רוברט בלוך המתמחה בסיפורי אימים שהמפורסם ביניהם הינו, ללא ספק, “פסיכו”, על פיו הוסרט סרטו הנודע של אלפרד היצ’קוק. הסיפור שלפנינו עוסק בברנש שנופלת לידיו מצלמה מיוחדת במינה, בתופעות הלוואי הבלתי צפויות הנגרמות עקב השימוש בה, וכן (כרגיל אצל בלוך) במספר לא מבוטל של גוויות…
* * *
למרות האינפלציה, עדיין אפשר לרכוש צרות בשווי של מיליונים, תמורת עשרה דולר בלבד. זהו הסכום ששילם צ’רלי רנדל עבור המצלמה – וחשב שעשה עסק טוב.
היה זה אחד מאותם דגמים, שבהם התמונה מפותחת באופן מיידי בתוך המצלמה, וכיון שמחירה בחנות היה כארבעים דולר (כולל מס), נראה היה שאמנם עשה עסקה טובה למדי. בתוך הקופסה היו אפילו כמה נוריות הבזק – כנראה היה כבר בעל המצלמה המקורי ממש מוכן לצלם תמונות אחדות. אולם המתים אינם מדברים, וגם אינם כה להוטים לצילום; וכך קיבל רנדל את המצלמה תמורת הדולרים שלו, במכירה הפומבית שנוהלה על ידי המוציא לפועל של הצוואה.
רנדל לא הכיר את המוציא לפועל. הוא פשוט חלף במכוניתו על פני הבית כאשר הבחין במודעה. הוא גם לא הכיר את המנוח, אך לפי סוג הפריטים שהוצגו למכירה, הוא היה ללא ספק, משוגע אמיתי לנוסטלגיה. היו שם ערימות של ספרים עתיקים וכתבי עת ישנים, אך לא ניתן היה למצוא שם מציאות טובות באמת כגון מערכת־סטריאו או מקלטי טלוויזיה צבעוניים ניידים. הפריט החדש היחיד היה אותה מצלמה, והמחיר – מציאה של ממש.
הדבר הראשון שעשה צ’רלי רנדל כשהגיע לביתו היה לצלם את באץ'.
באץ' היה כלב רועים גרמני גדול, אותו החזיק רנדל קשור בשרשרת ארוכה, שאיפשרה לו להסתובב בחצר, אך למרות זאת הרבו השכנים להתלונן. הם לא הבינו מדוע לא יכול רנדל להסתפק בכלב קטן יותר; הם הרי לא ידעו במה עסק רנדל, ומה הצפין במרתפו. מה שאנשים אינם יודעים לא יוכל להזיק. באץ' מנע מהם את האפשרות לדעת, שכן אילו ניסו לגלות משהו היו נפגעים די מהר, כי באץ' היה כלב שמירה אמיתי.
אפילו רנדל עצמו לא בטח בו יתר על המידה, אך הוא רצה לבחון את המצלמה ובאץ' היה האובייקט הקרוב ביותר, בעצם – היחידי. רנדל חי בגפו ולא עודד ביקורי אורחים, אפילו לא בענייני עסקים; הוא ביכר לבצע את עסקיו הרחק מהבית. בכל אופן, הוא קרא את ההוראות שעל גבי אריזת המצלמה, הוביל את באץ' אל מעבר לדלת המטבח, התקין את הפלאש, וצילם.
פשוט וקל. כששלף את סרט הצילום, החלה התמונה להופיע. תחילה מטושטשת במקצת ואחר כך בהירה וחדה יותר; הצבעים שהופיעו יצרו תצלום מושלם.
רנדל רצה לנסות לצלם תמונה נוספת אך השעה כבר היתה מאוחרת, ומוצאי שבת תמיד היה לילו הגדול, ועל כן ירד אל המרתף, הוציא את הסחורה ונשא אותה אל המכונית דרך הכניסה האחורית של המוסך. אחר כך התגלח, התלבש, האכיל את באץ', נעל אותו בתוך הבית ויצא.
הכל הלך למישרין באותו ערב ומצב רוחו היה מרומם למדי, כאשר נהג חזרה לביתו בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר – עד שפתח את דלת הכניסה, ובאץ' התנפל עליו וניסה להורגו.
אלמלא שמע את הנהימה, לפני שהכלב זינק אל צווארו, היה זה לבטח סופו. אך הוא הצליח לקפוץ לאחור ולטרוק את הדלת בזמן. הוא שמע את באץ' נוהם בזעם ושורט את הדלת בצפרניו. לא היה שום טעם לנסות לפתוח את הדלת בשנית, לכן פנה רנדל לאחור והקיף את הבית על קצות אצבעותיו, מאזין לכל רחש כדי לוודא שבאץ' נמצא עדיין בחזית.
