בעריכת נילי מירסקי

נוהגים להבחין בפרוזה הרוסית של המאה ה־20 שתי מסורות־כתיבה נבדלות ואף מנוגדות: האחת דוגלת בעיצוב ריאליסטי של המציאות ובשימוש בלשון שקופה ונעדרת־עיטורים, והשניה מבקשת לעוות ולעיתים אף לשבור את קווי־המיתאר של העולם הריאלי בהתאם לפריזמה האישית של היוצר, ונוטה להידרש לסגנון אורנאמנטאלי או ללשון עמוסת־מטאפורות, המסבה את תשומת־הלב אל עצמה ואל הצד הפורמאלי של אמצעי־ההבעה. המסורות הללו התגבשו זו בצידה של זו כבר בשנים הראשונות של המאה, ושתיהן יונקות את השראתן מן המופתים שהציבה הפרוזה הרוסית הגדולה של המאה ה־19: המסורת הראשונה ממשיכה את דרכם של טוּרגנייב, גוֹנצ’ארוב וטולסטוי, ואילו השניה רואה את אבותיה הרוחניים בגוגול, דוסטוייבסקי ולֶסקוב. גם זו וגם זו העמידו סופרים גדולים – אך גורלה של כל אחת מהן אחרי המהפכה, תחת השלטון הסובייטי, היה שונה בתכלית: למותר לציין כי הסגנון המכונה בשם “ריאליזם סוציאליסטי” – שהוכרז ב־1934 כסגנון האמנותי היחיד המוכר (ומותר) על־ידי המפלגה השלטת – מחייב היצמדות מוחלטת אל הפואטיקה של המסורת הראשונה (כמובן, בתוספת עוד שורה שלמה של כללים, הגבלות ואיסורים הנגזרים מן ה“סוציאליסטיוּת” של הריאליזם), וכתוצאה מכך דחקו השלטונות בעקביות את רגליה של המסורת השניה, ועל יוצריה נגזרה שתיקה גמורה (במקרה הטוב). אין להסיק מזה את המסקנה החפוזה, שהיוצרים שמאסו בפואטיקה של הריאליזם היו בהכרח “ריאקציונרים”, או ששוחרי הריאליזם היו דווקא מהפכנים כולם. המציאות מלמדת שאין שום חפיפה, בכיוון זה או אחר, בין העדפות פואטיות לבין עמדה אידיאולוגית־פוליטית: במחנה הריאליסטים אנו מוצאים, לצידו של מהפכן מובהק כגורקי, גם סופרים כאיוואן בוּנִין ואלכסאנדר קוּפְּרִין, שהעדיפו לעזוב את בריה“מ אחרי המהפכה; ומצידו האחר של ה”מתרס" האמנותי – לצידו של שמרן פוליטי כאלכסיי רֶמִיזוֹב נמצאו רבים אשר כרכו דווקא מהפכנות ואקספרימנטאליות בדרכי הביטוי האמנותי ביחד עם תמיכה נלהבת ברעיונות המהפכה החברתית, ואשר דווקא משום כך קידמו בברכה את מהפכת אוקטובר, לפחות בימיה הראשונים (מנדלשטאם, פסטרנאק, יֶבְגֶנִי זַאמְיַאטין, יוּרִי אוֹלְיֶשָׁה): אלא שהמשטר החדש הוא שהעדיף להקיא אותם מקרבו.

בוריס פילניאק

רישום של יורי אננקוב

עשרה הסיפורים וקטעי־הפרוזה שבחרתי לכלול במדור נמנים כולם עם המסורת השניה. מן האמור לעיל ברור לגמרי שהדבר לא נעשה מסיבה פוליטית כלשהי, וכן אין בבחירה זו משום העדפה איכותית: לדעתי, נכתבו במסגרת שתי המסורות יצירות־סיפרות בעלות ערך. אולם העדפתי לצמצם כאן את המבחר למסורת השניה בלבד (וגם זאת ללא כל יומרה למסור תמונה יצוגית שלה) על שום חדוות־החידוש וחיפושי־הדרך הסגנוניים והצורניים המאפיינים אותה. בהקשר זה כדאי להזכיר שהאסכולה הפורמאליסטית של חקר־הספרות, אשר החלה פועלת ברוסיה בשנות העשְׂרֵה של המאה, ואשר השפיעה רבות על המחקר הספרותי בעולם כולו בכך שמיקדה את תשומת־הלב באספקטים הסגנוניים והמבניים ובתחבולות האמנותיות ה“מארגנות” את היצירה, צמחה והתגבשה תוך שיתוף־פעולה הדוק עם סופרים ויוצרים שנמנו כולם עם המסורת השניה (בעיקר ראוי לציון שיתוף־הפעולה בין יבגני זאמיאטין לבין ויקטור שקלובסקי במסגרת פעילותה של קבוצת־הסופרים “האחים סֶרַאפְּיוֹן”). ויש לציין גם שעד להכחדתה השרירותית בידי השלטונות, היתה זו המסורת השניה דווקא שהלכה והשתלטה בהדרגה על החיים הספרותיים בבריה“מ: הפרוזה הסובייטית בשנים הראשונות אחרי המהפכה נטתה יותר ויותר לכיוון של אקספרימנטאליזם ו”מודרניזם“, ורק ההתערבות מ”גבוה" שינתה בסופו של דבר את מהלך התפתחותן הטבעית של דרכי ההבעה הספרותית. כן בחרתי במסורת זו משום שמרבית יוצריה כמעט אינם ידועים עדיין לקורא הישראלי, או שהם ידועים לו כמשוררים ולא כפרוזאיקונים (מנדלשטאם, מארינה צְבֶטַאייֶבָה).

מן הסיבות שנזכרו כאן, רוב היצירות שנבחרו למדור אינן ידועות כמעט גם בבריה“מ: חלקן לא פורסמו בה מעולם (“הפרוזה הרביעית”, “לפני זריחת השמש”, “אמא והמוסיקה”), וחלקן נאסר לפירסום בימי סטאלין (כל כתביהם של רמיזוב וזאמיַאטין, מרבית כתביהם של אוֹלְיֶשָׁה ובוריס פִּילְנְיָאק וכן סיפוריו של פסטרנאק – להבדיל משירתו – אינם מתפרסמים בבריה"מ מאז שנות השלושים ועד היום). מן הסופרים המופיעים כאן, רק אנדריי פְּלַאטוֹנוֹב זכה בשנים האחרונות לפירסום של ממש בבריה”מ, גם הוא לאחר תקופה ארוכה של איסור.

יֶבְגֶנִי איוואנוביץ' זַאמְיַאטִין

(1884–1937)

יבגני זאמיאטין

רישום של יורי אננקוב

זַאמְיַאטין היה לוחם עקבי ונלהב נגד הפואטיקה של הריאליזם במובנו המקובל (לכיוון שבו דגל הוא עצמו קרא זאמיאטין בשם “ניאו־ריאליזם” או “סינתיטיזם”), ואת השקפותיו הפואטולוגיות ביסס בין השאר גם בשורה של כתבים עיוניים. הוא טען: “אל האמת הריאלית ניתן להתקרב רק באמצעות הקרנתם של הדברים על גבי משטחים מתנועעים, מעוקמים. הריאליזם האמיתי – לא זה הפרימיטיבי – טמון בעיוות, בהֲסָטָה, בעיקוּם, בכל מה שאיננו אובייקטיבי”. בשנים הראשונות אחרי המהפכה שימש זאמיאטין מדריכהּ של קבוצת־הסופרים שקראה לעצמה בשם “האחים סֶרַאפְּיוֹן” (על שם קובץ־הסיפורים של הרומאנטיקן הגרמני א.ת.א. הוֹפמאן), אשר חתרה למיזוג של יסודות ריאליים ופאנטאסטיים־גרוטסקיים בספרות, ברוח יצירתו של הופמאן.

בסגנון־כתיבתו הושפע זאמיאטין על־ידי רֶמִיזוֹב. כמורו ורבו, הירבה גם הוא ליצור בסיגנון ה“סְקָאז”, ולהדגיש את הספציפיות הייחודית העממית המאפיינת את המנטאליות ואת הווי־החיים בפרובינציה הרוסית: נטיה זו בולטת גם בסיפור המובא כאן, “רוּס” (“רוּס” הוא השם הרוסי הקדום של רוסיה).

יצירתו הנודעת ביותר של זאמיאטין הוא הרומאן הסאטירי האנטי־אוּטוֹפי ‘אנחנו’ (נכתב ב־1920), המתאר את החיים במדינה טוטאליטארית, שכל אזרחיה גזורים במתכונת אחידה־בתכלית, הנקבעת על־ידי חוקים ראציונאליים מוחלטים שאינם משאירים מקום לא לחיי־רגש ולא לתכונה אינדיבידואלית כלשהי. הספר, שתרגומו האנגלי יצא לאור כבר ב־1924 (בבריה"מ הוא לא פורסם מעולם), שימש מקור השראה ישיר גם ל’עולם חדש יפה' של אלדוס האקסלי וגם ל’1984' של ג’ורג' אוֹרווֶל.

ב־1932 הורשה זאמיאטין לעזוב את בריה"מ. הוא עבר לפאריס, שם מת כעבור 5 שנים.

אַלֶכְּסֵי מִיכַאיְלוֹבִיץ' רֶמִיזוֹב

(1877–1957)

שאיפותיו האמנותיות של רמיזוב התרכזו בעיקר בתחום העיצוב הסגנוני, והוא נחשב לסטיליסט הגדול ביותר של הפרוזה הרוסית החדשה. דרך־כתיבתו השפיעה השפעה מכרעת על רבים מבני־דורו. רמיזוב חתר ליצירת סגנון רוסי־לאומי־עממי, ולשם כך הרבה להתעמק בכתבים רוסיים עתיקים ובתעודות היסטוריות ודתיות מן המאות הקודמות, במטרה לחדש מטבעות־לשון ארכאיות ואופני־ביטוי עממיים־אופייניים שנשתכחו. כה רבה היתה התלהבותו לסגנוּן ברוח זו, עד שגם פיתח לעצמו במרוצת השנים כתב־יד מיוחד במינו, שבו חיקה את הקאליגראפיה של הנזירים הרוסיים מן המאה ה־17. רמיזוב הביא לשיא־פריחתו את סגנון הכתיבה הקרוי “סְקָאז” (השם נגזר מ“לוֹמַר”, “לְסַפֵּר”, ברוסית: את ההשראה לסגנון זה שאב רמיזוב בעיקר מגוגול ומלֶסקוֹב), שבו המספר מחקה נימות של לשון דיבורית מובהקת, כאילו הוא מפנה את דבריו לקהל־שומעים או לבן־שיחה המאזין לסיפור שבעל־פה. המספר ב“סקאז” מסוּגנן בדרך־כלל כמין דמות תמימה, “בן העם הפשוט”, ודיבורו רצוף ביטויים עממיים (לרוב גם ארכאיים מאוד), מליצות מיושנות או ציטאטות מתוך כתבי־הקודש, גימגומים, חזרות שלא־לצורך או הפלגות שלא ממין־העניין; משפטיו של המספר ב“סקאז” מקוטעים תכופות, הוא מחפש אחרי המלים, אינו מנסח את דבריו עד הסוף, או שהוא מפסיק את רצף סיפורו על־ידי פניות אֶמוֹטִיביוֹת אל “בן־שיחו” הדמיוני.

נטייתו של רמיזוב להדגשת הייחוּדיוּת הלאומית בכתיבה מתבטאת גם בתימאטיקה שלו: הוא מרבה לכתוב על נושאים מתחום הפולקלור הרוסי. דוגמה אופיינית לתימאטיקה פולקלוריסטית המוגשת באמצעות סיגנון ה“סקאז” ימצא הקורא בסיפור “זַאנוֹפָה” שלהלן: גיבורת הסיפור היא מכשפה שפגיעתה רעה – אך מעניין שדווקא הסגנון העממי של ה“סקאז” הוא שמאפשר כאן לרמיזוב להפקיע את הסיפור מן התחום הפולקלוריסטי־גרידא: בשל תמימותו של המספר והיותו רווי כל כולו באמונות התפלות של הכפר הרוסי, נוצר כאן מרחק אירוני בינו לבין הקורא, המתייחס בחשד לא־מבוטל אל ה“ניסים” המוזרים המתוארים בסיפור. נוצרת כאן אמביוואלנטיות רווּיית־מתח, שכן מצד אחד ניתן לקרוא את היצירה כסיפור־מכשפות בנוסח אגדות־העם, שכל האירועים הפלאיים המתרחשים בו מחמת עין־הרע הם אכן “אמת לאמיתה”, ומן הצד השני אפשר לראות כאן, “מאחורי גבו” של המספר הנאיבי, סיפור טראגי על נערה מוכת־גורל, שנפלה קורבן לאמונותיהם התפלות של איכרים נבערים־מדעת, שעִמם “נמנה” גם המספר עצמו.

רמיזוב היגר מרוסיה בשנת 1921, ומשנת 1923 ועד מותו חי ויצר בפאריס.

בּוֹרִיס לֵיאוֹנִידוֹבִיץ' פַּסְטֶרְנָאק

(1890–1960)

עיקר יצירתו של פסטרנאק הוא בתחום השירה הלירית (בצעירותו היה מקורב לחוגי הזרם הפוּטוּריסטי), אולם שתי תקופות בחייו עמדו במידה רבה בסימן הכתיבה בפרוזה: לראשונה בשנות ה־20, שבהן כתב שורה של סיפורים קצרים ונובלות (ביניהן “ילדותה של ליוּבֶרְס” שחלקה הראשון מובא להלן, וכן “הקַו של אַפֶּלֶס” ו“מסילות של אוויר”, שפורסמו ב’סימן קריאה' מס' 6), והתקופה השניה – בתחילת שנות ה־50, כאשר כתב את הרומאן ‘דוקטור ז’יוואגוֹ’, שזיכה אותו בפרס נובל לספרות לשנת 1958. בעוד אשר ב’דוקטור ז’יוואגו' חתר פסטרנאק ליצירת סגנון כתיבה פשוט ובהיר, מצטיינת הפרוזה המוקדמת שלו בלשון מפותלת (לעיתים עד כדי הצטעצעות) ועמוסה אשכולות־אשכולות של מטאפורות ואימאז’ים, המשמשים בעיקר להעברת דרכי־הסתכלות אישיים־ספציפיים ביותר (למשל, העולם הנתפס דרך עיניה של הילדה זֶ’נְיָה ב“ילדותה של ליובֶרְס”) ולביטוי חוויות והלכי־נפש מורכבים ורבי־סתירות.

לאחר פירסומו של ‘דוקטור ז’יוואגו’ במערב (הספר נאסר לפירסום בבריה"מ) הפך פסטרנאק לנושא להתקפות ולהשמצות חריפות ביותר בעיתונות הסובייטית, שמררו את שנותיו האחרונות כמעט ללא־נשוא.

אנדריי פְּלַאטוֹנוֹבִיץ' פְּלַאטוֹנוֹב

(1899–1951)

עיקר כוחו של פלאטוֹנוֹב הוא בהתאמה המופלאה שהוא יוצר בסיפוריו בין דרכי־התבטאותו וסגנונו של המספר לבין עולמן הנפשי – התמים והמוגבל לרוב – של הדמויות. ברבים מסיפוריו של פלאטונוב (כדוגמת “הנהר פּוֹטוּדַאן” המובא כאן) הדמויות הן בבחינת “נשמות אילמות” הנטולות כמעט תודעה־עצמית, עד שגם אין בכוחן לבטא את מצוקתן במלים, עם שהסופר חונן אותן ברגישות ובנפש חמה העושה אותן פגיעות במיוחד לסבל. מוגבלותן הלשונית ומוגבלות מודעותן של הדמויות “משתקפות” בלשונו הכמו־מהוּססת והתמהונית־קמעא של המספר, המסגל לעצמו לכאורה את הגיונן התמים ואת אופני מחשבתן העמומה והמסורבלת של דמויותיו, בלי לחרוג בשום ניסוח מפורש אל מעבר לאפשרויותיהן. אולם אין זו “השתקפות” פשוטה כלל ועיקר: בדרכי־עקיפין מגוונות, במובלע וברמז, מצליח פלאטונוב לחשוף ולנסח את מצוקתן הנסתרת של דמויותיו לכל עומקה, גם כאשר הן עצמן אינן מודעות לה בבירור ואינן מסוגלות להבהיר לעצמן את סיבותיה. מכאן גם נטייתו של פלאטונוב לעיצוב סבלם של ילדים קטנים, כמו בסיפורו “אַלְטֶרְקֶה”, המתאר התעללות זדונית בילד יהודי, או בסיפור “סֶמְיוֹן”, שהופיע ב’סימן קריאה' מס' 1.

עם הסרת האיסור על פרסום כתביו – החל בשנות ה־60 – הפך פלאטונוב לאחד הסופרים רבי־ההשפעה והפופולאריים ביותר בבריה“מ. עיקבות סגנונו ניכרים היטב בכתיבתם של רבים מטובי המספרים בבריה”מ כיום.

יוּרִי קַארְלוֹבִיץ' אוֹלְיֶשָה

(1899–1960)

סיפוריו הקצרים של אוֹלְיֶשָׁה עומדים רובם ככולם בסימן המתח ויחסי־הגומלין בין העולם החיצוני, ה“אובייקטיבי”, לבין עולם הפיוט והדמיון הנבנה בתוך התודעה האנושית, ושואף שוב ושוב להשליט את עצמו על המציאות הריאלית. אדם המטייל לתומו בגן ציבורי ופוגש פתאום דמות דמיונית שראה בהזיותיו, תמונות חלום ערטילאיות המקבלות במפתיע תוקף “אובייקטיבי” לחלוטין בעולם המציאות – אלו הם מוטיבים חוזרים ונשנים בסיפוריו של אולישה. איזה משני העולמות הוא בסופו של דבר בעל התוקף ה“אמיתי”? האם קיימים העצמים קיום אובייקטיבי־עצמאי גם מחוץ לתודעתו של הפרט? באיזו מידה קובעת התודעה את טיבה של המציאות ובאיזו מידה היא מעוותת אותה? – שאלות אלה מהוות לגבי אולישה לא רק עניין של תימאטיקה, שכן בראש ובראשונה הן קובעות את הפואטיקה שלו: האימאז’ים והמטאפורות המאפיינים את לשונו והדִילוּגים האסוציאטיביים השרירותיים־לכאורה הגודשים את סיפוריו מוכתבים על־ידי המתרחש בתודעתם של הגיבורים, כפי שניכר היטב גם בסיפור “לְיוֹמְפָּה”, שלפחות בחלקו נידרש לאמצעים ולתחבולות שיש בהם משום דמיון מסויים לטכניקות של “זרם־התודעה”.

החל משנות ה־30 המאוחרות הצרו השלטונות יותר ויותר את צעדיו של אולישה, כתביו נאסרו לפרסום ונשללה ממנו רשות הישיבה במוסקבה. הוא מת באלמוניות ובחוסר־כל.

בוריס אנדרייביץ' פִּילְנְיָאק

(שמו האמיתי: ווֹגָאוּ)

(1894–1937)

פִּילְנְיָאק נחשב לאחד החדשנים החשובים בפרוזה הרוסית החדשה, בעיקר בתחום הקומפוזיציה של היצירה. בשאיפתו לביטול המבנה העלילתי המקובל, הוא בונה תכופות את הרומאנים שלו משורה של אפיזודות מקוטעות שלכאורה אין ביניהן כל קשר; הקישורים הסמויים בין הקטעים השונים מעוצבים בתחום הלשוני־סגנוני (מטאפורות חוזרות ולַייט־מוטיבים), או באמצעות מערכות־סמלים מורכבות, המקיימות ביניהן יחסי־גומלין ומארגנות את היצירה לכלל שלמות. מבנה זה – בצורתו הפשוטה והראשונית ביותר, אומנם – מונח גם ביסודו של הסיפור הקצר “זמן מוּתז” הנכלל במדור.

למרות מאמציו החוזרים ונשנים להתאים את עצמו לאידיאולוגיה הרשמית, היה פילניאק אחד מקורבנותיו הראשונים של מסע־ה“טיהורים” הגדול של סטאלין. הוא נאסר בסוף שנת 1936 ומת כעבור זמן קצר. על נסיבות מאסרו ומותו לא ידוע כמעט דבר.

מִיכָאִיל מיכאילוביץ' זוֹשְׁצֶ’נְקוֹ

(1895–1958)

מיכאיל זושצ’נקו

רישום של יורי אנגקוב

‘לפני זריחת השמש’, ספרו האוטוביוגראפי של זוֹשְׁצֶ’נקוֹ, שמתוכו לקוחים ארבעת הקטעים המובאים להלן, מגלה צד בלתי־אופייני ואף בלתי־ידוע כמעט ביצירתו של הסאטיריקאי המהולל. עיקר פירסומו של זושצ’נקו מבוסס על סיפוריו הקצרים והשנונים, הנותנים ביטוי סאטירי לתלאות היומיום של ה“איש הקטן” בבריה“מ. את האפקט הקומי בסיפורים אלה משיג זושצ’נקו בעיקר באמצעות השימוש בסגנון ה”סְקָאז", המוּשׂם בפיו של מספר נאיבי ובור־למחצה, שאיננו מסוגל בתמימותו להבין את משמעותם של העיוותים המוזרים המתרחשים לנגד עיניו. סיפורים אלו, שזכו לפופולאריות עצומה (אחדים מהם גם תורגמו לעברית), היפנו אליהם בהדרגה את חיצי־הביקורת של המימסד הסובייטי, והחל מסוף שנות ה־30 נאלץ זושצ’נקו להסתגר יותר ויותר בתוך עצמו: ב־1946 אף גורש מאגודת־הסופרים הסובייטית. בתקופה זו הקדיש הרבה מזמנו לכתיבה אוטוביוגראפית (בין השאר בהשפעת התיאוריות הפסיכו־אנאליטיות של פרויד, שהיו אסורות אז בבריה"מ), שאחד מפירותיה הוא הספר ‘לפני זריחת השמש’, הבנוי כולו משורה של אפיזודות בודדות וקטעי־תיאור קצרים.

מַארִינָה איוואנובנה צְבֶטַאייֶבָה

(1892–1941)

מארינה צבטאייבה

לצידה של אנה אחמאטובה נחשבת מארינה צבטאייבה למשוררת הרוסית הגדולה ביותר של המאה. יצירות הפרוזה שלה מעטות, ונכתבו כמעט כולן בגלות, מחוץ לגבולות בריה"מ. עיקרן – פרקי זכרונות או תיאורי פגישותיה עם סופרים ומשוררים בני־דורה. סגנון כתיבתה בפרוזה הוא סובייקטיבי־קיצוני, נטול־אירגון לכאורה, ועמוס התפרצויות רגשיות הגובלות לעיתים במין גחמנות מוזרה, אך מרתקת תמיד. היא מרבה להשתעשע באסוציאציות פרטיות ובמשחקי מלים, צלילים ומקצבים, ההופכים רבים מקטעי־הפרוזה שלה לטורי־שירה רבי־קסם.

מארינה צבטאייבה עזבה את בריה"מ ב־1922, אך בחרה לחזור ב־1939. בעלה הוצא להורג ביריה, בתה נאסרה ונשלחה למחנה, וצבטאייבה עצמה התאבדה בתליה שנתיים אחרי שובה למולדתה.

וֶלִימִיר (ויקטור) וְלַדִימִירוֹבִיץ' חְלֶבְּנִיקוֹב

(1885–1922)

חלבניקוב היה ממנהיגי התנועה הפוטוריסטית בשירה הרוסית. הפוטוריזם ברוסיה שאף ליצירת לשון שירית חדשה בתכלית, שתהיה מבוססת על עקרונות קומוניקציה שונים מאלו שעליהם מושתתת הלשון המקובלת. בראש וראשונה ביקשו הפוטוריסטים לפרוץ את התחומים שהמחשבה ההגיונית תוחמת לביטוי האנושי, ולכן קראו לשפתם “שפה שמעבר לתבונה” (“заумный язык”). מטבע הדברים, שפה זו היא אֶמוטיבית בעיקרה, ומתבססת במידה רבה על יסודות צליליים האמורים לתפקד כאילו הם טעונים תכנים ומשמעויות “כשלעצמם”, בצורה א־פריורית הנובעת מעצם טיבו של הצליל.

בטיפוח אותה לשון “שמעבר לתבונה” הגיע חלבניקוב להישגים הגדולים ביותר, תוך שהוא בונה מערכת שלמה של “כללי משחק” משלו, המבוססים בין השאר על מחקר – בחלקו מדעי ובחלקו פרי דימיון גחמני אך עשיר־תנופה – של תולדות הלשון הרוסית ודיקדוקה הקדום, שאותם ״מפרק״ המשורר לגורמיהם הזעירים ביותר כדי לצרף מן החלקים אותה “לשון פוטוריסטית” המשמשת את מטרותיו האמנותיות.

חלבניקוב מיעט בכתיבת פרוזה. הפרוזה שלו היא כולה “פרוזה של משורר” – פיוטית־במובהק ומצטיינת במשחק חופשי של אסוציאציות הנראות במבט ראשון כשרירותיות לחלוטין; אך מתחת לקפיצות הדימיון ה“פראיות” מתגלה תמיד כוח־הסתכלות מדוייק ומפוכח מאוד. דוגמא ל“פואמה בפרוזה” מעין זו הוא ה“ביבר” הנדפס כאן.

אוֹסִיפּ יֶמִילְייֶאבִיץ' מַנְדֶלְשְטַאם

(1891–1938)

שיריו של אוסיפ מנדלשטאם, שהיה בצעירותו ממנהיגי הזרם האַקְמֵיאִיסְטִי בשירה הרוסית, ידועים בחלקם לקורא העברי בתרגומים שונים. לא כן הפרוזה שלו. בפרוזה ניסה מנדלשטאם ליצור ז’אנר חדש, מעורב, המורכב מאפיזודות סיפוּריוֹת, קטעי הגות ומסה, פרקי זכרונות אישיים, קטעים ליריים בסגנון שירי, תיאורי הווי – הכל בכפיפה אחת, עם מעברים חדים ופתאומיים. מנדלשטאם נמנע מלכנות יצירות אלה בשם ז’אנרי מקובל כלשהו (כגון “מסות”, “סיפורים” או “מֶמוּאָרִים”), וקרא להן פשוט בשם “פרוזה”.

על נסיבות כתיבתה של ה“פרוזה הרביעית” ימצא הקורא הרבה פרטים מעניינים בספר זיכרונותיה של אלמנת המשורר, נַאדְייֶזְ’דָה מנדלשטאם, שיצא לאור בעברית בשם ‘תקוות השיר’. נאדייז’דה מספרת על תקופה קשה של ספיקות רעיוניים והתלבטויות שעברה על המשורר בסוף שנות ה־20, כשהחל מתאכזב מתוצאותיה של המהפכה, ולא ידע מה מקום ימְצָא לו במשטר החדש שהוקם בבריה“מ. מנדלשטאם חדל אז כליל מכתיבת שירים, משום ש”בהתלבטויות האלה אבדה לו תחושת צידקתו". אולם, מספרת נאדייז’דה בהמשך דבריה, “השיחרור בא באמצעות הפרוזה, הפעם באמצעות ‘הפרוזה הרביעית’ […] פרוזה זו סללה את הדרך לשירים, קבעה את מקומו של מ. במציאות והחזירה לו את תחושת צידקתו”.

“הפרוזה הרביעית” חדורה כולה התקוממות נגד דיכוי הרוח בבריה"מ ונגד בגידתה של האינטליגנציה בערכיה המסורתיים. בין השאר ימצא כאן הקורא את ההבחנה המפורסמת שהבחין מנדלשטאם בין ספרות “הנכתבת בהיתר” שהיא כולה, בהכרח, “חלאה”, לבין זו הנכתבת “שלא בהיתר”, שהיא לדידו בבחינת “אוויר גנוב”. רק מי שיוצר מתוך עמדה של מרד ושל עצמאות רוחנית מוחלטת, יכול, לדעת מנדלשטאם, ליצור גם ערכים אסתטיים של ממש.

בשנת 1934 נאסר מנדלשטאם ונשלח לגלות. ב־1938 נאסר בשנית ונשלח למחנה, שבו מצא את מותו.

יער־מַחטנִיים – עבות, חסון, עם מאורות־דובים, פטריות עזות וריח־שׂרף, עם איזובים שָׂבִים מדובללים. הוא ראֹה ראָה גם קסדות ברזל של גדודי נסיכים, גם בַּרְדְסֵי נזירים של בעלי האמונה הישנה, האמיתית, גם כומתות קרועות של גוּנדַת סטיפּאן, גם ציצות־כובע קרושות של צָרְפָתוּשים. והכל – חלף כלֹא היה. ושוב – ימי חורף כחולים, רשרוש של פרוסות שלג – מלמעלה על־פני ענפים כלפי מטה, נפץ כפוֹרִי עז, נַקָּר מנקר; ימי קייץ צהובים, נרות שעווה בידיים ירוקות מעוקמות, דמעות דבשיות שקופות על־גבי גזעים מחוספסים, קוקיות סופרות את השנים.

אבל הנה תוך המחנק נתנפחו עננים, בסדק ארגמני נפלחו השמיים, נשרה טיפת־אש – והוצת יער־העד, ועם בוקר כבר נוהמות מסביב לשונות אדומות, תסיסה, שריקה, התנפצות, יללה, מחצית השמיים בעשן, השמש־בדם נראית בקושי. ומה תועלת בילוּדי־אנוש עם מעדרים, תעליוֹת, דליים? היער איננו עוד, אוּכּל באש: גדעים, אפר, רמץ. ייתכן שייחרשו כאן נירים רחבי־ידיים, תַשְׁבּיל איזו חיטה שלא היתה כדוגמתה, אנשי־ארקאנזאס¹ מגולחים יטלטלו על כפי ידיהם את הגרעינים הכבדים כזהב; ייתכן שתצמח כאן עיר – צלצלנית, רִיצנית, אבנית, בדולחית, בַּרזלית – ומכל העולם, דרך ימים והרים, יתכנסו הֶנה בטיסה, תוך זמזום, בני־אדם מכוּנָפים, אבל היער לֹא יהיה עוד, ולֹא הדממה החורפית והקיצית־זהובית, ורק בעלי־אגדה, בעיטור ססגוני של פתגמים, יספרו על מה שהיה, על הזאבים, על הדובים, על ישישים בני־מאה נשׂואי־פנים בפרווֹת ירוקות, על רוּס, יספרו בשבילנו, שלפני עשר שנים – מאה שנים – עוד ראו כל זאת במו עיניהם, ובשביל אלה, המכוּנפים, שכעבור מאה שנים יבואו לשמוע ולהתפעל מכל זה, כמאגדה.

לא באַמת־המידה שמימי פֶּטר נמדדות השדירות – לא; שָׁם פטרבורג, רוסיה. ואילו כאן – רוּס, רחובות קטנים צרים – למעלה ולמטה, שיהיה מקום לילדים בחורף להחליק בצווחות על קרשים־במעטה־קרח – סימטאות, מבוֹיים סתומים, גינות לפני הבתים, גדרות, גדרות. איזור היישובים שמעבר לנהר מוסקבה עם השמות העתיקים, המגולפים מעץ אלון: זאצֶפּה, אורדינקה, באלצ’וּג, שאבּאלוֹבקה, בּאבּייֶגוֹרוֹד; קוֹלוֹמנה שבעיבורה של מוסקבה עם שער הברזל הקרמלאי, שדרכו יצא הנסיך דמיטרי, תוך השמעת תפילות־ברכה, אל שדה קוּליקוֹבוֹ; רזֶ’ב הוולאדימירית עם שני הצדדים, זה שבעד הנסיך דמיטרי וזה שבעד הנסיך פיוֹדוֹר, שעד היום מוחצים הם זה אפו של זה בקרבות־האגרופים הנודעים; מעל לווֹלגה המראָתית – התחתונה עם המאקארייבית העולה על גדותיה, עם מירוצי הספינות, עם הסטֶרליוֹת, עם בתי־המרזח, וכל היישובים שעל הוולגה: היארוֹסלאווים, הרוֹמאנוֹבים, הקינֶשמים, הפּוצֶ’ז’ים – עם הגן העירוני, מדרכות־העץ, הכנסיות רחבות־המותניים, הנמוכות, הטעימות כלחם־הקודש, מחוּמשות־הראשים; וכל היאֶלצים, הלֶבֶּדיאנים באדמתן השחורה – עם שוּקי הסוסים, הצוענים, הסוסות, הסרסורים, חדרי־‏האכסניה לאורחים, לנודדים בדרכים, למשקיפים.

זוהי – רוּס, וכאן קיימים היו לא מכבר – כאן, כמו ביער־העד הסבוך המגודר של בֶּלוֹוֶז', הם קיימים עדיין: “מחניקי־הכל” – דובים־תגרים, מֵיחמים חיים‏מַרזחָנִים, רוכלי יארוֹסלאוול ערמומיים, “נסיכים”² קאזאניים בעלי עיניים ערמומיות. ומעל כולם – יפהפיה, יפהפיה רוסית אמיתית, לא איזו סתובבנית־צרעה בת־פיטר,³ אלא כמו הוולגה: רבת־תפארת, אטית, רחבה, בחזה שופע, וכמו על הוולגה: אתה סוטה מן המוט אל הגדה, לצל – ושוּר, מצוּלה…

בעיר קוּסטוֹדייֶב (יש אפילו קַיִנסק – האמנם אין קוסטודייב?⁴) עבוֹר בטיול – ותראה יפהפיה כזאת, את דאריה, דאריה איוואנובנה. וכי מי לא ידע את הוריה: ממשפחת קַמָחים עתיקה, מדם קֻרז’אצקאים⁵ – עשויים היו לחיות ולהאריך ימים עד היום הזה – לולא יצאו פעם אחת בליל הווידוי במסע־תענוגות. הסוסים היו – לא סוסים, נמרים, ואיך לכסות על העוון – למען זירוז הסוסים הוסיפו לכל אחד בקבוק שאמפאניה אל השוקת. והשביעו רצונה של המגררת על נוסעיה ועל עגלונה, עד שהביאו אותם ישר אל מיבקע קרח של אביב. איזה סוף טוב!

למן אותו זמן היתה דאריה מתגוררת אצל הדודה פליצאטה, אם־המנזר – והבשילה במלוא עסיסה כאניסוֹן ארגמני על ענף.

בסמוך, על־פני הגן של המנזר הולכות מן הכנסיה: פליצאטה – עם מחרוזת־תפילה, כולה מצטנפת בגלימה קפואה מקָרה, ודאריה – עגולה, סוֹלתית, לבנה. מול השמש דבורים הומות, וריח נידף – ספק של דבש, ספק של תפוחים, ספק של דאריה.

– ובכן, דאריה: להינשא, אל תדחי זאת. את התפוח יש לקטוף בשעתו, שאם לא כן, יבוא עוף בטיסה – ינקר, וכי רב הזמן עד לחטא!

בטרם נכנסה פליצאטה למנזר, היו קוראים לה קאטיה, קאטיוּשֶנקה – והיא יודעת זאת וזוכרת.

נוסעים ובאים חתנים אל דאריה – ואיזה: תותחים! סאזיקין, דרך דוגמה – עשיר מופלג, ראשון הראשונים בין אנשי קוסטודייב, ואחראמייב בלבד עולה עליו. אביו, אומרים, בימים ההם, בין חידקנים קפואים, שני פּוּדים של שטרות־כסף הוציא מסיביר, ודומה שלא הכל היה כל כך כשורה – נו, הרי שטרות הכסף – לא מסומנים. אין סאזיקין, אמנם, איש־דברים ואף לא צעיר ביותר, ובמשהו מזכיר הוא את יֶמֶליאן פּוגּאצ’וֹב – תחת זאת הוא איש־עסקים שלא רבים כמותו.

נוסע ובא גם ואחראמייב עצמו, ראש העיר – אלמן מאשתו השניה: כביכול אל פליצאטה בא (הכיר אותה עוד בשם קאטיה), אך מתלוצץ יותר ויותר עם דאריושקה. משֶמיישר הוא זקנו – שכבר האפיר – ומתיישב ככה, רגליו מפושׂקות, ידיו שעונות על הברכיים, מנצנץ בטבעתו, ופותח בסיפוריו – כיסיו מלאים תמיד דברי מליצה – נו, כאן עליך לאחוז את כרסך מחמת צחוק…

אבל הדודה דוחקת בדאריה – חשה, לא זמן רב תוסיף לחיות:

– אַת, דאריה – מה להרבות הרהורים; לדבר כזה השֵכל הוא – כסוּכר לדג מעושן. אַת התקיני לך פיתקאות עם שמות – הנה לכאן מתחת לאיקונין “המגינה” על המדף. מה שיוּצא – זה יהיה.

הוציאה דאריה פיתקה עם ואחראמייב – ואבן נגולה מעל הלב: ההוא, סאזיקין, אדם חשוד הוא, מילא, נניח לו! ואילו ואחראמייב – עליז הוא, ואת אביה ידע – הוא יהיה לה עתה במקום אב.

כשאמרה פליצאטה לסאזיקין איזו החלטה יצאה מטעם “המגינה” – לא כלום, סאזיקין עבר בשתיקה, תוך הסתכלות בתחתית עם הריבּה. רק הוציא מן הריבה זבוב – נזדחל הזבוב בזיגזג – הביט ממושכות איך זחל.

אך עם בוקר נודע: את סוסו קל־המירוץ, ששוויוֹ אלף – הוגיע עד אפיסת כוחות סאזיקין באותו לילה.

ודאריה התחילה לחיות בחדרי ביתו הדו־קומתי של ואחראמייב, שבשכנות עם מיצפה הכבאים של המועצה. כעץ־תפוח שעקרוהו ונטעוהו במקום אחר: מביאים עץ־תפוח מליפֶּץ – מן המשתלות המפורסמות של קוֹז’ין – הוא יתעצב במשך חודש, העלים יגוּלגלו בשפוֹפרות, והגנן הולך מסביב, משקה, עודר – וראה, הוא נסתגל, נתמלא שיקוי – ושוב הוא פורח, נותן ריח.

כמטפל בעץ־תפוח מיוחד – בשיקוי של זהב, מהלך ואחראמייב אחרי דאריה. רותם זוג סוסים קלי מירוץ למגררת מרופדת בשטיחים – מתחת לַפּרסות סופת שלג, רוח – ולַחנוּת: להרְאות ל“בחורים” את אשתו הצעירה. הבחורים פורשים עצמם כשטיחים – צַעדי עליהם, דאריושקה! ואם נדמה לו לוואחראמייב שאיזה גחל־מבט צועני נזרק אליה – אך ירים ואחראמייב את הגבה הימנית כשוט – והעין הצוענית תוּרד.

יריד: אל היריד עם דאריה. קרה של חג המולד, מעילי פרווה – הפרווה בגון השלג התכול – עוטים העצים, על כלונסאות מתנפנפים דגלים: צריפים לשעשועים, מדפי רוכלים, איילים מקמח שיפון מצויירים תוצרת ארחאנגֶלסק, צפצוף של משרקות־חרס, בלונים ססגוניים אצל איש־יארוסלאוול אחוזים במשיחה, לקול המוסיקה מסתובבת קארוּסלה. וייתכן שלדאריה אין צורך בסוסי־המירוץ של ואחראמייב הנוחרים בהבל לבן, אך מה טוב היה להתיישב על סוס־עץ שראשו נטוי בגאון – ולהיאחז במישהו – ושתבוּדר השמלה ברוח, וייצרבו הברכיים בכפור הקל, ומכתף אל כתף – כניצוץ…

בשבתות – לבית־המרחץ, כשם שהיו הולכים ההורים, הורי־ההורים, יצוֹא יצאו ברגל, זה היה מנהגו של ואחראמייב, ובאלכסון, מביתו, סאזיקין – אף הוא לבית־המרחץ. ואחראמייב אליו, אל מעבר לרחוב – דברי חידוד משלו.

– איך אלוהים מהתל בך? לבית־המרחץ. נו, – לרחוץ מעצמך את האמנות, להדיח, לשטוף כיאות!

סאזיקין שותק, אך העיניים כשל פּוּגאצ’וֹב, וזקַן־הזפת – פּוּגאצ’וֹבי.

ובבית־המרחץ כבר מוכן, בהבל יבש – התא שלו, ה“ואחראמייבי”, ואליו מבוא מיוחד, “ואחראמייבי”, וסבון־של־קאזאן מיוחד, ומטאטאי משי – מליבנה של חודש מאי – מיוחדים.

ושם, לאחר שתשליך מעל עצמה את הפרווה ואת הרדידים ואת השמלה, שם דאריה – מִשיית, שופעת הדר, ורודה, לבנה, עגולה – לא מקצף הים, מענני חוֹם של הרחצה – עם המטאטא המרחצי תצא וֶנוס הרוסית, שם – יפלוט ואחראמייב קירקור, יטלטל את ראשו, יעמץ קלות את עיניו…

וכבר מחכה, כמו תמיד, ליד המבוא, פּאנטאליי העגלון – האף החרוּם חכלילי מקָרה, השיניים כקצף לבן, העין עין־רוצח עליזה – מסיר כומתתו למרחק:

– יערב לכם ההבל כטעם הפטל! הואילו להיכנס!

בבית – עם תמונות, קנקני־כסף, שעונים, עם חפצים יקרי־מציאות מתחת לכיפת זכוכית – חדרי־הדר, חלונות חודרניים עם תפרחת כפורית, מדריגות – וחדר־שינה נמוך, זֵרים מנצנצים על איקונין של ברכה, עיניים כהות של מישהו, עם געגועים לא שכיחים בקרקעיתן, תיבת פלוּמה דוּ־משכבית…

כך, ללא חיפזון, הולכים החיים, ובמשך כל החיים יושבים במקום אחד, כעצי־בניין, ששורשיהם העמיקו באדמה. ימים, ערבים, לילות, חגים, ימי חול.

בימי חול למן הבוקר – ואחראמייב אצלו בחנות, בין טורי המדפים. הקומקומים מבית־המרזח והחלות האדמומיות, ומאצל סאזיקין – צנצנת ביצי־דגים, חמישה פוּנטים משקלה. בזיגים ארוכי־כנף, במעילי פרווה, המגפיים דמויי בקבוקים, השערות כדרך האבות מסוּפרות בצורת “סוֹגר” או “אַלָה” – בשעת התה מפסידים סכומים בשיעור של מיליונים, מטלטלים חיטה מסאראטוב לפּיטר, מרוֹסטוֹב לניו־יורק, ובעורמה, מרחוק, שואפים לרַמות ידיד בפרוטה, במטפחות תשבץ מנגבים את המצח, נשבעים באָלה ובשבועה.

– אבל הוא, בלא שנשבע, אינו מאמין אף לעצמו! – על נושׂא־שם־אלוהים־לשווא שכזה מתערב ואחראמייב – וההוא נכנע, נשתתק. לשון נמלצת בעת מסחר – אין הוא דבר אחרון בחשיבות.

אלא שגם בשעת עסק לא ישכח ואחראמייב את דאריה. ליד משקוף הדלת עומד לפניה בחור מן החנות של ואחראמייב – עם שקית תפוחי־קְרים, עם אגוזים – יווניים, אמריקניים, ארזיים, תורכיים.

– בעל הבית ביקש למסור לך.

