ישראל פנקס, ‘בתוך הבית’, ספרי סימן קריאה: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ט.

רמתו הגבוהה ויחודו של הספר כה גלויים לעין שהם פוטרים, כמדומה, את המבקר מטירחת השיפוט הרצנזנטי ומתירים לו לדלג על מאזן ‘נקודות התורפה’ ו’נקודות הכוח'. לא שאין בו מעט מן הראשונים והרבה מן השניים, אך הללו הם במישור של מהות ושל ערך ולא בתחום של רמה או הישג. שירה ברמה כזאת יותר משהיא צריכה הערכה ושיפוט הרי היא מבקשת הקשבה, הרהור והתבוננות. לעומת זאת, לא מיותר, אולי, לפתוח בקשרים שבין ספר זה לספרי שיריו הקודמים של המשורר.

‘בתוך הבית’ ממשיך פואטיקה אישית בשלה ועולם רוחני עשיר שכבר מן ההתחלה הגיעו לשיא (ב’ארבעה־עשר שירים') ולא התרחקו ממנו ב’ארוחת ערב בפררה' וב’אל קו המשווה'. אף כי הנימות היסודיות של ראיית העולם והתרבות וכן גם מעגל הנושאים וה“חומרים” המועדפים מוכרים מן הספרים הקודמים, אין פנקס חוזר על עצמו. ליתר דיוק: הוא חוזר על הקול המתוח והמסוגנן ועל האווירה הטעונה, שאין לטעות בהם, אבל אינו נתפש למאנייריזם. בין מרכיבי אותו עולם שירי, שהיה הפתעה משמחת כל כך לקוראיו הראשונים של המשורר, יש להזכיר את ההִימשכות ה“פַּסְקָלִית” לניגודים שבטבע האדם ("מעגל הרע – והטוב / הקצוות המעיקים / של האנושי [21]; “פעם חזיר ופעם ברבור” [24]), הגעגועים לעילוי רוחני של עבדי החומר המאוהבים במטאפיזי, התהייה על קיומו של הרוחני בתוך החומרי, חלום המציאות או מציאות החלום, הטוֹפוֹס של המסע הפנימי, הנערך בזמן היסטורי ובגיאוגראפיה סמלית, אישית, אותו מסע המהווה כדברי רוּסו “גילוי של ספר החיים הגדול”. עוד אתה מוצא כאן את התהייה על המסתורין של החומר ושל תהליכי ההשתנות האיטיים, את ההרהור על אופן קיומו המוחשי, הפעיל, של ההעְדֵר, הגדרת תהליכים בלתי נתפשים שבנפש וברוח באמצעות המוצק והחמרי (“אנחנו לא נדע אותם / המוּצקוּת היחידה שהם מקימים / היא בחֹסר הזה” [128]). ובצד אלה, או שמא מעליהם, מצוי גם בשירים אלה אותו מבט מרוכז, מתבונן ולעיתים מופתע כלשהו, מול מורכבותו וסודותיו הבלתי מובנים של העולם.

במעגל הנושאים והחומרים שאין לנתקם, כמובן, מן העולם הרוחני אפשר להזכיר את הדיאלוג המתקיים גם בספר זה, לרוב מתוך הכרת תודה, עם המורשת של מה שמכונה “תרבות אגן הים התיכון'' וגלוייה במיתוס, ברנסאנס ובזכרֵי ציור ומוזיקה. באקלים הרוחני של השירים יש משהו המעלה על הדעת את האֶלֶגיוּת האופטימית של סֶפֶריס ואת חיפושיו של ט.ס. אליוט. המוֹטוֹ (מִסֶנֶקה) שאליוט נזקק לו ב־”"Marina הולם יפה גם את שירי ‘בתוך הבית’:

אבל לא רק המוטו אלא גם שורות אלה, למשל, מתוך “”Journey of the Magi עם הטונציה והפיגוראטיביות שלהן:

ובבית האחרון של השיר:

כמו ספריס ואליוט נוטל גם פנקס מן התרבות את הרסיסים ה“אפיים” של העלילות הקטנות הבאים, מיותר להוסיף, כדי לשקף את עלילת הנפש, להעניק איכות מוחשית למופשט, למצוא מערכת ציורית “חיצונית”, בעלת תוקף כללי, כדי לבטא לבטים ומצוקות אישיים בהחלט. באותו דיאלוג פורה שמתוך יחס אמיתי (אם להזדקק למינוח של בּוּבּר) כלולה גם החיבה לתרבות כמשחק וכהתחפשות, והאהבה לַטִקְסִי ולראוותני שבה כגון אווירה טראקלינית (“זמן וגורל, / כבמשחק טרקליני / קשרו לעיניהם / מטפחת” [19]), או אופראית (“כמו טוסקה או מימי / […] למות / בשביל האהבה, האמנות…” [30]), וכן התבשמות מה“רוקוקו הנהדר” בכלל. אך גם המעדיפים מוסיקה קאמרית אינם מקופחים, בפרט אם הם נמנים, כמו המשורר, על מעריצי רביעיות היידן ומוצרט. המשחק וההתחפשות, הטרקליני והאופראי, כאופן של חיים וכסגנון, הם רק חלק מאותו תיאטרון צבעוני וסמלי שפנקס מפעיל ואשר נוטלים בו חלק גם “חיות, עצים, אבנים” שמצטרפים לקרקס “תת־קרקעי שלם” ב“אולם המראות הפנימי” (89).

כמו כן מצויים בספר, בדפוס המוכר מן הספרים הקודמים, אווירת ההרהור המתוח, הקונטמפלאציה של היופי והכליון, וזאת לאו דווקא ברוח של ‘הבל הבלים’, כי אם מתוך דריכות לסודי ולבלתי נגלה ונכונות לצאת לקראתו. גם נימות אלה זוכות לעיצוב שמתוך איפוק, משמעת חמורה ושליטה על המתח הפנימי הרב שבשירים טעונים אלה, מן הטעונים בשירה העברית של הדור האחרון. פנקס, כמה נעים לציין זאת, איננו מגיע אף פעם לכלל וידוי פסיכואנאליטי או אוטו־אנאליזה היסטֶרית. על דרך ההשאלה אפשר לומר כי ה’אני הלירי' של פנקס נשאר – הן כשהוא מתבונן והן כשהוא מתרגש – עם פנים חתומות כלשהו, כשהוא מוכן להתחלק עם הקורא בתמצית הרוחנית של הסערה שעברה עליו, אך אינו להוט לחשוף את מצב רוחו בעת הסערה עצמה. יתכן שקיימת זיקה פנימית בין המתח הכבוש שבשירים לבין זה שפנקס נוטה, לא אחת, לעצב תהליכים פנימיים של ה’אני' כמו מתבונן מבחוץ על־ידי יצירת מטאפורה “סיפורית־עלילתית” או על־ידי פיצול הקול הפנימי לקולות אחדים.

מלים אחדות על לשונו של פנקס, הקובעת לו מקום לעצמו בנפתולי השירה של ‘דור המדינה’. יחסו אל הלשון נגזר כמדומה מעמדתו אל המסורת בכללה. הוא מקבל ומממש את התפישה ה’קלאסיציסטית' שקיימת שפה שירית אחת, מעבר לזמן, אשר ביחס אליה לשון ההווה, חשובה ככל שתהיה, היא רק אחד המרכיבים. זו גישה שאינה מערערת על מושגי היופי המסורתיים אלא “מעכלת” אותם מבלי לאבד, עם זאת, את הרגישות למציאות הלשונית של ההווה ואת המודעות לכך שהשירה הנכתבת היום היא חוליה מאוחרת, אחרונה לעת־עתה, יורשת של נכסים תרבותיים עצומים שמעבר להשגתו של היחיד ובעלת חובות גדולים כלפי ירושה זו. מוּנְחֶה על ידי תפישה זו יכול מחברו של ספר מקורי זה להעמיד בסימן שאלה את ערך המקוריות, המשנָה צורות מיסודן. ודומה כי את השורות הבאות ניתן להחיל גם ביחס ללשון: “מה השאיפה הזאת, החרוּת / גליל לעשות לחרוּט, חרוּט / לביצה? הזו איפוא / ה’מקוריוּת', רבות כה שמענו, / דבר בשבחה?”.(87)