הוא פתח בעדינות את הדלת האחורית וחמק פנימה. הוא הדליק את האור במטבח, ותוך שתי שניות פרץ הכלב מכיוון דלת הכניסה. עיניו היו אדומות וריר מוגלתי נזל מבין מלתעותיו הפעורות בעת ששעט פנימה.
רנדל נרתע לאחור וטרק את הדלת במהירות לפני שהכלב זינק לקראתו.
הוא עמד בחוץ, בוהה בדלת שהזדעזעה מעוצמת החבטה של הכלב. נשמעה יללה צורמת, אחר כך קול חבטה, ואז – שקט.
רנדל המתין בציפיה להסתערות נוספת, אך לא שמע דבר, אפילו קולות נשימתו של באץ' לא נשמעו. הוא ניגש אל חלון המטבח כדי להציץ פנימה.
באץ' שכב על הרצפה ליד הדלת. מבט אחד הספיק כדי לקבוע את מצבו; מלתעותיו מעלות הקצף נחו ברפיון ללא ניע, עיניו מזוגגות ובבית החזה לא נראו כל תנועות נשימה. הכלב מת.
רנדל עמל קשה כדי לגרור את הפגר אל המוסך, אך לא היה לו מקום אחר לשים אותו, עד שיוכל להתקשר למשרדי אגודת צער־בעלי־חיים ביום שני. הוא אפילו חשב, שאולי יסלק את הגוויה בעצמו כבר למחרת היום.
מכל מקום, זה קלקל לו את שארית הלילה, וכשחזר הביתה מזג לעצמו כמה כוסות משקה גדושות לפני שהלך לישון. למרות זאת התקשה להרדם. צחוק הגורל. רגע אחד הרגיש את עצמו בפסגת העולם, וכעבור רגע, אילולא היה זריז דיו – היה מת. ועכשיו – הכלב היה מת. כל מה שנותר לו ממנו היתה התמונה. גם זה נראה לו מצחיק – העובדה שצילם את באץ' שעות ספורות לפני שזה התנפל עליו. הוא תמה מה בעצם קרה; כל הסימנים העידו על כך שהכלב לקה בכלבת. בדיעבד, שם לב לכך, שבאץ' לא נגע כלל במזון או במים. רנדל שמע פעם משהו על כך, שכלבים חולי כלבת אינם שותים מים.
ביום ראשון אחר־הצהרים גרר את הפגר אל המחצבה והשליכו שם. אחר כך נרגע קמעה, ומששב הביתה שוב השתפרה הרגשתו…
עד שראה את המכונית.
היה זה קאדילאק גדול, ובתוכו, מאחורי ההגה, ישב גבר גדול ועישן סיגר גדול. רנדל ראה את הקאדילאק, דרך חלון הבית, מייד כשזה נכנס לחצר. הוא ראה אותו נעצר וחונה. הגבר הגדול הציץ בפיסת נייר, כאילו הוא מוודא את הכתובת, ואז יצא מן המכונית ופנה לעבר הבית.
רנדל לא בזבז אף רגע. הוא נעל את דלת המרתף, לפני שהפעמון צלצל. כשחזר אל אולם הכניסה, היה האקדח בכיסו. היתה אמנם שרשרת בטחון על דלת הכניסה, אך לא היה טעם להסתכן.
הפעמון צלצל שוב.
הוא פתח את הדלת קמעה, עד כמה שאפשרה השרשרת המתוחה, והאיש הגדול חייך לעברו.
“מר רנדל?” שאל. “מר צ’רלס רנדל?”
“נכון.”
“הייתי מעוניין לדבר אתך. מותר להכנס?”
רנדל כמעט ושאל אותו אם יש בידיו צו־חיפוש, אך לפני שפצה את פיו המשיך האיש –
“שמי פרנק למליי,” אמר. “אני המוציא לפועל של הצוואה.”
“מה?”
“צוואת דזמונד. היית במכירה הפומבית. אתמול, לא?”
רנדל לטש עיניו באיש הגדול, מנסה לראות מה מסתתר מאחורי חיוכו. “מנין אתה יודע?”
“הנה הצ’ק. שמך וכתובתך רשומים כאן. אם רק תרשה לי להסביר – –”
זה נשמע סביר. רנדל שחרר את השרשרת ואפשר לו להכנס פנימה. הוא הוביל אותו לחדר האורחים והתיישב.
“או קיי,” אמר. “מה בפיך?”
“אני מבין, שרכשת מצלמה במכירה הפומבית. האם זה נכון?”
“נכון.”
