ליום כ"ט בטבת

עוד שנתיים – ומלא חצי יובל מיום שהלך מאתנו. אך עד כה, דמותו, דמות איש־השיבה ברפיונו, חיה ושמורה בלבנו, ומדי נעבור על ביתו, יש והעין עוד מחפשת את המורה היקר, כשהוא יושב שחוּח על ספסל־המרפסת, וחבריו, בני־לויתו (שגם הם כבר אינם), עמו. כל פעם שהיינו רואים אותו בשקיעתו הנוגה, היינו מתביישים שכך עלתה לו. למראה האדם החולה (בעוד צלילוּתו לא נפגמה אף כלשהו) היינו מתביישים בבריאות גופנו. אולי משום זה נעשה קרוב יותר. הלב נתמלא רוֹך נוסף לו. לא קוינו עוד לדבר ממנו. הוא היה יקר גם כך, בעצם מציאוּתו, גם בשעה שרק צלו הרועד נפל עלינו.

לנו, שרבים היו בינינו החולקים בחייו על תורתו, היה תמיד יקר בעינינו לא רק כסופר למופת – אלא שלימות הסופר עצמה ראינו כתוצאה של האדם השלם, שלא היה דומה לו בדורו. הסגנון הצלוּל לא היה אלא פרי אותה צלילוּת, אותה אצילוּת שבנפש. מפני השלמוּת שבדמוּתו בטלה כל אי שלמוּת שבתורתו. הוא ידע להודיע על אמיתו בניב צרוּף כזה, בקצב עליון כזה, שהלב נכנע לה, – נכנע לרוחב דעתו, שהיה בה משום שלטון־השכל והחן־שבנפש במידה שווה. אף כי היה לכאורה כולו הגיון, לא הדיאַלקטיקה הנפלאה שלו היתה מכרעת, כי אם דוקא אופן הביטוּי – זו הפשטוּת, המתינוּת שלא ממנהגו, כל אותה הלבביוּת העצוּרה שבמשנתו הסדוּרה: הן שעוררו כבוד, שנטעוּ אמוּנה בדובר. מי שמדבר כך, יכול שלא להיות ‘שולל הגלוּת’ להלכה. למעשה היה בכל הויתו, בכל משטר נפשו, שאינו סובל כל בהילוּת, כל כיעוּר, כל התעלמוּת מן המציאוּת, –’יוצא הגיטו‘, שולל הגלוּת החמוּר. באומץ זה לאמת וּמחרדתו לגרעין שיצמיח את איש העתיד, הוקיע את אנשי־הגלוּת ואת מידות־הגלוּת בישוב עצמו הרבה יותר משהוקיע את אלה בנכר; לא היה דבר שהטיל עליו אימה כ’גיטו שבמולדת’.

בעודנו מלאים ריתחת־נעוּרים ומתפרצים לרחבי העולם, יש שתורתו נראתה לנו מצוּמצמת ביותר, אבל משוֹך משכה אותנו תמיד אחריה בביצוּרה הפנימי, בזה שידעה להכניס לתוך מסגרת ‘מצוּמצמת’ זו רחבוּת־אדם – שתבעה בראש וראשונה את הנקיון הגמוּר, את היהודי השלם, את האדם השלם לא רק כתנאי לגאוּלה, כי אם כעצם הגאוּלה. משוֹך משכה אותנו בזה שתבעה מנושאיה מאמצי־נפש ומאמצי־חיים חמוּרים כאלה, שתורה ‘רוּחנית’ זו היתה בכוח כולה חדוּרה תורת העתיד, הכרת העתיד. וכלום לא היא שהכשירה את כולנו, גם את מתנגדיה הקיצוניים, לאותו ‘קידוּש החומר’ שהונח כיסוד לתורת חיינו, ושמשמעו האמיתי היא הבראת־הרוּח?

מבחינה זו הננו כולנו תלמידיו. בין שאנחנוּ מחייבים את מסקנותיה האחרונות של תורתו ובין שאנו נפגעים מיסוד הצמצום שבקונצפּציה ההיסטורית שלו – אנו נאחזים בו כבאחד ממחדשי תרבותנו הגדולים, כבחוליה מן השלשלת המזהירה של מורינו־מאורינו. תורה זו עצמה, היתה חלק מן הבנין. על כן לימדה אותנו להישר צעד, ושלא לנוּע בלכתנו. להכיר בכוח עצמנו וּבגדולות עצמנו ועל פיהם לכוון תמיד את המעשה אשר נעשה. היא הזהירה על כל מהומה שבהזיה, על כל טשטוּש של המציאות, וכמה היטיבה לראות את הנולד בהזהירה אותנו השכּם והזהר שלא להסיח דעת לעולם מלקוּיי האדם שבנו, מכלי הנפש שנפגעו שלא על נקלה יירפאוּ! דאגתו היתה תמיד הכשרת החומר האנושי; היא בעיקר היתה ‘המטרה הסופית’ לו. פירוּשה של גלוּת היה לו תמיד: מכשירי האדם הפגומים. גם בעצם הבנין נתכוון להכשרת האדם – לבנות את עצמנו. תורת אחד־העם, המבקשת בתרבוּת־העבר משען לחיינו – אינה, בתמציתה הנקיה, אלא האדם העתיד לבוא, האדם שנגאל; וכל כמה שהדגיש את הצמצום לשעה – לא נתכוון אלא לגדולות שתצמחנה מגרעין־אדם בריא זה.

