א    🔗

הוא מת מיתה נאָה, מיתה יאָה ביחוד לו – מת על־יד שולחן עבודתו. מת מתוך שכרון של עבודה. צמאונו לעבודה לא פסק גם בקרבוֹ לגבוּרות, ואולי גם גדל משהיה. פּריונו העצוּם ממש הדהים בימיו האחרונים. כאילוּ נחפּז לכלוֹת את מלאכתו, לעשות את הסיוּם לפני בוא השבתון הגדול.

אף־על־פּי־כן, נראה כאילוּ מת באמצע עבודתו. ששים שנות העבודה הפּורייה לא הספּיקוּ. העיגול נשאר פּתוּח. הוא היה אולי רחב־מידה יותר מכדי שייסגר בחיי אדם אחד. והוא גם לא נתן דעתו מעולם לסגרו. אדרבה. מתוך בטחונו בכוח עצמו היה מרחיב והולך אותו בלי סוף. ביחוּד – בסדרות ה’אישים‘. לא היה כמעט מקצוע בשירה, במחשבה, בחיי החברה, ש’אישיו’ לא העסיקוּ אותו. בימים האחרונים פּירסם עבודה מקיפה על ר' נחמן מברצלב – מסה ראשונה שהוּקדשה לבעלי־החסידוּת. ברם, תחת להמשיכה, הוא פותח שוּב בסדרה חדשה, וּבפוֹרטרט האחרון (של א–נסקי) הריהוּ עומד כבר במסכתא אחרת – בחוּג שאין לו שוּם מגע עם זה שקדם לו. גם על זה חסה עינו, והוא ממהר לרשום בינתיים את דמוּת המהפּכן והרומאנטיקון, איש ההפכים וההארמוניה, שהיה קרוב לו (ומי בעצם לא היה קרוב לו, ל’צייד אנשים' מוּבהק זה?). הוא בעצם עושה הכל בינתיים. לפי שעה הוא זורע פּה. תוקע יתד שם. להכניס אל הגורן – עוד יש יום. אדם, שהוא עומד בשנות השמונים וכוח העבודה ושמחת העבודה לא פּחתוּ – רשאי להאמין, שהוא מזומן עוד לחיים ארוּכים.

ובינתיים הלב העייף אינו עוצר כוח להמשיך. ‘בינתיים’ אָדם מת, והרכוש המפוזר הרב – ‘לא הוכנס אל הגורן’ בלתי אם מקצת המקצת: שלושת ספרי ה’אישים', שגם הם ניתנוּ לנו, אפשר לומר – בדרך נס – ימים מעטים לפני לכתו.

 

ב    🔗

במותו מת פינוֹמן ספרוּתי. משהו יחיד במינו, ועם זה – גם כשרון יהוּדי טיפּוּסי. כשרון אי־ראציונאלי, כוח־פּלאים. שפע זה, המתגלה על אף כל המכשולים והמעצורים, וגם – בכוחם וזכותם של מכשולים ומעצורים אלו; זה הכשרון היהוּדי, השׂשׂ להתגלוֹת, המזנק מתוך התוהו של ההויה היהוּדית, מבהיק באלף צבעים לא־צפוּיים – מביאים אותו עצמו לידי התפּעלוּת שאינה פוסקת. כמעט כל ‘אישיו’ הם המנון אחד לסגוּלה יהוּדית זו – ליצוֹר ‘יש מאַין’, לעלוֹת כפלא־פּתאוֹם, להישרף אלף פּעמים ביום ולשוּב ולצמוֹח מתוך אפר השריפה. זאת החידה של הכשרון היהוּדי, היונק ממקורות לא נראים, העושה נפלאות לעיני צורריו, זה שכל תנאי קיוּמו גזרוּ עליו כליה והוא חי ועומד, נופל וקם, ואין איש רואה בעלותו על מוקדיו – זהו מה שמשך אותו תמיד בלהטיו. לו קשר כתרים. עליו היתה גאותוֹ תמיד. בכשרון־חידות זה ראה נקמת האוּמה ברודפיה ומשפּיליה. גם הוא עצמו, כנוֹרדאַוּ, כפּרופסור יוסף הלוי, כוומברי, כו. ח. לוי, כעשרות אחרים המחייכים אלינו נוּגוֹת מעל הבדים הבהירים של ‘אישיו’ – היה, כפי שהוא עצמו הגדיר אנשים מסוּג זה – ‘אחד האוֹריגינאלים שבדוֹר, מאלה שהקב"ה מוציא מתחת מכבש דפוּסו רק אחוּז אחד ולא יותר’. אבל משוּם שהם מוּעטים, אינם פוסקים להיות סמלי האוּמה. ‘האחוּז האחד’ שבכלל הוא הטיפּוּסי, הוא המכריע. מידה גדוּשה זו, המכסה תמיד על איזה פּגם תהומי סמוּי – היתה גם מידתו. זה היה כשרון ה’עילוּי' – כוח פּלאי זה להשלים את החסר על־ידי היקשים מוּפלאים, על־ידי מחשבת־מרכבה הנשענת על צל־צלם של דברים ומחזקת את המשוּער בה, שאינו לאחרים אפילוּ בגדר השערה – ובכל אלה לגשר גשרים ולעבור עליהם בטח. זאת הקלוּת מתוך איזה בטחון, מתוך איזה נסיון פּנימי שאינו תלוּי כמעט במציאוּת – כשרון הצירוּפים הגאוני, היודע לקלוע אל פּחות מכדי שערה ושלא להחטיא – כזה היה גם כשרונו. זהו הפנוֹמנאלי וגם האַנוֹמאלי שבוֹ, ושוּמה עלינוּ שלא להפריד ביניהם, באשר שניהם מהווים את מהוּתו. בלי האחד היה נעדר גם השני.

