הרפואה בכלל – והפסיכיאטרית בפרט – זכו להתקפות רבות מכל הכיוונים, כולל מכיוון ספרות המד"ב. נלסון מנצל את גיבורו – הפסיכיאטר הדגול מנלי ג'. דיפרצ’ר – על מנת לנעוץ בגופה המעונה של הפסיכיאטריה עוד אי־אלו חיצי לעג מורעלים.
* * *
“אינני יודע כיצד להסביר זאת בדיוק, דוקטור,” פתח האיש הצעיר. הוא החליק לאחור את שערו השחור שהבהיק כפני תקליט, ומצמץ בעיני התינוק הכחולות שלו. “נראה לי שזה ההיפך מתסביך רדיפה.”
ד"ר מנלי ג'. דיפרצ’ר היה אדם נמוך ורציני שעשה לו למנהג שלא להפגין לעולם את הפתעתו למשמע דברים הנאמרים באזניו. “ההיפך מתסביך רדיפה!” אמר כשהוא מניח לאחת מגבותיו להתרומם קמעה. “למה אתה מתכוון באומרך – ההיפך מתסביך רדיפה, מר מקפרלן?”
“ובכן, דבר ראשון – אני נמצא כל הזמן תחת הרושם שאני עוקב אחרי מישהו.” מקפרלן ישב בנחת בכסא הנוח הגדול ידיו מקופלות, לחייו הורודות מבהיקות וכולו דוגמה ומופת לבריאות ושלווה. ד"ר דיפרצ’ר התנועע בכסאו בחוסר מנוחה.
“אתה מתכוון שמישהו עוקב אחריך, האין זאת?” תיקן הדוקטור.
“לא, לא. אני מתכוון לכך, שכאשר אני הולך ברחוב, אני נתקף לפתע בהרגשה שמישהו הולך לפני. מישהו שאחריו אני הולך, שאחריו אני עוקב. לעיתים קרובות אני אפילו מתחיל לרוץ כדי להשיגו! יתרה מזאת – בעצם, אף פעם אין שם איש. זאת הרגשה בלתי נוחה עד מאד. מאד לא נוחה. אני שונא לרוץ.”
ד"ר דיפרצ’ר השתעשע בעפרון. “אני מבין. היש עוד תופעות לוואי?”
“ובכן, אני נמצא כל הזמן תחת הרושם שאנשים מסויימים… טוב, זה באמת טפשי…”
“זה בסדר גמור,” המהם ד“ר דיפרצ’ר. ''הרגש את עצמך חופשי לספר לי כל דבר.”
“טוב, אז אני נמצא כל הזמן תחת הרושם שאנשים מסויימים קושרים קשר להיטיב עמי. שהם מנסים להיות אדיבים ונדיבים אלי. אינני יודע בדיוק מיהם, או מדוע הם מאחלים לי כל כך הרבה טוב, אבל… כל זה נשמע פנטסטי מאד, נכון?”
היה זה יום ארוך ומייגע עבור ד"ר דיפרצ’ר. איכשהו הוא לא חש כל רצון לשמוע אודות סימפטומים נוספים. הוא העסיק את עצמו בשארית השעה שנותרה לו בהשגת רקע אינפורמטיבי על הבחור. מקפרלן היה בן שלושים ושתיים, נשוי באושר, בעל ילדות נורמלית ובריאה, בעל מקצוע בתחום תיקוני טלוויזיה, ללא כל כאבים גופניים, ללא חלומות זוועה, ללא הרגלי שתייה. ללא הורים גרושים, ללא דאגות פרנסה. פשוט – רקע נורמלי לחלוטין.
“אז קבענו ליום שלישי בשעה עשר, או קיי?” הוא חייך, כשהוא מנחה את מקפרלן לעבר הדלת.
בשעה עשר דקות לעשר ביום שלישי, הביט ד"ר דיפרצ’ר ביומן הפגישות שלו ועיווה את פרצופו. טוב, ייתכן שהוא לא יופיע. דברים כאלה ארעו לעיתים קרובות. אין ספק שהוא קיווה שזאת תהיה אחת מאותן הפעמים. ההיפך מתסביך הרדיפה! באמת! האיש הזה בטח מ… הוא עצר את עצמך במהירות כמעט ואמר מטורף. באותו רגע נשמע צלצול פעמון הדלת ומקפרלן חייך חיוך רחב ולחץ את ידו.
“יפה, יפה,” אמר דיפרצ’ר בחביבות שנראתה רדודה מעט. “יש התפתחויות חדשות כלשהן!”