תורת־אדם זו שהנחילנו נעביר לדורות הבאים.

 

ללא רבב    🔗

אחד העם לא היה עד לשני מאורעות, שהיה בהם כדי לפגוע ביסודות מחשבתו, במהלך מחשבתו. לא ראה את השוֹאה, שביטלה את כל תורת ההכשרה המתונה, שעליה נלחם ובה תלה את התקוה לגאוּלת ישראל. לא זכה לראות את גאוּלת ישראל עצמה, את מלחמת האוּמה לשחרוּרה, שעשתה לאַל אחד מעיקרי תורתו, ש’כוח קיוּמו של עמנוּ בזה, שעוד מימי קדם לימדוּהוּ הנביאים לכבד את הכוח הרוּחני ולבלתי הבט ביראת ההתרוממוּת על כוח הזרוע'. שתי העובדות האלה מערערות בלי ספק את השיטה המדינית, את הרעיון על ‘המוּסר הלאוּמי’, שאותו עמל כל ימיו לבסס על הנבוּאה ועל המחשבה הלאוּמית המאוּחדת, כערך תרבוּתנוּ היקר ביותר, כיסוד הנאמן ביותר לעתידות ישראל.

ואף על פי כן – דומה, שמעמדו של אחד־העם עצמו כאישיות מחנכת ולא כל שכן כסופר אמן, כאיש הביטוּי המוּסרי ביותר שבדורות האחרונים, לא די שלא נתערער בספרותנו ובחיינו אף כלשהו, כי אם עוד הוסיף כוח; נעשה אחד הגורמים החשוּבים לחיזוּק תרבוּתנו. לא עלה בידו לכתוב את הספר הגדול על היהדוּת, דבר שהיה חלום חייו, אבל המאור של תורת ישראל עולה מכתביו, וכל מי שמעיין בהם גם היום מרגיש עד כמה מרוּכז בהם הקבוּע והאיתן והנלבב שביהדוּת, למרות כל הבקורת החריפה שנמתחה עליהם, ביחוּד על ידי ברדיצ’בסקי שהוכיח באמנוּת רבה את כל הסתירות שבדעותיו, שבדעות היהדוּת עצמה.

כוח המושך שבמורה ובסופר בעינו עומד. ודאי שלא שיער הרבה ממה שאירע. מדינאי חריף לא היה. לא ראה כמה דברים, שעליהם נוסדוּ חיינוּ החדשים בארץ, שעליהם נוסדה המדינה עצמה; אבל הוּא, שהכשיר את הדור להויה גדולה, הכשיר אותו ממילא למאמצים גדולים, לצביון חיים גדול – עשה אותו כלי למחשבות גדולות.

מעולם לא ראינוהוּ כמי שאין להרהר אחריו. אבל כל מה שכתב, גם כי התנגדנוּ לו, תמיד היתה רוּחו עלינוּ; תמיד היה לדוגמא לנוּ.

בשירה ודאי שלא ראינוּהוּ כבר־סמכא. והיוּ דברים, שלא הוכשר להשיגם. אבל דברים גדולים בשירה – בכל סוּג יצירה – השיג תמיד. אמנם צימצמה אותו תביעתו לכלים מקוריים, אבל בעצם התביעה, בחוּמרת התביעה באה אף על פי כן לידי גילוּי השגה גדולה.

טעוּת לראות בהוגה גדול את מחשבתו בתחוּמיה הגלוּיים בלבד, בלי צירוף התפיסה כוּלה, בלי האור המלוה את כוּלה. הוגה גדול, גם כי תטעהוּ שיטתו, אינו חושב קטנות; ואחד־העם הוּא גדול מאחד העמיוּת שלו. קריאת פרק אחד, מגלה לפעמים את הרווחה במחשבתו – את הרווחה שמעבר לשיטתו. מצוּמצם לא היה בתחוּמי רוּחו מעולם. מה שהוּא מביע, אגב אורחא, לגבי תרגוּם אפלטון לעברית שהיה בו כדי לשנות מהלך תולדותינו, – מראה, כי השגתו היתה גדולה גם ממשנתו. עצם הביטוּי, שמרחב לו ואיזו חירוּת פנימית, מוכיח עד כמה צר היה לו במסגרת ההגיונית בלבד. ב’דרך אמונה' של ‘בני משה’ (שנכתב בידי אחד־העם) אתה מוצא קטע, החותר תחת כל הרציונליות של אחד־העם (‘שם, מעבר לגבוּל השכל והמופת, יש עוד ממלכה עצומה, ושמה אמוּנה’). וכמה לא ‘אחד־העמי’ הוּא אותו קטע של ‘תורה שבלב’: תורה שבעל פה, אשר שמה הראוּי לה באמת הוא תורה שבלב נתאבנה גם היא בדברים שבכתב, ולב האוּמה נתמלא כולו רק הכרה אחת ברוּרה וחזקה: הכרת אפסוּתו המוחלטת והשתעבדוּתו הנצחית אל הכתב. קול אלהים בלב האדם אין לו שום ערך ואוֹטוריטה כשהוּא לעצמו, ובכל שאלה משאלות החיים לא הוּא המכריע, אלא ניתי ספר ונחזי'…

האם לא ברדיצ’בסקי כתב קובלנה זו על הספר המשעבד?

