נצרת, 1 במאי.

לפני ימים אחדים שוֹחחתי עם נזיר פרנציסקני על סיכוּייה של דתוֹ ועל התעמוּלה שעוֹשׂה המסדר שלוֹ להפצת הדת באזוֹרים אלה. הוּא סיפר לי, כי תפוצתה של הדת תלוּיה הרבה בשיקוּמם של “מקוֹמוֹת קדוֹשים” וּבהגדלת החשיבוּת והפופולריוּת שלהם. האמצעי היעיל ביוֹתר להכנסת הכוֹפרים תחת כנפי הדת הנוֹצרית אינו אלא כסף במזוּמנים, וככל שגדלוֹת ההשקעות כן גדל מספר המוּמרים. כמובן הוּא לא ניסח זאת בשפה גלוּיה כל־כך, אבל ברוּר הוּא כי כל כפר בארץ עשׂוּי להפיק תוֹעלת כספית רבה מרגע שהוּא הוֹפך גוֹרם של משיכה דתית לתיירים וּלעוֹלי־רגל, ואין ספק שראוּי להשקיע כספים בבניין כנסיוֹת ומנזרים ולהביא תרבות למקוֹמוֹת נידחים, אשר בהם היוּ התוֹשבים עלוּלים להישאר בדלותם אלמלא קדוּשתו של המקוֹם, אשר מזלם הטוֹב אינה להם לגוּר בוֹ. אכן, העוֹני הוּא כה רב, עד כי קל להבין איך אפשר לפעמים להפיק תוֹעלת מניצול היריבוּת שבין האמוּנוֹת השוֹנוֹת; ואמנם, התוֹשבים המקוֹמיים עוֹברים, ברוֹב תבוּנה ופיקחוּת, מדת לדת, שעה שהם חשים כי יוּכלוּ להפיק תוֹעלת מכך. וכך אירע לפני זמן לא ארוֹך, כשקמו כמאה־ועשׂרים מתושבי הכפר כפר כנא, היוֹשב בריחוּק מילין אחרים מכאן והמירוּ את כנסייתם.

כפר כנא

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

הם היוּ ממאמיני הכנסייה היונית אוֹרתוֹדוֹכסית והפכו קתולים, וכפרס על עדוּת זוֹ לתבוּנתם הרוחנית מקימים כעת במקוֹם מנזר פרנציסקני. כבר היוֹם מפיק מכך כפר קטן זה רוחים ניכרים, שלא לדבר על הסיכוּי הברוּר שהוּא עתיד למשוֹך עולי־רגל, שיבוֹאוּ לבקר באתר היסטורי זה, לאחר שייודע להם כי האבוֹת הקדוֹשים יקבלוּ את פניהם שם. גם על הכנסייה היונית וגם על הכנסייה הקתוֹלית מקוּבלת המסוֹרת, כי כפר כנא הוּא המקוֹם אשר בוֹ התחולל הנס של הפיכת המים ליין – וכי אין הוּא אלא כנא הגלילית (הנזכרת בברית החדשה). הם אף יַראו לך את הבית אשר בוֹ נערכוּ הנישוּאין ואת כדי־המים העשויים אבן כדי להוֹכיח זאת. העוּבדה כי יש ספק גדוֹל אם אמנם כפרם הוּא באמת כנא הגלילית, אין לה כל השפעה כשמדובר באמוּנה דתית. אך לדעתי, חבל מאוֹד כי תושביו של הכפר כנא־אלג’ליל, המכוּנה בפי כול "חירבת כנא״, אינם יוֹדעים כי ייתכן מאוֹד שדוקא כפרם הוּא כנא האמיתית וכי יש להם "מקוֹם קדוש״, ששוֹויוֹ אלפי דולרים, אם ידעוּ איך לנצלוֹ כהלכה.

