מתוך ילדותה של ליוּבֶרס

 

1    🔗

ליוּבֶרְס נולדה וגדלה בפֶּרְם. כמו בובותיה וספינות־הצעצוע שלה, היו גם זכרונותיה טובעים לימים בתוך פרוות־הדובים הצמריריות, שהבית היה מלא בהן. אביה ניהל את עסקי־המכרות של לוּנְיֶבְסְק והיו לו לקוחות רבים מקרב בעלי בתי־החרושת שעל גדות נהר צ’וּסוֹבַאיָה.

לפרוות שניתנו במתנה היה שפע של שיער וצִבען שחור־ערמוני. הדובה הלבנה שבחדר־הילדים דומה היתה לכריזנטמה ענקית המַּשִׁירָה את עלעליה. פרווה זו נרכשה במיוחד בשביל "חדרה של זֶ’נִיצְ’קָה'', והיא נבחרה ברוב חיבה, נקנתה לאחר עמידה על המקח בחנות, והובאה הביתה בידי שליח.

את הקיִץ נהגו לבלות מעברו השני של נהר קַאמָה, בבית־הקייט. באותן שנים היו משכיבים את ז’ניה לישון בשעה מוקדמת. כך לא יכלה לראות את ניצנוצי־אורותיו של מוֹטוֹבִילִיחָה. אבל פעם אחת חלף רטט עז בגופה של חתולת־האנגורה שנבהלה בשנתה, וז’ניה נעורה. היא ראתה את המבוגרים יושבים במירפסת. ענפי עץ־האלמון התלויים מעל לקורות סבוכים היו וניגרים כמו כתם של דיו. התה בכוסות היה אדום. חפתי־השרוולים והקלפים – צהובים, ציפוי הבד – ירוק. זה דמה להזיה. אך לאותה הזיה היה שֵם משלה, שהיה ידוע גם לז’ניה: משַׂחקים קלפים.

אבל בשום־פנים אי־אפשר היה להגיד מהו שנתחולל מעברו השני של הנהר, הרחק־הרחק: שֵם לא היה לו, לא היה לו צבע ברור ולא קווים מפורשים: נסער היה, נלבב וקרוב קירבת־נפש, ולא היה הזיה – שלא כמו זה שריטן ורחש בתוך ענני עשן־הטבק, והיה מטיל צללים קרירים שהרעידו ברוח על גבי קורות־האכסדרה הכתומות. ז’ניה פרצה בבכי. האב נכנס לחדרה והסביר לה. המטפלת האנגליה הסבה את פניה אל הקיר. דברי־ההסבר של האב היו קצרים:

– “זהו מוטוביליחה. בושה! ילדה גדולה כמוך… תִּשְׁנִי!”

הילדה לא הבינה כלום וברגש של סיפוק עילעה את דימעתה המתגלגלת. הרי לא נחוץ היה לה אלא זה – לדעת מהו שמו של הבלתי מובן: מוטוביליחה. בלילה ההוא עדיין היה בכך כדי לפרש את הכל, מפני שבלילה ההוא עוד היה בשֵם משום פשר מלא, נוסך מרגוע ילדותי.

אך כשבא הבוקר היא החלה שואלת שאלות – מה זה מוטוביליחה, ומה עושים שם בלילה, ונודע לה שמוטוביליחה הוא בית־חרושת, בית־חרושת ממשלתי, ועושים שָׁם ברזל־יציקה, ומברזל היציקה… אבל זה כבר לא עניין אותה; היא ביקשה לדעת – אולי מה שקרוי “בתי־חרושת” הוא בעצם סוג מיוחד של ארצות, ומי שוכן בהן. אבל את השאלות האלה לא שאלה, ומשום־מה העלימה אותן בכוונה־תחילה.

בבוקר ההוא היא יצאה מתוך אותה ינקוּת שבה היתה שרויה עוד בליל אמש. לראשונה בחייה החלה חושדת בו, בַּנראה־לעין, כי מצוי בו משהו שאותו הוא משאיר בינו לבין עצמו, וגם אם יבחר לגלותו לאחרים, הרי שֶׁרַק לאותם בריות היודעים לצעוק ולהעניש, אלו שמעשנים ונועלים את הדלתות על בריח. בפעם הראשונה בחייה לא אמרה את כל מה שחשבה, ובדומה לאותו מוטוביליחה חדש, העלימה את החשוב ביותר, את החיוני וחסר־המנוח.

השנים חלפו. מלידה הסכינו הילדים עם נסיעותיו של אביהם והתרגלו אליהן עד כדי כך, שוויתור על ארוחת־צהריים והיעדרות־תמיד מארוחת־הערב נעשו בעיניהם למין סגולה של אבהוּת. אך לעיתים קרובות יותר ויותר מצאו עצמם משחקים ומשתובבים, אוכלים ושותים בחדרים שעמדו ריקים מאדם וחוגגי־שיממון, והטפות־המוסר הצוננות של האנגליה לא יכלו לשמש תחליף לנוכחותה של האם, אשר מילאה את הבית כולו כובד רווי־מתיקות של מזג עיקש ומהיר־חימה, כמו מטען חשמלי מוּכר וקרוב אל הלב. מבעד לווילונות הסתננו קילוחי היום הצפוני הרוגע. הוא לא חייך. שידת־האלון דומה היתה כבעלת־שֵׂיבה. כלי־הכסף נערמו כבדים וחמורי־ארשת. על גבי מפת השולחן נעו ידיה של האנגליה, הרחוצות באזוביון; היא לא פסחה על איש וניחנה במלאי־סבלנות שאין לו שיעור. תחושת־הצדק שלה עמוקה היתה בה־במידה שספרֶיה וחדרה היו נקיים מרבב ומסודרים תמיד. משהגישה את הצלחות, השתהתה המשרתת בחדר האוכל ונפנתה ללכת למטבח רק כדי להביא את המנה הבאה. הכל היה נעים ונוח, אבל עצוב נורא.

וכיוון שלילדה היו אלה שנים של חשדנות ובדידות, של תחושת־חטא ושל מה שלבנו נוטה לקרוא לו בשם הצרפתי “כריסטיאניזם” מפני שפשוט אי־אפשר לכנות את כל זה בשם “נצרות” – כיוון שכך, דומה היה עליה לפעמים, כי לא יתכן שחייהָ יהיו טובים יותר, וגם אסור שיהיו, – בגלל הקילקול שבנפשהּ ועל שום שאין בה חרטה. וכך מגיע לה. ועם כל זאת – אבל עד לתודעתם של הילדים לא הגיעו הדברים מעולם – ועם כל זאת, היה פה גם משהו הפוך בתכלית, שכן ישותם אחוזה היתה חלחלה ותועה ללא־שביל, סתוּרה ומבולבלת בשל הדרך שבה נהגו בהם ההורים כאשר היו בבית; לא שההורים היו חוזרים הביתה – חוזרים היו אל הבית.

הלצותיו הנדירות של האב היו כושלות בדרך־כלל, ועל־פי־רוב גם שלא־לעניין. הוא חש בכך, וחש גם שהילדים מבינים זאת היטב. חוט של מבוכה עגמומית היה משוך תמיד על פניו. כשבא לכלל רוגז, היה נהפך לאדם זר לחלוטין, זר בתכלית הזרות, ובעצם אותו הרגע היה יוצא מכליו. אלא שאל הזר מתייחסים בשוויון־נפש. הילדים מעולם לא ענו לו במלים של חוצפה.

אולם הטרוניה שיצאה מחדר־הילדים ונשקפה אילמת מתוך עיניהם נתקלה כעבור זמן־מה באטימותו הגמורה. הוא לא הבחין בה. מחוסן בפני כל פגיעה, עלוב־נפש שלא ניתן להכירו בכלל – אב זה מעורר היה אימה, בניגוד לאב המרוגז, הזר. הוא נגע ללבה של הילדה, ובמידה פחותה – גם ללב הבן.

