הילד אלכסנדר הקציע כפיסי־עץ במִטבח. החתכים על אצבעותיו התכסו קרומים זהבהבים, טובים־למאכל.
המִטבח פנה אל החצר. היה אביב, הדלתות עמדו פתוחות, ליד הסף צמח עשב, המים שניתזו על האבן התנוצצו. בפח־האשפה הופיע עכברוש. במִטבח טיגנו תפוחי־אדמה חתוכים לפרוסות זעירות. הדליקו את הפתיליה. חייה של הפתיליה היו נפתחים בשיפעה מתפרצת: בלפיד עד התיקרה. גוֹועת היתה בלאט, בלהבה צנועה כחלחלת. בתוך המים הרותחים פיזזו ביצים. אחד הדיירים בישל סרטנים. בשתי אצבעות היה תופס את הסרטן החי במותניו. הסרטנים היו בצבע ירקרק, כעין ירוקת־הַבְּרָזִים. מן הברז נפלטו פתאום, מעצמן, שתיים־שלוש טיפות. הברז גרף דוּמם את אפו. מלמעלה פתחו צינורות־המיים בשיחה בכמה קולות. ואז נתברר בבת־אחת שירדו דמדומי־הערב. רק כוס אחת עדיין היתה זוהרת על אדן־החלון. היא קלטה מבעד לשער־הגן את קרני־השמש האחרונות. הברז דיבר. מסביב לתנור הבישול קם רחש של תנועה ושל נפצוצים חרישיים למיניהם.
הדמדומים היו נפלאים. אנשים פיצחו גרעינים, קול־שירה נישא באוויר, אור־חדרים צהוב ניגר על המידרכה, חנות־המכולת הוצפה נוגה עז.
בחדר שליד המִטבח שכב פּוֹנוֹמַאריוֹב, חולה אנוש. הוא שכב בדד. נר דלק בחדר, צלוחית של תרופה עמדה למראשותיו, אל פי־הצלוחית צמוד היה פתק־המירשם.
כאשר באו מכרים לבקרו, היה פונומאריוב אומר להם:
– “תאחלו לי כל־טוב, אני הולך למות.”
לעת ערב פקדו אותו הזיות. הצלוחית הביטה בו. פתק־המירשם נפרשׂ כמו שובל של גלימה. הצלוחית היתה דוכסית ביום כלולותיה. הצלוחית נתקראה ‘יום גנוסיא’. החולה הָזָה. הוא רצה לכתוב מַסֶכֶת עיונית. הוא שוחח עם השמיכה.
– “נו, אינך מתביישת?” לחש.
השמיכה ישבה לצדו, נשכבה לצדו, הסתלקה, סיפרה חדשות.
מעטים היו הדברים שסבבו את החולה: תרופה, כפית, אור, טפיטים. שאר הדברים הסתלקו. כאשר הבין שמחלתו אנושה והוא נוטה למות, או־אז הבין גם מה עצום ורבגוני הוא עולם־הדברים, ומה קטן מיספרם של אלה שנותרו בשליטתו. עם כל יום שעבר פחתה כמותם. דבר כה קרוב כמו כרטיס של רכבת כבר שרוי היה לגביו במרחקים שאין מהם חזרה. בתחילה נתמעטו הדברים בשוליים, רחוק ממנו־עצמו; ואחר־כך, במהירות גוברת, היתה ההתמעטות קרבה והולכת אל המרכז, אליו, אל לבו – אל החצר, אל הבית, אל המיסדרון, אל החדר.
בתחילה לא היה בהיעלמותם של הדברים כדי לעורר תוגה בחולה.