אין בדעתי להטריח את קוֹראי בציטטוֹת מדבר סקיוולף (משנת 1102), מדברי מרינוּס סנוטוס (במאה הארבע־עשרה), מדברי אנדריכוֹמיוּס ומדברי דה־ווג ודוקטוֹר רובינזון בתקוּפוֹת מאוחרות יוֹתר, כדי להוֹכיח כי אמנם כן הדבר. העוּבדה שרוב חוֹקרי הגיאוֹגרפיה בימינוּ מוֹדים בכך, יש בהּ כל הדרוּש לתוֹשבי חִ’רבת כנא ולאנשי הכנסייה היונית, אילוּ ביקשו להיפרע מיריביהם הקתוֹלים. הכנסייה הקתוֹלית זכתה להצלחה אחרת, בעת האחרונה, במקוֹם המכוּנה צָפוּרְיָה, היא צפורי העתיקה, המרוחקת כשלוֹשה מילין מחִ’רבת כנא, בכך שהחייתה שם "מקוֹם קדוש״, שנשכח לחלוטין. זכות־הראשונים על תגלית זאת מגיעה, כפי הנראה, להלנה הקדושה, שעלתה לרגל לארץ־ישׂראל במאה הרביעית. חסידוּתהּ הנלהבת, דמיוֹנהּ העשיר ומרצהּ הבלתי־נלאה, הם הם שהצמיחוּ את כל האתרים המסוֹרתיים הקשוּרים בחייו של ישוּ, המוֹשכים עוֹלי־רגל כה רבים לארץ הקוֹדש. אמנם, עד היוֹם הזה אין אנוּ יוֹדעים לפי איזוֹ סמכוּת החליטה הקדוֹשה כי בית מסוים בצפורי שבאוֹתם ימים נקראה דיוקסריאה – הוא הוא ביתם של יהוֹיכין וחנה, הוֹריה של הבתוּלה הקדוֹשה, וּמניין ידעה לזהוֹת בפרטי־פרטים את המקוֹם המדוּיק, אשר בוֹ זכתה הבתוּלה לברכתו של המלאך, די לנוּ אם נאמר, כי לגבי נפש אדוּקה ונעלה כשלהּ היוּ סימניו של המקוֹם כה משכנעים עד שעמדה וטבעה עליו את חוֹתם הקדושה, ואחרי כן הוּקמה עליו קתדרלה גדוֹלה. ברבוֹת־השנים הלך הבית הגדוֹל והתמוֹטט, ולמרבה הפלא נהפך המקוֹם למזבלה של הכפר, וּמתחת לערמוֹת הדוֹמן והאשפה, שנערמוּ שם ברבוֹת הימים, נקברו כמעט כל שׂרידיה של קתדרלה עתיקה זוֹ. רק הקשת המרכזית הגדוֹלה והקשתוֹת הקטנוֹת יוֹתר של האגפים עדיין יש בהן כדי להקנוֹת לתייר בן־זמננוּ מוּשׂג על גוֹדלוֹ ותפארתו הקדוּמים של הבניין.

מכל מקוֹם, בשנתיים האחרוֹנוֹת החליטוּ הפרנציסקנים לחפוֹר את העתיקוֹת במקוֹם כדי להחזיר ליוֹשנה את עטרת הקתדרלה העתיקה ולחדש את המוֹניטין שלהּ כמקוֹם קדוש. אין ספק כי כל הקתוֹלים הטוֹבים ימצאוּ עניין רב מאוֹד בביקוּר במקוֹם, אשר שם בירך המלאך את הבתוּלה ובו גרוּ הוריה, ובהצמדת שׂפתוֹתיהם אל האבנים הקדוּמוֹת, המקוּדשוֹת כל־כך. יתר־על־כן, נהירתם של עוֹלי־רגל למקוֹם זה תהיה בהּ ברכה משוּלשת. היא עשׂוּיה להכניס כסף לקוּפתם של הפרנציסקנים; היא תשמש אמצעי בדוּק להמרת דתם של התוֹשבים המקוֹמיים, שהיוּ מוּסלמים קנאים, אך כבר הפיקו כל כך הרבה תועלת מן הכסף שהוּשקע במקוֹם, עד כי רק הפחד והתאוה לתוֹספת בצע מונעים אותם מהמיר את דתם כבר מחר; ושלישית, יינתן לממשלה הצרפתית עוד מקוֹם קדוש לפרושׂ את חסוּתהּ עליו. אכן, הייצוּר של מקוֹמוֹת קדושים וההגנה עליהם הם הם המקנים בידי צרפת הרפוּבליקנית אמצעי להרחיב ולבסס את השפעתה באזוֹרים אלה.

צפורי

Thomson W.M.: The Land and the Book. London, Vol. 2 (1883).