ואם בכל זאת ביקש אחד־העם משען בספר, הרי זה משום שהאמין, כי לכשיתחדש העם, יתחדש עם הספר ועל ידי הספר – כי לכשיתחדש העם במולדת, יתחדש גם הספר עמו. הוּא לא היה איש המהפכה, כברדיצ’בסקי (בתקופתו הראשונה), ותפקידו לא היה לעקוֹר מה שטיפּחוּ דורות, אבל, כגדולי ישראל בכל הזמנים, האמין שניתן לבטל מסורת בכוח המסורת עצמה, אם משיגים אותה השגה חדשה. חפץ לא להחיות את הספר, באשר האמין, כי כל תחיה היא קודם כל חידוּש הישן, – האמין, כי בנין מתחיל בבדק ההריסות, בחיזוּק הישן. אוּלי היתה בזה גדולתו. שהתקומם לכל רומנטי, בעוד שהחזון היה יסוד מחשבתו ומהוּתה האחת.

*

לא נכון, שהיהדוּת קדמה בתורתו ליהוּדים. את בדק האוּמה עצמה, את שכלוּל תרבוּתה ראה כאמצעי ראשון לשיבת ציון. אך את שיפוּר הגזע הירוּד ראה כתפקידה הראשון של הציונוּת. זה היה האמצעי, וזאת היתה גם התכלית.

בתיקוּן האדם, בהשלמה האישית של כל יהוּדי, ראה אתחלתא דגאוּלה, ואולי – גם את הגאוּלה עצמה. את האוֹבייקט להכשרה ראה קודם כל בעצמו. להיות ציוני טוב, הוה אומר: להראות דוגמא. בשכלוּל עצמי זה התמיד כל ימי חייו, ועל כן הקפיד כל חייו על הנקיון שבמדות, כשם שהקפיד על נקיון ניבו. ב’פירוּרים' העלה בבת אחת את הסגנון ואת התוכן, – יצר יסוד מדעי לא רק למחשבה הציונית, כי אם גם לתרבוּת עברית חדשה. הראה דוגמא של בטוּי ללא רבב, ללא ארעיוּת, ללא רישוּל. אפשר שה’פּירוּרים' הנפלאים בעצם תוּרתם נטעוּ אמוּנה בציונוּת, ביכלתה להתגשם. הם היוּ תולדה ראשונה של דור עולה, של התמדה נפשית, של התגברוּת על הדלדוּל. הם היוּ דוגמא לא לדברים שבכתב בלבד. הרוּח העברית חזקה בהם, עלתה בהם – הוכיחה כי תקוּפה גדולה לתרבוּת ישראל ממשמשת ובאה.

אכן זאת היתה טעוּתו הטראַגית, שהאמין כי הוּכשרנוּ לבוא אל המולדת מחוּדשים ומתוּקנים – כי ההכשרה מתחילה במחשבה ולא במעשה. אבל רוּח גדולה זו הכשירה למאמץ החלוּצי, הקימה את הראשונים שעצרוּ כוח להעקר מן השממה ולהביא לארץ את כושר הבנין, את כושר הקרבן. מי אינו מרגיש, שאנשים כא. ד. גורדון, כיוסף אהרונוביץ, כב. כצנלסון היוּ תלמידיו מדעת ושלא מדעת?

אחרת היתה העליה החדשה למדינת ישראל, אילו היה בכל קיבוּץ, בכל שבט עולה לוּ גם איש־קומה אחד כאחד־העם!

 

מתוך חיבוּר    🔗

המאמר ‘לא זו הדרך’, שנתפרסם לפני יותר מששים שנה, נעשה מיד מאורע גדול בחיינו. לפי צלילוּת סגנונו, לפי בניינו המוּצק שימש מחיצה מספקת לא רק בין ה’השכלה', שגם גדוליה לא יכלוּ לוותר על עודף ניב וקישוּטי לשון לשם עצמם. כי אם ניגוּד לחיבת ציון הרומאנטית, המליצית, שהיה בה הרבה מן הילדוּת. המאמר הקטן סימן בגרוּת בעוצם ההבעה, בעוצם התביעה. סימן תביעה חדשה, שעוז לב ואמוּנה גדולה עמה. מה שהביע אחד־העם לאחר זמן, בגשתו לעריכת ‘השלוח’: ‘לא רגשות וחפצים חדשים, המשנים את הבחירה גם למרות הידיעה’, כי אם ‘מוּשגים חדשים המשנים את הבחירה בהסכם עם הידיעה’. היה זה ‘המתנגד’ בטבעו, שאינו סומך על התלהבות חסידית, על התפרצוּת שברגש, כי אם על רגש עצוּר, על אמוּנה שאינה מתגדרת בעצמה ואינה מכריזה בקולי קולות על עצמה. בונה לפי טבעו, לא האמין אלא בתוכנית שחומר עמה – חומר משובח, קודם כל: חומר אנוּשי טוב, שהוּא מוּכשר להתנסות בכל מיני נסיונות קשים. כי רק סגוּלה זו מעידה על רגש גדול, על כושר בניין גדול.