נעלמו הארצות, אמריקה, היכולת להיות יפה או עשיר, חיי־המישפחה (הוא היה רווק)… היעלמותם של דברים אלו כלל לא כרוכה היתה במחלה: הם חמקו ממנו ככל שהזקין והלך; ואילו הכאב הממשי הופיע כאשר התחוור לו, שגם אותם דברים שתמיד נעוּ בקירבתו, מתחילים אף הם להתרחק ממנו. כך נטשוהו יום אחד הרחוב, המישרה, הדואר, הסוסים. ואז החלה מתחוללת ההיעלמות הבהוּלה לצדו, לידו ממש: הנה כבר חמק משליטתו המיסדרון, ובחדר עצמו, לנגד עיניו, חדל פִשְׁרָם של המעיל, של בריח־הדלת, של הנעליים. הוא ידע: המוות, בדרכו אליו, מכחיד את הדברים. מכל כמותם האדירה והנֶהְבֶּלֶת לא הותיר לו המוות אלא דברים אחדים, ודווקא את הללו לא היה מכניס אל ביתו לעולם אילו היתה השליטה בידיו. הוא קיבל סיר לעשיית־הצרכים. הוא קיבל את ביקוריהם ומבטיהם הנוראים של מכריו. הוא הבין, שאין בכוחו להתגונן מפני פלישתם של כל אותם דברים בלתי־קרואים, שהיו, כפי שנדמה לו תמיד, גם בלתי־נחוצים. אבל עכשיו היו הם היחידים, יחידים ועיקשים. אבדה לו הזכות לבחור את הדברים בעצמו.
הילד אלכסנדר עסק בהתקנתו של דֶּגֶם מעופף.
הילד היה בעל נפש מורכבת ורציני מכפי שחשבוהו האחרים. הוא חתך את אצבעותיו, שתת דם, פיזר סביבו שבבים, לכלך את הכל בדבק, ביקש שיתנו לו חוטי־משי, בכה, קיבל סטירות. המבוגרים היו צודקים לחלוטין בעיני עצמם. ואף־על־פי־כן פעל הילד כמבוגר לכל־דבר, ויתרה מזאת – הוא פעל כפי שמסוגלים לפעול רק מתי־מעט מבין המבוגרים: הוא פעל מתוך התאמה גמורה עם המדע. הדגם הוכן על פי תרשימים, נערכו חישובים מדוייקים – הילד ידע את החוקים. כנגד התקפותיהם של המבוגרים יכול היה להעמיד את פירושי־החוקים, את הדגמת־הניסויים, אבל הוא שתק, שכן לא ראה עצמו רשאי להיראות רציני יותר מן המבוגרים.
הילד מוקף היה כבלי־גומי, חוטי־תייל, כפיסים, פתילי־משי, רשת־משי דקיקה, ריח של דבק. השמיים הבהיקו. הרמשים טיילו על פני האבן. בתוך האבן קפא צדף מאובן.
אל הילד השקוע בעבודתו קרב ילד אחר, קטן עד מאד, עירום כמעט, בתחתונים כחולים. הוא נגע בדברים והפריע. אלכסנדר חזר וגירש אותו. ילד־הגומי העירום התהלך על פני הבית, במיסדרון, שם עמדו האופניים (דוושת־האופניים נשענה אל הקיר. הדוושה הותירה שריטה על הטפיטים. נדמה היה שהשריטה היא שמצמידה את האופניים אל הקיר).
הילד הקטן בא אל פונומאריוב. ראשו של הזאטוט ביצבץ מעל לדופן־המיטה. רקותיו של החולה היו חיוורות, כרקותיו של עיוור. הילד ניגש אל ראשו של החולה והתבונן בו מקרוב. הוא חשב שכך היה ויהיה בעולם תמיד: אדם מזוקן שוכב על מיטתו בתוך החדר. הילד זה אך החל קולט את הדברים בהכרתו. הוא לא למד עדיין להבחין בהבדל שבמשך קיומם בתוך הזמן.
הוא פנה לאחור והחל מתהלך על פני החדר. הוא ראה את מרצפות העץ, את האבק שמתחת לבסיס־התנור, את הסדקים בטיח. מסביבו נתמזגו והתפצלו הקווים, חיו גופים, נוצר לפתע מוקד של קרני־אור – הילד נחפז אליו, אך הוא הספיק לעשות רק צעד קטן אחד, ושינוי־המרחק מחה את המוקד כליל – הילד הביט כה וכה, הביט מעלה ומטה, הציץ מאחורי התנור, חיפש – ופרש זרועותיו אין־אונים משלא הצליח למצוא. כל רגע שחלף יצר למענו דבר נוסף, חדש. מפליא היה העכביש. העכביש פרח לו ברגע שצצה במוחו של הילד המחשבה לגעת בעכביש בידו.
הדברים המסתלקים השאירו בידיו של הגווע רק את שמותיהם.