מאחר שרציתי לראוֹת במוֹ־עיני את אשר כבר נעשה שם, החלטתי לרכב אל צָפוּרְיָה ומשם להגיע בכוֹחוֹת עצמי דרך החוּרשוֹת אל מפרץ עכוֹ, במקוֹם לחזוֹר אל החוֹף בדרך המקוּבלת. אגב חציית עמק־יזרעאל כשעברנו אצל כנא ואצל הכפר הנוצרי רינה, מקוֹם שם מצוּיה באר עתיקה ובה ארוֹן־אבן מחוּטב, חלפנו על־פני “מקוֹם קדוֹש” מוסלמי בשם משהד, שבוֹ מצוּי מסגד מוּסלמי בוֹלט לעין. לפי שתי המסוֹרוֹת, המוסלמית וגם הנוצרית, אתר זה הוּא מקוֹם־קבוּרתו של הנביא יוֹנה. מסוֹרת זוֹ מבוּססת על דברי התנ“ך, כי מוֹצאוֹ של הנביא מגת־חפר, ואומנם אתר זה מזוּהה עם משהד של ימינוּ. אין ספק כי רוֹב בתי־היראה המוּסלמים הללוּ, הם המייצגים המוֹדרניים של ה”במות", אשר על הקמתן נענשוּ היהוּדים הקדמונים כה רבוֹת. אכן, כפי־הנראה לא היוּ הבמות שוֹנוֹת מאוֹד מן “המקוֹמוֹת הקדושים” של ימינו.

כעבוֹר שעה כבר היינו דוֹהרים על־פני המדרון הירוֹק מדשא, שעליו עמדוּ בקתוֹת־החומר של אוֹתם תושבים, אשר כניסתם תחת כנפי הנצרות הייתה כה קרוֹבה. פסגתוֹ של ההר הייתה עטוּרה הריסוֹת ציוּריוֹת של מבצר צלבני, אשר יסוֹדותיו הוּקמוּ, כפי־הנראה, על חוּרבוֹת בניין עתיק־יומין הרבה יוֹתר. חוּרבוֹת המבצר משׂתרעוֹת על שטח של כחמישים רגל רבועה, וּמפסגתוֹ, אשר אליה הגענוּ בטיפוֹס על מדרגוֹת חרבוֹת, נשקף לעינינוּ נוֹפהּ המקסים של הסביבה: עמק בָטוּף¹, שהיה משטח מים בעוֹנה זוֹ של השנה – הרכס הגבוֹה של הר צפת מאחוֹר, וכלפי מערב האופק הנתחם על־ידי מי מפרץ עכוֹ, ועד שם הרים מיוֹערים, אשר דרכם עתידים אנוּ לעשות דרכנוּ כשנחזוֹר מכאן.

חורבות המבצר בצפורי

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

על צלע ההר, ליד הכפר, נבנית והוֹלכת הכנסייה, ובחצרה הגדוֹלה, אשר עד לאחרונה עמדו בהּ ערמות האשפה, יש לא פחות מתריסר עמוּדי סיניט, מקצתם ניצבים לגובה שתים־עשרה עד חמש־עשׂרה רגל, ומקצתם מוּנחים על הארץ ושברי כותרותיהם וכרכוביהם פזורים מסביב. בין חוּרבוֹת הקתדרלה הוּקמה כנסייה קטנה, ואליה בא כוֹמר מנצרת, מדי ראשוֹן בשבוּע, כדי לערוֹך תפילה לערבי אחד ולאשתו. שניים אלה הם כל צאן־מרעיתו של הכומר. הוּא סיפר לי, כי יש עוד עמוּדים יפים, אשר נחשפו לאחרוֹנה באדמה שמתחת לכנסייה, אלא שאי אפשר לגשת אליהם מחמת עיי המפולת. הוּא גם ציין, כי העמוּדים שתמכו את הקשתוֹת היוּ מחוּלקים לחמישה קטעים, ונבנו באופן שיוּכלוּ להכיל בתוֹכם את קירוֹתיו העתיקים של בית יהוֹיכין וחנה.

חפירוֹת אלה היוּ מעניינוֹת במיוּחד, משוּם שבימי ישו הנוֹצרי הייתה צפורי העיר המרכזית והמבוּצרת של הגליל, ואין ספק עמי כי מתחת להריסוֹתיה יימצאוּ שׂרידים של תקוּפוֹת עתיקוֹת יוֹתר. את חשיבוּתהּ של העיר בימים קדוּמים אלה אפשר להעריך לפי גוֹדלוֹ של בית־הקברוֹת העתיק שלהּ, החצוּב בסלע, בריחוּק מיל ממזרח לעיר. הלכתי שם וּמצאתי שפע של מערוֹת קבורה וארוֹנוֹת־אבן, שחלקם היה מכוּסה עדיין במכסי־האבן המקוריים. כן מצאתי שם מקוי־מים ענקיים ומדרגוֹת חצוּבוֹת בסלע. במרחק כרבע המיל משם נתגלה לעיני מפעל הנדסי מופלא של הרומאים, בדמות מוֹביל־מים שאוֹרכו מילין רבים. הוּא סיפק מים למצוּדה, וכפי שנאמר לי התמשך מוֹביל־המים עד לשיח' אבריק, המרוּחקת כעשׂרה מילין, וחלק ממנוּ עבר במנהרה חצוּבה, לאוֹרך רבע מיל בסלע ההר. בחנתי מקרוֹב קטעים של מוֹביל המים, וּמצאתי שם מקוֹמוֹת שבהם נפלה התקרה פנימה וחשׂפה את אמת־המים, שעוֹמקהּ היה כעשׂרים רגל וקירוֹתיה מטוּיחים להפליא. מוֹביל־המים התת־קרקעי נתגלה רק לאחרוֹנה על־ידי אנשי הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל, ועדיין לא הגיע שמעוֹ לאוזנם של תיירים.