 

ג    🔗

אין, כמובן, להסיק מזה, שהיה ‘עילוּי’ בלבד, שינק רק מתוך האצבע. הוא היה דוקא למדן גדול, ידען שאינו מצוּי. למדן לתיאָבון ושׂשׂ להשכיל, שש להכיר, להרחיב את ידיעותיו לאין סוף. כל ימיו לא פסק מגירסא, ובכל שיחה ברבים ושיחה ביחידוּת היה משנן לנו בלי חשך: רק בלימוּד שאינו פּוסק, בהרחבת ידיעות שאינה פוסקת סודו של פּריון־עולם, סודם של נעורי־עולם. מה לא קרא? מה לא ידע? וכפריוֹנוֹ, היה גם כוח־זכרונו פנוֹמנאלי. ועם זה היו פּנקסאותיו תמיד כבדים ברשימות משלוֹ ובציטאטות משל אחרים (שפּעמים נתערבבוּ אלה באלו, והוא לא הבחין ביניהם), בדרכי־לשון בלתי שכיחות, במלים יקרות המציאוּת, שבהן אָהב להתמיה ולנמר לעתים קרובות את סגנונו החי והעשיר – המנוּמר למדי גם בלא זה. הוא לא אמר די לעולם.

איזה עודף־כוח היה שוקק בו תמיד. תמיד חלם על איזה דבר יוצא מגדר המצוּי, – דבר ההולם את כשרונו, התובע מאמצים לאין שיעוּר והכנוֹת לאין שיעוּר. חלם על המלון האנציקלוֹפּדי הגדול (שיוּקם בכוחות עצמו), על מונוגראפיות תולדתיות מקיפות, על מחקרים גדולים בפילוסופיה. חלם גם על רומנים, פּואימות, מחזות. תמיד נראה לו, שכל מה שעשה אינו מספּיק. בכל הרב שהשיג ביקש תמיד את המפתח לאיזה עיקר, שטרם הוּשג – שהוא עדיין חסר. מבטחונו בכוחותיו, נעץ את קנהוּ גם בשרטונות של שירה, שנשבר פּעם בפעם והוא לא הרגיש, כי באותה שעה היו מפרשי רוּחו כבר מתוּחים וּמכוּונים לאיים חדשים. ככה עברוּ הישגי יצירתו תמיד זה את זה, בלעוּ זה את זה, ועם כל מה שנתממשוּ, נשארוּ תמיד בגדר אפשרוּיות גדולות, של חלומות שנתקיימוּ למחצה – של דברים העתידים עוד לבוא. כזה היה קודם כל בעיני עצמו, ולפיכך לא ידע שוֹבע לעולם, וכל מה שעשה נראה לו כהקדמה לדבר שעוד ייעשה.

