נצרת, 18 בפברואר.

במחצית הדרך בין חיפה לבין נצרת מתמשך רכס־הרים נמוּך, שגובהו כחמש מאוֹת רגל מעל פני־הים. הוּא מכוּסה חוּרשוֹת נחמדוֹת, וּמוֹרדוֹתיו מוֹבילים לעמקים יפי־נוֹף. הרכס מתמשך כמעט במישרין לצפוֹן ולדרוֹם, וחוצץ בין עמק־יזרעאל לבין שפלת עכוֹ. בקצהוּ הדרוֹמי הוּא מסתיים במקוּטע, ויחד עם רכס־הכרמל שממוּלוֹ הוּא יוֹצר גיא, אשר בוֹ מוביל נחל־הקישון את מימיו אל הים. לפני כשבוּע ימים, ביום־חוֹרף קוֹדר ושטוּף גשמי־זעף עשיתי דרכי אל מעברוֹתיו של נהר זה. לא בלב קל עשיתי זאת, שכן היה הנהר גוֹאה מחמת הגשמים הכבדים שירדוּ לאחרונה, והתעבוּרה אל פנים הארץ הוּפרעה מאוֹד. ספק היה עמי אם נוּכל לצלוֹח נהר זה, שהיה כמעט יבש בקיץ, בלי לטבוֹל במימיו כהלכה. לפיכך ביקשתי מחברי, כי ייכנס אחרי בזהירות אל תוֹך הזרם הצהוֹב והגוֹעש, ואף־על־פי שהגיעו המים עד לגוֹבה האוּכף, הצליחוּ הסוּסים לחצוֹת אוֹתוֹ בלי למעוֹד. משיצאנוּ מן המים, דהרנוּ אל תוֹך חוּרשוֹת האלונים. השמש שבה וּפרצה מבינוֹת לעננים, ואנוּ החלטנוּ להמשיך בחיפוֹּשינוּ אחר מערות מסוּימות, אשר שמען הגיע אל אוֹזנינוּ.

לאחר שסרנוּ ימינה מדרך המלך לנצרת, רכבנוּ בשביל כמחצית השעה, עד שהגענוּ אל הכפר שיח’־אבריק. היה זה ציבוּר עלוּב של בקתוֹת־חומר מרוּפשוֹת, אשר במרופשת שבכוּלן התגורר השיח' של הכפר. לאחר דין־ודברים מייגע והבטחוֹת בדבר בקשיש נכבד הצלחנוּ להוֹציא מפיו הוֹדאה, כי אמנם יש מערוֹת בסביבה ואף שכנענוּ אוֹתוֹ לשמש לנוּ מוֹרה־דרך ולהובילנוּ אליהן. המערה הראשונה כוּנתה בפי הערבים “מערת הגיהינום”. הכניסה אליה הצדיקה כליל את שמה המבשר רעות. הייתה זוֹ מנהרה תלוּלה, שהשתפלה אל תוֹך מעמקי האדמה, וּפתחהּ רחב כרוֹחב גוּפוֹ של אדם. נאלצתי להחליק לתוֹכהּ, כשאני שוֹלח רגלי ראשוֹנה, ויצאתי בסוֹפה מכוּסה שכבת־בוֹץ מכף־רגל עד ראש. לאחר שצעדנוּ כפוּפים צעדים אחרים בחשכה, הגענוּ אל חדר אשר בוֹ יכולנוּ להזדקף. כאן הדלקנוּ אש בנרוֹת שבידינוּ והבטנוּ סביבנוּ. נסתבר כי היה זה הראשון בשוּרה של חדרים דוֹמים, שאחד מוֹביל אל חברוֹ. בכל חדר מצאנוּ מדפים לקברים חצוּבים בסלע. הפתחים לחדרים אלה היוּ מקוּשתים, והעמוּדים שלצדי הפתחים היוּ מעוּטרים במלאכת פיסוּל גסה ובציוּרים בצבע צהוֹב. עיקר העיטוּרים היוּ בדמוּת קשתוֹת, גלילות ומעגלים, והם התמשכוּ עד לתקרה. מידוֹתיו של כל אחד מהחדרים היוּ כעשר רגליים לאוֹרך ושש לרוֹחב, ובממוצע היוּ בכל חדר שלוֹשה קברים או מדפים לקברים: האחד לרוחב החדר, כשפניו אל הכניסה, ואחד מכל צד, ליד הקיר. ארונוֹת הקבורה היוּ מגוּלים, כאילוּ מעולם לא היוּ להם מכסים לכסוֹת על המתים.