ואילו האם הטילה מבוכה בשני הילדים כאחד. היא הרעיפה עליהם ליטופים והעניקה להם מתנות בשפע, והיתה מבלה בחברתם שעות על גבי שעות דווקא כאשר רצו בזה פחות מכל. הדבר העיק על מצפונם הילדותי שכן חשו עצמם בלתי־ראויים, וכינויי־החיבה המוזרים והטרופים שהעתיר עליהם החוש האמהי שלה נראו להם כמכוּונים אל מישהו אחר.

ותכופות, כאשר היתה משתררת בנפשם שלווה בהירה־להפליא והם לא חשו באותם פושעים שבתוך־תוכם – כאשר הַטָּמִיר, החרד מפני חשיפה, הדומה לחוֹם שלפני אַדֶּמֶת, היה סר מעל מצפונם, – אז ראו את אמם מתנכרת, מתחמקת מפניהם, וזעמה מתלקח ללא סיבה. בא הדוור. המכתב היה מיועד לאמא. היא נטלה אותו בלי מלה של תודה. “לכי לחדרך!”. הדלת נטרקה. הם הרכינו את ראשיהם דומם וישבו בלב שומם, מתמכרים לתהיה עגומה, מתמשכת.

בתחילה קרה לעיתים שהיו פורצים בבכי. כעבור זמן, אחרי פרץ־זעם עז מקודמיו, החלו פוחדים. עם חלוף השנים נתגלגלו הדברים והיו לאיבה כמוסה, שהיכתה שורשים אשר הלכו והעמיקו בנפשם.

כל מה שעשה את דרכו מן ההורים אל הילדים היה מחטיא את המטרה, מגיע מן הצד, כביכול לא בילדים היה הכוח־המניע אלא בסיבות צדדיות כלשהן, וזה היה נוסך כעין תחושה של ריחוק, כמו מאז־ומעולם, ושל סוד עלוּם, כמו יבבה העולה מעבר לשערי־העיר בלילה, כשכולם שוכבים לישון.

מצב זה הוא שחינך את הילדים. הם לא הבינו זאת, שהרי גם מִבֵּין המבוגרים רק מתי־מעט יודעים, וקשובים לזה אשר בונה, תופר ומעצב אותם. רק את יחידי־הסגולה מכניסים החיים בסוד המעשה שהם עושים; החיים יותר מדי אוהבים את מלאכתם, ומשוחחים תוך־כדי עבודה רק עם מי שמייחל להצלחתם ורוחש חיבה לכליהם. לעזור להם אין בכוחו של איש, להפריע – יכול כל אחד. איך אפשר להפריע להם? הנה כך. אם להפקיד בידי העץ עצמו את הדאגה לצמיחתו, יזרים העץ את כל כוחותיו אל תוך הענפים, או אל השורש, או שיבזבז את כל־עצמו על עלה אחד ויחיד, משום שישתכח ממנו היקום, שבו עליו לראות דוגמא ומופת, – וכך, ביצרו דבר אחד מתוך אלף, סופו שייצור באלפים אותו הדבר עצמו.

וכדי שלא יהיו סיקוסים בנשמה – כדי שלא תתקפח צמיחתה, וכדי שהאדם לא ימזוג מאטימותו אל תוך עיצובה של ישותו בת־האלמוות – הונהגו אמצעים מאמצעים שונים שיבדרו את דעתו הסקרנית והנלוזה ויסיחוה מן החיים, שאינם אוהבים לעשות את מלאכתם בפנֶיהָ ושוקדים תמיד להתחמק ממנה: לשם כך הונהגו כל הדתות הראויות לשמן, כל המושגים הכלליים, וכל דעותיהם־הקדומות של הבריות, ובראשן – המובהקת והמבדרת מכולן – הפסיכולוגיה.

הילדים כבר יצאו מגדר ינקוּת היולית. מושגי העונש, השכר, הגמול והצדק כבר חדרו דרך־ילדוּת אל תוך נפשם והסיחו את דעתם הצידה, בהניחם לחיים לעשות בהם את אשר חשבו לנכון, לְרב־ערך ומרהיב ביפיו.

 

2    🔗

מִיס Hawthorn לא היתה נוהגת כך. אבל באחת מאותן התקפות סתומות של הַעַתרת־עדנה על הילדים, גערה הגברת ליוברס בַּאנגליה על דבר של כלום, והיא נעלמה מן הבית. במהרה, וכמו באקראי, צצה במקומה איזו צרפתיה שדופת־מראה. לימים זכרה ז’ניה רק זאת, שהצרפתיה דומה היתה לזבוב, ואיש לא רחש לה חיבה. שמה נשתכח כליל, וז’ניה אף לא ידעה, בין איזה צלילים והברות ניתן היה לשוב ולהתקל בו. היא זכרה רק שהצרפתיה צעקה עליה בתחילה, ואחר־כך לקחה מספריים וגזרה מפרוות־הדוב את המקום שהוכתם בדם.

נדמה היה לה שמעתה יצעקו עליה תמיד, כאב־הראש לא יעבור לעולם ויוסיף להציק עד אין סוף, ולעולם שוב לא יתפרש לה אותו עמוד בספרהּ האהוב, שהיה צף במעומעם לנגד עיניה, כמו מקראה־של־בית־ספר אחרי ארוחת־הצהריים.

אותו יום נתמשך נוראות. האם לא היתה בבית באותו יום. ז’ניה לא הצטערה על כך. נדמה היה לה אפילו, שהיא שמחה על היעדרהּ.

במהרה צלל אותו יום ארוך אל תוך השיכחה, בין הצורות passé ו־futur antérieur, בין השקאת היקינתונים והטיול ברחובות סיבירסקַאיָה ואוֹחאנסקַאיָה. כל־כך נשתכח אותו יום מן הלב, עד כי באורכו של האחר, השני למניין בחייה, הבחינה וחשה רק לעת ערב, כאשר היתה קוראת לאור המנורה והסיפור המתנהל־בעצלתיים השיא אותה אל הירהורים בטלים למאותיהם. לימים, כשהיתה נזכרת באותו בית ברחוב אוֹסינסקַאיָה שבו גרו אז, היה הבית מופיע לעיניה תמיד כפי שראתה אותו בערבו של היום הארוך ההוא, השני. הוא היה באמת ארוך עד מאוד. בחצר היה אביב. מבשיל תוך ייסורים וחולני, האביב באוּרָל מתפרץ לבסוף בתנופה ובסער, בתוך לילה אחד, ואז הוא זורם הלאה לדרכו, בתנופה ובסער. המנורות רק הבליטו את ריקנותו של אוויר הערב. הן לא הפיצו אור, אלא התנפחו, מבפנים, כמו פירות מוכי־חולי, מחמת אותה מַיֶמֶת שהִצְבתה את כיפות־הזכוכית התפוּחוֹת שלהן. הן נעדרו. הן נקלעו לאן שנקלעו, למקומותיהן הראויים, אל השולחנות, והיו משתלשלות מן התיקרות המעוטרות־תבליטים, בחדרים, שם היתה הילדה רגילה לראותן. אולם השתייכותן של המנורות לחדרים פחותה היתה לאין־שיעור מהשתייכותן לרקיע האביבי, שאליו, דומה היה, נצמדו עד־תום, כמו כוס מיים אל מיטת־החולה. בנפשן פנימה נמצאות היו ברחוב, שם היה דיבורה של המשרתת רוחש בתוך האדמה הלחה, והטיפוֹת שדללו והלכו קפאו למשך הלילה והיו לקרח. אכן, לְשָׁם היו המנורות נעלמות בערבים. ההורים נסעו. אך בעצם דומה שהאם אמורה היתה לחזור באותו יום. באותו היום הארוך, או שמא למחרתו. כן, כנראה. אבל, ייתכן שהיא הגיעה במפתיע, שלא־במכוּון. גם זה ייתכן.