ומעיפה הגחלת הצוענית – העין – ניצוץ אל דאשנקה – ובלא הרמת ריסים תאמר: תודה. ואחר־כך בשוכחה את התפוח הנגוס, היא מסתכלת ארוכות בעד החלון בצללי העץ הכחולים – והנה על החזה הדחוק רישרש המשי־במשבצונות המהודק – פלטה אנחה.

וחורף, חורף. מן השלג – הכל רך: הבתים – בגביני שׂיבה לבנים מעל החלונות; נביחת כלבים מעוגלת; מול השמש – עשן ורוד מתוך הארובות; אי־שם במרחק – קריאת ילדונים עם מזחלת־יד. וביום חג, כשירעמו צלצולי הפעמונים בכל ארבעים הכנסיות – מוצעים בקולות הפעמונים, כבקטיפה, הרקיעים כולם והארץ. או־אז בפרוונת־צבל, בכפפות־נֶרֶכטה ססגוניות קטנות, לצאת על אדמת־בור כחולה – כך שמכל פסיעה יישארו עקבות לכל החיים – לצאת, לעמוד תחת ליבנה־מכַשף סבוך־שׂיער משלג, לשאוב באחת אוויר־חריף, ויסמיקו מקָרה – ושמא גם ממשהו נוסף – הלחיים, והצעירוּת עדיין בנשמה, ויש, יש משהו כזה לפניך – מחכה, עד מהרה…

צום. מסלולים מוזלפים בשמן צהוב. שלא כבימות החורף סיעות של בָּרַדות צרחניות בשמיים. בפעמון אחד מעורר רחמים שרוֹת לאט־לאט כנסיות ניקוֹלה, “הפתיחות”, “הישועות”, מחוּמשות־הראשים. מאכלים ישנים מימי סבא: חמיצה עם דגי אוסמֶרוס, מיקפא של שיבולת־שועל עם מירקח דבשי, תְּפוּחיות אלכסוניות ממולאות בבשר עבה של זאב־ים, מימלח של זאבי־ים חיים, סנפירים דמוּיי־מַצְתים של אַספּן לבן בתוך מרק דגים, עפרונים מן המגדניה בשמן של חרדל. ופסחא, שמש, צלצוֹלת – משָל הדם עצמו מצלצל כל היום.

לחג הפסחא, על־פי המנהג, כל “בחורי” ואחראמייב – אל בעל־הבית, בברכה, להתנשק תוך ברכת חג־הפסחא עם בעל־הבית ועם בעלת־הבית. על בהונות הרגליים תוך החרקת המגפיים החדשים, אחד־אחד, במתיחת השפתיים כשפופרת – נצמדים אל דאריה, כאל איקונין של חג, מקבלים מיָדה ביצה אדומה עם אותיות־הזהב.X.B.⁶

ופתאום אחד – ושמא רק נדמה היה? – אחד, ללא זקן, והעיניים צועניות – גחלים, השפתיים יבשות – רועד, בשפתיים נצמד במשך שניה אחת, אפסית כגרגיר חול זעיר, יותר מאחרים; וכאילו לא איקונין היא דאשה בשבילו, לא איקונין, אלא…

הלב… לא, לא הלב הוא שניתר מן הידיים! סמוקה כַּלֵב ביצת הפסחא – ונתגלגלה אל רגליו של מישהו.

אצל ואחראמייב – הגַבּה הימנית כשוֹט, אל הבחור:

– היי, אחא, הידיים אצלך – מַגרפות! במה פיטמת את הראש?

לילה אחד שכזה – ומתוך הקליפה נתבקע אפריל, אבק ראשון, חם, וכמו בחורף התלמידים יודעים על פי הדגל האדום שעל המיצפה, שהקרה הגיעה לעשרים מעלות ואין לימודים, כך יודעים כאן הכל, שחם: מתקין הארגזים, פטרוב, עם סחורתו, הגיח מחנותו אל הרחוב. לפני הדלת מוצגים ארגזים עטורי־פירזול, מצויירים בוורדים, ועל שרפרף, משים את ראשו הקרֵח מול השמש – כשם שמעמידים דלי תחת מרזב של מי גשם – אי. ס. פֶּטרוֹב, הוא עצמו עם העיתון.

– נו, מה חדש? מה כותבים שם מעיר־הבירה?

ומתקין הארגזים – המשקפיים על האף, מביט מעל המשקפיים – בהטעמת שיכנוע:

– הנה במוסקבה, בכיכר הארובה, גולם של עור הציבו.

– איזהו גולם זה?

– הנה כזה: אותו, כלומר, מכים בפרצוף – ואילו הוא מייבב; ככל שמגבירים את המכות – הוא מגביר את הייבוב. לשם עידוד הכוח האתלטי, כלומר, והתחרות, כן.

וכך במשך עשרים שנה יקבלו ממנו חוגי הסוחרים ידיעות על הגלמים המוסקבאיים, על כוכבי־השביט והמלחמות – על הכל שמתחולל שם, הרחק, במקום שאליו חופזות, תוך מַטח משוטים במַים, הַספינות…

ספינות, עננים, ירחים, ימים, ציפורים – חולפים. והנה החיים – כמו על עוגן מתנדנדים מול המעגן. ובני־אדם – כעצי־בניין חזקים, שהעמיקו שרשיהם בקרקע.

אבל הזקנים הרי אומרים, שכאילו פעם אחת בשנה, במולד הלבנה בחודש מאי, והלילה אפל – פעם אחת בשנה, אפילו לעצים כולם, לפרחים ולעשבים, לכל הנשמות הירוקות – מותר ללכת, ובלבד שיחזרו עם בוקר למקומם. וברגליים לבנות, ערומות, שקוּיות עסיס אביבי, שעדיין עקבות קרקע ריחנית, רכיכה עליהן – הם משׂתרכים בהמוניהם בלילה האפל – ומתחיל דבר כזה, ש…

חום לוהט. הימים צהובים – כבדים בצוהב השכיח אצל תפוחים שכבר בשלים, מוכנים לנשור – אתה רק מנענע מעט, שוּר, נְשׁוֹב. התרזה והלילך בגן העתיק של ואחראמייב רכנו וניתלו במלוא חזָם מעל לגדר – כך בערבי־מחנק, תוך מעיכת הגוף השופע באדן החלון, משקיפות מן החלונות היפהפיות של ריאזאן, של היישובים שמעֵבר לנהר מוסקבה.

זה שבוע שכל גדולי העיר נסעו אל היריד. בחדרים המרוּוחים – דאריה לבדה. ריבוע השמש מחליק ללא קול על תנור־האריחים – נשבר על הסָפין – זוחל על הרצפה המדונגת. מתחת לטפיטים שעל קיר־העץ התחיל משהו נוקש חרש – יותר לאט – ומשתתק: כאילו הותקן בתוך העץ איזה לב. ומתחשק כל הזמן לשתות קוואס⁷ עם קרח – מתייבשות השפתיים – ושמא אין כוח נפשי? ואולי לא זה: השמלה לוחצת על החזה. ובערב בחדר־השינה תפשוט את השמלה, תשקע בהרהור, תשוט בראי – וחיש מהר: לכבות את הנר – לכבות את הלחיים שנשתלהבו.

עם בוקר – מתחת לחלון – “הנסיך” הקאזאני, בכומתת־מוך כעין סיר, רחַב־אוזניים, עיניים חדות – כאילו דרך חור המנעול.

– קני, גברת חביבה, רדידי משי טובים – קני, המחַזר יֹאהב. הוֹי, כמה טובים! – ימצמץ בשפתיים, יטיל את הרדיד על הזרוע. ויגחך בסיפוק, כאילו דרך חור המנעול הציץ, והכל הוא יודע.

השפילה דאריה עיניה – נתכעסה על עצמה, על שהחמיצה. יצאה אל גזוזטרת המבוא ובכעס קנתה מה שבא ליד – מטפחת־אף של תחרה. עמדה רגע, הביטה בעקבות “הנסיך”, הסתכלה בענן שניתק מן העדר – הנה כאלה היו אצלה לפנים מחשבות בתוליות קלות ועגלגלות־רכות. וכבר פנתה הביתה – פתאום מאחור ליד גדר הגן רשרוש, חריקה על מידרכת הקרשים, ומן הפינה העין הגחלתית הצוענית:

– דאריה איוואנובנה…

נעצרה.

– דאשה (– חרש)… דאשנקה (– בלחישה יבשה כחול)… בלילה – אל הגן… תבואי?

…נעצרה, כדי להשתיק את החוצפן, כדי להוציא מייד מלבו את החשק. והאל יודע על שום מה – לא יצאו המלים, נתרככו השפתיים יתר על המידה. כך בשתיקה, גבּהּ מוּפנה אליו, שמעה הכל עד הסוף – המשי בלבד הוא שאיווש על החזה המהודק.

ובלילה יצאה אל הגן – בליל מאי האפל, במולד הלבנה החדשה, והעצים כולם, העשבים, הפרחים – ברגליים עירומות מלבינות בחושך, שקוּיוֹת בעסיס אביבי – איוושו, ליחשו, רישרשו…

בוקר. מזהב ורוד הם הצלבים שמעל הכיפות הכחולות, האבנים הוורודות, שמשות החלונות, הגדרות, המים. והכל – כמו אתמול. דבר לא היה.

וכמו תמיד – עליז, מתבדח, בדבריו הנמלצים, בארגזו הגדוש מתנות – בא ממסעו ואחראמייב. פתח את הארגז לפני דאריה, הוציאה היא את המתנות, הסתכלה, השיבה אותן למקומן, יושבת עגומה.

– מה לך, דאריה? שמא בלי משים זבוב בלעת יחד עם הקוואס?

– ככה. חלום הלילה חלמתי.

והחלום היה לאמת. יום, ואולי יומיים, עברו, ואך גמר ואחראמייב את ארוחת־הצהריים, שכב לנוח אחר־הצהריים – ולא קם עוד. דומה שהאכילה אותו הטבחית, בעת הארוחה, יחד עם אך פטריות־שמַרקעים גם זבובניות רעילות, ומזה כאילו נפטר. היו שסיפרו גם משהו אחר – אך כלום יש ממש בסיפוריהן של הבריות. דבר אחד ידוע: הסתלק בדרך נוצרית, ודבר אחרון, שאמר לדאריה: “אל תינשאי – אומר הוא – לסאזיקין. במאקארייֶב תָחַב לי במירמה קמח רטוב”.

העינוי המיט כלָיה על סאזיקין: לא לסאזיקין נישאה אלמנתו הצעירה של ואחראמייב, אלא למישהו אחר – לבעל עין צוענית גחלתית. הבריות ריננו: ציווה שיתפרו אותו, בהיותו שיכור, בתוך פרוות דוב, והוא יצא לחצר – בחצר שוחררו הכלבים מן השלשלאות – שיקרעוהו הכלבים, שלא יִשָּׁמַע כיצד התוגה קורעת את הלב. ואחר־כך צלל־נעלם בסיביר.

כך צוללת אבן לתוך תנומה מֵימית, הכל מערבלת־מעכירה, עיגולים; הנה נסו לכל עבר – רק קמטים קלים, כמו בזוויות עיניים מבת־צחוק – ושוב חלקת מים.

נסו עיגולים לכל עבר – ושוב חיים שקטים, חשאיים, כנהימת קילוחים המַכּים בגדה. ליד הדוכן נוקשות חשבוניות, וידיים זריזות, מרקידות מַזרֵבה מנצנצת, מודדות אַרשין אחר ארשין. שעון על ארגז מקושט בציורים, עיתון בידו, נאפה בשמש כדלעת, מתקין־הארגזים הקרח־כדלעת, אי. ס. פטרוב. לבושים בלבן מתרוצצים המשרתים בבתי־המרזח – ורק, כעשן מאחרי קַטר, מתנפנפים אחריהם, קצות האלונטית הרקומה וגדילי האבנט. בתוך מאורתו הצייר אַקימיץ’– אורח־הקבע של בית־המרזח – מקשקש־מצייר בחופזה על שלט קתלי־חזיר ונקניקים, עד שיתיישב בשעה היעודה עם אנטלוֹן בפינה היעודה – לשפוך דמעות על החיים שביזבז בסביאה.

ובערב – במיפתחים הכחולים של ארבעים מיגדלי הפעמונים יתנדנדו בבת אחת כל הפעמונים, ומעל העיר, מעל החורשות, מעל המים, מעל השדות, מעל הנודדים בדרכים, מעל העשירים והשיכורים, מעל החוֹטאים לפי אורח האדם והחפים לפי אורח העשבים – מעל הכל תשתטח קטיפה פעמונית נחושתית, והכל ירוּכּך, יַדמים, ישקע – כאבק בערב קייץ בשל הטל החם.

1923

פרק ראשון

יפה בבַּאטִייֶבוֹ – כפר עליז הוא. הכל בשפע: גם יער מסביב, גם נהר בהישׂג־יד. דגים בנהר – עוד ועוד, חיות ביער – כמה שרק תרצה, מכל המינים. אלא מאי – גדולה האימה. לא תשתעשע כאוות־הנפש. שעשועים חיפשת – אל תבוא אחר כך בטרוניה עם איש: אם תתרגש עליך רעה, בך האשמה.

מזמן שעומד כפר באטייבו ונבנתה כנסיית־הישועה, לא נכרתה משם הטומאה, דבר לא יוכל לה: חיה היא וחיה, לתולעים נדמתה. תֹאבד האחת – והנה שוּר: כבר באה אחרת תחתיה. פעמים לא תספיק המכשפה לשנן אומנותה ליורשות מקומה, ואף־על־פי־כן תצוץ לה אחרת אי־שם, ואפילו מובהקת ממנה: לא מלומדת, כי־אם מלידה ומבטן. מלידה ומבטן – דהיינו, שישר מבטן אמהּ כמין מכשפה שכזאת אל העולם הגיחה. המלומדת – מילא, ואילו זו – תתבע את המגיע לה, בְּזו שמלידה־ומבטן אסור להתל, שעתה אינה פנוייה לקטנות, חיש־מהר תעשה בך מעשים שכאלה, שעד כלות ימיך לא תְּמָרֵק עצמך מהם.

גם מלומדות וגם כאלה שמלידה־ומבטן היו בכפר לא־מעט. הזקנים לא זכרו זמנים שבהם לא היו מכשפות בכפר, ולא היה אדם שיָגַע וגם מצא מנַיין באו הללו ומה היה השורש הזה שהצמיח אותן.

וכמה בריות ירדו אל בור־קבר, כמה אומללים ניספו לשווא: עם הטומאה הזאת מוטב שלא תתעסק – כליה ימיטו עליך, ואילו הן עצמן יחיו להן כאילו דבר לא אירע, חיֹה יחיו להפיל אימתן על האדם ולהפיק רצון מאת בעל־הקרניים, בנותיו של זדון לבבו הרע.

אכן, מושב־הטומאה הוא המקום הזה.

שואן השאון, הומה השמועה בבאטייבו, רועמת התהילה לאורך כל הנהר השחור: מן ההרים ועד הים אין גדולה ונוראה מן המכשפה זַאנוֹפָה.

היו ישישות: אָרִינָה גם אוּסְטִינְיָה, כל אחת נושאת על כתפיה מאה שנים ויותר, ואילו זו – צעירה, רק שלושים הִנה מלאו לה. ההן אומנם קילקלו, ואף־על־פי־כן לא עברו על המידה, גם שולחות היו מָזוֹר לאחר מעשה, ואילו זו – בשום פנים ואופן. היו בידיה של זאנופה הקילקולים הנוראים שבכולם, היא ידעה לשים את עינה. הנה תָּבוֹר לה אדם ותסובבו בטבעת, ואותו אדם, כל כמה שלא יתחבט, לעולם ולשוּם מקום לא ייצא מתוך המעגל, תעֹה יתעה לפני פיתחו שלו ולא ייכנס אל הבית, על הסף יעמוד וממנו לא יזוז. המכשפות ההן – כמכשפות לכל דבר, גם ילד קטן יֵדע כהרף־עין: חוטם כעין האנקול, מצומקות, זנב משתלשל; ואילו זו – גם אם תנדוד ברחבי תבל כולה לא תמצא יפה כמוה, אבל גם כעורה היא כיעור שלא נשמע כמותו מיום שנברא העולם: הגוף, הכל – אמיתי, כמו אצל בריאה־שבבריאוֹת, ואילו הרגליים רגלי תינוק: לא יכלה להלך זאנופה, ורק זחלה. ולוּ היתה רק זוחלת לה – ניחא, אבל הנה יש אומרים שמעופפת היא: דואה כציפור ועפה. לראות את זאנופה – לא תראה לעולם; אולי בלילות. אבל מפני זה הלוואי שישמור אלהים את כולנו. הלא טוב להיבלע שלוש פעמים באדמה ואף לא להתפלל שחרית בפסחא, מאשר לראות אחת שכמוה.

אביה של זאנופה – סוחר, הלך־סבב בירידים למכור סחורתו, והסחורה לא העלתה אבק – נקהלים הקונים בהמונם: לא יְרַמה צַ’אבַּאק, לא יתחוב רָקָב לידיך. ואלמלא שגה הזקן בחטא, חי־אלהים, נמנה היה עם הצדיקים.

אִמה של זאנופה – נעה־ונדה, דם־צוענים, רקדה וגם שרה – הופּ־לה! הנה תמחא כף־אל־כף ביד מצלצלת – אבֹד־יֹאבד ראשך, רק תעיף בה מבט ונשמתך מבקשת לחזור אל בוֹראהּ. עוד סְטֶפַּאנִידָה אחת כזאת לא תימָצֵא.

לא בבת־אחת קם צ’אבאק ועמד על רגליו: מלכתחילה חי היה מן היד אל הפה, חנות זעירה היתה לו בכפר וממנה כִלכל את נפשו בדוחק. ילדים לו בכל פינות הבית, לחם לאכול ובגד ללבוש לכולם – הרי לא בחינם הוא. חיי מוז’יקים היו חייהם.

נולדה זאנופה – ונהפך הכל.

הציף מזל־ברכה את הבית, החל צ’אבאק מתעשר והולך, עָצַם מסחרו: לסוחר אמיתי נהיה. ונוהרים הקונים לחנות מכל עבר – לא תאגור די סחורה לכולם. התעשר הסוחר. והספיקה הפרנסה לכל: בית בנה, גן נטע, את בנותיו השׂיא, ואילו את הבן שלח העירה לעשות פרקמטיה. תרם קוֹרְנֵיי פעמון לכנסיה, ועלה הפעמון יפה, צלול היה, מהדהד: אך יצלצלו לתפילת‏־חצות – ומרעים הקול לכל אורך הנהר השחור ועד למוסקבה עצמה יגיע, עד לאִילִינְקָה.

ולא תר צ’אבאק אחר העושר, כי מעצמו דבק העושר בידיו.

וכבר בימים ההם ניחשו אנשים חכמים שיד הטומאה בדבר, אבל שמרו סברתם בלבם: למה לפטפט לשווא – גם תמיט חרפה על אדם על־לא־דבר, גם בעולם הבא עוד יִפרעו ממך. רק מִיטְרוֹשְׁקָה לבדו – בחור כזה היה, לא פחד מכלום – היה לפעמים מפטפט ומתרץ כל מיני תירוצים, ובלי־הפוגה מורה באצבעו על הפעוטה, על זאנופה, ותולה בה את הכל.

ולא שׂמוּ לב לדבר: שיכור האיש כלוט, אל תצפה ממנו לכלום. אבל הילדה באמת היתה – אלהים יודע!

נולדה זאנופה בליל איוואן־קוּפָּלָה, עם קריאת הגבר, בת אחרונה לאמהּ. נולדה בכתונת־מזל לבשׂרהּ, וכתם־לידה ליד בוהן כף־ידה השמאלית.

הצפינה המיילדת את כתונת־המזל, ובחשאי נטלה אותה אל ביתה. ונעצבו בני בית־צ’אבאק אל לבם – אבל מה יכלו לעשות? מין חפץ שכזה הן לא תיטול בחזרה, מי שזכה בו – שלו הוא.

אבל פשטה השמועה בכפר.

התקהלו נוודים ועולי־רגל בבית־צ’אבאק. נכנסו הנוודים אל הבית ליטול את בירכת־המזל מידהּ השמאלית של זאנופה. והיד בת־המזל העניקה מזל ביד רחבה, ולא השיבה ריקם פני איש. הלכו הנוודים ועולי־הרגל והגיעו עד למקומות הקדושים וחזרו לביתם בשלום. ואיש לא התאונן.

ומכפרים רחוקים ומעיירות באו אל בית־צ’אבאק ליטול את בירכת־המזל, ושבו הביתה שבעי־רצון. ולא פגע אסון באיש.

גדלה הילדה, טובת־שׂכל, וכמו ציפור כל הימים שרה ומצפצפת: את הכל הַרְאֵה לה גם סַפֵּר לה, וכרוכה היתה אחרי הגדולים, לא פחדה מכלום.

פעם, עם הקציר הראשון, לקחה אותה סטפאנידה לרקוד במעגל־הרוקדים. אהבה הילדה לרקוד במעגל־הרוקדים השמח. וכשהלכו הרוקדים ושרו במורד הרחוב, קמה פתאום רוח וחבטה בה, והיא נפלה אפיים ארצה. יבשו רגליה מאז, שוב לא יכלה להלך.

לא התהלכה זאנופה, כי־אם שכוב שכבה.

וראה זה פלא: גופה כולו צמח, ורק הרגליים – כאשר היו, כך נשארו: רגליים של תינוקת, קטנטנות.

וביתר־שׂאת נהרו ההמונים אל בית הצ’אבאקים, וניגַר מזלה של זאנופה על פני העולם כולו.

ואולם לא לאורך־ימים תטמין את המרצע בשק.

ישישה אחת עוברת־אורח ראתה על ידה ברוכת־המזל של זאנופה כעין צלבים זעירים, מיני צלבים לא־פשוטים כלל וכלל – והנה לאחר מגע־ידה של זאנופה הלך פוֹמָה בריא ושלם לתפילה, ואילו הביתה חזר ללא־רגל, וליֶריוֹמָה ניקרו את עינו, ואת קאתרינה, נכדתו של זקן־הכפר, השׂיאוּ לאיש, חיה לה קאתרינה בנחת שנה תמימה, ואילו בשנה הבאה החלה שותה לשכרה, וגם השליח בַּארַאבַּאן הלך לפטרבורג ולא שב, ולאותו מיטרוֹשקה עצמו צמח פתאום, איש לא ידע מדוע ולמה, מין זנב שכזה.

ועוד נעשוּ שם מיני מעשים – גם כסיל יבין פשר־דבר.

ובגרה זאנופה, וככל שבגרה, כן כבדה דאגתו של קוֹרְנֵיי. ביקש הזקן להשיא את בתו בעודו בחיים, שיוכל למות בשלווה. שיגר קורניי שדכנים. ובאו חתנים. רבים לטשו עינם אל הממון: לא היה עשיר מצ’אבאק בכל בַּאטִייֶבוֹ. אבל נסתיימו השידוכים בלא־כלום: ישמח לו חתן פלוני גם ישׂישׂ – ובבוא המועד לא תקום בו עוד רוח. אכן, נורא עד מאוד מבטה של הכלה, אך תעיף בך עין – ועברה כסכין בבשרך, מפני עיניים שכאלה מיסתור לא תימצא. ובטל השידוך.

לא אהבה זאנופה את החתנים, ובאביה גערה, אבל את הזקן לא יכניע גם השד בעצמו, קשה־עורף היה ומדעתו לא זז.

וסוחר אחד מבני־העיר בא פעם אל ביתו של צ’אבאק לעשות אתו עסק. יפה־תואר היה ודעתו בדוּחה תמיד, והכפר היה כמרקחה. עד היום הזה יזילו הנשים דימעה בסַפרן על רוֹדְיוֹנוֹב. ונשא רודיונוב חן בעיניה של זאנופה. בעצמה גילתה לבה לאביה. ועלץ הזקן, בו־ברגע אץ אל הסוחר, אל רודיונוב. אהב הזקן את בתו, את נפשו היה מוכר בעדה, ככה אהב אותה! והסוחר – איש פרוע, גם אריות נידמו לו כחגבים, חידוּדים פיזר מלוא החבית – ותקעו כף. הכל כדת וכדין: נטלו ברכה, אל הורי החתן הלכו, וכל שראוי לעשותו עשו – אין בקיאה בהוויות־העולם כסטפאנידה. כירכרו עד שרגליהם לא נשאו אותם עוד! ובא יום הכלולות. קישטו את זאנופה לקראת החופה. נסעו אל הכנסיה. קהל התאסף – כל הכפר: נתמלאו הבריות סקרנות. והחתן איננו. חששו פן קרהו דבר. זה בכֹה וזה בכֹה. שלחו שליח אחד, שלחו שני – והחתן איננו. בשום מקום לא מצאו את רודיונוב. נאנחו גם נאנקו ולא הועילו כלום, אנוסים היו לשוב לבתיהם. וזאנופה – אף לא זיע. דיברו על לבה, והפצירו, ולכפות עליה ביקשו – והיא אינה נעתרת, ממאנת לנסוע בחזרה. ובשִׂמלת־הכלולות שלְגוּפהּ נשכבה על האדמה וזחלה, וככה היתה זוחלת על האדמה עד שהגיעה אל פתח ביתה, חיוורת כולה כמו דף של נייר, לבנה, והעיניים – אילו רעמו הרעמים כולם וכל הברקים הבריקו, לא היתה קמה סוּפה שכזו – העיניים הבוערות שׂרפו. מי שעמד – קפא על עומדו, והיא זחלה.

עם בוקר נמצא רודיונוב. מצאוהו חנוק בַּדיר של צ’אבאק. המליטה החֲזירה אצל צ’אבאק, ועמדה בדיר שוקת ישנה, קלועה, בשביל הגורים. נדחק האיש אל תוך שוקת החזירים, והריתמה היתה מתוחה אל הקורות, כבר יצאה נישמתו.

והיתה חקירה ודרישה. האשימו את קורניי. נשבע קורניי שאין לו שום שייכות לאותו מעשה. לא האמינו לשבועתו וגזרו עליו את הדין. הלך הזקן לסיביר, ושם, מן־הסתם, נפח את נפשו.

הרי לכם עניין לענות בו.

הפעם כבר היה מיטרושקה בעל־זנב מְנַבֵּחַ מלוא כל הרחוב, והחכמים שמקודם ניחשו גם הֶחשו, התירו חרצובות לשונם.

ונתחוור לכולם מה היה טיבו של המזל ההוא ששיחק להם, לצ’אבאקים, ואיזו מין יד ברוכת־מזל שכזו היתה ידה של זאנופה, עם כתם־הלידה ליד בוהן הכף השמאלית ועם הצלבים הזעירים.

ואפילו חנק קורניי את רודיונוב – כל אחד ידע וכלל לא פיקפק – אבל גם ידה של זאנופה היתה בדבר. הכל – זאנופה, בכל אשמה היא, המכשפה.

והמה הכפר.

– “גם נוראות מאלה תעולל”, סחו על אודות זאנופה, “ברד תוריד להשחית את השׂדות, ברק תשלח לשרוף את היבולים, את הבָּקָר תשמיד, את הילדים תחנוק, תפיל חולי על הנשים, תכרית את הגברים, תבלע את מימי הנהר ואת היער תעקור על שורשיו, היא לא תותיר לא כנסיה ולא ביקתה, אף על קיסם נידח לא תחוס”.

– “גם נוראות מאלה תעולל”, לחשו בשפתיים גוועות, מבועתים עד־מוות, “את כולנו תהפוך לינשופים, על־כורחנו נתגורר במחילות”.

– “עין שחורה לה”.

– “יד ארורה לה”.

– “מכשפה ארורה היא”.

גם פוֹמָה גם יֶריוֹמָה היו מסיתים את הבריות להכות את המכשפה נפש, אבל לא נמצא גֶבֶר בן־חיל, ידי כולם קצרו.

וכולם הִפנו עורף לזאנופה, גם אחותה ואחיה התכחשו לה.

וכל אשר קרה בבאטייבו, כל חטא וכל פגע – את הכל טָפלוּ על זאנופה.

ונשארה זאנופה לבדה עם אמה.

בהפזילם מבט חלפו הבריות ליד הבית הלבן, כחול־הדלת וכחול־התריסים; שירים לא שרו, בקול לא דיברו בראותם את הכלונס שבראשו, כזקיף על משמרתו, ניצב העגוּר לשמור על מאורת המכשפה.

והיא נסתתרה, ליד החלון שכבה, את הכל ראתה – מעבר לשלושת השׂדות ראתה, את הכל שמעה – מבעד ליער שמעה.

וראתה זאנופה ושמעה, את הלב הקפיאה, ובעצמה לקום לא יכלה.

פרק שני

שָׁמַם ביתו של צ’אבאק הזקן.

מקום שפעם חישבו בו הכתלים להתפקע מחמת הדוחק – שוב לא נשמע בו קול צחוק ולא רקעו הרגליים, וליד השער הנעול לא נראו עוד פרסות־הסוסים ולא עלתה שעטת מרוצתם.

נוצרי כשר – גם בכופתאות לא תְפַתהוּ לבוא אל בית צ’אבאק, אלא אם כן באו מים עד נפש; וגם אז הלא טוב להתפגר בפתח־הדלת מלהיכנס אל הבית הארור.

עשבי־מרפא תלויים בחדרים. ונודף ריח עז עד כדי עילפון, לא תעצור כוח לעמוד על רגליך. ועל כל הקירות – ציפורים, זאנופה היתה מציירת, ולא ציפורים אלא מיני חתולים בעלי־כנף. ומן הציפורים־החתולים האלה דמו הקירות כולם וכל הבית כמבקשים להתעופף באוויר.

אי־שקט בחדרים, אימה.

מכלה סטפאנידה את מלאכת יומה ומתיישבת אל מיטתה של זאנופה. מביטה היא בבת: נכמר הלב, ואינה יודעת מה תעשה. וזאנופה שוכבת, עיניה פקוחות ושלהבת קטנה בוערת בהן, מים רבים לא יכבוה.

סחה זאנופה לאמה:

– “בת־מזל את, באושר חיית את חייך, רקדת גם שרת, ככה רקדת, שממרחקים באו לראות. ואני אין לי כלום”.

קמה הזקנה, הנידה ראשה השׂב, תָּפְחו העורקים על צוואר־הארד:

– “לא, זאנופה, רב כוחך, יפהפיה את, אין יפה ממך”.

זאנופה לא הקשיבה, זאנופה לא שמעה, והיא בְּשלהּ, אומרת לאמהּ:

– “בת־מזל את. וישנם בני־מזל שכאלה! מיהו שעשה ככה? ואני – מה חטאתי?”

– “לא חטאת, זאנופה, לא חטאת מאומה… הבריות הם כאלה…”

– “הבריות? איזה? בני־המזל? המאושרים? ואני אין לי אפילו יום, אין אפילו רגע, כן, אפילו רגע אחד של אושר!”

הזדקפה הזקנה:

– “נלך, זאנופה, נעזוב את ביתנו, נעזוב את הכל, לערבה נלך, אל הערבה, אל הדרור…”

– “למה את משקרת? איזה דרור? היכן הדרור? לשם מה נחוץ לך הדרור? ולאן אלך? הלא מפלצת אני, מפלצת, שמעת, גם לקום לא אוכל! ועל מה ולמה? מיהו שעשה כך? איזה מין צדק הוא? והיכן הצדק?” וזאנופה התרוממה, נשענת על ידיה, והביטה אי־לאן, שׂוטמת את אמה, משלחת מאֵרתהּ על הבריות, על העולם כולו, משלחת מאֵרתהּ על הדרור ועל הצדק, ודומים עליה כולם כמאושרים כל־כך, ורק היא לבדה – ארורה, זחלנית, ועל מה ולמה, אין היא יודעת חטאה מהו.

ולבבהּ – כחזיר־הבר, חושף את שיניו: נקמה נוראה הגיחה מתוך לבבהּ.

נתיישבה הזקנה על הספסל, מעוצם היגון נשמטו עפעפיה – נרדמה הזקנה, תש כוחה, לא יכלה לעשות כלום.

וזאנופה שעה ארוכה נשענה על ידיה הפרושות. פרועת־שיער, כחתולה, כיוונה מבטה אי־לאן וגילגלה את עיניה. המתחולל בנישמתה לא היה אנושי עוד, בל יתואר כל שנתרחש בלבהּ.

או־אז החלו שריפות פורצות בכפר ואנשים מתו פתאום וגווע הבקר ונרמסו השדות ונתרגשו הרעות, כל פִּגעי עין־הרע.

ואט־אט הוקל משאו של הלב רווּי־העלבון, אט־‏אט רפתה אחיזתן של ידי־הפלדה שאין בהן חפץ. נדחקה זאנופה אל פאת־המיטה, ושם התכווצה כולה, מסתתרת כחיה פצועה.

וזכרה זאנופה את ימי־ילדותה, את אביה, את ידה ברוכת־המזל, ואחר זכרה את מעגל־הרוקדים… את הריקודים, את הסער שהפיל אותה ארצה, את האדמה שעליה שכבה ברגליים מתות, שנה אחר שנה – כל השנים על גבי המיטה הזו, ואיך פעם אחת חיטטה בתוך כף־ידה הימנית לנחש בה את מזלה, אל החוּפה נסעה, ואיך מן הכנסיה ועד לבית זחלה וזחלה.

הזקנה נעורה פתאום.

זאנופה בכתה.

כבושות פניה באגרופה, כפניה של הילדה המאושרת משכבר־הימים, אשר נופפה בידה ברוכת־המזל וקיפצה על רגל אחת מן הדלת עד לשער־הגן ושרה בקול דקיק וסיפרה מעשיות, ובשפתיים משורבבות חיקתה את קולו של הרעם ונבהלה בעצמה, וגערה בגשם לגרשו מן החצר ובכתה ככה גם אז, כשסירב הגשם לחדול והיה מוסיף ויורד, ולצאת לטייל לא הניחו.

– “את רוצה לאכול?”, גחנה הזקנה אל בתהּ.

– “למות אני רוצה!”, לחשה זאנופה.

לעסה הזקנה את שפתיה הכמושות, באצבעותיה השדופות מעכה את קצות רדידהּ שעֵין האדמה לו, שחורה כולה, כאדמה עצמה.

והציפורים־החתולים שעל הקירות מתעופפים היו אי־לאן, מתפיחים את פרצופיהם החתוליים עד שכל הקיר היה מבקש להמריא.

– “למות אני רוצה!”

כשהדימדומים אך החלו יורדים, והערב הרך היה משכיב את רוח היום לישון במיטתה, והלילה, עוטה מחלצות כמו לקראת המישתה, היה טופף בגאון, מעוטר כוכבים, וינשופים שכוכב הֵעירם צרחו לאורך הנהר ופיזרו תוגה מסביב, היתה זאנופה זוחלת אל הגן. שם, פניה אל מול פני הלילה, היתה עודרת את ערוגות פרחיה עד עלות השחר.

אבל היו גם לילות שדמו לימים, ואז לא יכלה זאנופה לרדת מן המיטה.

עם כל קייץ שחלף הוסיף הגן לגדול פרע. עשבי־בר פשטו בחלקת הפרחים, הערוגות שממו. יבלית צפופה השתרגה בכל הפינות. שחו ארצה הענפים, והצללים הלכו הלוך והתעבות עד שכיסו כל פיסה של אוֹר.

בלילה היו חלומות פוקדים את זאנופה והיא מילטה עצמה מתוכם בזעקה, ומכונסת במחבואה השתוחחה תחת משא־ידם כל היום כולו.

ואז לא דיברו האם והבת אשה אל רעותה, רק מביטות היו זו בזו; אבל לפעמים גם להביט לא יכלו מחמת האימה.

סטפאנידה ניחשה בקלפים.

והקלפים לא בישרו נחת: מכה, מבוכה, מיטה הונחו כולם על ה“לב”, ונסתיים הדבר בכיבוד – במלכה של “פיק”.

רק בקָרים מעטים הפיצו אור בבית, כאורו של האושר.

בהתעוררה משנתה, קראה זאנופה לאמה:

– “אמא, שמעי מה חלמתי הלילה!”

נחפזה הזקנה אל הבת:

– “מה הדבר, מה חלמת?”

– “מגפיים ראיתי בחלום, אמא, ואחר־כך חלמתי שאת מושיטה לי כותונת, והכותונת מוכתמת בדם”.

– “מגפיים – דרך היא”, פירשה האם, "והדם – פגישה של קירבת־דמים תהיה עם בני־מִשפחה, ואילו אני, זַאנוֹפוּשְׁקָה, בָּצָל ראיתי בחלום, אוכלת הייתי בצל מן הגן. האומנם ישוב הזקן?''

ונשתכח ממנה צערהּ, ופיזמה סטפאנידה שיר־זמר.

– “אמא, הדרך ההיא, ידעתי, אמא, מוֹתי שלי הוא”.

הזקנה שתקה.

– “ובבית־העלמין – שקט, שם לא יגעו לרעה”.

הזקנה שתקה.

ונשמט מידיה הכל – רעדו הידיים, ולא ידעה הזקנה מחמת היגון: האם תשב ותִבכה, ואולי תתישב ותיבכה.

וימים על גבי ימים נתמשכו.

ככה חלפו הרבה ימים עגומים בביתו הנעזב של צ’אבאק. ומטיח היית ראשך אל הכותל ובלבד שיעקר איזה צליל מגרונך.

כה נוראה היתה השתיקה בביתו של צ’אבאק.

אם נעצרו הגשמים ואם היה יום סגריר, אם ירד הגשם או האירה השמש, בין כך ובין כך רק את זאת ביקשו העיניים: להֵעצם.

והזקנה לא עצרה עוד כוח, הבעיתה אותה השתיקה, היא התרוממה בחשאי וקרבה אל הבת, שחורה, מזוהמת, כמוה כאדמה עצמה:

– “ילדתי, ילדתי שלי!”

– “וכי מה?” זקפה זאנופה עיניים מזרות־אימה באמהּ הגוחנת עליה.

– “אני… סתם־כך, ילדתי. לא־כלום. רק הלב מבקש…”

פרק שלישי

מן־הסתם, יפה היה אותו הלילה: בביצה הרחוקה חיצצרו קרפדות, וציפורים זעירות – “רועות הצאן”, צייצו חרש, ונמזג ציוצן בקול־הקרקור שהרעיד את האדמה. מעבר לנהר צרחו ינשופים בעצב והרעישו צפרדעים, משל היתה כִּרכרה נוסעת על פני הדרך.

מן הקנים הגבוהים נמתח צל עמוק לאורך כל חצרו של צ’אבאק, אל תוך הירח המלא.

בכותונת לבנה, כפרח לבן שכבה על העשב זאנופה. בעצב השתלשלו על כתפיה הצמות הסתורות, הכהות. את שיניה הצחות חשפה זאנופה והביטה אי־לאן, מעבר לכוכבים.

מחשבה אחת נמזגה בה, משל היה הירח נמזג אל תוך לבבה: מחשבת המוות.

ונדמה היה לה לזאנופה שמשהו מרצד פתאום ליד דלת־הדיר, כאילו יצא אי־מי מתוך הדיר ונר בידו, ועבר מסביב לקנים ונפל אל העשב והנה הוא זוחל על פני רצועת־הצל בדרכו אל הגן. השלהבת הקטנה נעה וריצדה כמו נר – צמד נרות. וככל שקרבה השלהבת הזוחלת כן היטיבה זאנופה לראות שהיה זה אדם שזחל, ופניו התבהרו והלכו, היא הכירה אותו – היה זה הוא, חתנה, היו אלו עיניו. ועיניו היו זוהרות.

זאנופה התרוממה ונשענה על ידיה, וכמו חתולה, בצוואר נטוי, זחלה לקראתו. והם זחלו זה אל זה, והמרחק ביניהם הלך הלוך וקטון. וכבר התנופף שערו, ושפתותיו חייכו לעומתה…

וכך תמה הדרך שהיתה ביניהם.

ידיו נפשטו אל זאנופה, לפתו את חזה, אימצו בעוצמה, לוהטות, עד כלות החיים, עד עולם. וכהרף עין – כָּחוֹל, כמו שם בדיר עם הריתמה על צווארו, בשיניים חשופות ונוראות, הוא הרים אותה מעל פני האדמה והם התעופפו, חתן וכלה.

עם בוקר מצאו את זאנופה בקצה הגן ליד ערוגת־השתילים: יושבת על הגדר לבנה כולה, חנוקה – חנק אותה השד.

שיכור כפר באטייבו כל היום. מהומת־המולה והילולה, שירה ושאון ורקיעת־עקבים. קאזאצ’וֹק רקדו, על הרגליים לא חסו. היי, היי, פרועה השִׂמחה – ניקר פוֹמָה ליֶרִיוֹמָה את עינו האחרונה, ומִיטרוֹשקה – את הזנב ההוא עקרו לו ביחד עם נתח מבשרו. ומה הפלא, כלום אפשר שלא תהיה חינגה גדולה, והלא נפטרו מזאנופה, מן המכשפה.

1907

(1921)

דימיטרי מור: הצילו!

מתוך ילדותה של ליוּבֶרס

1

ליוּבֶרְס נולדה וגדלה בפֶּרְם. כמו בובותיה וספינות־הצעצוע שלה, היו גם זכרונותיה טובעים לימים בתוך פרוות־הדובים הצמריריות, שהבית היה מלא בהן. אביה ניהל את עסקי־המכרות של לוּנְיֶבְסְק והיו לו לקוחות רבים מקרב בעלי בתי־החרושת שעל גדות נהר צ’וּסוֹבַאיָה.

לפרוות שניתנו במתנה היה שפע של שיער וצִבען שחור־ערמוני. הדובה הלבנה שבחדר־הילדים דומה היתה לכריזנטמה ענקית המַּשִׁירָה את עלעליה. פרווה זו נרכשה במיוחד בשביל "חדרה של זֶ’נִיצְ’קָה'', והיא נבחרה ברוב חיבה, נקנתה לאחר עמידה על המקח בחנות, והובאה הביתה בידי שליח.

את הקיִץ נהגו לבלות מעברו השני של נהר קַאמָה, בבית־הקייט. באותן שנים היו משכיבים את ז’ניה לישון בשעה מוקדמת. כך לא יכלה לראות את ניצנוצי־אורותיו של מוֹטוֹבִילִיחָה. אבל פעם אחת חלף רטט עז בגופה של חתולת־האנגורה שנבהלה בשנתה, וז’ניה נעורה. היא ראתה את המבוגרים יושבים במירפסת. ענפי עץ־האלמון התלויים מעל לקורות סבוכים היו וניגרים כמו כתם של דיו. התה בכוסות היה אדום. חפתי־השרוולים והקלפים – צהובים, ציפוי הבד – ירוק. זה דמה להזיה. אך לאותה הזיה היה שֵם משלה, שהיה ידוע גם לז’ניה: משַׂחקים קלפים.