בזה היה קסם עשרו, אבל בזה היה גם סוד עניוֹ הרב. כשרונו היה חסר מרכז – היה חסר איזו ‘יחידה’ שאין לה תמורה, איזו מהוּת מסוּימת, דבר שייקר לו מחייו, גם מכשרונו, שישלוט בו שלטון בלי־מצרים, במקום הרצונות הרבים, שהיו פּורשים לו את רשתם בכל אשר פּנה והיו קוסמים לו ברננה כסירינות מן התהום. הוא היה גדול בתורה וגדול בחכמת העמים ובלשונות העמים, שכמה מהן ידע כלשון מולדתו וּבכולן דיבר ונאם, וּברוּבן גם כתב מאמרים רבים וספרים רבים. גם מבחינת הידיעות, גם מבחינת היצירה היה מוּכשר להפתיע אותנו כל פּעם בדבר שלא פּיללנו. אבל לא הוּכשר להביא לידי גמר ביטוּי את המהוּת האחת, מהוּת עצמו היחידית שאליה פּיללנו – שאותה מבקשים בכל אדם גדול משיעוּר קומה שלו. מאה אבנים טובות היו קבוּעות בכתרוֹ, ורק המאָה־ואַחת – זו שרק היא בלבד היתה עשוּיה להאציל אור על כוּלן – אותה ביקש תמיד, התקין את עצמו תמיד לקבוע בחלל משבצתה.

זהו הצד הטראגי שבחייו, – ועליו אין לחפוֹת. ובכל אלה אָבד ליהדוּת לא רק מנהיג מזהיר ורב־פעלים, שעמד ימים רבים על יד ההגה וידע לעשות אזניים ולעשות נפשות לרעיון ההצלה של האוּמה, כי־אם בעיקר סוֹפר גדול, רפּרזנטאטיבי, שבוֹ בָאה לידי גילוּי עצמיוּת לאוּמית־קיבוּצית כבירה – גילוּיו של הכשרון העברי, צירוּפם של כוחות תוססים, שהיו כלוּאים בלב האוּמה דורות על דורות, ולפתע צמחוּ ועלוּ ושיגשגוּ בשגשוּג־פּלאים. שפע זה שברוּח הוא שפע יהוּדי, שנמשך דרך צינורות נסתרים, ובעוד לא הוּתקנוּ ה’כלים' לו, הוא משתפך כפרץ גלים ללא־בלם, ללא־משמעת. עודף זה, שבוֹ לקה הכשרון היהוּדי בנכר, רבץ גם על סוקולוב כברכה וכקללה יחד. בו עשה את הגדולות ואת הנפלאות בחייו ובוֹ גם נענש. הוא שהטיל פּגם באיכוּת, שמנע ממנוּ את היכוֹלת לפלג נתיב בשטף בהיר זה, שבו נסחפים גם אבירי היצירה.

 

ד    🔗

עד יומו האחרון ינק מההשכלה. מכאן מידת ההסברה אשר לעטוֹ. מכאן – גם הנטייה ההומנית. הוא היה אדם לאוּמי וציוני מסוּר. הוא היה אחד העמוּדים החזקים, שעליו נשענה הציונוּת המדינית – אחד מיוֹצריה. היה בר־פּלוגתיה של אחד־העם. אבל בעצם לא הוקיר כל תנועה אלא לפי מידת התרבוּת, לפי ערכי־האדם, שהיא שומרת בתוכה. הוא לא הפקיר, כליליינבלוּם, את מרחבי העולם הגדולים לשם אחוּזת־בית קטנה במולדת. הציונוּת רק העשירה אותו יותר – הוסיפה למרחבי־עולם גם את המולדת הנפלאָה. הציונוּת, עם כל מה שהיה מסוּר לה בלב ונפש ונתן יותר מחצי חייו לתעמוּלתה ולהסברתה – היתה לו תוספת להשכלה; היא עצמה נעשתה לו אמצעי לחזק בדוֹר את היסוד האנוּשי־הכללי.