ז’ניה נכנסה למיטה וראתה, שהיום היה ארוך בגלל אותה הסיבה, – כמו ביום ההוא, ובתחילה היה בדעתה למצוא מספריים ולגזור את המקומות האלה מכותנתה ומן הסדינים, אבל אחר־כך החליטה לקחת פודרה מן הצרפתיה ולשפשף את הכל בלבן, וכבר הספיקה לאחוז בפודריה, כאשר נכנסה הצרפתיה לחדר והיכתה אותה. החטא נתמקד כולו בפודרה.

– “היא מתפדרת! רק זה עוד היה חסר”.

עכשיו הבינה סוף־סוף. מזמן כבר שמה לב.

ז’ניה פרצה בבכי בשל המכות, בשל הצעקות ובשל העלבון; ובשל כך שבעודה חשה עצמה חפה מן החשדות שתלתה בה הצרפתיה, ידעה שחבוי בה משהו שהיה – היא הרגישה זאת – גרוע לאין־ערוך מאותם חשדות. צריך היה – הרגש היה עז עד לקהות־החושים, וְהָלַם בשוקיים וברקות – צריך היה, לא־ברור בשל מה ולשם־מה, להסתיר את הדבר, בכל דרך שהיא ובעד כל הון שבעולם. פרקי־הגוף הכואבים שטים היו בלחש־פיתוי מהפנט ורצוף. מתיש עד עילפון, לחש־הפיתוי הזה נבע מן הגוף, אשר הסתיר מן הילדה את פישרו של כל אותו עניין; מעשה־פושע, כפה עליה לראות בדמה הניגר מין מְאֵרָה, מעוררת־בחילה ונתעבת. "! "Menteuse. לא נותר אלא להכחיש, ולהיחבא בעקשנות בתוך מה שהיה מָאוּס יותר מכל, ונמצא אי־שם בין חרפת הבַּעֲרוּת לבין הקָּלון שבאירועי־הרחוב. לא נותר אלא לרעוד בשיניים מהודקות, להיחנק בדמעות ולהיצמד אל הקיר. אי־אפשר היה לקפוץ אל תוך נהר הקאמה, משום שהיה עוד קר ועל הנהר צפו גושי־הקרח האחרונים.

לא היא ולא הצרפתיה לא שמעו בעוד־מועד את צלצול־הפעמון. האנדרלמוסיה שקמה נספגה במעבה פרוות־הדובים השחורות־ערמוניות, וכאשר נכנסה האם כבר היה מאוחר מדי. בהיכנסה ראתה את הילדה שטופת־דמע, ואת הצרפתיה סמוקה כולה. היא תבעה הסבר. הצרפתיה הודיעה בקול בוטה כי – לא ז’ניה, לא – votre enfant. כך אמרה – כי בּתהּ מפדרת את פניה, וכי היא הבחינה בדבר וניחשה אל־נכון עוד מקודם. האם לא הניחה לה לסיים את דבריה – בבֶּהלה שתקפה אותה לא היה גם שמץ של העמדת־פנים: לילדה עדיין לא מלאו שלוש־עשרה.

– “ז’ניה – אַתְּ? אל־אלוהים, לאן הגיעו הדברים!” (לאם נדמה היה באותו רגע, שבמלה זו נאמר בפירוש כי היא ידעה עוד מקודם שבתהּ מידרדרת מדכי אל דכי, אלא שהיא לא נקטה בעוד־מועד באמצעים הנאותים – והנה הילדה נמצאת כבר בשפל־מדרגה שכזה). "ז’ניה, אמרי את כל האמת – אחרת תצטערי! – מה עשית עם''… – עם הפודריה, ביקשה הגברת ליוברס לומר, כנראה, אבל אמרה: “עם הדבר הזה” – והיא חטפה את “הדבר הזה” ונפנפה בו.

– “אמא, אל תאמיני ל־M–lle! אני אף־פעם לא…” והיא פרצה בבכי־תמרורים.

אולם האם שמעה בבכי הזה נימות מרושעות שלא היו בו; היא חשה עצמה אשמה, ונבהלה בתוך־תוכה. היה עליה, כך חשבה, לתקן את הכל, היה עליה, גם בניגוד לטבע האמהי, “להתעלות ולנקוט באמצעים החינוכיים שמכתיב ההגיון”. היא החליטה שלא להיכנע לחמלה; וגמרה בדעתה לחכות עד שישכך נחשול־הדמע אשר עינה אותה עד למעמקי הלב.

היא התיישבה על המיטה והישירה מבט שלֵו וריקן אל קצה כוננית־הספרים. ניחוח של בשמים יקרים נדף ממנה. כאשר נרגעה הבת, היא שבה ופנתה אליה בשאלות. ז’ניה חלפה במבטה על פני החלון, בעיניים נפוחות מבכי, ועילעה את דמעותיה. הקרח צף, ומן־הסתם, געש. כוכב הבהיק. מחוספס, צונן ובלי חילופי־גונים, בצליל של מתכת השחיר הלילה השומם. ז’ניה הסבה עיניה מן החלון. בקולה של האם נשמע איום של קוצר־רוח. הצרפתיה עמדה ליד הקיר, כולה כובד־ראש וריכוז של עקרונות חינוכיים. ידה נחה על שרשרת־שעונה בתנוחה של שליש צבאי. ז’ניה שוב הביטה אל הכוכבים ואל נהר הקאמה. ההחלטה גמלה בה. למרות הקור וגושי־הקרח. והיא קפצה. מסתבכת בדבריה, במלים לא־דומות ונוראות, סיפרה לאם על זה. האם הניחה לה לספר את סיפורה עד תום, רק מפני שנתמלאה פליאה למראה להט־הנפש שהשקיעה הילדה במסירת ההודעה הזאת. להבין – הלא הבינה הכל כבר על־פי המלה הראשונה. לא, לא: על־פי הדרך שבה בלעה הילדה את רוקה לפני שפתחה בדברים. האם הקשיבה מתוך חדווה, מלאת אהבה, ולבה נכמר בה מעדנה כלפי הגוף הקטן הכחוש הזה. תשוקה עלתה בה לפול על צווארה של הבת ולפרוץ בבכי. אבל – העקרונות החינוכיים. היא קמה מן המיטה והסירה בתנופה את הסדין. היא קרבה אליה את הילדה והחלה מלטפת את ראשה אט־אט, בחיבה וברוך.

– “ילדה טו…” נפלט מפיה בחטף. בתנועה רחבה ורועשת ניגשה אל החלון והסבה אליהן את גבה.

ז’ניה לא ראתה את הצרפתיה. דמעות עמדו, האם עמדה – החדר כולו היה מלא אותה.

– “מי מסדר את המיטה?”

לשאלה לא היה טעם. הילדה נרעדה. חבל היה לה על גרוּשה. ואז, בשפה הצרפתית המוכרת לה, בביטויים שלא הכירה, נאמר דבר־מה: מלים חריפות. ואחר־כך – שוב אליה, בקול שונה לגמרי:

– “ז’ניצ’קה, לכי לחדר־האוכל, ילדתי, גם אני אבוא לשם מייד ואספר לך, איזה בית־קייט נפלא שכרנו לקייץ, אבא ואני, בשבילכם… בשבילנו”.