אבל בשום־פנים אי־אפשר היה להגיד מהו שנתחולל מעברו השני של הנהר, הרחק־הרחק: שֵם לא היה לו, לא היה לו צבע ברור ולא קווים מפורשים: נסער היה, נלבב וקרוב קירבת־נפש, ולא היה הזיה – שלא כמו זה שריטן ורחש בתוך ענני עשן־הטבק, והיה מטיל צללים קרירים שהרעידו ברוח על גבי קורות־האכסדרה הכתומות. ז’ניה פרצה בבכי. האב נכנס לחדרה והסביר לה. המטפלת האנגליה הסבה את פניה אל הקיר. דברי־ההסבר של האב היו קצרים:

– “זהו מוטוביליחה. בושה! ילדה גדולה כמוך… תִּשְׁנִי!”

הילדה לא הבינה כלום וברגש של סיפוק עילעה את דימעתה המתגלגלת. הרי לא נחוץ היה לה אלא זה – לדעת מהו שמו של הבלתי מובן: מוטוביליחה. בלילה ההוא עדיין היה בכך כדי לפרש את הכל, מפני שבלילה ההוא עוד היה בשֵם משום פשר מלא, נוסך מרגוע ילדותי.

אך כשבא הבוקר היא החלה שואלת שאלות – מה זה מוטוביליחה, ומה עושים שם בלילה, ונודע לה שמוטוביליחה הוא בית־חרושת, בית־חרושת ממשלתי, ועושים שָׁם ברזל־יציקה, ומברזל היציקה… אבל זה כבר לא עניין אותה; היא ביקשה לדעת – אולי מה שקרוי “בתי־חרושת” הוא בעצם סוג מיוחד של ארצות, ומי שוכן בהן. אבל את השאלות האלה לא שאלה, ומשום־מה העלימה אותן בכוונה־תחילה.

בבוקר ההוא היא יצאה מתוך אותה ינקוּת שבה היתה שרויה עוד בליל אמש. לראשונה בחייה החלה חושדת בו, בַּנראה־לעין, כי מצוי בו משהו שאותו הוא משאיר בינו לבין עצמו, וגם אם יבחר לגלותו לאחרים, הרי שֶׁרַק לאותם בריות היודעים לצעוק ולהעניש, אלו שמעשנים ונועלים את הדלתות על בריח. בפעם הראשונה בחייה לא אמרה את כל מה שחשבה, ובדומה לאותו מוטוביליחה חדש, העלימה את החשוב ביותר, את החיוני וחסר־המנוח.

השנים חלפו. מלידה הסכינו הילדים עם נסיעותיו של אביהם והתרגלו אליהן עד כדי כך, שוויתור על ארוחת־צהריים והיעדרות־תמיד מארוחת־הערב נעשו בעיניהם למין סגולה של אבהוּת. אך לעיתים קרובות יותר ויותר מצאו עצמם משחקים ומשתובבים, אוכלים ושותים בחדרים שעמדו ריקים מאדם וחוגגי־שיממון, והטפות־המוסר הצוננות של האנגליה לא יכלו לשמש תחליף לנוכחותה של האם, אשר מילאה את הבית כולו כובד רווי־מתיקות של מזג עיקש ומהיר־חימה, כמו מטען חשמלי מוּכר וקרוב אל הלב. מבעד לווילונות הסתננו קילוחי היום הצפוני הרוגע. הוא לא חייך. שידת־האלון דומה היתה כבעלת־שֵׂיבה. כלי־הכסף נערמו כבדים וחמורי־ארשת. על גבי מפת השולחן נעו ידיה של האנגליה, הרחוצות באזוביון; היא לא פסחה על איש וניחנה במלאי־סבלנות שאין לו שיעור. תחושת־הצדק שלה עמוקה היתה בה־במידה שספרֶיה וחדרה היו נקיים מרבב ומסודרים תמיד. משהגישה את הצלחות, השתהתה המשרתת בחדר האוכל ונפנתה ללכת למטבח רק כדי להביא את המנה הבאה. הכל היה נעים ונוח, אבל עצוב נורא.

וכיוון שלילדה היו אלה שנים של חשדנות ובדידות, של תחושת־חטא ושל מה שלבנו נוטה לקרוא לו בשם הצרפתי “כריסטיאניזם” מפני שפשוט אי־אפשר לכנות את כל זה בשם “נצרות” – כיוון שכך, דומה היה עליה לפעמים, כי לא יתכן שחייהָ יהיו טובים יותר, וגם אסור שיהיו, – בגלל הקילקול שבנפשהּ ועל שום שאין בה חרטה. וכך מגיע לה. ועם כל זאת – אבל עד לתודעתם של הילדים לא הגיעו הדברים מעולם – ועם כל זאת, היה פה גם משהו הפוך בתכלית, שכן ישותם אחוזה היתה חלחלה ותועה ללא־שביל, סתוּרה ומבולבלת בשל הדרך שבה נהגו בהם ההורים כאשר היו בבית; לא שההורים היו חוזרים הביתה – חוזרים היו אל הבית.

הלצותיו הנדירות של האב היו כושלות בדרך־כלל, ועל־פי־רוב גם שלא־לעניין. הוא חש בכך, וחש גם שהילדים מבינים זאת היטב. חוט של מבוכה עגמומית היה משוך תמיד על פניו. כשבא לכלל רוגז, היה נהפך לאדם זר לחלוטין, זר בתכלית הזרות, ובעצם אותו הרגע היה יוצא מכליו. אלא שאל הזר מתייחסים בשוויון־נפש. הילדים מעולם לא ענו לו במלים של חוצפה.

אולם הטרוניה שיצאה מחדר־הילדים ונשקפה אילמת מתוך עיניהם נתקלה כעבור זמן־מה באטימותו הגמורה. הוא לא הבחין בה. מחוסן בפני כל פגיעה, עלוב־נפש שלא ניתן להכירו בכלל – אב זה מעורר היה אימה, בניגוד לאב המרוגז, הזר. הוא נגע ללבה של הילדה, ובמידה פחותה – גם ללב הבן.

ואילו האם הטילה מבוכה בשני הילדים כאחד. היא הרעיפה עליהם ליטופים והעניקה להם מתנות בשפע, והיתה מבלה בחברתם שעות על גבי שעות דווקא כאשר רצו בזה פחות מכל. הדבר העיק על מצפונם הילדותי שכן חשו עצמם בלתי־ראויים, וכינויי־החיבה המוזרים והטרופים שהעתיר עליהם החוש האמהי שלה נראו להם כמכוּונים אל מישהו אחר.

ותכופות, כאשר היתה משתררת בנפשם שלווה בהירה־להפליא והם לא חשו באותם פושעים שבתוך־תוכם – כאשר הַטָּמִיר, החרד מפני חשיפה, הדומה לחוֹם שלפני אַדֶּמֶת, היה סר מעל מצפונם, – אז ראו את אמם מתנכרת, מתחמקת מפניהם, וזעמה מתלקח ללא סיבה. בא הדוור. המכתב היה מיועד לאמא. היא נטלה אותו בלי מלה של תודה. “לכי לחדרך!”. הדלת נטרקה. הם הרכינו את ראשיהם דומם וישבו בלב שומם, מתמכרים לתהיה עגומה, מתמשכת.

בתחילה קרה לעיתים שהיו פורצים בבכי. כעבור זמן, אחרי פרץ־זעם עז מקודמיו, החלו פוחדים. עם חלוף השנים נתגלגלו הדברים והיו לאיבה כמוסה, שהיכתה שורשים אשר הלכו והעמיקו בנפשם.

כל מה שעשה את דרכו מן ההורים אל הילדים היה מחטיא את המטרה, מגיע מן הצד, כביכול לא בילדים היה הכוח־המניע אלא בסיבות צדדיות כלשהן, וזה היה נוסך כעין תחושה של ריחוק, כמו מאז־ומעולם, ושל סוד עלוּם, כמו יבבה העולה מעבר לשערי־העיר בלילה, כשכולם שוכבים לישון.

מצב זה הוא שחינך את הילדים. הם לא הבינו זאת, שהרי גם מִבֵּין המבוגרים רק מתי־מעט יודעים, וקשובים לזה אשר בונה, תופר ומעצב אותם. רק את יחידי־הסגולה מכניסים החיים בסוד המעשה שהם עושים; החיים יותר מדי אוהבים את מלאכתם, ומשוחחים תוך־כדי עבודה רק עם מי שמייחל להצלחתם ורוחש חיבה לכליהם. לעזור להם אין בכוחו של איש, להפריע – יכול כל אחד. איך אפשר להפריע להם? הנה כך. אם להפקיד בידי העץ עצמו את הדאגה לצמיחתו, יזרים העץ את כל כוחותיו אל תוך הענפים, או אל השורש, או שיבזבז את כל־עצמו על עלה אחד ויחיד, משום שישתכח ממנו היקום, שבו עליו לראות דוגמא ומופת, – וכך, ביצרו דבר אחד מתוך אלף, סופו שייצור באלפים אותו הדבר עצמו.

וכדי שלא יהיו סיקוסים בנשמה – כדי שלא תתקפח צמיחתה, וכדי שהאדם לא ימזוג מאטימותו אל תוך עיצובה של ישותו בת־האלמוות – הונהגו אמצעים מאמצעים שונים שיבדרו את דעתו הסקרנית והנלוזה ויסיחוה מן החיים, שאינם אוהבים לעשות את מלאכתם בפנֶיהָ ושוקדים תמיד להתחמק ממנה: לשם כך הונהגו כל הדתות הראויות לשמן, כל המושגים הכלליים, וכל דעותיהם־הקדומות של הבריות, ובראשן – המובהקת והמבדרת מכולן – הפסיכולוגיה.

הילדים כבר יצאו מגדר ינקוּת היולית. מושגי העונש, השכר, הגמול והצדק כבר חדרו דרך־ילדוּת אל תוך נפשם והסיחו את דעתם הצידה, בהניחם לחיים לעשות בהם את אשר חשבו לנכון, לְרב־ערך ומרהיב ביפיו.

2

מִיס Hawthorn לא היתה נוהגת כך. אבל באחת מאותן התקפות סתומות של הַעַתרת־עדנה על הילדים, גערה הגברת ליוברס בַּאנגליה על דבר של כלום, והיא נעלמה מן הבית. במהרה, וכמו באקראי, צצה במקומה איזו צרפתיה שדופת־מראה. לימים זכרה ז’ניה רק זאת, שהצרפתיה דומה היתה לזבוב, ואיש לא רחש לה חיבה. שמה נשתכח כליל, וז’ניה אף לא ידעה, בין איזה צלילים והברות ניתן היה לשוב ולהתקל בו. היא זכרה רק שהצרפתיה צעקה עליה בתחילה, ואחר־כך לקחה מספריים וגזרה מפרוות־הדוב את המקום שהוכתם בדם.

נדמה היה לה שמעתה יצעקו עליה תמיד, כאב־הראש לא יעבור לעולם ויוסיף להציק עד אין סוף, ולעולם שוב לא יתפרש לה אותו עמוד בספרהּ האהוב, שהיה צף במעומעם לנגד עיניה, כמו מקראה־של־בית־ספר אחרי ארוחת־הצהריים.

אותו יום נתמשך נוראות. האם לא היתה בבית באותו יום. ז’ניה לא הצטערה על כך. נדמה היה לה אפילו, שהיא שמחה על היעדרהּ.

במהרה צלל אותו יום ארוך אל תוך השיכחה, בין הצורות passé ו־futur antérieur, בין השקאת היקינתונים והטיול ברחובות סיבירסקַאיָה ואוֹחאנסקַאיָה. כל־כך נשתכח אותו יום מן הלב, עד כי באורכו של האחר, השני למניין בחייה, הבחינה וחשה רק לעת ערב, כאשר היתה קוראת לאור המנורה והסיפור המתנהל־בעצלתיים השיא אותה אל הירהורים בטלים למאותיהם. לימים, כשהיתה נזכרת באותו בית ברחוב אוֹסינסקַאיָה שבו גרו אז, היה הבית מופיע לעיניה תמיד כפי שראתה אותו בערבו של היום הארוך ההוא, השני. הוא היה באמת ארוך עד מאוד. בחצר היה אביב. מבשיל תוך ייסורים וחולני, האביב באוּרָל מתפרץ לבסוף בתנופה ובסער, בתוך לילה אחד, ואז הוא זורם הלאה לדרכו, בתנופה ובסער. המנורות רק הבליטו את ריקנותו של אוויר הערב. הן לא הפיצו אור, אלא התנפחו, מבפנים, כמו פירות מוכי־חולי, מחמת אותה מַיֶמֶת שהִצְבתה את כיפות־הזכוכית התפוּחוֹת שלהן. הן נעדרו. הן נקלעו לאן שנקלעו, למקומותיהן הראויים, אל השולחנות, והיו משתלשלות מן התיקרות המעוטרות־תבליטים, בחדרים, שם היתה הילדה רגילה לראותן. אולם השתייכותן של המנורות לחדרים פחותה היתה לאין־שיעור מהשתייכותן לרקיע האביבי, שאליו, דומה היה, נצמדו עד־תום, כמו כוס מיים אל מיטת־החולה. בנפשן פנימה נמצאות היו ברחוב, שם היה דיבורה של המשרתת רוחש בתוך האדמה הלחה, והטיפוֹת שדללו והלכו קפאו למשך הלילה והיו לקרח. אכן, לְשָׁם היו המנורות נעלמות בערבים. ההורים נסעו. אך בעצם דומה שהאם אמורה היתה לחזור באותו יום. באותו היום הארוך, או שמא למחרתו. כן, כנראה. אבל, ייתכן שהיא הגיעה במפתיע, שלא־במכוּון. גם זה ייתכן.

ז’ניה נכנסה למיטה וראתה, שהיום היה ארוך בגלל אותה הסיבה, – כמו ביום ההוא, ובתחילה היה בדעתה למצוא מספריים ולגזור את המקומות האלה מכותנתה ומן הסדינים, אבל אחר־כך החליטה לקחת פודרה מן הצרפתיה ולשפשף את הכל בלבן, וכבר הספיקה לאחוז בפודריה, כאשר נכנסה הצרפתיה לחדר והיכתה אותה. החטא נתמקד כולו בפודרה.

– “היא מתפדרת! רק זה עוד היה חסר”.

עכשיו הבינה סוף־סוף. מזמן כבר שמה לב.

ז’ניה פרצה בבכי בשל המכות, בשל הצעקות ובשל העלבון; ובשל כך שבעודה חשה עצמה חפה מן החשדות שתלתה בה הצרפתיה, ידעה שחבוי בה משהו שהיה – היא הרגישה זאת – גרוע לאין־ערוך מאותם חשדות. צריך היה – הרגש היה עז עד לקהות־החושים, וְהָלַם בשוקיים וברקות – צריך היה, לא־ברור בשל מה ולשם־מה, להסתיר את הדבר, בכל דרך שהיא ובעד כל הון שבעולם. פרקי־הגוף הכואבים שטים היו בלחש־פיתוי מהפנט ורצוף. מתיש עד עילפון, לחש־הפיתוי הזה נבע מן הגוף, אשר הסתיר מן הילדה את פישרו של כל אותו עניין; מעשה־פושע, כפה עליה לראות בדמה הניגר מין מְאֵרָה, מעוררת־בחילה ונתעבת. "! "Menteuse. לא נותר אלא להכחיש, ולהיחבא בעקשנות בתוך מה שהיה מָאוּס יותר מכל, ונמצא אי־שם בין חרפת הבַּעֲרוּת לבין הקָּלון שבאירועי־הרחוב. לא נותר אלא לרעוד בשיניים מהודקות, להיחנק בדמעות ולהיצמד אל הקיר. אי־אפשר היה לקפוץ אל תוך נהר הקאמה, משום שהיה עוד קר ועל הנהר צפו גושי־הקרח האחרונים.

לא היא ולא הצרפתיה לא שמעו בעוד־מועד את צלצול־הפעמון. האנדרלמוסיה שקמה נספגה במעבה פרוות־הדובים השחורות־ערמוניות, וכאשר נכנסה האם כבר היה מאוחר מדי. בהיכנסה ראתה את הילדה שטופת־דמע, ואת הצרפתיה סמוקה כולה. היא תבעה הסבר. הצרפתיה הודיעה בקול בוטה כי – לא ז’ניה, לא – votre enfant. כך אמרה – כי בּתהּ מפדרת את פניה, וכי היא הבחינה בדבר וניחשה אל־נכון עוד מקודם. האם לא הניחה לה לסיים את דבריה – בבֶּהלה שתקפה אותה לא היה גם שמץ של העמדת־פנים: לילדה עדיין לא מלאו שלוש־עשרה.

– “ז’ניה – אַתְּ? אל־אלוהים, לאן הגיעו הדברים!” (לאם נדמה היה באותו רגע, שבמלה זו נאמר בפירוש כי היא ידעה עוד מקודם שבתהּ מידרדרת מדכי אל דכי, אלא שהיא לא נקטה בעוד־מועד באמצעים הנאותים – והנה הילדה נמצאת כבר בשפל־מדרגה שכזה). "ז’ניה, אמרי את כל האמת – אחרת תצטערי! – מה עשית עם''… – עם הפודריה, ביקשה הגברת ליוברס לומר, כנראה, אבל אמרה: “עם הדבר הזה” – והיא חטפה את “הדבר הזה” ונפנפה בו.

– “אמא, אל תאמיני ל־M–lle! אני אף־פעם לא…” והיא פרצה בבכי־תמרורים.

אולם האם שמעה בבכי הזה נימות מרושעות שלא היו בו; היא חשה עצמה אשמה, ונבהלה בתוך־תוכה. היה עליה, כך חשבה, לתקן את הכל, היה עליה, גם בניגוד לטבע האמהי, “להתעלות ולנקוט באמצעים החינוכיים שמכתיב ההגיון”. היא החליטה שלא להיכנע לחמלה; וגמרה בדעתה לחכות עד שישכך נחשול־הדמע אשר עינה אותה עד למעמקי הלב.

היא התיישבה על המיטה והישירה מבט שלֵו וריקן אל קצה כוננית־הספרים. ניחוח של בשמים יקרים נדף ממנה. כאשר נרגעה הבת, היא שבה ופנתה אליה בשאלות. ז’ניה חלפה במבטה על פני החלון, בעיניים נפוחות מבכי, ועילעה את דמעותיה. הקרח צף, ומן־הסתם, געש. כוכב הבהיק. מחוספס, צונן ובלי חילופי־גונים, בצליל של מתכת השחיר הלילה השומם. ז’ניה הסבה עיניה מן החלון. בקולה של האם נשמע איום של קוצר־רוח. הצרפתיה עמדה ליד הקיר, כולה כובד־ראש וריכוז של עקרונות חינוכיים. ידה נחה על שרשרת־שעונה בתנוחה של שליש צבאי. ז’ניה שוב הביטה אל הכוכבים ואל נהר הקאמה. ההחלטה גמלה בה. למרות הקור וגושי־הקרח. והיא קפצה. מסתבכת בדבריה, במלים לא־דומות ונוראות, סיפרה לאם על זה. האם הניחה לה לספר את סיפורה עד תום, רק מפני שנתמלאה פליאה למראה להט־הנפש שהשקיעה הילדה במסירת ההודעה הזאת. להבין – הלא הבינה הכל כבר על־פי המלה הראשונה. לא, לא: על־פי הדרך שבה בלעה הילדה את רוקה לפני שפתחה בדברים. האם הקשיבה מתוך חדווה, מלאת אהבה, ולבה נכמר בה מעדנה כלפי הגוף הקטן הכחוש הזה. תשוקה עלתה בה לפול על צווארה של הבת ולפרוץ בבכי. אבל – העקרונות החינוכיים. היא קמה מן המיטה והסירה בתנופה את הסדין. היא קרבה אליה את הילדה והחלה מלטפת את ראשה אט־אט, בחיבה וברוך.

– “ילדה טו…” נפלט מפיה בחטף. בתנועה רחבה ורועשת ניגשה אל החלון והסבה אליהן את גבה.

ז’ניה לא ראתה את הצרפתיה. דמעות עמדו, האם עמדה – החדר כולו היה מלא אותה.

– “מי מסדר את המיטה?”

לשאלה לא היה טעם. הילדה נרעדה. חבל היה לה על גרוּשה. ואז, בשפה הצרפתית המוכרת לה, בביטויים שלא הכירה, נאמר דבר־מה: מלים חריפות. ואחר־כך – שוב אליה, בקול שונה לגמרי:

– “ז’ניצ’קה, לכי לחדר־האוכל, ילדתי, גם אני אבוא לשם מייד ואספר לך, איזה בית־קייט נפלא שכרנו לקייץ, אבא ואני, בשבילכם… בשבילנו”.

המנורות שוב היו אלו המוכרות־מאז, כמו בחורף, בבית, עם הליוברסים – חמות, שקדניות, נאמנות. על פני מפת־הצמר הכחולה השתעשעה פרוות־הנמיה של אמא. “זכינו אתעכב במכרה־בְּלַאגוֹדַאט חכי לסוף הפסחא אם…”; את השאר אי־אפשר היה לקרוא: המיברק היה מקופל בקצהו. ז’ניה התישבה בקצה־הספה, עייפה ומאושרת. ישבה בצניעות ובלב טוב, בדיוק כדרך שהתישבה כעבור מחצית השנה בקצה הספסל הצהוב, הקר, במסדרון הגימנסיה ביֶקַאטֶרִינְבּוּרְג, כאשר גמרה לענות בהצטיינות על שאלות הבחינה שבעל־פה בלשון הרוסית, ונודע לה שהיא “יכולה כבר ללכת”.

למחרת בבוקר אמרה לה האם מה עליה לעשות במקרים כאלו, ושאין בכך כלום, ושלא צריך לפחד, זה עוד יחזור לא־פעם. לשום־דבר לא קראה בשמו ולא הסבירה דבר, אך הוסיפה שמעתה תשגיח בעצמה על לימודיה של ז’ניה, שכן שוב אין בדעתה לצאת למסעות.

הצרפתיה פוטרה בשל רשלנות, לאחר שְׁהִיָּה של חודשים מעטים בקרב המשפחה. כאשר שכרו למענה כירכרה והיא כבר ירדה במדרגות, פגשה ברופא שעשה את דרכו למעלה. הוא ענה על קידתה ללא שמץ של מאור־פנים ולא אמר לה אף מלה אחת לפרידה. היא הבינה שהוא כבר יודע הכל, הזדעפה ומשכה בכתפיה.

המשרתת עמדה על סף הדלת הפתוחה, לקדם את פניו של הרופא, ובחדר־המבוא, שם ישבה ז’ניה, היה שאון הצעדים ושאון אבני־הרחוב המהדהדות נשמע משום־כך שעה ארוכה שלא־כרגיל. וכך נחקקה בזיכרונה פרשת אותה הַבְשָׁלָה ראשונה של נשיותה: המולת קירקושו של הרחוב, המתעורר עם שחר, מתמהמה במדרגות וחודר ברעננותו אל תוך הבית; הצרפתיה, המשרתת והרופא – שתי פושעות ואיש אחד של אֵמון ושל סוד – רחוצים, מחוטאים בתוך האור, בַּצינה ובצלילי המדרגות החורקות.

היה אפריל חמים, שטוף־שמש. “הרגליים, נגבו את הרגליים!” – הידהד חללו הבהיר, החשוף, של הפרוזדור, מקצה אל קצה. פרוות־הדובים סולקו למשך הקייץ. החדרים עמדו נקיים, עטו פנים חדשות ונאנחו בהקלה ובמתיקות. כל היום, כל היום המתמשך, המתמהמה בערגת־עילפון בלי שתשקע השמש, בכל הפינות ובאמצע החדרים, על פני זגוגיות־החלון הנשענות אל הקיר ובתוך המראות, בגביעי־המיים ובאווירו הכחול של הגן – ללא־שובע וללא־רווי, במיצמוץ־עיניים ותוך התייפייפות, צחק והשתולל הלילך, ורחצו, מתמוגגים, פרחי־העוּזנית. יממות תמימות נישא לַהַגָן המשמים של החצרות. הן הכריזו כי הלילה הודח מכסאו, ובדיבור חפוז ומתלהלה, כל היום כולו, מתוך עילפון שנסך שינה כמו סם, טענו כי הערב לא ישוב עוד, והן לא תנחנה לאיש לישון. “הרגליים, הרגליים!” – אבל האדמה בערה מתחתם, הם חזרו שיכורים מן החוץ, אוזניהם מלאו צלצול שמבעדו לא הבינו את הנאמר, הם פרצו פנימה, לגמור מהר־מהר את הגמיעה והלעיסה, על מנת שיוכלו לסלק בחריקה צורמנית את כסאותיהם ולרוץ בחזרה, אל תוך היום המבקיע במפולש את הערב, אל היום, שם היה העץ המייבש את עליו מן הגשם משמיע את נקישותיו הקצרות, שם צייצה התכלת בקול חד, חודר, והאדמה השמנונית הבהיקה כאילו התיכוּהָ באש. הגבול בין הבית והחצר ניטשטש. הסמרטוט לא היה בו כדי לשטוף את כל העקבות. הרצפות נתכסו בקרום רפש יבש ובהיר, וחרקו.

האב הביא אתו שפע של ממתקים ונפלאות. הכל בבית נעשה נעים להפליא. בקול רישרוש לח הכריזו האבנים על הופעתן מתוך נייר־המשי שהיה משנה אט־אט את צבעו ונעשה שקוף יותר ויותר ככל שהוסרה, שיכבה אחר שיכבה, מעטפתן של אותן חבילות לבנות, רכות כמלמלה. אחדות דמו לטיפות של חלב־שקדים, אחרות – לנתזי צבע־מיים כחול, שוב אחרות – לנטף קרוש על פני נתח־גבינה. הללו היו עוורות, מנומנמות או שקועות בהזייה, ואילו באחרות היה ניצוץ של משובה, כמו עסיס קפוא של תפוזי־דם. באלו לא היה רצון לגעת. יפות היו על פני הנייר המקציף, שמעליו התבלטו כשזיף בקליפתו העמומה.

שלא כדרכו הירבה האב להרעיף חיבה על הילדים, ותכופות היה מלווה את האם בצאתה העירה. חוזרים היו בצוותא ונראו עליזים ושבעי־רצון. והעיקר – שניהם היו שלווים, נינוחים ומסבירי־פנים, וכאשר היתה האם מעיפה באב מבט חטוף של תוכחה מבודחת, דומה היה כי היא שואבת את השלווה הזאת מתוך עיניו, שלא־גדולות היו ולא־יפות, ושופכת אותה לאחר־מכן מתוך עיניה שלה, הגדולות והיפות, ומציפה בה את הילדים ואת כל הסובבים.

פעם קמו ההורים משנתם מאוחר מאוד. ואז, לא־ברור מדוע, החליטו לנסוע לאכול ארוחת־בוקר על אוניה שעגנה במזח, ולקחו עמם את הילדים. לסֶריוֹזָ’ה נתנו לטעום בירה קרה. כל זה מצא־חן בעיניהם כל כך, עד שנסעו לאכול ארוחת־בוקר על האוניה גם בפעם אחרת. הילדים ממש לא הכירו את הוריהם. מה היה להם? הילדה שרויה היתה בעינוגי חמדה נדהמת, והאמינה שכך יהיה עכשיו לתמיד. הם לא נצטערו כשנודע להם, שבקיץ זה לא יסיעו אותם אל בית־הקייט. עד מהרה שב האב ונסע לדרכו. בבית הופיעו שלושה ארגזי־מסע ענקיים, צהובים, עם חישוקים חזקים מהודקים.

3

הרכבת אמורה היתה לצאת לדרכה בשעת־לילה מאוחרת. ליוברס כבר היה שם מזה חודש, וכתב שהדירה מוכנה. עגלונים אחדים נהגו את סוסיהם בצעדים זעירים אל בית־הנתיבות. קירבתו ניכרה על פי צבע הכביש. הוא נעשה שחור, ופנסי־הרחוב הלמו בברזל־היציקה החוּם. מן הגישרון נשקף נהר הקאמה, ומתחתם נפער ופרץ במנוּסה בּוֹר שחור כפיחַ, עמוס כולו כובד ודאגה. כחץ נישא הבור מהם והלאה, ושם, הרחק־הרחק, מן העבר השני, נבהל והגביר תאוצתו, מיטלטל עם המחרוזת המרצדת של המרחקים המאותתים אורותיהם.

נשבה רוח. צלליותיהם ניתקו מן הביקתות ומן הגדרות כעוֹפוֹת מבוהלים, והיו משתברות ומתערסלות באוויר החרוּש. נדף ריח של תפוחי־אדמה. העגלון שלהם יצא מתוך שורת הארגזים והסלים המקפצים לפניו, על מנת לעבור אותם. הם הכירו מרחוק את העגלה עם מטענם. העגלון השיג את עגלת־המטען. אוּלְיַאשָׁה צעקה משהו אל גבירתה ממרומי הצרורות הארוזים, אך קישקוש הגלגלים החריש את דבריה, היא טולטלה וקיפצה, ואִתה קיפץ קולה.

הילדה לא הבחינה בַּעצב בשל החידוש שבכל אותה המולה לילית, בשל המחשכים והצינה. הרחק־הרחק השחיר דבר־מה, אפוף מסתורין. מאחרי מחסני המזח התנודדו אורות, והעיר שטפה אותם במים בקירבת החוף וליד הסירות. אחר־כך נתרבה מספרם, והם נתקבצו בלהקות צפופות, שמנוניות, סומים כתולעים. על מזח ליוּבִּימוֹבְסְקַאיָה הכחילו, מפוכחים, גגות בתי־האריזה, ארובות, סיפונים. סירות־גרר נחו שם, מביטות בכוכבים. “זוהי חממה לעכברושים”, הרהרה ז’ניה. סבלים לבושי לבן הקיפו אותם. סריוז’ה קפץ ראשון. הוא הביט לצדדים והתפלא מאוד בראותו שהעגלון שהוביל את מטענם גם הוא כבר הגיע – הסוס הרים את ראשו, הקולר נזדקף, מזדקר ככרבולת, הסוס נשען אל דופן העגלה ובלם את הילוכו. והלא סריוז’ה במשך כל הנסיעה היה מהפך בדעתו, בכמה יפגר אחריהם המטען.

הילד עמד בכתונת־הגימנאזיסטים הצחורה שלו והתענג על קירבת הנסיעה. לשניהם היה זה מסעם הראשון, אבל הוא כבר הכיר ואהב את המלים: מוסך, קטרים, מסילה צדדית, נסיעה בקו ישיר, ובצירוף־הצלילים “מחלקה” דימה לטעום טעם של חלקלקוּת מתוקה. כל זה קסם גם לילדה, אבל היא נהנתה על פי דרכה שלה, בלי אותה שיטתיות־של־נערים שבהתלהבותו של אחיה.

לפתע ניצבה לצידם האם, כאילו צמחה מתוך האדמה. ניתנה הוראה למשרתים, להביא את הילדים אל המזנון. ומשם, מפלסת את דרכה בצעד גאה דרך ההמון, הלכה האם הישֵר אל אותו איש, שבתחילה, בחוץ, נתקרא בקול רם ומאיים בשם “מנהל־התחנה”, ולאחר מכן הוזכר תכופות בחילופי־צורה, בתוך מיני הדוחק השונים.

פיהוק נשתלט עליהם. הם ישבו ליד אחד מן החלונות שהיו כה מאובקים, כה יהירים ואדירי־מימדים, עד שנדמו כמיני לְשָׁכוֹת, בנויות מזכוכית של בקבוקים, שחובה להסיר בתוכן את הכובע. הילדה ראתה: מעבר לחלון – לא רחוב, אלא שוב חדר, אבל מרצין וקודר מזה שבתוך הצינצנת. ואל תוך אותו החדר מתגלגלים לאיטם קטרים, ונעצרים, בהשליטם אפלה מסביב; ואילו כשהם יוצאים לדרכים ומְפַנים את החדר, או־אז מתברר לפתע שאין זה חדר כלל, כיוון שמבעד לעמודים מבצבצים השמיים, ומן העבר ההוא נשקפים גיבעה, ובתים של עץ, ולשם הולכים, מתרחקים והולכים, אנשים; שם אולי קוראים עכשיו התרנגולים, וזה לא־כבר עבר גם מוביל־המיים, והותיר אחריו שלוליות…

היה זה בית־נתיבות של עיר־שדה, בלי הצפיפות וסילוני־האור של הכרך, עם נוסעים שהיו באים מן העיר הלילית ומגיעים תמיד מבעוד־זמן, עם שעות־המתנה ארוכות, עם דממה, ועם משפחות היוצאות להתישב בעיר אחרת – אלו ישנות היו על הריצפה, בין כלבי־צייד, ארגזי־מטען, מכונות עטופות בשקים ואופניים שלא כוסו.

הילדים שכבו לישון על הדרגשים העליונים. הילד נרדם מייד. הרכבת עדיין עמדה במקומה. דמדומי־שחר הפציעו, ולילדה התחוור אט־אט, שהקרון כחול כולו, נקי וקריר. ועוד התחוור לה… אבל גם היא כבר ישנה.

היה זה איש שמן עד מאוד. הוא קרא עיתון והתנדנד. כשהיו מסתכלים בו, היה מתגלה לעין כוחה של התנודה שהתא היה רווי אותה כולו ומוצף בה, כמו באור השמש. ז’ניה התבוננה בו מלמעלה באותה דקדקנות עצלה, שבה מהרהר או מסתכל במשהו אדם שהתעורר רענן אחרי שישן די־הצורך, ועודנו שוכב רק משום שהוא מחכה עד שההחלטה לקום תבוא מעצמה, בלי עזרה מצידו, נהירה וטבעית כמו מחשבותיו כולן. היא התבוננה בו, ושאלה את עצמה, מניין הופיע האיש בתוך תאם, ומתי הספיק להתלבש ולהתרחץ. לא היה לה מושג מה השעה. היא התעוררה זה־עתה – משמע, בוקר. היא התבוננה בו, ואילו הוא לא יכול לראותה: הדרגשים נמתחו באלכסון כלפי הקיר. הוא לא ראה אותה, שכן גם הוא היה מעיף מבט לפעמים מאחורי עיתונו – כלפי מעלה, באלכסון, לצדדים, וכאשר היה מרים את עיניו לכיוון מִשכבה, לא נפגשו מבטיהם: או שהיה רואה רק את המִזרון, או ש… אך היא מיהרה לקפל את רגליה ומתחה את גרביה שנתרופפו. “אמא – בפינה ההיא. היא כבר לבושה וקוראת בספר”, הסיקה ז’ניה מסקנת־עקיפין, מתוך שהיתה עוקבת אחרי מבטיו של השמן. “וסריוז’ה איננו שם למטה. היכן הוא, אם־כן?” – והיא פיהקה פיהוק מתוק והתמתחה. “חם נורא” – תפסה רק עתה, והביטה מעל לראשים אל החלון הסגור־למחצה. “והיכן האדמה?” – התפרץ קול בנפשה.

מה שראתה לא יתואר במלים. חורשת האגוז עתירת־הרחשים, שאל תוכה נשתפכה הרכבת בפיתולים של נחש, הפכה לְיָם, ליקוּם, למה שיחפוץ בו הלב – לַכל־בַּכל. החורשה רצה, עזת־צבעים וכולה אנחה, רחבה ותלולה מלמטה; היא הידלדלה, נצטופפה, רוותה עלטה ואז נקטעה לפתע, בהיותה כבר שחורה כלִיל. ומה שהזדקר שם, מעברו האחר של הגיא, דומה היה לענן־סופה ענקי, ירוק־צהבהב, מתולתל ומקורזל כולו, אשר שקע בהרהורים וקפא. ז’ניה עצרה את נשימתה ומייד חשה במהירותו הסוחפת של האוויר נטול־הגבולות, תפוס־השיכחה, ומייד הבינה שאותו ענן סופה איננו אלא חבל ארץ כלשהו, אזור כלשהו, שיש לו שֵם הררי רם, המהדהד מסביב, ומידרדר ביחד עם האבנים והחול אל העמק; וחורשת האגוז אינה חדלה אף לרגע ללחוש וללחוש את השם הזה: כאן, וְשָׁם, והנה גם שָׁ – – ם; רק אותו.

– “זהו – האוּרָל?”, שאלה את כל יושבי התא כשהיא מתכופפת מן הדרגש.

את כל שאריתו של המסע בילתה ז’ניה ליד חלון הפרוזדור, שממנו לא זזה. היא נצמדה אליו ומדי רגע שירבבה את ראשה החוצה. אחוזת חמדנות היתה. היא גילתה, שלהביט אחורה נעים מאשר להסתכל קדימה: מְיוּדָעֶיהָ אפופי־ההוד מתערפלים ואובדים במרחק. אחרי פרידה קצרה מהם, שבמהלכה מוגשים, אל מתחת לאף ממש, פלאים חדשים על גבי שרשרות רועמות, לקול שאון הנישא במאונך, עם נשיבה צוננת בעורף – היא חוזרת ומחפשת אותם. הנוף ההררי נפתח, והולך וצומח ומתרחב. ומיודעיה – אחדים נעשו שחורים, אחרים הוסיפו רעננות, אלו מתקדרים והללו – משרים קדרות. הם נפגשים ונפרדים, גולשים מטה ושוב מעפילים. והכל מתרחש בתנועת־סיבוב איטית שכזו, ככוכבים הנעים במסילותם, באיפוק חסכוני של נפילים, כחוט־השערה מן השוֹאָה, מתוך דאגה לשלמותה של האדמה. ועל כל התנועות המורכבות הללו מנצח שאון אדיר וחדגוני, הנעלם מאוזנו של האדם ואין דבר נעלם מעיניו. הוא נותן בהן את מבטו הנשרי, אילם ואפל, הוא עורך בהן בדיקה. כך מתהווה, מתהווה ומחדש את הוייתו רכס האורל.

היא נכנסה לרגע אל התא וצימצמה את עיניה מחמת האור העז. אמא שוחחה עם האדון הזר וצחקה. סריוז’ה התנועע בחוסר־מנוחה על גבי בד־הריפוד האדום, באחזו ברצועה המחוברת לקיר. אמא פלטה אל תוך אגרופה את החרצן האחרון, סילקה את אלו שהיו פזורים על שימלתה, ובתנועה גמישה ומהירה השליכה את כל האשפה אל מתחת לספסל. בניגוד למצופה, היה קולו של השמן דק, צרוד וסדוק. הוא סבל, כנראה, מקוצר־נשימה. האם הציגה לפניו את ז’ניה והושיטה לה מנדרינה. מצחיק היה האיש, וטוב־מזג מן־הסתם, ובדברו היה מגיש תכופות את ידו התפוחה אל פיו. דיבורו קלח בדחיסות, וכל אימת שגבר הלחץ היה נקטע פתאום. התברר שהוא עצמו מיֶקַאטֶרִינְבּוּרְג, וכבר עבר את האורל לאורך ולרוחב, והיטיב להכירו; וכאשר שלף מכיס־מיקטרנו שעון־זהב, הגישו ממש אל אפו וחזר וטמנו, ראתה ז’ניה איזה טוב־לב שפע מתוך אצבעותיו. כדרכם של שמנים, היה לוקח במחווה של נתינה, וידו היתה נאנחת ללא־הפוגה, כאילו מוגשת היתה לנשיקה, וקיפצה קלות, כאילו חבטה בכדור על הריצפה.

– “מייד נגיע”, אמר בלכסנו את עיניו, ולמרות שפנה דווקא אל הילד, משך את המלים ממנו והלאה, הצידה, ושירבב את שפתיו.

– “את יודעת, הוא אומר שיש עמוד על הגבול בין אסיה לאירופה, וכתוב עליו ‘אסיה’”, התפרץ סריוז’ה בהחליקו מן המושב, ומיהר לרוץ אל הפרוזדור.

ז’ניה לא הבינה ולא כלום, אך כשהסביר לה השמן במה המדובר, רצה אף היא לאותו הכיוון, לחכות לעמוּד; היא חששה שמא כבר החמיצה אותו. במוחה המוקסם הצטייר ‘גבול אסיה’ כמין חייץ פלאי וססגוני – אולי בדמות מוטות־הברזל החוצצים בין קהל־המבקרים לבין נמרי־הפוּמָה, ומתווים את תחומה של סכנה איומה, שחורה כלַיִל ומצחינה. היא ציפתה לאותו עמוד כמו למסך שיורם מעל למערכה הראשונה של טראגדיה גיאוגראפית, שעליה שמעה אגדות לרוב מפי אנשים שחזו בה, והתרגשות שכולה חג הציפה אותה על שזכתה אף היא, ומייד תראה במו־עיניה.

אולם הדבר שבגינו חזרה מקודם אל התא, לחברת המבוגרים, היה עדיין מתמשך בחדגוניות: קץ לא היה לו ליער עצי־האלמון האפורים, שלארכו עשתה הרכבת את דרכה גם לפני מחצית־השעה, והטבע לא התקין עצמו לקראת מה שהיה צפוי לה בעוד שעה קלה. ז’ניה רגזה על אירופה המאובקת, המשמימה, שהיתה משהה – ומרחיקה את התגלותו של הפלא. ומה עזה היתה תדהמתה, כאשר מעבר לחלון, כמו בתשובה לצריחתו הפראית של סריוז’ה, הופיעה בחטף ונחשפה בצדודית וטסה אל המרחק מין מצֵבה של בית־עלמין, נושאת עמהּ וממלטת מפני עצי־האלמון שרדפוה את השם האגדי המיוחל!

באותו רגע, כמו על־פי הסכם, נשתרבבו ראשים רבים מן החלונות בכל המחלקות, והרכבת, שהיתה נישאת במורד בתוך ענן של אבק, נתמלאה חיים. ולאחר שכבר עברו כיברת־דרך הגונה בתוך אסיה, עדיין הרטיטו המטפחות על הראשים הנישאים בטיסה, ואנשים החליפו מבטים, והיו ביניהם חלקי־פנים ומגודלי־זקן, וטסים היו בתוך ענני החול המתערבל, טסים לאורך אותו יער עצמו, יער האלמון המאובק, שלא מכבר היה עדיין אירופי, ועתה היה אסיאתי זה מכבר.

4

החיים נתגלגלו במסלול חדש. החלב לא הובא הביתה, אל המיטבח, בידי חלבנית: הביאה אותו בבקרים אוליאשה, בתוך צמד־כדים; והלחמניות היו אחרות, משונות, לא־של־פֶּרְם. המדרכות כאן היו ספק של שייש, ספק של בהט, עם בוהק גלי צחור. המרצפות סינוורו את העין גם בצֵל, כמו שמשות של קרח, ובלעו בשקיקה את צללי־העצים עוטי־ההדר, אשר ניגרו עליהן, והיו נמסים ומידללים. שונה לגמרי היתה כאן תחושת היציאה אל הרחוב, שהיה רחב ושטוף־אור, עם הרבה ירק.

– “כמו בפאריס”, חזרה ז’ניה על דברי אביה.