סופרי ההשכלה היו כוּלם בעיקר מסבירים. הם לא הבחינוּ, מבחינת החשיבוּת, בין ערכים לאוּמיים לכלליים (אף שגם הם השתדלוּ להוכיח, שהגוֹיים ‘סחבוּ’ כל דבר טוב מישראל). כמסביר, לא היה דומה לסוקולוב. הוא לא זילזל בשום אמצעים (והוא הלא היה בעל אמצעים מרוּבים), ובלבד להרביץ רעיונות ומדעים ברבים. וזה מה שמבדיל בינו (ולטובה!) ובין סופרי־ההשכלה. האובייקט שלו לא היה התלמיד־חכם בלבד, כי אם כל אדם מישראל. בזה ערכו גדול כמחנך דורות. הוא פּרש את רשתו תמיד במים הגדולים. בשבעים פּנים הסביר את ענייני העולם ואת ענייני־האוּמה לאוכלוּסי־ישראל. רק מי שהיה מצוּי אצל ‘הצפירה’ בילדוּתו, ידע את הקסם שהיה לניבו – יודע את האור שהדליק במושבות ישראל הנידחות. בכל אמצעי כשרונו המצוּינים קירבם לצער־הציבוּר ולתקנת־הציבוּר. רבבות ישראל שמעוּ מפּיו לקח בציונות. ומי ימנה מספּר לרבבות שהכניס תחת דגלה?

משנספּח אל הציונות, עצמה רוּחו, עצם גם כשרונו שבעתיים. אותה שעה מצא עטו המבוּרך את תיקוּנו. כשרונו הגדול נגאל. הוא לא היה עוד סופר מסביר את ‘דברי הימים’ ליהוּדים שבקלוֹיז ולפרחי ההשכלה, כי אם שליח לרעיון גדול, קול מבשר לאוּמה. מאמריו נמלאוּ דם חם, סערת־רגש. הסופר־האסתניס נעשה איש־פּוּלמוּס. אַכן דרכו היתה גם אז דרך המסביר, המיישב, המפייס. מלחמה היא ההפך מהסברה. המסביר אינו נעשה איש־מלחמה לעולם, כשם שאיש־המלחמה אינו נעשה מסביר. כוחו היה באיזו רוּח עממית, בסגנון עממי, אפילוּ בקליטה עממית – בזה, שעם כל השכלתו המרוּבה, היו פּניו מכוּונים תמיד ל’רבבות ישראל' אלה, שכל עוד לא קלטוּ הם את הרעיון, אין נצחונו נושא פּרי. גם הוא פּנה ל’מרנן ורבנן', אבל, בניגוּד לאחד־העם, הטעים לא את ‘הכוהנים’, כי אם את ‘העם’.

 

ה    🔗

סופר מהיר היה. בראש וראשונה – עתונאי. איש ה’טמפּוֹ'. לא תמיד היה סיפּק בידו להכין את החומר, לבדקו, להכשירו. יצר־העתונאי היה תמיד חזק בו. והעתונאי מכיר בחשיבוּת הדבר, הנאמר בזמנו כשלב הקוראים פּנוּי לו, מכוּון לו. הקונטאקט שבין הקהל ובין הסופר – זוהי סגוּלת העתונאי היקרה. היא המכשרת אותו בלא הכשרה. היא העושה אותו לכלי־השפּעה שאין דומה לו. מה שחסר כאן מבחינת הכשרה, מתמלא באש הנדלקת ברגע ההתעוררוּת. אולי זוהי רוּח הקודש המיוּחדה, שניתנה לעתונאי המוּבהק בכל מדרגה שהיא.

רוח הקודש זו ניתנה במידה גדוּשה לסוקולוב. היא שהיתה בסיוּעוֹ תמיד. ודאי שגם הוא, עם כל חריצוּתו ועצמת ידיעותיו, נכשל לא פּעם. ולהיכשל – אסוּר. זהו פּגם גדול, שמיעט את דמוּתו לא מעט. אבל מי שמצוּדתו פּרוּשה על מרחבים כאלה, אי־אפשר שיהא זהיר. ואולם – תחת זאת – מי הביא בחשבון את אלפי העמוּדים המזהירים, שנכתבוּ כלאחר יד; את תפיסת העיקר מתוך סקירה כהרף עין; את היכוֹלת לעמוד על טיבו של אדם מתוך פּגישות מעטות – לפעמים, מתוך שיחה קלה אחת?

הוא היה חסר סגוּלה אחת גדולה, – כשרון הבדיקה. הוא לא ידע לבדוק את עצמו. יצירתו, האימפּרוביזאציונית בעיקרה, לא סבלה שהיוֹת יתירות. היא היתה תמיד קשוּרה בשעה שנוצרה, ברגע שנאמרה. המתינוּת שבבדיקה היתה עלוּלה לרפוֹת את כנפיה. ביצירה כזו לא הביטוּי השלם או נטוּל־הפּגם הוא העיקר, כי אם זו הרוּח המחיה, המסערת, הנושאת, המרקדת לבבות.