אבל מן האמור לעיל אין להסיק שפנקס מוותר על לשון ההווה או ההוָי. כמו בספריו הקודמים הוא נוטל מלשון הדיבור את הטבעי והנקי ביותר ולאו דווקא את הבוטה, המתגרה, או האכספּרסיבי. כל זאת מבלי שלשונו תצהיר על עצמה בקולי קולות כמדוברת. פנקס הוא מן המשוררים השומרים על נקיונם ועצמאותם הסגנונית דווקא משום שאין הוא מתחייב להעדפה בלעדית של רובד לשוני מסויים כגון בחירה אידיאולוגית או פואטית של לשון הדיבור, או פרוֹזאיזאצְיה מכוונת של האמירה או סגנוּן על־פי אחד מרובדי העברית. התוצאה של פלוראליזם סגנוני זה היא, אם להזדקק לקיצור סינתטי, שפה שיש בה חגיגיות טבעית, לא פחות מדי חגיגיות ולא יותר מדי טבעיות.

רב עניין הוא גם צביונם הריתמי של השירים. היחידות המרכיבות את הפסוק השירי, ארוך הנשימה של פנקס, כפופות, לא אחת, לשלמות מחשבתית או “תיאוּרית” גדולה יותר, שמעבר לגבולות השורה או הבית. אך גם בתוך היחידות הקטנות עצמן, המצטרפות, כאמור, ליחידת מחשבה או תאור גדולים יותר מצויים “ארועים” ריתמיים מגוונים, שקצת מהם ניתן לתאר במינוח תחבירי. באופן כללי ניתן לומר כי בזרימה הצלולה, הגמישה, המלוכדת של השיר נוטה פנקס ליצור, בין היתר, מתח בין הסדר התחבירי הנורמאטיבי של המלים וצירופיהן (כמומלץ בספרי הלימוד) לבין הסדר הליניארי שלהן ברצף המשפט. אתה מוצא אצלו, למשל: הפרדה יוצרת דריכות ותאוצה בין הנושא והנשוא של המשפט (“הדמויות שעברו על / פנינו, רכובות על גמלים / פניהן נעוות, חבושות, מצנפות / לראשיהן אדומות, חיקיהן / נחשים, עור לח, עבר, לוחות – / גיר ועליהם כתובות, מה / ביקשו להגיד?” [60]); הקדמת המשפט הטפל לעיקרי (“מכל הדברים האלה שכאן / הספרים, המאפרה, / השולחן, / יש להיפרד כבר עכשיו” [44]); אינוֶרסיות רבות, ההופכות פיגורה זו לאחת החשובות בספר (“מדוע החי הזה, המוזר, האדם / כשתרבותו, פועלו, מגיעים לשיאם, / משחית תמיד וקורע, / ישן מפני חדש מקעקע, / האם הוא יודע / משהו, שהים הזה / איננו יודע, / או הצמח, העץ?” [87]). אופנים אחרים של הפעלת האנרגיה הלשונית הרבה האצורה בשירים הם, למשל, המעבר הגמיש מיחידות ארוכות לקצרות: (“יופיך ומשוגתך / נגעו בנו. / ותעלוליך. / האל נאלץ לחייך, כשֶגִלָּה / שהגנבה נעשתה בידי נער” [15]); האטות קצב של חזרה והדגשה “כמותיים” (“זה הוא השמח עכשיו, צוחק ושמח, / כילד שמח” [123]; או: “אם תבוא ממזרח, / אם בוא תבוא ממזרח” [25/6]). פיגורה אחרת החביבה על פנקס היא השימוש החוזר בצורה האינטרוגאטיבית, ההופכת את השאלה לתשובה: “הפלא הוא / שעוד פעם אחת חשבת / על התבודדות, על זו / שהדפנה הוא שמה?” (115). אותה חגיגיות טבעית שמצליחה למזג בין הרטוריקה של הקול הטבעי לבין זו של הקול המסוגנן ניכרת במיוחד בהזדקקותו הרבה, והמוכרת מאז, של המשורר לחרוז הפנימי, שבתוך השורה ובשורות סמוכות. זה חרוז כאלו מקרי וספונטאני, שאינו בולט דווקא בצליליוּתוֹ (לפעמים הוא דקדוקי ונסמך על סיומת הרבים), חרוז “דיסקרטי” אך בעל “נוכחות” ריתמית מלכדת. יותר משהוא תורם לתזמור ולעושר הצליל הריהו יוצר איזה קישור פנימי, כמו הכרחי, בין השורות, המלים והמשמעויות החורזות. דוגמה אחת מרבות: “השירים, בתאיהם הצרים, / הם צומחים וצומחים / לגובה מחריד / רזונם מעורר דאגה / מחלתם לא ברורה. אי שלמותם / גידולם, יכולים להזיק” (83).

