חיפה, 12 בפברואר.

כשהקדשתי זמן די־הצוֹרך לבדיקה יסוֹדית של מוֹרדוֹתיו הסלעיים של צוּק־הכרמל, בסביבת המנזר הנוֹדע, גיליתי הרבה מקוֹמוֹת מעניינים ביוֹתר. היה ביניהם מקוֹם אחד מיוּחד במינוֹ, שנעלם כנראה מעיניהם של אנשי הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל. בריחוּק שני מילין וּמחצה מחיפה עוֹברת הדרך ליפוֹ, בין מרגלות צוּק־הכרמל לבין תל שגוֹבהוֹ כמאה רגל. תל זה שימש מרכזה של העיר הקדוּמה שִקמוֹנה, ואין ספק עמי שהוּא טוֹמן בחוּבוֹ שׂרידים מעניינים מאוֹד, שעדיין מקוה אני להקדיש זמן לחקירתם ביום מן הימים.

התל בוֹלט אל תוֹך הים, וּבשעת סערה מתנפצים הגלים אל הסלעים שלמרגלוֹתיו. על אחד הסלעים השטוּחים האלה מצאתי בריכת־מרחץ גדוֹלה ועגוּלה, שנחצבה בידי הרוֹמאים. היקפה כעשרים רגל, וממנה מתמשכת תעלה, שנחצבה בסלע, לצוֹרך זרימת מי־הים. מסביב לתל מפוּזרים שברים של עמוּדים, כוֹתרוֹת מגוּלפוֹת וּגוילי־שיש ממוֹרקים, אשר אחדים מן הקלים שבהם לקחתי עמי לביתי. אך יותר מכוֹל הלהיב את דמיוֹני ואת סקרנוּתי תוֹכנוֹ החבוּי של התל עצמו. מימינה של הדרך יש כמה וכמה מערות וּקברים חצובים בסלע, שבאחדים מהם מצוּיים שׂרידי ארוֹנוֹת־קבוּרה. על פני הסלעים החלקים ניכרים שׂרידיהן של מדרגוֹת עתיקוֹת־יוֹמין וחריצים חצוּבים לרוֹב, עדוּת לעבוֹדת ידוֹ של האדם בימי־קדם. לפני ימים אחרים, כשטיפסתי במדרוֹן התלוּל של צלע ההר, הגעתי לפתע אל משטח, שהיקפוֹ כעשרה אקרים והוא גבוה כמאתיים רגל מעל פני־הים. כוּלוֹ היה מכוּסה שׂרידים של חוֹרבוֹת עתיקוֹת. אין ספק עמי כי כאן עמד האזוֹר העליוֹן של שקמונה הקדוּמה, שהיה נשקף על נוֹפה הנהדר של שפלת החוֹף ועל העיר התחתית, זוֹ אשר עד־עתה סברוּ כי היא העיר כוּלהּ. עיר עלית זוֹ, שהשתבחה בצינת אוירהּ ובמיקוּמהּ, הייתה, כנראה, מקוֹם מוֹשבם של עשירי הקרת. מצאתי במקוֹם שברים רבים של עמוּדי שיש וכוֹתרוֹת מחוּטבוֹת, אשר בהן בלטוּ במיוּחד שתי אבני־רחיים עצוּמוֹת בגוֹדלן; האחת קוֹטרהּ כשמוֹנה רגליים ועוֹביהּ כשתי רגליים והאחרת קטנה ממנה, אך עוֹביה יותר משלוֹש רגליים. גם כאן היוּ קברים חצוּבים בסלע, לרבוֹת יסוֹדוֹת של חוֹמוֹת עתיקוֹת, מפליאוֹת בעוֹביין, וּבמקוֹמוֹת אחרים אף ניצבוּ קטעים של חוֹמה, שהגיעוּ לגוֹבה של חמש רגליים. אך המציאה המעניינת ביוֹתר שמצאתי הייתה פיסת־שיש משוּלשת ועליה חרוּתוֹת אוֹתיוֹת, כנראה בכתב סורי עתיק. אני יודע בוֹדאות כי אין זה כתב יוני, רוֹמי או עברי, אף־על־פי שבתחילה סבוּר הייתי כי האותיוֹת הן עבריוֹת. לרוֹע־המזל, היה זה שבר קטן מאבן גדוֹלה ולא נותרו בוֹ אלא סיפוֹת של מלים, כלומר: אותיות אחדות מתוֹך כתוֹבת שהכילה שוּרוֹת רבוֹת. כאן גיליתי גם בוֹר־מים גדוֹל בעל ארבעה פתחים עגוּלים, ומשירדתי לתוֹכוֹ מצאתי כי אוֹרכוֹ כשבעים רגל ותקרתוֹ נתמכת בארבעה עמוּדים, שנחצבוּ מתוֹך הסלע. קירוֹת הבוֹר, שהתנשאוּ לגוֹבה של עשׂריםּ רגל, היוּ מטויחים, ועל רצפתוֹ נערמה שכבה עבה של שברים ואבק, שבעטיו כמעט ונחנקתי.