זוהי רוּח־הקודש של העתונאי האמתי.

 

ו    🔗

ועם זה היה ספקן בטבעוֹ – אדם פּיקח, שהסתכל מאיזה דיסטאנץ והכיר את ‘המעלות והמורדות’ שברוּח עם ורוּח אדם, שבמהלך ההיסטוריה כולו. אדם כזה אינו נוח להתלהבוּת יתירה. כן. כזה היה. לא רתחן, לא איש הפּאתוס. אל נא נדרוש מאדם מה שאין בו. יהיה כמו שהוא, – רק אַל נא ישקר!

ספקנוּת אינה צבע חריף. אינה צבע הזמן. שלהבת מתוּנה היא, והיא נראית לפעמים צוננת במקצת. ולא תמיד מרגישים בה. ועוד פּעם: כזה היה ואין לזייפוֹ. אבל עם זה היה איש אמוּנה. שלהבת מתוּנה זו לא כבתה לעולם. היא האירה תמיד. ארבעים שנה עמד על דוּכן הציונות. בין שעמד ברגע המכריע לפני קברניטי האוּמות להגן על מפעלנוּ, בין שהפליג למדינות־הים כדי לחזק את מלאכת הבניין, ובין שישב בסתר חדרו, בקרון הרכבת, בתא הספינה, ואפילוּ באוירון, ומילא את הגליונות הארוּכים שורות צפוּפות של מאמרים, מסות, פליטונים – תמיד עשה באמוּנה את אשר הוּטל עליו, תמיד שימש בכמה כהוּנות את עמו ואת ספרוּתו. ובכל אשר נדרש לא נפקד מקומו.

ואולי נכון מה שאומרים: כי את המאמין המוּבהק טוב לבקש תמיד בין הספקנים…

 

לסוקולוב בן השבעים    🔗

שם שיש לו צלצוּל רפרזנטאטיבי. מין שם כולל לכשרון, ליכוֹלת מכל סוּג שהוא. כח רוּחני מתמיה, שאינו מכיר גבוּל לעצמו, שאין דבר מוּפלא ממנוּ ואין דבר נבצר ממנוּ, – הוא מסמל את הכשרון היהוּדי ללעוג לכל ‘תחוּם מושב’, לפסוֹח ברגל קלה על כל מעצור ששמים לפניו ולחלק שלל עם קרובים ורחוקים. הוא אינו מאלה הסוגרים את עצמם באיזה חוּג מסוּים – ויהי זה גם רחב מאד. הוא תמיד מחוּץ לכל מקצוע, מעבר לכל הגדרה. במקום שהשארנוּהוּ פעם לא נמצאהוּ שוּב, בפעם שניה. הוא תמיד קופץ מעל עצמו, מתפרץ לתוך תחוּמים שאינם שלו, ומצליח; ובשעה שאנחנו מאמינים לראותוֹ כבר בחוֹף מבטחים, הוא כבר שוב ‘מפרש בים הגדול’ וחותר לאיים חדשים.

בעל פרצוּף קבוּע וריתמוּס משלו, קשה להגדירו ואין לצרפוֹ לשוּם חבוּרה. ראשיתו נעוּצה בתקוּפת ההשכלה, והיא נותנת בוֹ את אותותיה עד היום. אף על פּי כן הוא אינו שייך כוּלו לא לה, אף לא לזו, שבאה אחריה. הוא גדל עם כל תקוּפה, ולבוּשה גדל עמו. ועם זה הוא נשאר תמיד מבחינת־מה מחוּצה לה. הוא אינו ‘הולך בשוּרה’, אינו מצטרף אפילו לאלה, שהם נראים קרובים לו ביותר. פרישמן, פרץ, בני גילו ובני ארצו, שהיה קרוב להם בחריפוּת תפיסתו ובגמישוּת רוּחו, שאתם התהלך ואתם יחד התקדם, לא היו מעולם חבריו ליצירה, הם היו מוּגבלים, כאמנים, – הם בקשו לבצר מקום לסגנונם, ליצירתם, והוא חרג תמיד מכל מסגרת, היה תמיד פרוּץ אל כל הרוּחות וינק יום־יום ממקורות חדשים. הם היו מן הכונסים, והוא ידע תמיד רק לפזר, לשלוח את אניותיו על פני מים רבים.