“ובכן, חוששני שנפלה טעות קטנה. אחת ממזכירותי העתיקה את רשימת הפריטים שנועדו למכירה, יחד עם רשימה אחרת של פריטים, שהושארו עבור היורשים. משום מה, שגתה ורשמה את המצלמה ברשימה הלא־נכונה. היא אינה מוצעת למכירה.”
“אני כבר קניתי אותה.”
“אכן, זה מה שעשית, ותמורת עשרה דולר.” למליי החזיק בצ’ק, עודו מחייך. “כעת אני מעוניין לקנותה בחזרה. תמורת עשרים דולר.”
“בשום אופן לא. זוהי מצלמה חדשה ומחירה בחנות מגיע לכל הפחות לארבעים דולר.”
“בסדר. אם כך תקבל ארבעים.”
האיש הגדול השיב מהר מדי, ורנדל הריח, שישנו כאן איזשהו מילכוד.
“לא מעוניין,” אמר.
“חמישים?”
“שכח מזה.”
בחדר שררה קרירות נעימה, ולמרות זאת ביצבצו אגלי זיעה על מצחו של למליי. “תראה, מר רנדל, איני אוהב לשחק משחקים – –”
“גם אני לא.” רנדל הביט בזיעתו. “אז תפסיק עם הסיפורים, וספר לי מה כל כך מיוחד במצלמה הזאת.”
“לא כלום,” אמר למליי, “אך היה זה אחד הדברים האחרונים שקנה דזמונד, והיורשים רוצים בה מסיבות סנטימנטליות. קיבלתי הבוקר מברק מבואנוס־איירס –”
“רגע, רגע –” אמר רנדל. “מיהו דזמונד?”
“אני מצטער”, השיב למליי. “דזמונד הגדול. קוסם גדול. פרש מהופעות לפני שנים. שני בניו המשיכו בדרכו. הם עורכים מסע הופעות בדרום אמריקה. טסו הביתה ללוויה וחזרו כדי להשלים את התחייבויותיהם, אך קודם לטיסתם חזרה עברו על רכושו של אביהם וסייעו בהכנת הרשימות. הוא צבר פריטים רבים, אותם אסף כתחביב במשך השנים, והם אינם רוצים לפזר את האוסף.”
“שטויות,” אמר רנדל. “במצלמה יש משהו מיוחד, לא כן? תחבולה כלשהי ללהטוטי קסמים?”
“גם אם נכונה השערתך, לא נאמר לי דבר בנושא”. למליי הוציא ממחטה וניגב את מצחו. “הבט, אני רק מבצע את ההוראות. אתה יכול לקנות לך מצלמה זהה לחלוטין לזאת בכל חנות ואפילו לצאת נשכר מכל העניין. אתן לך מאה דולר, וזוהי הצעתי האחרונה.”
“בשום פנים ואופן לא”, עמד רנדל על דעתו.
“אבל האחים דזמונד – –”
“אמור להם להתקשר אתי כשיגיעו.”
למליי נאנח. “בסדר, הם מסיימים את מסעם בעוד ימים מספר. הבטח לי, שתחזיק במצלמה ולא תמכור אותה לאיש עד אשר תשמע מהם.”
“אל דאגה”, חייך רנדל. “אשמור עליה היטב.”
ובכך נגמר הענין. בעצם – כמעט כך.
רנדל עמד ליד החלון, מתבונן בלמליי הצועד לעבר מכוניתו, כאשר נעור בו הדחף הפתאומי. אולי, אם יצלם כמה תמונות נוספות, יגלה את התחבולה המסתורית.
הוא הוציא את המצלמה ממגירת השולחן, מיקד אותה על האיש הגדול שהתיישב על יד ההגה, וצילם אותו בדיוק לפני שהמכונית זזה. אז שלף את הסרט והמתין לפיתוח התצלום; והנה הופיעה בתמונה דמותו של למליי, ישוב בתוך הקאדילק, גדול כמו בחיים.
רנדל בחן את התצלום מקרוב, כשהוא מחפש דבר־מה שנראה בלתי רגיל, אך כל מה שראה היתה תמונה רגילה לגמרי.
אך הרי חייב היה להיות איזה ‘קונץ’, איזו סיבה לכך, שלמליי והיורשים רצו במצלמה. יהיה עליו לצלם כמה צילומים נוספים בהקדם, ואם זה לא יעזור – הצעד הבא יהיה לפרק את המצלמה.
בינתיים חיכתה לו עבודתו. הוא החזיר את המצלמה למגירה והתכונן לצאת לסיבוב הלילי שלו.
ליל שבת תמיד טוב לעסקות גדולות, כי רבים מלקוחותיו של רנדל צצו החוצה, במצוד אחד סוף שבוע ‘מרומם’.