כמהלך שעה דרוֹמה מכאן נמצא אתר רב־עניין, המכוּנה עמק הקדושים המעונים. אף־על־פי שאין מרבים לפקוֹד אוֹתוֹ, סבוּרני כי ראוי הוּא לעיון מיוּחד, לא רק בזכוּת התוֹפעוֹת הגיאוֹלוֹגיוֹת המוּפלאוֹת המייחדוֹת אוֹתוֹ ויופיוֹ של הנוֹף בסביבתוֹ, אלא בזכוּת הזיכרוֹנוֹת ההיסטוריים הקשוּרים בוֹ. בשלהי המאה השתים־עשרה נבחר האב בְּרוֹקָר כמשנה להגמוֹן של מסדר “הבתוּלה הברוּכה מרים מהר הכרמל”. בית קוֹדשוֹ של מסדר זה הוּקם עוֹד לפני־כן בכרמל, אך חברי המסדר התגוֹררוּ במקוֹמוֹת שוֹנים בגיאיוֹת הסמוּכים ולא היוּ מתקבצים למקוֹם אחד אלא לצוֹרכי תפילה. האב ברוקר הגה רעיוֹן שתכליתו לרכז את צאן מרעיתו במנזר אחד ולהטיל עליהם משמעת של חוקים וסדרי חיים.

בגיא זה, אשר זכה אחרי־כן לשם עמק הקדוֹשים המעוּנים, הקים האב ברוקר את המנזר הזה. כפי הנראה, משכו את לבו יופיוֹ של המקוֹם ושפע המעיינוֹת שפיכּוּ בוֹ. אחד המעיינוֹת נקרא על שם אליהוּ הנביא. המסוֹרת מספרת, כי תושבי המקוֹם התאוֹננוּ לפני אליהו בשעתו, על כי אין להם מים די־צוֹרכם, ואז שלח ידו אל אחד הסלעים, נגע בוֹ והגיר ממנו זרם מים, הקולח עד עצם היום הזה. מימיו בוֹקעים מתחת לסלע וזורמים בתוֹך תעלה קטנה, שנחצבה בוֹ, ולאחר ירדים אחדים הם נקוים בבריכה קטנה, כרוּיה בסלע, וּממנהּ הם גולשים אל תוֹך נקיק ארוֹך ובסוֹפוֹ־של־דבר מתפזרים ומשקים שוּרת בּוּסתנים קטנים של עצי תאנה, הדר ורימוֹן. בּוּסתנים אלה לחוּצים אל מרגלות ההרים המסוּלעים ומעוּבדים בידי שתיים־שלוֹש משפחוֹת דלות, המתגוררות במערות שבסביבה.

Thomson W.M.: The Land and the Book. London, Vol. 2 (1883).