''נראה לי שהמצב הולך ומחמיר" זרח מקפרלן. “הענין הזה של המעקב שלי אחרי מישהו, אני מתכוון. אין ספק. אתמול צעדתי, לכל הפחות עשרה קילומטרים!” ד"ר דיפרצ’ר נשען לאחור בכורסתו שמצידו השני של השולחן.
“טוב, נניח שאתה מתחיל עכשיו לספר לי פרטים נוספים על כך. את כל הפרטים על כך. כל דבר שעולה בדעתך.”
“מה פירוש ‘כל דבר שעולה בדעתך’, דוקטור?”
“פשוט התחל לפטפט על משהו – על כל מה שעולה על דעתך.”
“אינני בטוח שאני מבין. התוכל להסביר לי למה אתה מתכוון, דוקטור? פשוט בעזרת הדגמה.”
הדוקטור הרשה לעצמך גיחוך קל.
“ובכן, למעשה זה פשוט מאוד… ובכך… למשל, בדיוק עכשיו אני מהרהר בכך שפעם גנבתי קצת כסף מארנקה של אמי… עכשיו אני חושב על אישתי, מה אקנה לה לכבוד יום הולדתה…” הדוקטור הביט מעלה בתקווה. “אתה מבין? משהו דומה לזה.”
“משהו דומה למה? עדיין אינני מבין בדיוק.” אך פניו של מקפרלן לא הביעו חוסר הבנה, אלא נכונות ופתיחות להקשיב. “התוכל לתת לי עוד שתים־שלוש דוגמאות? כן, זה מעניין מאוד.”
הדוקטור מצא את עצמו מעלה לפניו תמונות חסרות קשר שנשכחו למחצה מזכרונו. צווארונו ועניבתו היו שמוטים הצידה. “…ובכן, אישתי – היא שולטת עלי לגמרי… תמיד הייתי פגיע ורגיש לעובדה, שעיני פוזלות במקצת… לעולם לא אשכח אותה פעם, בעלית הגג, בחברת הנערה הקטנה שמעבר לרחוב… הייתי רק בן אחת־עשרה, כמדומני…” הוא הפסיק את שטף דיבורו בחוסר רצון מופגן, מחה את עיניו והביט בשעונו.
הוא שמע את מקפרלן אומר, “אני חש הרבה יותר טוב. אז קבענו ליום שלישי בשעה עשר?”
ביום השלישי שלאחר מכן, החליט ד"ר דיפרצ’ר לנקוט בטון מעשי וקשוח.
“להבא לא תהיינה שטויות נוספות מן הסוג שהיו בפגישותנו ביום שלישי שעבר,” הבטיח לעצמו. אך לא היתה לו כל סיבה לדאוג. מקפרלן נראה שקט ומוטרד. הוא נשא עימו קופסת קרטון גדולה אותה הניח בזהירות על הרצפה לפני שהתיישב בכסאו. הדוקטור הטריד אותו במספר שאלות מקדמיות.
“חוששני שאני מתחיל להתקף בהלוצינציות, דוקטור,” אמר מקפרלן לאחר דקת דומיה.
במחשבתו, חיכך ד"ר דיפרצ’ר את ידיו בהנאה. הוא חזר לטפל בטרמינולוגיה הישנה והמוכרת. עתה חש עצמו הרבה יותר נוח.
"אה, הלוצינציות!''
“למעשה, אין אלה בדיוק הלוצינציות, דוקטור. אפשר, בעצם, לומר, שאלה הן ההיפך מהלוצינציות.”
ד"ר דיפרצ’ר הרים את עיניו לרגע. החיוך שהאיר את פניו נמחק. מקפרלן המשיך:
“אתמול בלילה, למשל. היה לי חלום בלהות. חלמתי שציפור גדולה ומכוערת יושבת על גבי המערכת הסטראופונית שלי ומחכה שאתעורר. היה זה מראה מחליא – גוף שמן ונפוח ומקור ענק, שהיה מעוקל כלפי מעלה כמו קצה של חכת דייגים. עיניים שטופות דם ששקיות שחורות מתחתיהן, ואוזניים, – דוקטור – אוזניים! השמעת אי פעם על ציפור בעלת אוזניים? אוזניים קטנות, מתנפנפות, משהו שמזכיר את אזניו של הקוקר־ספנייל. טוב, נו, אז התעוררתי וליבי הולם בקרבי, ומה אתה חושב ראך עיני? על גבי המערכת הסטריאופונית שלי באמת עמדה ציפור גדולה, שמנה, מכוערת ובעלת אוזניים.”
ד"ר דיפרצ’ר הזדקף שוב. בעיה פשוטה של אי־יכולת להבחין בין מציאות לדמיון. בעיה מסורתית, קלאסית כמעט.
