נתפרשה צינת ערפילים – השחר טרם עלה, רק העלטה נעה, המרחב הריק התערטל לאיטו, וכל החפצים בחדר וגם רהיטי־הילדים החדשים החלו להתבהר לנגד העין, אבל בתום הלילה הכבד שחלף הם נראו עלובים ולֵאים, כאילו קראו לעזרה. ליובה זעה מתחת לשמיכה ונאנחה; אולי לא ישנה גם היא. אם כך ואם כך, ניקיטה קפא על מקומו והיטה אוזן. אבל ליובה לא זעה עוד, שוב נשמעה נשימתה הקצובה, וניקיטה חש נחת־רוח על שליובה שוכבת לידו והיא חיה, ונפשו כה קשורה בנפשה, והיא אינה מעלה על הדעת בחלומהּ, שהוא, בעלהּ, קיים לידה. ולוואי שתהיה שלמה ומאושרת, ואילו ניקיטה די לו, לשם חיים, בהכרה זו בלבד. הוא נרדם בשלווה, כי ניחמה אותו שנתה של הנפש הקרובה, החביבה, ואז שב ופקח את עיניו.
ליובה היתה בוכה בזהירות, כמעט בלי להשמיע קול. היא משכה את השמיכה מעל לראשה, ושם התענתה בבדידות, חונקת את יגונה כדי שיגווע ללא־צליל. ניקיטה הפך את פניו אל ליובה וראה אותה מכוּוצת בעליבותה מתחת לשמיכה, נושמת נשימות תכופות ומתחבטת ביסורים. ניקיטה שתק. לא כל צער יש לו ניחומים: יש צער המגיע לקיצו רק לאחר שהלב נידלדל עד־תום, או בעקבות שיכחה ממושכת, או בפיזור־הדעת בתוך הטרדות השוטפות של חיי היומיום.
לעת בוקר נרגעה ליובה. ניקיטה חיכה לרגע זה, הרים את כנף־השמיכה והסתכל בפניה של אשתו. ישנה היתה בשלווה, אפופת־חמימות, כנועה, בדמעות שיבשו…
ניקיטה קם, התלבש חרש ויצא החוצה. בוקר חיוור נולד בעולם, קבצן עובר־אורח צעד באמצע הרחוב ותרמילו מלא. ניקיטה פנה בעקבותיו של האיש, כדי שיהיה לו, כביכול, טעם כלשהו ללכת לאיזה מקום. הקבצן יצא אל מחוץ לעיר ופנה לעבר הכביש הגדול, אל פרבר קַנְטֶמִירוֹבְקָה, שם מתכנסים מימים־ימימה שווקים גדולים וחיים אנשים אמידים; אומנם, לעניים נתנו שם תמיד נדבות זעומות, עד שנאלצים היו לחפש להם מחיה דווקא בכפרים רחוקים ודלים. אבל על קנטמירובקה נסוכה היתה בטלה מצודדת, אפשר היה לחיות בשוק ולהתבונן בהמוני האנשים, וכך לבדר מעט את הנפש.
הקבצן וניקיטה הגיעו לקנטמירובקה לעת צהריים. בקצה הפרבר ישב הקבצן ליד תעלה, פתח את תרמילו והחל לאכול ביחד עם ניקיטה, ואילו בפרבר עצמו נפרדו דרכיהם, שכן לקבצן היו כוונות משלו ואילו לניקיטה לא היתה כוונה כלשהי. הוא ניגש אל השוק, התיישב בצילה של סוכת־רוכלים, וחדל לחשוב על ליובה, על פגעי החיים ועל עצמו.