לאחר שעברנו על פני המעיין הזה, מן הראוי לרדת מן הסוּס, שכן שׂוּמה עלינוּ ללכת על־פני סלע חלק בשביל הצר, המוֹביל אל הריסותיו של המנזר העתיק. בין ההריסוֹת מתנשׂאת חוֹמה עצוּמה, המשתרעת לרוחבו של הנקיק כוּלוֹ, ולעוֹמד מתחתיה דוֹמה היא לסכר ענק, אשר הסתיר, אל־נכוֹן, את המנזר מעיני הבריוֹת, כל־עוד הסתכלוּ בוֹ מלמטה. לעומת־זאת היה, כפי־הנראה, גלוּי לעין היטב מן ההרים שמעליו. לכל אוֹרך הדרך הייתי הוֹלך וּמתפעל משפע המאוּבנים אשר נקרוּ על דרכי. לצדי השביל, אשר נכבש על־ידי מדרך־רגליהם של בני דורות רבים, הופיעו שכבוֹת שכבוֹת של זמוֹרוֹת, ענפים ושׂיחים מאוּבנים משחר־הימים. צבעם היה לבן, מלבד מקוֹמוֹת אחדים, שהיוּ שחוֹרים ומפוּיחים. אך לרוֹב נשארה צוֹּרת הענפים שלימה להפליא, לרבוֹת הזמוֹרוֹת והעלוָה. לאחר שעברנוּ מתחת למסעדוֹ הבוֹלט של הקיר העצוּם, הגענו לפתע אל מרפסת פתוּחה, שהיוּ בהּ גפנים ועצי־פרי בצדהּ האחד, וּפתח של מערה גדוֹלה בצדה האחר. כל המבקש להיכנס למערה, לאחר שהשלים עם העוּבדה כי יתכסה פרעוֹשים למכביר – שכן כל מקוֹם שישבה בוֹ משפחה ערבית, משוּפע באלה – ימצא עצמו באוּלם רחב־ידיים, נתמך בעמוּדים מן הסלע, אשר לאוֹרך כל קירוֹתיו חצוּבים בסלע אבוּסים לסוּסים. ספרנו ארבעה־עשר אבוּסים, ומכך יכול הקוֹרא ללמוֹד על גוֹדלהּ של המערה. כפי הנראה, שימשה מערה זוֹ כמוצב קדומני של כוֹח־פרשים בימי הצלבנים. בהיוֹתה ממוּקמת במקוֹם מצוּין וסמוּך למדי אל שפלת השרוֹן, הרי שימשה נקוּדת־זינוּק מעוּלה להסתערות על אויב במפתיע. ירדנו מן המערה והלכנוּ לאוֹרכהּ של תעלת־מים חצוּבה בסלע, שנסתיימה באחד החדרים הקטנים של המנזר, שלא נהרס כליל. מאחוֹרי חדר זה מתנשׂא ההר כצוּק־סלע מאוּנך ובוֹ גוּמחוֹת ושקעיִם, אשר שימשוּ כנראה תאי־התבוֹדדוּת לנזירים. אין ספק, כי הצל הנעים של עצי־הפרי, יוֹפיוֹ של הנוֹף, מציאותם של המים ומשב הרוּח הקריר, הקלוּ במקצת את סבלוֹת חיי הפרישוּת והסיגוּף שקיבלו על עצמם.

