דברים שנאמרו עם גילוי פסלו של י. ח. רבניצקי בבית־ביאליק

ידידוּת גדולה, מתמדת, ידידוּת־חיים היא מתת אלים. אגדה היא על נפש האדם העולה למעלה במסירוּתה, בנאמנוּתה. כה מעטים הם הזוכים לה, הראוּיים לה.

ידידוּת ללא פגם, ללא דוֹפי, היא תוצאה של מערכת נפש מוּפלאה, שלא חוננוּ בה אלא יחידי סגוּלה. אצילי רוּח ודקי־הבחנה כמונטיין, עמדוּ לפני חזיון זה כלפני ‘כוח נסתר, שאין להבינו ואין לעמוד בפניו’; ראוּהוּ כתופעה שהיא ‘למעלה מכל מוּשׂכּלוֹת’. ואמנם כל ידידוּת גדולה חדה לנו תמיד כחידת מסתורין ומעוררת השתוֹממוּת כנס שנתרחש.

מהוּ הכוח המופלא המקשר קשר עולם שני אנשים, שכל אחד הוא עולם בפני עצמו? דומה, שאין זה דווקא הצד השווה שביניהם. באהבת דודים כבמסירוּת רעים, היסוד המקיים הוא כמעט תמיד הערצת דבר, שאנו חסרים אותו. ההכרה בסגוּלות הידיד שמנע אותן הטבע מאתנוּ היא סוד ההתפעלוּת שאינה פוסקת והיא המתחדשת יום־יום ושומרת על רגש נעלה זה שלא ידל לעולם.

האם לא משהו בדומה לזה היה בידידוּת של ביאליק ורבניצקי, שהאחד השלים את מה שחסר חברו – שצירוּף שניהם היוה משהוּ נבדל והרמוני כאחד, שקשר אותם קשר עולם והיה היסוד לברית חיים זו, שנשאה פירות יקרים כל כך במשך ארבעים שנה, שנות חייו ושנות יצירתו של המשורר? האם לא דווקא הפרש זה שבתכוּנות שני האנשים, שהאחד כמשורר היה דינאמי כל כך, כוּלו לוהט וסוער, בעוד שהשני היה מתוּן יותר, הוא שהכשירם לעבודה משוּתפת פוריה עד סוף ימיהם?

אכן, ידידוּת רבת־ימים כזו לא תצוּייר גם בלי סגוּלות־רוּח משוּתפות. בראש־וראשונה – מה ששניהם היו אנשי־עם מוּבהקים, נפשטוּת וההוּמור ויושר התפיסה היו יסוד נפשם. וזה החוּש החריף לתרבוּת־העם, ההבחנה בין ערכי תרבוּת אמיתיים ומדוּמים, והרצון לטפחם ולהנחילם לעם, כאמצעי חינוּך ראשונים במעלה, הם שקירבו את שניהם זה לזה ועשו אותם אגוּדה אחת לכל ימי חייהם.

חשיבוּתה החינוּכית של הצגת פסלו של רבניצקי בבית־ביאליק בכך, שהיא מדגימה, כי גם בצדו של הגאון לא תטוּשטש דמוּת האישיוּת המוּסרית, השוקדת על תיקוּן עצמה, ובזכוּת אצילוּתה ונקיונה ורצונה לשלימוּת יש שהיא נוטלת חלק גם בכיבוּשיו הגדולים.