המנורות שוב היו אלו המוכרות־מאז, כמו בחורף, בבית, עם הליוברסים – חמות, שקדניות, נאמנות. על פני מפת־הצמר הכחולה השתעשעה פרוות־הנמיה של אמא. “זכינו אתעכב במכרה־בְּלַאגוֹדַאט חכי לסוף הפסחא אם…”; את השאר אי־אפשר היה לקרוא: המיברק היה מקופל בקצהו. ז’ניה התישבה בקצה־הספה, עייפה ומאושרת. ישבה בצניעות ובלב טוב, בדיוק כדרך שהתישבה כעבור מחצית השנה בקצה הספסל הצהוב, הקר, במסדרון הגימנסיה ביֶקַאטֶרִינְבּוּרְג, כאשר גמרה לענות בהצטיינות על שאלות הבחינה שבעל־פה בלשון הרוסית, ונודע לה שהיא “יכולה כבר ללכת”.

למחרת בבוקר אמרה לה האם מה עליה לעשות במקרים כאלו, ושאין בכך כלום, ושלא צריך לפחד, זה עוד יחזור לא־פעם. לשום־דבר לא קראה בשמו ולא הסבירה דבר, אך הוסיפה שמעתה תשגיח בעצמה על לימודיה של ז’ניה, שכן שוב אין בדעתה לצאת למסעות.

הצרפתיה פוטרה בשל רשלנות, לאחר שְׁהִיָּה של חודשים מעטים בקרב המשפחה. כאשר שכרו למענה כירכרה והיא כבר ירדה במדרגות, פגשה ברופא שעשה את דרכו למעלה. הוא ענה על קידתה ללא שמץ של מאור־פנים ולא אמר לה אף מלה אחת לפרידה. היא הבינה שהוא כבר יודע הכל, הזדעפה ומשכה בכתפיה.

המשרתת עמדה על סף הדלת הפתוחה, לקדם את פניו של הרופא, ובחדר־המבוא, שם ישבה ז’ניה, היה שאון הצעדים ושאון אבני־הרחוב המהדהדות נשמע משום־כך שעה ארוכה שלא־כרגיל. וכך נחקקה בזיכרונה פרשת אותה הַבְשָׁלָה ראשונה של נשיותה: המולת קירקושו של הרחוב, המתעורר עם שחר, מתמהמה במדרגות וחודר ברעננותו אל תוך הבית; הצרפתיה, המשרתת והרופא – שתי פושעות ואיש אחד של אֵמון ושל סוד – רחוצים, מחוטאים בתוך האור, בַּצינה ובצלילי המדרגות החורקות.

היה אפריל חמים, שטוף־שמש. “הרגליים, נגבו את הרגליים!” – הידהד חללו הבהיר, החשוף, של הפרוזדור, מקצה אל קצה. פרוות־הדובים סולקו למשך הקייץ. החדרים עמדו נקיים, עטו פנים חדשות ונאנחו בהקלה ובמתיקות. כל היום, כל היום המתמשך, המתמהמה בערגת־עילפון בלי שתשקע השמש, בכל הפינות ובאמצע החדרים, על פני זגוגיות־החלון הנשענות אל הקיר ובתוך המראות, בגביעי־המיים ובאווירו הכחול של הגן – ללא־שובע וללא־רווי, במיצמוץ־עיניים ותוך התייפייפות, צחק והשתולל הלילך, ורחצו, מתמוגגים, פרחי־העוּזנית. יממות תמימות נישא לַהַגָן המשמים של החצרות. הן הכריזו כי הלילה הודח מכסאו, ובדיבור חפוז ומתלהלה, כל היום כולו, מתוך עילפון שנסך שינה כמו סם, טענו כי הערב לא ישוב עוד, והן לא תנחנה לאיש לישון. “הרגליים, הרגליים!” – אבל האדמה בערה מתחתם, הם חזרו שיכורים מן החוץ, אוזניהם מלאו צלצול שמבעדו לא הבינו את הנאמר, הם פרצו פנימה, לגמור מהר־מהר את הגמיעה והלעיסה, על מנת שיוכלו לסלק בחריקה צורמנית את כסאותיהם ולרוץ בחזרה, אל תוך היום המבקיע במפולש את הערב, אל היום, שם היה העץ המייבש את עליו מן הגשם משמיע את נקישותיו הקצרות, שם צייצה התכלת בקול חד, חודר, והאדמה השמנונית הבהיקה כאילו התיכוּהָ באש. הגבול בין הבית והחצר ניטשטש. הסמרטוט לא היה בו כדי לשטוף את כל העקבות. הרצפות נתכסו בקרום רפש יבש ובהיר, וחרקו.

האב הביא אתו שפע של ממתקים ונפלאות. הכל בבית נעשה נעים להפליא. בקול רישרוש לח הכריזו האבנים על הופעתן מתוך נייר־המשי שהיה משנה אט־אט את צבעו ונעשה שקוף יותר ויותר ככל שהוסרה, שיכבה אחר שיכבה, מעטפתן של אותן חבילות לבנות, רכות כמלמלה. אחדות דמו לטיפות של חלב־שקדים, אחרות – לנתזי צבע־מיים כחול, שוב אחרות – לנטף קרוש על פני נתח־גבינה. הללו היו עוורות, מנומנמות או שקועות בהזייה, ואילו באחרות היה ניצוץ של משובה, כמו עסיס קפוא של תפוזי־דם. באלו לא היה רצון לגעת. יפות היו על פני הנייר המקציף, שמעליו התבלטו כשזיף בקליפתו העמומה.

שלא כדרכו הירבה האב להרעיף חיבה על הילדים, ותכופות היה מלווה את האם בצאתה העירה. חוזרים היו בצוותא ונראו עליזים ושבעי־רצון. והעיקר – שניהם היו שלווים, נינוחים ומסבירי־פנים, וכאשר היתה האם מעיפה באב מבט חטוף של תוכחה מבודחת, דומה היה כי היא שואבת את השלווה הזאת מתוך עיניו, שלא־גדולות היו ולא־יפות, ושופכת אותה לאחר־מכן מתוך עיניה שלה, הגדולות והיפות, ומציפה בה את הילדים ואת כל הסובבים.

פעם קמו ההורים משנתם מאוחר מאוד. ואז, לא־ברור מדוע, החליטו לנסוע לאכול ארוחת־בוקר על אוניה שעגנה במזח, ולקחו עמם את הילדים. לסֶריוֹזָ’ה נתנו לטעום בירה קרה. כל זה מצא־חן בעיניהם כל כך, עד שנסעו לאכול ארוחת־בוקר על האוניה גם בפעם אחרת. הילדים ממש לא הכירו את הוריהם. מה היה להם? הילדה שרויה היתה בעינוגי חמדה נדהמת, והאמינה שכך יהיה עכשיו לתמיד. הם לא נצטערו כשנודע להם, שבקיץ זה לא יסיעו אותם אל בית־הקייט. עד מהרה שב האב ונסע לדרכו. בבית הופיעו שלושה ארגזי־מסע ענקיים, צהובים, עם חישוקים חזקים מהודקים.

 

3    🔗

הרכבת אמורה היתה לצאת לדרכה בשעת־לילה מאוחרת. ליוברס כבר היה שם מזה חודש, וכתב שהדירה מוכנה. עגלונים אחדים נהגו את סוסיהם בצעדים זעירים אל בית־הנתיבות. קירבתו ניכרה על פי צבע הכביש. הוא נעשה שחור, ופנסי־הרחוב הלמו בברזל־היציקה החוּם. מן הגישרון נשקף נהר הקאמה, ומתחתם נפער ופרץ במנוּסה בּוֹר שחור כפיחַ, עמוס כולו כובד ודאגה. כחץ נישא הבור מהם והלאה, ושם, הרחק־הרחק, מן העבר השני, נבהל והגביר תאוצתו, מיטלטל עם המחרוזת המרצדת של המרחקים המאותתים אורותיהם.