כלוּם לא סוּמנה כבר בתורה זו, שנקלטה בנפש המעוּלים שבדור, החלוּציות המאוּחרת, זו שלא היה בה עוד מן הרכרוּכית של בעלי־חלומות, כי אם וויתרה על עדיה והטילה על עצמה את כל כוֹבד העשיה?

האברך בן העשרים, שכל ימי נעוּריו נכסף למדע ונתן את חייו על השתלמוּת עצמו, לא היה מתנגד אלא ל’השכלה' שנסתאבה – לזו שנתגלתה לו בכל כיעוּרה בפולמוּס שבין אישיה, אפילו בליכלוּך שב’מערכת' של גוטלובר. אבל להשכלה עצמה היתה לו זיקה גדולה, וימים רבים לא ויתר על השכלה גבוהה. אולם בכל אומץ לבו במלחמתו על הרעיון, גילה רפיון־רוּח בבואו להוציא אל הפועל את מחשבתו על כניסה לאוּניברסיטה, ופעם בפעם שב כלעוּמת שבא אל משפחתו, לאחר שניסה את מזלו ויצא לחוּץ־לארץ – מחוֹסר אמוּנה בעצמו, כפי שהוּא מספר בעצמו מתוך גילוּי לב בזכרונותיו,

קו זה שבאופיו: אומץ לב למחשבה והיסוּס נפרז וזהירוּת נפרזת למעשה – יש בו כדי לגלות את אחד־העם כאדם וכסופר גם יחד. מיעוּט אמוּנה בעצמו מראה את נקי־הדעת, את בן־הסוחר הסולידי – מראה את הגורם להופעתו המאוּחרת כסופר, גם את פיקפוּקיו לגבי הציונוּת המדינית של הרצל. הוּא שאף ליסודות מוּצקים, לרעיונות שאינם תלוּיים בשערה. רפיונו, וגם כוחו, היה בזה, שלא סמך על הנס – שלא ידע, כי עם ישראל ‘מלוּמד בנסים’ וזהוּ סוד קיוּמו. לא ידע, שכל מהפכה גדולה בחיי עם סומכת בפעוּלותיה מדעת ושלא מדעת, קודם כל על הנס. זה היה כוחו של הרצל, שבכל אכזבותיו, האמין כי הנס מוּכרח לבוא – ויותר שמטעמים שבפוליטיקה, הכריז עליו בהאמינו כל רגע שיתרחש.

ברם, מתוך זהירוּת זו וגם מתוך הרצון לחנך את האדם היהוּדי, להעלותו – התאכזר לרעיונו והשמיע את אמיתותיו המרות. בניגוּד להרצל, שחפץ לדרבן את האוּמה, לעשות לה כנפים בהכרזותיו על הגאוּלה הקרובה לבוא, חפץ הוּא לחשלה, לנסותה בסיימו את מאמרו הראשון בפסוּקו המפוּכח: ‘אראנוּ ולא עתה, אשוּרנוּ ולא קרוב’.

ולא ידע האיש, שלידי מעשים – לפעמים, גם לא משוּערים – אינו מביא אלא הבטחון, שהגאוּלה קרובה, שרק אז הוא בגדר האפשר.

ברם, תפקידו, ככוח בולם, היה תפקיד ‘הצופה לבית ישראל’; ואם עלה בידו ובידי ההולכים בדרכיו לחזק את ידי הכובשים הזהירים לשמור על המפעל מפני קפיצה קודם זמנה, לה הטיפוּ המלהיבים (כל כמה שהמתינוּת היתה למעלה מן הכוחות) – הרי זה היה פרי תורתו, פרי תבוּנתו, פרי הנבוּאה ‘הקרה’, העצוּרה, שרמזה על דרך הבניין, על דרך החיים.

*

המוּפלאה ביותר בהופעתו של אחד־העם היתה העוּבדה, שעלה על במת הספרוּת במקרה, כמעט נגד רצונו, ש’לא עלה על לבו לבקש עטרת סופרים‘, – ש’במחשבה כזו בלבד היה די, לפי דברי עצמו, להביא רעד בעצמותיו’… נקיוּת ואצילוּת – שתים שהן אחת – שלטוּ במידה שווה בתכוּנתו. לא האמביציה הקטנה ולא ההתפרצוּת הגדולה עשוּהוּ לסופר, כי אם גלוּי הכמישה שבחיבת־ציון, שהיתה רעיון חייו; ההכרה, ש’רעיון זה בעודו מלא כוֹח עלוּמים נכשל ונופל'. מניין לבבות נאמנים לו, מתחברים לו – מאין ‘אנשי לב המסוּגלים לצמצם כל חיי רוּחם על נקוּדה זו’, שתהא מרכז הווייתם כוּלה.