הוא עדיין שכב במיטה בבוקר למחרת, כאשר הגיעה ג’וסי לבצע את הנקיון השבועי. רנדל פתח לה את הדלת, הכין לעצמו ארוחת בוקר, התלבש והתגלח. אחר כך ירד אל המרתף, ובדק את המלאי. היה מחסור ב’עשב', ועל כן עלה וטילפן לגונזאלס, קבע עמו פגישה לשעה תשע וסידר קנייה.
אחרי הצהריים נכנס הביתה ומצא את ג’וסי גועה בבכי תוך כדי ניקוי השטיח.
“היי,” אמר. “מה קורה אתך?”
היא הנידה בראשה והמשיכה להתייפח.
“כבי את שואב־האבק הארור,” אמר. “הנה, קחי ממחטה.”
הוא המתין עד שקנחה את אפה. “או קיי, כך טוב יותר. עכשיו שבי וספרי לי מה אוכל אותך.”
ג’וסי הנידה ראשה בשלילה, “זה לא קשור אליך, מר רנדל. סתם עניין אישי, זה הכל.”
ג’וסי היתה אשה טובה, לא חכמה במיוחד אך חרוצה, ושרתה אותו מזה שנים. באמת לא היה לו נעים לראותה במצב כזה.
“בואי,” אמר. “שפכי את ליבך בפני.”
מה ששפכה נשמע כמעין ‘אופרת סבון’ – בן אחד גנב מכונית, השני ברח עם איזו כנופייה, והברנש שעמו בילתה את הלילה נמלט ביחד עם כספה, אותו חסכה כדי לשלם בעד תיקוני מכונית.
“הרגעי,” שח לה רנדל. “הילדים כבר גדולים דיים כדי להיות אחראים למעשיהם – ואל לך להאשים את עצמך בגללם. ובנוגע לברנש שהסתלק – ההפסד כולו שלו. התעודדי, יש עוד רבים כמוהו.”
ג’וסי נענעה בראשה. “אין טעם לחפש גבר אחר, לא עוד. הילדים הלכו, הכסף הלך, הכאב נשאר. אני אשאר לבד.”
“עוד יהיה לך מישהו, חכי ותראי.”
“אני סתם עוזרת זקנה. אף אחד לא מתייחס אלי.” ג’וסי נראתה כמוכנה לפרוץ שוב בבכי.
באותו רגע צץ הרעיון במוחו. הוא ניגש לשולחן, והוציא את המצלמה.
ג’וסי לטשה בו את עיניה. “מה אתה עושה?”
“שבי במנוחה. אני רוצה לצלם אותך.”
“אותי? כמו שאני נראית עכשיו?”
“כן,” השיב רנדל בעודו מכוון את המצלמה. “תצלומים אינם משקרים. את אישה נאה ואני אראה לך זאת. עכשיו אל תזוזי.” הוא לחץ על הכפתור. “זהו זה.”
הוא שלף את התצלום והניחו על השולחן. התמונה הופיעה בהדרגה על הנייר.
“הנה תראי במו עיניך.” הוא הראה לה את התמונה. “אין לך שום בעייה, האמיני לי.”
“אולי,” ג’וסי נראתה כמפקפקת, אך לפחות לא התייפחה עוד.
רנדל חייך אליה חיוך רחב. “עכשיו הפסיקי להשתטות, ותגמרי עם העסק.”
“מייד.” היא החלה לנקות שוב את השטיח והוא ירד למטה אל המרתף.
כאשר חזר ועלה ירדה החשיכה, וג’וסי הלכה. רנדל ניגש אל דלת הכניסה לראות אם הגיע העיתון.
הוא לקח אתו את העיתון למטבח, כדי לקרוא בו בעת ארוחת־הערב. אחרי שהכין לעצמו קצת סלט ושעועית, נטל את הצלחת והתיישב אל השולחן; הוא פרש את העיתון והביט בעמוד הראשון. ואז בא ההלם.
עורך דין נהרג בתאונה
פרנק מ. למליי, 47, עורך דין, נפצע פצעי מוות בשבת אחרי הצהריים, כאשר מכוניתו התנגשה חזיתית בקיר בטון בדרך סט' קוליי מס' 4125. לפי דוח המשטרה, תקלה בהגה הוציאה את המכונית מכלל שליטה. חוקר מקרי המוות הודיע שהמוות נגרם כתוצאה מ…
רנדל לא היה מסוגל להמשיך לקרוא, וגם לא לאכול.
הוא עדיין היה המום, כשנסע לפגישתו עם גונזלס. הוא גמר איכשהו את העסקה, אך מחשבותיו נדדו חזרה אל הפגישה מיום האתמול. למליי נהרג בוודאי מייד אחרי שעזב את הבית, כי דרך קוליי נמצאה במרחק של כקילומטר.