הוא אמר זאת ביום הראשון לבואם. היה נעים ומרווח. האב טעם משהו לפני צאתו אל בית־הנתיבות, ולא אכל אִתם ארוחת־צהריים. כלי־האוכל שלו נשארו נקיים ובהירים, כמו יקאטרינבורג, והוא רק פרש את המפית וישב במצודד והיה מספר משהו. הוא פתח את כפתורי מיקטרונו, וכותנתו הנוקשה הזדקרה לפנים, רעננה ושופעת־פאר. הוא אמר שזוהי עיר נהדרת, אירופאית, וצלצל כל אימת שנחוץ היה לסלק את הכלים ולהגיש מנה נוספת, והיה מצלצל ומספר. ומן הפרוזדורים האלמוניים שיצאו מתוך חדרים לא־נודעים עדיין, באה משרתת לבנה וחרישית, כולה בקיפלונים מעומלנים ושחרחורת, שפנו אליה בגוף שלישי – ולמרות היותה חדשה, היתה מחייכת אל הגברת ואל הילדים כמו אל מכרים־משכבר. ונִיתנו לה הוראות כלשהן בנוגע לאוליאשה, שנמצאה שם, במיטבח הלא־נודע, אשר היה בוודאי אפל מאוד־מאוד, והיה בו לבטח חלון, שממנו נשקף איזה מראה חדש: מיגדל־פעמונים כלשהו, או רחוב, או ציפורים. ואוליאשה בוודאי מציפה כעת בשאלותיה את העלמה הזאת, ולובשת תוך כדי כך את הישנה בשימלותיה, כדי לטפל בסידור החפצים; שואלת, ומנסה להתרגל, ומסתכלת – היכן כאן התנור, באותה פינה כמו בפרם, או במקום אחר.

הילד שמע מפי האב, שהגימנסיה אינה רחוקה מן הבית, ממש בקירבת מקום – ומן־הסתם ראו אותה בשעת הנסיעה; האב שתה מן המיים המינראליים, בלע, והמשיך בדבריו:

– “האם לא הראיתי לכם? אבל מכאן לא נוכל לראותה – אולי מן המיטבח (הוא חכך בדעתו) – וגם משם רק את הגג”.

הוא לגם עוד מיים מינראליים וצלצל.

המיטבח היה מבהיק, רענן בצבעיו, והוא נראה בדיוק – כך נדמה היה לילדה – כעבור רגע קל – כפי שניחשה וגם תיארה לעצמה עוד מקודם, בחדר־האוכל – התנור מצופה טבלאות־חרס בגוני לבן־כחלחל, החלונות – שניים, ממוקמים כפי שציפתה. אוליאשה כיסתה את ידיה החשופות, החדר נתמלא בקולות הילדים, על גג הגימנסיה הילכו אנשים והזדקרו ראשי־פיגומים.

– “כן, משפצים אותה”, אמר האב כשעברו כולם בזה אחר זה, רועשים ונדחקים, אל חדר־האוכל, דרך הפרוזדור המוּכר כבר, אבל עדיין לא ידוע עד־תום, שבו תצטרך עוד לבקר מחר, כאשר תסדר את מחברותיה ותתלה על הלולאה את כפפת־הרחצה שלה, – בקיצור, כאשר תגמור לטפל בכל אותם אלף עניינים.

– “חמאה מצויינת”, אמרה האם בהתישבה.

והם עברו אל חדר־הלימודים, שבו ביקרו כשכובעיהם עדיין לראשם, כשרק הגיעו אל הבית.

– “מה כאן אסיאתי בכלל?”, הרהרה בקול רם.

אבל סריוז’ה משום־מה לא הבין הפעם את אשר היה מבין לבטח בכל הזדמנות אחרת: עד עכשיו הרי חיו כצמד־חמד. הוא אץ אל המפה התלויה, העביר את אצבעו מלמעלה למטה לאורך רכס האורל, והביט בה, בטוח שהכריעהּ בנימוקו זה.

– “הסכימו למתוח גבול טבעי, זה הכל”.

ואילו הרהוריה נדדו אל צהרי היום הזה, שהיו כה רחוקים כבר. קשה היה להאמין, שהיום אשר הכיל בתוכו את כל אלה – היום הזה הוא, זה שנמשך עוד כעת ביקאטרינבורג, ועדיין אין זה הכל, היום לא תם עדיין. וכאשר הרהרה בכך שכל אותם דברים כבר נסוגו לאחור, בלי שיוּפר סידרם הדוֹמם ללא־ניע, נסוגו אל המרחק שנועד להם, חשה בתוך נפשה ליאוּת מפליאה, כעין זו שחש הגוף לעת־ערב, בתום יום של עמל. כאילו נטלה אף היא חלק בטביעת צורתן ובטלטולן של כל אותן שכיות־חמדה, וכרעה תחת נטל יופין הכבד. בטוחה היתה משום־מה, כי הוא, האורל שלה, נמצא שם, ולפיכך סבה על עקביה ורצה אל המיטבח דרך חדר־האוכל, שם נתמעטו בינתיים כלי־השולחן, אך נשארו על מקומם המיים המינראליים הזועפים והחמאה המצויינת, בתוך הקרח שעל פני עלי־הארז המיוזעים.

את הגימנסיה היו משפצים, סנוניות זריזות קרעו את האוויר כשם שמנתקים בשיניים תפרים מתוך אריג, ולמטה – היא שירבבה את ראשה מן החלון – הבהיקה כירכרה ליד הצריף הפתוח, וניצוצות היו ניתזים מן האבן המשחזת, וְניחוחם של המאכלים שנאכלו, עָרֵב ומרתק מאשר בשעה שהוגשו לשולחן, היה נודף, באריכות ובעצב, כמו בספר. היא שכחה לשם מה נכנסה לכאן בריצה, ולא ראתה שהאורל שלה איננו כאן ביקאטרינבורג, אבל ראתה כמה לאט, חצר־אחר־חצר, יורדת החשיכה על יקאטרינבורג, ושמעה איך שרים למטה, מתחתם, בשעת עשיית איזו מלאכה – קלה, כנראה: שטפו, בוודאי, את הריצפה, וכעת פורשים עליה שקים בידיים שהתחממו – ואיך שופכים את המיים מן העביט־לשטיפת־הכלים, ואף על פי ששפכו שם למטה – בכל־זאת, מה רב היה השקט מסביב! – ואיך מרעיד שם ומקשקש הברז, ואיך… – “ובכן, עלמתי…” – אבל היא נמנעה עדיין מלדבר עם זו החדשה ולא רצתה להקשיב לה –…איך, המשיכה בהרהוריה, למטה מתחתם כבר יודעים, ולבטח אומרים: “הנה, לדירה מספר שתיים הגיעו היום אדונים חדשים”.

אוליאשה נכנסה למטבח.

הילדים ישנו שינה עמוקה באותו לילה ראשון; והתעוררו: סריוז’ה – ביקאטרינבורג, ז’ניה – באסיה, כפי שנזכרה בתחושה משונה, רחבה. על התיקרה היה האור משתעשע בעליזות על עיטורי הבהט הרָבוּד.

זה החל עוד בקייץ. הודיעו לה שהיא תתחיל ללמוד בגימנסיה. זה היה נעים, בעצם. אבל היתה זו הודעה. היא לא הזמינה את מורה־הבית להיכנס אל חדר־הלימודים, מקום שם קרני־האור הססגוניות דבקו בכוח כזה בכתלים המשוחים בצבעי־דבק, עד שהערב היה שורט עצמו עד זוב דם בבואו לתלוש מעליהם את היום שאיננו מרפה. היא לא הזמינה אותו כאשר נכנס אל הבית בלוויית האם, “לערוך היכרות עם תלמידתו־לעתיד”. הרי לא היא העניקה לו את השם הנוֹאל “דִיקִיךְ”. וכלום משאלתהּ היתה זו, שמעתה יערכו החיילים את אימוניהם בצהרי־היום, קשוחים, מגודלי־חוטם ומיוזעים, כמין עווית אדומה של ברז בשעת קילקול ברשת־המיים; ושענן־הסוּפָה החכלילי יעיק על מגפיהם – אותו ענן שבקיאותו בענייני תותחים וגלגלים עלתה לאין־שיעור על זו שלהם, של חולצותיהם הלבנות, לובן אוהליהם וקציניהם הצחורים־מצחור? וכלום היתה זו היא שביקשה, כי שניים אלו: קערת־הרחצה והמגבת, בהשתלבם, כמו פחמים במנורת־קשת, יולידו כהרף־עין את השלישי, הַכָּלֶה כּאֵד: המחשבה על המוות, כאותו שלט אצל הסַפָּר, שם קרה לה הדבר לראשונה? וכלום בהסכמתה הפכו המחסומים האדומים של “אין עצירה” למקום־מפגשם של סודות עירוניים למיניהם, הנעצרים למרות האיסור, ואילו הסינים – למשהו שאיים עליה אישית, משהו מפחיד שכולו רק שלהּ? לא הכל, כמובן, העיק על הנפש מועקה כה כבדה. דברים הרבה, כמו כניסתה הקרובה לגימנסיה, נעימים היו. אך כמו על אודותיה, גם על אודותם באו והודיעו לה. החיים חדלו להיות זוּטָה פיוטית, ונתגלגלו במעשִיָה קשה ושחורה, מאחר שנהפכו לפרוזה והיו לעובדה. קהים, מכאיבים ועמומים, משל שרויים היו בהתפכחות מתמדת, חדרו יסודות הקיום היומיומי אל תוך הנפש הנובטת. הם שקעו על קרקעיתה, ממשיים, צוננים וקשים כמו כפיות־בדיל מנומנמות. ושם, על הקרקעית, החל הבדיל לצוף ונוֹצַק גושים־גושים, שהִרְהוּרים כפייתיים היו נוטפים מהם.

5

הבלגים החלו מבקרים אצלם תכופות לשתיית־התה. כך כינו אותם. כך כינה אותם האב, באומרו “היום יבואו הבלגים”. הם היו ארבעה במיספר. נטול־השפם בא רק לעיתים רחוקות והיה ממעט בדיבור. לפעמים היה בא לבדו, במפתיע, ביום של חול, במזג־אוויר סגרירי וגשום. שלושת האחרים לעולם לא נפרדו זה מזה. קלסתריהם דמו לקוביות של סבון טרי שעדיין לא נגעו בו, ישר מן העטיפה, ריחני וצונן. לאחד מהם היה זקן סמיך ושופע, ושפע של שיער ערמוני. הם באו תמיד ביחד עם האב, בחוזרם מישיבה זו או אחרת. בבית אהבו אותם כולם. דיבורם קלח כאילו שופכים היו מיים על מפת־השולחן: ברעש, בעירנות ובבת־אחת, עם מיני פניוֹת הצידה לכיוון שאיש לא ציפה לו, ועם הַנְּתזים המתייבשים־לאטם אשר נותרו מבדיחותיהם והלצותיהם, שהיו תמיד מובנות לילדים, ונקיות, והרוו תמיד את הצימאון.

מסביב התעוררה המולה, הבהיקה המִסְכֶּרֶת, קנקן־הקפה העשוי ניקל, שיניים צחורות חזקות, לבנים מאריג משובח. בחביבות ובסבר של כבוד היו מתבדחים עם האם. כעמיתיו של האב, ידעו כיצד לעצור בעדו, בדקות מרובה, כאשר בתשובה על אמירות־אגב ורמזים מרפרפים שיצאו מפיהם ביחס לאנשים ולעניינים שהיו ידועים רק להם, לאנשי־המקצוע, היה האב מתחיל להרחיב את הדיבור – בצרפתית גרועה ובהפסקות ארוכות – על אודות קבלני־מישנה, על références approuvées ועל.férocités כלומר bestialités. ce que veut dire en russe גניבות במִכרה בבלאגודאט.

נטול־השפם, שלאחרונה התנפל בסערה על לימוד הלשון הרוסית, ניסה תכופות את כוחו בשדה־פעילותו החדש, אולם זה רָפֶה היה עדיין מלשאתו. לא נעים לצחוק לפסוקי־הצרפתית של האב, וכל אותם férocités שלו הביכו לא מעט; אולם נראה שעצם המצב היה בו כדי להצדיק את רעמי־הצחוק שהחרישו את ניסיונות־הדיבור של נֶגַארַאט.

שמו היה נֶגַארַאט. הוא היה וואלוֹני מן האיזורים הפלמיים של בלגיה. המליצו באוזניו על דיקיך. הוא רשם את כתובתו ברוסית, כשהוא מצייר בצורה מגוחכת את האותיות הקשות д, ю. הן יצאו מתחת ידו כפולות שכאלה, לא־מחוברות, מזדקרות לכל עבר. הילדים התירו לעצמם לכרוע על ברכיהם על גבי כריות־העור של הכורסאות ולהניח את מרפקיהם על השולחן – הכל היה מותר כעת, הכל נתערבב – ה־ ю היה לא ю אלא משהו כעין הסיפרה עשר. מסביב שאגו ונאנקו, אֶוואנס חבט באגרופו בשולחן ומחה את דמעותיו, גוו של האב ניטלטל, הוא התהלך על פני החדר, סמוק כולו, חזר וטען: “לא, אינני יכול יותר”, ומעך את ממחטתו.

– “Faites de nouveau”. אמר אוואנס בנימה מעודדת, “Commencez”.

ונגאראט פער קימעא את פיו, נשתהה, כמו גמגמן, והחל חוכך בדעתו, כיצד יעלה בידו להוציא מפיו את הצליל הרוסי ы, אותו צליל שאין לרדת לחיקרו, העלוּם כמושבה בקונגו.

– ‘Dites: ' увы’, 'не выгодно הציע האב בקול נשבר, צרוד ולח.

– “Ouvoui, niévouis”.

– Entends tu? – ouvoui. niévoui – ouvoui. niévoui. Oui, oui, chose inouïe. charmant!

והבלגים התגלגלו מצחוק.

הקייץ חלף. היא עמדה בהצלחה בבחינות, ובחלקן אף קיבלה ציון־לשבח. כמתוך מעיינות בקע שאונם הצלול, הצונן, של הפרוזדורים. כולם הכירו כאן זה את זה. העלווה בגן הצהיבה ועטתה זהב. כמו בתוך אספקלריה בהירה, מרצדת, השתקפו בה זגוגיות חלונותיהם של חדרי־הכיתות. אטומות עד מחציתן, התערפלו הזגוגיות והשתפלו גלים־גלים כלפי מטה. האשנבים התפתלו בעווית כחלחלה. צלילותם הצוננת נחרשה בענפי־האָרָד של הדְלָבִים.

היא לא שיערה שכל חששותיה הנרגשים יהפכו להלצה כה מבדחת. לְחַלֵּק את מיספר האמות והטפחים הזה לשבע! כלום כדאי היה לשנן את כל תורת השברים, את האוּנקיוֹת, השקלים, הפוּנטים והליבְּרוֹת? את הסְאוֹת, האֵיפוֹת, הלוֹגִים והמשׂוּרוֹת, שנראו לה תמיד כארבעת הגילגולים של העקרב? ומדוע במלה “מעניין” יש לכתוב “ע” ולא “א”? היא התקשתה במתן התשובה רק משום שכל כוח־הדימיון שלה התמקד במאמץ לשוות לנגד עיניה את הסיבות האומללות שבעטיין יכלה לצוץ אי־פעם אי־שם בעולם המלה “מאניין”, הנראית כה פראית ופרועה בכתיב אשר כזה. נעלם מידיעתה מדוע לא שלחו אותה בסופו של דבר לגימנסיה, למרות שנתקבלה ונרשמה וגם מדי־הגימנסיה בגוון־הקפה כבר נגזרו ונמדדו בעזרת סיכות, בנוקדנות צייקנית, משעממת, שעות על גבי שעות; ואל תוך חדרה פרצו אופקים חדשים כגון ילקוט, קלמר, תיק־אוכל, ומוחק נתעב להפליא.

ואסילי קאנדינסקי: ציפור האש (1916)

קאזמיר מאלביץ': הנגר

ושוב ביצבץ העשב בדרכי־העפר הכבושות של מלחמת־האזרחים, כי הקרבות פסקו. בעולם כולו, באזורי הפלך, שוב שלט השקט ונדלדלה האוכלוסיה: אנשים אלו או אחרים מתו בקרבות, רבים היו מרפאים את פצעיהם, נחים אצל קרובי־משפחה ושוכחים בחלומות ממושכים את העמל המפרך של הלחימה, ואילו אי־אלה מבין החיילים המשוחררים עדיין לא הספיקו לחזור לבתיהם והיו צועדים עכשיו לבושים מעילים נושנים, נושאים תרמילי־קרב, כובעים רכים או מצנפות־כבשים לראשיהם – צועדים על פני עשב לא־מוּכר וצפוף, שלפני כן לא היתה להם שהות להבחין בו, ואולי נרמס ברגלי החיילים במסעותיהם וצמיחתו פסקה אז. צועדים היו בלב המום מלא פליאה, מזהים מחדש שדות וכפרים שנתקלו בהם בדרכם; תמורות חלו בנפשם בשל עינויי הלחימה, בשל המחלות וחדוות הניצחון – עכשיו הם יצאו לחיות כאילו בפעם הראשונה, רק במטושטש זכרו את עצמם כפי שהיו לפני שלוש־ארבע שנים, שכן הפכו בינתיים לאנשים אחרים – גדלו בשנים והוסיפו בינה, נעשו סבלניים יותר וחשו בתוכם תקווה גדולה, חובקת עולם ומלואו, וזו הפכה עכשיו למשאת־לב של חייהם הקצרים עדיין, שהיו לפני מלחמת־האזרחים נטולי יעוד ומטרה ברורה. בשלהי הקייץ חזרו לבתיהם אחרוני החיילים המשוחררים. הם השתהו בצבא־העמל, שם עסקו במלאכות לא־מוּכרות שונות ונתמלאו געגועים, ורק עכשיו ציוו עליהם לחזור הביתה אל חייהם שלהם ואל חיי הכלל.

לאורך התלוליות המתנשאות למרחקים מעל לנהר פּוֹטוּדַאן הלך לו לביתו זו היממה השניה החייל־האדום־לשעבר ניקיטה פִירְסוֹב, בדרכו לעיר־המחוז הנידחת. זה היה אדם כבן עשרים וחמש שפניו צנועים וכאילו נוגים תמיד – אבל אולי באה לו ארשת זו לא מחמת תוגה, אלא מתוך טוב־לב מוצנע שבאופי, או מתוך ריכוז פנימי האופייני לשנות־העלומים. שערו הבהיר, שלא סוּפר מזמן, השתלשל מתחת לכובעו וכיסה את אוזניו, עיניו הגדולות האפורות הביטו במתיחות קודרת אל הנוף השלֵו המשעמם של הסביבה החדגונית, כאילו היה ההלך נוכרי במקומות האלה.

בצוהרי היום שכב לו ניקיטה פירסוֹב על שפת נחל קטן הזורם מן המעין שבקרקעית הביקעה אל פוטודאן. ההלך התנמנם על האדמה מול השמש, על עשב סתווי שכבר נלאה לצמוח כאן מאז ימי האביב. חמימות־החיים כאילו נתעכרה בתוכו פנימה, ופירסוב נרדם בדומיית הפינה הנידחת. רמשים התעופפו מעליו, קורי־עכביש ריחפו. פלוני עובר־אורח הפסיע מעבר לגופו ולא נגע בישֵן, לא גילה בו כל עניין והמשיך את דרכו לעיסוקיו. האבק שהתרומם באוויר מחמת הקייץ והחורב הממושך היה מאפיל ועוכר את אור הרקיע, אבל השעות נעו, כדרכן, למרחקים בעיקבות השמש… פתאום התרומם פירסוב וישב נפחד ונושם בכבדות, כמלוּהט ממרוּצָה וממאבק עלוּם. הוא ראה חלום נורא – חונקת אותו בשערה החם חיה זעירה, מפוטמת, בדומה לחית־שדה שהלעיטה את עצמה בחיטה זכה. חיה זו, שטופת־זיעה ממאמץ ולהיטות, חדרה אל תוך פיו של האיש הישן, אל תוך גרונו, והיתה חותרת לפרוץ בכפותיה הדביקות אל תוך ציפור־נפשו, לשרוף את נשימתו. כולו נחנק בחלומו רצה פירסוב לצעוק, לרוץ, אבל החיה פרצה מתוכו בכוח עצמה, עיוורת, מיסכנה, מבוהלת כולה ורועדת, ונעלמה באפלת־לֵילהּ.

פירסוב רחץ את פניו במי הנחל, שטף את פיו ואחר־כך החיש צעדיו; בית אביו כבר היה בקירבת־מקום ולעת־ערב אפשר יהיה להגיע אליו.

כשירדו הדימדומים ראה פירסוב את מולדתו מצטיירת מתוך הלילה האביך העולה. זו היתה רמה משופעת, העולה מחופי פוטודאן ומגיעה לשדות־דגן הרריים. על רמה זו השתרעה עיר קטנה, שכמעט לא נראתה מחמת החושך. אף נקודת־אור לא נצנצה שם.

בשעה זו ישן אביו של ניקיטה את שנתו: הוא שכב מיד כשחזר מן העבודה, לפני שקיעת השמש. הוא חי לו בבדידותו, אשתו מתה עליו לפני שנים רבות, שני בנים אבדו לו במלחמה האימפריאליסטית, והבן האחרון ניקיטה גויס למלחמת־האזרחים: הוא, אולי, יחזור – כך הרהר האב בבנו האחרון – מלחמת־האזרחים מתחוללת קרוב לבתים ובחצרות, והיריות שם מעטות מאשר במלחמה האימפריאליסטית. האב הירבה לישון – משקיעת החמה עד לזריחתה, כי בשעה שהיה עֵר היו צצים במוחו כל מיני הרהורים, עולים מאורעות שנשכחו וכולו התייסר ברחשי־תוגה על בניו שאבדו לו, ובצער על חייו השוממים שחלפו. עם בוקר היה קם ויוצא מיד לנגריַת רהיטי־הכפר, שבה עבד כנגר כבר שנים רבות – ושם, בתוך העבודה, היה קל לו יותר לשאת את הכאב, הוא היה שוכח הכל. אבל לקראת הערב שוב היה לבו כבד, וכשחזר הביתה, לחדרו הגלמוד, היה נופל בחיפזון, בבהלה כמעט, לתוך שינה עד לבוקר המחרת. אפילו לא היה נזקק לנפט. ועם הזריחה היו הזבובים מתחילים לעקוץ אותו בקרחתו, הזקן היה מתעורר ומתלבש לאטו, בתנועות מדודות, נועל נעליו, רוחץ פניו, נאנח, מדשדש, מנקה את חדרו, מרטן בינו לבין עצמו, יוצא החוצה, קובע את מזג־האוויר וחוזר – לכלות איכשהו את הזמן המיותר, עד שיפנה לעבודתו בנגרית רהיטי־הכפר.

הלילה ישן אביו של ניקיטה פירסוב, כדרכו, מתוך כורח ועודף־עייפות. הצרצר, שהתגורר זה קייצים רצופים במיסב הבית, זימרר משם בערבים – אולי היה זה הצרצר מן הקייץ שלפני־האחרון, ואולי אחד מנכדיו. ניקיטה ניגש למיסב ודפק על חלון אביו. הצרצר נדם לרגע, כמקשיב מיהו הבא – יצור לא־מוּכר, אדם שנתאחר. האב ירד מעל מיטת־העץ הנושנה, שעליה היה שוכב עם אמם המנוחה של כל בניו, וגם ניקיטה עצמו נולד לפנים על אותה המיטה. האיש הזקן, הרזה, ניצב עכשיו בתחתונים שנעשו צרים ונתקצרו מרוב שימוש וכביסה, ולא הגיעו לו אלא עד לברכיו. האב נצמד אל זגוגית־החלון ומשם הביט על בנו. הוא כבר הבחין בו, זיהה אותו, אבל הוסיף להסתכל ולהסתכל, כמשתוקק להתבונן עד תום. אחר־כך, קטן וצנום כילד, פרץ בריצה דרך הפלוש והחצר, לפתוח את הפישפָּש שהיה נעול בשעות הלילה.

ניקיטה נכנס אל החדר הנושן, עם הכיריים, התקרה הנמוכה והחלון הקט הפונה לרחוב. כאן נדף אותו הריח כמו בימי הילדות, וכמו לפני שלוש שנים, כשיצא למלחמה; אפילו ריח כנף־שמלתה של אמו מורגש היה כאן – במקום היחיד בכל העולם כולו. ניקיטה פרק מעליו את התרמיל והסיר את הכובע, פשט לאט את בגדיו וישב על המיטה. האב עמד מולו כל הזמן, יחף, בתחתונים, ולא העז לדרוש בשלומו כראוי, ואף לא לפצות פה.

“נו, איך שם העניינים עם הבורגנים והקאדטים”, שאל האב לאחר שעה קלה. “השמדתם את כולם, או שעוד נשארו כמה?”

“לא, השמידו כמעט את כולם”, אמר הבן.

האב שקע בהרהורים קצרים של כובד־ראש: הרי המיתו מעמד שלם, היתה זו עבודה כבירה.

“כן, הם הרי חַלוּשים כולם!” פסק האב ביחס לבורגנים. “לְמה הם מסוגלים, הרי התרגלו רק לזלול לחם־עצלות…”

ניקיטה קם ועמד ליד אביו, עכשיו היה גבוה ממנו בראש וחצי. הזקן שמר על שתיקה בקרבת בנו, שרוי בתדהמה תמה של אהבתו אליו. ניקיטה שם את ידו על ראש אביו ואימץ אותו אל חזהו. הזקן נצמד אל בנו ונשימתו תכפה ועמקה, כאילו הגיע אל המנוחה.

באחד הרחובות בעיר, סמוך לפאת־השדה, עמד בית־קורות שתריסיו ירוקים. בבית זה התגוררה לפנים אלמנה זקנה, מורה בבית־הספר העירוני, ועִמהּ שני ילדיה – בן בגיל עשר, ובת, לְיוּבָּה, נערה בהירת־שיער בת חמש־עשרה.

לפני שנים ביקש אביו של ניקיטה לשאת לאשה את המורה האלמנה, אבל לבסוף ביטל את רצונו. פעמיים לקח עמו את ניקיטה, בעודנו נער, להתארח בבית המורה, וניקיטה ראה שם את הנערה המהורהרת לְיוּבָּה, שישבה וקראה בספר, בלי לשים לב לאורחים הזרים.

המורה הזקנה כיבדה את הנגר בתֵה עם צנימים ודיברה משהו על הפצת ההשכלה בקרב העם ותיקון התנורים בבתי־הספר. אביו של ניקיטה ישב כל הזמן ושתק; הוא חש עצמו לא בנוח, נאנק, השתעל ועישן ציגריות, ואחר־כך היה שותה במורך־לב את התה מן התחתית, בלי לנגוע בצנימים, כי כביכול כבר שבעה ביטנו דיה.

בדירת המורה, ברחבי שני החדרים ובמטבח, עמדו כיסאות, על החלונות היו תלויים וילאות. בחדר הראשון עמדו פסנתר וארון־בגדים ובחדר השני, המרוחק – שתי מיטות ושתי כורסאות רכות מרופדות קטיפה אדומה, ומדפי־הקיר עמוסים היו המון ספרים, כנראה סידרה מלאה של כל־כתבי. לאב ולבן נראתה כל הכבודה עשירה מדי, והאב, לאחר שביקר אצל האלמנה פעמיים בלבד, חדל ללכת אליה. אפילו לא הספיק לומר לה, שרצונו לשאתה לאשה. אבל ניקיטה היה סקרן לראות שוב את הפסנתר ואת הילדה המהורהרת הקוראת בספרים, ולכן ביקש את אביו שישא את הזקנה לאשה, כדי שיוכלו להתארח בביתה.

“אי אפשר, ניקיט!” אמר לו אז אביו. “ההשכלה שלי דלה, על מה אשוחח אִתה? ולהזמין אותן אלינו – בושה, חסרים לנו כלי־מטבח, האוכל גרוע… ראית איזה כורסאות אצלן? עתיקות כל כך, מוסקבאיות! והארון? החזית מגולפת כולה, מלוטשת: הרי אני מבין בזה משהו! והבת! בוודאי תהיה סטודנטית!”

שנים תמימות לא ראה האב את כלתו הזקנה, ורק לפעמים היה אולי מתגעגע אליה, או סתם מהרהר בה.

יום לאחר שחזר ניקיטה ממלחמת־האזרחים, הלך אל לישכת־הגיוס ושם רשמו אותו במילואים. אחר־כך התהלך ארוכות וקצרות ברחובות עירו החביבה, המוּכרת, ולבו נצבט למראה הבתים הקטנים שנתישנו, הגדרות והמשוכות שנתמקמקו, עצי־התפוח הדלילים, שרבים מהם כבר מתו בחצרות ויבשו לתמיד. בימי ילדותו עוד עמדו עצי־התפוח בירקותם והבתים החד־קומתיים נראו גדולים ומפוארים ומאוכלסים אנשי חוכמה ומיסתורין והרחובות היו אז ארוכים, החוחים גבוהים ועשבי־הבר בחצרות השוממות ובמיקשאות הנטושות נראו בימים הרחוקים ההם כיער עבות רוחש אימה. ועכשיו ראה ניקיטה שהבתים הזעירים היו עלובים, נמוכים, צריך לשפץ אותם ולצבוע, עשבי־הבר בחצרות הריקות נדלדלו וצמיחתם אינה מפחידה, אלא משמימה, ומאכלסות אותן נמלים קשישות סבלניות וכל הרחובות נוגעים עד־מהרה באדמת־שדה, במרחב שמיים בהיר – העיר נתגמדה. חכך ניקיטה בדעתו – הוא כבר הִרְבָּה לחיות איפוא אם דברים נשגבים מעולפי־סוד נעשו פעוטים ומשעממים.

הוא האט את צעדיו ועבר על פני הבית עם התריסים הירוקים, לשם היה הולך לפנים עם אביו להתארח. הצבע הירוק של התריסים נשמר בזיכרונו בלבד, עכשיו לא נותרו שם אלא סימנים קלושים – הצבע דהה משמש, נשטף בגשמים ובסילוני־מים והעץ נחשף בעירומו; גם גג־הפחים כבר העלה חלודה הרבה – עכשיו, יש להניח, חודר הגשם מבעד לגג והרטיבות פוגעת בתקרה שמעל לפסנתר. ניקיטה הציץ אל תוך החדר פנימה; וילאות לא היו עוד על החלונות, ומעבר לזגוגית נשקפה עלטה זרה. ניקיטה התיישב על הספסל שליד פשפש הבית שנתבלה, ואשר בכל־זאת נראה מוּכר עדיין. מהרהר היה, אולי שם בפנים יפתח מישהו בנגינה על הפסנתר והוא יאזין לצלילים. אבל בבית שרר שקט, לא נודע כלום. ניקיטה חיכה מעט והציץ מבעד לסדק הגדר אל תוך החצר: שם גדל סִרְפד בא־בימים, משעול ריק הוליך בין הצמחיה אל הרפת ושלוש מדרגות־עץ עלו לַפלוש. נראה שכבר מזמן מתו גם המורה הישישה, גם בתה ליובה, ואילו הנער הצטרף לצבא והלך ללחום…

ניקיטה אמר לחזור לביתו. היום נטה לערוב – עוד מעט יבוא האב ללינת־הלילה וצריך לחשוב ביחד אתו, איך להמשיך לחיות ואיפה למצוא עבודה.

ברחוב הראשי של עיר המחוז נערך מעין טיול עממי קטן, כי העם החל חוזר לחיים אחרי המלחמה. עכשיו צעדו ברחוב הפקידים, הסטודנטיות, החיילים המשוחררים, המחלימים מפצעיהם, בני־הנוער, בעלי־המלאכה, אלה העובדים בבית ושאר אנשים, ואילו הפועלים יֵצאו לטייל מאוחר יותר, עם רדת הדימדומים.

כמעט כל העוברים־ושבים, אפילו חתנים וכלות שפסעו שלובי־זרוע, נשאו אתם משהו בשביל משק־הבית. לנשים היו סלסלות ובתוכן תפוחי־אדמה ולפעמים גם דגים, והגברים נשאו תחת בית־שחיים מנת־לחם קצובה או חצי ראש־פרה, או שאחזו בקמצנות שיירי־בשר להוסיפם לתבשיל. אבל לא נמצאו בין המטיילים פנים מדוכדכים, פרט לאנשים קשישים שכוחם תש לגמרי. הצעירים היו פורצים בצחוק ומביטים מקרוב זה בפניו של זה, משולהבים ומלאי־אמון, כאילו עמדו על סיפו של האושר הנצחי.

“שלום לך!” נשמע מן הצד קול הססני של אשה, הפונה אל ניקיטה פירסוב.

הקול נגע בו מיד והציף אותו בגל של חום, כאילו מישהו יקר ללבו שאבד לו חש עכשיו לעזרתו. אבל נדמה היה לניקיטה ששגה, וברכת־השלום לא היתה מכוונת אליו. מחשש לטעוּת החל סוקר בקפידה את העוברים לידו. אך באותו רגע לא היו בקרבתו אלא שני אנשים שכבר עברו על פניו. ניקיטה פנה לאחור – ליובה, גדולה ובוגרת עתה, נעצרה והביטה בו. היא חייכה אליו במבוכה ובעצב.

ניקיטה ניגש והביט בה ברחימה – האִם נשמרה כולה, בשלמותה, כי אפילו בזיכרונו היתה כשכיית־חמדה בעיניו. הנעליים האוסטריות הקשורות בחבלים בלו מאוד, שמלת־המלמלה הדהוייה הגיעה לה עד לברכיים, ליותר מזה לא הספיק כנראה הבד, ושמלה זו עוררה מיד את רחמיו של ניקיטה לליובה – הוא ראה שמלות כגון אלו עוטפות נשים בארונות־מתים, ואילו כאן מלפפת מלמלה גוף חי שבגר, אבל נדלדל. מעל לשמלה לבשה ליובה מקטורן־נשים נושן – כנראה עוד לבשה אותו האם בימי עלומיה – ועל ראשה של ליובה לא היה כלום, רק השיער הגלוי, הקלוע מעורפה למטה לצמה בהירה עבה.

“אינך זוכר אותי?” שאלה ליובה.

“לא, לא שכחתי אותך”, ענה ניקיטה.

“אסור לשכוח אף אחד”, נתחייכה ליובה.

עיניה הזכות המלאות סוד־נפש חרישי הסתכלו אל ניקיטה בעדנה, כאילו רוו ממנו נחת. גם ניקיטה הביט אל תוך פניה ולבו עלץ וכאב למראה עיניה, ששקעו עמוק מחמת מצוקת החיים והוארו באור של תקווה ואמון.

ניקיטה הלך עם ליובה לביתה – היא התגוררה באותו בית ישן. אמה מתה לא מזמן, ואחיה הצעיר מצא לו מזון בשנת הרעב ליד מטבח־שדה של הצבא האדום, אחר־כך התרגל לשהות שם והלך עם החיילים דרומה, להילחם בשונא.

“הוא התרגל לאכול שם דייסה, וזו חסְרה לנו בבית”, סיפרה ליובה על אחיה.

עכשיו גרה ליובה בחדר אחד בלבד – יותר מזה לא דרוש לה. בלב קופא הקיף ניקיטה במבטו את החדר שבו ראה לראשונה את ליובה, את הפסנתר ואת הריהוט המהודר. עכשיו לא היו כאן לא הפסנתר, לא הארון שחזיתו מגולפת, נותרו רק שתי כורסאות רכות, שולחן ומיטה, והחדר עצמו כבר לא נראה כה מרהיב ואפוף־סוד כמו בימי נעוריו – הטפיטים שעל הקירות דהו ונתרפטו, הריצפה נשחקה, ליד תנור־הרעפים עמד עכשיו תנור־ברזל קטן, שניתן להסיקו בחופן שבבים כדי להתחמם מעט לידו.

ליובה שלפה מחברת־כללית מתחת לבית־שחיה, חלצה את נעליה ועמדה לפניו יחפה. היא למדה כעת באקדמיה המחוזית למדעי־הרפואה. באותן שנים נפתחו אוניברסיטאות ואקדמיות בכל המחוזות, משום שהעם היה להוט לרכוש השכלה גבוהה מהר ככל האפשר. תיפלות החיים, הרעב והמחסור עינו יותר מדי את לבו של האדם וצריך היה להבין, מהו, בעצם, פשר קיומם של האנשים – האם קורה הכל ברצינות או בצחוק?

“אלה משפשפות לי את הרגליים”, אמרה ליובה על נעליה. “אתה תשב פה עוד, ואני אשכב לישון, כי אני מוכרחה לאכול ואינני רוצה לחשוב על זה…”

ליובה לא פשטה את בגדיה, זחלה אל מתחת לשמיכה וכיסתה את עיניה בצמתה.

ניקיטה ישב דומם כשעתיים או שלוש עד שליובה התעוררה. כבר ירד הלילה, וליובה קמה מתוך החשיכה.

“החברה שלי לא תבוא כנראה הלילה”, אמרה ליובה בעצב.

“והיא נחוצה לך כל־כך?” שאל ניקיטה.

נחוצה מאוד", ענתה ליובה. “המשפחה שלהם גדולה ואביה – איש־צבא. היא מביאה לי ארוחת־ערב אם נשאר אצלה משהו… אני אוכלת, ואחר־כך אנחנו מתחילות ללמוד…”

“ונפט יש לך?” שאל ניקיטה.

“לא. קיבלתי עצים… אנחנו מסיקות את התנור – אנחנו יושבות על הריצפה, ורואות לאור הלהבה”.

ליובה חייכה מבויישת וחסרת־אונים, כאילו צצה במוחה מחשבה עצובה ואכזרית.

“כנראה שאחיה הבכור עוד לא נרדם”, הפטירה. “הוא אוסר על אחותו להביא לי אוכל, חבל לו… אבל זו לא אשמתי! ממילא אני לא כל־כך אוהבת לאכול; זו לא אני – ראשי מתחיל לכאוב מעצמו, הוא חושב רק על לחם, וזה מפריע לי לחיות ולחשוב על דברים אחרים…”

“ליובה!” קרא קול צעיר ליד החלון.

“ז’ניה!” נענתה ליובה לעבר החלון.

נכנסה חברתה של ליובה. היא הוציאה מכיס־מעילה ארבעה תפוחי־אדמה גדולים אפויים ושמה אותם על תנור־הברזל.

“ואת ההיסטולוגיה הישגת?” שאלה ליובה.

“אצל מי אשיג?” ענתה ז’ניה. “נרשמתי בתור בספריה…”

“אין דבר, נסתדר בלעדיה”, אמרה ליובה. “את שני הפרקים הראשונים למדתי בעל־פה בפקולטה. אני אומר בקול ואת תרשמי, בסדר?”

“ככה? ואולי להיפך?” הצטחקה ז’ניה.

ניקיטה הסיק את התנור, כדי שיהיה אור ואפשר יהיה לקרוא במחברות, ופנה ללכת אל אביו ללינת־הלילה.

“עכשיו לא תשכח אותי?” נפרדה ממנו ליובה.

“לא,” אמר ניקיטה. “אין לי מישהו אחר לזכור אותו”.

פירסוב נח בביתו יומיים לאחר שחזר מן המלחמה, ואחר־כך נתקבל לעבודה בנגרית רהיטי־הכפר שבה עבד אביו. קיבלו אותו בתור שוליה שתפקידו להכין את החומר. דרגתו היתה נמוכה מזו של אביו, ומשכורתו כמעט מחצית. אבל ניקיטה ידע, שכל זה איננו אלא סידור זמני, עד שיתרגל למקצוע, ואז יעבירו אותו לתפקיד של נגר ומשכורתו תעלה.

ניקיטה מעולם לא נגמל מעבודה. גם בצבא האדום לא עסקו האנשים בלחימה בלבד – בחניוֹת הממושכות ובמילואים חפרו החיילים בארות, שיפצו בקתות של בני דלת־העם בכפר ונטעו שיחים בתוך גאיות מתהווים, כדי שהאדמה לא תמשיך להיסחף. הרי המלחמה תעבור והחיים יִשארו, וצריך היה לדאוג להם מבעוד־זמן.

כעבור שבוע הלך ניקיטה שוב לבקר אצל ליובה. הוא הביא לה מתנה – דג מבושל ולחם – המנה השניה שלו מארוחת־הצהריים במסעדת הפועלים.

ליובה נחפזה בקריאת סיפרהּ ליד החלון, כדי לנצל את אור השמש שעוד לא כבתה בשמיים. משום כך ישב ניקיטה בשתיקה בחדר ליד ליובה וחיכה לחשכת הלילה. אבל לאחר שעה קלה נתמזגה האפילה בדומיית הרחוב, ליובה שיפשפה את עיניה וסגרה את ספר־הלימוד.

“מה שלומך, איך אתה חי?” שאלה ליובה חרש.

“אני ואבא חיים לנו לא־רע”, אמר ניקיטה. “הבאתי לך משהו לאכול. תאכלי בבקשה”, הפציר.

“אני אוכל, תודה”, אמרה ליובה.

“ולא תרדמי?” שאל ניקיטה.

“לא”, ענתה ליובה. “הרי אוכַל כעת ואהיה שבעה!”

ניקיטה הביא מן הפלוש חופן קיסמים והסיק את תנור־הברזל, כדי שיהיה אור ללימודים. הוא ישב על הריצפה, פתח את דלת התנור והשליך אל האש שבבים וגזרי־עץ קצרים ודלים, והיה משתדל להפחית את החום ולהגדיל את האור. ליובה אכלה את הדג עם הלחם, התיישבה גם היא על הריצפה מול ניקיטה, ליד האור הבוקע מן התנור, והחלה לשנן מתוך הספר את תורת הרפואה שלה.

היא קראה בשתיקה, אבל לעיתים היתה פולטת לחישה קלה, מחייכת ורושמת אל תוך פנקס כמה מלים בכתב־יד זעיר, חפוז – כנראה את תמצית־הדברים. וניקיטה היה טורח לשמור על הבעירה התקינה ומציץ מזמן לזמן אל פניה של ליובה, ואחר־כך תולה שוב את עיניו באש, שכן חשש להמאיס את עצמו על ליובה במבטיו. כך זרם הזמן וניקיטה חשב בעצב, שעוד מעט יחלוף הזמן כליל, ותגיע שעתו ללכת הביתה.

בחצות, כשנשמע קול הפעמון במִגדל, שאל ניקיטה את ליובה, מדוע לא באה חברתה, זו ששמה ז’ניה.

“היא שוב חלתה בטיפוס, היא תמות, מן־הסתם”, ענתה ליובה וחזרה אל ספר הרפואה־שלה.

“זה דווקא חבל מאוד!” אמר ניקיטה, אבל ליובה לא ענתה לו דבר.

ניקיטה ראה בדמיונו את ז’ניה החולה כשהיא מתפתלת בחום – בעצם, הרי יכול היה לאהוב בכל לבו גם את ז’ניה, אילו פגש אותה מקודם ואילו גילתה גם היא קצת חמימות כלפיו. גם היא, כמדומה, בחורה נפלאה: חבל שלא התבונן בה כראוי אז בחשיכה ולא היטיב לזוכרהּ.

“אני כבר רוצה לישון”, לחשה ליובה ונאנחה.

“האם הבנת את כל מה שקראת בספר?” שאל ניקיטה.

“את הכל עד הסוף! אתה רוצה שאספר לך?” הציעה ליובה.

“לא כדאי”, סירב ניקיטה. “מוטב לך שתשמרי את הכל במוחך, אני אשכח את זה ממילא”.

הוא טאטא במברשת את האשפה שליד התנור והלך אל אביו.

מאותו זמן היה מבקר אצל ליובה יום־יום כמעט, רק לעיתים היה מדלג על יממה או שתיים, כדי לתת לליובה הזדמנות להתגעגע אליו. אם התגעגעה או לא – לא ידע, אבל בערבים הפנויים האלה נאלץ ניקיטה לעשות ברגל כעשר, חמש־עשרה ורסטאות ולסובב פעמים אחדות את העיר כולה, כדי לשמור על בדידותו, לשאת ללא־ניחומים את געגועיו אל ליובה ולהימנע מללכת אליה.