שומר־השוק התגורר בשוק כעשרים וחמש שנה והתפרנס כל הימים בשפע עם אשתו הזקנה בריאת־הבשר חשוכת־הילדים. מהסוחרים ומן החנויות הקואופראטיביות היה מקבל שיירי־בשר ומיני פסולת, ומכרו לו במחיר הקרן בדים לתפירה וכן גם מצרכים למשק־הבית כגון חוטים, סבון וכיוצא־באלה. אף הוא עצמו סחר כבר מזמן במיכלי אריזה ריקים ופגומים, ואת הרווחים היה מפקיד בקופת־חיסכון. לפי תפקידו חייב היה לטאטא את האשפה בשוק, לשטוף את כתמי הדם מן הדוכנים בשוּרת הקצבים, לנקות את בית־השימוש הציבורי, ובלילות לשמור על החנויות והדוכנים. אבל למעשה היה רק מהלך בלילות על פני השוק לבוש פרווה חמה ואת העבודה השחורה הטיל על היחפנים והקבצנים שהיו לנים בשוק; אשתו היתה זורקת כמעט בכל יום את שיירי חמיצת־הבשר מאֶמש לעביט־השופכין, והשומר יכול היה לפרנס תמיד פושט־יד כלשהו תמורת ניקוי בית־השימוש.
אשתו היתה מטיפה לו תמיד, שלא יעסוק בעבודה השחורה – הרי זקנו המגודל כבר הלבין כהוגן, והוא כעת איננו סתם שומר, אלא מפקח.
אבל האִם אפשר להרגיל את הנודד או את הקבצן לעמל מתמיד, אפילו כשמזונותיו מוגשים לו: הוא יעבוד יום, יאכל מה שנותנים לו, יבקש תוספת ואחר כך יעלם במרחבי המחוז.
בזמן האחרון היה השומר מגרש לילה־לילה אדם אחד, שלמחרת היה תמיד חוזר ובא. כשהיה השומר ניגש אליו בעת שנתו ומטלטל אותו, היה האיש קם והולך לו בלי לענות כלום, ואחר־כך נמצא שוב יושב או שוכב אי־שם מאחרי דוכן מרוחק. פעם אחת רדף השומר לילה תמים אחרי אותו בן־בלי־בית, ודמו אף המה בו מתשוקה לְענות, לדכא את היצור הזר, המיוגע הזה… פעמיים זרק עליו השומר את המקל ופגע בראשו, אבל היחפן בכל זאת נעלם מעיניו עם שחר – כנראה נטש לגמרי את כיכר השוק. ולעת בוקר שוב מצא אותו השומר – הוא שכב על גג בור השופכין שמאחרי בית־השימוש, בחוץ. השומר קרא לַישֵׁן; הלה פקח את עיניו, אבל לא ענה כלום, תלה את מבטו בשומר ושוב נרדם באדישות גמורה. השומר חשב שהאיש אילם; הוא תקע את גולת מטהו בבטנו של הישן ואותת לו בידו שילך אחריו.
בדירתו הממשלתית הנקיה – מיטבח וחדר אחד – נתן השומר לאילם לטעום מתוך סיר של חמיצה קרה עם פתיתי־שומן ולאחר הסעודה ציווה עליו לקחת בפלוש מטאטא, את, מגרפה ודלי עם סיד, ולשפשף את השטח הציבורי עד שיהיה נקי. האילם הביט אל השומר בעיניים מעורפלות; מן־הסתם, הוא היה גם חירש… אבל לא, כנראה שרושם זה היה מוטעה, כי האילם לקח בפלוש את החומר ואת הכלים הנחוצים, כפי שאמר לו השומר – מכאן שהוא שומע.
ניקיטה עשה את מלאכתו בדייקנות, והשומר בא אחר־כך לבדוק, מה הספיק לעשות. בתור התחלה היתה עבודתו משביעת־רצון, ועל־כן הוליך השומר את ניקיטה אל מאהל־הסוסים וציווה עליו לגרוף את הזבל ולהוציאו בקרונית.
בבית פקד השומר על אשתו, שמהיום והלאה לא תשפוך לעביט את שיירי ארוחות הערב והצהריים, אלא תאסוף אותם בקלחת מיוחדת: שיאכל האיש האילם.