שמו הלא יומרני של הספר, שם הרומז להפנמה ולצמצום קאמרי, עשוי להטעות. אלא אם כן נבין אותו כביטוי להתכנסות ולראייה שמן העומק הפנימי בניגוד לצְפִיָה שמן החוץ. מכל מקום נופי הספר חורגים מן ‘הבית’ בזמן, במקום ובאקלים. זכרונו התרבותי של פנקס ארוך ומבחינת עומק הרקע ועושר התרבות דומה שהוא חוֹוֶה יותר מרבים הנמנים עם בני דורו. אופני הנוכחות של התרבות בספר מגוונים: כמוטיב, כנושא, כרמיזה, באמצעות העדויות החושניות של הציור והמוסיקה, דרך הספרות ומתוך התייחסות אל גיבורי תרבות המכוּנים בשם (אובידיוס, פטרארקה, קולומבוס, ציירי הרנסאנס, היידן ומוצרט). הללו מובאים ברגעי התעלות, התחדשות, מפנה ומשבר. לכאורה לא מצוי בשירים העימות השכיח כל־כך בשירה החדשה בין מורשת התרבות ונציגי המופת שלה לבין רוח ההווה. לפחות לא עימות ישיר. אבל דווקא אי־ההנגדה השקופה והישירה אל ההווה מעניקה אופי מיוחד לעימות זה. הוא בא לידי ביטוי על ידי עצם תשומת הלב שמוענקת למסורת בגילויי המופת שלה ולרוב על דרך האידיאליזאציה והאסתטיזאציה. פנקס אומנם עומד בפני הפיתוי הקל להעמיד כנגד זוהר תרבות העבר את עכירות ההווה, אך אין הוא עומד בפני הפיתוי להביא את מורשת העבר וגיבוריה בגילוייהם המפעימים, כאשר הם מזוככים מנסיבות הזמן והמקום או מתעלים עליהם. במיוחד הוא מבקש – ומוצא – את האלמנטים המרגיעים, ההארמוניים שבמסורת, אותם שרומזים ל“סוף טוב”, חרף המכשולים ושמבטיחים, אולי, כי מה שאירע פעם עשוי לחזור על עצמו, דבר ההופך את העבר לפרוייקציה אופטימית של העתיד. “גם אנחנו, כמוך” – נאמר בשיר על קולומבוס – “בתנועה תמיד מערבה / התקווה להגיע / מזרחה”. בשירים אחרים יצירת הזיקה עם ההווה פחות שקופה. ההשוואה אמנם מתבקשת ואולי היא גם בלתי נמנעת, אבל בסופו של דבר היא נתונה לרצון ההשוואה של הקורא. הוא זה שצריך להחליט אם היציאה מן “החשכה הרחמית” של ימי הביניים אל הרנסאנס המואר היא ביטוי לכיסופי התחדשות היום, לגעגוע אל לידה חדשה של סדר חדש בזמננו ובמקומותינו (ראה המובאה שלעיל מאליוט).