בצער רב עזבתי את המקוֹם, שהיה ראוּי לסיור ממוּשך יוֹתר מכפי שהרשה הזמן שעמד לרשוּתי. יצאתי ברכיבה ועברתי על־פני המעיינוֹת הנחמדים של צָפוּרְיָה, מקוֹם שם פוֹרץ זרם המים בעוֹז מתוֹך האדמה וּמשקה עמק מבוֹרך בחוּרשוֹת־זיתים ובבוּסתני־תאנים. מקוֹם זה נתפרסם בכתבי הצלבנים כשדה המערכה של התנגשוּיוֹת רבוֹת, אשר בהן הצטיין ריצ’רד לב־הארי עד כדי כך, ששמוֹ נזכר עד היוֹם במסוֹרוֹת המקוּבלוֹת על הערבים יושבי־המקוֹם. לאחר שרכבנוּ עוד כברת־דרך על־פני גבעוֹת מיוֹערוֹת, מצאנוּ עוֹד כמה וכמה מִמצאים מעניינים. ראשית, נתקלנוּ בקבוּצת עמוּדים זקופים, שבאחדים מהם נחקקוּ כתוֹבוֹת, אלא שהן היוּ כה שחוּקות שלא יכוֹלנוּ לפענחן. אך הערבים שהיוּ עמנו סיפרו לנוּ כי קבוּצת העצים העתיקים, שבצלם ניצבוּ העמוּדים, כוּנתה בשם “עצי החתן”, דבר המרמז על עבודת הבעל ועל מקוֹם מקוּדש בימי־קדם. אחרי־כן בדקנו שתי פסגוֹת, שהיוּ מכוסוֹת מערוֹת־קבורה ושׂרידי־עתיקוֹת, שלא נחקרוּ עד היום. שם המקוֹם האחד היה ג’יסי, ושם האחר חָמִיץ. לא הַרְחֵק משם מצאתי עוֹד קבוּצה של עמוּדים, שעליהם הצלחתי לגלוֹת את עקבותיהן של האותיות.IMP: ARV; כפי־הנראה קטעי המלים IMPERATOR AURELIAN. אם כן הדבר, כי אז הוּקמוּ אלה במאה השלישית לספירה. לאחר שעלינוּ וירדנוּ בשבילים מתפתלים בגיאיוֹת מיוֹערים, הגענוּ אל בית־לחם הגלילית, הקרוּיה כיוֹם בית־לַחְם. גם בהּ מצאנוּ שׂרידים של מוֹביל־מים תת־קרקעי, ארוֹן־קבוּרה מאבן, שבר של עמוּד וכיוֹצא באלה. משם יצאנוּ בדהרה כשאנוּ מוצאים דרכנוּ לפי החוש, באין מוֹרי־דרך אתנוּ, ולפי תצפית ממקוֹמוֹת גבוֹהים. משרכבנוּ בעמקים, נעזרנוּ במצפן שלנוּ. הצטערתי למדי כשהגחנוּ לפתע מתוֹך חוּרשוֹת האלונים העתיקוֹת האלה אשר למרבה־הצער היוּ הוֹלכוֹת ונשמדות בידי עוֹשׂי־הפחמים – וּמצאנוּ עצמנוּ על מדרוֹנוֹ של ההר הנשקף על־פני שפלת הקישוֹן. כעבור שלוֹש שעוֹת של רכיבה נחפזת חצינוּ את השפלה והגענוּ אל סוֹף מסענוּ, שהיה לגבי דידי המסע המרנין ביוֹתר שזימן לי מזלי בארץ זוֹ.

חורבות הכנסיה בצפורי

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.