“ואולי תצווה גם להשכיב אותו לישון בחדר־האורחים?”, שאלה עקרת־הבית.
“הבלים!”, פסק הבעל. “שילוּן בחוץ: הוא לא חירש – שישכב ויקשיב, ואם יבואו גנבים, הוא ירוץ להגיד לי… תני לו מחצלת, הוא כבר ימצא לו מקום ויציע…”
ימים רבים התגורר ניקיטה בשוק הפרבר. לאחר שנגמל מן הדיבור, החל גם למעט לחשוב, מיעט להיזכר במה שעבר עליו, והתענה פחות. רק לעיתים רחוקות היתה נחה מועקה על לבו, אבל הוא נשא אותה ללא הרהורים, ותחושת היגון נתעמעמה אט־אט עד שחלפה כליל. הוא כבר התרגל לחיות בשוק, והמוני העם, שאון הקולות ומאורעות היום הסיחו את דעתו מעצמו ומענייניו – מן המזון, מן המנוחה, מן הרצון לראות את אביו. ניקיטה עבד בלי הפוגה. אפילו בלילה, כשנרדם בתוך ארגז ריק בשוק שֶׁנָדם, היה בא אליו השומר־המפקח ומצווה עליו לנמנם ולהאזין, ולא לישון כמו מת: “הכל יכול לקרות”, אמר השומר, “אתמול תלשו נוכלים שתי קורות מן הדוכן, פוּד שלם של דבש זללו בלי לחם…” ועם שחר כבר החל ניקיטה בעבודתו, הוא נחפז לנקות את השוק לפני שיתכנסו ההמונים; גם במשך היום לא הניחו לו לשבת לנוח, פעם חייב היה להעמיס זבל על עגלת העיריה, ופעם – לחפור בור חדש לשופכין ולכלוך, או למיין ארגזים ישנים, שהשומר היה מקבל בחינם מידי הסוחרים ומוכר אחר־כך בכפרים לוחות־לוחות; – עבודה היתה לו תמיד.
באמצע הקייץ חבשו את ניקיטה בבית־הסוהר כחשוד בגניבת סחורות מסניף הצרכניה הכפרית שבשוק. אבל לאחר שנחקר זיכו אותו מכל אשמה, משום שהאילם, שכוחותיו תשו כמעט לגמרי, היה יותר מדי אדיש לכל האישומים. החוקר לא מצא באופיו של ניקיטה, ובעבודתו הצנועה כעוזר־לשומר בשוק, שום סימנים שיעידו על תאווה לחיים ועל חשק לתפנוקים ולתענוגות – אפילו את מנתו בבית־הסוהר לא היה מכלה עד תומה. החוקר הבין שאדם זה איננו יודע את ערכם של חפצים אישיים או ציבוריים, ובתיק לא נמצאו עובדות אישום ממשיות. “אין טעם ללכלך את בית־הסוהר באדם כזה!”, פסק החוקר.
ניקיטה ישב בבית־הכלא חמש יממות בלבד, ומשם חזר אל השוק. השומר־המפקח כבר אזלו כוחותיו בלי עזרתו, ומשום כך רבה היתה שימחתו כשהאילם חזר והופיע ליד דוכני השוק. הזקן הביא אותו לדירתו, האכילו חמיצה טריה חמה, ובכך סטה ממנהגי הסדר והחיסכון במשק־ביתו. “יאכל פעם – לא נתרושש!”, הרגיע את עצמו השומר־המפקח הזקן, “אחר כך שוּב יאכל שיירים קרים מארוחות־של־אתמול, כשיישאר משהו!”
“לך לגרוף את האשפה בשוּרת דוכני־המכולת”, הורה השומר לניקיטה, לאחר שזה כילה לאכול את חמיצת אדוניו.