בביקוריו אצלה היה עסוק לרוב בהסקת התנור ומצפה שהיא תאמר לו משהו ברגעי ההפוגה, כאשר תנתק את עצמה מן השינון בספר. עם כל ביקור היה ניקיטה מביא לליובה לארוחת־ערב מאכלים מן המסעדה של נגרית רהיטי־הכפר; את ארוחת־הצוהריים היתה סועדת באקדמיה שלה, אבל הארוחה היתה שם דלה מאוד, וליובה הרבתה להרהר, ללמוד, ובנוסף על כך היתה צומחת עדיין, והמזון לא הספיק לה. כשקיבל ניקיטה את משכורתו הראשונה הלך וקנה בכפר הסמוך רגלי־פרה ואחר־כך בישל כל הלילה קריש על תנור־הברזל, וליובה היתה שקועה בספרֶיהָ ובמחברותיה עד חצות, אחר כך הטליאה את בגדיה, תיקנה גרביים, שטפה את הריצפה והתרחצה בחצר מחבית מי־הגשם, לפני שהתעוררו השכנים.

משעמם היה לאביו של ניקיטה להיות שרוי כל הערבים לבדו, וניקיטה לא אמר לו לאן הוא הולך. “עכשיו הוא אדם שעומד ברשות עצמו”, הרהר הזקן. “הרי יכול היה ליהרג או להיפצע במלחמה. ומכיוון שהוא חי – שיטייל לו!”

יום אחד ראה הזקן שהבן הביא מאי־שם שני כיכרות לחם לבן. אבל הוא עטף אותם מיד בנייר ולא פרס לו. אחר־כך חבש ניקיטה את כובעו, כדרכו, והלך מן הבית עד חצות, וגם את שני הכיכרות לקח אתו.

“ניקיט, קח גם אותי!” ביקש האב. “לא אפצה שם את הפה, רק אציץ… מעניין שם – כנראה שזה ממש משהו יוצא מן הכלל!”

"בפעם אחרת, אבא'', אמר ניקיטה, מבוייש. “עכשיו אתה צריך ללכת לישון, הרי מחר אתה משכים לקום לעבודה!”

אותו ערב לא מצא ניקיטה את ליובה, היא לא היתה בבית. הוא ישב על הספסל ליד השער והחל לחכות לבעלת־הבית. את הלחמים הלבנים שם מתחת לבית־‏שחיו וחימם אותם, כדי שלא יצטננו עד בואה של ליובה. הוא ישב בסבלנות עד שעה מאוחרת בלילה, והיה מסתכל בכוכבים שברקיע ובעוברים־ושבים המעטים, שנחפזו הביתה אל ילדיהם, האזין לצלצול הפעמונים במִגדל, לנביחת הכלבים בחצרות ולכל מיני צלילים חרישיים, לא־ברורים, שאינם קיימים במשך היום. יכול היה, כמדומה, לחיות כאן את חייו, שרוי בציפיה, עד יום מותו.

ליובה הגיחה חרש מתוך העלטה ועמדה לפני ניקיטה. הוא קם על רגליו, אבל היא אמרה לו: “מוטב שתלך הביתה”, ופרצה בבכי. היא נכנסה לדירתה, וניקיטה, אחוז־תדהמה, חיכה רגע קט בחוץ ואחר כך הלך בעקבותיה.

“ז’ניה מתה”, אמרה ליובה כשנכנסו לחדר. “מה אעשה עכשיו?”

ניקיטה שתק. הלחמים החמים היו תחת בית־שחיו, אולי צריך היה להוציא אותם עכשיו – ואולי כבר אין יותר צורך בכלום. ליובה שכבה על המיטה בלי לפשוט את בגדיה, הפכה את פניה אל הקיר ובכתה לה בינה לבין עצמה, בלי להשמיע קול, בלי לזוע כמעט.

שעה ארוכה עמד ניקיטה בחדר הלילי האפל, בלי להעיז להפריע ליגון־התמרורים הזר. ליובה לא שמה אליו לב, כי האדם השרוי בצער יגונו נעשה אדיש לסיבלם של כל האחרים. ניקיטה נטל רשות לעצמו וישב למרגלותיה של ליובה והוציא את הלחמים מתחת בית־שחיו כדי להניחם במקום כלשהו, אבל בינתיים לא מצא להם מקום.

“מעכשיו אשאר אתך, טוב?” אמר ניקיטה.

“ומה תעשה?” שאלה ליובה בדמעות.

ניקיטה חכך בדעתו, הוא חשש לעשות טעות או להעליב את ליובה בלי־משים.

“לא אעשה כלום”, ענה. “נתחיל לחיות כדרך העולם, כדי שלא תתעני”.

“נחכה, למה לנו למהר”, הפטירה ליובה בקול מהורהר, שקוּל. “אנחנו צריכים לחשוב כעת איך לקבור את ז’ניה – אין להם ארון־מתים…”

“מחר אביא”, הבטיח ניקיטה והניח את הלחמים על המיטה.

למחרת היום ביקש ניקיטה רשות מן הנגר הראשי והחל בעשיית הארון: ארונות־מתים הירשו תמיד לעשות ללא־פיקוח, ואת החומר נתנו חינם. מכיוון שלא היה מאומן במלאכה נתארכה עבודתו. אבל הוא דייק בכל פרט והקפיד על התקנת המישכב הפנימי לנערה שנפטרה; כשהעלה בדמיונו את ז’ניה המתה נתעכרה רוחו ונטפטפו דמעות זעירות על הנסורת. האב עבר בדרכו בחצר, ניגש אל ניקיטה והבחין ברוחו הנכאה.

“על מה אתה נעגם – כלתך מתה?” שאל האב.

“לא, החֲברה שלה”, ענה הבן.

“חֲברה?” אמר האב. “שיקח אותה הדֶבֶר… הנה, איישר לך את קורות הארון; עבודה לא יפה עשית, לא מדוייקת!”

לאחר שכילו את מלאכתם הביא ניקיטה את הארון אל ליובה: הוא לא ידע היכן מוטלת חברתה המתה.

אותה שנה עמדו ימי סתיו חמים והמון־העם שבע נחת. “זעום השנה יבול התבואה – לכן נחסוך בעצים להסקה”, טענו הבקיאים בענייני כלכלה. ניקיטה פירסוב הזדרז והזמין בעוד־מועד מעיל נשים בשביל ליובה, שהותקן מסגין־החיילים שלו, והנה המעיל כבר מוכן, אבל במזג־האוויר החם לא היה עדיין צורך בו. ניקיטה המשיך לבקר אצל ליובה, כדרכו, כדי לעזור לה לחיות, ולקבל בתמורה מזון לענג בו את הלב.

יום אחד שאל אותה איך ימשיכו לחיות – בצוותא או בנפרד. והיא ענתה, שעד בוא האביב אין היא יכולה להתמכר לאושרהּ, כי עליה למהר ולסיים את חוק־לימודיה באקדמיה לרפואה, ואחר־כך – נראה. ניקיטה שמע דוּמם את ההבטחה הדחויה, ולא תבע מליובה אושר גדול מזה שכבר נפל בחלקו הודות לה, גם לא ידע אם קיים בכלל אושר טוב מזה. אבל לבו הרעיד מתוחלת ממושכה ומחוסר־ביטחון – האם דרוש הוא לליובה כמות שהנו, חייל משוחרר קבצן ונבער־מדעת? לעיתים היתה ליובה מחייכת ומביטה בו בעיניה הבהירות, עם הנקודות השחורות, הגדולות והמוזרות שבתוכן, וקווי־פניה מסביב לעיניים שופעים היו טוב־לב.

יום אחד פרץ ניקיטה בבכי, כשעטף את ליובה בשמיכה לפני שפרש ממנה, ואילו ליובה רק ליטפה אותו על ראשו ואמרה:

“די לך, אי אפשר שתתענה כל כך, הרי אני עוד בחיים”.

ניקיטה מיהר ללכת אל בית אביו כדי למצוא שם מחסה, להתעשת, ולהימנע מללכת אל ליובה ימים אחדים ברציפות. “אשקע בקריאה”, גמר בלבו, “ואתחיל לחיות חיים ממשיים, ואת ליובה אשכח, אמחק אותה מזכרוני ומלבי. מה מיוחד בה, בעצם? הרי חיים בעולם מיליונים לאין־מספר, יש גם טובות ממנה! היא לגמרי לא יפה!”

בבוקר לא קם מעל המצע שישן עליו על הריצפה. לפני שיצא לעבודה מישש האב את מצחו ואמר:

"חום עולה ממך: שכב על המיטה! תחלה מעט, ואחר־כך תבריא… במלחמה לא נפצעת כלל?''

“כלל לא”, ענה ניקיטה.

עם ערב אבד לו הזיכרון; תחילה לא ראה לנגד עיניו אלא את התקרה ועליה שני זבובים אפִילים גוססים שמצאו להם מיקלט להתחמם בו כדי שיוכלו להמשיך את חייהם, ואחר־כך החלו כל הדברים האלה לעורר בו תוגה, בחילה – כביכול חדרוּ התקרה והזבובים אל תוך מוחו פנימה, ואי־אפשר היה לסלקם משם ולהפסיק לחשוב עליהם מחשבה שהיתה הולכת ומתעצמת ומכרסמת את עצמות־הראש. ניקיטה עצם את עיניו, אבל הזבובים קדחו בתוך מוחו, הוא זינק מן המיטה לגרש את הזבובים מעל התקרה, וצנח בחזרה על הכרית: נדמה היה לו שמהכרית נודף הבל־פיה של אמו – הרי היתה ישנה כאן לצידו של האב – ניקיטה נזכר בה וצלל בשיכחה.

לאחר ארבעה ימים מצאה ליובה את דירת ניקיטה פירסוב ובאה אליו בפעם הראשונה. שעת־צוהריים היתה אז: כל הבתים שבהם התגוררו פועלים היו ריקים מאדם – הנשים הלכו להשיג צורכי־אוכל, והילדים שלמטה מגיל בית־הספר התפזרו על פני חצרות ואפרים. ליובה התיישבה על המיטה ליד ניקיטה, ליטפה את מצחו, ניגבה את עיניו בפאת הממחטה ושאלה:

“איפה כואב לך?”

“בשום מקום”, אמר ניקיטה.

זרם עז של חום גרף אותו הרחק מן האנשים כולם ומן החפצים הקרובים, הוא ראה עכשיו במטושטש את ליובה ובקושי יכול לזהותה, והיה חושש לאבד אותה באפלת הכרתו האדישה. הוא תפס את כיס מעילה שנתפר מסגין־חיילים, ונתפס בו כשחיין עייף שנאחז בחוף משופע, פעמים טובע ופעמים ניצל. בלי־הרף ביקשה המחלה לגרוף אותו עד לאופק זוהר וריק – אל הים הפתוח, כדי שינוח שם על גבי הגלים העצלים, הכבדים.

“יש לך שפעת, כנראה, אני ארפא אותך”, אמרה ליובה. “ואולי זהו טיפוס… אבל אין דבר – לא נורא!”

היא משכה את ניקיטה בכתפיו והושיבה אותו בגבו אל הקיר. אחר כך עטפה אותו בזריזות ובקפידה במעיל שלה. היא מצאה רדיד של אביו וחבשה את ראשו של החולה, ואת הרגליים הכניסה אל תוך האנפילאות, שהתגוללו אי־שם מתחת למיטה וציפו לחורף. בלפתה את ניקיטה בזרועותיה, ציוותה עליו ליובה לצעוד והוליכה אותו, רועד מצינה, אל הרחוב. שם חיכה להם עגלון. ליובה הושיבה את החולה בכירכרה והם נסעו.

“לעם שחי פה אין בכלל כוח־חיים!” הפטיר העגלון בפנותו אל הסוס, ומשך בלי־הפוגה במושכות בהתאם לקצב המחוזי המואט.

בחדרה הפשיטה ליובה את ניקיטה, השכיבה אותו במיטה וכיסתה בשמיכה, במחצלת נושנה, בסודר בלה של אמהּ – בכל דבר שיכלה למצוא ושעשוי היה לחמם.

“למה לך לשכב בבית?” אמרה ליובה בנימה של סיפור כשהיא תוחבת את פאות השמיכה מתחת לגופו הלוהט של החולה. “לשם מה?… אביך בעבודה, כל היום אתה שוכב לך לבדך, אינך מקבל שום טיפול, וכל הזמן מתגעגע אלי…”

שעה ארוכה הרהר ניקיטה, מניין לקחה ליובה את הכסף לשלם לעגלון. אולי מכרה את הנעליים האוסטריות שלה או את ספר־הלימוד (תחילה למדה אותו בעל־פה, שלא להיזקק לו עוד), ואולי שילמה לעגלון את כל המילגה החודשית שלה…

בלילה שכב ניקיטה כשהכרתו מעורפלת: לעתים ידע היכן הוא נמצא עכשיו, וראה את ליובה שהסיקה את התנור ובישלה עליו ארוחה, ואחר־כך היה ניקיטה מתבונן בחזיונות זרים ומוזרים שצצו במוחו, אשר פעל במנותק מרצונו בתוך הצפיפות הלוהטת, הדחוסה, שבראשו פנימה.

הצמרמורת התעצמה וגברה. מזמן לזמן מיששה ליובה באצבעותיה את מצחו של ניקיטה ובדקה את הדופק בפרק־ידו. מאוחר בלילה השקתה אותו במים רתוחים פושרים, פשטה את שמלתה ושכבה לצד החולה מתחת לשמיכתו, כי ניקיטה פירכס בקדחת וצריך היה לחמם אותו. ליובה חיבקה את ניקיטה ואימצה אותו אליה, והוא הצטנף כפקעת מרוב צינה והצמיד את פניו לשדיה, כדי לחוש ביתר ממשות את החיים הזרים, שֶׁנַעֲלים היו ויפים מחייו, ולהשכיח מלבו את הייסורים ואת גופו המרעיד והריק. אבל חבל היה לניקיטה למות דווקא עכשיו – לא על עצמו היה חס, כי־אם חשש פן תינטל ממנו האפשרות לגעת בליובה ובחיי הזולת – ולכן שאל את ליובה בלחש, האם יחלים או ימות? היא הרי למדה, וחייבת לדעת.

ליובה אימצה בידיה את ראשו של ניקיטה וענתה לו:

“אתה תבריא במהרה… בני־אדם מתים משום שהם חולים לבדם ואין מי שיאהב אותם, ואילו אתה נמצא עכשיו אתי…”

ניקיטה התחמם מעט ושקע בשינה.

כעבור שלושה שבועות החלים ניקיטה. בחוץ כבר נפל השלג, פתאום נשתרר שקט מסביב וניקיטה פרש לו לחרוף בבית אביו. הוא לא רצה להפריע לליובה עד שתסיים את האקדמיה ושכלה יתפתח עד לתכלית השלמות, הרי גם היא בת דלת־העם. האב שמח לבן שחזר, אף כי היה מבקר אצלו בביתה של ליובה פעם בשלושה ימים ותמיד היה מביא מזון לבן ושי זה או אחר לליובה.

שוב החל ניקיטה לעבוד בנגריה ביום, ובערב היה מבקר אצל ליובה, וכך היה חורף לו בשלווה את חורפו, כי ידע שבאביב תהיה ליובה אשתו ואז יתחילו חיים מאושרים, ארוכים. לפעמים היתה ליובה נוגעת בו, מטלטלת אותו, בורחת ממנו ורצה על פני החדר ואז – לאחר המישחק – היה ניקיטה מנשק בזהירות על לחיה. אך בדרך־כלל אסרה עליו ליובה לנגוע בה ככה סתם.

“אחרת אמאס עליך, והרי נצטרך עוד לחיות ביחד את כל החיים!” טענה. “ואני לא טעימה עד־כדי־כך: זה רק נדמה לך…”

בימי המנוחה היו יוצאים ליובה וניקיטה לטייל מחוץ לעיר בשבילי החורף, או שהיו צועדים חבוקים־למחצה על פני הקרח בנהר פוטודאן הנרדם, ומרחיקים ללכת למטה לאורך זירמת המים הקיציים. ניקיטה שכב על בטנו והסתכל למטה מתחת לקרח, שם ביצבצו המים הזורמים לאטם. גם ליובה השתרעה לידו והם נגעו זה בזה, עקבו אחרי הזרם הצנוע ואמרו, מה מאושר הוא נהר פוטודאן, הנה הוא זורם אל הים, והמים שמתחת לקרח יזרמו לאורך חופי ארצות רחוקות, שם צומחים עכשיו פרחים ומצייצות ציפורים. ליובה הרהרה מעט בדבר וציוותה על ניקיטה לקום מיד מעל הקרח: ניקיטה היה לבוש כעת מעיל־מוכין של אביו; המעיל היה קצר מכפי מידתו, לא חימם אלא מעט, וניקיטה עלול היה להצטנן.

כך היו שניהם מתרועעים באורך־רוח כמעט במשך כל חודשי החורף הארוכים, נאנקים מתוחלת אושרם הקרב ובא. גם הנהר פוטודאן נחבא כל אותו זמן מתחת לקרח ותבואת־החורף נמנמה מתחת לשלג – תופעות אלה שבטבע הרגיעו ואף ניחמו את ניקיטה פירסוב: לא לבו בלבד קפוא וקבור לפני בוא האביב. בחודש פברואר, בהתעוררו בבוקר, היה מקשיב קשב רב – האם נשמע כבר זימזום הזבובים החדשים; וכשיצא לחצר היה תולה את עיניו ברקיע ובאילנות הגן השכן: אולי כבר הגיעו ממרחקים הציפורים הראשונות. אבל האילנות, העשבים ורימות הזבובים עוד ישנו במעמקי אוניהם ובניצתם.

באמצע פברואר אמרה ליובה לניקיטה, שבחינות־הגמר מתחילות אצלה בעשרים לחודש, משום שרבה הדרישה לרופאים ואין בכוחו של העם לחכות עוד. במרְץ באות הבחינות לסיומן, – ואז, גם אם לא יזוז השלג, גם אם יוסיף הנהר לזרום מתחת למעטה־הקרח אפילו עד חודש יולי, שמחת־לבם תקדים את חומו של הטבע.

בימים אלה – עד שיבוא חודש מרץ – ביקש ניקיטה לנסוע מחוץ לעיר, להפיג את תוחלתו הממושכה עד שיתחילו חיי־הצוותא עם ליובה. בנגרית רהיטי־הכפר התנדב ניקיטה לצאת עם בריגדת־הנגרים לתקן רהיטים במועצות הכפריות ובבתי־הספר במקום.

ובינתיים – סמוך לחודש מרץ – התקין האב בניחותא שי לזוג הצעיר – ארון גדול, בדומה לזה שהיה בדירתה של ליובה בימים ההם, כשהיתה אמה כלתו־כמעט. הנגר הזקן ראה את חייו כשהם חוזרים על מעגלם השני או השלישי. אפשר היה לתפוס זאת בשכל, אבל אין לשנות, כמדומה, דבר; ואביו של ניקיטה נאנח, שם את הארון על המזחלה, והסיע אותו אל דירתה של כלת בנו. השלג הפשיר ונמס אל מול השמש, אבל האיש הזקן כוחו עוד היה במותניו, והוא סחב את המזחלה על אף התנגדות גופה השחור של האדמה שנתערטלה. בסתר לבו חשב, שגם הוא עצמו היה מסוגל בהחלט לשאת את הנערה הזו, ליובה, לאשה, אם גם לא העז לעשות כך עם אמהּ; אבל דומה שיש בכך משום בושה, והבית חסר בו השפע הדרוש כדי לפנק ולמשוך אליו בחורה צעירה כגון זו. ומכאן הסיק אביו של ניקיטה, שהחיים אינם מתוקנים כלל. הנה הבן, אך זה חזר מן המלחמה ושוב עוזב את הבית, והפעם לנצח. ולא תהיה לו ברירה, לזקן, אלא לאסוף לביתו מישהי, תהא זו אפילו אחת המחזרת על הפתחים – לא לשם חיי־משפחה, אלא כדי שיימצא במעונו יצור חי נוסף, בבחינת ארנבת או קיפוד מבויית: גם אם יפריע לחיות וְיַרְבֶּה זוהמה, הרי שבלעדיו אין האדם אדם.

אביו של ניקיטה מסר לליובה את הארון ושאל, מתי עליו לבוא לחתונה.

“כאשר יחזור ניקיטה: אני מוכנה!” אמרה ליובה.

באישון־לילה הלך האב אל הכפר, מרחק כעשרים וורסטאות, שם עבד ניקיטה בעשיית ספסלים לבתי־הספר. ניקיטה ישן על הריצפה בכיתה ריקה, אך האב העיר אותו ואמר לו, שהגיע הזמן ללכת העירה – השעה כשרה לחתונה.

“אתה תלך ואני אשלים במקומך את מלאכת הספסלים!” אמר האב.

ניקיטה חבש את כובעו, ובו־ברגע, בלי לחכות עד אור הבוקר, יצא ברגל לדרכו, לעיר המחוז. לבדו הלך כל מחציתו השניה של הלילה, בשטחים שוממים; רוח־השדה שוטט בקרבתו כמתעתע, פעם היכה בפניו, פעם נשב לו בגבו, ולעיתים אף היה פורש כליל אל גיא רוגע שבצדי הדרך. האדמה השתרעה אפלה במידרונות ובשדות־החריש שבגבעות, השלג גלש ממנה למטה, נדף ריח של מים רעננים ושל עשבים שנשרו בסתיו־אשתקד. אבל הסתיו כבר נשתכח מלב, זמנו חלף – עכשיו היתה האדמה דלה ופנויה, היא תלד הכל מחדש – יצורים שעוד לא חיו מעולם. ניקיטה לא נחפז בדרכו אל ליובה; טוב היה לו בדימדומי הלילה, על אדמה צעירה זו שאינה זוכרת דבר, ששכחה את המתים כולם ונעלם ממנה מה תלד בחומו של הקייץ החדש.

לעת בוקר ניגש ניקיטה אל ביתה של ליובה. פתיתי־כפור קלילים נחו על הגג המוכר ועל מסד הלבנים – מן־הסתם, מתוקה עכשיו שנתה של ליובה על משכבה המחומם; וניקיטה עבר על פני הבית, שלא לעורר את כלתו, לא לצנן את גופה בשל חפץ־לבו.

בערבו של אותו יום הלכו ניקיטה פירסוב וליובוב קוזניצובה ונרשמו לנישואין במועצה המחוזית, ואחר־כך הלכו אל חדרה של ליובה ולא ידעו במה יעסקו עכשיו. מצפונו של ניקיטה נקפו על שום שהאושר בא עליו בכליל־שלמותו, ועל שום שהנפש שהוא נזקק לה יותר מכל מבקשת היתה למזג את חייה בחייו, כאילו היה צפון בו משהו נשגב ויקר־ערך. הוא משך את ידה של ליובה אליו והחזיק בה שעה ארוכה; ערבה לו כף־ידה החמה, הוא חש בה את הלמות הלב האוהב אותו והיה הוגה בסוד הטמיר: מדוע מחייכת אליו ליובה ואוהבת אותו בלי שידע על מה. הוא עצמו הרגיש בדיוק גמור, מדוע כה יקרה ליובה ללבו.

“קודם־כל נאכל!” אמרה ליובה ומשכה את ידה מתוך ידו.

היום הכינה משהו: עם סיום לימודיה באקדמיה קיבלה מילגה כפולה – צורכי־מזון וכספים.

מבוייש כלשהו טעם ניקיטה ממאכליה הטעימים והמגוונים של אשתו. הוא לא זכר שמישהו כיבד אותו אי־פעם בארוחה בחינם כמעט, לא נזדמן לו לבקר אצל אנשים לשם הנאה, ובנוסף על כך גם לסעוד אצלם.

לאחר שסיימו לאכול, קמה ליובה מאצל השולחן, פרשה זרועותיה לקראת ניקיטה ואמרה:

“נו!”

ניקיטה התרומם וחיבק אותה במורך־לב, חושש היה להזיק איכשהו לגוף העדין, המיוחד הזה. ליובה אימצה אותו אליה לעזור לו, אבל ניקיטה ביקש: “אנא, חכי, כל־כך כואב לי בלב” – וליובה הניחה לבעלה.

דימדומים פשטו בחצר וניקיטה רצה להסיק את התנור כדי שיהיה אור, אבל ליובה אמרה: “אין צורך, הרי כבר סיימתי את לימודי והיום יום חתונתנו”. אז החל ניקיטה להציע את המשכב ובינתיים התפשטה ליובה בנוכחותו, בלי שתחוש בושה בפני בעלה. ואילו ניקיטה פרש אל מעבר לארון אביו ושם פשט בחופזה את בגדיו ואחר כך שכב ליד ליובה לישון את שנת הלילה.

בבוקר השכים ניקיטה לקום; הוא טאטא את החדר, הסיק את התנור להרתיח את הקומקום, הביא מן הפלוש דלי מים לרחיצה ולבסוף לא ידע מה עליו לעשות עוד עד שתתעורר ליובה. הוא ישב על הכיסא ונתעגם: עכשיו מן־הסתם תצווה עליו ליובה ללכת אל אביו ולא לחזור, כי מסתבר שצריך לדעת איך להתענג, ואילו ניקיטה אינו מסוגל לענות את ליובה לשם אושרו שלו, כל אונו הולם בלבו פנימה ופורץ אל הגרון, בלי להישאר בשום מקום.

ליובה התעוררה והביטה אל בעלה.

''אל תתעצב, לא כדאי", אמרה בחיוך. “הכל יסתדר אצלנו”.

“הניחי לי לשטוף את הריצפה”, ביקש ניקיטה, “מלוכלך פה”.

“טוב, שטוף”, הסכימה ליובה.

“מה עלוב הוא וחלש מרוב אהבתו אלי!” הרהרה ליובה במיטה, “מה חביב ויקר הוא לי, גם אם אהיה בתולה לנצח על ידו!… ואולי יאהב אותי פחות ביום מן הימים, ואז יהיה איש חזק!”

ניקיטה זחל על הריצפה וסמרטוט רטוב בידו, הוא ניקה את הרפש מעל לוחות הריצפה וליובה צחקה לו במיטתה.

“הנה אני אשה נשואה!” עלצה בינה לבין עצמה והגיחה עטופת כותונת־לילה מתוך השמיכה.

לאחר שגמר ניקיטה לנקות את החדר ניגב בסמרטוט לח את כל הרהיטים, אחר־כך מהל בדלי מים קרים וחמים והוציא את האגן מתחת למיטה, כדי שליובה תוכל להתרחץ.

לאחר שתיית התה נשקה ליובה לבעלה על מצחו והלכה לעבודתה בבית־החולים; היא אמרה שתחזור הביתה בשלוש. ניקיטה מישש את מצחו במקום שם נשקה לו אשתו, ונשאר לבדו. בעצמו לא ידע מדוע לא הלך היום לעבודה – נדמה לו שעכשיו הוא מתבייש להמשיך לחיות, ואולי בכלל אין בכך צורך: לשם מה, אם־כן, ישתכר כסף ללחם? הוא החליט לסיים איכשהו את ימיו, עד שיכלה כולו מבושה ומעצב.

ניקיטה בדק את המצוי בדירה, גילה מזונות והכין ארוחה בת מנה אחת – רביכה עם בשר. ובתום העבודה הזו נשכב על המיטה ופניו כלפי מטה, והחל לחשב את הזמן שנותר עד שיפשירו מי הנהרות, והוא יוכל להטביע את עצמו בפוטודאן.

“אחכה עד שיזוז הקרח: עוד מעט!” אמר בקול רם כדי להרגיע את עצמו, ונרדם.

ליובה הביאה ממקום עבודתה שי – שני אגרטלים עם פרחי חורף; הרופאים והאחיות ברכו אותה לנישואיה והיא נהגה בהם בגינוני חשיבות ותעלומה, כמו אשה לכל דבר. בחורות צעירות מקרב האחיות והמטפלות קינאו בה, ועובדת מסורה אחת מעובדות בית־המרקחת שאלה את ליובה בנימה של אמון – האם זה נכון או לא, שהאהבה היא משהו קסוּם, והנישואין מתוך אהבה – אושר שאין למעלה ממנו? ליובה ענתה שכל זה אמת צרופה, הרי לשם כך חיים האנשים בעולם.

בערב שוחחו הבעל ואשתו זה עם זה. ליובה אמרה, שאולי יוולדו להם ילדים ויש לחשוב על כך מבעוד זמן. ניקיטה הבטיח לעבוד שעות נוספות בנגריה ולהכין רהיטי ילדים: שולחן קטן, כיסא ועריסת־נדנדה.

“המהפכה תישאר כבר לתמיד, עכשיו טוב ללדת ילדים”, אמר ניקיטה. “לעולם לא יהיו עוד ילדים אומללים!”

“לך קל לדבר, והרי ללדת אצטרך אני!” נעלבה ליובה.

“יכאב לך?” שאל ניקיטה. “אם כן, מוטב שלא תלדי, רק שלא תתעני…”

"לא, אני אתגבר בוודאי'', נעתרה ליובה.

בדימדומים היא הציעה את המשכב, וכדי שלא יהיה צר המקום הצמידה למיטה שני כיסאות לרגליים, ואמרה שישכבו לרוחב המיטב. ניקיטה שכב במקום שיעדה לו ליובה ונשתתק, ולאחר חצות בכה בשנתו. אבל ליובה לא נרדמה שעה ארוכה, היא שמעה את דמעותיו ובזהירות מחתה בקצה־הסדין את פניו הישנים של ניקיטה, ובבוקר, כשהתעורר, שוב לא זכר את תוגת הלילה.

מאז זרמו חייהם המשותפים עם שטף הזמן. ליובה היתה מרפאה אנשים בבית־החולים, וניקיטה עשה רהיטי כפר. בשעות הפנאי ובכל ימי א' בשבוע הוא היה מטפל בחצר ובבית, אף כי ליובה לא ביקשה זאת ממנו – היא עצמה כבר לא ידעה בדיוק למי שייך הבית. לפנים היה הבית רכושה של אמא, אחר־כך הפכו אותו לרכוש המדינה, אבל המדינה שכחה על כך – איש מעולם לא פקד את הבית לבדוק אם הוא עדיין שלם, ולא דרש שכר־דירה. לניקיטה לא היה הדבר איכפת כלל. כשמזג־האוויר האביבי נעשה יציב, השיג אצל מכרים של אביו צבע־נחושת ירוק וצבע מחדש את הגג ואת התריסים. ובאותה שקדנות שיפץ צעד־אחר־צעד את המחסן הרעוע שבחצר, תיקן את השער ואת הגדר והתכונן לחפור מרתף חדש, שכן הישן התמוטט.

הנהר פוטודאן כבר זע מקפאונו. פעמיים הלך ניקיטה אל החוף, התבונן במים הזורמים והחליט לא למות כל עוד ליובה סובלת אותו, וכששוב לא תוכל לשאתו – אז יספיק עוד לגווע, הן הנהר לא במהרה יקפא. את העבודות בחצר ובבית עשה ניקיטה כדרכו ללא־חיפזון, שלא לשבת בחדר ולא להימאס על ליובה לחינם. וכשכילה את כל מלאכתו היה גורף אל כנף־חולצתו חימר מן המרתף הישן ונכנס אתו אל הבית. שם היה מתיישב על הריצפה ומפסל מהחימר דמויות של בני־אדם וכל מיני חפצים, נטולי צורה ומשמעות – סתם פרי דמיון־סרק, כגון הר שצומח ממנו ראש של בהמה או שורש של עץ. השורש היה דומה לשורש ממש, אבל מסובך כל־כך, צפוף ומפותל, הסתעפות אחת לפותה במשנֶיהָ, וכולו מכרסם ומענה את עצמו, עד אשר התבוננות ממושכת בשורש היתה מעוררת רצון לישון. בעודו שקוע במלאכת־החימר היה ניקיטה מחייך בלי משים חיוך של ברכה ושל אושר, וליובה ישבה לידו על הריצפה, תיקנה את הלבנים, פיזמה שירים שקלטה אוזנה בימים עברו וליטפה דרך־אגב ביד אחת את ניקיטה – פעמים החליקה על ראשו ופעמים דיגדגה תחת בית־שחיו. בשעות אלה חי לו ניקיטה בלב מעונה וכנוע ולא ידע, אם דרוש לו עוד משהו רב־עוצמה ונעלה מזה. או שהחיים קטנים הם בעצם, כמו אלה שאותם הוא חי כעת. אבל ליובה הביטה אליו בעיניים לֵאוֹת, מלאות טוב־לב סבלני, כאילו הטוב והאושר היו לה לעמל מפרך. אז היה ניקיטה מועך את צעצועיו, שב והופך אותם לחימר ושואל את אשתו, אם צריך להסיק את התנור כדי להרתיח מים לתה, או אולי יש ללכת לאיזה מקום לשם עניין כלשהו.

“לא צריך”, חייכה ליובה. “אעשה את הכל בעצמי…”

וניקיטה הבין שהחיים יש בהם גדוּלה, אבל אולי אין הם לפי כוחותיו, ואף אין הם מצטמצמים כולם בתוך לבו הפועם – מרתקים הם יותר, יקרי־ערך ועזים יותר בתוכה של נפש אחרת, שנבצר ממנו לפענחה. הוא לקח דלי והלך לשאוב מים מן הבאר העירונית, שמימיה זכים יותר ממי הבריכות ברחוב. בשום דבר, בשום עבודה שהיא, לא יכול היה ניקיטה להפיג את יגונו והיה מפחד, כמו בילדותו, מפני הלילה הממשמש ובא. לאחר ששאב את המים, נכנס ניקיטה עם דלי מלא אל אביו וישב אצלו להתארח.

“וכי מה, את החתונה לא ערכתם כלל?” שאל האב. "הסתדרתם לכם בחשאי, לפי הנוסח הסובייטי?''

"עוד נערוך'', הבטיח הבן. “הבה נעשה ביחד שולחן קטן, כיסא ועריסת־נדנדה. תדבר מחר עם הנגר הראשי, שיתנו לנו חומר, הרי בוודאי יהיו לנו ילדים!”

“מדוע לא, אפשר”, הסכים האב. "אבל ילדים עדיין לא צריכים להיות אצלכם. עוד לא הגיע הזמן…''

כעבור שבוע גמר ניקיטה להכין את כל רהיטי־הילדים הנחוצים; כל יום היה נשאר בנגריה שעות נוספות ועמל בשקדנות. והאב שיכלל את החפצים עד גמירה וצבע אותם.

ליובה אספה את כל חפצי התינוק אל פינה אחת, קישטה את שולחנו של הוולד־לעתיד בשני עציצי־פרחים ופרשה על מיסעד־הכיסא מגבת רקומה חדשה. ברחשי־תודה על נאמנותו כלפיה וכלפי ילדיה האלמוניים, חיבקה ליובה את ניקיטה, נשקה לו על צוארו, נצמדה אל חזהו והתחממה שעה ארוכה בקרבת האיש האוהב, כי ידעה שאי־אפשר לעשות יותר כלום. וניקיטה הוריד את ידיו והסתיר את לבבו ועמד דומם לפניה, משום שלא רצה להתחזות כחזק בעודו חסר־ אונים.

אותו לילה לא ארכה שנתו של ניקיטה, הוא התעורר זמן־מה לאחר חצות. שעה ארוכה שכב בדומיה והאזין לצלצולי הפעמון בעיר – שתים־עשרה וחצי, אחת, אחת וחצי: צלצול אחד בכל פעם. על הרקיע, מעבר לחלון, נתפרשה צינת ערפילים – השחר טרם עלה, רק העלטה נעה, המרחב הריק התערטל לאיטו, וכל החפצים בחדר וגם רהיטי־הילדים החדשים החלו להתבהר לנגד העין, אבל בתום הלילה הכבד שחלף הם נראו עלובים ולֵאים, כאילו קראו לעזרה. ליובה זעה מתחת לשמיכה ונאנחה; אולי לא ישנה גם היא. אם כך ואם כך, ניקיטה קפא על מקומו והיטה אוזן. אבל ליובה לא זעה עוד, שוב נשמעה נשימתה הקצובה, וניקיטה חש נחת־רוח על שליובה שוכבת לידו והיא חיה, ונפשו כה קשורה בנפשה, והיא אינה מעלה על הדעת בחלומהּ, שהוא, בעלהּ, קיים לידה. ולוואי שתהיה שלמה ומאושרת, ואילו ניקיטה די לו, לשם חיים, בהכרה זו בלבד. הוא נרדם בשלווה, כי ניחמה אותו שנתה של הנפש הקרובה, החביבה, ואז שב ופקח את עיניו.

ליובה היתה בוכה בזהירות, כמעט בלי להשמיע קול. היא משכה את השמיכה מעל לראשה, ושם התענתה בבדידות, חונקת את יגונה כדי שיגווע ללא־צליל. ניקיטה הפך את פניו אל ליובה וראה אותה מכוּוצת בעליבותה מתחת לשמיכה, נושמת נשימות תכופות ומתחבטת ביסורים. ניקיטה שתק. לא כל צער יש לו ניחומים: יש צער המגיע לקיצו רק לאחר שהלב נידלדל עד־תום, או בעקבות שיכחה ממושכת, או בפיזור־הדעת בתוך הטרדות השוטפות של חיי היומיום.

לעת בוקר נרגעה ליובה. ניקיטה חיכה לרגע זה, הרים את כנף־השמיכה והסתכל בפניה של אשתו. ישנה היתה בשלווה, אפופת־חמימות, כנועה, בדמעות שיבשו…

ניקיטה קם, התלבש חרש ויצא החוצה. בוקר חיוור נולד בעולם, קבצן עובר־אורח צעד באמצע הרחוב ותרמילו מלא. ניקיטה פנה בעקבותיו של האיש, כדי שיהיה לו, כביכול, טעם כלשהו ללכת לאיזה מקום. הקבצן יצא אל מחוץ לעיר ופנה לעבר הכביש הגדול, אל פרבר קַנְטֶמִירוֹבְקָה, שם מתכנסים מימים־ימימה שווקים גדולים וחיים אנשים אמידים; אומנם, לעניים נתנו שם תמיד נדבות זעומות, עד שנאלצים היו לחפש להם מחיה דווקא בכפרים רחוקים ודלים. אבל על קנטמירובקה נסוכה היתה בטלה מצודדת, אפשר היה לחיות בשוק ולהתבונן בהמוני האנשים, וכך לבדר מעט את הנפש.

הקבצן וניקיטה הגיעו לקנטמירובקה לעת צהריים. בקצה הפרבר ישב הקבצן ליד תעלה, פתח את תרמילו והחל לאכול ביחד עם ניקיטה, ואילו בפרבר עצמו נפרדו דרכיהם, שכן לקבצן היו כוונות משלו ואילו לניקיטה לא היתה כוונה כלשהי. הוא ניגש אל השוק, התיישב בצילה של סוכת־רוכלים, וחדל לחשוב על ליובה, על פגעי החיים ועל עצמו.

שומר־השוק התגורר בשוק כעשרים וחמש שנה והתפרנס כל הימים בשפע עם אשתו הזקנה בריאת־הבשר חשוכת־הילדים. מהסוחרים ומן החנויות הקואופראטיביות היה מקבל שיירי־בשר ומיני פסולת, ומכרו לו במחיר הקרן בדים לתפירה וכן גם מצרכים למשק־הבית כגון חוטים, סבון וכיוצא־באלה. אף הוא עצמו סחר כבר מזמן במיכלי אריזה ריקים ופגומים, ואת הרווחים היה מפקיד בקופת־חיסכון. לפי תפקידו חייב היה לטאטא את האשפה בשוק, לשטוף את כתמי הדם מן הדוכנים בשוּרת הקצבים, לנקות את בית־השימוש הציבורי, ובלילות לשמור על החנויות והדוכנים. אבל למעשה היה רק מהלך בלילות על פני השוק לבוש פרווה חמה ואת העבודה השחורה הטיל על היחפנים והקבצנים שהיו לנים בשוק; אשתו היתה זורקת כמעט בכל יום את שיירי חמיצת־הבשר מאֶמש לעביט־השופכין, והשומר יכול היה לפרנס תמיד פושט־יד כלשהו תמורת ניקוי בית־השימוש.

אשתו היתה מטיפה לו תמיד, שלא יעסוק בעבודה השחורה – הרי זקנו המגודל כבר הלבין כהוגן, והוא כעת איננו סתם שומר, אלא מפקח.

אבל האִם אפשר להרגיל את הנודד או את הקבצן לעמל מתמיד, אפילו כשמזונותיו מוגשים לו: הוא יעבוד יום, יאכל מה שנותנים לו, יבקש תוספת ואחר כך יעלם במרחבי המחוז.

בזמן האחרון היה השומר מגרש לילה־לילה אדם אחד, שלמחרת היה תמיד חוזר ובא. כשהיה השומר ניגש אליו בעת שנתו ומטלטל אותו, היה האיש קם והולך לו בלי לענות כלום, ואחר־כך נמצא שוב יושב או שוכב אי־שם מאחרי דוכן מרוחק. פעם אחת רדף השומר לילה תמים אחרי אותו בן־בלי־בית, ודמו אף המה בו מתשוקה לְענות, לדכא את היצור הזר, המיוגע הזה… פעמיים זרק עליו השומר את המקל ופגע בראשו, אבל היחפן בכל זאת נעלם מעיניו עם שחר – כנראה נטש לגמרי את כיכר השוק. ולעת בוקר שוב מצא אותו השומר – הוא שכב על גג בור השופכין שמאחרי בית־השימוש, בחוץ. השומר קרא לַישֵׁן; הלה פקח את עיניו, אבל לא ענה כלום, תלה את מבטו בשומר ושוב נרדם באדישות גמורה. השומר חשב שהאיש אילם; הוא תקע את גולת מטהו בבטנו של הישן ואותת לו בידו שילך אחריו.

בדירתו הממשלתית הנקיה – מיטבח וחדר אחד – נתן השומר לאילם לטעום מתוך סיר של חמיצה קרה עם פתיתי־שומן ולאחר הסעודה ציווה עליו לקחת בפלוש מטאטא, את, מגרפה ודלי עם סיד, ולשפשף את השטח הציבורי עד שיהיה נקי. האילם הביט אל השומר בעיניים מעורפלות; מן־הסתם, הוא היה גם חירש… אבל לא, כנראה שרושם זה היה מוטעה, כי האילם לקח בפלוש את החומר ואת הכלים הנחוצים, כפי שאמר לו השומר – מכאן שהוא שומע.

ניקיטה עשה את מלאכתו בדייקנות, והשומר בא אחר־כך לבדוק, מה הספיק לעשות. בתור התחלה היתה עבודתו משביעת־רצון, ועל־כן הוליך השומר את ניקיטה אל מאהל־הסוסים וציווה עליו לגרוף את הזבל ולהוציאו בקרונית.

בבית פקד השומר על אשתו, שמהיום והלאה לא תשפוך לעביט את שיירי ארוחות הערב והצהריים, אלא תאסוף אותם בקלחת מיוחדת: שיאכל האיש האילם.

“ואולי תצווה גם להשכיב אותו לישון בחדר־האורחים?”, שאלה עקרת־הבית.