היתה זו תאונה, כמובן – כפי שהודיעה המשטרה.
אך היה משהו בצורה שבה ארע הדבר, שהטריד את מנוחתו של רנדל.
הוא לא ידע מהו הדבר עד ששב הביתה. שני מקרי מוות בזה אחר זה. ראשית הכלב ואחר כך למליי. אך הרי זה פשוט צירוף מיקרים; אין כל מכנה משותף ביניהם – או שמא בכל זאת יש? ואז נזכר בתמונות. הוא צילם את הכלב והוא צילם את עורך הדין; והיום הרי צילם גם את ג’וסי –
הוא יצא מהמכונית, ומשנכנס הביתה שמע את צלצול הטלפון.
עוד לפני שהרים את השפורפרת כבר חש ברע, כאילו ידע מראש מה יבשר לו הקול, קולו החנוק של אירה, בנה הצעיר של ג’וסי.
“אמא מתה. חזרתי בלילה והיא שכבה על הרצפה באמבטיה; בלעה בקבוק שלם של כדורים אדומים שהרופא נתן לה בשביל לישון –”
השיחה המשיכה לקלוח ורנדל יכול היה לשמוע את קולו שלו אומר את כל הדברים הנכונים; אומר לילד שהיא היתה בסדר כשעזבה את הבית, ושאם יש משהו שהוא יכול לעשות עבורו –
הוא ידע מה עליו לעשות, כמובן. כאשר ניתק הילד, לבסוף, את השיחה, רץ רנדל אל החדר, הדליק את האור ונטל את תמונתה של ג’וסי, שהיתה מונחת על גבי השולחן.
היא נראתה שם, בברור ובצבעים טבעיים, כשהיא יושבת על הכיסא ליד השולחן. והנה, על השולחן שלידה, היה מונח דבר מה שאיש מהם לא הבחין בו בשעת הצילום.
בקבוק פלסטי קטן, מלא בכדורים אדומים.
רנדל מצמץ בעיניו ובהה בשולחן. הוא לא ראה עליו שום בקבוק עכשיו; וגם לא היה שם שום בקבוק בשעה שצילם את ג’וסי.
אך הבקבוק היה בתמונה.
הוא חיטט במגירה עד שמצא את יתר התמונות שצילם – אלו של למליי ושל הכלב. האם התמונות היו אותות אזהרה? האם הן חזו כיצד יבוא המוות?
במקרה של ג’וסי היו אלה הכדורים. לפתע תפס שבתצלום של למליי נראה האיש כשהוא יושב בתוך המכונית שהרגה אותו. אך מה בנוגע לבאץ'? בתמונה לא נראה דבר מלבד הכלב עצמו.
אז נזכר רנדל שהכלבת היא מחלה הנגרמת על ידי נגיף שאי אפשר לראותו. הנגיפים אמנם לא נראו, אך הם היו בתמונה – בכלב, בעתידו. אם כן, בכל זאת היתה תחבולת קסמים כלשהי במצלמה; אבל איזו?
עוד לפני שהספיק לגעת במצלמה, נשמעו דפיקות בדלת הכניסה. הוא הטיל את התמונות בחפזה אל תוך המגירה, סגר אותה ומיהר לכיוון הדלת.
דרך עינית ההצצה שבדלת, ראה את הזר שעמד בחוץ; מין צעיר מגונדר בג’ינס. הוא היה בעל שיער חום בהיר, מסופר קצר למדי, מגודל זקנקן ונראה בלתי מזיק; אך לעולם אין לדעת.
רנדל פתח את הדלת מבלי להוריד את השרשרת, רק כדי להעיף מבט יסודי יותר באורח, והגנדרן הצעיר הביט בו בחשד.
“צ’רלס רנדל?” אמר.
“כן.”
“אני מילטון דזמונד.”
דזמונד – זה היה שמו של הקוסם. זהו וודאי אחד מבניו.
“אנא, מר רנדל, אני חייב לשוחח אתך –”
רנדל שחרר את השרשרת ופתח את הדלת. הוא הוביל את דזמונד הצעיר אל החדר והתיישב מאחורי השולחן.
“הקדמת” אמר. “לא חשבתי שתחזור מדרום אמריקה לפני סוף השבוע.”
דזמונד מצמץ בעיניו. “אם כן, אתה יודע?”
“למליי סיפר לי. איפה אחיך?”
“מייק נשאר להופעה האחרונה. אחרי שלא שמע דבר מלמליי במשך סוף־השבוע, הוא אמר לי לתפוס מטוס ולברר מה קרה.”
“אם קראת עתונים, אתה כבר יודע מה קרה.”
“כן.” דזמונד הביט בו. “אבל איך קרה הדבר?”