הגּוּפוֹת היוּ חנוּטוֹת ועטוּפוֹת ביריעוֹת־בד, כפי שקראנוּ בכתבי־הקודש על דבר הקבוּרה, ובייחוד בדבריו של ישוּ המשיח, “איש איש לנצח ינוּח בתאוֹ הצר”, וכך ישכב באין מפריע עד אשר מקץ דורות רבים, תבואנה ידיים רשעוֹת, אשר “תגוֹלנה את האבן מעל פי המערה” ותשדוֹדנה את אשר בהּ. היוּ חדרים שפתחיהם היוּ סתוּמים כליל, וּלפיכך נפרץ פרץ בקיר הסלע שחצץ בין החדרים. לא הייתה בידי שהוּת מספקת כדי לבחון ולחקוֹר כהלכה אתר מעניין וּמיוּחד במינוֹ זה. עייף הייתי גם מן הנסיעה הארוּכה אל המקוֹם וגם מן הזחילה על גחוֹני, כדרך נחשים בבוֹץ ובזוּהמה. גם לא היה עמדי חבל, וכל העת הציקה לי המחשבה, שמא לא אוּכל למצוֹא דרכי בחזרה אל היציאה. מכל־מקוֹם, נכנסתי ויצאתי בחמישה־עשר חדרים שוֹנים, ואין ספק עמי כי כל היתר לא הכילו דברים אשר לא ראיתי באלה שכבר ביקרתי בהם. מכל־מקוֹם, לא הייתי האיש הראשוֹן שגילה אוֹתם, וזכוּת־ראשונים זוֹ מגיעה לקפטן קונדר, איש חיל־ההנדסה המלכותי שפעל בשירות הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל. השיח' סיפר לנוּ, כי פעם אחת בעבר שימש מוֹרה־דרך באתר זה לאדם מחוּץ־לארץ, ואמנם במערה השנייה שביקרנוּ מצאתי את האותיות .R.E, מצוּירות בצבע אדוֹם על הסלע. יש להניח כי במקוֹם זה אין להן משמעוּת אחרת אלא ראשי־התיבות של המלים Royal Engineers.

Conder C.R. & Kitchener H.H.: The Survey of Western Palestine. Vol.1. London 1881

המערה השנייה הייתה נוֹחה יוֹתר לבדיקה, אף־על־פי שלא הייתה מעניינת כקוֹדמתהּ. יכוֹלתי להלך בהּ זקוף־קוֹמה, אך לא מצאתי בהּ כל קישוּטים וגילוּפים. חדריה של מערה זוֹ היוּ גדוֹלים יוֹתר, אלא שלא מצאתי בהּ יוֹתר מחמישה או שישה חדרים. ארוֹנוֹת־הקבורה שבהּ היוּ גם הם עשויים אבן, אך רוּבם היוּ מנוּתצים. לעומת־זאת, עמוּדי־האבן העצוּמים, שתמכוּ את התקרה היוּ כאן יפים יוֹתר מאלה שבמערת הגיהינום. ייתכן כי תוֹכנהּ של מערה זוֹ הוּשחת יוֹתר, משוּם גודלו של הפתח, שהיה מרוּוח למדי, וּמשוּם סמיכותהּ למערה אחרת גדוֹלה מאוֹד, אשר שימשה, כפי־הנראה, מאז ימי הצלבנים, כמקוֹם־תפילה של נוֹצרים. על מדרוֹן ההר, לא הַרְחֵק ממערה זוֹ, מצאתי בסיס מחוּטב של עמוּד־שחם, ולידוֹ ארון־קבוּרה מאבן, עשׂוּי לתפארה.

במקוֹם שנחזוֹר לדרך העוֹלה לנצרת, פנינוּ והעפלנוּ אל פסגתו של ההר, אשר עליו ראינוּ מרחוֹק כמה וכמה אבני גזית גדוֹלוֹת, שהעידוּ על מציאוּתן של עתיקוֹת. כאן נתקלנוּ בחפֵרה שחפרוּ בני־המקוֹם, כנראה לפני זמן קצר בלבד. ואמנם אחר־כן סוּפר לנוּ, שרק לפני כשבוּע נטשו החוֹפרים את מלאכתם. מסתבר כי לעתים היוּ הערבים, בני־המקוֹם, מוצאים מערת־קבר חתוּמה ומנסים לפרוֹץ לתוֹכה כדי לחפשׂ בהּ מטמוֹן. לא היה טעם לנסוֹת וּלשכנע אותם כי אין אנוּ ציידי מטמוֹנים חבוּיים. כששאלנוּ אותם מה העלוּ בחפירתם, השיבו כי לא מצאו בהּ אלא בקבוּקי זכוּכית אדוּמה, וניפצוּ אוֹתם כדי לראות מה בתוֹכם. הם העלו גם שלוֹשה כדים; באחד מצאוּ אפר, בשני מצאוּ עפר, ואילוּ השלישי היה ריק. גם את שלוֹשת הכדים ניפצו. בדאבוֹן־לב שמעתי על השמדתן של עתיקוֹת אלה, לפני זמן קצר כל־כך. הפצרתי בהם כי אם ימצאוּ כאלה דברים בעתיד, שלא ישברו אוֹתם אלא יביאוּם אלי ויבוֹאוּ על שׂכרם. הם צחקוּ והבטיחוּ כי כן יעשוּ, אך יחד־עם־זאת אמרוּ, “אלה כל־כך עתיקים שאין הם שוים אפילו פרוּטה שחוּקה.” כפי הנראה הייתה מערה זוֹ חשוּבה למדי, אך מאחר שלא מצאוּ בהּ הערבים דבר, זוּלת בקבוּקי־זכוּכית וכדים, שבוּ וסתמוּ את הכניסה אליה, ואני נאלצתי לדחוֹת את בדיקתהּ לימים אחרים. על פסגת ההר מצאנוּ גם ארוֹנוֹת־אבן אחדים ומקוֹמוֹת־קבוּרה שנחצבוּ בסלע שעל הפסגה. ליד אחרים מן הארוֹנוֹת היוּ מוּנחים מכסי־האבן שלהם, וּבמקוֹם אחד ראיתי מכסה־אבן עצוּם, שמוֹנה רגליים אוֹרכוֹ, וּשתי רגליים וחצי רוֹחבוֹ. משבחנתי אוֹתוֹ מקרוֹב נסתבר לי, כי עדיין מכסה הוּא על שׂרידיו של האדם אשר נקבר תחתיו. סימנתי לעצמי את המקוֹם, שכן יש בדעתי לבוֹא ביוֹם מן הימים וּלסלק את המכסה בעזרת אבק־שׂריפה ולגלוֹת את אשר תחתיו.