נשבה רוח. צלליותיהם ניתקו מן הביקתות ומן הגדרות כעוֹפוֹת מבוהלים, והיו משתברות ומתערסלות באוויר החרוּש. נדף ריח של תפוחי־אדמה. העגלון שלהם יצא מתוך שורת הארגזים והסלים המקפצים לפניו, על מנת לעבור אותם. הם הכירו מרחוק את העגלה עם מטענם. העגלון השיג את עגלת־המטען. אוּלְיַאשָׁה צעקה משהו אל גבירתה ממרומי הצרורות הארוזים, אך קישקוש הגלגלים החריש את דבריה, היא טולטלה וקיפצה, ואִתה קיפץ קולה.

הילדה לא הבחינה בַּעצב בשל החידוש שבכל אותה המולה לילית, בשל המחשכים והצינה. הרחק־הרחק השחיר דבר־מה, אפוף מסתורין. מאחרי מחסני המזח התנודדו אורות, והעיר שטפה אותם במים בקירבת החוף וליד הסירות. אחר־כך נתרבה מספרם, והם נתקבצו בלהקות צפופות, שמנוניות, סומים כתולעים. על מזח ליוּבִּימוֹבְסְקַאיָה הכחילו, מפוכחים, גגות בתי־האריזה, ארובות, סיפונים. סירות־גרר נחו שם, מביטות בכוכבים. “זוהי חממה לעכברושים”, הרהרה ז’ניה. סבלים לבושי לבן הקיפו אותם. סריוז’ה קפץ ראשון. הוא הביט לצדדים והתפלא מאוד בראותו שהעגלון שהוביל את מטענם גם הוא כבר הגיע – הסוס הרים את ראשו, הקולר נזדקף, מזדקר ככרבולת, הסוס נשען אל דופן העגלה ובלם את הילוכו. והלא סריוז’ה במשך כל הנסיעה היה מהפך בדעתו, בכמה יפגר אחריהם המטען.

הילד עמד בכתונת־הגימנאזיסטים הצחורה שלו והתענג על קירבת הנסיעה. לשניהם היה זה מסעם הראשון, אבל הוא כבר הכיר ואהב את המלים: מוסך, קטרים, מסילה צדדית, נסיעה בקו ישיר, ובצירוף־הצלילים “מחלקה” דימה לטעום טעם של חלקלקוּת מתוקה. כל זה קסם גם לילדה, אבל היא נהנתה על פי דרכה שלה, בלי אותה שיטתיות־של־נערים שבהתלהבותו של אחיה.

לפתע ניצבה לצידם האם, כאילו צמחה מתוך האדמה. ניתנה הוראה למשרתים, להביא את הילדים אל המזנון. ומשם, מפלסת את דרכה בצעד גאה דרך ההמון, הלכה האם הישֵר אל אותו איש, שבתחילה, בחוץ, נתקרא בקול רם ומאיים בשם “מנהל־התחנה”, ולאחר מכן הוזכר תכופות בחילופי־צורה, בתוך מיני הדוחק השונים.

פיהוק נשתלט עליהם. הם ישבו ליד אחד מן החלונות שהיו כה מאובקים, כה יהירים ואדירי־מימדים, עד שנדמו כמיני לְשָׁכוֹת, בנויות מזכוכית של בקבוקים, שחובה להסיר בתוכן את הכובע. הילדה ראתה: מעבר לחלון – לא רחוב, אלא שוב חדר, אבל מרצין וקודר מזה שבתוך הצינצנת. ואל תוך אותו החדר מתגלגלים לאיטם קטרים, ונעצרים, בהשליטם אפלה מסביב; ואילו כשהם יוצאים לדרכים ומְפַנים את החדר, או־אז מתברר לפתע שאין זה חדר כלל, כיוון שמבעד לעמודים מבצבצים השמיים, ומן העבר ההוא נשקפים גיבעה, ובתים של עץ, ולשם הולכים, מתרחקים והולכים, אנשים; שם אולי קוראים עכשיו התרנגולים, וזה לא־כבר עבר גם מוביל־המיים, והותיר אחריו שלוליות…

היה זה בית־נתיבות של עיר־שדה, בלי הצפיפות וסילוני־האור של הכרך, עם נוסעים שהיו באים מן העיר הלילית ומגיעים תמיד מבעוד־זמן, עם שעות־המתנה ארוכות, עם דממה, ועם משפחות היוצאות להתישב בעיר אחרת – אלו ישנות היו על הריצפה, בין כלבי־צייד, ארגזי־מטען, מכונות עטופות בשקים ואופניים שלא כוסו.

הילדים שכבו לישון על הדרגשים העליונים. הילד נרדם מייד. הרכבת עדיין עמדה במקומה. דמדומי־שחר הפציעו, ולילדה התחוור אט־אט, שהקרון כחול כולו, נקי וקריר. ועוד התחוור לה… אבל גם היא כבר ישנה.

היה זה איש שמן עד מאוד. הוא קרא עיתון והתנדנד. כשהיו מסתכלים בו, היה מתגלה לעין כוחה של התנודה שהתא היה רווי אותה כולו ומוצף בה, כמו באור השמש. ז’ניה התבוננה בו מלמעלה באותה דקדקנות עצלה, שבה מהרהר או מסתכל במשהו אדם שהתעורר רענן אחרי שישן די־הצורך, ועודנו שוכב רק משום שהוא מחכה עד שההחלטה לקום תבוא מעצמה, בלי עזרה מצידו, נהירה וטבעית כמו מחשבותיו כולן. היא התבוננה בו, ושאלה את עצמה, מניין הופיע האיש בתוך תאם, ומתי הספיק להתלבש ולהתרחץ. לא היה לה מושג מה השעה. היא התעוררה זה־עתה – משמע, בוקר. היא התבוננה בו, ואילו הוא לא יכול לראותה: הדרגשים נמתחו באלכסון כלפי הקיר. הוא לא ראה אותה, שכן גם הוא היה מעיף מבט לפעמים מאחורי עיתונו – כלפי מעלה, באלכסון, לצדדים, וכאשר היה מרים את עיניו לכיוון מִשכבה, לא נפגשו מבטיהם: או שהיה רואה רק את המִזרון, או ש… אך היא מיהרה לקפל את רגליה ומתחה את גרביה שנתרופפו. “אמא – בפינה ההיא. היא כבר לבושה וקוראת בספר”, הסיקה ז’ניה מסקנת־עקיפין, מתוך שהיתה עוקבת אחרי מבטיו של השמן. “וסריוז’ה איננו שם למטה. היכן הוא, אם־כן?” – והיא פיהקה פיהוק מתוק והתמתחה. “חם נורא” – תפסה רק עתה, והביטה מעל לראשים אל החלון הסגור־למחצה. “והיכן האדמה?” – התפרץ קול בנפשה.

מה שראתה לא יתואר במלים. חורשת האגוז עתירת־הרחשים, שאל תוכה נשתפכה הרכבת בפיתולים של נחש, הפכה לְיָם, ליקוּם, למה שיחפוץ בו הלב – לַכל־בַּכל. החורשה רצה, עזת־צבעים וכולה אנחה, רחבה ותלולה מלמטה; היא הידלדלה, נצטופפה, רוותה עלטה ואז נקטעה לפתע, בהיותה כבר שחורה כלִיל. ומה שהזדקר שם, מעברו האחר של הגיא, דומה היה לענן־סופה ענקי, ירוק־צהבהב, מתולתל ומקורזל כולו, אשר שקע בהרהורים וקפא. ז’ניה עצרה את נשימתה ומייד חשה במהירותו הסוחפת של האוויר נטול־הגבולות, תפוס־השיכחה, ומייד הבינה שאותו ענן סופה איננו אלא חבל ארץ כלשהו, אזור כלשהו, שיש לו שֵם הררי רם, המהדהד מסביב, ומידרדר ביחד עם האבנים והחול אל העמק; וחורשת האגוז אינה חדלה אף לרגע ללחוש וללחוש את השם הזה: כאן, וְשָׁם, והנה גם שָׁ – – ם; רק אותו.