רנדל משך בכתפיו. “תאונה. הוא היה בסדר כשיצא מכאן.”
“אם כך, הוא הספיק להפגש איתך.”
“שוחחנו.”
“על מה?”
“בוא נפסיק את ההתחמקויות,” אמר רנדל. “הוא הציע הצעות, ואני סרבתי. המצלמה כאן במגירה.”
“לא צילמת עדיין שום צילומים, לא כן?”
“מה זה משנה?”
“שום דבר.” אך מילט דזמונד נראה מודאג. “הענין הוא, אחי ואני רוצים במצלמה ואנו מוכנים לשלם.”
“כמה?”
“כל סכום סביר. חמש מאות דולר.”
רנדל חש ברעד של התרגשות בעמוד שדרתו. הוא צדק בהשערותיו. אך כשדיבר העמיד פנים כמופתע: “עבור מצלמה ששווה ארבעים דולר?”
“אני בטוח, שמר למליי סיפר לך מדוע אנחנו מעוניינים – זוהי הרכישה האחרונה של אבא עבור האוסף שלו – זהו ענין סנטימנטלי – –”
“אל תעבוד עלי,” אמר רנדל. “חייב להיות עוד משהו בשביל סכום כזה.”
דזמונד קימט את מצחו. “כל מה שמייק ואני יודעים הוא, שאבא התעסק בקסמים.”
“וודאי. למליי סיפר לי שהוא היה קוסם.”
“לא. אינני מתכוון ללהטי במה למיניהם. תחביבו היה תופעות על־טבעיות.”
“הוא האמין בהן?”
“בתחילה לא. בהיותו קוסם, חשף מעשי תרמית ומיסטיקה מזויפת. אך ככל שהתעמק בנושא הלך והשתכנע, שאכן קיימים כוחות פסיכיים. היה איש אחד – אפילו את שמו אינני יודע – שאבא עבד יחד עימו. הוא טען שבכוחו לחזות את העתיד.”
“מגיד עתידות?”
“יותר מזה. הוא האמין בכוחות השולטים בחיינו, ואשר המדע מסרב להכיר בהם. לדבריו, כאשר מגידי עתידות, אסטרולוגים או רואי־נולד בהשפעת היפנוזה, מצליחים לחזות תחזיות מדויקות ונכונות, טוענים תמיד שזה רק ניחוש או צירוף מיקרים. הוא חש, שאם יודגמו כוחות אלה באמצעות מתקן מכני כלשהו, יהווה הדבר הוכחה מוצקה לקיומם. הוא מת מהתקף לב תוך כדי עבודתו על פיתוח המתקן, מספר שבועות לפני שאבא נפטר. במכתבו האחרון אלינו, כתב אבא שיש משהו חשוב להראות לנו כשנחזור.”
“המצלמה?”
“אינני יודע. אולי זה רק ניחוש, אבל מייק סבור –” דזמונד הפסיק את דבריו ולקח נשימה עמוקה. “אתן לך אלף דולר,” אמר.
“עבור משהו שעלול להתגלות כאחיזת עיניים?” חייך רנדל.
“אקח את הסיכון.” דזמונד שלח את ידו לכיס, אך רנדל נענע בראשו.
“תן לי לשקול את הדבר.”
“אבל, מר רנדל –”
“אתה לן בבית אביך בקליירמונט? או קיי, אני מניח שאתקשר אתך הלילה.”
“האם לא תוכל לעשות זאת מוקדם יותר?”
“הלילה.” רנדל קם וליווה את אורחו אל הדלת ואז עקב אחריו עד שנכנס למכוניתו. דזמונד חייך, אך רנדל עמד וחיכה.
ברגע שדזמונד התניע את מנוע המכונית והחל לנסוע, נעלם חיוכו; פניו המזוקנות קפאו בהעוויה של זעם ותסכול.
רנדל פנה לאחור. טוב עשה שהמתין – אי אפשר היה לטעות בקשר להבעת פניו של דזמונד. הצעיר נראה נרגש, כנראה מאשים את עצמו על שפלט כל מה שידע על המצלמה, ותמה מה עומד רנדל לעשות.
ובכן, רנדל עצמו לא ידע מה לעשות. אלף דולר היו אלף דולר. אך מצד שני מצלמה היכולה לחזות את מותך…
מידע כזה עשוי להיות בעל ערך לאנשים המתאימים; זקנים, חולי סרטן עשירים, חולי־לב – הם ירצו לדעת. נניח, שיימצא רופא שיפענח את התמונות עבורם ויוכל לקבוע אם יחלימו ממחלתם או שהניתוח לא יושיע להם? השמועה על רופא כזה תתפשט מהר, וזה יהיה שווה הרבה יותר מאלף דולר – למי שיחזיק בכוח כזה.