“הבלים!”, פסק הבעל. “שילוּן בחוץ: הוא לא חירש – שישכב ויקשיב, ואם יבואו גנבים, הוא ירוץ להגיד לי… תני לו מחצלת, הוא כבר ימצא לו מקום ויציע…”

ימים רבים התגורר ניקיטה בשוק הפרבר. לאחר שנגמל מן הדיבור, החל גם למעט לחשוב, מיעט להיזכר במה שעבר עליו, והתענה פחות. רק לעיתים רחוקות היתה נחה מועקה על לבו, אבל הוא נשא אותה ללא הרהורים, ותחושת היגון נתעמעמה אט־אט עד שחלפה כליל. הוא כבר התרגל לחיות בשוק, והמוני העם, שאון הקולות ומאורעות היום הסיחו את דעתו מעצמו ומענייניו – מן המזון, מן המנוחה, מן הרצון לראות את אביו. ניקיטה עבד בלי הפוגה. אפילו בלילה, כשנרדם בתוך ארגז ריק בשוק שֶׁנָדם, היה בא אליו השומר־המפקח ומצווה עליו לנמנם ולהאזין, ולא לישון כמו מת: “הכל יכול לקרות”, אמר השומר, “אתמול תלשו נוכלים שתי קורות מן הדוכן, פוּד שלם של דבש זללו בלי לחם…” ועם שחר כבר החל ניקיטה בעבודתו, הוא נחפז לנקות את השוק לפני שיתכנסו ההמונים; גם במשך היום לא הניחו לו לשבת לנוח, פעם חייב היה להעמיס זבל על עגלת העיריה, ופעם – לחפור בור חדש לשופכין ולכלוך, או למיין ארגזים ישנים, שהשומר היה מקבל בחינם מידי הסוחרים ומוכר אחר־כך בכפרים לוחות־לוחות; – עבודה היתה לו תמיד.

באמצע הקייץ חבשו את ניקיטה בבית־הסוהר כחשוד בגניבת סחורות מסניף הצרכניה הכפרית שבשוק. אבל לאחר שנחקר זיכו אותו מכל אשמה, משום שהאילם, שכוחותיו תשו כמעט לגמרי, היה יותר מדי אדיש לכל האישומים. החוקר לא מצא באופיו של ניקיטה, ובעבודתו הצנועה כעוזר־לשומר בשוק, שום סימנים שיעידו על תאווה לחיים ועל חשק לתפנוקים ולתענוגות – אפילו את מנתו בבית־הסוהר לא היה מכלה עד תומה. החוקר הבין שאדם זה איננו יודע את ערכם של חפצים אישיים או ציבוריים, ובתיק לא נמצאו עובדות אישום ממשיות. “אין טעם ללכלך את בית־הסוהר באדם כזה!”, פסק החוקר.

ניקיטה ישב בבית־הכלא חמש יממות בלבד, ומשם חזר אל השוק. השומר־המפקח כבר אזלו כוחותיו בלי עזרתו, ומשום כך רבה היתה שימחתו כשהאילם חזר והופיע ליד דוכני השוק. הזקן הביא אותו לדירתו, האכילו חמיצה טריה חמה, ובכך סטה ממנהגי הסדר והחיסכון במשק־ביתו. “יאכל פעם – לא נתרושש!”, הרגיע את עצמו השומר־המפקח הזקן, “אחר כך שוּב יאכל שיירים קרים מארוחות־של־אתמול, כשיישאר משהו!”

“לך לגרוף את האשפה בשוּרת דוכני־המכולת”, הורה השומר לניקיטה, לאחר שזה כילה לאכול את חמיצת אדוניו.

ניקיטה חזר לעבודתו הרגילה. ההרגשה שהרגיש את עצמו רפתה בו עכשיו עד מאוד, והוא לא חשב כמעט כלום, מלבד מה שצץ וחלף באקראי בראשו. יגיע הסתיו והוא ישכח מן־הסתם לחלוטין מי הוא, וכשיראה את המעשים הנעשים מסביבו, לא יהיה לו יותר מושג עליהם; יחשבו להם האנשים שאדם זה חי את חייו בעולם – לאמיתו של דבר הוא רק יימצא כאן, יתקיים לו בתוך השיכחה, בעליבות־השכל ובקהות־החושים, כמו בתוך חַמימות ביתית, במיסתור מוּגן מפני צער עז־כמוות…

זמן מה לאחר שיחרורו מבית־הכלא, בשלהי הקייץ, כאשר נתארכו הלילות, ביקש פעם ניקיטה לנעול, כמוטל עליו, את דלת בית־השימוש, והנה עלה משם קול שקרא אליו:

“חכה, בחור, אל תנעל!… האם גם מכאן גונבים אוצרות?”

ניקיטה חיכה לאיש הקורא; מן המיבנה יצא אביו עם שק ריק תחת בית־שחיו.

“שלום, ניקיט!”, אמר האב ולפתע פרץ בבכי מעורר־רחמים, מתבייש בדמעותיו ולא מוחה אותן, כדי שלא יחשבו שהן קיימות. "ואנחנו חשבנו שהלכת מזמן לעולמך… משמע, בריא ושלם אתה?''

ניקיטה חיבק את אביו שכחש ונשתוחח – עכשיו נתעורר בו הלב, שכבר נגמל מרגשות.

אחר־כך הלכו הם אל השוק הריק מאדם ומצאו מחסה במעבר שבין שני דוכנים.

“ואני באתי לכאן לקנות גריסים, הם יותר זולים פה”, הסביר האב. "והנה, אתה רואה, אחרתי, השוק נתפזר לו… עכשיו אלוּן כאן, ומחר אקנה ואחזור הביתה… ואתה, מה אתה עושה פה?''

ניקיטה ביקש לענות לאביו, אבל גרונו הִצְחיח והוא שכח כיצד משמיעים קול. הוא השתעל ולחש:

“אני – סתם ככה… וליובה חיה?”

“היא הטביעה את עצמה בנהר”, אמר האב. “אבל הדייגים ראו אותה מייד, הוציאו אותה וטיפלו בה – גם בבית־החולים שכבה, והתאוששה”.

“ועכשיו היא חיה?”, שאל ניקיטה חרש.

“כן, לעת־עתה לא נפטרה”, אמר האב. “לעיתים קרובות פורץ לה דם מהגרון: כנראה שהצטננה כשהטביעה את עצמה. זמן לא נוח בחרה לה – מזג־האוויר נשתבש, המים היו קרים…”

האב הוציא לחם מכיסו, פרס חציו לניקיטה ושניהם לעסו מעט לארוחת־ערב. ניקיטה שתק והאב פרש על האדמה את השק והתכונן לשכב.

“ואתה, יש לך מקום?”, שאל האב. “אם לא, תשכב אתה על השק ואני אסתדר על האדמה. אני לא אצטנן, אני כבר זקן…”

“ומדוע ליובה הטביעה את עצמה?”, לחש ניקיטה.

“מה, כואב לך בגרון?”, שאל האב. "זה יעבור… היא מאד התייסרה בגללך, התגעגעה, זוהי הסיבה… חודש ימים היתה מהלכת ומהלכת על חוף פוטודאן, מאה ורסטאות קדימה ואחורה. היא חשבה שטבעת בנהר, ושתצוף עוד, היא רצתה לראות אותך. והנה, מסתבר שאתה חי כאן. רע הדבר…''

ניקיטה הרהר בליובה ושוב נתמלא לבו צער וכוח.

“תלון כאן לבדך, אבא”, אמר ניקיטה, “ואני אלך לראות את ליובה”.

"לך'', הסכים האב. “עכשיו נעים ללכת, קריר. ומחר אחזור הביתה, אז נוכל לשוחח…”

כשיצא ניקיטה אל מחוץ לפרבר החל לרוץ על פני הכביש הגדול הריק־מאדם. הוא נתעייף והאיט את צעדיו, ואחר־כך שוב חזר לרוץ על פני השדות האפלים, באוויר החופשי, הצח.

מאוחר בלילה דפק ניקיטה על חלונה של ליובה ונגע בתריסים, שלפנים צבע אותם בצבע ירוק – עכשיו נראו התריסים כחולים מחמת אפילת הלילה. הוא הצמיד את פניו לזגוגית החלון. מן הסדין הצחור שצנח מעל למיטה עלה אור חיוור, וניקיטה ראה את רהיטי־התינוק שעשה ביחד עם אביו – הם נשמרו בשלמותם. אז דפק ניקיטה בכוח על מיסגרת החלון. ושוב לא נענתה ליובה, לא ניגשה אל החלון כדי לראות אותו.

ניקיטה קפץ מעבר לפישפש, נכנס אל הפלוש ומשם לחדר – הדלת לא היתה נעולה: האדם שהתגורר פה לא דאג לשמור על הרכוש מפני גנבים.

על המיטה, מתחת לשמיכה, שכבה ליובה, מכוסה מעל לראשה.

“ליובה!”, קרא לה ניקיטה חרש.

“מה?”, שאלה ליובה מתחת לשמיכה.

היא לא ישנה. אולי שכבה לבדה שרויה באֵימה ובחולי, או נדמה היה לה שהדפיקות בחלון וקולו של ניקיטה הם חלום שחלמה.

ניקיטה התיישב על פאת המיטה.

“ליובה, זה אני באתי!”, אמר ניקיטה.

ליובה ניערה את השמיכה מעל פניה.

“בוא אלי מהר!”, ביקשה בקולה הרך כמקודם, ופרשה את זרועותיה אל ניקיטה.

ליובה פחדה שכל זה ייעלם מייד; היא אחזה בידיו של ניקיטה ומשכה אותו אליה.

ניקיטה חיבק את ליובה בכוח שהיה מבקש להכיל בתוך הלב המשתוקק את הנפש האחרת, האהובה – אבל מייד נתן דעתו למעשהו ובושה תקפה אותו.

“לא כואב לך?”, שאל ניקיטה.

“לא, אינני חשה כאב”, ענתה ליובה.

הוא חשק את כולה, כדי שתתנחם, ואון אכזרי רחוּם עלה בו. אבל גם באהבה הקרובה שאהב את ליובה לא ידע ניקיטה שמחה גדולה מזו שידע עד כה – הוא רק חש שלבו שולט עכשיו בכל אברי גופו, ומשתף את הדם בעונג הדל, שאין להימנע ממנו.

ליובה ביקשה את ניקיטה שיסיק, אולי, את התנור, הרי עוד שעה ארוכה יהיה חושך בחוץ; שתאיר השלהבת את החדר, ממילא שוב איננה רוצה לישון, היא תחכה עד שיעלה השחר ותסתכל בפניו של ניקיטה.

אבל בפלוש לא היו עצים. משום כך עקר ניקיטה שני לוחות־עץ מן המחסן, פיצל אותם לשבבים והסיק את תנור־הברזל. כשהשתלהבה האש, פתח ניקיטה את דלת התנור כדי שהאור יצא החוצה. ליובה ירדה מעל המיטה והתיישבה על הרצפה מול ניקיטה, סמוך לאור.

“לא איכפת לך עכשיו, לא חבל לך לחיות אתי?”, שאלה.

“לא, לא איכפת”, ענה ניקיטה. “אני כבר התרגלתי להיות מאושר אתך”.

“תגביר את האש בתנור, כי קר לי”, ביקשה ליובה.

היא היתה לבושה עכשיו רק בכותונת־לילה בלויה, וגופה שכחש הרעיד באפילה הקרירה של השעה המאוחרת.

1937

אנדריי פלאטונוב

הילד אלכסנדר הקציע כפיסי־עץ במִטבח. החתכים על אצבעותיו התכסו קרומים זהבהבים, טובים־למאכל.

המִטבח פנה אל החצר. היה אביב, הדלתות עמדו פתוחות, ליד הסף צמח עשב, המים שניתזו על האבן התנוצצו. בפח־האשפה הופיע עכברוש. במִטבח טיגנו תפוחי־אדמה חתוכים לפרוסות זעירות. הדליקו את הפתיליה. חייה של הפתיליה היו נפתחים בשיפעה מתפרצת: בלפיד עד התיקרה. גוֹועת היתה בלאט, בלהבה צנועה כחלחלת. בתוך המים הרותחים פיזזו ביצים. אחד הדיירים בישל סרטנים. בשתי אצבעות היה תופס את הסרטן החי במותניו. הסרטנים היו בצבע ירקרק, כעין ירוקת־הַבְּרָזִים. מן הברז נפלטו פתאום, מעצמן, שתיים־שלוש טיפות. הברז גרף דוּמם את אפו. מלמעלה פתחו צינורות־המיים בשיחה בכמה קולות. ואז נתברר בבת־אחת שירדו דמדומי־הערב. רק כוס אחת עדיין היתה זוהרת על אדן־החלון. היא קלטה מבעד לשער־הגן את קרני־השמש האחרונות. הברז דיבר. מסביב לתנור הבישול קם רחש של תנועה ושל נפצוצים חרישיים למיניהם.

הדמדומים היו נפלאים. אנשים פיצחו גרעינים, קול־שירה נישא באוויר, אור־חדרים צהוב ניגר על המידרכה, חנות־המכולת הוצפה נוגה עז.

בחדר שליד המִטבח שכב פּוֹנוֹמַאריוֹב, חולה אנוש. הוא שכב בדד. נר דלק בחדר, צלוחית של תרופה עמדה למראשותיו, אל פי־הצלוחית צמוד היה פתק־המירשם.

כאשר באו מכרים לבקרו, היה פונומאריוב אומר להם:

– “תאחלו לי כל־טוב, אני הולך למות.”

לעת ערב פקדו אותו הזיות. הצלוחית הביטה בו. פתק־המירשם נפרשׂ כמו שובל של גלימה. הצלוחית היתה דוכסית ביום כלולותיה. הצלוחית נתקראה ‘יום גנוסיא’. החולה הָזָה. הוא רצה לכתוב מַסֶכֶת עיונית. הוא שוחח עם השמיכה.

– “נו, אינך מתביישת?” לחש.

השמיכה ישבה לצדו, נשכבה לצדו, הסתלקה, סיפרה חדשות.

מעטים היו הדברים שסבבו את החולה: תרופה, כפית, אור, טפיטים. שאר הדברים הסתלקו. כאשר הבין שמחלתו אנושה והוא נוטה למות, או־אז הבין גם מה עצום ורבגוני הוא עולם־הדברים, ומה קטן מיספרם של אלה שנותרו בשליטתו. עם כל יום שעבר פחתה כמותם. דבר כה קרוב כמו כרטיס של רכבת כבר שרוי היה לגביו במרחקים שאין מהם חזרה. בתחילה נתמעטו הדברים בשוליים, רחוק ממנו־עצמו; ואחר־כך, במהירות גוברת, היתה ההתמעטות קרבה והולכת אל המרכז, אליו, אל לבו – אל החצר, אל הבית, אל המיסדרון, אל החדר.

בתחילה לא היה בהיעלמותם של הדברים כדי לעורר תוגה בחולה.

נעלמו הארצות, אמריקה, היכולת להיות יפה או עשיר, חיי־המישפחה (הוא היה רווק)… היעלמותם של דברים אלו כלל לא כרוכה היתה במחלה: הם חמקו ממנו ככל שהזקין והלך; ואילו הכאב הממשי הופיע כאשר התחוור לו, שגם אותם דברים שתמיד נעוּ בקירבתו, מתחילים אף הם להתרחק ממנו. כך נטשוהו יום אחד הרחוב, המישרה, הדואר, הסוסים. ואז החלה מתחוללת ההיעלמות הבהוּלה לצדו, לידו ממש: הנה כבר חמק משליטתו המיסדרון, ובחדר עצמו, לנגד עיניו, חדל פִשְׁרָם של המעיל, של בריח־הדלת, של הנעליים. הוא ידע: המוות, בדרכו אליו, מכחיד את הדברים. מכל כמותם האדירה והנֶהְבֶּלֶת לא הותיר לו המוות אלא דברים אחדים, ודווקא את הללו לא היה מכניס אל ביתו לעולם אילו היתה השליטה בידיו. הוא קיבל סיר לעשיית־הצרכים. הוא קיבל את ביקוריהם ומבטיהם הנוראים של מכריו. הוא הבין, שאין בכוחו להתגונן מפני פלישתם של כל אותם דברים בלתי־קרואים, שהיו, כפי שנדמה לו תמיד, גם בלתי־נחוצים. אבל עכשיו היו הם היחידים, יחידים ועיקשים. אבדה לו הזכות לבחור את הדברים בעצמו.

הילד אלכסנדר עסק בהתקנתו של דֶּגֶם מעופף.

הילד היה בעל נפש מורכבת ורציני מכפי שחשבוהו האחרים. הוא חתך את אצבעותיו, שתת דם, פיזר סביבו שבבים, לכלך את הכל בדבק, ביקש שיתנו לו חוטי־משי, בכה, קיבל סטירות. המבוגרים היו צודקים לחלוטין בעיני עצמם. ואף־על־פי־כן פעל הילד כמבוגר לכל־דבר, ויתרה מזאת – הוא פעל כפי שמסוגלים לפעול רק מתי־מעט מבין המבוגרים: הוא פעל מתוך התאמה גמורה עם המדע. הדגם הוכן על פי תרשימים, נערכו חישובים מדוייקים – הילד ידע את החוקים. כנגד התקפותיהם של המבוגרים יכול היה להעמיד את פירושי־החוקים, את הדגמת־הניסויים, אבל הוא שתק, שכן לא ראה עצמו רשאי להיראות רציני יותר מן המבוגרים.

הילד מוקף היה כבלי־גומי, חוטי־תייל, כפיסים, פתילי־משי, רשת־משי דקיקה, ריח של דבק. השמיים הבהיקו. הרמשים טיילו על פני האבן. בתוך האבן קפא צדף מאובן.

אל הילד השקוע בעבודתו קרב ילד אחר, קטן עד מאד, עירום כמעט, בתחתונים כחולים. הוא נגע בדברים והפריע. אלכסנדר חזר וגירש אותו. ילד־הגומי העירום התהלך על פני הבית, במיסדרון, שם עמדו האופניים (דוושת־האופניים נשענה אל הקיר. הדוושה הותירה שריטה על הטפיטים. נדמה היה שהשריטה היא שמצמידה את האופניים אל הקיר).

הילד הקטן בא אל פונומאריוב. ראשו של הזאטוט ביצבץ מעל לדופן־המיטה. רקותיו של החולה היו חיוורות, כרקותיו של עיוור. הילד ניגש אל ראשו של החולה והתבונן בו מקרוב. הוא חשב שכך היה ויהיה בעולם תמיד: אדם מזוקן שוכב על מיטתו בתוך החדר. הילד זה אך החל קולט את הדברים בהכרתו. הוא לא למד עדיין להבחין בהבדל שבמשך קיומם בתוך הזמן.

הוא פנה לאחור והחל מתהלך על פני החדר. הוא ראה את מרצפות העץ, את האבק שמתחת לבסיס־התנור, את הסדקים בטיח. מסביבו נתמזגו והתפצלו הקווים, חיו גופים, נוצר לפתע מוקד של קרני־אור – הילד נחפז אליו, אך הוא הספיק לעשות רק צעד קטן אחד, ושינוי־המרחק מחה את המוקד כליל – הילד הביט כה וכה, הביט מעלה ומטה, הציץ מאחורי התנור, חיפש – ופרש זרועותיו אין־אונים משלא הצליח למצוא. כל רגע שחלף יצר למענו דבר נוסף, חדש. מפליא היה העכביש. העכביש פרח לו ברגע שצצה במוחו של הילד המחשבה לגעת בעכביש בידו.

הדברים המסתלקים השאירו בידיו של הגווע רק את שמותיהם.

היֹה היה תפוח בעולם. הוא התנוצץ בתוך העלווה והיה נע וסב קלילות, הוא חטף וסובב עמו פיסות של אור, תכלת מן הגן, מיסגרת של חלון. חוק־הכובד המתין לו מתחת לעץ, על האדמה השחורה, על התלוליות. כחרוזים זעירים התרוצצו הנמלים בין התלוליות. בגן ישב ניוטון. בתוך התפוח צפונות היו סיבות למכביר, שהיה בהן כדי לגרום לתוצאות רבות עוד יותר. אולם אף אחת מאותן סיבות לא היתה מיועדת לפונומאריוב. לגביו נהפף התפוח להפשטה גרידא. בשרם של הדברים נגוז ממוּל פניו, ואילו ההפשטה נשארה: זה גרם לו עינויים.

“חשבתי שהעולם החיצוני איננו קיים”, היה מהרהר, “חשבתי שעיני ואוזני הן המושלות בדברים, חשבתי שהעולם יחדל להתקיים כאשר יחדל קיומי. והנה… אני רואה, כיצד הדברים מפנים לי עורף בעודי בחיים. הלא אני קיים עדיין! מדוע, אם־כן, הדברים אינם קיימים עוד? חשבתי שמוחי הוא אשר צר את צורתם והעניק להם מישקל וצבע – והנה הם הלכו ממני, ורק שמותיהם – שמות שאין בהם חפץ, ואדוניהם אבדו להם – אלו סובבים במוחי נחילים־נחילים. לשם מה נחוצים לי השמות?”

אחוז תוגה התבונן פונומאריוב בילד. הלה התהלך. הדברים היו נישאים לקראתו. הוא חייך לעומתם, בלי שידע לנקוב אפילו בשם אחד. הוא פנה והלך, ושובל־שלמתם המפואר של הדברים התפתל מאחוריו.

– “שמע”, קרא החולה לילד, “שמע… דע לך, שכאשר אמות, לא יישאר כלום, לא החצר, לא העץ, לא אבא, לא אמא. אני אקח אתי את הכל”.

אל המטבח חדר עכברוש.

פונומאריוב הקשיב: העכברוש נהג כבתוך שלו, קישקש בצלחות, פתח את הברז, רחש בתוך הדלי.

“אהה, הוא שוטף כלים”, הרהר פונומאריוב.

באותו רגע צץ במוחו רעיון טורד, שהעכברוש עשוי שיהיה לו שם משלו, שנעלם מידיעתם של האנשים. הוא החל ממציא שם מעין זה.

הוא הָזָה. ככל שהוסיף לחפש ולהמציא את השם, כן השתלטה עליו האימה. הוא הבין שעליו לחדול מן המעשה ויהי מה, ולא להרהר עוד בשמו של העכברוש – ואף־על־פי־כן היה ממשיך והולך, בידעו שבעצם הרגע שבו ימציא את השם הזה, האחד־והיחיד, נטול־הפֵּשֶר והנורא – מות ימות.

– “לִיוֹמְפָּה!” זעק פתאום זעקת־אימים.

הבית היה שקוע בתרדמה. היתה זו שעת־בוקר מוקדמת – דקות ספורות אחרי חמש. הילד אלכסנדר לא ישן. דלת המִטבח היתה פתוחה אל החצר. השמש עוד הסתתרה אי־שם למטה.

הגווע חצה את המִטבח, כתפיו שחוחות עד ביטנו, זרועותיו שלוחות וכפות־ידיו שמוטות. הוא הלך לאסוף את הדברים לקחתם עמו.

הילד אלכסנדר התרוצץ בחצר. הדגם היה מעופף לפניו. היה זה הדבר האחרון שראה פונומאריוב.

הוא לא לקח אותו. הדגם פָרַח.

בצהריים הופיע במִטבח ארון־מתים כחוֹל מעוטר עיטורים צהובים. ילד־הגומי הציץ מן המיסדרון כשידיו שלובות לו על גבו. שעה ארוכה נאלצים היו לסובב את הארון כה וכה כדי להעביר אותו דרך הדלת. בתוך כך פגעו באיצטבה ובסיר־הבישול, והטיח התפורר. הילד אלכסנדר טיפס על התנור והושיט משם את עזרתו, כשהוא תומך בארון מלמטה. כשהכניסו לבסוף את ארון־המתים אל תוך המיסדרון, הפך ציבעו בבת־אחת לשחור, וילד־הגומי פרץ בריצה, מטופף בסנדליו.

– “סבא! סבא!”, צעק. “הביאו לך את ארון־המתים”.

1928

א. לנטוֹאוּלוב: כנסיית מנזר נוֹבוֹדִיביצ’י.

בחיים מתח רב. מוחו של אדם, ככד מיים – יכול להתמלא רק עד שפתו, וָלֹא הוא עובר על גדותיו; ומה גדול היה אושרי אלמלא נח על השולחן אותו פנקס שבו רשום: “כתבי היד בקרוג”,¹ “לצלצל לשליח”, “בחמש – א.ב. להכין את הספרים”, “לצלצל לדיקי בשתיים”, “להודיע לוְסייווֹלוֹד”. בבית הכל יודעים שעד ארבע “איננו בבית, מי מדבר?” – כיוון שאני יושב אל השולחן, אחרת אי־אפשר, – צריך להסתתר אפילו מפני הצלצולים. אך תמיד בשבע יש לצאת מן הבית – לפגישות, לתיאטרון, לישיבות וּוִיכוחים, – שיחק לך מזלך אם שכבת לישון בשתיים בלילה, אך ביש מזל הוא אם צריך לצאת ביום למערכת לקבל שכר־סופרים, ללשכה האזורית בנוגע לתעודת זהות או בענייני מס הכנסה, – והנה אבד היום: הזמן דחוס עד אין הכיל, ואת מוחנו יש לנצור ככד מלא מיים, שלא תשתפכנה מתוכו המחשבות. מוכרחים לכתוב, אפשר להתעבר במלים ובדימויים, ו – אפשר לצווח, כפי שהיתה צווחת בוודאי חתולה, אילו לא הניחו לה להמליט, ובאמת צריך לפעמים לצעוק כילֵל־חתולים ש“איננו בבית, הורידו את השפופרת!” – כדי לכתוב, – אין למהר לשום מקום ויש לשמור את כד המוח שלך לבַל ישתפכו מימיו. וספרים צומחים על המדפים עוד ועוד, אתה מגביה לזחול על מדפי הספרים, שם הכל נִידָח מתחיל לשכון לְבָדָד, וכה תזחל גם על מדפי השָנים, השֵׂער כבר לא אדמוני, לא אדמוני אלא דהה. חייהם של הכל חדגוניים הם, וגם אצלי כמו אצל כולם – חדגוניות.

בא זאמיאטין מפִּיטֶר.² אכלנו ארוחת־צהריים, התכוננו ללכת לתיאטרון. יבגני הגיע מן החזרות (בא לראות איך מציגים ב־מ.ח.ט.³ השני את ה“פשפש”) סר בדרכו ל’סוֹבְרֶמֶנִיק',⁴ הביא משם מכתב שנשלח לכתובת המערכת (וכאשר עמדתי כבר לצאת מן הבית צלצל רוּקַבִישְׁנִיקוֹב שבינו לביני נתקשרה מזמן חליפת מכתבים – חליפת־מכתבים בין חְלֶבְּנִי לפּוּבַארְסְקַאיָה,⁵ אלא שחלֶבני עבר לספרד, ופובארסקאיה עברה לשפיצברגן שם הייתי אני בסתיו, ובמכתבים רצינו לבוא עד חֵקֶר משחק השחמט – הסבוך בסבך הופמאני – של האהבה האחרונה, הנהדרת:) יבגני מסר לי את המכתב, אני שמתי אותו בכיס, החלטתי לקראו אחר־כך; זמיאטין ואני הלכנו ל“אמנותי”⁶ ל“רביזור”, בהפסקה ניגש יבגני אל מאחורי הקלעים ואני נשארתי לקרוא את המכתב.

והרי הוא:

קראתי ונזכרתי בשנת תשע־עשרה, באדני המסילה, בלילות הערבה, בבחורה הג’ינג’ית שתנועותיה נמרצות. בכיסי נחה לה תעודה: “סַדָר של הדפוס הקוֹלוֹמְנִי”, – תעודה מזוייפת, – אך אני נסעתי עם הפועלים מקוֹלוֹמְנְיָה. אז נחכרו קרונות שלמים והם אַרְגוֹנִוְטוּ⁹ בערבות בתוּרם אחרי פוּדים של שִפון וניהלו מלחמות עם החילות החוסמים, – ושכן לספינת הארגונאוטים היה הקרון של האורגים מאִיבַנוֹבוֹ – ווֹזְנֶסֶנְסְק. אני הייתי מיופה־הכוח של הקרון שלנו, ומיופַת־הכוח של האורגים היתה בחורה אדומת־שיער, ועד מהרה נודע שהיא “אורגת” כשם שאני “סַדָר”: היא גמרה זה עתה את הגימנסיה, והתכוונה לנסוע – למוסקבה ללמוד בקורסים, או לכפר לשמש כמורה. לא זכור לי כי ניסיתי להשיג אותה כפי שכתבה באותו מכתב: כולנו היינו שרויים אז בדמדום למחצה, וּמעֵבר לניבולי־הפה ההוֹמֶרִיִים, במלחמה על פת לחם, על שק קמח (אשר מכָּבדו המדמיע שחו עד כאב רגליה של הבחורה הזאת אדומת השיער) בדמדומי ההזיה האנושית־זאבית, היינו רק אנחנו שנינו שווים זה לזה במוצא ובתרבות… קראתי את המכתב, חשבתי כמה רָחקָה ממני שנת תשע־עשרה, כאשר כתבתי באלמוניות את הסיפורים הראשונים שלי וחייתי כ’שַקַאי' מן השורה. החלטתי לכתוב מכתב לאותה בחורה, אומנם גמרתי בלבי להקניט אותה קמעה, כדי להעיר בה את גילוי הלב, כדי להתוודע אל החיים הזרים. הראיתי את המכתב לזאמיאטין, הוא אמר דברים ליריים על הנשיות ועל הליריקה שבנשים, הניח שאותה בחורה רוצה לספר במכתבים לי, הרחוק, על עצמה, וכי יש לה אֵילו יגונות. נעַם לי לחשוב כפי שחשב זאמיאטין, ונעים היה להקשיב לו. כל אותו ערב זכרתי את הנערה אדומת־השיער וחשבתי על שנת תשע־עשרה, ולכולם הראיתי את המכתב מפני שבעצם בהוויה ה“רבגונית” שלי, באותו “כד” שאסור להפילו, יש גם חדגוניות וגם דבר־מה השש תמיד לשפוך את הכל.

למחרת בבוקר כתבתי כל מה שהיה בתוכנית. בדמדומי הערב כתבתי לה, לאותה בחורה, מכתב. בערב נאספנו לשמוע את אנדרי ביילי. נתתי לפדיה לקרוא את מכתבה של הבחורה, גם הוא כזאמיאטין דיבר עליו בנימה לירית ורשם לפניו כי בבוקר יש לדאוג לכך שספָרַי יִשָׁלחו לה. אולגה סיפרה לי תוכן ספורו של מרסל פְּרֶבוֹ שאותו לא קראתי. סופר בו כיצד הגיע מפאריס פקיד צעיר אל הפרובינציה, אל הדממה שבה משתרכים הימים כשנים. שם הוא פגש באשה, אשת־איש, היה ביניהם קשר בן־חלוף, הוא אמר לה דברים נפלאים ושב לפאריס; היא חלמה עליו כל חייה, על כך שבפאריס יש אדם האוהב אותה והיא אוהבת אותו – האהבה הזאת יִפְּתָה את שנותיה וחייה, היתה לה צִידוּק לימי החולין והיא יכלה לחיות בציפיה… והוא, אותו פקיד צעיר שהיו לו אלפי קשרים, קנה לו מעמד בפאריס וחזר לאחר שֶמוּנָה לשר אל העיר שבה חיתה האשה האוהבת אותו. היא הלכה לפגוש אותו בתחנת הרכבת והוא חלף לידה, לא השגיח בה ולא הכיר אותה…

כתבתי לאותה בחורה:

מכתב כזה כתבתי לה. פדיה (הוא דוד קירילוביץ') שלח את ספרַי וצרף מכתב־לואי, “נכבדה”, "עבדך הנאמן״.

וקיבלתי תשובה:

את המכתב הביאו בבוקר, בזמן העבודה. קראתי והבנתי שעם אותה חברה למסע דרכינו לעולם כבר לא יפגשו, וכי גם אולגה גם זאמיאטין ופדיה ואני עצמי – פסיכולוגים גרועים אנחנו, – וכי אין זה כה נורא שצומחים מַדפי השָנים והספרים, וכי משעמם לפעמים לשמור את כדי מוחות… ולבחורה הג’ינג’ית מאותה שנת תשע־עשרה של אַדני המסילה – יסלח אלוהים!

ואז חשבתי – הִנֵה על מה:

– – ידיד שלי, סופר, זקן, איש ערירי, תלוש מיָמינו אלה, מעילו בלוי, – נתפר בשנת אלף תשע מאות ועשר –, לא מגולח: בחדרון שלו שהיה לפני כן סטודיו של צייר, בעליית הגג נספג מרה ריח כַּלְבִּי של זיקנה; למן שנת תשע־עשרה קנו להם שביתה בַּחדר עוני, דלות, זוהמה, אנפילאות חבוטות, טבק מחורקה, – כשם שגם בו, באדם, קנו להם אחיזה למן אותה שנת תשע־עשרה תמהוֹנוּת של זקנים, השתטות. אותו, את ידידי הלז שכחו הכל, – אני התבוננתי אליו בעין בוחנת.

היה בוקר של ספטמבר. רָעַף גשם דק. הוא התעורר וקם ממיטתו הספוגה ריח דחוס של גוף אדם – עוד בטרם זרחה השמש, באותה שעה שבה האנשים שלא שבעו שֵינה חשים עצמם תמיד אומללים. על מַבְעֵר הכֹהֶל הרתיח לעצמו תה, שתה בלא להיחפז ואחר־כך לבש את מעילו הבלה מזוקן והלך לו מעליית־הגג. מעולם לא מיהר, יצא דרך הסמטאות אל הטראם ועם הטראם הראשון, קו 4, נסע לבית הנתיבות היארוסלאבי. ברכבת הקייטנים הראשונה, ביתמות העכורה של בוקר ספטמבר הוא הגיע ללוֹסִינוֹאוֹסְטְרוֹבְסְקַאיָה. שם עבר על פני עיירות קייטנים, חלף על פלג קטון, חלף את הכפר, הלך אל תוך היער… ושם ביער היה מבעיר מדורה, גזרי הענפים האפורים בערו לאט, הקדיחו, העלו עשן, דַלוּ והלכו. שם ביער מול המדורה עמד זקן גבה־קומה, לא מגולח, לא רחוץ, בִּמעיל שהכסיף מרוב שנים במרפקים ובכיסים, – עמד זמן רב מאוד בלי נוע, מגובן, ידיו בכיסים, נעץ עיניים באש – קודם ניסה לשבת אצל המדורה, אבל האדמה היתה טחובה וקרה. לידו עברו פרחחים שלקטו פטריות. הוא לא השגיח בהם, הם צעקו:

– הי, זקן, מה אתה – מכשף, או מה?

עמדו, הסתכלו והלכו, – וכאשר הם נעלמו כבר מן העיין, הוא – הזקן – אמר, שִׁעֵר לו שהוא מדבר אליהם, – אמר חרש, בלִבּוּב ובטוּב:

– ואני, פעוטים, חושב, ממציא… הנה כך, חבריא…

היער היה מעוך ממאות האנשים ששהו כאן בקייץ ובמשך שנים, קופסות שימוּרים התגוללו כאן וליד המדורה עצמה נצנצה תחתיתו השבורה של בקבוק, העצים – אשוחים – עמדו רטובים, דמומים, אפורים, הגשם היה חדֵל ומזרזף לסירוגין, העננים עשו כָּלָה בשמיים ובמרחבים. המדורה בערה בקושי, לא התלקחה כראוי, העלתה עשן.

הזקן חזר הביתה עם דמדומים, שוב הלך לאיטו בסמטאות, ובביתו, בעליית־הגג, בלא להיחפז הסיק את התנור, בלא להיחפז חימם תה ואת הדיסה מאתמול. לאחר שאכל שכב על המיטה הצרה, התכסה באותו מעיל שנרטב, המעיל שלְבָשוֹ כל היום, לרגליו נעל אנפילאות ממורטטות, – קרא בספר ישן עב־כרס: מנורת החשמל היחידה תלויה על חוט ארוך, הותקנה כך שאפשר יהיה לתלות אותה מעל המיטה וגם מעל השולחן וליד התנור. הישיש הסופר גר בקומה השביעית ולכאן לא חדר שאונו של הרחוב.

לקראת חצות הניח את הספר, העביר את המנורה מן המיטה אל השולחן, ממסמר אחד למשנהו, הוציא מן השולחן תיק עבה, פרש את כתב־היד על השולחן ובעמוד החדש שבקצהו העליון צוּיין מספר העמוד – 437 –, החל לכתוב, להמשיך ברומאן שלו. כתב־ידו היה כתב זקֵנים גדול ולא ברור.

הוא כתב:

שעה שכתב את הפתיחה הזאת – נתהרהר הזקן, היד נשמטה עם העט, העיניים בהו כמו ביום, ביער של לוסִינוֹאוֹסְטְרוֹבְסְקַאיָה – מְרוּקָנוֹת וטובות לאין קץ, חביבות, סולחות כל, – והיד עם העט השכוח בין האצבעות היתה זקנה, קמוטה, לא נקיה, עם ציפורניים מזוהמות ולכלוך שנספג בנקבוביות. מתחת למנורת החשמל הזולה – על השולחן, יחד עם היד וכתב־היד נח לו בדל לחם יבש, מכורסם. אותו זקן, ידידי, הסופר, לא היה סופר בעל כישרון. המהפכה לא הדפיסה אותו, הוא כתב רק לעצמו, למגרה, בשביל המוות…

…בערב אקרא את הסיפור הזה שלי לאולגה ופדיה ויגידו לי הם אם נכון היה להניח לזמני הדחוק שישתפך לו בסיפור הזה. אבל אני הרי אמרתי כבר כי גם אני מתעַבֵּר במלים – אפשר לצווח כפי שהיתה צווחת בוודאי חתולה, אילו לא הניחו לה לפרוש לפינה אפלה כדי להמליט – –

מוסקבה, 24 בדצמבר 1924

מות הזקן

אני עומד בתוך בקתה של איכרים. על גבי השולחן שוכב זקן גוסס.

הוא מוטל על מִשכבו זה היום השלישי ועדיין לא מת.

היום תָחוּב בידו נר של שעווה. הנר דועך וכבה, אבל מדליקים אותו מחדש.

למראשותיו ניצבים קרובי־המִשפחה. הם אינם גורעים את עיניהם מן הזקן. מסביב – דלוּת שאין לתארה, זוהמה, בלויי־סחבות…

הזקן שוכב ורגליו כלפי החלון. פניו אפלים, מאומצים. נשימתו מקוטעת. מדי פעם בפעם נדמה שכבר נפח את נשמתו.

אני מרכין עצמי אל הזקנה, אשתו, ואומר לה בלחש:

– “אסע להביא רופא. לא טוב הדבר – הוא שוכב על השולחן זה היום השלישי”.

הזקנה נדה בראשה לשלילה.

– “אסור להפריע את מנוחתו”, היא אומרת.

הזקן פוקח את עיניו ומבטו העמום חולף על פני הסובבים. שפתיו לוחשות דבר־מה.

אחת הנשים, צעירה שזופת־קלסתר, מרכינה עצמה אל הזקן ומאזינה בשתיקה למִלמולו.

– “מה הוא אומר?” שואלת הזקנה.

– “דַד הוא מבקש”, עונה האשה. היא פורמת בחיפזון את חולצתה, נוטלת את ידו של הזקן ומניחה אותה על שׁדהּ החשוף.

אני רואה כיצד מתבהרים פניו של הזקן. כעין־חיוך חולף על שפתיו. נשימתו נרגעת, מפוייסת.

כולם שותקים, איש לא זע.

לפתע מפרכס גופו של הזקן. ידו צונחת אין־אונים. פניו עוטים ארשת של חומרה, ושלווה גמורה נמסכת בהם. הוא מפסיק לנשום. הוא מת.

בו־ברגע פוצחת הזקנה ביללות של קינה. כולם מחרים־מחזיקים אחריה.

אני יוצא מן הביקתה.

סוּפָה

אני משוטט בשדה עם אחותי לֶלְיָה וקוטף פרחים.

אני קוטף פרחים צהובים. לליה קוטפת פרחים כחולים.

מאחורינו משתרכת אחותנו הקטנה יוליה. היא קוטפת פרחים לבנים.

בכוונה חילקנו בינינו את הצבעים, שיהיה יותר מעניין לקטוף.

לפתע אומרת לליה:

– “גבירותי ורבותי, הביטו, איזה ענן”.

אנו מתבוננים בשמיים. ענן איום מתפשט לאיטו. כה שחור הוא, שהכל מסביב נעטף עלטה. מזדחל הענן כמין מִפלצת ומכסה את השמיים מקצה אל קצה.

לליה אומרת:

– “נמהר הביתה. תיכף תפרוץ סופה נוראה”.

אנחנו רצים הביתה. אבל רצים אנו לקראת הענן. ישר אל תוך לועה של המִפלצת.

פתאום קמה רוח. מסביבנו מסתחרר הכל.

אבק מתאבך. עשב יבש נישא באויר. שיחים ועצים כופפים קומתם.

אנחנו רצים הביתה כל עוד נפשנו בנו.

טיפות־גשם כבדות צונחות על ראשינו.

ברק נורא, והרעם הנורא ממנו, מעבירים בנו חלחלה. אני נופל על האדמה, קם בקפיצה ושב לרוץ. אני רץ כאילו היה נמר רודף אחרי.

הבית כבר קרוב.

אני מביט לאחור. לליה מושכת את יוליה בידהּ. יוליה בוכה בכי־תמרורים.

עוד מאה צעדים ואני בפתח־הבית.

בפתח־הבית גוערת בי לליה על שאיבדתי את זר הפרחים הצהובים שלי. אבל אני לא איבדתי אותו. השלכתי אותו מידי.

אני אומר:

– “כשיש סופה כזאת, למה לנו פרחים?”

אנו יושבים על המיטה ונלחצים זה אל זה.

רעם נורא מזעזע את מעון־הקייט שלנו.

הגשם מתופף על השמשות ועל הגג.

מחמת סילוני הגשם אי אפשר לראות כלום.

הָאִם כדאי היה להיתלות

הסטודנט מישקה פ. תלה את עצמו. הוא השאיר פתק: “לא להאשים איש. הסיבה – אהבה נכזבת”.

היכרתי את מישקה הכירות־מה. מסורבל. פרוע־שיער. לא־מגולח. לא חכם ביותר.

עם זאת, רחשו לו הסטודנטים חיבה – אדם נוח היה, איש רעים להתרועע.

מתוך יראת־כבוד לאסונו ביקשנו לשתות בצוותא לעילוי־נשמתו.

נאספנו במסבאה שבמַאלֵי־פרוספקט.

בתחילה שרנו “חֲפוּזים כגלי־הים ימי חיינו כולם”. אחר־כך התחלנו מעלים זכרונות על ידידנו. אבל איש לא הצליח להיזכר במשהו מיוחד.

אז נִזכר מישהו, איך זלל פעם מישקה פ. במסעדת־האוניברסיטה כמה ארוחות־צוהריים בבת־אחת. כולם הצטחקו. החלו נזכרים בכל מיני הבלים וזוטות מחייו של מישנקה. השתררה צהלה שלא תתואר.