אולם הגיע יוֹם אשר בוֹ הוּשׂם קץ נמהר לבדידוּתם השׁלֵוה. בשנת 1238 פשטו עליהם לפתע צבאות המוּסלמים, שחטוּ את כוּלם ולא הוֹתירוּ אף אחד שיספר את הסיפור הנוֹרא. מסתבר שאין עדוּיוֹת בכתב על המספר האמיתי של קוֹרבנוֹת אוֹתהּ התקפה, אך אין ספק כי היוּ הם רבים מאוֹד, משוּם שמנזר זה של סט. ברוקר הפך אז מקלט וּמחסה לנזירים מכל קצוֹת ארץ־ישׂראל, אשר נמלטוּ אליו מחמת נגישׂתם ואכזריוּתם של הערבים. הפוֹשטים המוּסלמים לא הסתפקוּ בהריגתם, אלא גררוּ את גוּפותיהם אל מעיין אליהוּ והשליכוּם אל תוֹך הבריכה המרוּבעת אשר תיארתי לעיל. לדבריו של נוֹצרי אדוּק, שסיפר את קוֹרוֹת המאורע העצוּב הזה, אסף המעיין את מימיו ונסתתם, וכשבאוּ נוֹצרים מעכוֹ, אשר הגיע לאוֹזנם שמע הטבח הנוֹרא, כדי לקבוֹר את בני־דתם, מצאוּהוּ יבש לחלוּטין. לאחר שהשלימו את מלאכתם העגוּמה, עמדו בתפילה וּביקשו שישוּבוּ המים לנבוֹע כמקוֹדם, ואמנם כן היה. רק סיימוּ תפילתם, חזר המעיין והגיר מימיו, ולא חדל עד עצם היוֹם הזה.

לאחר המאוֹרע העצוּב הזה גוֹרשוּ למעשה כל אנשי מסדר הכרמליים מארץ־ישׂראל. מנזרם, המנזר על שם סט. ברוקר, שהתקיים זמן קצר יחסית, הלך והתמוֹטט עד שנחרב כליל. יוֹתר מארבע מאות שנה עברו עד אשר שב המסדר ונאחז עוד הפעם בכרמל ובנה מנזר בקצה ההר הפונה אל הים. באותם ימים שכבש נפוליון את האזוֹר, שימש המנזר כבית־חולים לחיילים הצרפתיים שלו. בגלל נסיגתוֹ החפוּזה מארץ־ישׂראל נהרס המנזר, וכל הפצועים ששכבוּ בוֹ נרצחוּ בדם קר. לזכרם הוּקם גל־עד בגן הסמוּך למנזר של היוֹם. אך אין ספק, כי גם ציוּריוֹתוֹ וגם ערכו ההיסטורי של המנזר ההרוּס של סט. ברוקר, שאינוֹ זוֹכה לתשוּמת־לבם של תיירים ועוֹלי־רגל, מעניינים הרבה יוֹתר מהמנזר החדש, בן חמישים השנים, הניצב כיוֹם בריחוּק שני מילין מן האתר העתיק.

על פסגתוֹ של ההר המתנשׂא מעל חוֹּרבוֹתיו של מנזר סט. ברוקר, מצוּי שטח מישורי, המכוּנה בשם גנוֹ של אליהוּ, אוֹ שׂדה האבטיחים. בשטח זה מצוּיוֹת בשפע אבנים עגוּלוֹת, הדוֹמוֹת מאוֹד לפירוֹת מאוּבנים. מששוֹברים אבן כזוֹ מתגלה בתוכהּ מין מרקם ציוּרי, ששימש מקוֹר לאגדה המהלכת על אליהוּ הנביא. יוֹם אחד נקלע אליהוּ לאחד הבוּסתנים במקוֹם זה וביקש מבעליו שייתן לו מעט פרי. האיש, שלא רצה למלא את בקשתוֹ, טען כי אין אלה פירוֹת אלא אבנים. הנביא נתמלא זעם ואמר “אם כן, יהיה כל פריך אבן עד עולם”, וכן הדבר עד היוֹם הזה. מצאתי כמה וכמה אבנים הדוֹמוֹת כל כך לאבטיחים, עד כי הבינוֹתי היטב כיצד עלוּלה להתפשט בדיה כזו בקרב אוּכלוּסייה נבערת־מדעת.

המנזר על הכרמל

Anon.: The Picturesque Mediterranean, London 1890.