לאותה מסקנה, הרהר רנדל, הגיעו גם האחים דזמונד, ועל כן אין זה מפליא, שכה השתוקקו להשיג את המצלמה. ההבעה על פרצופו של דזמונד היתה רצחנית.
רצחנית.
פניו של רנדל קדרו, כאשר עלה הרעיון במוחו. נניח שיילך אל דזמונד הלילה ויאמר לו שהעסקה מבוטלת, עד היכן יילך הצעיר המטורזן במגמה להשיג את מבוקשו?
היתה דרך בטוחה אחת לגלות זאת.
רנדל ניגש אל השולחן, הוציא את המצלמה ונשאה אל חדר השינה. הוא נעמד לפני המראה הגדולה שבדלת חדר האמבטיה, ממקד אותה על בבואתו שלו.
הוא היסס, מודע לתחושת המתיחות שגאתה וגעשה בקרבו; ידיו רעדו. האם באמת רצה לדעת את עתידו?
אך לא היתה לו כל ברירה. רנדל קפא על מקומו ואז לחץ על כפתור. הוא שלף את הסרט וניגש עם התצלום אל החלון. לאור השמש עקב בדריכות אחר התמונה המתפתחת.
הוא ראה את עצמו בברור, עומד לפני המראה, אוחז במצלמה.
לרגע חש שאימתו שוככת – עד אשר תפש שפיתוח התמונה עדיין נמשך. לפתע הופיעה בבואה נוספת מאחורי גבו; בבואה מטושטשת של אדם שצולם תוך כדי תנועה. רנדל בהה בשיער החום, בזקנקן המטופח וזיהה את מילט דזמונד. מילט דזמונד – הבעה רצחנית שפוכה על פניו וסכין בידו המורמת.
תמונות אינן מכזבות; חשדותיו התאמתו. מילט דזמונד התכוון להורגו.
אלא אם כן, כמובן, ימסור לו את המצלמה. למסור לו דבר העשוי להיות שווה הון – אולי מיליון?
“בשום אופן לא.” מלמל רנדל – –
הוא החל לתכנן את דרך פעולתו וגיחך לעצמו.
אותו לילה נהג במכוניתו אל בית דזמונד שבקליירמונט. הוא נקש על הדלת. מילט הזמינו פנימה.
“אתה כאן לבדך?” שאל רנדל.
“כמובן.” פניו של דזמונד הביעו הרגשת הקלה כאשר הבחין בשקית החומה, שרנדל החזיק בידו עטויית־הכפפה.
“הבאת את המצלמה?” אמר. “בוא ונראה אותה.”
רנדל הניד בראשו, “קודם את הכסף.”
דזמונד חייך ושלח ידו אל עבר כיסו, ואז שלף רנדל אקדח מן השקית החומה, וירה בו הישר בליבו.
היתה זו עבודה נקיה, לא היה כל סיכוי להחטיא ממרחק של מטר, ומשתיק הקול פעל כשורה. הדממה לא הופרה אפילו על ידי חבטת הנפילה, כי רנדל הספיק לתפוס את הגופה לפני שנפלה.
הוא נשא את הגופה חזרה אל מכוניתו שחנתה בשדרה; תא המטען היה פתוח ומוכן מראש. הבתים הסמוכים היו חשוכים – רנדל בדק זאת קודם לכן – ובתוך פחות מדקה הוטענה הגופה והמכונית זזה.
הדרך עד למחצבה, אשר בה השליך את באץ', היתה ארוכה והנסיעה, הפעם, נמשכה זמן רב עוד יותר. אך לרנדל היתה זו הזדמנות להרגע ולבחון את השטח לפני שנכנס אל תוך המחצבה, כדי לגלגל מטה את גוויתו של דזמונד. היה זה מאמץ לא קל לרדת במורד התלול אך קשה שבעתיים היה לכסות את הגופה באבנים.
כשסיים, טיפס שוב למעלה, נסע בהילוך אחורי לאורך השביל המבודד, ואז נטל מגרפה שהיתה מוכנה לצורך זה במושב האחורי, נכנס בשנית למחצבה וגירף בקפדנות את עקבות המכונית ואת עקבות נעליו.
עבודה נקייה וחשיבה מסודרת – זו היתה תשובתו, ורנדל נהג בשלווה חזרה לביתו. הוא לגם לגימה הגונה של וויסקי לפני שנרדם כתינוק.
לא היתה זו סתם מליצה, כי במובן מסויים הוא אכן היה תינוק – הרי זה עתה נולד מחדש. תמונה או לא תמונה, קסמים או לא קסמים, בכל מקרה לא היה לו עכשיו ממה לפחד. מילט דזמונד היה מחוסל, והוא היה בריא ושלם.