בי“ב אדר תרמ”ט פירסם ב’המליץ' את ‘לא זו הדרך’, כרוּז מלא מרירוּת פנימית וכתוּב במתינוּת, ובצלילוּת הדעת שלא הוּכשר לה אלא אדם שהתבונן הרבה, שידע את מקור החולשה, ובא לכלל דעה, שהרעיון הגדול, בו תלה את תקוות האוּמה היחידה, לא מצא אנשים, – כי לא הרעיון הכזיב, כי אם אלה שלא ידעוּ לשמור עליו, – לטפח אותו, לעלות עמו. ודאי שנמצאוּ כבר אנשים נאמני רוּח, גדולי מחשבה, כפינסקר, כליליינבלוּם, אבל איש מהם לא תפס את הגורם היסודי לכשלון, לסכנת ההתנוונוּת שכבר החלה, כמוּהוּ. רק הוּא השיג שמקוֹר הרעה בזה שאין עוד הגרעין הבריא באוּמה, שממנוּ יצמח דור מוּכשר לקרבן, מוּכשר להגשמה, הוּא, שהסתכל מקרוב ארוּכות בחזיון והשתתף בעבודת חובבי־ציון כמה שנים, עמד על מקור חוּלשתה של חיבת־ציון, שלא הגיעה לדרגת רעיון לאוּמי גדול שאינו בהוּל על הישגים קטנים, כי אם השתדלה (ובלא הצלחה) על הקלת מצבם של יחידים, שלא היה בהם מסוללי דרך לבאים אחריהם, כי אם חפצוּ בטובת עצמם עם נסיונותיהם הראשונים.

זה המאמר הקטן ‘לא זו הדרך’, שהוּא כבר כולל את יסודי תורתו של אחד־העם, לא חידש בעצם הרעיון – בעצם צמח כוּלו מתוך האידיאולוגיה של חיבת ציון. ואפילוּ ‘המרכז הרוּחני’ נרמז כבר בדברי קודמיו, – אבל הוּא אשר העביר רוּח חדשה במחנה. בתחית הלבבות, בהכשרת הלבבות, שרעיון הגאוּלה יהיה מרכז חייהם, יותר משהיה בו משום אידיאולוגיה חדשה, היה בו משום התעוררוּת חדשה, משום גילוּי רצון שנתרופף (או שהיה רופף מלכתחילה). היה בדברים לא משום עקירת הישן, כי אם משום חרישה חדשה, משום צמיחה חדשה. אחד־העם קרא במקום חובבוּת, להתחדשוּת, להתאזרוּת. קרא לחזון שיפעם את הלבבות, – שיקים ‘עושים בישראל’. נרמז כאן רעיון החלוּץ ואף אם לא הוּבלטה מהוּתו כפי שנתפתחה עם העליה השניה, היה כבר הגרעין: התביעה לאיכוּת, לכוון את הלב לרעיון אחד, שעליו נותן אדם את נפשו.

בזה היה החידוּש – בהכרזה על הסכנה להסתפק בקטנות, אף שמצד אחד העדיף את הקטנות, שהוּשקע בהם רצון רב, על ‘הגדולות’ שנעשוּ ברפיון־ידים וברפיון־לב. הריאקציה כנגד עבודת הרוּח שהטיף לה, היתה במידה מרוּבה פרי אי־הבנה, אף שהיתה מוּצדקת ככיווּן הרצון למימוּש, לעבודת כפים, שבלעדיהן אין יסוד גם ל’רוּח‘. כל ימיו השתדל אחר־כך ‘להגיה’ את הקונצפּציה הרוּחנית שלו – להוכיח, כי גם ב’רוּח’ לא נתכוון אלא להכשרת הלב לרעיון הכלל, לחלוּציוּת שיש עמה גם עשייה. איש לא חפץ להבין, שחיזוּק הרצון מכוּון כאן לראשונים, שישמשוּ דוגמה לאוּמה כוּלה. ורק שהוּא לא הוּכשר, לפי חינוּכו, לפי רוּח דורו, שלא הוּכשרוּ להיות דוגמה לידים המגשימות, ולוּ גם מעטות.

*

התקוּפה הקצרה מ’לא זו הדרך' עד פירסוּם חלק ראשון של ‘על פרשת דרכים’, היתה בלי ספק תקוּפת השפע והזוֹהר בחייו. האיש ש’לא האמין, כי יהיה מוכשר לגדולות', נעשה גדול הדור, מורה הדור. כל מאמר חדש שפירסם חיזק את סמכוּתו, הראה כי לפנינוּ לא רק איש רב־כשרון, שגם מה שקיבל מן התקוּפה (והוּא קיבל לא מעט) יצק בדפוּס משלו עד כי פעל כחדש – הראה גודל־רוּח, שברגעים של הזדעזעוּת (כמו הרושם ליד הכוֹתל) ידבר כחוזה; ואמנם לא יצוּיר בעל מחשבות אמיתי שאין בו גם מן המשורר. בלב הדור כוּלו נחרתוּ השוּרות המרעישות האלה: ‘ארץ כי תחרב, והעם עודנוּ מלא חיים וכוֹח, – יקוּמוּ לה זרוּבבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישוּבוּ ויבנוּה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקוּם לו ומאין יבוא לו עזרו?’