ניקיטה חזר לעבודתו הרגילה. ההרגשה שהרגיש את עצמו רפתה בו עכשיו עד מאוד, והוא לא חשב כמעט כלום, מלבד מה שצץ וחלף באקראי בראשו. יגיע הסתיו והוא ישכח מן־הסתם לחלוטין מי הוא, וכשיראה את המעשים הנעשים מסביבו, לא יהיה לו יותר מושג עליהם; יחשבו להם האנשים שאדם זה חי את חייו בעולם – לאמיתו של דבר הוא רק יימצא כאן, יתקיים לו בתוך השיכחה, בעליבות־השכל ובקהות־החושים, כמו בתוך חַמימות ביתית, במיסתור מוּגן מפני צער עז־כמוות…
זמן מה לאחר שיחרורו מבית־הכלא, בשלהי הקייץ, כאשר נתארכו הלילות, ביקש פעם ניקיטה לנעול, כמוטל עליו, את דלת בית־השימוש, והנה עלה משם קול שקרא אליו:
“חכה, בחור, אל תנעל!… האם גם מכאן גונבים אוצרות?”
ניקיטה חיכה לאיש הקורא; מן המיבנה יצא אביו עם שק ריק תחת בית־שחיו.
“שלום, ניקיט!”, אמר האב ולפתע פרץ בבכי מעורר־רחמים, מתבייש בדמעותיו ולא מוחה אותן, כדי שלא יחשבו שהן קיימות. "ואנחנו חשבנו שהלכת מזמן לעולמך… משמע, בריא ושלם אתה?''
ניקיטה חיבק את אביו שכחש ונשתוחח – עכשיו נתעורר בו הלב, שכבר נגמל מרגשות.
אחר־כך הלכו הם אל השוק הריק מאדם ומצאו מחסה במעבר שבין שני דוכנים.
“ואני באתי לכאן לקנות גריסים, הם יותר זולים פה”, הסביר האב. "והנה, אתה רואה, אחרתי, השוק נתפזר לו… עכשיו אלוּן כאן, ומחר אקנה ואחזור הביתה… ואתה, מה אתה עושה פה?''
ניקיטה ביקש לענות לאביו, אבל גרונו הִצְחיח והוא שכח כיצד משמיעים קול. הוא השתעל ולחש:
“אני – סתם ככה… וליובה חיה?”
“היא הטביעה את עצמה בנהר”, אמר האב. “אבל הדייגים ראו אותה מייד, הוציאו אותה וטיפלו בה – גם בבית־החולים שכבה, והתאוששה”.
“ועכשיו היא חיה?”, שאל ניקיטה חרש.
“כן, לעת־עתה לא נפטרה”, אמר האב. “לעיתים קרובות פורץ לה דם מהגרון: כנראה שהצטננה כשהטביעה את עצמה. זמן לא נוח בחרה לה – מזג־האוויר נשתבש, המים היו קרים…”
האב הוציא לחם מכיסו, פרס חציו לניקיטה ושניהם לעסו מעט לארוחת־ערב. ניקיטה שתק והאב פרש על האדמה את השק והתכונן לשכב.
“ואתה, יש לך מקום?”, שאל האב. “אם לא, תשכב אתה על השק ואני אסתדר על האדמה. אני לא אצטנן, אני כבר זקן…”
“ומדוע ליובה הטביעה את עצמה?”, לחש ניקיטה.
“מה, כואב לך בגרון?”, שאל האב. "זה יעבור… היא מאד התייסרה בגללך, התגעגעה, זוהי הסיבה… חודש ימים היתה מהלכת ומהלכת על חוף פוטודאן, מאה ורסטאות קדימה ואחורה. היא חשבה שטבעת בנהר, ושתצוף עוד, היא רצתה לראות אותך. והנה, מסתבר שאתה חי כאן. רע הדבר…''
ניקיטה הרהר בליובה ושוב נתמלא לבו צער וכוח.
“תלון כאן לבדך, אבא”, אמר ניקיטה, “ואני אלך לראות את ליובה”.