בבוקר המחרת ניהל כמה שיחות בטלפון, סיכם כמה עיסקות עם לקוחות שאותם הזניח אמש, אחר כך הטמין את הסחורה מתחת לשטיחוני המכונית ונסע לעבודתו.
עסקות לאור היום היו כרוכות תמיד בסיכון־יתר, ועל כן גם נמשכו הרבה יותר זמן. הלילה כבר ירד, כאשר סיים רנדל את עבודתו ושב הביתה. הוא שכח את הפרשה במשך היום, וכעת היה מוכן לשקול את הצעד הבא.
ראשית בדק את המצלמה והתמונות. הן היו מונחות במקומן במגרה, ורנדל הביאן אל חדר השינה ופזרן על המיטה, כך שיכול היה לראות את כולן בעת ובעונה אחת. זה תמיד עוזר, כשסוחר יודע בדיוק מה הוא עומד למכור – והרי זו היתה עשויה להיות המכירה הגדולה ביותר שביצע מעודו.
אם יצליח ליצור קשר עם הרופא המתאים, יוכל לשכוח את עסקיו הנוכחיים. לא עוד טרדות ותגרות, לא עוד סיכונים, לא עוד הרבה שעות ומעט כסף. הוא החל לחשוב על הרופאים שהכיר, שוקל אל מי מהם לפנות בראשונה, ואיך להציע את העיסקה.
כאן יהיו התמונות לעזרו – הן הדוגמאות שלו, ההוכחות. בעודו מתבונן בהן, החל לתכנן את מהלך השכנוע.
ראשית באץ', כמובן. אחר כך למליי במכונית – ואז ג’וסי ובקבוקון התרופות. הוא יראה את התמונות לרופא ויתן לו לבדוק אותן בעצמו. באשר לכלב, יוכל להסתמך רק על עדותו שלו, אך בנוגע ללמליי ולג’וסי – יוכל להסתייע בעיתונים.
מבטו של רנדל נח על התמונה האחרונה, והוא שקע במחשבות. את התמונה הזאת לא יראה, כי היא עלולה לפוצץ את כל העסק. הרי מילט דזמונד לא הרג אותו – כלומר המצלמה לא צדקה תמיד. בעצם, מוטב לא להזכיר כלל את דזמונד ואף לא לחזור על כל הדיבורים בדבר כוחות הקסמים.
ואולי היו אלה באמת סתם דיבורים. כלבים לוקים בכלבת, אנשים נהרגים בתאונות דרכים, או מתאבדים בעזרת גלולות. העובדה שהתמונות צולמו לפני כן היתה יכולה להיות עדיין בגדר צרוף מקרים. זה מוכרח היה להיות צרוף מקרים, שכן מה שהראתה התמונה האחרונה לא התרחש מעולם במציאות; זה גם לא יתרחש לעולם, אלא אם מילט דזמונד יקום לתחייה, יטפס ממעמקי המחצבה ויבוא אליו לכאן עם סכין שלופה בידו.
רנדל בהה שוב בתמונה האחרונה, רואה את עצמו לפני הראי עם המצלמה בידו, בעוד מילט דזמונד נראה במעורפל מאחוריו, מוכן להכות בכל רגע.
המצלמה אינה מכזבת לעולם, והנה היא כיזבה בנוגע אליו.
מדוע?
הוא אחז במצלמה וקרב אותה אל האור. שוב התלבט אם לפתוח אותה ולפרקה כדי לגלות מה בתוכה; הרי חייב להיות שם משהו. אך הוא חשש שמא יקלקל אותה או שלא יצליח להרכיבה מחדש.
אך בכל זאת היה עליו לדעת. כשפים או להטים, היתה כאן תעלומה והוא היה זקוק לתשובה. אולי הצעד הראשון לפני כל פעולה קיצונית יהיה לצלם עוד תמונה אחת של עצמו, ולהשוותה עם הקודמת. אולי זה יתן לו רמז כלשהו. רנדל התקרב אל המראה, כשהוא ממקד את המצלמה על בבואתו.
באותו רגע נפתחה חרישית דלת חדר השינה ודמות אפלה הופיעה במהירות מאחורי גבו – דמותו של גבר חום־שיער ובעל זקן מטופח. בפניו היתה חימה שפוכה וסכין בידו הנטויה.
רנדל הספיק לזהות את מילט דזמונד ברגע בו ירדה הסכין.
לא ייתכן שמת יקום לתחייה.
זו היתה מחשבתו האחרונה של רנדל לפני שהוציא את נשמתו – והוא צדק, כמובן.
אך המצלמה איננה משקרת.
ואחיו של מילט דזמונד, מייק, היה תאום זהה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.