על כן קשה לנו כל־כך לקבוע את ערכו המיוּחד, את מקומו המיוּחד בתרבוּתנוּ החדשה. בספרוּתנוּ ישנם כאלה שהם עניים שבעתים, ורכוּשם בכל זאת גלוּי לעין. כוחותיהם של אלה מוּעטים, אך מאוּם לא ילך לאיבוּד אצלם. כל גרגיר זהב קטן מוּנח בקוּפסתו. דרכם של אלה לצמצם את עצמם בנקוּדה אחת, לרכז בלי חשך את יכלתם. אלה הם הזהירים, הפוסעים בפסיעות קלות מיראה, שמא יכשלוּ. עשרם ניתן תמיד להשקל ולהמדד. מדה לו וגבוּל לו. והעין מקיפה את כוּלו בסקירה אחת.

ואולם ישנם כאלה שהרבה ניתן להם ואינם יודעים מה לעשות בהמון כוחותיהם. הזהב להם והכסף להם וגם הנחוֹשת. הכל בשפע. אבל הם אינם ממהרים לבנות. את גרגרי הזהב הטוב משקיעים הם בדרך עברם בכל צריף ארעי, בכל סוּכת נדוּדים, וגם על הפנינים היקרות לא תחוּס עינם. העושר להם ואין דרכם לכנסו אל האוצר. הם אינם מונים את רכוּשם, כבד הוא מהמנות. אכן בטחון להם. כוסם תמיד מלאה. על כן ישמחוּ לפזר, לבזבז את עצמם – לתת את הסאה תמיד כשהיא גדוּשה.

את כוחם של אלה אין מודדים. אותו אפשר רק לשער.

סוקולוב נמנה על הסוּג השני. לא רק הקורא הרגיל, כי אם גם הסופר המעוּדן ואמן האיסתניס לא עברו עליו בלא ברכה. השפע הפנימי, הקלוּת הטבעית, – זה המעין העליז, המקר תמיד את מימיו הרוננים, מעורר גיל והשתוֹממוּת בכל לב. עד הוא לברכת הרוּח השרוּיה עוד במעמקי הגניוּס העברי. אות משמח, כי עוד לא דללוּ אוצרותיו. ביהוּדי רפרזנטטיבי זה, המרים תמיד את כל משא באצבע קלה, נתן העם העברי את סמל הכוח הצוחק, את שעוּר יכלתו המפליאה. אין כאן התאמצוּת ואין מתיחוּת. הכל יש מן המוּכן. השפע יורד מאליו. בא לעתים קרובות גם ממקום שאיש לא פלל. ואנחנו שמחים אצלו על פיזוּר זה, במדה שאנו דואגים לחזיון כזה אצל אחרים. לא חשוּב לנו, שסוקולוב עשוּי בכל שעה לכתוב לנו מחקר מצוּין, מאמר מזהיר, מסה חריפה, או פיליטון יחיד במינו. לא חשוּב לנו, אם גם כאלה וכאלה ירדוּ אצלו לטמיון – חשוּב לנו עוֹשר הרוח המצוּי הזה, חשוּבה היכוֹלת לתת תמיד, להתעורר להשיר תמיד פירות מבדיו הכבדים. סוקולוב אינו אישיוּת בדלה, האורגת לעצמה את ארג זהבה. הוא בא־הכוח המסמל את הכשרון הלאוּמי, את ערוּתו, את יכלתו לתת ולקבל, לינוֹק ולהיניק, – את האוּניברסליוּת בכלים עצמיים. יש בו משום תכוּנה מקוּבצת, משום סגוּלת־עם – הסגוּלה לשקוד תמיד, לקלוט, להתחרוֹת עם הכוחות המתנגדים ולצאת תמיד בנצחון.

לא פעם נעלם מן האוֹפק של הספרוּת ונראה היה, ששקע כוּלו בעבודת חוֹל, ואותה שעה שקד על תורתו ועל יצירתו, ובאין רואה הוסיף כוֹח, וכל פעם צף שוב, בלי משים, כשהוא נושא בילקוּטו טרף חדש. לא פעם אבד בשפע צבעיו, בהמון צורותיו, אבל כל פעם, בלי משים, גלה את עצמו בכח חדש והבליט את עצמיוּתוֹ והראה שבכל גלגוּלי יצירתו הוא תמיד אחד.