אילוּלא צריך הייתי לצאת לדרכי כדי להגיע לנצרת בטרם לילה, כי אז הייתי ממשיך עוֹד לשוֹטט בין חוֹּרבוֹת אלה, אשר כוּנוּ בפי הערבים בשם זֶבְּדָה. אכן, ראוּיוֹת גם ראוּיוֹת עתיקוֹת אלה לבחינה מדוּקדקת. כפי־הנראה, הייתה כל פסגת ההר מנוּקבת במערוֹת קברים, אשר ייתכן כי רבוֹת מהן עדיין לא נפתחוּ. מערה כזוֹ נזדמנה לי בהמשך דרכי לנצרת, וּמשכה את תשוּמת־לבי. אבן עגוּלה ורבת־מידוֹת, לפחוֹת שתי רגליים קוֹטרהּ, נגללה אל פתחהּ החצוּב בסלע וחסמה אוֹתוֹ כליל. כל מאמציהם של התוֹשבים הערבים לעקוֹר אוֹתהּ ממקוֹמהּ, שניכרוּ היטב באבן, כפי הנראה עלוּ בתוֹהוֹ. היה צוֹרך במטען קטן של דינמיט כדי לסלק את המחסוֹם, אשר עמד בהצלחה כה רבה כנגד ערמוּמיוּתם של ברברים במשך דוֹרוֹת. היה בדעתי לבוֹא הנה ולהסיר את האבן, אלא שבאותו יוֹם שייחדתי לכך לא פסק הגשם מרדת אף לרגע, ואני נאלצתי לדחות את הדבר.

אין ספק כי חויה מרגשת היא להיוֹת הראשוֹן שנכנס לאחד הקברים העתיקים האלה של היהוּדים, אך יש לזכוֹר תמיד כי הדבר עלוּל להיתקל בקשיים מרוּבים, עקב חשדנותם וקנאתם של הערבים, תוֹשבי המקוֹם.

כל אדמת עמק־יזרעאל, אשר בשוּלי פתחוֹ נמצאוֹת החוּרבוֹת הללו, לרבוֹת חלק גדוֹל מן ההרים שמאחוֹריו, היא רכושה של חברת בנקאים סוּרים עשירה ביוֹתר, המפיקה ממנה הכנסה שנתית בשיעור מאתיים־אלף דולר. בנקאים סוּרים אלה הם גם אדוֹניהם של כחמשת־אלפים בני אנוֹש, המאכלסים כיוֹם שלוֹשים כפרים. עד־מהרה גיליתי כי אין כוֹח גדוֹל יוֹתר, העשׂוּי להביא את בני־המקוֹם לידי ציוּת מלא לדרישוֹתיך, מאשר הזכרת שמוֹ של סורסוק והשמעת רמז כי יש לי הכבוד להיוֹּת אחד ממכריו הטוֹבים. לא תמצא עריץ גדוֹל יוֹתר, השוֹלט שלטוֹן ללא־מצרים בחרוּיוֹתיהם ובחייהם של נתיניו, ממיליוֹנר עתיר־נכסים זה. הוּא עוֹד מוֹסיף וּמרחיב גבוּלוֹתיו משנה לשנה עד כי הגליל כוּלוֹ נתון בסכנת נפילה לידיו. מכל מקוֹם. חבל־ארץ זה החל מוֹשך באחרוֹנה תשומת לבם של זרים מבני חוּץ־לארץ, ולכן יש תקוה, כי לא ירחק היוֹם בוֹ יקוּמוּ לעריץ זה מתחרים, אשר ייטיבוּ ממנו לעשוֹת למען שיפוֹּר מצבם של הפלאחים, ולמען קידוּם עבודת־האדמה שלהם, כדי שתקטן תלוּתם במלוי־בריבית, המתעשרים כיוֹם על־ידי מציצת לשדם של אביוֹנים אלה.