זאת היתה תמצית של ‘אמת מארץ־ישראל’, הקריאה: ‘עם כי יחרב!…’ חורבן העם היה קשה לו מחורבן הארץ. ואת תפקידו, תפקיד הדור כוּלו, ראה במאמצים להקים את העם מחורבנו: ליצוֹר לפי שעה, לפחות, גרעין בריא זה, שהאמין, כי יקוּם מתוך ‘בני משה’. והאכזבה – שגרמה לאכזבות אחרות היתה התערערוּתה של כת זו, שהיתה ערטילאית כוּלה ולא עצרה כוֹח אף להגשים את ראשי הסעיפים של ה’צעטיל קטן‘, שמחוֹקקה הטיל עליה. היא היתה תוצאה מרה גם של מסעו הראשון לארץ־ישראל. אבל הוּא עוד האמין, שתורתו עתידה לחולל את הפלא, ואמנם כל מאמר שפירסם ב’המליץ’, ב’כורת' וביחוּד ב’הפרדס‘, שרוּחו מרחפת על פני כוּלו, השקה את הדוֹר הצעיר לחלוּחית של מחשבה, של הכרה. קם הסופר, שאנשים כביאליק נאחזוּ בו ביאוּשם מעצמם כבמורה וגואל – ש’היה המבוּע לכל ההרהוּרים בהרבה לבבות’ – שהוּכשר לתת להם ביטוי, להאיר את נפשם הנבוֹכה ב’שעת תוהוּ ובוהוּ'.

וכמה שנתיאש מן האנשים העושים ואינם עושים, מן המעשים שאינם מעשים – הוסיף לחנך, לעמוד בפרץ, שהרי לא ציפה לגאוּלה מהירה, ולא היה מן ‘הדוחקים את הקץ’.

אפס כל כמה, שזה היה יפה לצופה, לאיש הבוחן את המעשים ומעבירם תחת שבט ביקורתו, היה זה גם ‘מקום התורפה’ בדרכו ובשיטתו: הימים הקרובים הוכיחוּ שאת העם אפשר להציל על־ידי מעשים דחוּפים יותר זהירים פחות – זהירוּת יתירה פירוּשה: להמשיך את העבר, ולא להעקר ממנוּ עולמית.

אותה שעה עלה על הבמה הרצל, ששמע את פעמי ההיסטוריה והרגיש שהשעה הגדולה באה ואין להחמיצה.

וההתנגשוּת בין שני האישים הגדולים היתה מוּכרחה לבוא. כל כמה שאנחנוּ מבינים, כי אחד־העם לא יכול ללכת עם הרצל – ואולי היה טוב שלא הלך – לא היתה זו ירידה לבעל ‘על פרשת דרכים’: כי ביקורתו היתה דווקה בימי התלהבוּת אלה נחוּצה מאד ומועילה מאד. בהריסה זו היה משוּם חיזוּק הבניין.

*

אולי לא פחות מאשר על־ידי האידיאולוגיה הלאוּמית, נעשה אחד־העם בזכוּת סגנונו המוּצק, האיש שבו נתגלם סיוּמה של תקוּפת ההשכלה. אבל, עם כל הטפתו לחידוּש תרבוּתנו המקורית, לא נעל את השער בפני התרבוּת העולמית, שאף היא עלוּלה לחדש את יצירת האוּמה ולהפרותה. הוא נאחז ברעיון־החיקוּי של טארד שהוא היסוד לתרבוּת האנושית והסיק ממנוּ מסקנה רעיונית פוריה מאד ב’חיקוּי והתבוללוּת‘, אחד ה’פירוּרים’ המזהירים שלו, מיצה בחריפוּתו הרגילה את הרעיון על הפראת התרבות המקורית על־ידי חיקוּי של התחרוּת, – רעיון שיש בו, לכאורה, משוּם ניגוּד לקנאוּתו המצמצמת של עורך ‘השלוֹח’, שהיה איש ריב ל’צעירים‘, ונזהר שלא להכניס שוּם תרגוּמים לאכסניה הספרוּתית, שהיה ממוּנה עליה, בעוד שב’חיקוּי והתבוללוּת’ הוא מדגיש את החשיבוּת שהיתה יכולה להיות לתרבוּת ישראל המקורית הרקתו של אפלאטון לעברית, ‘שהיתה באה תחילה אולי מתוך חיקוּי של התבטלוּת, אבל ההתבטלוּת היתה עוברת להתחרוּת ובאופן עוד יותר נעלה ויותר נכבד להתפתחוּת רוּח ישראל העצמית’.