– “זהו – האוּרָל?”, שאלה את כל יושבי התא כשהיא מתכופפת מן הדרגש.

את כל שאריתו של המסע בילתה ז’ניה ליד חלון הפרוזדור, שממנו לא זזה. היא נצמדה אליו ומדי רגע שירבבה את ראשה החוצה. אחוזת חמדנות היתה. היא גילתה, שלהביט אחורה נעים מאשר להסתכל קדימה: מְיוּדָעֶיהָ אפופי־ההוד מתערפלים ואובדים במרחק. אחרי פרידה קצרה מהם, שבמהלכה מוגשים, אל מתחת לאף ממש, פלאים חדשים על גבי שרשרות רועמות, לקול שאון הנישא במאונך, עם נשיבה צוננת בעורף – היא חוזרת ומחפשת אותם. הנוף ההררי נפתח, והולך וצומח ומתרחב. ומיודעיה – אחדים נעשו שחורים, אחרים הוסיפו רעננות, אלו מתקדרים והללו – משרים קדרות. הם נפגשים ונפרדים, גולשים מטה ושוב מעפילים. והכל מתרחש בתנועת־סיבוב איטית שכזו, ככוכבים הנעים במסילותם, באיפוק חסכוני של נפילים, כחוט־השערה מן השוֹאָה, מתוך דאגה לשלמותה של האדמה. ועל כל התנועות המורכבות הללו מנצח שאון אדיר וחדגוני, הנעלם מאוזנו של האדם ואין דבר נעלם מעיניו. הוא נותן בהן את מבטו הנשרי, אילם ואפל, הוא עורך בהן בדיקה. כך מתהווה, מתהווה ומחדש את הוייתו רכס האורל.

היא נכנסה לרגע אל התא וצימצמה את עיניה מחמת האור העז. אמא שוחחה עם האדון הזר וצחקה. סריוז’ה התנועע בחוסר־מנוחה על גבי בד־הריפוד האדום, באחזו ברצועה המחוברת לקיר. אמא פלטה אל תוך אגרופה את החרצן האחרון, סילקה את אלו שהיו פזורים על שימלתה, ובתנועה גמישה ומהירה השליכה את כל האשפה אל מתחת לספסל. בניגוד למצופה, היה קולו של השמן דק, צרוד וסדוק. הוא סבל, כנראה, מקוצר־נשימה. האם הציגה לפניו את ז’ניה והושיטה לה מנדרינה. מצחיק היה האיש, וטוב־מזג מן־הסתם, ובדברו היה מגיש תכופות את ידו התפוחה אל פיו. דיבורו קלח בדחיסות, וכל אימת שגבר הלחץ היה נקטע פתאום. התברר שהוא עצמו מיֶקַאטֶרִינְבּוּרְג, וכבר עבר את האורל לאורך ולרוחב, והיטיב להכירו; וכאשר שלף מכיס־מיקטרנו שעון־זהב, הגישו ממש אל אפו וחזר וטמנו, ראתה ז’ניה איזה טוב־לב שפע מתוך אצבעותיו. כדרכם של שמנים, היה לוקח במחווה של נתינה, וידו היתה נאנחת ללא־הפוגה, כאילו מוגשת היתה לנשיקה, וקיפצה קלות, כאילו חבטה בכדור על הריצפה.

– “מייד נגיע”, אמר בלכסנו את עיניו, ולמרות שפנה דווקא אל הילד, משך את המלים ממנו והלאה, הצידה, ושירבב את שפתיו.

– “את יודעת, הוא אומר שיש עמוד על הגבול בין אסיה לאירופה, וכתוב עליו ‘אסיה’”, התפרץ סריוז’ה בהחליקו מן המושב, ומיהר לרוץ אל הפרוזדור.

ז’ניה לא הבינה ולא כלום, אך כשהסביר לה השמן במה המדובר, רצה אף היא לאותו הכיוון, לחכות לעמוּד; היא חששה שמא כבר החמיצה אותו. במוחה המוקסם הצטייר ‘גבול אסיה’ כמין חייץ פלאי וססגוני – אולי בדמות מוטות־הברזל החוצצים בין קהל־המבקרים לבין נמרי־הפוּמָה, ומתווים את תחומה של סכנה איומה, שחורה כלַיִל ומצחינה. היא ציפתה לאותו עמוד כמו למסך שיורם מעל למערכה הראשונה של טראגדיה גיאוגראפית, שעליה שמעה אגדות לרוב מפי אנשים שחזו בה, והתרגשות שכולה חג הציפה אותה על שזכתה אף היא, ומייד תראה במו־עיניה.

אולם הדבר שבגינו חזרה מקודם אל התא, לחברת המבוגרים, היה עדיין מתמשך בחדגוניות: קץ לא היה לו ליער עצי־האלמון האפורים, שלארכו עשתה הרכבת את דרכה גם לפני מחצית־השעה, והטבע לא התקין עצמו לקראת מה שהיה צפוי לה בעוד שעה קלה. ז’ניה רגזה על אירופה המאובקת, המשמימה, שהיתה משהה – ומרחיקה את התגלותו של הפלא. ומה עזה היתה תדהמתה, כאשר מעבר לחלון, כמו בתשובה לצריחתו הפראית של סריוז’ה, הופיעה בחטף ונחשפה בצדודית וטסה אל המרחק מין מצֵבה של בית־עלמין, נושאת עמהּ וממלטת מפני עצי־האלמון שרדפוה את השם האגדי המיוחל!

באותו רגע, כמו על־פי הסכם, נשתרבבו ראשים רבים מן החלונות בכל המחלקות, והרכבת, שהיתה נישאת במורד בתוך ענן של אבק, נתמלאה חיים. ולאחר שכבר עברו כיברת־דרך הגונה בתוך אסיה, עדיין הרטיטו המטפחות על הראשים הנישאים בטיסה, ואנשים החליפו מבטים, והיו ביניהם חלקי־פנים ומגודלי־זקן, וטסים היו בתוך ענני החול המתערבל, טסים לאורך אותו יער עצמו, יער האלמון המאובק, שלא מכבר היה עדיין אירופי, ועתה היה אסיאתי זה מכבר.

 

4    🔗

החיים נתגלגלו במסלול חדש. החלב לא הובא הביתה, אל המיטבח, בידי חלבנית: הביאה אותו בבקרים אוליאשה, בתוך צמד־כדים; והלחמניות היו אחרות, משונות, לא־של־פֶּרְם. המדרכות כאן היו ספק של שייש, ספק של בהט, עם בוהק גלי צחור. המרצפות סינוורו את העין גם בצֵל, כמו שמשות של קרח, ובלעו בשקיקה את צללי־העצים עוטי־ההדר, אשר ניגרו עליהן, והיו נמסים ומידללים. שונה לגמרי היתה כאן תחושת היציאה אל הרחוב, שהיה רחב ושטוף־אור, עם הרבה ירק.

– “כמו בפאריס”, חזרה ז’ניה על דברי אביה.