בפנייה אל העבר, בחיפוש אחר מקלט תרבותי, דגמי מופת, רוגע ותקווה, נועד מקום מיוחד לרנסאנס – האיטלקי בפרט – שבו מתגלמים ערכי היופי המאוזן והמורכב והמשמש גם מופת של התחדשות כוחות החיים החיוניים. פנקס נמנה עם המשוררים שאינם יכולים, כנראה, בלי דימוי של ‘תור זהב’ כמושא של געגוע וכמטאפורה. וכמו כל משורר המאוהב במושא געגועיו, אין הוא מרבה להרהר, בשירים על כל פנים, בדברי אותם היסטוריונים שכופרים בקיומו של ‘תור זהב’, זה או אחר. העבר ומורשתו מצטיירים לפנקס, בדומה לאנשי הרנסאנס, כאוצר בלום ומחייב אך גם רענן ומתחדש. מתחדש מתוך עצמו ולא מתוך הינתקות או התגברות על עצמו. אולי מכאן אותה נימת לוואי ‘אנטי־פוטוריסטית’, חשדנית ומפקפקת, ב“מקוריות”. בנוסף לרנסאנס מתקיימת בשירים זיקה חוזרת ונשנית אל המיתוס והעולם הקלאסי. גם כלפיהם אין השירים מביעים חוסר אמון, ערעור המקובלות או נטיה לעימות. לא זה קו המחשבה של פנקס. להוציא את עצם “ההזרה” והריחוק שנוצרים כאשר משורר מתוחכם בן־זמננו נזקק לעולמות אלה, הרי דומה כי מגמתו היא דווקא לחזק את המיתוס ולשמרו בטהרתו. בניגוד, למשל, למשורר כאהרן שבתאי הבורר ומדגיש לעיתים מן העולם הקלאסי – כמו רבים – יסודות נטוראליסטיים הנשתלים בהווה ומקבלים את מימדיו ומצד שני הוא מעתיק ‘חומרים’ מן ההווה אל המיתוס, בחינת מיתיזאציה ודה־מיתיזאציה שבלעדיהם קשה לחיות היום את התרבות מחדש – הרי פנקס אינו מנמיך את החגיגי והגבוה, אלא מותירו בסמליותו, כעדות לרציפותו, אחדותו ומקומו הרם של הסמל התרבותי. ואולי מצטרפת לכאן גם התפישה הקלאסיציסטית הידועה בדבר יתרונם הרוחני של הקדמונים. קשה, מכל מקום, למקרא כמה מהשירים להשתחרר מן הרושם כי בשביל פנקס כל מה שאינו מזכיר את המציאות הקרובה והוולגרית הוא בבחינת טוב. את יחסו למציאות זו הוא מבטא על ידי התעלמות ממנה, עקיפתה והצגת מציאות אחרת. עודף ההעדֵר בהווה ואולי גם הקושי (הסובייקטיבי?) לדלות מתוכו סמלים, הם שמביאים אל החיפוש בנופי התרבות הבטוחים. ודאי שאין לבוא אל המשורר בטענות על כך, כלומר על הזמנים שנוח לו להזכר בהם, הסמלים שהוא מוצא והחברה המשובחת שהוא בוחר לשהות במחיצתה הרוחנית. בכל אלה אין גם כדי להטיל ספק באמינותה של שירה זו. פנקס, מיותר אולי להגיד, איננו מזכיר את תייר השירה בן־זמננו המבקש מפלט במחוזות התרבות הדשנים והמפתים, כשהוא נשלט על ידי סקרנות בלתי־מרוסנת ולפעמים ריקה מתוכן, שבאה על סיפוקה באמצעות מדריכי תיירים. זה משורר היודע היטב את יעדיו התרבותיים ואת האחריות המוטלת על המטייל בהם. ואף על פי כן: האם אין בהעתקת נקודת התצפית הגלויה אל ‘הזמן הגדול’, הנצחי של השירה משום פתרון נוח ומתחמק? והאם אין שירה זו, הבשלה, הדקה והמלוטשת, מפסידה דבר מה ממורכבותה, משום שאין היא מגיעה לידי מגע ו“חיכוך” ישירים יותר עם המציאות? אולי זו משאלה לא אימאננטית לשירים, אך בשעת קריאה באחדים מהם מתעורר הרצון לדעת, למשל, מה קורה בעימות בין מה שאדם למד מן היוונים ויורשיהם לבין המציאות שבה הוא חי. התשובה הניתנת בסיום היפה של השיר היפה על קולומבוס (גיבור המבטא את התעוזה של התרבות אך לאו דווקא את הבעייתיות שבה) היא ‘פואטית’ מדי וספק אם היא ממלאת אחרי המשאלה הנ“ל: “[…] אך טעויותיך, במילין / אינן חשובות / חשובים הרצון, היכולת / לתת בידינו כלים / להציב על־כנם דברים עגולים /… […] אני חושב שהבנו / שמשהו, ממרחק השנים / וממך, למדנו” [124]. ועוד: האם אין הניתוק מן המציאות של הזמן ההיסטורי הקטן וחובותיו, זדונו ורשעתו, מביאים את המשורר לניסוחים אשר מפאת האמור בהם ומפאת ערך שירתו, לא כדאי להתעכב עליהם. הכוונה למשל, לאותו זלזול בסוג מסויים של מאמץ אינטלקטואלי, המובא בסוגריים, בניסוח מוכלל, ועתונאי כלשהו ובנימה של אינטימיות חברה’מאנית במקצת: “להימנע מדעות (דעות, בינינו, מה הן / דעות?)” (29) שורות שתבניתן מעלה על הדעת את הרטוריקה העממית בעידן האינפלאציה (מאה לירות, בינינו, מה זה היום מאה לירות?). שורות אלה מזכירות כי הגיונה של שירה זו איננו, בניגוד אולי לרושם הראשון שהיא מותירה, מושגיי ולאור הבשורה הנ”ל, על ערכן של דעות, אפשר שמוטב כך. ובאותו עניין בשיר אחר וברמה אחרת: “כפות הדקלים, העלים… // מציעים לנו למעלה / לא דעה, מחשבה, / כי תואם, שלווה, / שלמות־הצורה, / משהו בלתי־נתפס, / ושלא כרוב האדם, / אין בפיהם תלונה” (139).