כדוּגמה ל’דרך ההשתלמוּת הלאוּמית על־ידי חיקוּי של התחרוּת' הוא מביא את תקוּפת השירה והמחשבה הספרדית, ש’השפה, הספרוּת, הדת' – כוּלן חידשו נעוּריהן ויחד עזרוּ לגלות רוּחה העצמית של היהדוּת על־ידי הכוח הרוּחני החדש, שעשוּ זאת ‘באותן הדרכים שעשה כן המחוקה לרוּחו הוא’. הרי שאחד־העם לא התנגד בעצם לקליטת ערכין זרים, אם אין התבטלוּת עמה, כי דווקה היא משמשת תריס בפני ההתבוללוּת. היתה זאת איפוא חתירה לערכיה של השכלה כללית מתוך קנאה לערכי עצמנוּ.

ברם ההתנגדוּת לתפיסת ההשכלה השטחית שהאמינה כי אפשר על־ידי רכישת ערכין כלליים לבטל את הלבוּש הלאוּמי – ‘לשבוֹר את החבית ולשמוֹר את יינה’ באה לידי גילוּי בפרק החשוּב ביותר מן ה’פירוּרים‘, – ‘בין קוֹדש לחוֹל’, בהגיון ובביטוּי שאין כמוהוּ לחריפוּת ערער בהתקוממו ל’חיקוּיים בדת’, כי אם הראה שאין עם שוחר את תרבוּתו אלא בכלים שלו: ‘בין החברים המבדילים בין קוֹדש לחוֹל אפשר לחשוב כי בקוֹדש המטרה מקדשת את האמצעים קדוּשה לעצמם, ועל כן אין משנים ומחליפים אותם עוד, וכשבטלה המטרה אין משנים ומחליפים אותם עוד, אלא מחליפים אותה באחרת לפי צרכם’. כאן נתיישבה שמרנוּת שמקורה בתפיסה אורגנית של דברים שבקדוּשה.

בקטע קצר ונפלא זה נרמזה תורה שלמה לגבי תוכן וצוּרה לאוּמיים. כאן חדירה נפשית ל’קליפת' הדברים שאינם קליפה בלבד – כי אם תוכן וצוּרה שאין להפרידם, בלי לפגוֹם בשניהם כאחד. הרי זו תורה לאוּמית, שהיא יחד עם זה גם תורה אסתטית ופסיכולוגית.

ב’פירוּרים', שנבנוּ לא רק בהגיון עצוּם, שספרוּתנו לא ידעה מימי רנ"ק, כי אם גם בתבנית אמן ובצוּרה משוּכללת ובצמצוּם ניב, שהפרוזה שלנוּ לא השיגה כמוהם אלא באחדות ממסות ביאליק, שהיה תלמידו המוּבהק לא רק בתוכן מחשבתו, כי אם גם בסגנונו – מתחילה בעצם הפרוזה המודרנית. שלטון כזה בסדר, בסגנון ויכולת כזו בהגדרת המחשבה הוכיחוּ על סופר גדול, שלא התגדר בכשרון, שקינא לאמיתו יותר משקינא ליצירתו – שהיה אמן המחשבה בה במידה שהיה שליח דורו הנאמן.

ואף שמרוּבים הם “שיאיו” של אחד־העם בארבעת החלקים של ‘על פרשת דרכים’ הנה מי שרוצה להכיר את אחד־העם בכל כוֹח המחשבה והביטוּי החריף, יכירם על פי המסות הקטנות האלה, שנכללוּ ב’פירוּרים', של ‘בין קדוֹש לחוֹל’. משהוּ מוּצק מהם קשה למצוא בספרוּתנוּ החדשה.

בבחרוּתנו היוּ לנו לא רק דוּגמה וּמופת למשנה לאוּמית מסוּדרת שאין בה כלוּם מן הדוּגמתיוּת והיא בנוּיה כוּלה על חוּקי הפסיכולוגיה החברתית, כי אם דוּגמה לפשטוּת, לנקיוּת, לחן עליון, ועד היום לא נבחין על נקלה מי השפיע עלינוּ אז יותר: המורה או האמן?

*

חמש שנים לאחר הופעתו של אחד־העם, היתה מחשבתו – ולא כל שכן סגנונו, כשרונו, – פרי שבישוּלו הגיע כמעט לידי סיוּם. הוא כתב אחר כך דברים מזהירים וכל מה שיצא מתחת עטו גם לאחר שגוּפו נתמוטט, – הערה פוּבליציסטית או אגדה קטנה – הצטיין באותה שלימוּת, באותה צלילוּת של דבריו, שנכתבוּ בימי הפריחה הראשונה, היא התקוּפה שקדמה לעריכת ‘השלח’.

אין תפקידן של רשימות אלה להרצות במפוּרט על משנת אחד־העם, כי אם לקבוע את מקומו באסכולה זו, שאנוּ קוראים לה ‘אודיסאית’ – זו שיצקה את הביטוּי העברי המודרני יציקת־אדירים – שלא השמיטה מידיה אף שעה את אמת־הבניין. לקחה את לבי, לאחר שהכרתי את רוב בני אומנתי גם דמוּת האדם בנקיונה. – אולי היא שקירבתני גם אל יצירתו. נקיון האדם היה תמיד גם נקיון כתבו.