הוא אמר זאת ביום הראשון לבואם. היה נעים ומרווח. האב טעם משהו לפני צאתו אל בית־הנתיבות, ולא אכל אִתם ארוחת־צהריים. כלי־האוכל שלו נשארו נקיים ובהירים, כמו יקאטרינבורג, והוא רק פרש את המפית וישב במצודד והיה מספר משהו. הוא פתח את כפתורי מיקטרונו, וכותנתו הנוקשה הזדקרה לפנים, רעננה ושופעת־פאר. הוא אמר שזוהי עיר נהדרת, אירופאית, וצלצל כל אימת שנחוץ היה לסלק את הכלים ולהגיש מנה נוספת, והיה מצלצל ומספר. ומן הפרוזדורים האלמוניים שיצאו מתוך חדרים לא־נודעים עדיין, באה משרתת לבנה וחרישית, כולה בקיפלונים מעומלנים ושחרחורת, שפנו אליה בגוף שלישי – ולמרות היותה חדשה, היתה מחייכת אל הגברת ואל הילדים כמו אל מכרים־משכבר. ונִיתנו לה הוראות כלשהן בנוגע לאוליאשה, שנמצאה שם, במיטבח הלא־נודע, אשר היה בוודאי אפל מאוד־מאוד, והיה בו לבטח חלון, שממנו נשקף איזה מראה חדש: מיגדל־פעמונים כלשהו, או רחוב, או ציפורים. ואוליאשה בוודאי מציפה כעת בשאלותיה את העלמה הזאת, ולובשת תוך כדי כך את הישנה בשימלותיה, כדי לטפל בסידור החפצים; שואלת, ומנסה להתרגל, ומסתכלת – היכן כאן התנור, באותה פינה כמו בפרם, או במקום אחר.

הילד שמע מפי האב, שהגימנסיה אינה רחוקה מן הבית, ממש בקירבת מקום – ומן־הסתם ראו אותה בשעת הנסיעה; האב שתה מן המיים המינראליים, בלע, והמשיך בדבריו:

– “האם לא הראיתי לכם? אבל מכאן לא נוכל לראותה – אולי מן המיטבח (הוא חכך בדעתו) – וגם משם רק את הגג”.

הוא לגם עוד מיים מינראליים וצלצל.

המיטבח היה מבהיק, רענן בצבעיו, והוא נראה בדיוק – כך נדמה היה לילדה – כעבור רגע קל – כפי שניחשה וגם תיארה לעצמה עוד מקודם, בחדר־האוכל – התנור מצופה טבלאות־חרס בגוני לבן־כחלחל, החלונות – שניים, ממוקמים כפי שציפתה. אוליאשה כיסתה את ידיה החשופות, החדר נתמלא בקולות הילדים, על גג הגימנסיה הילכו אנשים והזדקרו ראשי־פיגומים.

– “כן, משפצים אותה”, אמר האב כשעברו כולם בזה אחר זה, רועשים ונדחקים, אל חדר־האוכל, דרך הפרוזדור המוּכר כבר, אבל עדיין לא ידוע עד־תום, שבו תצטרך עוד לבקר מחר, כאשר תסדר את מחברותיה ותתלה על הלולאה את כפפת־הרחצה שלה, – בקיצור, כאשר תגמור לטפל בכל אותם אלף עניינים.

– “חמאה מצויינת”, אמרה האם בהתישבה.

והם עברו אל חדר־הלימודים, שבו ביקרו כשכובעיהם עדיין לראשם, כשרק הגיעו אל הבית.

– “מה כאן אסיאתי בכלל?”, הרהרה בקול רם.

אבל סריוז’ה משום־מה לא הבין הפעם את אשר היה מבין לבטח בכל הזדמנות אחרת: עד עכשיו הרי חיו כצמד־חמד. הוא אץ אל המפה התלויה, העביר את אצבעו מלמעלה למטה לאורך רכס האורל, והביט בה, בטוח שהכריעהּ בנימוקו זה.

– “הסכימו למתוח גבול טבעי, זה הכל”.

ואילו הרהוריה נדדו אל צהרי היום הזה, שהיו כה רחוקים כבר. קשה היה להאמין, שהיום אשר הכיל בתוכו את כל אלה – היום הזה הוא, זה שנמשך עוד כעת ביקאטרינבורג, ועדיין אין זה הכל, היום לא תם עדיין. וכאשר הרהרה בכך שכל אותם דברים כבר נסוגו לאחור, בלי שיוּפר סידרם הדוֹמם ללא־ניע, נסוגו אל המרחק שנועד להם, חשה בתוך נפשה ליאוּת מפליאה, כעין זו שחש הגוף לעת־ערב, בתום יום של עמל. כאילו נטלה אף היא חלק בטביעת צורתן ובטלטולן של כל אותן שכיות־חמדה, וכרעה תחת נטל יופין הכבד. בטוחה היתה משום־מה, כי הוא, האורל שלה, נמצא שם, ולפיכך סבה על עקביה ורצה אל המיטבח דרך חדר־האוכל, שם נתמעטו בינתיים כלי־השולחן, אך נשארו על מקומם המיים המינראליים הזועפים והחמאה המצויינת, בתוך הקרח שעל פני עלי־הארז המיוזעים.

את הגימנסיה היו משפצים, סנוניות זריזות קרעו את האוויר כשם שמנתקים בשיניים תפרים מתוך אריג, ולמטה – היא שירבבה את ראשה מן החלון – הבהיקה כירכרה ליד הצריף הפתוח, וניצוצות היו ניתזים מן האבן המשחזת, וְניחוחם של המאכלים שנאכלו, עָרֵב ומרתק מאשר בשעה שהוגשו לשולחן, היה נודף, באריכות ובעצב, כמו בספר. היא שכחה לשם מה נכנסה לכאן בריצה, ולא ראתה שהאורל שלה איננו כאן ביקאטרינבורג, אבל ראתה כמה לאט, חצר־אחר־חצר, יורדת החשיכה על יקאטרינבורג, ושמעה איך שרים למטה, מתחתם, בשעת עשיית איזו מלאכה – קלה, כנראה: שטפו, בוודאי, את הריצפה, וכעת פורשים עליה שקים בידיים שהתחממו – ואיך שופכים את המיים מן העביט־לשטיפת־הכלים, ואף על פי ששפכו שם למטה – בכל־זאת, מה רב היה השקט מסביב! – ואיך מרעיד שם ומקשקש הברז, ואיך… – “ובכן, עלמתי…” – אבל היא נמנעה עדיין מלדבר עם זו החדשה ולא רצתה להקשיב לה –…איך, המשיכה בהרהוריה, למטה מתחתם כבר יודעים, ולבטח אומרים: “הנה, לדירה מספר שתיים הגיעו היום אדונים חדשים”.

אוליאשה נכנסה למטבח.

הילדים ישנו שינה עמוקה באותו לילה ראשון; והתעוררו: סריוז’ה – ביקאטרינבורג, ז’ניה – באסיה, כפי שנזכרה בתחושה משונה, רחבה. על התיקרה היה האור משתעשע בעליזות על עיטורי הבהט הרָבוּד.