אוֹצר זכרונו, קליטתו הנפלאה, אותו הכשרון לבלתי אבד טפה מכל מה שראה, מכל מה שנפל פעם בחלקו, מגלה בו את כח האמן, הניתן תמיד לכל סופר גדול כתוספת־חנם. היא שנתנה לו את היכוֹלת לשמש את הספרוּת מיום בואוֹ אליה, לעמוד ימים רבים יחידי על משמרתוֹ, ולמלאוֹת תמיד את מקום החסר (אצלנו עד היום החסרים מרוּבים כל־כך!). זה היה תפקידו המיוּחד, שהיה עשוּי לעשות את מלאכת הרבים. הוא היה מעין מצביא של כוֹחוֹת עצמו. בורשה היו אומרים עליו שהוא ‘חזן בלי משוררים’. הוא עצמו היה מעין תזמורת שלמה, שכל הקולות היו מצוּיים בה. הוא נשען רק על עצמו. לא היה זקוּק לכוֹחוֹת מן החוּץ. גם התפתחוּתוֹ שלא פסקה, לא תמיד נתמזגה עם זו של הדור. היא בעת אחת גם השיגה וגם הקדימה את מישהוּ. בזה היה גורלו הטרגי של סוקולוב: המלחמה היתה לו מבפנים ומאחוֹר. העתונאי, החוקר, האסאיסטן, האמן – כל אחד תבע את שלו; ואם אמנם נתן את עצמו לכוּלם בעין יפה, היו בו משום ‘ערבוּב תחוּמים’, משום ‘תגי ושייר’. כל יצירתו היתה מענין נסיון שתמיד הצליח, ותמיד נשאר בודד לעצמו, נפסק, בלי ‘המשך יבוא’. עד הסוף לא השתמש בכוחותיו לעולם. בכל דבר גילה יכוֹלת, ואף על פּי כן עזבהוּ ולא שב אליו; ואם גם שב, נראה היה תמיד, כאילו הוא מתחיל מחדש. נצחונותיו הגדולים עשוּ תמיד רוֹשם של מצביא רב־יכוֹלת הכובש בכל מקום שהוא משתער, אבל בתוך השטח הנכבש נשאר תמיד משהוּ ביד האוֹיב, ושאין משום כך עוד לבטוֹח, לשבת במנוּחה. אכן בזה גם היוֹפי המיוּחד שבאישיוּתו היוֹצרת של סוקולוב. הוא טרם שקט על עצמו.

בצמאון תמידי זה ליצירה לדעת, להרחבת ההיקף, סוד רעננוּתוֹ החיוּנית. הוא בן השבעים, הרואה את עצמו עד היום כמתחיל, שוב מוכיח שאין הזקנה שולטת במי שאינו משמיט את אמת־הבנין מידו – שהעבודה וההתאמצוּת הן מחדשות את הגוּף ואת הרוּח. וכשנפגשתי עמו בפעם האחרונה בברלין, שמחתי לראוֹתוֹ שוב מרוּכז בעבודתו, וכאילוּ קרנוּ פניו מחדש מבטחונו ביום המחר, שלא יבייש את אתמוֹלוֹ.

תפארת אדם זו ותפארת זקנה זו הן השופעות קסמים עד היום. כנגד הטמטוּם וערלת־הלב של המוּמי האיבה עומד הוא כצוּר־בטוּח, בשקט חכמתוֹ, באוֹרוֹ ההוּמני, באמוּנתוֹ, באהבתוֹ הישנה לכל השלם והמתוּקן, לכל כח בונה ועוסק בישוּבו של עולם. הוא אינו מגביל, אינו עושה סייגים. אוהב הוא את אוירה המחיה של תרבוּת, של תרבוּת עולמית, אשר אין גבוּל לה, עד היום לא פגה התפעלוּתוֹ מכח הרוּח, באשר רק יתגלה.