אחד הסטודנטים אמר כשהוא נחנק כולו מצחוק:

– "פעם נאספנו כדי ללכת למסיבה. באתי לקחת את מישקה. לא היה לו חשק לרחוץ ידיים. הוא מיהר. הוא טבל את האצבעות בתוך קופסה של פודרה וכך הלבין את הליכלוך שמתחת לציפורניים״.

פרץ רעם של צחוק.

מישהו אמר:

– “עכשיו ברור, למה האהבה שלו היתה נכזבת”.

מששכך הצחוק, שוב החלו שרים “חפוזים כגלי־הים”. כל אימת שהגענו למלים “וכשתמות – יקברוך, כמו לא חייתָ מעולם”, היה אחד הסטודנטים מתרומם ממקומו ומחווה בידו תנועות־ניצוח מוטעמות־היטב.

אחר כך שרנו “גָאוּדֶאָמוּס”, “צילצול פעמוני־ערבית” ו“דִיר־לִים־בום־בום”.

כפפות מעור־אַיִל

בימי שלישי ושבת אנו באים לביקור אצל ד.; זוהי אשה צעירה, אלמנתו של קצין ימי.

בביתה תמיד עליז עד מאוד. היא שנונה ואוהבת להתחנחן.

אני אינני מוצא חן בעיניה. כרוכה היא אחרי החובל ט. – קצין טוב־מזג ורחב־כתפיים.

ערב. אנחנו משחקים פוקר בביתה. ד. מחזרת ברוב־חן אחרי החובל. כמו מבלי־משים נוגעת ידה בידו, והיא מתבוננת ארוכות אל תוך עיניו. דומה שתזמין אותו לבקרה לא רק בימי שלישי ושבת.

בעצם, היא נוהגת חביבות גם בי. אך במידה פחותה. היא טוענת שאני נטול־חיוניות, לא־גברי, עגום. המלאנכוליה איננה משאת־נפשהּ.

אנו יוצאים מביתה עם ליל. ברחוב אנו מקנטרים מעט את החובל, והוא מחייך חיוך שכולו סוד.

עם בוקר אינני מוצא את כפפותי. הדבר גורם לי צער רב. אלו הן כפפות מעור־איל, תוצרת אנגלית. מן־הסתם שכחתי אותן בביתה של ד.

אני מטלפן אל ד.; בתשובה אני שומע צחוק מתמשך. מבעד לצחוק היא אומרת לי:

– “אה, אלו הן כפפותיך? משום־מה בטוחה הייתי, שאלו הן כפפותיו של החובל”.

אני בא אל ביתה בשעה היעודה. היא אינה מניחה לי ללכת ואנו שותים תה בחדרה.

עם תום שתיית־התה היא מרכינה את ראשה אל חזי. אני הולך לדרכי מקץ שלוש שעות.

בפרוזדור היא מושיטה לי את כפפות עור־האיל שלי.

– “הנה כפפותיך, נוכל שובב שכמותך”, היא אומרת בחיוך. “עליך להודות שזוהי תחבולה תמימה מעט – להשאיר את הכפפות על מנת לבוא אחר־כך אל ביתה של גברת”.

אני ממלמל דברי־התנצלות. היא צוחקת ומאיימת עלי באצבעה. באנחה קלה היא אומרת:

– “כפי שנוכחת, התכסיס הנחמד שהמצאת דווקא מצא חן בעיני. יש בך העזה. לא ציפיתי לזה ממך…”

– “מאדאם”, אני אומר, “האמיני לי… רק במקרה שכחתי את הכפפות… לא היו לי שום כוונות…”

הצטערתי על המלים הללו. לפתע נתכערו פניה, גונם הפך צהוב, היא נראתה זקנה כמעט.

– “אה, כך הוא הדבר”, סיננה מבין שיניה. “אם כך, צר לי מאוד… הלוואי שאלמד מזה לקח!”

היא לא הוסיפה להזמין אותי אל ביתה.

במקומה הייתי גם אני נוהג כמוה.

כאשר במקום הבן המיוחל, המתוּכנן, המצוּוה כמעט – אלכסנדר, נולדתי רק אני בסך־הכל, אמרה אמא, מבליעה אנחה בגאוותנוּת: “לפחות תהיה מוסיקאית”. ואילו כאשר המלה הראשונה – הֶגֶה חסר כל פשר, אך מפורש לגמרי, מפי תינוקת שעוד לא מלאה לה שנה – המלה הראשונה שנפלטה מפי היתה “גַמָה”,¹ רק חזרה אמא ואישרה: “הרי ידעתי”, ומייד החלה להורות לי מוסיקה ולפזם באוזני עד־בלי־קץ אותה גאמה עצמה: “דוֹ, מוּסְיָה, דוֹ, וזה – רֶה, דוֹ – רֶה…” אותו דוֹ – רֶה הפך בשבילי במהרה לספר ענקי – “פֵסֶר” כפי שנהגתי לומר – גדול כמחצית כל־כולי, ולפי שעה רק עטיפתו של ה''פֵסֶר“, אך באיזו עוצמה ובאיזה פחד טמיר מבצבץ הזהב מתוך הלִילָכִיוּת ההיא, עד שאפילו היום חבויות עדיין במקום מסויים נבדל וקסום בתוך לבי האש והאימה, ממש כאילו שקע הזהב הקודר הזה, בהתמסמסו, על קרקעית הלב, ועם כל נגיעה קלה־שבקלות עולה הוא משם ומציף אותי כולי עד זוויות עיני וצורב – דמעות. זהו דו־רה (דוֹרֶה), ואילו רה־מי הוא רֶמִי, הילד רמי מתוך “Sans Famille”, הילד המאושר, אשר בעלה הרשע של מיניקתו (שרגלו: pied – קטועה), Père Barberin בעל־המום (estopié), הופך אותו בין־רגע לאומלל, תחילה באוסרו על הלביבות להיעשות לביבות, וביום השני – במוכרו את רמי עצמו לויטאליס המוסיקאי הנודד, לו ולשלושת כלביו: קאפי, זֶרבינֹו ודוֹלצֶ’ה, ולקוֹפָה היחידה שלו – ז’וֹלי קֶר, שתיינית איומה, שמתה לימים משחפת בחיקו של רמי. זהו רה־מי. וכשלוקחים כל אחד בנפרד: דו – לבן במובהק, מבהיק, ריק – לפני היות הכל, רה – כחול, מי – צהוב (אולי –midi? ), פָה – חוּם (אולי שמלת הערב היָ־פָה של אמא, וְרֶה – הכחול – רקע?) וכן הלאה, וכל ה”הלאה" האלה אכן קיימים, אבל אינני רוצה להעמיס על הקורא, אשר צבעים לו משלו וטעמים משלו לגביהם.

השמיעה שלי שימחה את אמא והיא היללה אותה בהיסח־הדעת, כשהיא מוסיפה בקרירות, מייד לאחר כל “בת־חיל!” שנפלט מפיה: “אגב, לך אין כל חלק בזה. השמיעה – מאלהים”. דבר זה הגן עלי הן מפני הערכה עצמית מופרזת והן מפני ספקוֹת בנוגע לעצמי, ובכלל מכל גאוותנות־שהיא בשדה האמנות, שהרי השמיעה – מאלהים. ולך – רק היגיעה, משום שכל מתנת־אלוה אפשר להשחית, אמרה אמא מעל ראשה של הילדה בת־הארבע, שעדיין לא הבינה ולא כלום, ומשום כך שיננה וחזרה, עד כי לימים שום דבר לא יכול עוד לעקור זאת ממנה. ואם לא השחתתי שמיעה זו שלי, ולא רק אני עצמי לא השחתתי, כי־אם גם לחיים לא נתתי להשחיתהּ ולאבדהּ (וכמה הם השתדלו!), אף את זאת חייבת אני לאמא. לו נהגו האמהות לדבר לעיתים קרובות יותר באוזני ילדיהן דברים בלתי־מובנים, היו אותם ילדים, בהתבגרם, לא רק מבינים יותר, אלא גם עושים את מעשיהם ביתר תקיפות. אין צורך להסביר לילד דבר, את הילד צריך – להשׁביע. וככל שמלות ההשבעה האלה הן סתומות יותר – כן מעמיקות הן להכות שורש בילד ופועלות עליו פעולה שאין לערערה: “כי לך הממלכה והגבורה והתפארת…”

עם הפסנתר – דו־רה־מי – בעל המנענעים – מייד הסתדרתי יפה. הסתבר שהיתה לי יד מתמתחת־להפליא. בת חמש, וכבר היא תופסת כמעט אוקטבה, עוד מאמץ קטנ־טן והיא מגיעה! – היתה אמא אומרת, ממתחת את קולה אל מעבר לרווח החסר, וכדי שלא אתחיל להתנשא: דרך־אגב, גם רגליה הן כאלה! – ובאותן “רגליים” היא מעירה בי פיתוי עז ועמום לנסות ביום מן הימים לתפוס אוקטבה ברגל (ובייחוד שיחידה מכל הילדים יכולה אני לפשק את אצבעות־רגלי כמניפה!), אולם מעולם לא העזתי לעשות זאת, ואפילו לא להרהר בדבר עד־תום, שכן “הפסנתר – קודש”, ואסור להניח עליו כלום, לא רק רגליים, אלא גם ספרים. את העיתונים היתה אמא מסירה מן הפסנתר מדי בוקר, במין עקשנות יהירה של קדוש־מעונה, ולא אמרה מלה לאבי, שהיה נוהג לשימם שׁמה בתום־לב ובהתמדה – היתה מסירה מן הפסנתר, גורפת – ומי יודע אם אותו עימות שבין השחור המבהיק כמראָה והניקיון המופלג של הפסנתר לבין האנדרלמוסיה חסרת־הצבע של ערימת־העיתונים, ואותה תנועת־שְׁפָטִים של אמא, תנועה שהיתה רחבה ודקדקנית בעת־ובעונה־אחת – לא הולידו בי מושכל־ראשון שאין לערערו: העיתונים – טומאה, וכל שינאתי – עליהם, וכנגדי – כל נקמתם. ואם אמות ביום מן הימים בעוני ובחוסר־כל, אדע, לפחות, בשל מה.

מלבד יד גדולה, נתגלתה אצלי גם “הקשה חזקה, מלאה”, וגם “טוּשֶׁה, שלגבי ילדה כה קטנה הוא מלא־רגש עד להפתיע”. הטושה מלא־הרגש צלצל כקטיפה, והיה חוּם, וכיוון ש־toucher פירושו לגעת, הרי יצא שאני נוגעת בפסנתר כקטיפה; בקטיפה; בקטיפה חומה; בחתולה:patte de velours.

אך לא סיימתי עדיין בעניין הרגליים. שנתיים אחרי אלכסנדר – כלומר אחרַי – כאשר נולד קיריל הידוע־לשם, כלומר אסיה – אמרה אמא, מלומדת־ניסיון הפעם: "נו, ומה בכך, תהיה מוסיקאית שניה'. אולם כאשר המלה הראשונה – ובעלת המשמעות המלאה – של אותה אסיה, שהסתבכה בסבכה הכחולה של המיטה, היתה “גגל” (רגל), אמא לא רק נתעגמה, אלא גם נתמלאה זעם: "רגל? כלומר – רקדנית? אצלי – בת רקדנית? לסבא – נכדה רקדנית? אצלנו במשפחה, ברוך השם, לא רקד איש! (בכך טעתה: בחיי אמהּ היה נשף ומחול אחד גורלי שממנו התחיל הכל – גם המוסיקה שלה וגם טורי־השיר שלי, כל אסוננו הלירי המשותף שאין ממנו מנוס. אך דבר זה לא נודע לה לעולם. לי הוא נודע קרוב לארבעים שנה לאחר קביעתה היהירה, בבית הרוסי של ג’נבייבה הקדושה, וכיצד – על כך אספר בבוא העת).

חלפו שנים. ה“רגל” כאילו נתגשמה. מכל מקום, נגינת־הפסנתר של אסיה קלת־הרגל נוראה היתה – היא ממש זייפה, אולם, למזלנו, בקול נמוך כל־כך, עד שכבר בחדר־האורחים הסמוך לא שמעו כלום. אולי אני טועה כעת, אך ספק אם הצליחה, כאשר מתחה בתום־לב את כף ידה עד־תום, לתפוס יותר מאשר מדוֹ עד פָה. ידה (כמו רגלה) היתה זערורית, ההקשה – החטיאה תמיד, הטוּשֶׁה שלה – כשל זבוב. וכל זה, כאשר היה מגיע אל האוזן, חתך כמו תער (את התְנוּך).

“כלומר, דומה לאיוואן וולאדימירוביץ'”, אמרה אמא בדאבון־לב, אבל כבר מתוך השלמה. “הוא חסר־שמיעה מאין־כמוהו. בעצם, לאסינקה כאילו יש שמיעה, ואילו אפשר היה באמת לשמוע מה היא שרה – אולי זה אפילו היה נכון? אבל מדוע היא מזייפת כל־כך בפסנתר?”

אמא לא הבינה שאסיה, בשל גילה הרך, פשוט משתעממת ללא־נשוא ליד הפסנתר, ורק מחמת התרדמה שנופלת עליה היא מחטיאה (את התווים!) כמו כלבלב סומא – את קערית־המזון. ואולי ניגנה את התווים שניים־שניים בכוונה, משום שחשבה שכך תגמור ביתר מהירות – לנגן את כולם? ואולי סתם־ככה (שניים־שניים) כמו זבוב, שמחמת חוסר־מישקל אין בכוחו לכוון ולפגוע דווקא במנענע מסויים? כך או כך, הנגינה לא היתה רק גרועה עד־כדי־בכי, אלא היתה גם שטופת־דמע, מלווה בפלגי דמעות זעירות מלוכלכות, ובזמזום טורדני, כשל יתוש: אי – אי, אי – אי, אי – אי, שבעטיו לפתו כל בני הבית – ובכללם החצרן – את ראשיהם בצעקה נואשת: “הנה, שוב התחילה!” – ודווקא משום שאסיה המשיכה לנגן, היתה אמא נואשת יותר ויותר, עם כל יום שעבר, מן הקאריירה המוסיקאלית שלה, עד שתלתה את כל תקוותה בי, רחבת־היד וחֲרֵבַת־הדמע.

“רגל, רגל”, היתה אומרת בקול מהורהר, כשהיתה הולכת עמנו ואנו כבר גדולות יותר ואף גזוזות־שיער, באחו הסתווי הגזוז של קאלוגה. – “נו, ומה בכך, סוף־כל־סוף גם רקדנית יכולה להיות אשה הגונה. היכרתי אחת, בסוֹקוֹלְניקי – היו לה אפילו שישה ילדים והיא היתה אם מצויינת, כל־כך מופתית, עד שאפילו סבא הירשה לי פעם ללכת אליה לטקס טבילה…” וכבר היתה מתבדחת בגלוי (אף אנו הבנו זאת): “מוּסְיָה – פסנתרנית נודעת, אסיה (וכאילו הבליעה)… רקדנית נודעת, ולי, מרוב גאווה, יצמח סנטר כפול”.

וכבר לגמרי לא בהלצה, אלא באושר ובתוגה הנובעים ממעמקי הלב: “הנה, בנותי תהיינה ‘אמניות חופשיות’ – מה שאני כל־כך רציתי להיות”. (אביה עמד על חינוך בין כותלי הבית, ועל הבמה עמדה רק פעם אחת, עם פוֹסַארְט הזקן, כשנה לפני פטירתם, שלו ושלה.)

…אבל על התווים לא הצלחתי בתחילה להשתלט בשום־אופן. על המנענע מקישים, אך על התו? המנענע קיים, כאן, הנה הוא, שחור או לבן, אך התו איננו, התו על השוּרה (על איזו שורה?). חוץ מזה, את המנענע – שומעים, ואת התו – לא. המנענע – ישנו, ואילו התו – איננו. ולשם מה תו, כשיש מנענע? ולא הבנתי כלום, עד שראיתי פעם, על כותרתו של כרטיס־ברכה שנתנה לי אָבְגוּסְטָה איוואנובנה לצורך כתיבת Glückwunsch לאמא – אנקורים, יושבים על השורה במקום תווים! ואז הבנתי, שהתווים חיים על ענפים, כל אחד על ענף משלו, ומשם הם מנתרים על המנענעים, כל אחד על מנענע משלו. ואז מצטלצל המנענע. אחדים מהם, אלה שאחרו לבוא (כמו הילדה קאטיה ב“בילויי ערב”: הרכבת מסתלקת במנוף־יד, וקאטיה עם אומנתה, שאיחרו לבוא – בוכות…) – והמאחרים לבוא, כפי שאמרתי, גרים מעל לענפים, על מיני ענפים אווריריים, ואף־על־פי־כן גם הם מנתרים (אם כי לא תמיד למקומם, ואזי – זיוף). וכשאני מפסיקה לנגן, שבים התווים לענפיהם, וממש כמו ציפורים ישנים הם, וממש כמו ציפורים גם אינם נופלים לעולם. ואף־על־פי־כן, כעבור עשרים וחמש שנים הם נפלו אצלי, ואפילו הסתערו:

אולם, גם אם למדתי עד־מהרה לקרוא היטב את התווים מן הדף (טוב מאשר הבעות־פנים, שבהן קראתי זמן רב – רב מאד – רק את הטוב) – מעולם לא למדתי לאהוב אותם. התווים הפריעו לי. הפריעו לי להתבונן, או נכון יותר שלא להתבונן במנענעים, הם דחקו את ההתרוננות, דחקו את הידיעה, דחקו את התעלומה, וכשם שדוחקים את רגליו של מישהו, כן דחקו הם את הידיים, הפריעו לידיים לדעת בעצמן, התגנבו כאותו שלישי ב“משולש הנצחי של האהבה” מתוך הפואמה שלי (אשר מחמת הפשטות שבה, או מחמת המורכבות שבי, איש לא הבינה) – ומעולם לא ניגנתי בביטחון כזה כפי שניגנתי בעל־פה.

אולם, בנוסף על מה שנאמר כאן – שהוא נכון לא רק לגבי, אלא לגבי כל מתחיל –, אני רואה עכשיו, שהייתי פשוט קטנה מדי בשביל התווים. הו, כמה נחפזה אמא עם התווים, עם האותיות, עם בתולות־הים, עם הג’יין איירות, עם האנטונים גוֹרֶיימיקים, עם הבוז לכאב הגופני, עם יֶילֶנה הקדושה, עם האחד נגד כולם, עם האחד – בלי כולם; כאילו ידעה שלא תספיק, יהיה אשר יהיה לא תספיק את הכל, יהיה אשר יהיה לא תספיק ולא כלום, ולפיכך – לפחות זה, ולפחות עוד גם זה, ועוד זה, והנה גם זה עוד… כדי שיהיה במה להיזכר! כדי להאכיל בבת־אחת – לכל החיים! איך מן הרגע הראשון ועד האחרון העניקה – ואפילו העיקה! – ולא נתנה לפוש אף לרגע, לשקוט (לא נתנה לנו להירגע), הציפה ודחסה מעל לראש – התרשמות על גבי התרשמות, וזיכרון על גבי זיכרון – כמו בקמטר המלא עד אפס־מקום (נתגלה, אגב, שהוא חסר־תחתית), האם בהיסח־הדעת או במתכוון? דחסה במעמקים – את היקר ביותר, לימים רבים, למישמרת מפני כל עין, מלאי לעת־מצוא, למיקרה הגרוע ביותר, כאשר "הכל כבר נמכר'', ובחיפוש אחרי השארית האחרונה – צלילה אל תוך הקמטר, והנה, מתגלה שֶׁשָׁם עדיין – הכל. על מנת שהתחתית עצמה תעניק, ברגע האחרון (הו, קרן־השפע של התחתית האמהית, המַתָּן שאיננו פוסק!). אמא כאילו קברה את עצמה בתוכנו בעודה בחיים – לחיי־נצח. איך גדשה אותנו בבלתי־נראה ובנטול־המשקל, ובכך דחקה מתוכנו – לתמיד – את כל מה שנִראה וכל מה שמשקל לו. ואיזה מזל שכל זה לא היה מדע, אלא ליריקה – זו שלעולם אין די בה, כפליים אין די בה: כשם שכל הלחם בעולם אין די בו לרעב, ואין די בו בעולם, בדומה לראדיוּם, שהוא עצמו אין בו די, הוא־הוא המחסור עצמו, ורק בשל כך מרקיע שחקים! – זו, אשר אי אפשר לה שתהיה עודפת, שכן היא עצמה העודף, כל עודף התוגה והכוח, עודף הכוח שהופך לתוגה, לתוגה שעוקרת הרים.

אמא לחנך לא ניסתה – היא העמידה בניסיון: את כוח־ההתנגדות – האם ייכנע בית־החזה? לא, לא נכנע, וכה התרחב, עד כי לימים – היום – שוב אי אפשר להשביעו, לרוותו במאומה. אמא השקתה אותנו מעורקהּ השסוע של הליריקה, כשם שלימים שיסענו גם אנו את העורק, ללא־רחמים, וניסינו להשקות את ילדינו מדם התוגה שבתוכנו פנימה. אושרם שלהם – שלא עלה הדבר יפה, ואילו שלנו – שעלה יפה.

עם אם כזו היתה לפני רק אפשרות אחת: להיעשות משוררת. על מנת שאשחרר את עצמי מן המַתָּת שהעניקה לי, מתת שאיים לחנקני או להפוך אותי למפרת כל החוקים האנושיים.

האם ידעה אמא (עלי – המשוררת?) לא, היא הימרה va banque, שׂמה על הנעלם, על עצמה – הַעֲלוּמָה, על עצמה – והלאה מזה, על בנה שלא נתממש, אלכסנדר, אשר לא ייתכן כי ייבצר ממנו דבר.

ואף־על־פי־כן, היה זה מוקדם מדי בשביל תווים. ואם לפני גיל חמש אין זה מוקדם מדי בשביל אותיות – קראתי באופן חופשי מגיל ארבע ומכירה אני ילדים רבים כאלה – הרי אין ספק בכך שזה מוקדם מדי ואף מזיק ללמוד תווים לפני גיל חמש. המעבר מן־התו־אל־המנענע מסובך הוא לאין־ערוך מזה שמן־האות־אל־הקול, כשם שהמנענע מסובך לאין־ערוך מקולנו שלנו. אם להתבטא באופן ציורי: אפשר שלא לקלוע מהתו אל המנענע, אך אי אפשר שלא לקלוע מן האות אל הקול. ואם להתבטא לגמרי בפשטות: אם ביני לבין המיקלדת נעמדו התווים, הרי שבין התו וביני נעמדה המיקלדת, החוזרת ואובדת תמיד בגלל דף־התווים. שלא לדבר כלל על המשמעות הפשוטה והגלויה־לעין של המלה שבכתב לעומת המשמעות המנוחשת כל־כולה של התיבה המנוגנת. בקוראי – מתרגמת אני למשמעות, בנגני – מתרגמת אני לצליל, אשר עליו בתורו להיתרגם למשהו אחר, ולא – צליל ריק הוא. אולם כיצד זה עלי, על בת החמש, לחוש ואף להביע את התחושה, כאשר, הנה – שוב אני מחפשת: תחילה בעיניים – את הסימן על השורה, ואחר־כך, במוחי – את התו המתאים לסימן הזה בסולם, ואחר־כך – באצבע – את המנענע המתאים לאותו התו? מתקבל מישחק בשלושה נעלמים, אך די לה לבת החמש בנעלם אחד, שמאחוריו ממילא מסתתר תמיד האחר, וזה משמש אך מבוא לנעלם הגדול שמאחורי כל מחשבה או צליל – הנעלם העצום של הנשמה. או שצריך להיות מוצארט!

אבל את המנענעים אהבתי: בשל השְחוֹר והצְחוֹר (עם מעט צהבהבוּת!), בשל השְחוֹר, שכה גלוי הוא, בשל הצְחוֹר (עם מעט צהבהבוּת!) שכה טמיר הוא – בעצבותו, בשל כך שאחדים רחבים הם ואילו האחרים – צרים (עלבו בהם!), בשל כך שבלי לזוז מן המקום אפשר לרוץ בהם, כמו על סולם, והסולם הזה – מתחת לידיים! –. ומן הסולם הזה – בבת־אחת, פלגים של קרח, סולמות־קרח של פלגים לאורך הגב – ובערה בעיניים, אותה הבערה עצמה כמו בביקעה בדאגסטאן שבמקראתו של אנדריושה.

בשל כך שהלבנים, כשלוחצים עליהם, עולצים בגלוי, ואילו השחורים – נעצבים בן־רגע, נעצבים באמת, כל־כך באמת, שאם אלחץ עליהם – כאילו על עיני לחצתי, ומייד נלחצות מן העיניים – דמעות.

ובשל הלחיצה עצמה: בשל האפשרות, כשרק לוחצים, להתחיל מייד לטבוע. וכל עוד לא משחררים – להמשיך לטבוע, ללא־קץ, ללא־תחתית – וגם כשמשחררים!

בשל כך שלמראית־עין – חֶלְקָה ושֶׁקֶט, ואילו מתחת לְחֶלְקָה – מצולה, כמו במיים, כמו בנהר האוֹקָה, אך חלָק ועמוק מן האוקה, בשל כך שמתחת ליד – תהום, בשל כך שאותה תהום – מתחת ליד, בשל כך שבלי למוש ממקומך נופל אתה לנצח.

בשל בוגדנותה של אותה חלקת־המנענעים, המוכנה להיחצות בנגיעה הקלה הראשונה – ולבלוע.

בשל התשוקה – ללחוץ, בשל האימה – ללחוץ: ובלחיצה – להעיר את הכל (בדיוק אותה תחושה חש כל חייל באחוזה בשנת 1918).

ובשל כך שזוהי – אבלות: חולצתה המפוספסת בפסים דקים של אמא בסופו של אותו קייץ, כאשר בעקבות המיברק “סבא נפטר בשלווה”, הופיעה אף היא עצמה, בוכיה ועם זאת מחייכת, ומלותיה הראשונות אלי: “מוּסיה, אותך סבא אהב מאוד”.

בשל ה“ivoire” הצונן, ה־“Elfenbein” המתנוצץ, “שן־הפיל” האגדית (כיצד חברו יחדיו הפיל ושדון־היער?²)

(והנה תגלית ילדותית: אילו ניתן היה לשכוח פתאום שזהו פסתנר, הרי אלו הן פשוט שיניים, שיניים ענקיות בתוך פה ענקי וקר, מֵאוֹזן עד אוזן. והפסנתר – חורץ־שיניים, הוא ולא מורה־הבית של אנדריושה, אלכסנדר פאוולוביץ' גוּלְיַאיֶיב, שאמא נהגה לכנותו כך בשל צחוקו המתמיד. אבל חורץ־שיניים איננו דבר עליז כלל, כי־אם מפחיד).

בשל ה“מיקלדת” – מלה שעוצמתה כה רבה, עד שהיום יכולה אני להשוותה רק לכנף־נשר פרושה בשלמות, ואילו אז לא השוויתי אותה לכלום.

בשל ה“סולם הכרומאטי” – מלה שצליל לה כמַפָּל של בדולח־הרים, בשל הסולם הכרומאטי שהיטבתי להבינו משהבנתי את הדיקדוק – כלום לא עזר, ואותו הרי גם עכשיו אינני מבינה, והחל בו אני חדלה להבין בכלל. בשל הכרומאטי, שמייד העדפתיו על פני זה הפשוט: האטוּם: השָׂבֵע: זה שיש בו מרוחם של אומנות ומשרתים. בשל הכרומאטי, אשר בו־במקום, בלי לפנות ימינה או שמאלה אלא רק למעלה, ארוך הוא יותר וקסום מן הסולם הפשוט, כשם שארוכה יותר וקסומה היא ה“דרך הגדולה” שלנו בטַארוּסָה – שאפשר בה ללכת לאיבוד מאחורי כל עץ – משדרות טְבֶר המתמשכות מאנדרטת פושקין – ועד לאנדרטת פושקין.

בשל כך שהכרומאטיקה – זאת אני אומרת כעת – היא תואם־צלילים נפשי שלם, ותואם־הצלילים הזה – שלי הוא. בשל כך שהכרומאטיקה היא היפוכה הגמור של הגראמאטיקה – רומאנטיקה. ודראמאטיקה.

וכך נשארה הכרומאטיקה הזאת בתוך גבי.

ואומר עוד: הסולם הכרומאטי הוא עמוד־השידרה שלי, סולם חי שעליו מתנגן כל אשר יכול להתנגן בקרבי. וכאשר מנגנים – על פני חוליותי מנגנים.

…בשל המלה – שהיא מנענע.

בשל הגוף – שהוא מנענע.

בשל המשימה – שהיא מנענע.

ואהבתי גם את המלה “בֶּמוֹל”, כל־כך לילכית וצוננת ומעט מלוטשת, כמו בקבוקי־הזכוכית של ואלריה, ומתחרזת בתוכי עם “זֶ’לְטוֹפְיוֹל”, שהוא פרח אביב שלא ראיתיו מעולם, מפרחי קברהּ של האם בעמוד הראשון של “סיפורהּ של ילדה קטנה”. ו“דִיאֶז” כה ישר ומחודד, כמו אפי שלי במראה, ואילו La–bemol היה עבורי הלילכיות בהתגלמותה: סגול מן האיריסים של טארוּסה, סגול מן הענן של סטראחוב, סגול מן ה“Forêt des Lilas” של סֶגיוּר.

שהרי הבמול המשורטט דומה היה עלי תמיד כמין סימן חשאי: ממש כאילו מרימה אמא את גבתה, בנוכחות אורחים, ומיד שבה ומורידה אותה, ובכך דוחקת משהו שהוא שלי אל תוך המעמקים. בהורדת גבה מעל לסימן העין.

ואילו הבֶּקַאר היה – פשוט ריק: סימן שלא נחשב, התגלמות של לא היה ולא נברא, והוא עצמו לא נחשב והוא עצמו לא היה ולא נברא, ואני הבטתי בו מגבוה ובסלחנות, כמו בשוטה ריקן. חוץ מזה, הוא היה נשוי לבֶקֶר.

בתחילה עדיין התבלבלו אצלי הלמעלה והלמטה, הלמעלה, שתמיד חשתי אותו עם הבאסים, עם השמאל, והלמטה – עם הדיסקאנט, עם הדקיקוּת, קצהָ הימני של המיקלדת, רטט שהינו כבר חסר־צליל, סופו של הצליל וראשיתה של הלַכָּה (מלמעלה – הרים ורעם, למטה – חרקים זעירים, זבובים, למשל, פעמונים, סביונים, יתושים, דגיגים – ועוד כיוצא באלה…). כעת אני רואה שצדקתי, שכן קוראים אנו משמאל לימין, כלומר מן ההתחלה אל הסוף, וההתחלה בשום פנים ואופן איננה יכולה להיות למטה, כי “למטה” פירושו היעלמות (הצליל הדק הולך ונעלם, והעמוק, הבאסי – ins All. אל תוך הלַכָּה של הפסנתר. אל תוך התהודה). הגדרה מנענעית־קולית של הלמעלה והלמטה היתה הולמת את הכתיב העברי.

אולם יותר מכל, מכל הקשור בפסנתריות בראשיתה, אהבתי את מפתח־הכינור. המלה – כה מופלאה ומתמשכת דווקא בשל אי־מובנותה (מדוע כינור, והרי כאן – פסנתר?), כאילו חודרת פנימה, פותחת במפתח את עולמו האסור של הכינור, עולם שמתוך חשכתו הגמורה כבר ביצבץ והכאיב שמו של פאגאניני, הזדהר והרעים כבדולח־הרים שמו של סַאראסַאטֶה, עולם – וזאת כבר ידעתי! – שבו מוכרים לשטן, בעבור הנגינה – את הנשמה! – מלה אשר בן־רגע הופכת אותי לכַנֶרֶת כמעט. ומפתח נוסף הוא מעיין³ – Born, מעיין Oheim Kühlborn: דוֹד קילוּח, קילוּח מַרְגליות המתעצם והופך לזרם נושא־מוות… וישנו עוד מעיין אחר:

זה מתוך המקראה של אנדריושה, ויש פה שני נעלמים: “שיכחה” ו“ישכך'', ושניים ידועים: “להט” ו”לב", שניים שהם – אחד.

המלה והצורה – בַּרְבּוּרית, צורה ששיחזרתי באהבה כה רבה על גבי דף־התווים, בהרגשה שהנה מושיבה אני ברבור על חוטי הטלגרף.

ואילו מַפתח־הבאס – לא אמר לי כלום: לא צורה, לא צליל, ובזתי לו בחשאי. ראשית כל – אוזן, אוזן פשוטה וגסה עם שני חרירים, המנוקבים – איזו טיפשות! – לא בה, אלא לידה – ושניים בִּמְקום אחד, כאילו אפשר לענוד באוזן אחת שני עגילים, וכאילו בכלל יכולה להיות רק אוזן אחת (שאלת האוזן עניינה אותי מאוד, מפני שאמא, שאוזניה היו מנוקבות ועגילים תלויים בהן, כינתה זאת בַּרְבַּריוּת, ואילו בתהּ החורגת, הסטודנטית ואלריה, שראתה בזה יופי, לא הצליחה בשום־אופן להגיע אל החרירים הנכספים: פעם התנפחו ופעם נסגרו – וכך היתה מהלכת רגוזה עם חוט של משי בתנוכיה). ואילו המילה “באס” כמוה כתוף, באס: שאלייפין. וחסידה־שוטה אחת (היא עומדת על רגל אחת ושותה כל הזמן!) מעמידה בשתים־עשרה בלילה את בנה בן השלוש סאשה על השולחן ומכריחה אותו לשיר “כמו שאלייאפין”. ומשום כך יש לו עיגולים שחורים מתחת לעיניים והוא אינו גדל כלל. לא, מוטב להניח למפתח־הבאס. וכבר לשם תענוג גרידא, תוך שאני חופרת את הכיסא בברכיים ואת השולחן – במרפקים, שורה של מפתחות כינוריים נפלאים, האחד אחרי השני, למטה – מלאים יותר, למעלה – מחוטבים – להקה שלמה של ברבורים כינוריים!

אולם היתה זו שקידת סופרים – כתיבתית, כתבנית, כְּתָבִית. שקידה מוסיקאלית – והגיע הזמן לומר זאת – לא היתה בי. האשמה, או נכון יותר, הסיבה לכך נעוצה היתה בחריצותה היתרה של אמי, אשר דרשה ממני – לא לפי מידת כוחי וכשרונותי, אלא תבעה פשוט את כל אשר הוא מעל־לַמידה ומעבר־לגיל בְּיֵעוּד אמיתי מִלֵידה. ממני דרשה – את עצמה! ממני, שכבר הייתי סופרת – ממני, שלעולם לא אהיה מוסיקאית. “ישבת לך שעתיים – וכבר שמֵחה! אותי, כשהייתי בת ארבע, לא יכלו לנתק מן הפסנתר! – “!noch ein Wenig” – לו רק פעם, רק פעם אחת, היית מבקשת זאת ממני!” לא ביקשתי – מעולם. ישרה הייתי, ולא שימחתה הצפויה, וגם לא שבחים מפיה, לא יכלו להביאני לידי כך שאבקש את מה שלא נתבקש מאליו מבין שפתי (אמא עינתה אותי במוסיקה עד כלות־הכוחות). אולם, גם בנגינה ישרה הייתי, ניגנתי בלי כל תרמית את שתי שעות הבוקר הקבועות ואת שתי שעות הערב (עוד לפני בית־הספר למוסיקה, כלומר לפני שמלאו לי שש!). לא נהגתי אפילו להביט תכופות לעבר גלגל־ההצלה של השעון (אשר למעשה לא הבינותיו כלל עד שמלאו לי עשר – ויכולה הייתי באותה מידה של הצלחה להעיף מבט על “מות קיסר” שמעל כוננית־התווים), אך כמה שמחתי למשמע קול־קריאתו העמוק! ניגנתי שלא בנוכחות אמא כמו בנוכחותה, ניגנתי חרף פיתוייהם של הגרמניה שעָיינה את אמא ושל האומנת רחומת־הלב (“עינו לגמרי את הפעוטה!”) ואפילו של החצרן, שהסיק את האח באולם: “לכי לך, מוּסינקה, תשתובבי קצת!” – ולעיתים אפילו של אבא בכבודו ובעצמו, שהיה מגיח מתוך חדר־העבודה שלו, ולא בלי מורך: “כמדומני ששעתיים חלפו כבר? אני כאילו שומע אותך כבר שלוש שעות תמימות…” אבא המסכן! הרי בכך היה כל העניין, שהוא לא שמע, לא אותנו, לא את הסולמות, הגאנוֹנים⁴ והגאלופים שלנו, לא את הפלגים של אמא ולא את הסילסולים של ואלריה (היא שרה). עד כדי כך לא שמע, שאפילו לא סגר את דלת חדר־עבודתו! שהרי כשלא ניגנתי אני – ניגנה אסיה, וכאשר לא ניגנה אסיה – גיששה על המנענעים ואלריה, וגוברת על כולנו ומציפה אותנו – אמא – כל היום וכמעט כל הלילה! ואילו הוא הכיר רק לחן אחד – מתוך “אאידה” – שהורישה לו אשתו הראשונה, ציפור־שיר שנדמה בדמי־ימיה. “הלא אינך מסוגל לשיר אפילו את ‘אל, מלך נצור!’” – היתה אמא אומרת לו, בתוכחה מבודחת. “הכיצד אינני יכול? דווקא יכול – ועוד איך!” (ובכוונה יתרה): “אֵ – –ל” – אך עד “מלך” לא הגיע מעולם, מפני שאמא – כבר ללא כל נימה של בידוח, אלא בפנים מעוותות ומיוסרות באמת – היתה אוטמת מייד את אוזניה בידיה ואבא היה חדל. חזק היה קולו.

לימים, אחרי מותה, היה אומר תכופות לאסיה: “אסינקה, האם אינך מזייפת מעט?” – בכדי לנקות את המצפון, במלאו את מקומה של אמא.

אכן, למרות כל הפיתויים, הפיתולים והקולות הקוראים – ניגנתי. ניגנתי איתנה כסלע.

חוּם. תְּכול. זבובים מזמזמים, מוסיקה מוּזֶרֶת: מיוסרת. הפסנתר ליד החלון – כאילו היה מנסה, ללא־תוחלת, לצאת בעדו בכל סירבולו הפילי, ובחלון עצמו, כבר נכנס כדי־מחצית, כאדם חי – היסמין. הזיעה ניגרת, האצבעות אדומות – אני מנגנת בכל גופי, בכל כוחי – שאינו מבוטל – בכל משקלי, בכל עוצמת הלחץ, – והחשוב מכל – בכל התיעוב שיש בי כלפי הנגינה. מביטה אני על פרק־היד, אשר בילדותה של אמי צריך היה להחזיקו בקו אחד (איזה מאמץ!) עם המרפק ועם הפרק הראשון של האצבע, ללא־תנועה, כדי לא לשפוך אף טיפה מתוך ספל חרסינת־סֶבְר (שימו לב לאותה ערמומיות!) המלא קפה רותח, שהועמד על גב היד, או כדי לא להפיל את רובל־הכסף, וכעת, בילדותי שלי – להחזיק את היד בתנועה חופשית מתמדת, בחילופי קידות וזינוקים, כדי שהיד המנגנת, ביחד עם המרפק, פרק היד וקצות האצבעות, תיצור ברבור לוגם מים; ובצידו השני (של פרק היד) ורידים כחולים, שכאשר לוחצים עליהם אצלי, הם יוצרים בבירור את האות H ⁵ – של אותו ניקולאי, אשר על־פי פרשנותה של הגרמניה אנשא לו כעבור שתים־עשרה שנים, ואילו על־פי גירסתה של הצרפתיה יהיה זה – Henri. כולם חופשיים: אנדריושה ואבא הלכו לשחות, אמא ואסיה יושבות בחוץ. ואלריה הלכה לדואר בטארוּסה, רק הטבחית מקישה בסכין־הקציצות – ואני – במנענעים. או בסתיו: אנדריושה מקציע מקל, אסיה, לשונה משורבבת לה החוצה, מציירת בית, אמא קוראת את Eckerhardt ואלריה כותבת מכתב לוֶרה מורומצבה, ורק אני לבדי – “מנגנת” (לשם מה??)

– “לא, את אינך אוהבת מוסיקה”, היתה אמא אומרת בלב נרגז (באמת רגז בה לבהּ!) בתגובה על הזינוק – חסר־הבושה באושרו הגלוי – שזינקתי מן השרפרף בתום ישיבה של שעתיים. “את אינך אוהבת מוסיקה!”

לא – דווקא אהבתי. מוסיקה אהבתי. רק את זו שלי – לא אהבתי. העתיד איננו קיים עבור הילד, ישנו רק – מה שעכשיו (ופירושו לגביו – תמיד). ואילו עכשיו היו קיימים הסולמות, הגאנונים, ה“קטעים” התפלים, שעליבותם עלבה בי. והוירטואוזיות שלי לעתיד־לבוא לא היתה בעיני אלא כאותו בעל ניקולאי או Henri. קל היה לה לזו, שיכלה לעשות בפסנתר ככל העולה על רוחה, לזו שהחליקה על גבי המנענעים כמו ברבור על פני המים, לזו שלנגד עיני למדה בשלושה שיעורים לפרוט על גיטארה ופרטה בה קטעים לקונצרט, זו שידעה לקרוא מִדף־התווים כמו שקראתי אני מן הספר – קל היה לה לזו “לאהוב מוסיקה”. בה נתמזגו והיו לאחד שני דמים מוסיקאליים, דם אביה ודם אמה, ושני אלה הם שיצרו את כל־כולה! והיא לא נתנה את דעתה על כך, שאל מול דמה שלה, המתרונן, הלירי, שתשוקה אחת לו ואין בִּלתהּ – היא הקימה בתוכי, בהינשאה, דם אחר – פילולוגי וקונטיננטאלי במובהק – אשר נבצר ממנו להתמזג בדמה, ואכן לא התמזג בו.