כל הסגוּלות האלה, מבחינת הצוּרה ומבחינת התוכן, כבר באוּ לידי גילוּי בדבריו הראשונים. לא היה איש בינינוּ שהרבה להתקין את עצמו ב’פרוזדור' – שנגש מוּשלם כמוהוּ אל מלאכת הסופר. הוא למד גם בבית מדרשם של הפוזיטיביסטים הרוּסים, ואפילוּ עם פיסאריב, הקיצוני שבהם, בא במגע. ואפילוּ לא שהה הרבה במחיצתם, וחלום עמו היה מעצם נעוּריו חלום חייו, למד מהם לשנוא את המליצה ואת ההזיה, ונלחם בבטלנות הציבוּרית, כפרישמן, כקנטור. למד זאת גם ממנדלי, והשפעתו של ה’סבא' על אחד־העם היא פרשה מיוּחדת. אתה מכיר את עקבות סגנונו ואת עקבות מחשבתו (הפחד מפני ההזיה הישראלית) בכל משנתו ויצירתו. רק בפיליטון אחד (ב’כתבים בלים') הוא תוהה על פכחוּת זו ובסיפוּרו על אותו שוטה, שהשתער בחמת כוחו על אנשי ריבו בעוד שהיה ברוּר, כי לא יעמוד ברפיונו כנגדם, הוא שואל: מי יודע, אם היטיבוּ הפקחים לעשות במנעם אותו ממעשה שטוּת זה, כי, ייתכן, שהיה מנצח במלחמתו, באשר הבטחון בכוח הוא לפעמים הגורם לנצחון לא פחות מן הכוח בפועל…

ברם, אפשר שדברים אלה מכוּונים לחייו הפרטיים ולגורל עצמו… לפי כל תכוּנתו היה קודם כל איש ההכרה. גם האמנוּת שגילה בדרך כתיבתו מראה את האיש שביקורת עצמו היתה סגוּלת־אופיו היסודית, איש כזה, גם אם יאמין בחלום (והוא הן היה איש אמוּנה) לא יעשה דבר להגשמתו, שיש בו משוּם סכנת־הרס, – דבר שאינו מחייב רצון גדול, התמדה, וגם – חשבון הכוחות. בתכונה מוּפלאה זו נתאחדוּ שני קווים מתנגדים: פכחוּת ואמוּנה. אולי זה היסוד הטראגי שבאישיוּתו, שהאמין הרבה ועשה חשבונות רבים. אין ספק, שהבטלנים של ‘מסעות ר’ בנימין השלישי' עמדוּ לנגד עיניו בבחנו את מעשיהם של חובבי ציון רבים… על הדור ההוא עוד היה תלוּי צלו של המשיח האחרון, שהרעיש את האוּמה על מנת להשקיעה אחר־כך בתרדמה איוּמה יותר. והוא לא ידע, ששר־האוּמה עושה נסיונותיו, וקפיצה שלא הצליחה עשוּיה להצליח לאחר זמן. כל מה שהיה בו משוּם אבק אבנטוּרה היה חשוּד בעיני אדם סולידי זה, ולא ידע כי ‘בני משה’ שלו היו חזרה (קאריקאטוּריסטית, כמובן) על כת אנשי־הסוד – שבכל תורתו הוּנח בעצם היסוד של ‘גאוּלת השכינה’, ואף שבריכוּז הרוּח הוּדגשה תמיד תביעת מעשים ממש, היו המעשים תוספת להכשרת הנפש. והיה כל זה, עם כל החידוּש שבחיבת ציון, המשך של דרך המקוּבלים, שהאמינוּ לקרב את הקץ בהתעלוּת הרוּח…

ברוּר, שאחד־העם לא יכול שלא להתנגד להרצל, שפעוּלתו היתה מיוּסדת מלכתחילה על תכסיסי פוליטיקה בלבד. והיתה זאת טעוּת פאטאלית, שרק לאחר זמן הכיר, כי בהרצל נתגלם רצון האוּמה, אמוּנת ההמונים שלא יכלה להיות אלא אמוּנה בגאוּלה הקרובה, ושרק רצון כזה ואמוּנה כזו עלוּלים לחולל את הפלאים, שנמנעוּ מכת קטנה, לוּ גם של נקיי דעת (אגב, גם הם עזבוּהו). אחד־העם לא הכיר, שזה היה כוֹח, זאת היתה אפשרוּת, ועשה מה שמצפוּנו הטיל עליו לעשות. ואולם הרצל היה זקוּק למתנגד כאחד־העם; אחד־העם טעה בפסוּקו המצוּטט לעתים קרובות, כי ‘תשוּעת ישראל תבוא על־ידי נביאים יותר מדיפלומאטים’, וכבר העירותי (והעירוּ גם אחרים) כי דווקה הרצל ניבא וידע מה ניבא; אבל את פסוּקו של אחד־העם יש לנסח בתוספת קטנה: לא רק על־ידי דיפלומאטים.

וזהו בעצם מה שתבע אחד־העם בתקוּפה שמתח ביקורתו הקשה על הציוּנוּת המדינית של הרצל. וזכוּתו היא שלא הניח לתנוּעה לשקוע בהזיות הדיפלומאטיה בלבד.