הערות אלה, על אופן העימות המתחמק והטרקליני במקצת, לטעמו של הח“מ, עם ההווה ועל הנימות האנטי־אינטלקטואליות שבשירים אחדים, עושות עוול ליופי ולעומק של הקובץ השלם, המצטיין באחדות לא שכיחה של רגש וסגנון. זו אחדות שמעבר ל’שיר הבודד' ומבלי לפגוע ביחודו. מהם סימני ההיכר של אותה תפיסה כוללת הקובעת למשורר מקום של כבוד במפת השירה הנכתבת היום? אם להסתכן בהכללה משוָה הרי אפשר, אולי, לומר כי פנקס עוסק בנושאים שחדרו בשנים האחרונות אל השירה העברית בגירסתם ה”ריאליסטית" (או הנאטוראליסטית) מצד המימד הרוחני, המטאפיסי שבהם. מי שמבקש “הטה למוחלט / מחוגי רצונותינו” (122) ושואל “מה המימד המוחלט” (83), איננו יכול לסלק משיריו את מערכת ההתייחסות הטראנסצנדנטית ולא במקרה מתקיימת בשירים סמיכות בין התמונה או נקודת המוצא הריאלית של השיר לבין האידיאה הטראנסצנדנטית. למרות שבכמה מן השירים אין פנקס רחוק מאותו זרם רחב בשירת זמננו השׂם דגש – אם כי לא תמיד באורח בלעדי ובהבדלי ניואנסים חשובים – על תהליכים של התפוררות ושל חוסר אימון כלפי העולם והאפשרות להבין אותו, הרי נגיעתו בעניינים אלה היא בעלת יחוד משלה. מחבר ‘בתוך הבית’ פטור מן האירוניה האופנתית הנמוכה, הפיכחון המתחכם, עירטול הערכים הפלייטוניסטי והכפירה השמחה בחלקה. ומשום שהיסוד הרוחני והאסתטיזאציה של המציאות עולים אצלו בקנה אחד ומהווים את ‘הגרעין הקשה’ של שירתו, יכול הוא לכתוב בחגיגיות כמעט ימי־ביניימית אך גם מודרנית, על אהבה ומוות. “האהבה איננה גוף” נאמר בשיר אחד והופעתה מתוארת בתנופה ‘אופראית’ רמת־קול אך גם חרישית ועדינה מאוד, בד בבד: "כשהאהבה היתה כאן לביקורה המלכותי / היא הביאה זוהר כזה / עד כי רבים, כמנותחים מבפנים, / חשנו בו'' (7). גם המוות איננו נתפש בקאטגוריות של כיליון ביולוגי אלא יותר בבחינת “האפילוג המיסטי” של החיים. פנקס, כמו המלאך של רילקה, רוצה לראות את הבלתי נראה והוא, כמדומה, מן הבודדים בשירה העברית היום שמוצא את הלשון ואת המסכה השירית המתאימים כדי “לדבר עם האלים”. הוא משורר המבקש לנצל כל דרך וכל סדק שמאפשרים להגיע אל דרגות ידיעה גבוהות יותר ולהאריך את התרשמות החושים אל המיסטי. אפילו המאגי והאוקוּלטי המסוכנים כשֵׁרים לשם כך והמחשבה על אובידיוס מביאה לשאלה: “ההיה זה כי ראה / את שאין, את שאסור / לראות, ההיה זה את פולחן / ה’בונה דיאה' שראה?” (82).