הוא אולי אינו ציוני טפּוּסי, למרות מה שנתן את מיטב כוחותיו לתנועה זו, והקריב לה ימים רבים גם את כשרונו הספרוּתי המזהיר. הרבה נשאר בו מן המאוֹר שבהשכלה. הוא נוהג עד היום זהירוּת בלאוּמיוּת. הוא מכיר את הסכנה שבה, את הצוֹרך הגדול לעמוד על המשמר ולבלתי תת את המשחית לבוא אל גבוּלותיה. ואולם הוא עצמו, ברחבוּתו האנוּשית, בשלותוֹ ובהירוּתוֹ, מסמל את טפּוּסוֹ של ציוני בן־חוֹרין, של איש־הכבוֹד, את זה שידע לחנך את עצמו ולישר את עצמו – וככה חנך וישר גם את האחרים.

 

פגישה    🔗

בלוּד, על רחבת־התחנה המוּקפת כרמי זית עוֹטי־כסף, היינוּ מהלכים אילך ואילך בהמתנה לרכבת שתבוא בעוד רגעים מעטים מצד המדבר ותביא לנו את סוקולוב. השעה היתה מוּקדמת, ובפנים החיורים קצת מן הקימה בהשכמה נשבה צנת בוֹקר. רעדנוּ רעידה כלשהי. ואחד מן החבוּרה הביע את דאגתו לנשיא הזקן, שבאנוּ להטרידו עתה, בשעה מוּשכמת זו, לאחר ימים ולילות של טלטוּל דרכים…

עודנו מדבר והרכבת, ורוּדה מן השמש העולה, זנקה כמו ממסתרים, והקרון שבו היה סוקולוב עבר על פנינו. בחלון נראו פניו המחייכים, המסבירים, הידוּעים לנו כל־כך. לא עברוּ רגעים מוּעטים ואנחנו יכולנו להסתכל בו מקרוב. כמו תמיד, הרהיבה גם הפעם את העין ארשת השקט שבפניו, אם גם נראוּ עיפים מעט מטלטוּלי הדרך. היה נעים לחוּש על עצמך את העינים המחוּכמות, המכוּונות אליך אגב מצמוּץ קל, לשמוע את הקול הצלוּל, שלא נפגם אף כלשהוּ. לא, הטלטוּל הרב, הטרדות המרוּבות, – מה שמכביד אצלנו כל־כך על כל מי שהוּטל על שכמו סבל אחריוּת לעמו, כל זה לא הפיל את אוֹר פניו. הוא נשאר, ככל הימים, מקלי־המצעד, מיודעי־שאת. היינוּ מהלכים ומשוחחים, כאילו נפרדנוּ אתמול. רגע אחד האמנתי, שאני רואה אותו בורשה, לפני עשרים שנה, כשהוא יוצא אלי מחדר־עבודתו לבוּש ביתית והוא פוֹסע רכוֹת בחדר ומשוֹחח עמי על ‘הצפירה’ המחוּדשת (גם אז כבר היתה מחודשת…). אותה צלילוּת שבעין, אותה מתינוּת שבניב – כל מה שמעיד על חכמת אדם, על עוֹשר סמוּי מן העין, על נסיונות חיים רבים.

מה אתה עושה? מה מעסיק אותו בשעה זו? כמו כל ימיו – כל השטחים הגדולים שבחיי הרוּח. דברים שבמחשבה ועסקי בלשנוּת. אותו המילון הגדול, שיחשוֹף את מכמני הניב העברי – מובן שגם ממנו אינו מושך את ידו. הניב העברי – חדות מסתורין תמיד בקרבתו, בגלוּייו המפתיעים, במכרוֹת־זהבוֹ שאינם דוֹללים לעולם. עושר שופע זה, שאין קץ לו, והוא פוקד אותם יום־יום.

רבים באוּ להקביל את פני הנשיא, ואנחנוּ באנוּ להקביל את פני בן אוּמנוּתנוּ, את הסופר העברי המוּבהק, את נשיא הרוּח. לנו לא הזקין האיש. עוד חם לנו בקרבתו. כמקוֹדם הוא מפליאנוּ בשקדנוּתוֹ, בתורתוֹ ובחכמתוֹ, ברוֹחב השגתו. כל מקום שאתה נועץ קנה כאן, אתה מעלה שרטון של כשרון ודעת, ואין אתה משתומם, כי תוֹם וחריפוּת עוד להגיונוֹ, כי טל עלוּמים ילין עוד בעטוֹ. בשכמותו אין הכמישה שולטת לעולם. סוד התחדשוּתוֹ הנצחית בזה, שאינו מפסיק. ככל אשר ירבוּ נסיונות החיים, כן תעמק הרוּח וכן ימלאוּ מזויה.