"לך'', הסכים האב. “עכשיו נעים ללכת, קריר. ומחר אחזור הביתה, אז נוכל לשוחח…”
כשיצא ניקיטה אל מחוץ לפרבר החל לרוץ על פני הכביש הגדול הריק־מאדם. הוא נתעייף והאיט את צעדיו, ואחר־כך שוב חזר לרוץ על פני השדות האפלים, באוויר החופשי, הצח.
מאוחר בלילה דפק ניקיטה על חלונה של ליובה ונגע בתריסים, שלפנים צבע אותם בצבע ירוק – עכשיו נראו התריסים כחולים מחמת אפילת הלילה. הוא הצמיד את פניו לזגוגית החלון. מן הסדין הצחור שצנח מעל למיטה עלה אור חיוור, וניקיטה ראה את רהיטי־התינוק שעשה ביחד עם אביו – הם נשמרו בשלמותם. אז דפק ניקיטה בכוח על מיסגרת החלון. ושוב לא נענתה ליובה, לא ניגשה אל החלון כדי לראות אותו.
ניקיטה קפץ מעבר לפישפש, נכנס אל הפלוש ומשם לחדר – הדלת לא היתה נעולה: האדם שהתגורר פה לא דאג לשמור על הרכוש מפני גנבים.
על המיטה, מתחת לשמיכה, שכבה ליובה, מכוסה מעל לראשה.
“ליובה!”, קרא לה ניקיטה חרש.
“מה?”, שאלה ליובה מתחת לשמיכה.
היא לא ישנה. אולי שכבה לבדה שרויה באֵימה ובחולי, או נדמה היה לה שהדפיקות בחלון וקולו של ניקיטה הם חלום שחלמה.
ניקיטה התיישב על פאת המיטה.
“ליובה, זה אני באתי!”, אמר ניקיטה.
ליובה ניערה את השמיכה מעל פניה.
“בוא אלי מהר!”, ביקשה בקולה הרך כמקודם, ופרשה את זרועותיה אל ניקיטה.
ליובה פחדה שכל זה ייעלם מייד; היא אחזה בידיו של ניקיטה ומשכה אותו אליה.
ניקיטה חיבק את ליובה בכוח שהיה מבקש להכיל בתוך הלב המשתוקק את הנפש האחרת, האהובה – אבל מייד נתן דעתו למעשהו ובושה תקפה אותו.
“לא כואב לך?”, שאל ניקיטה.
“לא, אינני חשה כאב”, ענתה ליובה.
הוא חשק את כולה, כדי שתתנחם, ואון אכזרי רחוּם עלה בו. אבל גם באהבה הקרובה שאהב את ליובה לא ידע ניקיטה שמחה גדולה מזו שידע עד כה – הוא רק חש שלבו שולט עכשיו בכל אברי גופו, ומשתף את הדם בעונג הדל, שאין להימנע ממנו.
ליובה ביקשה את ניקיטה שיסיק, אולי, את התנור, הרי עוד שעה ארוכה יהיה חושך בחוץ; שתאיר השלהבת את החדר, ממילא שוב איננה רוצה לישון, היא תחכה עד שיעלה השחר ותסתכל בפניו של ניקיטה.
אבל בפלוש לא היו עצים. משום כך עקר ניקיטה שני לוחות־עץ מן המחסן, פיצל אותם לשבבים והסיק את תנור־הברזל. כשהשתלהבה האש, פתח ניקיטה את דלת התנור כדי שהאור יצא החוצה. ליובה ירדה מעל המיטה והתיישבה על הרצפה מול ניקיטה, סמוך לאור.
“לא איכפת לך עכשיו, לא חבל לך לחיות אתי?”, שאלה.
“לא, לא איכפת”, ענה ניקיטה. “אני כבר התרגלתי להיות מאושר אתך”.
“תגביר את האש בתנור, כי קר לי”, ביקשה ליובה.
היא היתה לבושה עכשיו רק בכותונת־לילה בלויה, וגופה שכחש הרעיד באפילה הקרירה של השעה המאוחרת.
1937
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.