זה החל עוד בקייץ. הודיעו לה שהיא תתחיל ללמוד בגימנסיה. זה היה נעים, בעצם. אבל היתה זו הודעה. היא לא הזמינה את מורה־הבית להיכנס אל חדר־הלימודים, מקום שם קרני־האור הססגוניות דבקו בכוח כזה בכתלים המשוחים בצבעי־דבק, עד שהערב היה שורט עצמו עד זוב דם בבואו לתלוש מעליהם את היום שאיננו מרפה. היא לא הזמינה אותו כאשר נכנס אל הבית בלוויית האם, “לערוך היכרות עם תלמידתו־לעתיד”. הרי לא היא העניקה לו את השם הנוֹאל “דִיקִיךְ”. וכלום משאלתהּ היתה זו, שמעתה יערכו החיילים את אימוניהם בצהרי־היום, קשוחים, מגודלי־חוטם ומיוזעים, כמין עווית אדומה של ברז בשעת קילקול ברשת־המיים; ושענן־הסוּפָה החכלילי יעיק על מגפיהם – אותו ענן שבקיאותו בענייני תותחים וגלגלים עלתה לאין־שיעור על זו שלהם, של חולצותיהם הלבנות, לובן אוהליהם וקציניהם הצחורים־מצחור? וכלום היתה זו היא שביקשה, כי שניים אלו: קערת־הרחצה והמגבת, בהשתלבם, כמו פחמים במנורת־קשת, יולידו כהרף־עין את השלישי, הַכָּלֶה כּאֵד: המחשבה על המוות, כאותו שלט אצל הסַפָּר, שם קרה לה הדבר לראשונה? וכלום בהסכמתה הפכו המחסומים האדומים של “אין עצירה” למקום־מפגשם של סודות עירוניים למיניהם, הנעצרים למרות האיסור, ואילו הסינים – למשהו שאיים עליה אישית, משהו מפחיד שכולו רק שלהּ? לא הכל, כמובן, העיק על הנפש מועקה כה כבדה. דברים הרבה, כמו כניסתה הקרובה לגימנסיה, נעימים היו. אך כמו על אודותיה, גם על אודותם באו והודיעו לה. החיים חדלו להיות זוּטָה פיוטית, ונתגלגלו במעשִיָה קשה ושחורה, מאחר שנהפכו לפרוזה והיו לעובדה. קהים, מכאיבים ועמומים, משל שרויים היו בהתפכחות מתמדת, חדרו יסודות הקיום היומיומי אל תוך הנפש הנובטת. הם שקעו על קרקעיתה, ממשיים, צוננים וקשים כמו כפיות־בדיל מנומנמות. ושם, על הקרקעית, החל הבדיל לצוף ונוֹצַק גושים־גושים, שהִרְהוּרים כפייתיים היו נוטפים מהם.

 

5    🔗

הבלגים החלו מבקרים אצלם תכופות לשתיית־התה. כך כינו אותם. כך כינה אותם האב, באומרו “היום יבואו הבלגים”. הם היו ארבעה במיספר. נטול־השפם בא רק לעיתים רחוקות והיה ממעט בדיבור. לפעמים היה בא לבדו, במפתיע, ביום של חול, במזג־אוויר סגרירי וגשום. שלושת האחרים לעולם לא נפרדו זה מזה. קלסתריהם דמו לקוביות של סבון טרי שעדיין לא נגעו בו, ישר מן העטיפה, ריחני וצונן. לאחד מהם היה זקן סמיך ושופע, ושפע של שיער ערמוני. הם באו תמיד ביחד עם האב, בחוזרם מישיבה זו או אחרת. בבית אהבו אותם כולם. דיבורם קלח כאילו שופכים היו מיים על מפת־השולחן: ברעש, בעירנות ובבת־אחת, עם מיני פניוֹת הצידה לכיוון שאיש לא ציפה לו, ועם הַנְּתזים המתייבשים־לאטם אשר נותרו מבדיחותיהם והלצותיהם, שהיו תמיד מובנות לילדים, ונקיות, והרוו תמיד את הצימאון.

מסביב התעוררה המולה, הבהיקה המִסְכֶּרֶת, קנקן־הקפה העשוי ניקל, שיניים צחורות חזקות, לבנים מאריג משובח. בחביבות ובסבר של כבוד היו מתבדחים עם האם. כעמיתיו של האב, ידעו כיצד לעצור בעדו, בדקות מרובה, כאשר בתשובה על אמירות־אגב ורמזים מרפרפים שיצאו מפיהם ביחס לאנשים ולעניינים שהיו ידועים רק להם, לאנשי־המקצוע, היה האב מתחיל להרחיב את הדיבור – בצרפתית גרועה ובהפסקות ארוכות – על אודות קבלני־מישנה, על références approuvées ועל.férocités כלומר bestialités. ce que veut dire en russe גניבות במִכרה בבלאגודאט.

נטול־השפם, שלאחרונה התנפל בסערה על לימוד הלשון הרוסית, ניסה תכופות את כוחו בשדה־פעילותו החדש, אולם זה רָפֶה היה עדיין מלשאתו. לא נעים לצחוק לפסוקי־הצרפתית של האב, וכל אותם férocités שלו הביכו לא מעט; אולם נראה שעצם המצב היה בו כדי להצדיק את רעמי־הצחוק שהחרישו את ניסיונות־הדיבור של נֶגַארַאט.

שמו היה נֶגַארַאט. הוא היה וואלוֹני מן האיזורים הפלמיים של בלגיה. המליצו באוזניו על דיקיך. הוא רשם את כתובתו ברוסית, כשהוא מצייר בצורה מגוחכת את האותיות הקשות д, ю. הן יצאו מתחת ידו כפולות שכאלה, לא־מחוברות, מזדקרות לכל עבר. הילדים התירו לעצמם לכרוע על ברכיהם על גבי כריות־העור של הכורסאות ולהניח את מרפקיהם על השולחן – הכל היה מותר כעת, הכל נתערבב – ה־ ю היה לא ю אלא משהו כעין הסיפרה עשר. מסביב שאגו ונאנקו, אֶוואנס חבט באגרופו בשולחן ומחה את דמעותיו, גוו של האב ניטלטל, הוא התהלך על פני החדר, סמוק כולו, חזר וטען: “לא, אינני יכול יותר”, ומעך את ממחטתו.

– “Faites de nouveau”. אמר אוואנס בנימה מעודדת, “Commencez”.

ונגאראט פער קימעא את פיו, נשתהה, כמו גמגמן, והחל חוכך בדעתו, כיצד יעלה בידו להוציא מפיו את הצליל הרוסי ы, אותו צליל שאין לרדת לחיקרו, העלוּם כמושבה בקונגו.

– ‘Dites: ' увы’, 'не выгодно הציע האב בקול נשבר, צרוד ולח.

– “Ouvoui, niévouis”.

– Entends tu? – ouvoui. niévoui – ouvoui. niévoui. Oui, oui, chose inouïe. charmant!

והבלגים התגלגלו מצחוק.

הקייץ חלף. היא עמדה בהצלחה בבחינות, ובחלקן אף קיבלה ציון־לשבח. כמתוך מעיינות בקע שאונם הצלול, הצונן, של הפרוזדורים. כולם הכירו כאן זה את זה. העלווה בגן הצהיבה ועטתה זהב. כמו בתוך אספקלריה בהירה, מרצדת, השתקפו בה זגוגיות חלונותיהם של חדרי־הכיתות. אטומות עד מחציתן, התערפלו הזגוגיות והשתפלו גלים־גלים כלפי מטה. האשנבים התפתלו בעווית כחלחלה. צלילותם הצוננת נחרשה בענפי־האָרָד של הדְלָבִים.

היא לא שיערה שכל חששותיה הנרגשים יהפכו להלצה כה מבדחת. לְחַלֵּק את מיספר האמות והטפחים הזה לשבע! כלום כדאי היה לשנן את כל תורת השברים, את האוּנקיוֹת, השקלים, הפוּנטים והליבְּרוֹת? את הסְאוֹת, האֵיפוֹת, הלוֹגִים והמשׂוּרוֹת, שנראו לה תמיד כארבעת הגילגולים של העקרב? ומדוע במלה “מעניין” יש לכתוב “ע” ולא “א”? היא התקשתה במתן התשובה רק משום שכל כוח־הדימיון שלה התמקד במאמץ לשוות לנגד עיניה את הסיבות האומללות שבעטיין יכלה לצוץ אי־פעם אי־שם בעולם המלה “מאניין”, הנראית כה פראית ופרועה בכתיב אשר כזה. נעלם מידיעתה מדוע לא שלחו אותה בסופו של דבר לגימנסיה, למרות שנתקבלה ונרשמה וגם מדי־הגימנסיה בגוון־הקפה כבר נגזרו ונמדדו בעזרת סיכות, בנוקדנות צייקנית, משעממת, שעות על גבי שעות; ואל תוך חדרה פרצו אופקים חדשים כגון ילקוט, קלמר, תיק־אוכל, ומוחק נתעב להפליא.

ואסילי קאנדינסקי: ציפור האש (1916)