פנקס שייך גם למסורת הספרותית הגדולה שמעניקה משקל נפשי מיוחד לסוג הידיעה הנקנית בחלום והרואה את חיי האדם כחלום שחומריו הם חומרי המציאות. דרגת החלום הגבוהה ביותר היא, כפי שכבר אמרו, החלום בהקיץ של הילדות והילדות בכללה היא חלום בהקיץ של המבוגר שהפך משורר ולא מהנדס כמו ידידו מאז (ראה “מהתלת קיץ”, 102–103). בקשת החלומי והרוחני מתגשמת בחיפוש אחר חוויות בעלות איכות בלתי נגלית, שמושגות רק על ידי החושים הפנימיים או הפרספקטיבה כגון תהליכים של צמיחה, התמעטות, שינוי צורה איטי, מצבי מעבר ‘בין לבין’, דברים שהיו חמריים ואחר־כך אין יודע מהם, צִפִּיָה למה שכבר מורגש באורח עמום אך הוא עדיין לא בא לעולם, זרע הסוף שבכל התחלה והראשית החדשה שבכל סיום, קיומו הארעי של הרגש ואופן נוכחותו כהעדֵר. מקום לעצמו בתהיה על המסתורין המקיף את האדם תופשים העצמים הדוממים. לעיתים על דרך האנטרופומורפיזאציה ולעיתים כמושא של יחס סנטימנטאלי: “נגעתם / ובכם נגענו / זכרו אותנו” (140); או: "הרהיטים בחדר… […] העדים הממשיים לאידינו'' (9). אבל חשובה מאלה היא ראיית הדוממים כשגרירים של מציאות אחרת, מבוכת קרבתם וריחוקם מהאדם בעת ובעונה אחת, הרצון שלא להתייחס אליהם מצד יעודם הפונקציונאלי אלא מצד מהותם הסתומה.

על רקע האווירה הקשה של שירת השנים האחרונות מזדקרת בשיריו של פנקס הקטגוריה הנדירה – נדירה במיוחד בגילוייה הבשלים – של האושר ויעיד על כך השימוש הרווח בספר במלה זו. האושר של פנקס והאופטימיות שלו ניזונים ומוגנים על ידי החלום המשמש עדיין מכשיר יעיל במאבק עם העולם, וכן על ידי נסיון התרבות וההנתקות משאון ההווה. הנתקות זו מעלה את ההרהור על מחירה של האופטימיות. אותם גַנים מלבלבים ואמיתיים של חלום, התבוננות ותרבות שפנקס מציע, גַנים שפורחים גם בעת כמישתם, כמו ונציה, נקנים, כך נדמה, במחיר של ריחוק ואי־מעורבות. זו שירה שפורקנה הוא בקונטמפלאציה, בהתרפקות על המיסטי, בנרקיסיות ובזיקה אל דגמי עבר וזה ספר שמחברו איננו נאבק עם דבר כלשהו, גם לא עם עצמו. כיוון שכך אין שירתו נוטלת אחריות על עצמה ואין היא נתונה ללחץ של שאלות אֶתיות, של שיפוט, הכרעה ונקיטת עמדה אך יש בה שלמות צורה נדירה, נקיון וטוהר, וחלום המציאות כמו הקונטמפלאציה של היופי שבשירים אמיתיים ונפלאים.