“ציפור אמיתית על גבי המערכת הסטריאופונית?” שאל ברכות, “בעלת עינים שטופות דם?”
“כן,” השיב מקפרלן. “אני יודע שזה נשמע טפשי. אני יודע שקשה להאמין בכך.”
“הו, לא. לגמרי לא. סוג זה של עיוותים בראיה הינר שכיח למדי,” חייך הדוקטור בהנאה. “אין מה לדאוג כלל…”
מקפרלן הפסיקו בכך ששלח ידו והרים את קופסת הקרטון והניחה על גבי השולחן. “אינך מבין, דוקטור,” אמר. “קדימה, פתח את הקופסה.”
הדוקטור הביט לרגע במקפרלן ואחר כך בקופסת הקרטון האפורה שהיתה מנוקבת כולה לצורך הספקת אויר פנימה, וקשורה מכל עבריה בחוט עבה. הדוקטור חתך את החוטים שמסביב כלאחר יד וקיפל כלפי מעלה את הדופן העליונה של הקופסה. הוא התכופף והציץ פנימה – ואז נעתקה נשימתו. עינים נפוחות ושטופות דם הציצו לעברו. אוזניים מתנפנפות, מקור הפוך. ציפור מגעילה למראה.
“קוראים לו לאפייט,” אמר מקפרלן כשהוא משליך אל תוך הקופסה פירורי לחם אחדים, אשר נבלעו בקול רעשני ומחליא. “אפשר לחבב אותו די בקלות אחרי זמן מה, האין זאת?”
לאחר שעזב מקפרלן את המשרד יחד עם ההלוצינציה שלו, ישב הדוקטור מספר דקות כשהוא שקוע במחשבות עמוקות. הוא חש בסחרחורת קלה והיה מטושטש לחלוטין, כאילו סיים זה עתה נסיעה ברכבת השדים־שביריד הסמוך.
ייתכן, שאני באמת עד לצמיחתה של פסיכוזה מסוג חדש לגמרי, מלמל לעצמו. דברים משעשעים מאוד קורים היום בעולמנו. הוא ראה את עצמו בעיני רוחו ניצב בפני ‘הקונגרס הפסיכיאטרי האמריקני’ ונושא הרצאה בנושא – "התעוררותה של פסיכוזה חדשה''. לתופעה החדשה היו סימפטומים שנראו הפוכים לאלה של הפראנויה – לכך יכנה אותה “נארפויה”. בסתר ליבו קיווה שכמה מעמיתיו למקצוע יתעקשו לכנותה על שם מגלה התופעה – “דיפרצ’רומניה”. הוא ייעשה מפורסם! שמן יקשר קשר בל יינתק לזה של פרויד לפתע חלפה במוחו מחשבה מפחידה: ונניח שהמקפרלן הזה מעמיד פנים? זיוף!!! בשם אלהים. הוא חייב לוודא זאת! הוא התקשר במהירות אל מזכירתו, גברת ארמסטרונג, והורה לה לבטל את כל הפגישות שנועדו לאותו יום. לאחר מכן שלח את ידו, נטל את כובעו ונמלט מן הבנין.
שלושה ימים מאוחר יותר צלצל הטלפון במשרדו של ד"ר דיפרצ’ר. גברת ארמסטרונג הרימה את השפורפרת. על קו היתה גברת דיפרצ’ר.
“לא, הוא אינו נמצא כאן,” השיבה גברת ארמסטרונג. בעצם, מזה שלושה ימים הוא אינו יושב כאן. הוא עובר כאן רק כדי לחטוף את הדואר שלו, ומסתלק מייד אחר־כך."
“איני יודעת מה קרה לבן־אדם הזה,” זעזע קולה של גברת דיפרצ’ר את האפרכסת. “הוא נעדר מן הבית חצי־לילות וחוזר הביתה סחוט לחלוטין. מה, לדעתך, הוא רושם שם בפנקס הקטן שלו?”
“למען האמת, אני מודאגת למדי בגללו,” השיבה גברת ארמסטרונג. “הוא נראה נורא עצבני וממהר כל הזמן.”
“אתה נראה גרוע, דוקטור,” אמר מקפרלן בפגישתם הבאה, כעבור שבוע. היתה זו הפעם הראשונה מזה שבוע ימים שהדוקטור ישב מאחורי מכתבתו. רגליו דאבו. בגניבה, מתחת למכתבתו, חלץ הדוקטור את נעלי הגומי שלו, כדי להקל את הלחץ מכפות רגליו הדוויות.