היֹה היה תפוח בעולם. הוא התנוצץ בתוך העלווה והיה נע וסב קלילות, הוא חטף וסובב עמו פיסות של אור, תכלת מן הגן, מיסגרת של חלון. חוק־הכובד המתין לו מתחת לעץ, על האדמה השחורה, על התלוליות. כחרוזים זעירים התרוצצו הנמלים בין התלוליות. בגן ישב ניוטון. בתוך התפוח צפונות היו סיבות למכביר, שהיה בהן כדי לגרום לתוצאות רבות עוד יותר. אולם אף אחת מאותן סיבות לא היתה מיועדת לפונומאריוב. לגביו נהפף התפוח להפשטה גרידא. בשרם של הדברים נגוז ממוּל פניו, ואילו ההפשטה נשארה: זה גרם לו עינויים.
“חשבתי שהעולם החיצוני איננו קיים”, היה מהרהר, “חשבתי שעיני ואוזני הן המושלות בדברים, חשבתי שהעולם יחדל להתקיים כאשר יחדל קיומי. והנה… אני רואה, כיצד הדברים מפנים לי עורף בעודי בחיים. הלא אני קיים עדיין! מדוע, אם־כן, הדברים אינם קיימים עוד? חשבתי שמוחי הוא אשר צר את צורתם והעניק להם מישקל וצבע – והנה הם הלכו ממני, ורק שמותיהם – שמות שאין בהם חפץ, ואדוניהם אבדו להם – אלו סובבים במוחי נחילים־נחילים. לשם מה נחוצים לי השמות?”
אחוז תוגה התבונן פונומאריוב בילד. הלה התהלך. הדברים היו נישאים לקראתו. הוא חייך לעומתם, בלי שידע לנקוב אפילו בשם אחד. הוא פנה והלך, ושובל־שלמתם המפואר של הדברים התפתל מאחוריו.
– “שמע”, קרא החולה לילד, “שמע… דע לך, שכאשר אמות, לא יישאר כלום, לא החצר, לא העץ, לא אבא, לא אמא. אני אקח אתי את הכל”.
אל המטבח חדר עכברוש.
פונומאריוב הקשיב: העכברוש נהג כבתוך שלו, קישקש בצלחות, פתח את הברז, רחש בתוך הדלי.
“אהה, הוא שוטף כלים”, הרהר פונומאריוב.
באותו רגע צץ במוחו רעיון טורד, שהעכברוש עשוי שיהיה לו שם משלו, שנעלם מידיעתם של האנשים. הוא החל ממציא שם מעין זה.
הוא הָזָה. ככל שהוסיף לחפש ולהמציא את השם, כן השתלטה עליו האימה. הוא הבין שעליו לחדול מן המעשה ויהי מה, ולא להרהר עוד בשמו של העכברוש – ואף־על־פי־כן היה ממשיך והולך, בידעו שבעצם הרגע שבו ימציא את השם הזה, האחד־והיחיד, נטול־הפֵּשֶר והנורא – מות ימות.
– “לִיוֹמְפָּה!” זעק פתאום זעקת־אימים.
הבית היה שקוע בתרדמה. היתה זו שעת־בוקר מוקדמת – דקות ספורות אחרי חמש. הילד אלכסנדר לא ישן. דלת המִטבח היתה פתוחה אל החצר. השמש עוד הסתתרה אי־שם למטה.
הגווע חצה את המִטבח, כתפיו שחוחות עד ביטנו, זרועותיו שלוחות וכפות־ידיו שמוטות. הוא הלך לאסוף את הדברים לקחתם עמו.
הילד אלכסנדר התרוצץ בחצר. הדגם היה מעופף לפניו. היה זה הדבר האחרון שראה פונומאריוב.
הוא לא לקח אותו. הדגם פָרַח.
בצהריים הופיע במִטבח ארון־מתים כחוֹל מעוטר עיטורים צהובים. ילד־הגומי הציץ מן המיסדרון כשידיו שלובות לו על גבו. שעה ארוכה נאלצים היו לסובב את הארון כה וכה כדי להעביר אותו דרך הדלת. בתוך כך פגעו באיצטבה ובסיר־הבישול, והטיח התפורר. הילד אלכסנדר טיפס על התנור והושיט משם את עזרתו, כשהוא תומך בארון מלמטה. כשהכניסו לבסוף את ארון־המתים אל תוך המיסדרון, הפך ציבעו בבת־אחת לשחור, וילד־הגומי פרץ בריצה, מטופף בסנדליו.
– “סבא! סבא!”, צעק. “הביאו לך את ארון־המתים”.
1928
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.