אמא שטפה אותנו במוסיקה (ממוסיקה זו, שנתגלגלה בליריקה, שוב לא הצלחנו להיחלץ אל אור היום!) – אמא הציפה אותנו כמו שיטפון. ילדיה, כמו צריפי העניים שעל גדות כל הנהרות הגדולים, גורלם נחרץ מלידה. אמא הציפה אותנו בכל יגון יעוּדהּ שלא נתממש, חייה שלא נתממשו, שטפה אותנו במוסיקה כמו בדם, בדמה של לידה שניה. יכולה אני לומר, כי לא נולדתי ins Leben אלא in die Musik hinein. את כל הטוב והמשובח שאפשר היה לשמוע, שמעתי מיום לידתי (גם את העתיד!). ולאחר הקסם הזה שאין לשאתו – של כל אותם פלגים אשר שטפו מדי ערב בערב (של בתולות־המיים, של מלכי־היער, של “קילוחי המרגליות”), איך יכולתי לשמוע את “נגינתי” שלי, המהוגנת, נכאת־הרוח, המיוזעת ממאמץ ומטורח, המלווה בספירתי ובקול נקישתו של המטרונום? איך יכולתי שלא לחוש תיעוב כלפיה? מוסיקאי מלידה היה מתגַבר. אבל אני לא נולדתי מוסיקאית (אני זוכרת, אגב, שאחד הספרים האהובים עליה ביותר היה ‘הנגן העיוור’, והיא הצביעה עליו לפני תמיד כעל מין מופת, כמו על מוצארט בן השלוש, כמו על עצמה בת הארבע, ולימים – על מוּסְיָה פוטאפובה, שעברה אותי בדילוגים – ועל מי לא הצביעה עוד, על מי לא…)

נקישת המטרונום. קיימים בחיי כמה רגעי־שימחה שלא יִמחו: לא ללכת לגימנאסיה, להתעורר לא במוסקבה של 1919 – ולא לשמוע את המטרונום. כיצד יכולות אוזניים מוסיקאליות לשאתו? (ושמא נבדלות האוזניים המוסיקאליות מן הנשמה המוסיקאלית?) עד שמלאו לי ארבע אפילו אהבתי את המטרונום, כמעט כמו שאהבתי את שעון־הקוקיה, ובשל סיבה דומה: על שום שגם בו חי מישהו, אך מיהו זה – אין איש יודע, כי אני הייתי זו שהושיבה אותו בבית. היה זה בית, שאני עצמי רוצה הייתי להתגורר בו (ילדים רוצים תמיד להתגורר בתוך משהו שאין להעלותו כלל על הדעת – כך גם בני, בהיותו בן שש, ביקש להתגורר בתוך פנס הרחוב: מאיר, חמים, גבוה – רואים משם את הכל. – ואם ישליכו אבן על ביתך? – אז אני אשליך בהם אש!). אולם מרגע שהשליטו עלי את חוק נקישתו המדודה של המטרונום, החילותי לשנאו ולהתיירא מפניו עד הולם־לב, עד עילפון, עד קיפאון, כשם שעתה יראה אני בלילות מפני השעון־המעורר, מפני כל פעימה קצובה בלילה. כאילו באה הפעימה ליטול את נשמתי! מישהו אורב לנפשך, מאיץ בך ועוצר בך, לא נותן לך לנשוף ולא לבלוע, והוא ימשיך ויאיץ בך, ימשיך ויעצור בך, אפילו כאשר תקום ותלך – יחידי יעמוד, באולם הריק, מעל לשרפרף הריק, מעל למכסה הסגור של הפסנתר – מפני שאותו שכחו לסגור – עד שיעמוד מנגנונו מלכת. המת את החי. זה שאיננו – את זה שישנו. ומה אם פתאום – לא ייעצר המנגנון לעולם, ופתאום אני – לעולם לא אקום מן השרפרף, לעולם לא אצא מתחת לאותו טיק־טאק, טיק־טאק, טיק־טאק… היה זה המוות עצמו, האורב לנשמתי, לנשמתי החיה שעלולה היתה לגווע – מוות (שמֵת משכבר) בן־אלמוות. המטרונום היה – קבר, ובתוכו התגורר – המוות. מאימת הצליל שכחתי אפילו את אימת המראה: מוט־פלדה המזדחל החוצה כמין אצבע, ובטמטום של טירוף מתנדנד לו מאחורי גבי החי. היתה זו פגישתי הראשונה עם הטכניקה, פגישה שטבעה את חותמה על כל השאר, – עם הטכניקה בכל רעננותה, בניחוחה הפלדי, בניצן־הפלדה שלה – הראשון בחיי. הו, מעולם לא פיגרתי אחרי המטרונום. הוא אחז בי – לא רק במקצבו, אלא גם ריתקני פיסית אל השרפרף. המטרונום הפתוח היה הערובה הטובה ביותר לכך שלא אביט בשעון. אך לאושרי היתה אמא שוכחת לפרקים, ושום הגינוּת פרוטסטאנטית שלי – שלהּ! – לא יכלה להביאני לידי כך שאזכיר לה ואגזור על עצמי עינויים. אם היה אי־פעם משהו או מישהו שביקשתי להורגו – היה זה המטרונום. ועדיין זורם מתוך עיני אותו מבט שופע תשוקת־נקם מתוקה שהייתי נועצת בו, מעבר לכתף יהירה, כל אימת שהייתי מסיימת את נגינתי ועוברת בפנים שאננות ליד הכוננית: “אני – הולכת, ואתה – עומד”.

אך ליד הכוננית הייתי לא רק עוברת, אלא גם ניצבת שעה ארוכה. הכוננית היתה ספריה, אבל – אילמת, ממש כאילו נתעוורתי לפתע או שנשתבשה דעתי. או בדומה לקיר עם ספריו הלאטיניים של אבא וספריה האנגליים של אמא, ממש קיר – בלתי חדיר: קוראת אני אותיות ואיני מבינה. שכלי אמר לי אומנם, כי בכרכים החומים דמויי־המחברת, מעוררי־הערגה, העבים והעצומים האלה – נמצאים כל “קילוחי המרגליות” והים הגדול, ים נגינתה של אמא. אבל אינני שומעת: אֵלֶם. “רק בעיניך תראה ושמה לא תבוא”. ואז, משוויתרתי, מתחילה אני לקרוא את המלים: Rubinstein Opus – Moll – – נוּבֶלִיסְט.

כוננית התווים נתחלקה ל’של אמא" ול“של ליוֹרָה”. של אמא: בטהובן, שומאן, אופוסים, Dur. Moll, סונאטות, סימפוניות, Allegro non troppo, ושל ליורה – נובליסט. נובליסט וכן רומאנסות (ב“אנ” צרפתי). ואני, כמובן, העדפתי את ה“אנסות”. ראשית כל, מלים היו בהן כפליים מאשר תווים (על כל שורת תווים – שתי שורות של אותיות), שנית, יכולה הייתי לקרוא את כל הספריה של ליורה מתחת לשורות, ולעקוף את התווים. לימים בא מיקצבי שלי, זה שאי אפשר לי בלעדיו, וכפה עלי לשבור, לשסע את המלים להברות, באמצעות קו־מפריד, שאיננו מקובל בשירה, וכולם גידפוני על כך במשך שנים, ובודדים – שיבחו (אלה וגם אלה בשמה של “חדשנות”), ואני דבר לא ידעתי לומר, חוץ מאשר “כך צריך להיות”. פעם אחת ראיתי פתאום לנגד עיני אותם טכסטים של הרומאנסות מימי ינקותי, עם שפע של קווים־מפרידים, חוקיים־בתכלית – וחשתי עצמי מטוהרת: מטוהרת מכל “חדשנות” שהיא – על־ידי המוסיקה; מטוהרת, מאוששת, מעודדת, מוכרת בתוקף החוק – כמו ילד, שהמשפחה מגלה על־פי סימן נסתר שהוא בשר מבשרה, וזכאי לחיים, סוף־סוף! אך אולי צדק גם באלמונט, כשאמר לי בתוכחה של התפעלות: “את דורשת מן השירים את מה שיכולה לתת – רק המוסיקה!” הרומאנסות היו מעין ספרים, אבל עם תווים. במסווה של תווים – ספרים. רק חבל שהיו כה קצרים. רק פתחת לרווחה – והנה כבר הסוף.

הנה “טירת הפלאים”, שעליה מצוייר בירוק מעין בית־קייץ על גבי כלונסאות, וכתובת מלאת־תעלומה בכתב זוויתי מלוכסן: “מוקדש להוד־מעלתה הנסיכה הגדולה (לא אזכור איזו) ליום שובו (ואולי צאתו לדרך) של ארוסהּ הנאצל הנסיך (שכחתי מיהו)”. “טירת פלאים עומדת ואולמות רבים בה…” אזכור את הקריאה היוקדת שהציפה אותי בחדווה: “הוא ישוב, החתן!” כאילו גאולת העולם כולו צפונה היתה בכך, שהחתן – ישוב, הבטחה שנעשתה בכוח המוסיקה לנדר, אשר צלצל לגמרי כמו: “ברוך הבא בשם אדוני!” ובו־בזמן הציפה אותי תוגה – החתן לבטח לא ישוב. המהלומה המאגית שהלמה בי “טירת הפלאים” – פסגות חדות אלה של תוגה! – נקרו לי שנית לימים בניבלונגים – ושוב, כעבור חיים שלמים, באפוס בן־האלמוות זיגריד אוּנְדֶסְט. זו היתה פגישתי הראשונה עם הצפון הסקנדינאבי. “החתן” הצטייר בעיני משום־מה כאילו מעופף הוא על מרבד־הקסמים, או פשוט כדרקון־הרים, מכל מקום כמשהו אוורירי, הנופל מן השמיים על אותו הר עצמו. וכמין המשך לאותו הר – כבר ברומאנסה אחרת: “הר־רים חביבים, אנו נ־שובה…” מה היה פירושו של דבר? ומי חיבר את המלים הנוראות האלה, שמלבדן איני זוכרת דבר ודומה שגם דבר לא היה. מי (ועוד “אנו”, בלשון רבים!) מנחם את ההרים ומבטיח “כי נשובה”? אולי היו אלה הוד־מעלתה עצמה ואותו דרקון ההרים, שהתעופפו מן ההר – כדי למלוך? מכל מקום, מוזרות היו המלים לגבי רומאנסה, וכפי שהיה סביאטופולק־מירסקי אומר: "לחידה הוא לי''. רק דבר אחד ודאי: תשוקתי אל ההרים ותוגתי במישור – רגש זר ומוזר בבת רוסיה התיכונה – משם באו. ההרים בתוכי החלו מתוך געגועי אליהם ואפילו מתוך געגועיהם – שלהם – אלי: הרי שרתי להם לנחם אותם, כי “נשובה!”

והנה עוד אחת, וגם היא עם ציור, שואלריה העתיקה אותו פעמים רבות בצבעי־מיים באלבומי רעותיה מהמכון: זקנה חומה־כהה עם עגיל אחד, במטפחת גדולה, משובצת, כמו של אמא שלנו, והאף והסנטר נוגעים זה בזה, עד שבקושי תצליח לתחוב ביניהם סכין – בעלת אוב.

פרועת־שיער, בבלויים! – כפי שהיה אנדריושה שר במלוא גרונו: הוא רק ציפה לכך שהזמרת תגיע לשורה הזו. השירה הסתיימה במשחק־רדיפה, והשיר – במלות אהבה: “כן, אמר לה הפרח, בלשון סתומה, נהירה רק ללב. על שפתותיה – חיוך, בלב – חדווה וסער…”

כל היום שיננתי על־פה את המדף של ליורה, מתוך עונג מושלם ובלי ליווי של פסנתר, ולעיתים, כאשר שכחתי, אף בנוכחותה של אמא. – “מה את שוב ממלמלת? חיזרי על זה, חיזרי!” – “בלב חדווה וסער”. “מה פירוש הדבר?” – אני, כבר בלחש: “שבלב חדווה וסער” – “מה? מה?” – אמא מתקיפה. אני, כבר לגמרי בלחש (אבל בתוקף): "סער – וחדווה''. – “איזה סער? מה פירוש – סער?” – "מפני שהיא פחדה''. – "מי זאת היא?'' – “זו שקרבה אל הישישה, מפני שהישישה מפחידה. לא – זו הישישה שקרבה”. – “איזו ישישה? את יצאת מדעתך!” – "מהשיר של ליורה. נערה אחת תלשה את עלעלי המרגנית ולפתע היא רואה: ישישה עם מקל… קוראים לזה בעל̩ת אוב'' (אני מדגישה רק את ההברה שלפני־האחרונה). אמא, גם היא: “ומה פירוש ' בעל̩ת אוב?'” – “אינני יודעת”. אמא, שיכורת־ניצחון: “הו, הנה, את רואה, אינך יודעת – ומדברת! אלף פעמים אמרתי לך שלא תעיזי לקרוא בתווים של ליורה. סוף כל סוף אינני יכולה לנעול מפניה גם את הכוננית!” – פונה אמא אל אבא, החולף בחופזה בפרוזדור עם תיק בידו, מלא תשומת־לב ואינו מבין דבר. אני מנצלת את ההפוגה ומסתתרת במקלט הבטוח של גרם־המעלות, אבל כבר במחצית הדרך: “על שפתותיה חיוך, בלב – חדווה וסער, טא־טא, טא־טא, טא־טא… הוא מביט אל תוך עיניה…” – כך, מתחת למטרונום עצמו, מתחת לאפו הממורט, זרמו עלי קילוחי ליריקה חסרת־טאקט לחלוטין. ולעיתים, כשנתפסתי במפתיע, פשוט – שיקרתי. (על פי עדותה של אמא, עד שמלאו לי ארבע דיברתי רק אמת. אחר־כך, כנראה, החכמתי.) – “מה את עושה פה שוב?” – "אני מביטה במטרונום''. – “מה פירוש ‘מביטה במטרונום’?” – אני, בהתפעלות מאולצת: “הוא כל־כך יפה!” (הפוגה, ומשאינני מוצאת דבר): “צהוב!” – אמא, כבר מרוככת: “את המטרונום צריך לא לראות, כי־אם לשמוע”. – אני, כבר בראש גרם־המעלות הגואל, נקרעת בין התשוקה להשמיע ובין הפחד שישמעו, לוחשת בקול גדול: – “אמא, חיטטתי בתווים של ליורה! והמטרונום – כיעור!”

עם הרפרטואר של ליורה נמנו גם כל התווים של אמהּ, כל האופרות והאריות והעיבודים הללו, אף הם בלוויית מלים, אך בלתי־מובנות (היא למדה שירה בנאפולי) ועם כמות מדכדכת של תווים מאלה השנואים עלי, המתנוססים מעל לחַמְשָׁה וחוצים אותם שלושה ואפילו ארבעה קווקווים. ואילו לנובליסט – בזתי, בשל הפַשטוּת הילדותית של רישום התווים, ובשל היותו נהיר עד־תום, כספר הפתוח לפני מוחי הילדותי, הדל – כל־כך הרבה לבנים ואין קווקווים בכלל – ממש כאילו נטלו עמוד תווים אחד של אמא ופיזרוהו (כמו שמאכילים תרנגולות!) על פני שנה שלמה של “נובליסט” – כך שיפול לפחות מעט־מזעיר על כל עמוד – כמעט כמו “לֶבֶּרְט ושטארק” שלי – אבל עם פֶּדאל. הפדאל, אגב, היה אסור עלי תכלית האיסור. “אין לראותה מעל פני האדמה – וכבר פדאל! מה את רוצה להיות: מוסיקאית, או (ובהבליעה ‘ליורה’ )… בחורה שחוץ מפדאל ומעיניים מתגלגלות… לא, את צריכה ללמוד ללחוץ ולהוציא פדאל מן האצבעות!” לחצתי – ברגל, אבל רק בהיעדרה של אמא, ואז – שעה ארוכה, עד ששוב לא הבחנתי: כלום אני היא זו (שהומה) – או שעדיין זה הפדאל? (שנראה בעיני, אגב, כמו סנדל הזהב – Plattfuss – של ליכלוכית!). אולם לפדאל היה קרוב משפחה לשוני נוסף: הפֶֶּדֶל,⁶ פדל של אסיפות־הסטודנטים, פדל שסילק מן האסיפה את ארקאדי אלכסנדרוביץ' (אַרְקַאאֶקסאניץ'), האהוב עלי ועל אסיה עד כדי יבבה (כַּלְבִּית), מורה־הבית של אנדריושה. הפֶּדֶל שימש השראה לשיר השני שכתבתי בחיי:

הפֶּדֶל נראה לי עצום בגודלו, גבוה מכל אותה חצר ולוכד את הסטודנטים על־פי הוראה מגבוה, בכף־יד ענקית, פשוקה, כאוכל־אדם – את האצבעונים. אוכל־האדם – כיוון שככלות־הכל שירת באוניברסיטה – היה עטור כולו מדאליות. וכמובן שהיה רק אחד, כשם שהפדאלים – שניים היו. אולם אם הזכרתי את הפֶּדֶל, איני יכולה שלא לנקוב בשמו של קרובו הלשוני: הפּוּדֶל, קאפי הלבן והמלומד מ“Sans famille”, המושך וקורע את מכנסיו של הפדל – ואז משחרר הפדל את ארקאאקסאניץ' – ועלי להזכיר גם את דודנם המשותף של שני אלה הקרובים הלשוניים, הרי הוא ה’פדלאה', הפגר, אותו פגר המפיץ ריח – לשְניה אחת – ובכל פעם – ועז להחריד – בשיח הסמבוק, סמוך לפתח בית־הקייץ שלנו בטארוסה, הפגר הקרוב לי קרבת־נפש מאז ילדותי ומטארוסה, וכל כך אני־עצמי הוא, עד שכל אימת שאני שומעת את המלה – אני מפנה את ראשי.

אך נשוב אל שרפרף־העינויים שלי. השרפרף היה, מן הסתם, שרפרף ככל האחרים, אך אני לא ידעתי אז, שכולם כאלה, ואפילו לא ידעתי, שישנם אחרים כדוגמתו – זה היה שרפרף! – חפץ שאין דומה לו בבית כולו, חפץ מאגי, שהרי מכל החפצים האחרים רק הוא תבע שאשב עליו בצייתנות, בשעה שהוא עצמו – הסתובב, על־גבי צווארו המחורץ, המזכיר צוואר מרוט של תרנגול־הודו. אתה מסובב אותו עד הסוף ומצפה, לא בלי התרגשות, שהנה יתרופף ה“ראש”, יתנודד ויפול לגמרי. אולם זוכרת אני גם נפילתו של ראש אחר – ראשי שלי, כאשר מסובבת הייתי את השרפרף תוך ישיבה, נצמדת בידיים ומסייעת ברגליים, מאבדת את החושים מחמת הבחילה המתוקה המתקרבת, לא פעם ולא פעמיים, כי־אם לאורך כל הבורג למעלה ואחר־כך למטה – עד הינתקותו של הראש, הנקרע מן הצוואר כמו כדור ממקל מסתובב – “א־א־א! שוב מסתובבת!” – אנדריושה, שנכנס בשקט והתבונן ללא־הגה, מביט בשמחה־לאיד על פני המוריקים. – “תני לי את האולר, אחרת אספר לאמא, איך את מנגנת כאן בהיעדרה את הלברטים והשטארקים שלך”. (הפוגה). – “תתני את האולר?” – “לא!” – “אם כך – הרי לך לברט! – הרי לך שטארק!” – ואני מבטיחה לכם, שהמכה לא היתה כלל וכלל ממין ה־Staccato.

אנדריושה לא למד לנגן בפסנתר, שכן היה בנה של אם אחרת, ששרה, והדבר עשוי היה להיראות כמין בגידה: הבית התחלק בבירור לזימרה (נישואיו הראשונים של אבא) ולפסנתר (נישואיו השניים), אשר התמזגו לעיתים – בערבים המאוחרים ובשדות של טארוסה – לשירה בשני קולות, של ואלריה ושל אמא שלנו. אולם, כאילו היה זה היום, עוד שומעת אני את ה“הו!” הכבוש בחמת־טירוף, שהיתה אמא פולטת למשמע ה’גישושים" וה“פיזומים” של ואלריה, שנמשכו שעות על גבי שעות, כאילו היה זה היום אני רואה עוד את פניה וידיה המתעוותות למשמע אקורד נרגש־לעילא, שהודגש בעזרת הדוושה, או למשמע תו גבוה־לעילא שהופק בסנטר מאונך ובעיניים עצומות־למחצה, שאחריו הנה־הנה תתחיל אותה צריחה איומה חסרת־קול, גרונית וחֲרֵבָה, צריחה שאין לשאתה, עד שניתן להשוותה רק לעצב־שן שהתעורר לחיים והחל מרטיט מתחת ללשון – צריחה, שאפשר לרצוח בגללה.

אך הבה נשוב לאנדריושה, שאינו שייך כלל לעניין, שאינו שר ואינו מנגן: סבא אילובאיסקי עצמו אסר על אנדריושה את הנגינה בפסנתר, בהודיעו, כי “לאיבן ולאדימירוביץ' יש כבר ממילא די והותר מוסיקה בבית”. אנדריושה המסכן, שנשחק בין שני נישואין, שני גורלות: הרי אין מלמדים בנים לשיר, ואילו הפסנתר – של משפחת מיינובסקי (של האשה השניה). אנדריושה המסכן, שחסרו לו: אוזניים? מיקלדת פנויה? מחצית־השעה של פנאי? סתם הגיון בריא? – הכל – ויותר מכל – שמיעה. אך יצא כמו באגדות. לא מגירגורי־הגרון של ואלריה, לא מה''טוּשֶׁה" מלא־הרגש שלי ולא מה''טילי־טילי" של אסיינקה – לא יצא כלום. מכל כשרונותינו, ייסורינו, לימודינו – לא־כלום. אבל יצא משהו מאנדריושה, שמעולם לא נלקח למסע על ספינתנו המוסיקלית הגאיונה, אשר נקלע בביתנו אל תוך מין חלל בין־מוסיקלי, בכדי שלאורחים, ולמשרתים, ואולי אף לשוטר שמאחורי החלון – יהיה מקום לנוח בו: בתוך אילמותו. אבל הדברים התגלגלו בדרכם שלהם, ויצא שהאיסור הכפול התגשם: הוא לא שר ולא ניגן בפסנתר, אך כאשר נעשה אנדריושה – לאנדרי, למד לנגן בעצמו – לגמרי בעצמו, במו ידיו ובמו אוזניו: תחילה בהרמוניקה, אחר־כך בבללייקה, אחר־כך במנדולינה, ואחר־כך בגיטרה, מנגן על־פי שמיעה – הכל, ולא רק בעצמו למד, אלא גם לימד את אסיה לנגן בבללייקה, ובהצלחה גדולה יותר מאשר אמא בפסנתר: היא ניגנה בקול רם ובמדויק. ושמחתה האחרונה של אמא היתה השמחה למראה אותו בן־חורג נאפוליטני, גדול, יפה ומחייך בביישנות (שנעזב על־ידה בעודו בתספורת הקצוצה של גימנאזיסט) ובידיו הגיטרה שלה, שעליה פרט למענה בביישנות ובבטחון, ביושבו בפאת ערש־מותה, את כל השירים שידע, והוא ידע – את כולם. היא ציוותה לו את הגיטרה שלה, מסרה אותה במו־ידיה – אל ידיו: – “אתה פורט כל־כך יפה, וזה כל־כך הולם אותך…” ומי יודע אם לא התחרטה אז, על כך שאז נשמעה לסב הזקן אילובאיסקי, ולטאקט הצעיר שלה, טאקט של אשה שניה, ולא ללבה הנבון, הבז־לבינה, המתעלם מכל הסבים ומכל הנשים: מזו הראשונה, ומעצמה, השניה, מן הסב המוסיקלי של אסיה ומן הסב ההיסטורי של אנדריושה, ולא הושיבה אותי – מאחרי המכתבה, את אסיה – ליד שולחן־המלאכה ואת אנדריושה – ליד הפסנתר: – “דו, אנדריושה, דו, וזה רה, דו־רה…” (שממנו לא יצא אצלי כלום, חוץ מ־Gustave. Doré…)

שמתי לב, שעדיין לא אמרתי דבר על הנפש־הפועלת הראשית של ימי ילדותי – על הפסנתר עצמו (עם האותיות הזהובות “בֶקֶר” – Royale à queue). אך הפסנתר איננו אחד. בכל ילדות־של־נגינה יש: אחד, שניים, שלושה – ארבעה פסנתרים. הראשון – זה שלידו אתה יושב (מתענה, ולעיתים כה רחוקות מתגאה!), השני – זה שלידו יושבים – אמא יושבת – ומשמע: מתגאה אתה ומתענג. איני “רואה זאת כאילו היה זה היום” – כך כבר אינני רואה זאת! – אלא רואה כמו אז, את ראשה עם שערה הקצר והגלי־משהו, מושלך אחורה ולעולם לא כפוף, לא בשעת כתיבה אף לא בשעת נגינה, על הציר הזקוף של צווארה, בין שני נרות זקופים לא־פחות, על שני מדפי־הצד המתקפלים. ושוב אותו הראש – באחת מזוג המראות התואמות הניצבות באולם, במאונכותו שבתוך המראה מעל מאוזנותו של הפסנתר, אותו הראש, אך עם צדו המוסתר מעינינו (תעלומת המראָה, המועצמת בתעלומת הצדודית!) – במירווח הזקוף שבין שתי המראות, המרחיק אותה מאתנו ככל שהמראָה חומקת מן ההשגה ומהישג־היד, את ראשה של אמא בין הנרות – אשר בגלל המראָה הוא כמעט נהפך – לאשוח של חג־המולד!

השלישי, ואולי הממושך ביותר – זה שמתחתיו אתה יושב. הפסנתר מלמטה, כל אותו עולם תת־מימי, תת־פסנתרי. תת־מימי לא רק בשל המוסיקה הנשפכת על הראש: מאחורי הפסנתר שלנו, בינו לבין החלונות, מוסתרים על־ידי הגוש השחור, מובדלים ומשתקפים בו כבאגם שחור, עמדו פרחים, דקלים ופילדנדרונים, הופכים את רצפת הפארקט התת־פסנתרית לקרקעית אמיתית של ים, עם אור ירוק על הפנים והאצבעות, ועם שורשים אמיתיים שניתן היה לגעת בהם בידיים, במקום שבו התנועעו ללא־צליל הדוושות ורגליה של אמא כפלאים עצומים.

שאלה מפוכחת: מדוע עמדו הפרחים מאחורי הפסנתר? כדי שיהיה נוח פחות להשקותם? (קל היה להאמין זאת על אמא, בהתחשב באופיה). אולם מאיחוד זה של מֵי הפסנתר ומֵי המשפך, של ידי אמא המנגנות והידיים המשקות, השופכות לסירוגין פעם מים ופעם מוסיקה – מזוהה הפסנתר בעיני לתמיד עם מים, עם מים ועם ירק. עם רחש של עלים ושל מים.

אלה – ידיה של אמא, והנה רגליה. רגליה של אמא היו יצורים חיים נפרדים, ללא כל קשר עם שולי חצאיתה השחורה והארוכה. אני רואה אותן, או ליתר דיוק אחת מהן, זו שעל הדוושה, צרה אבל גדולה, בנעל שחורה שטוחה עם כפתורים, שאנו קוראים להם עיניו של מופס, משום שצורתן כאישונים (Prunelle–des–yeux של מופס). הרגל שחורה והדוושה זהובה, אבל מדוע לגבי אמא היא ימנית ולגבַּי – שמאלית? איך היא יכולה להיות ימנית ושמאלית בעת ובעונה אחת? הרי אם ללחוץ מכאן, כלומר, מתחת לפסנתר, עם הפנים אל ברכיה של אמא, תתגלה הרגל כשמאלית, כלומר קצרה (על־פי הצליל). מדוע, אם־כן, אצל אמא יוצא שהיא ימנית, כלומר, הצליל – מתמשך? ומה אם אלחץ עליה בידי – ביחד עם רגלה של אמא? אולי יתקבל אז ארוך־קצר? אבל ארוך־קצר פירושו לא זה ולא זה, פירושו – שלא יצא כלום? אך לנגוע ברגלה של אמא אינני מעיזה. בעצם, רעיון כזה לא יכול היה אפילו לעלות בדעתי.

“עוד הוכחה לחוסר־המוסיקליות שלך!” היתה אמא קוראת לאחר שעה תמימה של נגינה (שממנה יצאה הלומה כליל, כמו שחיין ממים רבים וסוערים מדי, אינה מזהה אף אחד ושום דבר), לאחר שעה של נגינה, כשהבחינה לפתע שכל אותה שעה ישבנו אנו מתחת לפסנתר: אסיה – גוזרת ילדות בעלות־גוף מִדף קרטון וגם את פריטי הנדוניה שלהן, אני – חושבת על הרגל הימנית ועל זו השמאלית – ולרוב לא חושבת כלום, כמו באוֹקָה. אנדריושה חדל במהרה לשבת מתחת לפסנתר: לפתע צמחו רגליו והוא היה נתקל ללא הרף ברגליה של אמא, והיא היתה קמה אז ומושיבה אותו אל הספרים, שאותם שנא, מפני שתמיד נתנו לו רק ספרים במתנה – דווקא מפני ששנא אותם – כדי שיאהבם. ועוד משום שמקריאה היה נוזל לו דם מן האף. הנה כי כן, מתוך יצר השמירה העצמית, לא הוסיף להזדחל אל מתחת לפסנתר, אלא ישב בלי־נוע על סוס־העץ שלו בקמרונו של האולם, והיה מראה לאסיה ולי אגרופים ולשון. – “אוזן מוסיקלית אינה יכולה לשאת רעם שכזה!” – כבר היתה אמא רועמת, מחרישה את אוזני לחלוטין. – “הרי אפשר להתחרש.” בשתיקה: – “הרי זה מה שמוצא חן בעיני!” – ואילו בקול רם: – “כך שומעים יותר טוב.” – “שומעים יותר טוב! אפשר לקרוע את קרום־התוף!” – “ואני, אמא, לא שמעתי כלום, בחיי!”, נחפזת אסיה להתרברב. – “אני חשבתי כל הזמן על הבליטונת הקטנה, הקטנה, הקטנטנה הזו!” – ובתום לב גמור היא תוחבת מתחת לחוטמה של אמא שוליים משוננים של תחתוני־בובות, גזורים ללא פגם. – “מה זה פה, נוסף לכל גם גזרת במספריים חדים?” – אמא מובסת לגמרי. – “Fraülien, היכן את? – האחת שומעת יותר טוב, השניה לא שמעה כלום, ואלוּ הן נכדותיו של סבא, בנותי שלי, הו, אלוהים אדירים!” וכשהיא מבחינה בשפתיה הרועדות כבר של מחמל־נפשה: – “לאסינקה – עוד אפשר לסלוח… אסינקה עוד קטנה… אבל את, את, שביום יוחנן השליח מלאו לך שש שנים!”

אמא המסכנה, כמה ציערתי אותה, וכיצד לא נודע לה מעולם, שכל אותו “חוסר־מוסיקליות” שלי לא היה אלא – ייעוד אחר!

הפסנתר הרביעי: זה שאתה עומד מעליו; מסתכל, ותוך כדי הסתכלות נכנס פנימה, זה, שעם מהלכן ההדרגתי של השנים, ובניגוד לצלילה בתוך נהר, בניגוד לכל חוק של מצולה, בתחילה הוא גבוה מראשך, אחר־כך מגיע לצווארך (וכאילו כורת הוא חד וחלק את הראש בקצהו השחור, הקר מסכין!) אחר־כך הוא מגיע לחזה, ואחר־כך כבר למותניים. מסתכל אתה, ותוך כדי הסתכלות משתקף כבמראה, מקרב בהדרגה בתחילה את קצה האף ואחר־כך את הפה ואחר־כך את המצח אל צינתו הקשה והשחורה. (מדוע כה עמוק הוא וכה קשה? הכאלה הם המים וכזה הוא הקרח? הכזה הוא ואין הוא כזה?) אולם חוץ מן הנסיון להיכנס אל תוך הפסנתר עם הפנים, היה גם תעלול ילדותי פשוט אחר: לנשוף, כמו על זגוגית החלון, ועל כתם הנשיפה העמום, שנצנוצו המוכסף כבר הולך ונעלם, להטביע את האף ואת הפה: האף – יוצא כזרבובית של חזרזיר, ואילו הפה – תפוח לגמרי, כאילו עקצה אותו דבורה בכל מקום – בפסים עמוקים לאורך, כמו פרח, אך קצר כפליים מאשר בחיים ורחב כפליים, ונעלם כהרף־עין, מתמזג עם שחור הפסנתר, כאילו הפסנתר – בלע את פי. ולעיתים, מחמת חוסר־זמן ולאחר שהעפתי מבט לעבר כל היציאות מהאולם: אל המסדרון – אחת, אל חדר־האוכל – שניה, אל חדר־האורחים – שלישית, אל קומת־הביניים – רביעית, שמהן, מכולן בבת־אחת, יכולה היתה לצאת אמא, פשוט נשקתי לפסנתר, כדי לצנן את השפתיים. אכן, ניתן להיכנס פעמיים לאותו נהר עצמו. והנה מתוך המצולה האפלה ביותר עולים אלי פני בת־חמש עגולים וסקרניים, ללא שמץ של חיוך, ורודים אפילו דרך השחור – בדומה לכושי הטובל בדמדומי־שחר, או לוְרדים – בבריכה של דיו. הפסנתר היה הראי הראשון שלי, והתוודעותי הראשונה אל פני היתה דרך השחור, העתקתם של פני לשחור, כמו ללשון אפלה אך נהירה. וכך גם כל ימי חיי, כדי להבין את הדבר הפשוט ביותר, צריכה אני לטבלו בטורי־שיר ולראותו דרכם.

ולבסוף הפסנתר האחרון – זה שאתה מתבונן אל תוכו: פסנתר־התוך, תוך הפסנתר, תוך של מיתרים, וכמו כל תוך – צופן רזים, פסנתר־פנדורה: “אבל מה יש שם, בפנים?” זה אשר פֶט אמר עליו, בשורה הנהירה רק למשורר או למוסיקאי, ומהממת במוחשיותה:

לא אותם “מיתרי נשמה” האליגוריים, כי אם הממשיים, המתוחים ביד אומן ואשר אפשר לנגוע בהם ביד, להחליק עליהם מן הברגים הכסופים ועד לפטישונים הנעולים בקטיפה אדומה, Hämmerlein im Kämmerlein, כלשהו – מִשֶׁל גְרִים, כלשהוּ – גמדים. פסנתר של ימים חגיגיים, של כרכרות, של אולמות־פאר, של המערכת הגדולה של כוכבי־הנברשת, פסנתר של תחרויות גדולות בארבע־ידיים, של מרכבה רומאית רתומה לארבעה סוסים – פסנתר! מראהו המופלא, כאשר הוא מזדקף עם מכסהו המורם והופך בן־רגע לנֵבֶל, וכאילו נהפכה חלקתו הצלולה והאגמית לכלוב־המיתרים של ציפור־האש, שנהרס בסערה או בידיו של גיבור־חיל. רק גע בו – ואין לדעת מה יתרחש! הפסנתר, שעם בוקר, כמו אחרי כל פלא לילי, לא נותר ממנו אף זכר.

אולם כדי לא לקפח במאום את רעי־אויבי הוותיק: Notenpult, מדף־התווים, אותה משוכה מפרחים מתים – בין החירות וביני – פרחים שחורים עשויים־עץ ומצופים־לכה, שבימי קייץ שופעי דבורים, נחשים ופטל באו – אבוי! – במקומם של פרחי־השדה! מדף־התווים, שאפשר לכוונו כך, שמחברת התווים תהיה שרועה כמו בעילפון – או להציבו זקוף, כדי שהיא תהיה תלויה מעליך כצוק, מאיים בכל שניה להתמוטט אל תוך דייסת־מנענעים נוראה. מדף־התווים עם הרעם המשחרר של סגירתו הסופית.

ועוד – עצם דמותו של הפסנתר, אשר בילדות דמתה עלי כמפלצת חייתית מאובנת, כהיפופוטם, וְלא בשל הצורה – שהרי מעולם לא ראיתי כמותו! – אלא בשל הצליל: היפּוֹ (הגוף עצמו) – פֹּה, והזנב – שם. ומאוחר יותר, עם תרגומם של החפצים לבני־אדם – כדמות גברית מזדקנת משנות השלושים: בעל־בשר, אך bien pris dans la taille, מלא חן – חרף סירבולו, אותו רקדן לא־צעיר ומנוסה, תמיד בפראק, אשר הנערות, משרק העיפו בו מבט, מעדיפות אותו על פני הקליל־שבקלילים או איש־הצבא. ואפילו יותר מזה – כמנצח! שחור־מבהיק, נינוח, ללא פנים, שהרי תמיד מפנה הוא את גבו – ומלא קסם. זקוף את הפסנתר – והרי לך מנצח! ולאחר שעזבנו הן את הרקדן והן את המנצח: הרי הפסנתר מסורבל רק בעמדך לידו, ומשקלו – כביר. אולם, אם תתרחק ממנו ותניח בינך לבינו את החלל החיוני לצליליו, אם תתן לו, כמו לכל חפץ גדול, את המקום שבו יוכל להיות הוא עצמו, יהיה הפסנתר חינני לא פחות משפירית במעופה. כאילו העיקו עליך ההרים והדרך היחידה לסלק אותם מעליך היא להתרחק מהם או לטפס עליהם. טפס על הפסנתר. טפס בידיך. כמו שהיתה מטפסת אמא.

כדי לתת, ולוּ מושג זעיר, על נגינתה – הנה שלושה מקרים. כאשר הגענו אתהּ, בשיאו של התקף השחפת הראשון שלה, לנֶרְבִי, ירד כבר הלילה ואי־אפשר היה לנגן. וכך נרדמנו, אסיה ואני, בלי לראות את הים, והיא – בלי לנסות את הפסנתר. אך השכם בבוקר – היא, שהיתה לגמרי חולה ובילתה את כל הנסיעה בשכיבה, קמה, ומייד התיישבה. כעבור דקות אחדות – נקישה בדלת. על הסף גבר כהה, שחור־שיער ומתקתק, במגבעת עגולה – “הרשו לי להציג את עצמי: ד''ר מאנג’יני. והיא, אם אינני טועה – סיניורה זו וזו, פאציינטית שלי לעתיד?” (השיחה התנהלה בצרפתית יגעה). – “עברתי בקרבת מקום ושמעתי את נגינתה. עלי להזהירה, שאם תמשיך בדרך זו, לא זו בלבד שתשרוף את עצמה, אלא עלולה היא להעלות באש את כל ה־Pension Russe שלכם…”, ובעונג בל־יתואר, כבר באיטלקית:…Geniale… Geniale. וכמובן, הוא אסר עליה לנגן לזמן ארוך.

המקרה השני – כבר בדרכנו חזרה לרוסיה, אל מותה. בעיר כלשהי, נדמה לי שבמינכן, – אך היא נהגה כך בכל מקום שאליו הגענו – לכשרק התרחצה מהדרך ומבלי להחליף בגדים אפילו, ניגשה מייד אל הפסנתר. והנה רואות אנו, אסיה ואני, ילד אחד, מבוגר מאתנו, כבן ארבע־עשרה לערך, ורוד־בהיר ומתנוצץ כולו בזהב־שיער, שהיה מתגלגל אליה עם כסאו, אליה: אל ידיה ואל הצלילים הרותחים מתחת להן, עד אשר לבסוף, בתנועה מגושמת, כאילו היה מנומנם לגמרי, נפל לרגליה עם כסאו, כלומר, בפשטות – נפל מתחת לפסנתר. אמא, שלא חשה דבר עד לאותו רגע, הבינה מייד הכל: בלי לחייך כלל עזרה לו להיחלץ, הניחה את ידה על ראשו, השהתה לרגע את היד וליטפה קמעה את מצחו, כאילו היתה קוראת בו (הבן אלכסנדר). עלי לומר, שאיש מן הנוכחים, ונכחו – כמו בכל מקום שהגענו אליו – כולם, לא פרץ בצחוק. (משום שהילד יכול היה – באותה פשטות – עם אותו פה פעור למחצה – ובאותו הכסא – ליפול על האח הבוערת, או אל תוך גוב אריות.) אסיה ואני ידענו מאז ומעולם שטפשי לצחוק כשהאחר נופל: הרי נפוליון – גם הוא נפל! (במקסימאליזם שלי הלכתי אפילו מעבר לזה: טפשי כשלא נופלים. הולך ולא נופל – הרי לך שוטה!) לעולם לא אשכח את אמי עם הילד הזר. היתה זו ההשתחוות העמוקה ביותר בכל ימי חיי.

– “אמא, (היה זה קייצה האחרון, החודש האחרון בקייץ האחרון) – מדוע אצלך יוצא ה־Warum כל כך שונה ואחר?” – “?Warum, Warum” – התבדחה אמא מאצל כריה. וכשהיא מוחה את החיוך מפניה: “הנה כאשר תגדלי ותתבונני סביבך ותשאלי את עצמך Warum הכל יצא – כפי שיצא, Warum כלום לא יצא, לא רק אצלך אלא גם אצל כל אלה שאותם אהבת, שאותם ניגנת – לא־כלום אצל איש מהם – רק אז תוכלי לנגן Warum. ובינתיים – השתדלי”.

האחרון – על סף המוות. יוני שנת 1906. עד מוסקבה לא הגענו, עצרנו בתחנת טארוסה. כל הדרך מיאלטה עד טארוסה נשאו את אמא. (“עליתי כנוסעת ואגיע כמטען” – התלוצצה.) נשאוה על כפיים אל עגלת־הצב. אולם היא לא הירשתה שישאוה אל הבית פנימה. התרוממה, ובדחותה כל תמיכה, חלפה על פנינו, הדמומים, ועברה את הצעדים המעטים מפתח־הבית ועד לפסנתר, שונה לבלי־הכר וענקית לאחר חודשים אחדים של שכיבה מאוזנת, עטויית שכמיית־דרכים בצבע בז', שכמיה שהזמינה לעצמה כדי שלא תצטרך להחליף חפתים. – “הבה נראה, אם אצלח עוד למשהו” – אמרה בבת־צחוק, ולעצמה בלבד. היא התיישבה. כולם עמדו. והנה מתחת לידיה שכבר נגמלו – אבל אינני רוצה עדיין לנקוב בשם היצירות, זהו עדיין סודנו המשותף, שלי ושלה.

היתה זו נגינתה האחרונה. מילותיה האחרונות באותו אגף חדש, בנוי עץ אורן צעיר, עומד באפלולית־‏צילו של אותו יסמין עצמו, היו:

– צר לי רק על המוסיקה והשמש.

לאחר מותה של אמא הפסקתי לנגן. לא הפסקתי אלא צמצמתי בהדרגה לאין. באו עדיין מורות. אולם אותם קטעים שניגנתי לפניה, היו האחרונים. לא הרחקתי לכת מעבר למה שהישגתי אתה. השתדלתי בפניה מתוך פחד וכדי לשמחה. לא היה לי כבר את מי לשמח בנגינתי – כולם היו אדישים, או נכון יותר: היא היתה היחידה שחוסר השתדלותי היה בו כדי לגרום לה סבל – והפחד, הפחד נעלם עם ההכרה, שמשם היא רואה (אותי, את כולי) טוב יותר… שהיא סולחת לי – על עצמי – כמות שאני?

מורותי בבתי־ספרי הרבים נהגו בתחילה להשמיע אנקות־התפעלות, במהרה הפסיקו, ואחר־כך כבר נאנקו אנקות אחרות. ואילו אני צמצמתי את נגינתי לאין בשתיקה ובהתמדה. כך גם הים הנסוג משאיר אחריו בורות, תחילה עמוקים, אחר־כך מתרדדים, ולבסוף רק לחים במקצת. הבורות המוסיקליים האלה – עקבות הים הגדול של אמא – נשארו בי לעולם.

אילו הוסיפה אמא לחיות הייתי בוודאי מסיימת את הקונסרבטוריון ונעשית פסנתרנית לא־רעה – כי היו הנתונים לכך. אך היה דבר־מה אחר – אשר הוכתב מלמעלה ואשר אין להשוותו למוסיקה, והוא שהעמיד אותה במקומה הנאות בתוכי – מוסיקליות כללית וכשרונות “בולטים” (וכה מעטים!).

ישנם כוחות, שבילדה מעין זו לא תוכל לגבור עליהם אפילו אם כזאת.