“אל תדאג לי,” אמר הדוקטור בקול נרגז. “מה שלומך אתה?” אצבעותיו של הדוקטור התעוותו. הוא ירד במשקל באופן ניכר ופניו היו חוורות וכחושות.
“אני חושב שמצבי הולך ומשתפר,” הודיע מקפרלן חגיגית. “בזמן האחרון אני נתון תחת הרושם שמישהו עוקב אחרי.”
“שטויות!” גער בו ד"ר דיפרצ’ר בעצבנות. “זה רק בדימיונך.” הוא צמצם את עיניו והביט במקפרלן. לו רק יכול היה להיות בטוח שמקפרלן זה איננו זייפן. עד עתה לא הצליח למצוא כל סימן לכך שהוא משקר. אחרי ככלות הכל, הדחף הפתאומי שלו למהר ולהשיג עוברי אורח ברחובות הכרך נראה אמיתי ומשכנע, מקפרלן היה זוקף לפתע את ראשו, מזרז את צעדיו ויוצא במהירות. צריך להמשיך רק עוד קצת במלאכת העיקוב, אמר לעצמו הדוקטור. הוא עצם את עיניו לרגע ושיחזר את לוח הפעילות שלו במשך השבוע שחלף. המעקבים הכלל־עירוניים הארוכים הללו, שבמהלכם כמעט ואיבד את מקפרלן כתריסר פעמים. ההמתנות הארוכות־ארוכות בפתחי מסעדות ובארים תוך כדי ציפיה למקפרלן, שיצא וימשיך בדרכו. “אני חייב להמשיך להתאמץ עד אשר תהיינה ברשותי כל העובדות.” הרהר. אך הוא היה מודאג במקצת, הן בשל המשקל שאיבד והן בשל הצלצולים המוזרים באוזניו – צלצולים אותם החל לשמוע רק לאחרונה…
בסוף שעת הפגישה, יצא מקפרלן מן המשרד על קצות אצבעותיו. ד"ר דיפרצ’ר נחר לו בשלווה מאחורי מכתבתו.
במועד הפגישה הבאה של מקפרלן, קבלה את פניו גברת ארמסטרונג בפתח המשרד. “הדוקטור אינו נמצא כאן,” הודיעה לו. “הוא לקח לעצמו חופשה למשך כשלושה חודשים. יתכן שאפילו למשך שנה.”
“הו, אני מצטער לשמוע זאת,” אמר לה מקפרלן. “הוא אמנם נראה עייף וסחוט בפגישתנו האחרונה. היכן הוא נמצא כרגע? בנופש?”
“למעשה, הוא נמצא כרגע בבית החולים במארווד.”
הבעת פנים מוזרה ונבוכה עלתה על פניו של מקפרלן ועיניו התמקדו בנקודה רחוקה בחלל האויר. לאחר מספר רקות חייך לעבר המזכירה.
“זה עתה חשתי משהו מצחיק מאוד,” אמר לה. “אני חש לפתע שהבראתי לחלוטין. לפתע פתאום, בדיוק ברגע שסיפרת לי על הקורות את ד”ר דיפרצ’ר."
מלאכתם של רופאי בית החולים במארווד לא הוקלה עליהם על ידי ד"ר דיפרצ’ר.
“פשוט ספר לנו כל דבר העולה על דעתך,” האיצו בו. עיניו של ד"ר דיפרצ’ר היו מזוגגות ונפשו סערה בקרבו.
“אני חייב לעקוב אחריו, אני אומר לכם! אסור לי להניח לו לצאת מטווח ראייתי. אף לא לרגע קט. יש לו ציפור בעלת עיניים נפוחות ואוזניים מתנפנפות.”
“מעניין מאוד. מעניין מאוד!” התלחשו הדוקטורים בינם לבין עצמם. מנידים בראשם באורח מדעי.
''משהו חדש לחלוטין!"
“דומה מאוד לתסביך הרדיפה, האין זאת? בכיוון הפוך!”
“נראה כאילו הוא נמצא תחת הרושם שהוא עוקב אחרי מישהו מוזר, לא כן?”
“כפי הנראה חוזים אנו עתה בהתעוררותה של פסיכוזה מסוג חדש לחלוטין. אני מציע שנעקוב אחריו בקפדנות.”
וכאן הרחיק אחר הדוקטורים לכת והציע הצעה נוספת: להניח לד"ר דיפרצ’ר להסתובב ברחובות העיר כרצונו – כל עוד שומרים עליו (בתורנות, כמובן) כל אותו זמן המעולים ברופאי בית החולים – כך שאפשר יהיה לרשום בקפדנות את כל מעשיו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.